זה כבר לא חינני להיות אני

יש לי בלגן נורא בראש
יש לי ילדה בת שלוש
דופקת על דפנות תוכי
שואלת "מתי תהיי?"‏

אבל הלכתי לאיבוד ונראה שהפעם
אף אחד לא ימצא אותי

היותי מעורפלת

סימנים מוזרים על עורי מרמזים כי פקעתי
ואני עוד אודמת
ואולי הקרעים הפזורים מסמנים את דרכי
שעודנה נרקמת
ועכשיו בשעת לילה כלואה בין בקרים
תודעה מתפלאה-מתפתלת
מתאמצת לפתור לפני בוא האור
את חידת היותי מעורפלת

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

שישי בערב

מדליקה טלוויזיה
ובוחרת דווקא ברדיו – דרך האפליקציה של "כאן" – קול המוזיקה.
שנים רבות לא האזנתי לקול המוזיקה.
פעם נהגתי להאזין רבות, ולרדיו בכלל,
אך כבר אין "מכשיר רדיו", אין "מערכת סטריאו", יש מחשב וטלוויזיה חכמה,
אז ההרגל התפוגג לו, וחבל

שישי בערב
שקט
גם בבית גם בחוץ
(מבחוץ פה ושם קולות אנשים, ילדים)
השבת צונחת
מבחוץ נכנסת רוח מפתיעה ביופיה,
אוויר רענן, קריר,
איזה יופי שבכל זאת, עדיין, בעידן פוסט-פוסט-פוסט-חיים זה,
בתוך הכלום של ההווה,
עדיין הרוח הומה, מפיחה, ועוד יש

געגועים מוזרים רדומים, כל כך רציתי לחיות ולהיות

שישי בערב ושקט ודומם,
אני לבד,
ההורים רחוקים ותמיד היו,
האחיות רחוקות, כל אחת בחייה ובעיותיה,
וכנראה מוטב המרחק (כמה עצוב. ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא),
בן הזוג כתמיד בחדר השינה במיטה,
צפה שעות בטלוויזיה ועכשיו כנראה ישן,
אני לבד בסלון

עוד מעט בת 42
איך השנים עברו

באמת שרציתי
אך לא בדיוק יצא
והרי, אלו החיים, ותמיד היו.
אבל אני כנראה ויתרתי מהר, נבהלתי, התבלבלתי, התעייפתי, הצטמצמתי.

בקול המוזיקה צלילים של יצירה שמימית פתאום תופסים אותי, אני נדרכת,
כבר שכחתי איך זה להתרגש מגילוי מוזיקה קסומה,
ההתפעמות, התעופה

שקט וחשוך ולבד בשישי בערב
ואני מתעטפת לי במוזיקה קסומה
כמו פעם, כשהייתי ילדה
בודדה

ובעצם, דבר לא נשתנה

שבת שלום 🙂
ומתנצלת על המלודרמטיות. הוצפתי ברגשות עדנה ותוגה מהורהרים (מאין באתי ולאן אני הולכת).
עדיף מרגשות מעורערים 😁

 

עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית

מאז יום שבת מצבי הידרדר. קשה לי להסביר מה בדיוק קורה לי. תחושה שדברים לא מסתדרים, שדברים משתבשים מדחי אל דחי. ואני כל הזמן עצבנית, נורא נורא נורא. תחושה של נזקים מצטברים, של חוסר שליטה, שדברים קטנים לא מסתדרים ולא מובנים לי, שהזמן חומק מבין האצבעות ואני לא מספיקה לעשות שומדבר, שאני לא מצליחה להחליט, גם החלטות קטנות, ואני יודעת, פשוט יודעת, שמה שלא אחליט – אתחרט על כך לאחר מכן. תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.
לא תפסתי כלום. אולי במקום דם זורם לי ואקום בעורקים? אני כל כך כלום.
גם פיזית, תחושה מעוכה – הרי אני עושה הליכות, הרי רזיתי, הרי אני אוכלת בריא ובכלל לא זוללת כבר שבועות רבים, אז איך אני מרגישה כולי נפוחה ובלעעעע? אני בדיוק לפני מחזור, האם הוא משפיע עד כדי כך? שהוא גורם לי להיות קרייזי ביצ' ולהרגיש כמו פוף מאותגר?

אולי הכתיבה על כך לא נכונה. אולי במקרה שלי הכתיבה עלולה להגביר טורדנות, כי ארצה לתעד הדברים ולהסבירם בצורה מדוקדקת, וזה סתם יגרום לי להיתקע שעות על הניסוח והפירוט, במקום להתקדם הלאה ולחיות. גיחי גיחי גיחי, צחוק של פסיכי (סליחה, זה לא מכוון אליכם, אלא לעצמי, צחקתי לעצמי בתוכי צחוק ציני מריר מלא רעל עייף, אז עניתי לעצמי).

קצת התחרטתי על הפוסט הקודם שכתבתי בלילה בין שבת לראשון, על אבא, והמשפחה. מכמה סיבות:
הרגשתי לא נעים. לא יודעת להסביר את מהות ה"לא נעים" הזה. כאילו – הנה אני מעלה דברים שליליים ומעיקים, הנה אני מתמקדת בשלילי, הנה אני לא כיפית. הנה אני חופרת על דברים, נתקעת עליהם.
וגם – תחושה עמומה כללית שמדובר בדברים שעדיף לא לציין. שאני עושה לעצמי שירות דוב בהעלותי את הדברים על הכתב בבלוג פומבי.
ואולי אני עושה עוול לאבא שלי ולמשפחתי?

וכי ברגע שאני כותבת על זה משהו, אני מחויבת לא לתת תמונה חלקית. וכמה שלא אכתוב על כך, זה תמיד יציג תמונה חלקית, וארגיש שלא יבינו, שיקבלו מושג חלקי ולא נכון. אי אפשר לסכם חיים שלמים באיזה פוסט אחד בבלוג. מה גם שכל כך הרבה דברים לא מובנים לי בדינמיקה המשפחתית הזאת, ובסיפור המשפחתי בכלל.
וגם – למה עכשיו פתאום להציף את הדברים. מה הטעם לעורר בעצמי שוב את הכעס והתיסכול הנוראיים, ואת תחושת הקורבן וחוסר האונים. הרי כבר טחנתי את הנושא בעבר. כן, צריך להתקדם הלאה. כמו שכל בני המשפחה האחרים מתקדמים הלאה ולא נתקעים על זה. אז למה אני עדיין נותנת לזה לרדוף אותי כך. להשפיע עליי כך. האם אחיה את זה לנצח? ורגישות היתר הזו שלי, האופן בו אני כל כך מושפעת מדברים שאנשים אומרים לי. הדברים ממשיכים להדהד לי בראש, מכרסמים. די. קשה לחיות ככה. קשה להיות כך בקשר עם אנשים… ואני הורסת כך אולי…

אז הלכתי לישון ביום ראשון בשש בבוקר והתעוררתי לקראת שתיים בצהריים, והרגשתי חרא שחצי יום התבזבז על השינה הזו, במקום משימות שהיו לי, בעיקר משימה אחת שחשבתי לסיים באותו יום, וזה לא קרה. משהו שהבטחתי למישהי שאעשה בתור טובה אישית. ואז הכנתי לעצמי צהריים, וקצת מאוחר יותר יצאתי להליכה, ואז ארוחת ערב, והופ הזמן חמק לו, ובין לבין כמה מטלות, ובעיקר המוח שלי היה כל כך מוטרף מעצבים ומתחושה של סבל מענה, מלא דברים הטרידו אותי, ובן הזוג ספג. אמרתי לו שבא לי לחתוך את עצמי מרוב עצבים. אוף, אמירה מפגרת. למה אני מקשה עליו כך. זה נורא העציב אותו. הרגשתי בימים האחרונים כעס נוראי, רווי אלימות, שיכולה להיות מופנית רק אל עצמי. גררררר. לנשוך, לחתוך, כן אבא, גם אני יכולה להתעצבן נורא ולהשתולל! תראה! הנה, גם אני אשבור כיסא ואצרח חזק! הפעם אתה תפחד!!!!! כן, ממש. חחחח.

עיצבן אותי שבמפגש משפחתי ההתנהגות האידאלית שלי היא לשתוק כמה שיותר. כי כל דבר שאני אומרת עלול לשמש נגדי, כמו בבית משפט. מבלי לשים לב אני עלולה להרים להנחתה, ולקבל הנחתה חזקה ומועכת מאבא שלי. והוא עשה את זה. אז אני צריכה לשתוק. ודווקא הצלחתי להתעלם מכמה דברים ולשתוק, אבל לא מהכול, וכן אמרתי דברים שהתחרטתי עליהם לאחר מכן, כי הם גררו כמובן מייד עוד אמירות מההורים שלי… ואני מבינה – שתיקה זה כוח. חוסר תגובה זה כוח. אדישות זה כוח. לא להיגרר למערבולת שלהם. אבל אני גם מרגישה שזה כמו שקורבן להתעללות יודע שאם הוא לא יתנגד בזמן ההתעללות, זה ימזער נזקים וייגמר מהר יותר. כי אם הוא ינסה להתנגד, זה עלול להוציא מהתוקף שלו עוד שלל התנהגויות מתעללות. אז צריך לסבול בשקט בלי להתנגד, עד שזה נגמר.

אז כן, צריך לא לקחת ללב, להיות אדישה, לא לקחת ברצינות. אחותי הגדולה אמרה לי מזמן שהיא בכלל לא מתייחסת לדברים שהוא אומר כי הוא אדם חולה. בעצם, אני היחידה שעוד לוקחת אותו ברצינות.

טוב, בקיצור, בימים האחרונים אני מאבססת על עניין המשפחה.

וגם אחותי הגדולה התעללה בי רגשית בגיל הנעורים, זה היה נורא… היא הייתה מכשפה סדיסטית. הוציאה עליי את כל הרעל שלה. אבל זה לפוסט אחר… והעיקר שזה עבר לה והיא גם התנצלה. אבל יש יסודות באישיות שאני עוד מזהה, מנצנצים פה ושם… אמירות עוקצניות… תחרותיות…

אחותי הגדולה ואבא שלי אמרו לי פעם שאפסיק להיות קדושה מעונה – זה היה בסביבות אמצע שנות העשרים שלי, כשהתחלתי לראשונה לדבר על ההתנהגויות שלהם בעבר, כשפתאום הבנתי מה בעצם עבר עליי, שבעצם הייתי קורבן להתעללות, שבעצם התרחשו דברים ממש מעוותים, שספגתי הכול בלי להתנגד, וששילמתי על זה מחיר נפשי. אז הם הכחישו והקטינו את זה. אוי, מה את עכשיו כזאת קדושה מעונה, גם את לא מושלמת. 

רציתי גם לספר לכם, כדי להציג תמונה מלאה יותר: אני הייתי ילדה של אבא. הייתי צמודה אליו, קשורה אליו מאוד, הפנמתי אותו באופן מושלם, הערצתי אותו, וכיוון שכך – מכל האחיות, היה לי הקושי הרב ביותר להקיא אותו מתוכי. הן התמרדו בגיל צעיר והביעו כלפיו שנאה יוקדת, והתנתקו רגשית. אחותי הגדולה יכלה גם להתנתק פיזית, בגיל צעיר עזבה את הבית ולא הביטה לאחור (עכשיו היא מחפשת את קרבתם כי היא צריכה עזרה עם הילדים שלה, לכן הם עוברים לגור קרוב אליה. הכול אינטרסים). לי זה לקח יותר זמן. הוא כמובן לא מסתיר את העובדה שאני הייתי הבת האהובה עליו, והוא אומר זאת ליד אחיותיי, כי לא אכפת לו מהרגשות שלהן, והוא בכלל עודד בעבר תחרותיות בינינו, כי הוא אוהב אקשן כזה. אהבתי את אבא מאוד, הוא היה החיים שלי, הושפעתי ממנו מאוד. הוא היה רוב הזהות שלי. הוא אף פעם לא מבין איך אנחנו בכלל יכולות לבקר אותו – הוא הרי אבא כזה משקיען ודואג ואוהב – תמיד הביא לנו אוכל על מגש למיטה. זהו, זו האמירה הקבועה שלו. איך אפשר להגיד עליו בכלל מילה רעה כשהוא דאג לפנק אותנו עם אוכל למיטה.

אבל הוא אהב אותי כשהייתי הילדה החמודה והמצחיקה שלו (והמוזרה. תמיד הקפיד להגיד שהייתי ילדה מוזרה. זה נכנס לי לראש ואני תמיד מרגישה מוזרה). כשהתבגרתי והפכתי לנערה שמנה ומדוכאת, הוא איבד עניין. זה כבר לא היה חמוד. הוא היה מסתכל עליי בגועל ומעיר לי על המשקל. אמר לי שהרגליים שלי נראות כמו עמודי שלמה. פעם הוא אמר לי בחצי חיוך שובב: "אוף, למה אין לי בנות יפות…" ואז צחקק. כשאחותי הגדולה הייתה נערה, הוא כל הזמן משום מה צחק על האף שלה. העיר לה שהאף שלה ארוך ונוטה שמאלה, בשלל הערות עוקצניות ותוך כדי ציחקוק. היא פיתחה מזה תסביך רציני עם האף שלה. 

אמא שלי הייתה פחות קשורה אלינו רגשית. יותר השקיעה בקריאת מאות ספרי הרומן הרומנטי שלה (אותם ספרי Mills & Boon, למי שמכירה). היא קודם כל העריצה את בעלה, כלומר את אבא שלנו. היא לא הייתה כל כך אמהית. אז היא מעריצה את התחת שלו, והוא ממש לא מעריץ את התחת שלה. היא אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותה. הוא התחתן איתה (לאחר שבועות ספורים של היכרות) בעיקר כי היא הייתה אישה מאוד יפה (לא קיבלתי את הגנים שלה. קיבלתי את הפרצוף הבולגרי של סבתי מצד אבי, וגם את האו.סי.די שלה). אחר כך היא השמינה, וכל השנים הללו, עד עצם היום הזה ממש, הוא כל הזמן אומר איך היא הייתה אישה יפה, ואיך היא הרסה את עצמה. ובכלל, מדבר עליה בצורה מגעילה ליד אנשים אחרים. כל השנים הוא בגד בה, תמיד היו לו "ידידות", עד היום. אמא שלי אמרה לי לפני כמה שנים: "כל הגברים בוגדים".

בשיחות איתה בשנים האחרונות היא אומרת שאולי היא טעתה, שאולי הייתה צריכה לעזוב אותו מזמן. כן, שמענו. הם בחיים לא ייפרדו. הם יותר מדי נהנים לסבול יחד. יחסי סאדו-מאזו רגשיים. אגב, אמא שלי אינה טלית שכולה תכלת. היא גם חתיכת טיפוס. אומרת שטויות. צועקת על אנשים, מקללת. הייתה חנות אחת בעיר מגוריהם שמנעה ממנה כניסה לשם לאחר אירוע שבו היא צעקה עליהם… אסרו עליה לחזור לשם. בקיצור, היא ואבא שלי – מצא מין את מינו.

כשאחותי הקטנה הייתה ילדה קטנה היא אהבה להתחפש לחתולה, לזחול בבית כמו חתולה, להתייחס לאנשים כמו חתולה, וכיו"ב. זה היה חמוד. היא מאוד אהבה חתולים וחיות וגם היה לה חלום להיות שחקנית. אבל אמא שלי כל הזמן אמרה לה: "משוגעת". "היא מתנהגת כמו משוגעת! משהו לא בסדר איתה!". כעסתי על אמא שלי, אמרתי לה להפסיק לקרוא לה משוגעת כל הזמן. די. אבל כל הזמן תפסתי אותה ממשיכה עם זה. "משוגעת!". התחרפנתי, אמרתי לה שככה דופקים ילדים, די. היא לא משוגעת, היא בסך הכל ילדה קטנה שמתחפשת לחתולה, זה בסדר גמור. "היא מוזרה". לא, היא לא! את מוזרה! די!!!

אבל בשנים האחרונות אמא שלי מנסה לפצות על הריחוק והטעויות של פעם. היא כל הזמן מביעה דאגה ואהבה, מסרים מרגיעים. מתעניינת בשלומי. מנסה להיות יותר אמא. במקביל היא כמובן ממשיכה גם להתנהג בצורה בלתי נסבלת (הרי מה טעם החיים בלי זה), אבל היא הרבה יותר קשובה ומעורבת רגשית.

טוב, חפרתי, לא משנה. אני פשוט סובלת בימים האחרונים ממחשבות טורדניות יותר מהרגיל.

ואתמול אני ובן זוגי נסענו לטייל, ונורא התלבטתי יום לפני כן אם לעשות זאת, כי הרי הייתי במצב רוח מזעזע ושלילי נורא, וגם חששתי מבחינת מזג האוויר כי אמרו שיהיה סוג של שרב, אבל בן זוגי הרגיע, אמר שיהיה נחמד, ושבסה"כ צפוי להיות 26-27 מעלות. וגם הרי תמיד אומרים שכדאי לטייל, וכל הזמן אומרים לי לטייל, כי לטייל זה משהו משהו, וגם אני רציתי קצת לראות טבע ולטייל, הקיצר – נסענו לטייל, היה פחות או יותר בסדר תוך כדי המסלול (הקצר והרגוע יחסית), והיה נוף יפה וירוק ושלל פרחים (כל כך הרבה רקפות! 😊), וכמובן שתינו כל הזמן והיינו עם כובע, אבל מייד לאחר מכן חטפתי כאב ראש ובחילה נוראית והרגשתי רע, וכשהגענו למסעדה הקאתי וסבלתי. אז חתכנו חזרה הביתה יותר מוקדם ממה שתכננו. וסתם דפקתי את היום הזה. עד שאנחנו סוף סוף נוסעים לטייל, וזה נדפק. והוא לקח יום חופש בשביל זה. וזו הייתה טעות בכלל לצאת. הייתי צריכה להישאר בבית. הכי טוב בבית. רגוע, שקט, בלי כל הבלגן והרעש והאנשים והקשקושים שלהם. ובבית מספיקים לעשות כל מיני דברים חשובים. אולי אני לא בנויה להתרוצצות בחוץ. אולי אני רגישה מדי.

הבוקר הייתי אצל הפסיכולוגית והיא עצבנה אותי. באתי אליה מוצפת, התחלתי לספר שאני מרגישה שהכול חרא, ושהמפגש המשפחתי בשבת השפיע עליי לרעה, ושהטיול נדפק, והיא אמרה לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה. ווט דה פאק. אף פעם לא לקחתי כדור הרגעה. אגב, זו הפעם השנייה שהיא מציעה לי לקחת כדור הרגעה. הפעם הראשונה הייתה לא מזמן, כשקרה העניין בעבודה, והייתה צפויה להתקיים פגישה מלחיצה (שבסוף לא התקיימה), אז היא הציעה לי לקחת חצי כדור הרגעה לפני הפגישה. כדי שאהיה רגועה ולא אתפרץ בתגובה רגשית. סיפרתי לאחיותיי והן היו המומות ואמרו שכדור הרגעה זה ממש גרוע וממכר (אחותי הקטנה מניסיון אישי, ואחותי הגדולה מניסיון של אנשים קרובים לה), ואחותי הגדולה אמרה לי לעזוב את הפסיכולוגית הזאת… מצד שני, הפסיכולוגית הזאת גם עזרה לי עם עצות מועילות… אז אני כבר לא יודעת… אני מניחה שזה לא שחור או לבן… אולי היה לה קשה להתמודד עם האינטנסיביות והבלבול שלי הפעם…
בקיצור, בפגישה הבוקר רציתי לדבר על מה שהיה במפגש המשפחתי ובימים האחרונים כדי לבחון את התגובות הקוגניטיביות ולראות איך יכולתי להגיב אחרת, אבל היא התעקשה לדבר על הכדורים שסיפרתי לה שהפסקתי לקחת, ושאני צריכה לחזור לקחת כדורים. אמרתי לה בסדר, אני אחזור לקחת כדורים, אני מבינה שאני כולי מוצפת ואינטנסיבית, אבל בואי נדבר על משהו אחר חוץ מהכדורים. וככה כל הפגישה. לא יודעת. זו הייתה פגישה מיותרת.

אני לא מצליחה לגבש דעה בנוגע למה נכון ומה לא נכון. מה בסדר ומה לא בסדר.

למשל, נראה לי שזו טעות לפרסם את הקטע הזה. אז הנה, אלחץ כאן על כפתור ה"פרסום", והנה תצטרף לה עוד טעות לשרשרת הטעויות היפה שאני עונדת לצווארי. בחיי, לא צריך אפילו תליין, העסק דופק לבד.

מיזעור נזקים, הרגעת הרוחות

צריך סבלנות רבה למיזעור נזקים.
מלתעות הנזקים עוד שקועות בעורפך, ויש להסיר אותן מעלייך לאט לאט, בעדינות, בהדרגה:
כי העור כבר התרגל למשקלן ונאחז בהן כמרכז כובד מרגיע ומעגן, שבלעדיו תישאבי לתוך הוואקום של הכלום, או לתוך הכאוס של היותר מדי, או לשניהם;
כדי שלא תאחוז בך בהלה גדולה מדי מההבנה הפתאומית של המילכוד העצמי; שהחרטה לא תמעך אותך;
וכדי שלא יתלשו יותר מדי עור ובשר בהינתקן.
אבל הבעיה העיקרית היא הכי tricky: המלתעות מלכתחילה שם כדי לסתום את החורים.

זה מתחיל תמיד אותו הדבר. בהתחלה, כמו בשיר של יונה וולך, זה רק "חור של נעץ". אבל איכשהו החור גדל והולך, והנעץ כבר לא מספיק.

זה הכל עניין של הרגל. אך הלוואי שזה היה פשוט כל כך. לפעמים הרגלים הם עניין מתעתע וחמקמק. יש אנשים – מניחה שרוב האנשים – שעבורם ההרגלים ברורים מאליהם – פעולות המבוצעות בהתמדה ובעקביות, לרוב מוכנית, ובמשך תקופה ארוכה, לאורך שנים על גבי שנים, והפעולות הללו מעצבות אותם ואת היומיום שלהם, מקנות להם צורה ומעגנות אותם במסלול יחסית ברור. עקב כך, יש להם תחושת שליטה יחסית משום שהם חווים באופן מוחשי את השפעת מעשיהם, את השינוי שנגרם ממעשיהם, את המימוש.
אך עבור אנשים אחרים ההרגלים תלויים על בלימה. כל כך בקלות עלולים להתפוגג. מהותם קלושה. צורתם מעורפלת. הם פוטנציאל.

ולמה בכלל להסיר את המלתעות? הן כל כך נעימות. כל כך קיימות ומורגשות, כל כך כאן, איתך, כאן ועכשיו. כל כך קונקרטיות. וכל כך כואב לנתק אותן. כן, מניסיונך, אחרי כמה ימים את מתאוששת ונגמלת, אולי אף מבריאה. אבל קו התפר בין התקופות נסמך על קפיצת אמונה בערפל של אפשרויות ערטילאיות, אמורפיות. והן לא הופכות לברורות יותר גם כשאת מרגישה יותר טוב. אבל אז את פשוט מסוגלת להיות אדישה יותר לכלום ולכאוס; את מתמקדת יותר ב"יש" וב"סדר".

צריך לעשות סדר. כשמבולבלת והכל בלגן בראש, צריך לאט לאט ובהדרגה להכניס סדר. להתחיל מהדברים הקטנים. צעד צעד, כל פעם משהו אחד, נקודתי. ולהמשיך, לא להיתקע, ולא להימנע, לבחור בכל פעם משהו אחד. לא לסגת. זה עושה טוב בנשמה, זה נותן כוח והשראה. לאט לאט הדברים מקבלים צורה, היגיון כלשהו, מהות מוצקה.

אבל אני כל כך מבולבלת ועייפה.


מיזעור נזקים, הרגעת הרוחות,
שליפת עוגנֵי-דֶמֶה, קוצים, זכוכיות
מיחפוּת מבולגנת, מעור לא מוגן,
שליפת מלתעות מעורף מורכּן

סדר נשגב, סדר מופלא,
מרומם נפשות, מרפא מחלה,
כל שצריך לחיים נכונים:
להטליא את העור בחוכמת הרגלים

זה עולם של חומר, צורות, פעולה
במציאות שכזו חשיבה עלולה
לנתק את הגוף, לערפל החושים
אם היא טורדנית ונוטה להגזים

מלנכוליה שלי, למודת הקרבות,
נתנחם במיטה, נתכרבל בשמיכות,
נברח, נתחבא, ננוח, נישן,
ננשום חלומות, ונבריא עם הזמן

 

סנוקרת עצמית (כשהסכר נפרץ)

 
אנחת אכזבה
נופלת שדודה
למיטה,
מוכנעת, שכובה
בלאות המומה,
מרוקנת, תוהה:
 
לאן נעלמו חדוות היומיום ותקוות המחר?
וכוחות העצמי, ויפעת האפשר…
 
ואיך סותמים בחזרה את החור בסכר
שפתאום שוב נפער?

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….