Sonata in A minor for Arpeggione and Piano, D. 821 – Franz Schubert

זו אחת היצירות הקלאסיות האהובות עליי ביותר. כמו יצירות אחרות שציינתי בעבר כאן בבלוג, גם היא חלק מפסקול ילדותי, שכן נכללה באותן קסטות שאבי הקליט בהן מוזיקה מהרדיו או מתקליטים (המילים המסומנות בקו תחתון מקושרות לרשומה שכתבתי בעניין זה לפני כשלוש שנים). היצירה הזו תמיד מרגשת אותי, יש משהו מסתורי בצלילים שלה, במלודיה, ובטח כשהגיחה כך עם היופי המסתורי המכשף שלה ממעמקי רחשי הקסטה, אי אז… רק לחשוב על חורף אירופאי כהה מחוץ לחלון, ניחוחות הגשם, העצים והשבילים, האפרוריות המוריקה הזו, ספוגת החיים והחלומות והכיסופים… והיצירה מלאה אוצרות מלודיים לאורך כל הדרך…

יש כמובן ביצועים שונים, וניסיתי למצוא ביצוע שיהיה כמה שיותר דומה לביצוע הספציפי המוקלט שם. מצאתי את הביצוע הזה שמבוצע על הכלי המקורי שהיצירה נועדה לו (ארפג'יונה) – ומכל הביצועים ששמעתי זה נשמע לי הקרוב ביותר.

פרק 1:

פרקים 2 ו-3:


אני זוכרת שכילדה או כבת עשרה (כלומר, בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים) ראיתי בטלוויזיה סרטון מצויר שליווה את היצירה הזו – ובסרטון קבוצה קטנה של נגנים ממשיכה לנגן את היצירה הזו בהתמדה למרות כל מה שעובר עליהם – תוך כדי שמעבירים אותם ממקום למקום… וגם כשהם שוקעים במצולות הים, הם ממשיכים לנגן שם את היצירה… הייתי שמחה למצוא את הסרטון הזה, אך לא הצלחתי למצוא במרשתת אפילו רמז לקיומו…
משום מה בזיכרון שלי הסרטון היה חלק מתוכנית שנקראה משהו כמו "סיפורי הופמן" ובמסגרתה נכללו סרטונים מצוירים שונים… אך "סיפורי הופמן" היחידי שעולה בחיפושי הגוגל הוא האופרה של אופנבך… אולי ממרחק השנים הזיכרון שלי עשה מישמש מכמה דברים…

בכל אופן, תמיד כשאני מאזינה ליצירה הזו אני מרגישה שצליליה מגיעים אליי ממצולות הזמן, בדיוק כשם שהנגנים באותו סרטון ממשיכים לנגן אותה במצולות הים…

יהלום לא מלוטש

הדפים נערמים בראשי
הטיוטות מכסות על נפשי
ושירים ניתזים כשבבֵי הלוואי
מתנועה של שיוף חרישי ‏

מציאות, שחקי נא איתי
וסלחי על חולשת היותי
להק מחשבותיי מרצד מעליי
מתרוצץ בזמזום תזזיתי

מתחבט בכיוון אנכי
עוד מעט ויצלול לתוכי
יכוון אל ליבת אפשרות הכמעט
אך יאבד בסחרור המוחי

שם ימשיך בהתמד סיבובי
לנסות בניסור אינסופי
להתיר את הסבך בבשר המסוכסך
לאפס אותי לראשיתי

זה כבר לא חינני להיות אני

יש לי בלגן נורא בראש
יש לי ילדה בת שלוש
דופקת על דפנות תוכי
שואלת "מתי תהיי?"‏

אבל הלכתי לאיבוד ונראה שהפעם
אף אחד לא ימצא אותי

שיבושי מציאות

כשהמילים המדויקות נוחתות פתאום עליי
ומתחילות לפסוע בשולֵי מחשבותיי
חוששת אז אני לזוז, שלא אותן אבריח
כה שברירית המציאות, כה מתפורר הטיח

ממצוקות קטנות בנויים גשרי ימיי
חצץ גופן מוצק כל כך תחת רִיק צעדיי
קולו מדריך אותי בזהירות ללכת
במעגלים קטנים מאוד לאט אני נשרכת

בין איי הדאגות ועינויי החרטות,‏
מעל נהרות האַין השוצפים,‏
בהילוך איטי מאוד, משתדלת לא למעוד,‏
ונאחזת בפרטים הקטנים

כי כל כך בקלות משתבשת המציאות
ורגעים מתקלקלים בְּאִבְחַת שרירותיות
אז כך בין צוקים ש‏חוחים תלויה רקמת חיי
ומתאווררת-פֶּרֶא במשבֵי אִי-תנועותיי

הימנעויותיי

תרועת התנים

הַתְרָעָה

הַתַּנִים פִּתְאוֹם נִרְגָּשִׁ‏ים
וְהַדּוֹפֵק בָּעַפְעַפַּיִים
מַרְעִים

אוּלַי בְּטָעוּת שׁוּב הִשְׁאַרְתִּי
פִּיסַת חֲלוֹם מְדַמֶּמֶת
עַל סַף הַשָּׂדוֹת הַשְּׁחוֹרִים


(הפוסט הזה של הבהיר הזכיר לי את השיר הזה שכתבתי פעם בהשראת יללות התנים באחד הלילות…)

בקרוב (סילוק עודפים)

בקרוב אהיה יפה מאוד
ואתענג עלֵי שלכת
כי החיים ירווני נחת ויפעה
ואהיה ברייה גבוהה ואזדרכת

ושמחת חיים תגלוש בין עפאַיי
ותזדרח כשמשוֹת כל סך ימיי
כי חשוב מאוד להיות אופטימית ושלווה
וחיובית צריכה להיות החשיבה

ובלי שמץ טורדנות מורבידית, הא!‏

היותי מעורפלת

סימנים מוזרים על עורי מרמזים כי פקעתי
ואני עוד אודמת
ואולי הקרעים הפזורים מסמנים את דרכי
שעודנה נרקמת
ועכשיו בשעת לילה כלואה בין בקרים
תודעה מתפלאה-מתפתלת
מתאמצת לפתור לפני בוא האור
את חידת היותי מעורפלת