משוב וציון על העבודה

הייייי

קיבלתי משוב וציון מהמרצה על העבודה שהגשתי לו לפני שבועיים, וזה מה שהוא כתב (כולל פיפסים של צנזורה שלי, של שמי ושל פרטים שמתייחסים ישירות לנושא העבודה):

"שבוע טוב [פיפס],
קראתי בעיון ובהנאה את עבודתך אודות [פיפס].
זוהי עבודה מוקפדת ובהירה שבה את עורכת סקירה תיאורטית רחבה ואז צוללת אל [פיפס]. הניתוח הרגיש והקפדני מדלג יפה מעל למלכודת [פיפס – משהו שציינתי בעבודה] ואת מראה יפה את הרבדים ה[פיפס]. הביבליוגרפיה עשירה ובכלל הרושם הוא של מהלך מוקפד ו"קלאסי". נראה לי שהרחבה השוואתית לניתוח [פיפס] נוספים הייתה תורמת למסקנה הכללית אבל גם כך המהלך שלך טוב ויפה.
שמחתי לנוכחותך העמוקה בקורס.
ציון סופי 90.
בהצלחה בכל הדרכים."

יששששששששששששש
אני כ"כ שמחה.
הייתי כבר על סף עזיבת התואר מרוב שנתקעתי בעבודה הזאת.
טרי-לי-לי, טרה-לה-לה, עשיתי את זה כמו גדולה!
גאה בעצמי.

אני עדיין בשלב ההתנעה להכנת העבודה השנייה, לוקח לי זמן, אבל אני כבר לא נבהלת, ככה זה עובד אצלי כנראה…
אבל אם התקיעות תמשיך ואתחיל להילחץ, כמובן אגיח כאן להוציא קיטור…

על הצלחות, משברים ונפילה על התחת

וואו, פעם אחרונה כתבתי כאן ב-14 בדצמבר, לפני כמעט חודשיים.
מה יש לי לספר.
הגשתי סוף כל סוף עבודה אחת מתוך השתיים שהייתי חייבת משנה שעברה בלימודים.
זה היה סיוט וסבל צרופים כי אחרי חודשי המחלה הקשה של אבא שלי ופטירתו בתחילת יוני ולאחר מכן התמיכה באחותי הקטנה שהידרדרה נפשית עד שאשפזה עצמה במחלקה פסיכיאטרית הגעתי לקצה ולא יכולתי יותר ונכנסתי לשיתוק כללי. אני גאה בעצמי שהצלחתי בקיץ לסיים חמישה קורסים ובציונים יפים מאוד, אבל נשארתי עם עוד שני קורסים שהייתי צריכה להגיש בהן עבודות גדולות, ולא יכולתי. זהו, המוח הלך קאפוט ועשה שאטדאון.
קיבלתי הארכות, ניסיתי במהלך ספטמבר, לא יכולתי. המוח התחנן להפוגה, יצא לגמרי ממצב צבירה לימודי-אקדמי. והייתי אאוט, כולי מחשבות על אבא שלי והסבל שלו והכאב הנורא וכמה שהוא פחד וכל הסיטואציות קורעות הלב שהיו איתו והיחסים המורכבים ובכיתי המון.
ואז הגיע ה-7.10, וזהו, המוח הלך פייפן.
בסופו של דבר הצלחתי להגיש לפני שבוע את העבודה הקצרה יותר. לא האמנתי שאצליח. חלק מהקושי הוא שהנושא מאוד מעניין אותי וקרוב ללבי, אך כאמור אני לא בשיאי, ואני פרפקציוניסטית, וזה גם מאוד התקשר לי לאבא שלי ולנושאים עמוקים בהוויה של הקשר שלי איתו ושל המשפחה שלי ושל היחסים שלי עם המציאות… כל הדברים המסובכים… וצריך להקפיד לא לזלוג בכתיבת העבודה לפן אישי-רגשי, לשמור על כתיבה אקדמית…
כדי להקל על עצמי ולאפשר לעצמי יותר זמן וראש שקט לכתיבת העבודות, ביטלתי שני קורסים השנה ואקח אותם בשנה הבאה, שתהיה שנה ג' של התואר השני, כך שלא אסיים השנה by the book. התחלתי את הסמסטר כרגיל, אבל הקורסים האלו כבדים ומצריכים הרבה קריאה והתעמקות והתייחסות, וזה היה יותר מדי בשבילי כרגע. אז אחרי המון התלבטות ביטלתי אותם בתקופת השינויים, ובדיעבד זו החלטה נכונה ומוצלחת. כבר הייתי על סף עזיבת הלימודים…
לא שאין לי זמן פנוי – הרי אני לא עובדת ואין לי ילדים, אבל איכשהו הזמן בורח לי מבין האצבעות של הידיים, וגם אצבעות הרגליים לא מצליחות לתפוס אותו, והוא בורח גם ביניהן אל הרצפה ואל המדרכה ומרביץ ספרינט אל האופק, מותיר אחריו שובל חמקמק של אפשרויות פוטנציאליות… ביי זמן, ביי לך, גם כשאתה כאן אתה שם…
אני תמיד לא מבינה מה קורה איתי מבחינת ניהול זמן, למה זה לא הולך לי. אני יודעת שאני מאוד מאוד יסודית כך שלוקח לי יותר זמן לעשות דברים – יותר לעומת פעם ויותר לעומת אנשים אחרים. אבל זה ממש השתפר בשנים האחרונות. בכלל, האו.סי.די שלי ממש השתפר, אני עושה דברים שפעם לא עשיתי, זורמת בדברים שפעם נתקעתי בהם.
בכל מקרה, איפה היינו.
עכשיו נשארה לי עבודת סמינר גדולה בנושא שמאוד מעניין אותי, יש מיליון חומר לקרוא, נראה איך יילך… כאמור עבר שבוע מההגשה וטרם התחלתי לקרוא לעבודה השנייה, ועובדה זו קצת מלחיצה אותי, שלא אתחרבש ואתקע עם הכול ברגע האחרון כמו בעבודה הראשונה… הייתי השבוע חולה, וזה ממש ביאס אותי כי גם נאלצתי לבטל ביקור משפחתי שתכננתי, ולא ביקרתי את אמא שלי ואחותי הקטנה כבר פאקינג חודשיים כי הייתי במאבקים ובמשברים עם כתיבת העבודה. והנה הזמן חולף, ולי לוקח זמן לעשות דברים, ואני צריכה תוחלת חיים כפולה מהממוצע כדי להספיק לעשות מה שאנשים אחרים עושים בשנה אחת…

לפני זמן מה ביקרתי לראשונה בכיכר החטופים. איך שהתקרבתי, התחלתי לבכות. הופתעתי מכמה שזה השפיע עלי, לא חשבתי שאגיב כך. פשוט הסתובבתי שם דומעת, עברתי דרך המנהרה במיצג והשתנקתי מבכי, קניתי שרשראות-דיסקית לי ולמשפחתי ובכיתי. רציתי לדבר עם משפחות וחברי חטופים להביע את הסולידריות והכאב והתקווה לבשורות טובות, אבל לא ידעתי מה להגיד ואיך, הרגשתי שהמילים קטנות על זה, ושבטח כבר מיליון אנשים אמרו להם את המילים השחוקות האלו. לפני שעזבתי בכל זאת הכרחתי עצמי להיכנס לאחד המקומות שישבו בו שניים-שלושה אנשים שלהבנתי הם חברי אחד הקיבוצים. הם היו באמצע שיחה. עמדתי כמו יוצמחית שוקיסטית ובהיתי בהם, הרגשתי לא נעים לקטוע את השיחה, ואז מלמלתי משהו והם לא כל כך הבינו ובסוף כנראה הבינו והלכתי משם. היה awkward וקרינג'י כמיטב המסורת האורלנדית 🥸
צילמתי שם קצת. את השלט "כיכר החטופים" רציתי לצלם מזווית נמוכה על רקע השמיים, וכרעתי עם שני התיקים שסחבתי איתי, והספקתי להיות שנייה בתנוחה הזאת לפני שנפלתי לאחור וזבנגגגג ישר על התחת. אני כבר לא בכושר של פעם. אבל לפחות נחתתי על בולם הזעזועים של הגוף. עם הבלט שיש לי בגב התחתון ובעיות הגב והנטייה לכאבים שם, יצאתי ממש בזול. אישה נחמדה שעברה בדיוק לידי עזרה לי לקום, ואני הרגשתי שהשלמתי את מכסת הפדיחות שלי להיום. אבל שמחה לבשר שהספקתי קליק צילום אחד לפני שכוח המשיכה התערב, והתמונה יצאה בסדר גמור, בלי קמצוץ רמז לאיבוד שיווי המשקל של הצלמת ממש באותו רגע.

דובי ענק

תגובותיכן לפוסט הקודם שלי עודדו אותי לכתוב עוד. תודה לכן.
נראה לי שלכתוב כמה עצוב וכואב לי על החיילים שנהרגים ונפצעים זה מיותר, הרי כולנו מרגישים כך, זה ברור.
לכתוב על כך זה כבר כמו לחזור על קלישאות.
אבל הנה, בזכותכן מוציאה עוד, כי אני מרגישה צורך, וכי גרמתן לי להרגיש יותר בנוח לכתוב כאן.
הרי זה היומן שלי ומותר לי לכתוב כאן מה שבא לי, גם אפילו מילים רנדומליות כמו פטגוניה אם מתחשק לי.
פטגוניה. פג'ויה. קרמבולה. גיתית שובל.

שנים רבות כתבתי יומן ביני לבין עצמי, מגיל העשרה המוקדם ועד שנות העשרים. הרבה מחברות מלאות בכתב יד נרגש. ובאיזשהו שלב זה נהיה לי בודד מדי. התחלתי לגשש באינטרנט, אי אז בתחילת שנות האלפיים. כתבתי בפורום תמיכה פסיכולוגית לאורך שנים, קצת הכרתי שם אנשים, ואח"כ הבלוג.
וככה, הכתיבה בבלוג כיומן שמשתף אחרים, ככה זה פחות בודד. וצומחים מזה דברים יפים. ויש משהו מרפא-נפש באינטראקציה הזו.

השמועה אומרת שאני חופרת. אני ממש משתדלת בשנים האחרונות להתאים את עצמי יותר לנורמה. לצמצם מלל.
לפני בערך שש שנים למדתי באיזושהי מסגרת. היו שם אנשים נחמדים ממש, היה כיף. אני הייתי כמובן מוצפת בחרדה חברתית ונטולת עור מטאפורי, כולי נרגשת מעצם האינטראקציה איתם. באיזשהו שלב כשדיברתי עם אחת מהן על אפשרות ללמוד תחום מקצועי כלשהו – שהיא עובדת בו ולכן התייעצתי איתה – היא אמרה לי משפט כזה: "כן, זה לגמרי יתאים לך כי את חופרת…". זה הבהיל אותי שכך תופסים אותי. אולי נרתעים ממני בגלל זה? אולי צוחקים עליי? היא הסבירה שהתכוונה ב"חופרת" לדקדקנות, שהיא יתרון במקצוע הזה. הייתה איזו חבורה שבהתחלה הייתי סוג של חלק ממנה (כולל הבחורה הזו), ואח"כ איכשהו יצא שהם התגבשו ביניהם בלעדיי. עד עכשיו אני לא יודעת אם זה גם בגלל ההתנהלות המפוחדת שלי, רגשי הנחיתות שגרמו לי להירתע ולהרגיש לא בנוח, ואולי שידרתי מרחק, רתיעה וחוסר-קואופרטיביות.

התקופה הנוכחית עצובה וכואבת מאוד. כמובן הזוועות של 7.10 והחטופים.
ועכשיו החיילים שנהרגים כמעט כל יום, ועוד, ועוד, ועוד. כולם אנשים טובים, מוכשרים ומיוחדים כל כך. כי אלו האנשים הטובים שיוצאים להילחם מתוך תחושת שליחות, ערכיות, הרצון להגן על כולנו והבנת גודל השעה. ושומעת את קצה סיפור החיים של כל נופל והלב נקרע ועצוב כל כך.

קראתי בכתבה ב-YNET על תומר גרינברג ז"ל. הנה ציטוט של חמותו שגרם לי נורא לבכות:
"הייתה לתומר משאלה שאם יום אחד תהיה לו חברה – הוא יקנה לה דובי גדול. הוא עשה את זה עם אשירה. הוא נסע לאורך כל הדרך מבית ההורים שלו עם דובי ענק בגובה שלו, ושם את זה במושב לידו במכונית. כל הדרך אנשים ראו אדם מבוגר ברכב ולידו דובי כזה ענק. הוא הגיע לבית שלנו עם הדובי הענק, מסר את זה לאשירה, והגשים את החלום שלו".
הוא פשוט נשמע מקסים וחמוד שאין דברים כאלו. וחבל ועצוב כל כך שנהרג. זה לא מגיע לו. מגיע לו הרבה יותר מזה. חבל שאי אפשר שהאנשים החארות, האנשים הרעים, ימותו וייפגעו במקום הטובים. יש כל כך הרבה אנשים חארות.

אבל ככה זה, אני מניחה. מימים ימימה.

אני חושבת על תומר ועל כל האחרים שמקריבים את עצמם למעננו. ועל המשפחות שלהם.

זהו, נראה לי שנורית החפירה שלי מתחילה להבהב.

שנקבל בשורות טובות, או לפחות בלי בשורות בכלל 😦

אבן

נגיד החיים שלי הם כמו אבן.
נגיד תמיד הסתכלתי על האבן מזווית מסוימת.
נגיד עכשיו אני מסובבת את האבן ונבהלת ממה שאני רואה מהזווית החדשה.
אולי אין באמת ממה להיבהל, אולי כל השנים פספסתי משהו חשוב, אולי זה לא משנה בכלל.
זה לא משנה בכלל.
אפשר לזרוק את האבן לנהר.

קשה לי להסביר את המצוקה שלי אז כתבתי פסקה כללית על אבן.
אני בעצמי לא ממש מבינה.
אני שונאת את הצורך לכתוב כשמיליוני אנשים כותבים בלי סוף ואני לא מוצאת את עצמי בתוך כל העודף הזה.
יותר מדי מלל.
לא מוצאת את עצמי בעידן הזה.
לא מצאתי את עצמי גם לפני כן בעצם.
זה באמת לא חשוב.
הכול תלוי תפיסה.
באותה מידה יכולתי לכתוב כאן: זה מאוד משנה וחשוב, ומה שאני מרגישה וחושבת מאוד משמעותי, וכל האבנים כל כך יפות ומיוחדות מכל הצדדים, והאבן שלי היא יהלום לא מלוטש, ותמיד תמיד אפשר ללטש.
למה צריך ללטש?
למה צריך להיות מצב שאבן אחת מלוטשת והשנייה לא?
מה ההבדלים בכלל?
ואולי אני בכלל לא מבינה איך אבן מלוטשת אמורה להיראות?

אין תשובות של ממש. יש חשיבת-יתר מול עשייה. עשייה עושה טוב.
אבל אני מתעייפת מהר.
נסוגה.

מצוקה עמומה שאפשר לפרוט לרשימה ברורה יותר של דברים רגילים של החיים:
לימודים, מוות, התלבטות מכרעת בנושא שלא בא לי לכתוב עליו עכשיו וזה גם ככה מיותר, מוות, זוגיות, העולם הלך פייפן ואנשים איבדו את זה, מוות, טרללת, מעניין מה סבא ואבא היו אומרים על זה, על מה שקרה, היו אנשים חכמים מאוד, מתגעגעת אליהם, מוות, מתגעגעת לכל מיני, געגוע מתעתע, אבא סבל נורא אבא סבל נורא אבא סבל נורא, חסר לי הצ'יפ הזה במוח שאחראי על הדחקה, יש למישהו כבלים להצית הדחקה בלי הצ'יפ? נתקעתי כאן באמצע שומקום בלי יכולת לזוז, לא מצליחה להתניע, שיתוק מערכות.

המוח עסוק הרבה בלברוח ממחשבות על דברים מכאיבים נורא.

הייתי חולה בימים אחרונים, איזה וירוס חורף כלשהו, אולי שפעת, כאב גרון ונזלת וכאב ראש והרגשה כללית רעה. בעסה שנאלצתי לבטל כמה דברים, אבל ככה זה, חולים לפעמים, עובר. חלק מהחיים. שאלו יהיו הצרות שלנו. אבל זהו, שנכון תמיד אומרים "הכול עובר"? אז לא הכול עובר. הכול עובר חוץ מהדבר האחד שלא עובר וגומר אותך. וכשכאב לי הפרצוף כשהייתי חולה המחשבה שעלתה בי היא שזה בטח רק מיליונית מהכאבים שאבא סבל מהם בשלושת חודשי הגסיסה מהסרטן, ואלוהים, אלוהים, כמה הוא סבל, ולא יכולתי לעשות כלום, או שיכולתי ולא ידעתי שאפשר, ואני מקווה שאמות בשינה או משהו פתאומי. הכול עובר, גם החיים, וכהנה אמירות פולקלוריסטיות שנועדו להתמודד עם כל זה. אז גם הכאבים שלפני המוות עוברים. אבל תוך כדי, איזה סבל נורא, נכמר הלב, נמעך הלב, נקרע הלב, צורח הלב, וזה לא משנה, כי אין מי שמקשיב, המציאות אדישה, וכל מה שיש זה "כולנו באותה סירה".

אולי האבן שלי מורבידית, ובצד שפספסתי נמצאת כל תאוות החיים שלי.

השבּת השחורה

אני לא נרדמת.
לילות לבנים אינם חדשים אצלי.
הם חזרו ובגדול מאז שאבא חלה ומת.
עכשיו המציאות מדאיגה ומערערת מאוד, בלשון המעטה.
ומלכתחילה אני אדם עם חרדה קיומית. מנגנון הדחקה תקול.
וכמו בתקופת הקורונה, גם כעת המציאות כמו מאשרת את חששותיי.
אם בימים רגילים אני יכולה להתנחם בהיותי חריגה במידת המעוּרערוּת והמאוימוּת שלי – הרי שכעת כולם מעורערים.
הפעם זו לא המציאות הפנימית שלי – זו המציאות של כולם.
קשה למצוא את המילים המדויקות והנכונות כשהמציאות חורגת מן הנתפס.
במיוחד כשכבר נאמר כל כך הרבה, ובעידן הרשתות החברתיות ואולפני החדשות המשדרים 24/7, כשהמלל נשפך ונשפך, ואנדרלמוסיית הקולות…
הזוועה.
כל כך מזועזעת וכואבת את כאב הנפגעים. החוויות שעברו, אי אפשר לדמיין אפילו. נורא.
וכל כך מתוסכלת ומודאגת מהעיוות והבּוֹרוּת בדעת הקהל העולמית.
אם כי יש נקודות אור, יש עוד אנשים טובים ושפויים.
אבל מה יהיה עם הדמוגרפיה. האם מאזן האנשים הטובים והאינטליגנטיים יישמר, או שמא האספסוף הטיפש ישתלט על העולם?
וכל הדאגות והלחץ שלי הם כמובן פריבילגיה לעומת מה שעברו כל מי שנפגעו מהאירוע. אני לא מכירה אישית מישהו שנפגע. וכל כך הרבה איבדו את אהובי נפשם באופן מזעזע כל כך.
לבי איתם.
רוצה להירדם ולצלול לחלומות.
אבל אני לא נרדמת.

יום ככל הימים

מצאתי את עצמי הבוקר עם כאב גב נאבקת במזוודה ענקית כבדה + שתי שקיות כבדות + תיק גב כבד מחוץ לבית חולים בעיר גדולה, מנסה לשנע את כל הציוד הזה במדרכה בעלייה ולא מצליחה, על סף דמעות, אפילו אישה זקנה חמודה ניגשה לעזור לי ולא היה לי נעים כי היא בעצמה נראית אחת כזאת שצריכה עזרה. למה הגברתנים לא מציעים עזרה. אני רוצה שהאישה הזאת תהיה סבתא שלי, היא נראית אדם טוב ואיכפתי.
מרגש אותי לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך.
אני רוצה שהעו"ס שמלווה אותי בתהליך השיקום שלי יהיה אח שלי.
אין לי אחים.
אח כזה שדואג לי וחמוד ואנחנו באותו ראש ומתבדחים וגם עצובים ביחד ומעודדים אחד את השני ויוצאים לטייל.
והוא יהיה משפחה שלי אז הוא יהיה איתי כל החיים.
וגם אם לא נדבר תקופה אז תמיד נחזור לדבר ותמיד ניפגש בסוף, הוא תמיד יהיה שם ולא ייעלם.

אבל אף אחד לא מושלם. גם בן הזוג שלי לא מושלם, גם אני לא מושלמת. גם העו"ס.
אין צורך להשליך על אחרים תפקידים מיתולוגיים-רומנטיים כאלו שלא קיימים.

rewind כמה ימים אחורה.

אז אחותי הקטנה אשפזה עצמה לכמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית פתוחה (אשפוז מלא עם שינה, אפשר לבוא לבקר בזמנים מסוימים ומותר לה לצאת בזמנים מסוימים).
מכיוון שמבחינתה היא צריכה להביא איתה את רוב תכולת הבית (או זה, או לא להתאשפז בכלל), אני ובן-זוגי עזרנו לה.
אבל הגיברת הכינה שתי מזוודות, כמה שקיות כבדות ושני תיקי גב כבדים.
ביום שבת ביקרנו בעיר המגורים של משפחתי, חגגנו יומולדת לאחותי הקטנה (התינוקת בת 33), הלכנו למסעדה – אמא שלי, אני ובן זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה ושלושת ילדיה. אני ובן-זוגי לקחנו איתנו חזרה הביתה מזוודה ע-נ-ק-י-ת כבדה שאחותי הכינה לאשפוז (או כמו שבן-זוגי התלונן: "זה שוקל יותר ממני!") + תיק גב כבד + שתי שקיות כבדות – כי אנחנו גרים בעיר קרובה לבית החולים המיועד ויש לבן-זוגי מכונית, והיא במרחק נסיעת רכבת לא קצרה. היא לקחה איתה לנסיעת הרכבת עוד מזוודה ותיק, ועו"ס שמלווה אותה הצטרפה אליה לנסיעה לעזור.
הקיצר, הבוקר הבאנו את כל הכבודה הזאת לבית החולים – יותר נכון, בן-זוגי הביא. אני כבר הייתי באזור כי הפסיכולוגית שלי לא רחוקה משם, אז נפגשנו בבית החולים, בן-זוגי פגש אותי בכניסה לאזור בית החולים, פרק את כל הדברים לכביש ונסע, מבלי שיהיה מובן לי אם הוא אמור לחזור לעזור לי או לא, איפה הוא חונה, ולמה לא לקח אותי איתו לחנייה כי מהחנייה יש דרך קצרה ונוחה יותר למחלקת האשפוז. ניסיתי לדבר איתו בטלפון אבל הוא היה בהיסטריה קלה בענייני חיפוש חנייה, והתחלתי לקחת בעצמי את כל הציוד ולהתקדם לכיוון הכניסה לבית החולים. זה היה נורא. בקושי הצלחתי לגרור הכול איתי. והבוקר קמתי עם כאב גב מהסוג המבשר רעות. כבר בערך שנה יש לי כאב בצד שהולך וחוזר, אבל עכשיו זה משהו רציני יותר – יש לי ניסיון בזה… מקווה שזה לא בלט בדיסק או פריצת דיסק.
הקיצר, בשיא החום והלחות, עם כובע שכל הזמן כמעט עף לי מהראש מהרוח, תקועה עם מזוודה שמתאימה לטיול של חודשיים בניו-זילנד ועוד כמה דברים כבדים… בסוף בן-הזוג הגיע ועזר והבאנו לה את הדברים.
אני מקווה שיצליחו לעזור לה שם ושהיא תתאזן.

היה לילה קשה במיוחד איתה בין שבת לראשון. היא הייתה במצב על הפנים. כבר כמה ימים הייתה עם כאבים בכל הגוף. קיבלה לאחרונה אבחנה רשמית של פיברומיאלגיה. לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר מרוב כאב. אח"כ התחילו לה בחילות. בכתה בטלפון, האם כל החיים שלה יהיו ככה, האם היא חולה והולכת למות, הכאבים הזכירו לה את הכאבים שהיו לאבא בחודשים לפני שנפטר. אמרה לי שהיא לבד, שאין לה אף אחד. זה לא בדיוק נכון, יש לה ידיד טוב שעוזר לה, היא לוקחת חלק בפעילויות עם אנשים. אבל עדיין זה מנגן לי על רגשות האשמה. זו הייתה שיחה קשה ולאט לאט הרגעתי אותה. בסוף היא נרדמה.

אני לעומת זאת נשארתי ערה כל הלילה. בסוף הייתי ערה 24 שעות בערך. הייתי במצב טרללת רגשית מתקדמת ועם דרמה פנימית סוערת בנוגע לרגשות המשתוללים שלי כלפי העו"ס שמלווה אותי כבר שנה. כתבתי לו הודעה שאני מבקשת לעבור לעובדת סוציאלית (כלומר אישה), נושא שאגב כבר עלה פעם, בערך חודשיים אחרי שהתחלנו, כששיתפתי איתו משהו על זה שעם אישה אני מרגישה יותר בנוח מאשר עם גבר, כלומר שיש נושאים שקשה לי יותר לדבר עליהם עם מטפל או איש מקצוע גבר, והוא לקח את זה לכיוון אופרטיבי ורצה כבר להעביר הלאה בצנרת הבירוקרטית שייתנו לי אישה במקומו, ואני הייתי בשוק שהוא מוותר עליי כל כך בקלות ונבהלתי ועצרתי את המהלך. והמשכנו את הקשר. כי הוא באמת היה בסדר גמור ויותר מזה, וכבר הכיר את הסיפור שלי ואת הדמויות במשפחה וכל הדינמיקות, והיה בינינו חיבור טוב, והיה חבל לי לוותר על קשר כזה טוב.
אני נורא אוהבת אותו, הוא מקסים ואיכפתי ועדין ומבין ומכיל (וזה חלק מהבעיה כמובן). הוא לא הבין מה קרה וניסיתי להסביר בהתכתבות. רצה לדבר בטלפון ודיברנו ואני בעיקר שתקתי כי אני במהלך התמוטטות עצבים קלה אז קצת קשה לתקשר ולהיות קוהרנטית. נורא כואב לי להיפרד ממנו אבל אני לא יכולה יותר להכיל את הרגשות החזקים כלפיו וכל הסמטוכה שזה עושה לי בבפנוכו של התריסריון אז זהו. זה נראה לי כבר מוגזם ולא לעניין. ואני מדברת על זה בטיפול עם הפסיכולוגית. זו לא פעם ראשונה שגבר מרעיף עליי חיבה וזה מעיף לי את הטחול לסוטול מהסוג הקשה. אז זה יושב לי על פצע רגשי או חור שחור או איזו מטאפורה שתרצו – סיר פלא או עב"מ, לא יודעת איך לקרוא לזה.
וכמובן אני עושה לו אידאליזציה ורומנטיזציה, הרי הוא לא מושלם והיו פה ושם קטעים שהוא אמר דברים קצת מעצבנים או תמוהים, אבל לצד זה אמר מלא דברים חדים ונכונים שקלעו בדיוק.

הקיצר, הסתבכתי עם עצמי.

יש לי אישיוזזזזזז.

מה יהיה איתה

לא אכתוב קונקרטי.
אכתוב כללי מעורפל.
לא אכתוב מסודר.
לא אסביר בצורה לינארית יומיומית.
אכתוב כאב.
אכתוב דאגה.
אכתוב כולם ישנים ואני ערה.
אכתוב לילה לבן נשמה שחורה.
אכתוב מה יהיה איתה מה יהיה, אחותי הקטנה.
אכתוב הכאבים וחוסר האונים.
הבדידות. שלה. הכאבים, שלה.
אכתוב אבא אכתוב לא, לא להיזכר עכשיו הכול היה צריך לקרות אחרת.
הסבל שלה חורט בי.
היא בקושי מצליחה לחיות.
אני רוצה עננים להפריח מהידיים דברים טובים.
אני רוצה פאי ריחני על אדן חלום, עמק ירוק זמנים שלווים.
צריך להילחם.
צריך להרפות.
לא לוותר.
להשלים, להתגמש, לנסות.
לא לדפוק את הראש בקיר.
כישלון הוא צעד הכרחי בדרך להצלחה, אמר לי פעם אדם מצליח מאוד.
וכהנה אמרות שפר אנושיות.
אני יכולה
לחבק, ללטף, לעזור. לשלוח יד.
לאהוב, לאהוב, לאהוב.
וכשהכאב גואה ומציף את הגוף ואת הנשמה, לזכור,
זה זמני זה יעבור, זה זמני זה יעבור,
את לא באמת לבד.
הלוואי שיכולתי לעזור לך יותר.
להיות שם איתך יותר.
לא רק שיחות טלפון.
אני מצטערת שאני לא גרה קרוב אלייך.
היינו אז נפגשות הרבה יותר.
הייתי באה אלייך כל הזמן.
אני מצטערת חמודה שלי,
תינוקת קטנה שלי,
סליחה שלא הצלחתי להציל אותך.
מההורים, מהעולם, מעצמך.
ננסה לשרוד, בסדר?
נחזיק ידיים ונשתדל לא למעוד.
כמו היום כשעברנו בדשא הגבוה.
ויהיה בסדר.
מצטערת שזה עולם כזה.
מצטערת שנפלת חזק בעולם הזה.
הנה עוד שבוע מתחיל.
השבוע את מתאשפזת כדי שיעזרו לך.
ואנחנו נתראה בקרוב.
ואחבק אותך ילדה שלי.
אני עושה מה שאני יכולה.
אני רוצה שתרגישי יותר טוב.
אני רוצה שלא תסבלי כל כך כמו שאת סובלת עכשיו.
הלוואי שיכולתי לקחת ממך את כל הכאב הזה, שתנוחי ממנו סוף סוף.
אני שמחה שבסוף נרדמת הלילה.
לילה טוב, חלומות פז.

(נכתב באמצע לילה לבן, נגנז, ושוחרר מהגנזך לעת בוקר)

ממש מוזר

קיבלתי פאקינג 98 במבחן הבית הזה שהתעניתי קשות בכתיבתו וקיוויתי שלא אקבל בו פחות מ-85.
היו לה כמה הערות לאורך העבודה שנראו לי מהותיות, אבל בסוף כתבה "עבודה מצוינת" ואת הציון.
מייד חשבתי שאולי ריחמה עליי כי ידעה מה עבר עליי בחודשים האחרונים…
אחכה לפרסום הציונים הרשמי – בטח אראה בסטטיסטיקה שנתנה לכולם ציון גבוה. היא נחמדה ומפרגנת כזאת.

בין זמן לזמן עובר זמן

שינויי מזג אוויר. עננות, קצת רוח, משהו מתחיל להשתנות. אבל בקטנה.
יש זמן עד לחורף.
וחוזר חלילה.

אני מייחלת לשינויים לטובה.

חטפתי התקררות, כנראה מהעובדה שלילה אחד השארתי את המאוורר פועל לכיוון הפרצוף שלי (בד"כ אני מכוונת לכיוון הגוף/רגליים למשך הלילה), וקמתי מקוררת מאוד. גם בן-הזוג התקרר, אבל אני חטפתי ממש חזק. עד כדי כך שמוזר לחלות ככה רק ממאוורר. אולי זה בכלל וירוס. בקיצור, הצטננות, כאב גרון, ליחה, שיעולים, סמרטוטיות כללית. זה נמשך כבר כמה ימים. היום הגעתי בשעה טובה לשלב הגראנד פינאלה שבו הקול שלי נשמע כמו כרמלה מנשה.

ההתקררות גם עיכבה את ההתקדמות שלי בלימודים כמובן. קוראת חומרים. לאט. שיואו, אין לי כוח לזה. זה הולך להיות עוד מרתון מטורף ברגע האחרון.

אחותי הקטנה כמו כמעט תמיד במצב נפשי מזעזע והחליטה להתאשפז לכמה שבועות.
אני תומכת בה בשיחות ביום ובלילה. למען האמת אני קצת שחוקה מזה. יותר מקצת.
זה ממש משפיע עליי ומכלה כוחות.
ואני כבר לא יודעת מה יהיה איתה.

בן-הזוג משתגע מזה שלא היינו בחו"ל עוד מלפני הקורונה. פעם אחרונה נסענו ב-2019. הוא נורא רוצה לנסוע. כי הוא בתקופה מטורפת בעבודה והוא חייב חופשה ושינוי אווירה. אבל יש לי עבודה ענקית להכין ולהגיש. חוצמזה אני לא מרגישה את אותה הדחיפות… וכמובן נסיעה לחו"ל כרוכה אצלי בחרדה וחששות… אבל בינתיים נתתי לו אור ירוק כי קשה לראות אותו ככה… זה קצת מלחיץ אותי כי זה ישאיר לי פחות זמן להכנת הסמינר, אבל מקווה שיהיה בסדר ואשלים הכול בזמן. נראה אם בכלל ייצא מזה משהו…

קיבלתי 100 בעוד קורס, אבל הממוצע בו הוא מעל 99, כך שהמרצה נתן 100 כמעט לכולם, אז זה לא כזה ביג דיל. זה גם על סמך התרגילים במהלך הסמסטר. באופן תמוה לא הייתה מטלת סיום. נראה לנו שהוא מתעצל לבדוק.

מוזר, נראה לי שחלמתי על צחי נוי, ותוך כדי החלום התפלאתי על זה.

אז המבחן הזה שהיה לי ביום חמישי האחרון

קיבלתי ציון סופי בקורס 100!
חחחחח 😳🤪🥳
והמיקום שלי מתוך כ-80 סטודנטים הוא 1 😅
צחוקים.
טוב, זה הקורס הכי פחות חשוב.
מחכה לעוד ארבעה ציונים.
ומקרטעת עם תחילת הכנת העבודה הבאה.
תמיד לוקח לי זמן להתניע ובסוף אני על פול גז, עיניים טרוטות ומוח במהירות 1,000 קמ"ש.
חבל שרוב האנרגיה האינטלקטואלית שלי הלכה רוב השנים על או.סי.די – חשיבה עקרה טורדנית חזרתית מיוסרת שמתעכבת ארוכות על דברים טפלים. יכולתי כבר לעשות דוקטורט או קריירה או לפרסם ספרים או משהו. טוב, לא נורא, יש לי הרבה על מה להגיד תודה בחיים שלי.