אבן

נגיד החיים שלי הם כמו אבן.
נגיד תמיד הסתכלתי על האבן מזווית מסוימת.
נגיד עכשיו אני מסובבת את האבן ונבהלת ממה שאני רואה מהזווית החדשה.
אולי אין באמת ממה להיבהל, אולי כל השנים פספסתי משהו חשוב, אולי זה לא משנה בכלל.
זה לא משנה בכלל.
אפשר לזרוק את האבן לנהר.

קשה לי להסביר את המצוקה שלי אז כתבתי פסקה כללית על אבן.
אני בעצמי לא ממש מבינה.
אני שונאת את הצורך לכתוב כשמיליוני אנשים כותבים בלי סוף ואני לא מוצאת את עצמי בתוך כל העודף הזה.
יותר מדי מלל.
לא מוצאת את עצמי בעידן הזה.
לא מצאתי את עצמי גם לפני כן בעצם.
זה באמת לא חשוב.
הכול תלוי תפיסה.
באותה מידה יכולתי לכתוב כאן: זה מאוד משנה וחשוב, ומה שאני מרגישה וחושבת מאוד משמעותי, וכל האבנים כל כך יפות ומיוחדות מכל הצדדים, והאבן שלי היא יהלום לא מלוטש, ותמיד תמיד אפשר ללטש.
למה צריך ללטש?
למה צריך להיות מצב שאבן אחת מלוטשת והשנייה לא?
מה ההבדלים בכלל?
ואולי אני בכלל לא מבינה איך אבן מלוטשת אמורה להיראות?

אין תשובות של ממש. יש חשיבת-יתר מול עשייה. עשייה עושה טוב.
אבל אני מתעייפת מהר.
נסוגה.

מצוקה עמומה שאפשר לפרוט לרשימה ברורה יותר של דברים רגילים של החיים:
לימודים, מוות, התלבטות מכרעת בנושא שלא בא לי לכתוב עליו עכשיו וזה גם ככה מיותר, מוות, זוגיות, העולם הלך פייפן ואנשים איבדו את זה, מוות, טרללת, מעניין מה סבא ואבא היו אומרים על זה, על מה שקרה, היו אנשים חכמים מאוד, מתגעגעת אליהם, מוות, מתגעגעת לכל מיני, געגוע מתעתע, אבא סבל נורא אבא סבל נורא אבא סבל נורא, חסר לי הצ'יפ הזה במוח שאחראי על הדחקה, יש למישהו כבלים להצית הדחקה בלי הצ'יפ? נתקעתי כאן באמצע שומקום בלי יכולת לזוז, לא מצליחה להתניע, שיתוק מערכות.

המוח עסוק הרבה בלברוח ממחשבות על דברים מכאיבים נורא.

הייתי חולה בימים אחרונים, איזה וירוס חורף כלשהו, אולי שפעת, כאב גרון ונזלת וכאב ראש והרגשה כללית רעה. בעסה שנאלצתי לבטל כמה דברים, אבל ככה זה, חולים לפעמים, עובר. חלק מהחיים. שאלו יהיו הצרות שלנו. אבל זהו, שנכון תמיד אומרים "הכול עובר"? אז לא הכול עובר. הכול עובר חוץ מהדבר האחד שלא עובר וגומר אותך. וכשכאב לי הפרצוף כשהייתי חולה המחשבה שעלתה בי היא שזה בטח רק מיליונית מהכאבים שאבא סבל מהם בשלושת חודשי הגסיסה מהסרטן, ואלוהים, אלוהים, כמה הוא סבל, ולא יכולתי לעשות כלום, או שיכולתי ולא ידעתי שאפשר, ואני מקווה שאמות בשינה או משהו פתאומי. הכול עובר, גם החיים, וכהנה אמירות פולקלוריסטיות שנועדו להתמודד עם כל זה. אז גם הכאבים שלפני המוות עוברים. אבל תוך כדי, איזה סבל נורא, נכמר הלב, נמעך הלב, נקרע הלב, צורח הלב, וזה לא משנה, כי אין מי שמקשיב, המציאות אדישה, וכל מה שיש זה "כולנו באותה סירה".

אולי האבן שלי מורבידית, ובצד שפספסתי נמצאת כל תאוות החיים שלי.

לאבא שלי יש סולם

אולי בקרוב יטפס בו עד השמיים.
אבל בקושי יש לו כוח לעמוד, איך יטפס.
וכואב לו כל כך כואב.
והגוף שלו פרכס והמוח שלו התבלגן והשתנה.
הזיכרון נפגע.
מדבר דיבורים מבולבלים, לא קוהרנטיים, תלושים מהמציאות, אבל חושב שהוא מדבר רגיל.
מתבדח וצוחק, חושב שאומר בדיחות שנונות כמו פעם, אבל בעצם אומר מילים לא קשורות, דברים הזויים. תסריט של דייוויד לינץ'.
כמו אדם שעבר שבץ או שחולה באלצהיימר או דמנציה או מחלה נוירולוגית אחרת כלשהי.
העיניים שלו נועצות בי מבט בוחן.
בודק איך אני מגיבה לדבריו.
מחפש תשובות בפניי.
מבולבל, מגשש במציאות שכבר אינה מוכרת לו.
מחייך חיוך כנוע.
לפעמים עיניו מתלחלחות ואני חושבת שאולי בפנים הוא מבין את המצב ועצוב וכואב לו כל כך. אולי בפנים הוא באמת מדבר רגיל ומחובר למציאות אבל לא מצליח לבטא את זה.
אומר לי, את יודעת, אני באמת מרגיש שאני מבולבל, שהמילים הלא נכונות מגיעות לי לפה.
ואחר כך, למרות התובנה, שוב טועה בתשובות לשאלות "איפה אתה גר" ו"איפה אתה נמצא עכשיו".
בינתיים הרופאים בביה"ח לא יודעים מה גרם לפרכוסים.
אמרו שהבלבול ואובדן הזיכרון אופייני לימים שאחרי פרכוסים, ושזה אמור לעבור.
אני מקווה שזה יעבור.
באמת ביום שבת הוא כבר היה יותר איתנו, פחות מבולבל, מדבר יותר לעניין, אבל עדיין אומר דברים מוזרים.

באותו יום של הפרכוסים (חמישי האחרון) גם הגיעה פתאום האבחנה, חודשיים אחרי הביופסיה, אחרי בדיקות מולקולריות נוספות. הם אומרים שזו מוטציה של סרטן הריאות שיש ל-5% מהחולים בסרטן הריאות. עוד אין לנו פרטים מלאים, מחר האונקולוג יקיים ישיבה עם הרופאים הבכירים ויחזור אלינו לשיחה מסודרת עם יותר פרטים. מחר גם אמורים לעשות לו סי.טי בכל הגוף, אם נסיבות בירוקרטיות קפקאיות לא יפגעו בזה (סיפור ארוך).

האונקולוג אמר בשיחת הטלפון הראשונית שיש בסל התרופות כדורים שנותנים לטיפול בסוג סרטן זה. כנראה בלי הקרנות ובלי כימותרפיה, רק הכדורים, שאמורים להיות יעילים. נו כבר, תתחילו לטפל בו, נו כבר, הוא דועך שם בבית האבות הסיעודי הזה, בבתי החולים. הדיכאון השתלט עליו. הגוף מידרדר. איך אתם נותנים לו להיות ככה חודשיים זרוק בלי טיפול. נותנים לו ככה לגסוס?

הם אמרו שאי אפשר להאיץ את התהליך הביולוגי של אבחון הביופסיה, כך אמרה לנו אחותי הגדולה בכל זמן ההמתנה הארוך הזה. אולי זה באמת ככה, אולי אי אפשר היה לעשות משהו אחרת כדי לקבל תשובה מוקדמת יותר. אחותי הקטנה מתפוצצת מעצבים וחושבת שצריך היה להיות יותר קשוחים ומאיימים עם הרופאים, ללחוץ עליהם כל הזמן לקבל תשובות מוקדם יותר, שאחותי הגדולה (שמטפלת בבירוקרטיה ומול הגורמים הרפואיים) לא טיפלה בזה נכון ונתנה לזה להימרח. אחותי הקטנה רוצה לצעוק עליהם עכשיו, או שתתחילו מחר לטפל או שנתבע אתכם.

קשה נורא לראות את אבא שלי ככה.
הגעתי ביום שישי לפני הצהריים למיון בביה"ח בעיר של הוריי. שחררתי את אמא שלי שתלך לנוח, ונשארתי לבד עם אבא שלי כמעט תשע שעות. כמה שעות במיון, ואז עברנו למחלקה פנימית. כל השעות האלו הייתי איתו ביקום החלופי הסוריאליסטי שהמוח שלו עבר אליו. עלו בי דמעות כששוחח איתי שיחה הזויה ומעגלית, מנותקת מהמציאות.

אבא שלי, האינטלקטואל חובב ניטשה, המדען בעל הדוקטורט, שלימד את עצמו גרמנית, אוהב המוזיקה הקלאסית שגדלתי עליה, אוהב הטבע, החזק, הפעלתן.
אבל גם אבא הכפייתי, הלא בריא נפשית, רדוף השדים הפנימיים, שנמצא בהכחשה למצבו והחיים איתו היו סיוט… אבא שעשה נזקים ופגע…
אבא שהתגעגע לימים יפים יותר, שאף פעם לא מצא מנוח בשום מקום שהיה בו ותמיד עבר למקום אחר.
כי לא הבין שהבעיה היא בעיקר בתוכו.
אבא הפגוע מילדות לא פשוטה, מאמא חולה בנפשה, שלא יכלה להעניק לו את האהבה שהוא כל כך היה זקוק לה, מהלם קרב וחוויות קשות משירותו הצבאי.

אבא אדם זקן מכווץ כפוף זרוק על מיטה באמצע מיון עמוס, כאוב ומבולבל, לבוש בחיתול, מצחקק מול שתי עובדות הסיעוד במבט ספק ממזרי ספק אבוד, מסרב שיחליפו לו ואני שומעת אותו מתווכח איתן מעבר לווילון הסגור, אומר "אני בן 45!" ואומר "תראי לה אח"כ תעודת זהות!" ואז "מה את עושה?" ובסוף נכנע להחלפת החיתול.

הזהו האדם?

🥺

תקועה

2:45 בלילה. לפני כמה ימים פרסמתי פוסט ארוך וגנזתי אותו. מישהי הספיקה להגיב לי (סליחה י. בע"מ!).
הרגשתי שחפרתי יותר מדי ושבטח אנשים לא יודעים מה להגיב לי.
שאני כותבת ביותר מדי פאתוס. ויותר מדי בפירוט על דברים זניחים.
אני מרגישה לא רלוונטית.
יותר מדי מנותקת מאנשים.
מן הסתם זה יותר בראש שלי מאשר במציאות.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר.
חופשת סמסטר. אני תקועה כבר הרבה ימים עם מבחן בית שאני צריכה להגיש בחמישי הקרוב ואני לא יודעת למה אני כל כך מתחרבשת עם זה. ממש ממש מתקשה. כנראה המוח שלי כבר לא מה שהיה פעם. קשה לי להתמקד ולהתרכז. אני גם נורא פרפקציוניסטית ואולי מכוונת למשהו מסובך ויסודי יותר מהנדרש, רוצה לכלול כל פיפס וכל היבט ולא בטוחה מה עיקר ומה טפל מבחינת המרצה. היא ביקשה שנכתוב בקצרה ובתמצות, אני מבינה שהיא לא מחפשת משהו מבריק ומושלם, רק לראות שהפנמנו את העקרונות והידע בכיתה. עדיין, ההימנעות והדחיינות השתלטו עליי. גם הייתי ממש חולה הרבה ימים בשבועיים האחרונים (כאב גרון, שיעולים, נזלת, ליחה, ובהמשך בנפרד גם כאבי ראש ובחילות והקאות), אז אולי זה השפיע. בשלב זה העבודה כבר הייתה צריכה להיות כמעט גמורה, והיא לא. אני בקושי בחצי הדרך, וצריכה עוד לערוך אותה.
עצוב לי שזה כך. אני מאכזבת את עצמי. מרגישה כישלון. חוששת לאכזב אחרים.
בסך הכול אני מאוד נהנית בשיעורים באוניברסיטה, הנושאים מעניינים, הסטודנטים והצוות מקסימים, האווירה טובה.
יש תחום לימודים מסוים במסגרת התואר שהגעתי למסקנה שפחות מתאים לי. אני מניחה שאני יכולה לשנות את הרכב התואר ולהתמקד בקורסים אחרים… אברר…
חלפה במוחי המחשבה לפרוש מהתואר… אבל זה יהיה ממש חבל… אם כי… לא כזה קריטי לי התואר הזה, זה יותר בשביל ההנאה והנפש, ואם בשלב זה כתיבת עבודות מעיקה עליי, אז אולי אני ממש לא חייבת… לפחות ניסיתי…
הכרתי שם נשים מקסימות שלומדות לצדי, ועושה טוב על הלב להכיר אנשים טובים ומקסימים, אז מבחינה זו חבל לוותר על מסגרת שבסה"כ עושה לי טוב…

טוב, נראה מה יהיה…

המצב במדינה מדאיג אבל אין לי מושג מה לכתוב על זה. כבר לא מבינה מה קורה והכול בלגן אחד גדול.

(מה זה משנה אם אני כותבת כאן או לא. וואללה, לא כל כך משנה.
סליחה על הטון הדרמטי, נראה לי שאני פשוט יותר מדי זמן מסתגרת בבית ותקועה עמוק בתחת של עצמי)

היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

לאהוב

נכון לאהוב זה טוב?
לאהוב זה טוב.
כשהלב נמס והופך לשלולית.
כשנורא בא לשלוח יד ולצבוט בעדינות בלחיים החמודות,
או לגעת בידיים היפות, העדינות.
לצלול לתוך עיניים טובות מאירות בוחשות בבטן שכשוכים.
ואם יש בזה רומנטיזציה ואידאליזציה וקצת ניתוק מהמציאות, אז יש.
אז אפשר להכניס את כל המציאות לתמונה, אז מה.
זה בריא להסתכל למציאות בעיניים.
לאהוב זה טוב.
גם כשזה מתנפץ בתהליך ההתפכחות.
מתי אהבה הופכת למחשבה אובססיבית?
יש סקאלה כזאת?
יש לאהוב יותר מדי?
ולמה זה קורה?
בגלל חסכים?
ואולי גם אם ממש מנסים ומודעים ויודעים ומסתכלים מבחוץ ופרופורציות ומציאות וזה – אולי גם אז אי אפשר להימנע מלהיפגע, בכל זאת? גם אם הצד השני הכי מקסים ומתחשב ואוהב שבעולם. כי הכול כזה עדין ושברירי ורקפת רמוסה.
ופתאום מי שחשבנו שהכי עדין ומקסים ואכפתי ומתחשב שבעולם – פתאום הוא עלול לשנות פניו ולברוח מאיתנו ולהתרחק, פתאום זר, ומה זה אומר עלינו, האם אנחנו עד כדי כך?

לילה לבן מס' 10,347

אוי ויי. אני נגלית בפני עצמי במלוא פתטיותי. חולשתי. מגוחכותי. לא מחזה נעים. ואולי אני מגזימה. כנראה אני מגזימה. בטוח. אבל. כבר אמרו בעבר. וצחקו בעבר. ואני, ברייה אבודה, עדיין ילדה, לנצח. וזה לא העיקר. זה הטפל. רואים שלא עברתי תהליך חיברות נורמלי. אני לא חיה כמוכם. אני לא בתוך החיים. אני צופה מהצד. ולפעמים כשבטעות אחד מכם נוגע בקצה אצבעו בכתפי, אני מרגישה חיה והאהבה מתפרצת לי מכל הנקבוביות.

סליחה

צער כלשהו מחכה שאכיר בו

סטגנציה

הנפילה מפחידה. מאוד.
וגם אם היא לכאורה צפויה –
שהרי למדתי לדעת שנפילות נפשיות תמיד תגענה בשלב זה או אחר, וצריך לתת להן לחלוף, לא להילחץ –
היא עדיין הפתיעה אותי בעוצמתה ובסתמיות תחילתה.
אז כמה ימים בקושי זזתי, שדודה, בעיקר ישנתי וצפיתי בסרטים בנטפליקס.
טוב, כנראה הייתי זקוקה להשלמת שעות שינה.
הייתי מנותקת מהעולם.
אולי הייתי זקוקה לקצת ניתוק מהעולם.
העולם היה כלום.
אני הייתי כלום.
כמעט לא יכולתי לעשות שום דבר.
אפילו לדבר. בקושי לזוז.
והאכילה הכפייתית פתאום חזרה ובענק, אחרי תקופה ארוכה מאוד בלעדיה, ואיבדתי שליטה בהיקף גרנדיוזי. לא בטוחה מה קורה איתי ומי אני בכלל.
לפני כן הייתי ב-high אינטלקטואלי ושאלתי מספריית האוניברסיטה מלא ספרים חכמים מסילבוס הקורסים שלי.
אמרתי לעצמי, אנצל את הימים הקרובים הפנויים ואתחיל לקרוא. ויש רק מטלה אחת קטנה השבוע (בניגוד לבד"כ), אז זו הזדמנות פז.
איזה לקרוא ואיזה אבטיח. לא קראתי שום כלום.
ערמות הספרים על השולחן נראות מפתות מאוד, טומנות בחובן אוצרות, אוהו אלו אוצרות. כאלו אוצרות שמרוב התרגשות אני לא קוראת אותם. דחיינות והימנעות. גם קשה לי להחליט מאיזה ספר להתחיל. אז תקועה. יש יותר מדי ספרים ואני לוקה בחוסר החלטיות.
אני מניחה שהיעדרות בן-זוגי גם קשורה לכל זה. הייתה כאן איזו דינמיקה של כדור שלג שהשתלטה עליי. אם הוא היה כאן אולי זה לא היה מידרדר כל כך.
היום התחלתי להתאושש. ניקיתי קצת אבק, עשיתי כלים. קראתי קצת חומר לקורסים, ואמשיך מחר.
האכילה הכפייתית עדיין שולטת בי.
הדיכאון עדיין שולט בי.
אולי זו מהותי – להתבונן על החיים מהצד.
אני לא מתכוונת להישמע טראגית או דרמטית.
אני באמת מבולבלת.
מה לא בסדר איתי.
מחר (זה בעצם כבר היום) הפסיכולוגית. ירד לי ממנה.
תודה על ההקשבה.

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

לא ברור

אני נורא רוצה לכתוב כאן אבל זה לא יוצא ממני.
מנסה מדי פעם ונסוגה.
אין משהו חדשני לדווח.
יש בפנים בלבול ומצוקה מוּכּרת.
כשאני באה לשטוח כאן את התחושות, אני מרגישה שזה הכול בעצם שטויות וכלום.
אבל המצוקה מאוד מוחשית ומתפשטת.
האכילה הכפייתית משתוללת ותוקעת יתדות, כאילו הרשיתי לה מושב קבע.
אני לא אני לא, אבל אני כן. כי מה האלטרנטיבה. לא, אני אתעשת. אבל בשביל מה. אם היה בשביל מה, בטח הייתה לי סיבה להפסיק, לא? כנראה שיש חסרים שלא מוצאים מענה במציאות. אבל צריך מנגנון התמודדות אחר, לא הרסני.

אני בהמתנה כבר מעל חצי שנה לטיפול, מקווה שיגיע תורי בקרוב. אמרו לי שיש עוד כמה לפניי בתור, צריך לחכות.
מקווה שכשאוכל לעבד את הסיטואציות והתחושות והכול עם מטפל/ת, יהיה קצת יותר קל, קצת יותר ברור, קצת פחות מתח בפנים. אני מקווה כל כך כל כך. אבל אני למודת ניסיון ויודעת שאם לא תהיה כימיה עם המטפל/ת, זה יכול להיות סתמי, פַּרוֶוה.
יש איזו פסיכיאטרית מעצבנת פעם בכמה חודשים. המפגשים איתה לא יעילים לשומדבר. והיא גם התנהלה איתי בצורה לא נעימה ולא הוגנת. ויש לה קסם אישי של חוקרת גסטפו.

לא מוצאת את עצמי בלימודים. בעיקר חברתית, אבל לא רק.
ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי שם עכשיו במשבר נפשי, לא הגיעה ללימודים כבר כמה זמן ולדעתי כבר לא תחזור. ממש עברה התמוטטות עצבים. אני מקווה שמצבה ישתפר בקרוב. היא צריכה טיפול רציני ויעיל וארוך-טווח.

היום היה נראה לי שצוחקים עליי בכיתה.
התחרטתי שדיברתי בכיתה, התייחסתי למשהו שמישהו אחר כתב, אבל היה עדיף לא לדבר. לא אהבתי את מה שאמרתי, לא יצא לי כמו שהתכוונתי. הרבה פעמים עדיף לשתוק. וגם שניים שם (זה שכתב את הטקסט שדנו עליו ומישהי שישבה לצידו, שיש ביניהם איזושהי קירבה רגשית) הסתכלו אחד על השני וחייכו, כאילו בתגובה לדברים שאמרתי. חיוך צופן סוד כזה. בלי מילים. כבר קלטתי כזה מבט פעם. אני תוהה מה זה אומר. אולי הפגנתי איזה דפוס שיש לי שהם נוהגים לצחוק עליו? אולי סתם הסתבכתי באמירה שלא הצלחתי להסביר? אלו דווקא שניים מקסימים ורגישים שיש לי איתם יחסים טובים.
וגם היה דיון על משהו שאני כתבתי, ואני די בטוחה שעדיף היה שלא ידונו בזה, שלא אראה לאחרים, אין להם מה להגיד, אין מה להגיד על מה שאני כותבת. אני סתם. על דברים של אחרים הם מתלהבים לנתח ולהתייחס, אצלי לא היה להם יותר מדי מה להגיד, כך נראה לי, אז זהו, הבנתי את המסר. מה אני עושה שם בכלל.
הם מתלהבים אחד מהשני אבל לא ממני, אז אני מבינה.
הצלחתי להיות אאוטסיידרית אפילו בחבורה של אאוטסיידרים. יש לי יכולות מאוד מרשימות.

אני לא מבינה אם אני מפרשת נכון את המציאות. אני קולטת דקויות, אני רואה מחוות בין אנשים, אני קולטת מבטים, מילים. לא תמיד מרגישה כך. יש ימים שיותר. מן הסתם בלי החברה הטובה ההיא ההרגשה קצת יותר בודדה. אבל יש שם אנשים מקסימים, אנשים שאני כן די קרובה אליהם, אבל איכשהו התחושה היא שהם יותר מתגבשים ביניהם ואני יותר מחוץ לחבורה, פחות שייכת. מנסה לבחון את התנהגותי, אולי אני מעבירה מסרים של התרחקות מבלי להתכוון. אולי קשה יותר להתקרב אליי. אולי אלו רגשי הנחיתות שלי והביטחון העצמי הנמוך. כרגע אני באמת לא יודעת.

שקלתי לשאול מישהי אם הם באמת צחקו עליי – היא תבין לגמרי את חוסר הביטחון, כולנו שם אנשים רגישים עם קשיים אלו ואחרים, ואנחנו פתוחים ויכולים לדבר בחופשיות. אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב לפתוח את זה. להתחיל "לבקש אישורים" מאנשים אחרים לספקות שלי – זה ההפך מטיפול התנהגותי יעיל לספקות. כאן באמת אני צריכה מטפלת שתכוון אותי איך להתמודד. לא שכל מה שמטפלת אומרת זה תורה מסיני.

אז אני מרגישה קצת תסכול ופגיעות, במיוחד כי אני אוהבת את האנשים שם כל כך – וגם קיבלתי אהבה בחזרה, אז למה עכשיו כזו תחושה של נפרדות מהם, אני לא מבינה. אני ממש שמה לב איך הם מדברים יותר אחד עם השני ואני יותר בצד. זה קצת טלטל אותי וגרם לי להרגיש גל מיזנתרופיה עז. בגלל תחושת הפגיעה והאכזבה. ובא לי להישאר בבית ולהתנתק קצת מהכאב הזה של הממשק המבלבל הזה עם הבחוץ. ומרגישה שרק אחותי הקטנה ובן-זוגי באמת מבינים אותי ורוצים בחברתי.

לגבי הבריאות של אבא שלי – הוא בשגרת טיפולי כימותרפיה, לא פשוט, אבל פחות גרוע מהפעם הראשונה. לוקח כל מיני תרופות וסובל מכל מיני תופעות גופניות לא נעימות. לוקח טיפות שמן קנביס לדיכאון. בהתחלה דיווח שזה לא השפיע, ואז הגדיל מינון ואמר שזה גרם לו להרגשה מוזרה שהוא לא אהב, וגם לכאב ראש. אבל עכשיו דיווח שלקח ושזה דווקא כן אפקטיבי. לא יודעת, לא הכול ברור. בבדיקות הדם שהוא עושה התוצאות מעודדות ועשויות להעיד על נסיגת הגידול. מניחה שאחרי עוד כמה טיפולים ספורים אולי יעשו גם איזשהו צילום לבדוק את המצב.

כרגע החיים לא ברורים לי ואנשים לא ברורים לי ואני לא ברורה לעצמי.
אני באמת באמת לא יודעת.
חשבתי ש… אבל גם אם לא, בסדר.
כל עוד יש לי עוגנים אחרים, אני יכולה לעמוד בכל זה.
כי אם הייתי באמת לבד, זה היה נורא קשה. ומפחיד.

לכתוב בלי לכתוב

אני נורא נורא רוצה לכתוב אבל גם לא רוצה לכתוב.
אני מפחדת ולא מפחדת.
אני רוצה ולא רוצה.
אני בעיקר לא יודעת.
איך אתם חיים יחסית בלי ספק? אני לא מבינה איך אפשר בלי הספק.
הוא תמיד שם, מסתכל מבחוץ, מצקצק.
איך אתם יודעים?
איך אתם פשוט הולכים על זה?
איך יש לכם יעד ברור, אופרטיבי, קונקרטי?
טוב, כן, בטח אין לכם חשיבת-יתר טורדנית והתעכבות על פרטים קטנים, ובניגוד אליי ההגנות שלכם עובדות כך שההדחקה עושה את שלה, מסלקת חשיבה עקרה ולא מועילה.
אתם בתוך החיים.
אני כאילו בתוך החיים אבל בעצם לא.
או שאני ממתגת וממצבת את עצמי כך, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
בסופו של דבר אצטרך לחזור להבנה שמעשיי קובעים את תוכן ימיי.
פשוט לפעמים מאבדת שליטה והכול בלגן ובהלה מתרוצצת, מחפשת הרגעה.
כדור שלג במורד ההר התלול.
זה עלול
להידרדר.

אני נעה בין פאזות.

לא הכל אפשר להגיד לכל אחד.
יש דברים שאי אפשר לשתף בהם.
ודווקא שם סימני השאלה

(ואני יודעת – אין כמו שינה טובה. מסדר את הצ'אקרות גוטה גוטה).