היי לכולם, עדכון-ביניים

רק להגיד שאני מעריכה מאוד את כל מה שכתבתם לי בתגובה לפוסט הקודם (החלום על התינוק…), התכוונתי להגיב, אך בינתיים קרה משהו בחיי שקצת טרף את קלפי היומיום שלי ושואב את הזמן והאנרגיות שלי… אולי אכתוב על כך בהמשך… 

לא לדאוג – זה לא משהו בריאותי. והרי הבריאות היא הכי חשובה.

זה קשור לעבודה, וזה מבאס, אבל יהיה בסדר, ואני מאמינה שבסופו של דבר זה לטובה.

אז רק שתבינו שזו הסיבה שבגללה איני מגיבה, אני לא סתם מתעלמת…

ובגלל זה אני גם לא מגיבה לפוסטים בבלוגים אחרים, שבימים רגילים הייתי שמחה להגיב להם (מניפה, חוויית הצניחה שלך!! אגיב בהמשך, אוףףף…), וגם בכלל לא מספיקה להיכנס לבלוגים ולהתעדכן ולקרוא…

נשתמע בקרוב

מודעות פרסומת

החלום על התינוק

חלום שחלמתי בחודש שעבר:

אחותי הגדולה יולדת תינוק (במציאות יש לה 3 ילדים, הגדולה בת 8), ומסיבה כלשהי אני עוזרת לה לטפל בו ושומרת עליו במשך היום. ביני לבין התינוק נוצר קשר קרוב וחזק.
אני מחזיקה אותו, מחבקת אותו, נושאת אותו איתי בחוץ לטייל ולבקר בכל מיני מקומות, מדברת איתו. והוא כ"כ חמוד ועדין ושקט ונבון ובעל מבט תם ועמוק.
למרות שהוא רק נולד – ממש תינוק בן יומו – הוא מתחיל לדבר, ומתפתח במהירות לא טבעית במהלך היום. הוא פתאום משוחח איתי, עונה לי, מעיר הערות בענייני היומיום, להפתעתי אפילו מביט בעיתון ואז מעיר הערות על ענייני העולם, נושאים מדיניים, על השתלטות סין על העולם… ואני מתפעלת מאוד ומספרת לכולם.
הוא לא רק נבון אינטלקטואלית, אלא גם רגשית. הוא חייכן וחיובי, רגוע, מתקשר איתי לא רק מילולית אלא גם רגשית. אני נקשרת אליו ואוהבת אותו מאוד.
הוא חמוד כל כך, והלב שלי מוצף באהבה. הלב שלו פתוח לעולם, הוא חברותי כלפי כולם, יש בו אופטימיות ואהבה וחיוביות אין קץ.

אך התום הזה שלו עלול להיות לו לרועץ. כי יש בעולם סכנות שהוא לא מודע להן.

אחרי זמן מה של הנאה וריגוש ואושר טהור, אופל מתחיל להתגנב.

הוא איכשהו מצליח, מבלי שאשים לב, לטפס על כיסא כדי להגיע לשידה שיש עליה סכין יפנית. הוא משתמש בה במיומנות רבה לחיתוך קצוות תעודת הלידה שלו, שזקוקה ליישור השוליים. אני מזדעזעת שלא השגחתי עליו באותו רגע ומלאת אשמה שלא שמתי לב, אבל הוא רגוע לחלוטין ומחייך בשביעות רצון על שתיקן את תעודת הלידה שלו.

בהמשך מתרחש עוד מקרה מפחיד. אני יושבת לצד שולחן, והוא יושב על אותו שולחן קרוב אליי, ואני משגיחה עליו. מישהו מסיח את דעתי, מדבר אליי, לא זוכרת. ואז התינוק נעלם פתאום מהשולחן ואני מוצאת אותו על הרצפה. לא ברור אם הוא נפל או שמישהו שם אותו על הרצפה או שהוא איכשהו ירד בעצמו. הוא מחייך, אבל פתאום נראה לי שהראש שלו נהיה גדול יותר, גדול מדי ביחס לגוף. וגם העיניים שלו נראות גדולות יותר, ויש משהו מוזר במבט שלו, קצת חלול ומימי ומנותק וחייזרי. אני פוחדת שנגרם לו נזק.

זה כל מה שאני זוכרת מהחלום.

סיפרתי לאחותי הגדולה על החלום. קודם כל, היא כמובן אמרה לי בביטחון עצמי רב שחלמתי עליה בהקשר של תינוק כי היא הדמות האמהית עם ילדים קטנים שהכי קרובה אליי, שהיא מייצגת בעיניי דמות אמהית, או משהו כזה. האמת היא שהיא בכלל לא אמהית בעיניי ואף פעם לא הייתה, ויש לי חברות עם ילדים קטנים שהרבה יותר קרובות אליי ממנה. כמובן שהיא אחותי, אבל היא כ"כ כ"כ רחוקה ממני, פיזית ורגשית ונפשית. בכל מקרה, ברור לי שחלק מהעניין בחלום הוא מה שקרה לאחותי עם הבן האמצעי שלה – כשהוא היה תינוק, היא החזיקה אותו בידיים בבית ואז נתקלה במשהו ונפלה והוא עף לה מהידיים ונפל על הראש ואיבד הכרה והם מיהרו לבית החולים, והיה לו שטף דם פנימי בחלק כלשהו של המוח, זה היה נורא מלחיץ ומפחיד, ולקח קצת זמן אך הוא חזר להכרה, וסוף טוב הכל טוב – עכשיו הוא בנדיט מעצבן בן 6. היו לו כל מיני בעיות לאורך השנים, רגשיות וקוגניטיביות, אבל אי אפשר לדעת אם זה בכלל קשור לנפילה. ובכל מקרה, אחותי השקיעה בו המון, בטיפולים שונים ובאופן אישי רגשית, והוא התקדם והשתפר. הגדולה שלה עוד יותר מעצבנת, קיבלה מאחותי הגדולה את הגֵנים של הרוע הטהור. אוהבת להתעלל ולהציק, אך השתפרה בזמן האחרון. שני הגדולים מקבלים ריטלין. אלוהים, ואנשים עוד ממשיכים להטיף לי כמה ילדים זה הדבר הכי מדהים בעולם. יה, רייט. אחותי הגדולה אמרה לי פעם בחיוך שזה לא אומר שהילדים שלי יהיו מעצבנים כמו שלה. ובן זוגי אמר לי את המשפט המצחיק הזה, שילדים זה כמו פלוצים, אתה סובל מאלו של אחרים אבל אוהב את שלך. בכל אופן, הקטנצ'יק שלה בינתיים ממש מתוק ורגוע יחסית, פיצוי על שני הפיראטים הראשונים.

בכל מקרה, באותה שיחה לא אמרתי לה את זה, שהחלום בטח מושפע מהמקרה עם האמצעי שלה, כי לא רציתי להיכנס לזה או להזכיר לה את זה, למרות שאין לה בעיה לדבר על זה. היא לא העלתה את זה. היא אמרה שבחלום הרבה פעמים הדמויות מייצגות חלקים בנו (כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה על החלום הקודם. היא בטח שמעה את זה מהפסיכולוגית שלה), ושמבחינה זו התינוק מייצג משהו בי, איך אני חווה את העולם ומרגישה בו – פגיעה ושברירית, מאויימת, חשופה לסכנה, לא בטוחה, לא מוגנת, חסרת אונים, מפוחדת. עולם מסוכן ומאיים. כן, בהחלט, זה נכון, כמובן. עכשיו אני חושבת על כך שלפי הגישה הזאת – גם המאפיינים האחרים של התינוק – חדוות החיים, אהבת האדם, הגישה החיובית – מייצגים חלקים בי, או חלקים שאני משתוקקת אליהם. אולי אהבה תמימה לעולם, אנרגיית חיים ראשונית טהורה – לפני שהעולם הורס אותה.

לי ברור שהחלום כמובן מגלם את אחד החששות שלי מהבאת ילדים לעולם – שהילד ייפגע, שיקרה לו משהו. וזו רק הסתייגות אחת שלי מני רבות.

כל הנושא הזה של הבאת ילדים לעולם – כבר מזמן מזמן חשבתי לכתוב על כך יום אחד פוסט בבלוג, אך טרם יצא לי… תמיד הרגשתי שיש הרבה דברים לכתוב על הנושא, ושזה צריך להתנסח נכון ומובן וממצה ומקיף ומדויק (ההסתייגויות וההתלבטויות נובעות ממגוון סיבות שונות), אך שמצד שני, מה זה משנה לכתוב על זה בבלוג, הרי כל ההתלבטויות ידועות וקלישאתיות… כל העולם כותב על זה ומדבר על זה… ה"בעד" וה"נגד" ידועים, ואין אמת אבסולוטית, זה עניין של החלטה אישית, תפיסת עולם, מבנה אישיוּת, נסיבות אישיוֹת… ואני כבר טחנתי את הנושא לאורך השנים בשיחות עם בן זוגי וחברות והמשפחה והפסיכולוגית… כל הזוויות דוסקסו… אם כי באופן ספּוֹראדי למדי… אז נראה לי שאכתוב את הפוסט הזה בקרוב, גם אם רק כדי "לעשות לעצמי קצת סדר בראש".

אני מניחה שהכיוון שלי בסופו של דבר הוא לא להביא ילדים לעולם, אך מכיוון שיש לי נטייה לחוסר החלטיות כרוני ולהתבוססות בהתלבטויות אין קץ, גם בנושא הזה אני מתקשה להגיע להכרעה סופית (אפשר גם להחליט לא להחליט… גם זו החלטה), ומניחה שאמשיך להתלבט בזה עד שהנתונים הביולוגיים שלי כבר יהפכו את ההתלבטות ללא רלוונטית ובעצם יעזרו לי להחליט סופית לא לעשות זאת… וזה כבר יקרה ממש בקרוב, אם לא קרה כבר. השבוע מלאו לי 41 שנה.

ואגב, זה ממש לא טראגי בעיניי לא להביא ילדים לעולם. אולי אפילו להפך… ואני לא חושבת שאתחרט על כך; ובכל מקרה אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר להתחרט על כך שהבאתי ילדים לעולם.

כשהייתי צעירה יותר, דווקא היה לי ברור שאהיה אמא. רציתי מאוד להביא ילדה לעולם, שאוהב מאוד ואשקיע בה ואעניק לה המון אהבה ומסרים חיוביים (בניגוד למסרים השליליים שהוריי הטמיעו בי) ואוצרות תרבות. תמיד הרגשתי אמהית ואהבתי ילדים, וטיפלתי בילדים (כולל אחותי הקטנה) והתגעגעתי לעולם הילדות. אבל בשנים מאוחרות יותר עברתי תהליך התפכחות כללי. מהכל. מהעולם, מהמציאות, מאנשים.

ממה שאני רואה וחווה אני מסיקה שאנשים משליכים על העניין הזה של גידול ילדים כל כך הרבה אשליות, מספרים לעצמם סיפורים כדי למלא את החיים התמוהים האלו במשמעות וסדר והיגיון וכדי להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות וכיו"ב…
אחותי הגדולה אמרה לי שההחלטה הזו היא שלי בלבד, וכל החלטה היא לגיטימית, והחלטה לא להביא ילדים לעולם היא ממש מובנת ולגיטימית, אבל – אני לא יכולה לקבוע מה אנשים אחרים מרגישים ולמה הם מביאים ילדים לעולם ולקבוע שזה הכל אשליות, כי תפיסת המציאות של אחרים שונה משלי, ומה שאני תופסת כאשליות הוא לאו דווקא אשליות בשבילם אלא משהו אמיתי מאוד. שאני צריכה להתמקד בחיים שלי ובהרגשה שלי ובהחלטה שלי, ולא לקבוע אמיתות אבסולוטיות מכלילות על כל בני האדם ועל המציאות. כי זה עניין מאוד סובייקטיבי.

אבל הנה, אני כבר גולשת… אמשיך את הנושא בצורה מסודרת בפוסט הבא בעניין זה.

תודה על ההקשבה.

חלום: הבית הפרוץ

חלום מלפני כחודש:

בבוקר קמתי בבהלה מן החלום,
הוטחתי אל קרקע המציאות הקונקרטית – אל עוד בוקר פרוצדורלי לקראת יום עבודה,
מבולבלת, מרגישה בדיעבד את הבְּעָתָה המתוחה-עד-הקצה שאחזה בי במהלך החלום,
חוויתי את אירועיו באופן מציאותי כל כך, עד כי ההקלה שבגילוי כי רק חלום היה – גרמה לשחרור מתח אדיר שהדף אותי בפתאומיות אל תוך החלל הריק של חדר השינה, של חיי, והייתי זקוקה, הייתי זקוקה לנחמה שאין, והמשכתי הלאה בתנועות הרובוטיות המתבקשות של תהליך ההתארגנות היומי.

אחר כך, אצל הפסיכולוגית, נזכרתי פתאום בחלום, וסיפרתי לה:

היינו שם, אני והוריי וכנראה גם אחותי הקטנה, אולי גם הגדולה, בבית הוריי,
אך הוא לא היה אף אחד מהבתים שגרנו בהם,
גרנו תמיד בדירות, אף פעם לא בבית פרטי,
אך בחלום היה זה מעין בית פרטי, אולי דירת גן,
בכל אופן – בנוי על הקרקע,
אך שערי הבית ודלתותיו לא היו נעולים, נפתחו בקלות, פרוצים לכל דכפין,
ובעיקר לשכנים שלנו – משפחה שגרה בסמוך לנו – שבאו לבקר כל הזמן,
בעל ואישה וילד קטן או שניים (לא הזכירו לי דמויות מן המציאות, כמדומני),
וזה מאוד הטריד אותי, שהם נכנסים לביתנו מתי שמתחשק להם, מבלי לקבוע מראש ומבלי לבקש רשות, מחייכים ומסתובבים בחדרי ביתנו כבשלהם, ומצפים שנשמח לקראתם כלקראת חברי נפש ותיקים או בני משפחה, אפילו שבקושי הכרנו אותם,
ולעיתים עשו זאת כשהחלפתי בגדים בחדרי והדלת הייתה פתוחה, והרגשתי שזו פלישה גסה למרחב הפרטי שלי, שלנו, לאינטימיות שלי,
ומאוד הטריד אותי שהוריי לא עושים דבר כדי לעצור זאת, חלשים מולם, למרות שהם אמרו שזה מטריד גם אותם,
הייתה תחושה מאוד לא מוגנת בבית, תחושה חשופה ומאוימת, של חוסר פרטיות ושל סכנה,
ואב המשפחה השכנה הזו, היה בו משהו מוזר – כלפי חוץ לבבי וחייכן, אך בהגזמה, חיוך מתוח מדי מאוזן לאוזן, עד כדי בצבוץ של קריפּיות מדאיגה, כמו מתחת לנחמדות מסתתרים יצרים אפלים ואלימות מרומזת, משהו מאיים ופסיכופטי, בסגנון "חיזור גורלי".
באיזשהו שלב הם איכשהו מצליחים במניפולטיביות לגרום להוריי למכור להם את הבית, למרות שזה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו,
זה מכעיס אותי, אבל כבר אין מה לעשות,
ואני רואה את אבי מספר על הסאגה הזו לאחותו, דודתי, מבטא חוסר אונים ותסכול,
וזה כואב לי נורא, אני דואגת לו וכועסת עליו בו-זמנית,
ואז באיזשהו שלב אנחנו מבקשים בנימוס מהשכנים האלו שייצאו מהבית שלנו, שייתנו לנו קצת פרטיות,
והם נורא נעלבים, בעיקר הגבר,
והם יוצאים ואז הגבר חוזר כשרובה בידו, והוא חמום מוח ומשתולל מכעס ומאיים לירות בנו, ואני מבועתת, כמעט משותקת מפחד, ואני מדברת אליו בעדינות וברגש ובחמלה, מנסה לתקשר עם הצד הפגוע והפגיע שבו, עם הצד השפוי, להסביר לו שלא דחינו אותו, שלא הייתה כוונה לפגוע, אלא רק שתהיה לנו קצת פרטיות שכל אדם זקוק לה באופן טבעי, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו ושמחים על חברותו ומעריכים אותה, ונשמח להמשיך להיפגש, אבל רק צריכים קצת זמן לעצמנו, ומזכירה לו את ילדיו, ואני פונה גם לאשתו ומדברת על ליבה… בסופו של דבר הוא מתרצה ונרגע ומביע רגש ודומע, ואני מרגישה לאחר מכן סחוטה רגשית, נטולת כוחות, כמו אחרי משא ומתן מתיש עם חוטפים או עם פושעים פסיכופטיים מסוכנים, על סף אסון…

לאחר שהתעוררתי ובהתחלה לא הבנתי מדוע חלמתי דווקא חלום כזה, וממשי כל כך, נזכרתי פתאום שהוריי נמצאים לקראת מעבר דירה לעיר אחרת, עוזבים את העיר בה גרו מאז הייתי בכיתה א' (וחוזרים לעיר ילדותם ונעוריהם, שם גם אחותי הגדולה גרה עם ילדיה, כך שיהיו קרובים אליה ולנכדים, ויש בי גם הרבה נוסטלגיה לעיר הזו), ואולי זה טריגר, אבל זה רק הקשר נסיבתי שטחי מעשי,
בעיקר היה ברור לי ההקשר העמוק יותר: הוריי לא השרו בי (בלשון המעטה) תחושת ביטחון שהייתי כל כך זקוקה לה, אלא בדיוק להפך – חוויית החיים איתם הייתה חוויה מערערת של חרדה ואיום ולחץ ומתח ופגיעה ואווירה לא בריאה ומסרים שליליים, תחושה שלא מגנים עליי (ובדיעבד הבנתי עד כמה), ואבא שלי תמיד היה מסתבך בכל מיני מערכות יחסים לא בריאות עם כל מיני אנשים, ובכלל הוא אדם כפייתי ושתלטני, ולחיות איתו זו חוויה מתמשכת של פולשנות לנשמה. במשבר הנפשי הגדול שפרץ אצלי לקראת סוף תקופת האוניברסיטה הבנתי פתאום עד כמה הוריי הם פשוט משענת קנה רצוץ, ויותר מזה – שהם בעצם מקור של פגיעה (בעיקר אבא שלי), ושהכי נכון לי להתרחק מהם. שאין לי שם בית באמת. שאני לבד בעולם. שרעיון המשפחה שתמיד היה כל כך חשוב לי – היה אשליה.

אך הפסיכולוגית ביקשה ממני לנסות להבין את החלום גם מזווית קצת אחרת – איך אני מנתחת את החלום אם כל היסודות שבו מייצגים דברים בתוכי, בי. כשחשבתי על זה כך, עלו עוד תובנות שגם התחברתי אליהן:

השכנים הפולשים יכולים לייצג את העולם החיצוני – שתמיד חשתי שעושה בי כבשלו, פולש לי לנשמה, אל מתחת לעור, ושאין לי הגנה מפניו. בעצם בשלב מסויים בחיי הבנתי שבכל שנות הילדות והנעורים שלי הסתובבתי בעולם בלי עור נפשי שיגן עליי מפני העולם החיצוני ויסנן את מה שנכנס פנימה, והכל נכנס לתוכי ועשה בי שמות, הייתי פגיעה ושברירית כל כך, ספגתי הכל לתוכי, את כל הרעל. וזה עבד גם בכיוון ההפוך – היעדר העור, או העור הדקיק, הפך אותי לשקופה, כל מה שהתחולל בתוכי היה חשוף לעולם החיצוני. הסתובבתי עם עצבים חשופים.

כמובן שעם השנים זה השתפר והשתנה מאוד, ואני היום שונה מאוד מהאדם שהייתי פעם – פיתחתי עור עבה יותר, קצת יותר שריון, יותר אדישות כלפי מה שאחרים אומרים ועושים, פחות מושפעת. הפסיכולוגית שהתחלתי ללכת אליה לפני מספר שבועות גם מאוד עזרה לי עם זה, בעיקר בהתמודדות עם כל מה שקורה אצלי בעבודה. שיניתי גישה בזכותה והמצב בעבודה בסה"כ התייצב.

השכנים הפולשים יכולים לייצג גם את המחשבות הטורדניות שלי, שפעמים רבות מציקות לי ושולטות בי ושקשה לי להתנגד להן ולגרש אותן מראשי.

ופירוש שהוא שילוב של השניים – העולם החיצוני + המחשבות הפולשניות:
הקשיים והפגיעוּת שלי בקשרים עם אנשים אחרים נובעים במידה רבה מהמחשבות והפרשנויות שלי – הכוונות והמשמעויות השליליות שאני מייחסת לאנשים, כוונות ומשמעויות שהן נגדי.

וכשאני לא מצליחה להתנגד לכל הגורמים האלו שמשתוללים בתוכי ומשתקים אותי, בעצם אין לי מקום משלי, אין תחושה מוגנת ושלווה של בית בתוכי, בית שקט משלי שמופרד מהעולם החיצוני. העולם החיצוני מתרוצץ בתוך הבית שלי.

ההתחננות שלי בחלום כלפי אב המשפחה שאיים לירות בנו, להרוג אותנו – מייצגת את העמדה הבסיסית שלי מול העולם: עמדה מתגוננת ומצטדקת, הניסיונות התמידיים שלי לפייס, להתגונן, להצטדק, להתנצל, להסביר את עצמי על כל צעד ושעל, להתחנן על נפשי במאמץ. התפיסה הבסיסית שלי את עצמי כלא לגיטימית, לא בסדר, ושאני צריכה כל הזמן להתנצל בפני הסביבה כדי שהיא לא תפגע בי ולא תחשוב עלי רעות, ובעיקר – כי אני חוששת מאוד לפגוע באחרים, וחיכוכים ועימותים עם אחרים מעוררים בי חרדה וצער עמוק. יש בי תחושת אשמה בסיסית.

הפסיכולוגית (וגם הקודמת) מכניסה לי לראש שקודם כל, לא רק שאני בסדר, אני הרבה יותר מזה, והלוואי שאחרים היו כל כך מתחשבים וחושבים על אחרים כמוני, ויותר מזה – שכל החיים אני ילדה טובה, ושאני לא חייבת להיות ילדה טובה, שאני יכולה להיות גם לא בסדר, בדיוק כמו האחרים. שהעולם לרוב לא הוגן, ואין מה לעשות, זה העולם, אין צדק אבסולוטי ואין לי מה לחפש צדק כזה, ואני צריכה לחשוב יותר על מה עושה לי טוב, מה אני רוצה ומה בא לי.

החולשה, חוסר האונים והפחד האלו שלי מול העולם – כמובן יש להם שורשים עמוקים. מגיל צעיר ספגתי בריונות והצקות מהסביבה. הייתי כאמור ילדה רגישה ופגיעה מאוד (ושמנה וממושקפת – שילוב קטלני), ונכנסתי לדינמיקה של קורבן. וחשתי תמיד אשמה, שאני מוזרה ושאני גורמת ליחס הזה כלפיי במוזרות שלי, בכיעור שלי. תמיד הרגשתי צורך לומר סליחה, סליחה שאני קיימת, הקיום שלי הוא בעיה שמפריעה לאחרים, עיוות שצריך לתקן, תופעה ביזארית שצצה פתאום בקרב אנשים והם לא יודעים איך להתמודד איתה. תמיד שונה מאחרים. הסתובבתי בעולם עם תחושת איום תמידית, תחושה שאני פשוט איכשהו ומשום מה מושכת אלי את כל המבטים העקומים וההצקות והבריונים (שהייתי הטרף האהוב עליהם, כמובן), כמו דבק בי גורל כזה של קורבן חסר אונים. יצור מוזר.

וגם כשרזיתי בגיל הנעורים והתחלתי להיראות טוב יותר – גם זה לא היה בסדר מצדי. כי אחותי הגדולה התחילה ממש להתעלל בי נפשית ולרדת עלי, עד שבסוף העליתי במשקל. בשנים מאוחרות יותר היא הודתה שהיא התנהגה כך מתוך קנאה בי. זו הייתה החולניות שלה. אבל בזמנו לקחתי את זה על עצמי. הרגשתי שאני לא בסדר. שאני מפריעה לה. ושיהיה שקט יותר אם פשוט אשמין ולא אתיימר להיות יותר כמו כולם ולהיראות טוב יותר. ידעתי מבחינה רציונלית שהיא רעה ושהתנהגותה נובעת מהאישיוז שלה, אבל היא ידעה איך לתמרן במניפולטיביות את הדימוי העצמי הנמוך שלי נגדי, איך לתקוע הערות פוגעות כמו אגרוף לבטן, איך לערער אותי (וזה לא היה קשה, הייתי מעורערת מלכתחילה), היא הייתה ממש שטנית. ככה זה, החזקים שורדים.

טוב, נסחפתי יותר ממה שתכננתי, כהרגלי, וגלשתי ליחסים עם אחותי ולצלקות מהילדות ומהנעורים. והקטע הולך ומתארך.

אז אסיים בכך שאני יודעת שחלק ארי מהעניין הוא איך אני תופסת את עצמי, מגדירה את עצמי. כל השנים תפסתי את עצמי במונחים שליליים של מוזרות, חולשה, כיעור, קורבנות, חוסר אונים, חייזרות. עשיתי לעצמי עוול באוצר המילים הדורסני הזה. אפשר להגדיר אותי גם במילים אחרות, למשל: שנונה, מצחיקה, טובת לב, חמודה, חכמה, לפעמים מבריקה, מעמיקה, מקורית, מוכשרת, יצירתית, מעניינת, אכפתית, בעלת חמוקיים עסיסיים וסקסית בטירוף, אחושילינננגגג.

טוב, ביי

הדייטים הליליים שלי – Poldark

בהמשך לפוסט הקודם הזה הזה על הדייטים הליליים שלי בוולס…‏

במעבר חד, אך לא רחוק משם, אל מחוז ‏Cornwall‏, אנגליה, סוף המאה ה-18, אל הסדרה החביבה ‏Poldark‏.‏

המטרה שלי כאן איננה לספר על הרקע של הסדרה ועל עלילתה – את כל זה תוכלו למצוא ‏באינטרנט (יש "שלושה" ‏Poldark‏: 1. סדרת הספרים שפורסמה החל מ-1945; ‏‏2. סדרת הטלוויזיה משנות ה-70 המבוססת על הספרים; 3. וסדרת הטלוויזיה העכשווית ‏שהיא גרסה מחודשת) – אלא לשתף בחוויית הצפייה שלי בכמה נקודות קטנות.‏

נתחיל מהפן הכי שטחי, יען כי זה משעשע אותי, והוגי הדעות הגדולים ביותר תמיד אמרו שהכי חשוב לשעשע את עצמך בקול בפומבי, במיוחד בנוגע לאנקדוטות מפגרות:

הגיבור הראשי, רוס פולדארק, כמובן חתיכי ברמות קשות, בואך בדיקת לחץ דם בקרב ‏הצופות הרגישות בסצנות בעייתיות במיוחד (עבודת כפיים בשדה בשמש הקופחת, קפיצה ‏לים להציל מוכי גורל, וכהנה הזדמנויות מצוינות לזקירת הפיגורה הממוזלת והמוקפדת לעין המצלמה, תוך כדי נפנוף הפריזורה האוירודינמית). השחקן – אירי שמשחק דמות אנגלית – נחשב סמל סקס. אבל הוא נראה בעיניי יותר מדי מרוצה מעצמו, בקטע של תעופה עצמית לגבהים. ‏החיוך הצחור שלו המלווה בזיק שובב בעיניים כמו מצהיר "אני נזר ‏הבריאה! באתי לגאול אתכם, פשוטי עם אומללים שכמותכם, מחייכם העלובים, הבינוניים ‏והמשעממים! רוצות לגעת לי במרפק? חחח, הצחקתן אותי, ‏in your fuckin' dreams‏, ‏תתרחקו ממני יא בטטות! שיואו, אני מלא באנרגיה אירוטית, אני הולך להשקיע את אוצר הכרומוזומים הסופֶּר-דופֶּר שלי באיזו אישה ‏מושלמת ונורא רזה, ביי!". ולטעמי המראה שלו קצת יותר מדי מזרח-תיכוני/ישראלי/בָּבּוּנִי. פחות עושה לי את ‏זה. לא מרקיד לי את התריסריון. זה כמו שאני לא מבינה מה כולן מתלהבות מג'ורג' קלוני, ‏מאותן סיבות (ותסלחנה לי מעריצותיו. בקרב הבנות במשרד, למשל, אמירה כזאת נחשבת ‏לחילול קודש הקודשים). בקיצור, שלוש תמונות שוות 3,000 מילים:‏

Poldark-season-4-Aidan-Turner-topless-scene-scything-news-graham-norton-968149

כן כן, אני יודעת, אתן לא מבינות על מה אני מתלוננת בכלל; הרי התמונות מוכיחות, חזה שעיר על גבי נופים פראיים, שהבחור ‏מחונן בעליל. או חזה פראי על גבי נופים שעירים. פריזורת ‏קארה מנופח על גבי כתפיים חסונות. משהו חסון על גבי משהו מנופח. מישהו על גבי מישהי. ‏מלא אנשים על גבי אנשים אחרים. ‏Sausage Party ‎‏ על גבי אוקטוברפסט. טוב, נראה לי ‏שהעניין די מוצה.‏

העזר כנגדו בסדרה, דמלזה, גם היא יפהפייה. המראה שלה מאוד מיוחד בעיניי:‏

0227_POLDARK3_23SEP2016RV smallest

מעניין איך זה לחיות כשנראים ככה:‏

Demelza-at-the-BAFTAs

אלוהים, מה זה הדבר הזה, היא מדהימה. ומה נסגר עם הציצי המסותת להפליא הזה שלה, ממש שופרא דשופרא! איך, מה, למה. בא לי לשלוח יד ולגעת בהם באצבע. רק כדי לבדוק ולהתרשם. למשמש בעדינות. אולי גם קצת לרחרח. זה נורמלי ‏לגמרי ובכלל לא מוזר, נכון?‏ 🤓 😝

איזה זוג יפה (ומוטרד):

rossDemelza-630x330

אבל, באמת, חוץ מהגֵנים הזקורים שלהם, שלא יכולתי שלא לציין אותם כאן, הם גם שחקנים מוכשרים למדי, כמו שאר ‏השחקנים בסדרה. אנקדוטת טריוויה: כשאני מתייחסת לשאר השחקנים בסדרה, זה כולל אפילו את השחקן שירדתי קשות על איכות המשחק שלו כשחקן הראשי בסדרה hinterland בפוסט הקודם. כן, הוא משחק גם כאן. אבל אין לי תלונות עליו כאן. כנראה התפקיד המשני נטול הברק הזה, ושאינו מתיימר לסקס אפיל, מתאים לו יותר:

blamy

דע את מקומך!

בכל אופן, אז הכתיבה טובה והעלילה מעניינת (לפחות לטעמי); הדמויות כתובות, ‏מאופיינות וכאמור משוחקות היטב; נכנסתי לגמרי לסיפור ולעולם של הסדרה, עד כדי ‏היקשרות לדמויות מסוימות ודאגה לגורלן ודריכות מתוחה עם כל תפנית בעלילה (היד עם התפוצ'יפס ‏נעצרת באוויר); העיצוב התקופתי נהדר – הווי החיים, הבתים, הסביבה, האווירה, המאפיינים התרבותיים והחברתיים, השפה, הבגדים וכו'; ויש בה ‏גם הומור, ואף הומור עצמי.‏

והנופים, הו הנופים, כמובן מרהיבים ומשחקים תפקיד מרכזי:‏

poldark-landscape1

הסדרה מלווה גם במוסיקה יפהפייה, למן נעימת הפתיחה:‏

ועד השירים הנפלאים שדמלזה שרה יפה כל כך, כמו למשל שני אלו:‏

אני מתלבטת לגבי הסתייגות אחת שיש לי מהסדרה: אני תוהה אם היא יותר מדי "רומן רומנטי". אני לא חושבת שהיא קיטשית – אני בד"כ לא סובלת דברים קיטשיים – ויש בה ציניות ושנינות וכאמור הומור עצמי, אז לא נראה לי… אך יש בה אלמנטים שבהחלט מספקים את אותן צופות רגישות הזקוקות להזרקת מנת האסקפיזם היומית שלהן ישירות לווריד. לא שיש לי עצמי מושג על זה 😳 🙄 לא מכירה את התופעה מקרוב 🤔 🤥 🤫 😎 

בקיצור, סדרה מלאה ביופי, רגש, נשמה, הומור, תרבות, היסטוריה ופריזורות כמיטב ‏המסורת התקופתית. אני ממליצה עליה, אם כי כמובן שזה עניין של טעם. או של ‏תריסריון.‏

ימי חורף וחנוכה

אני מתענגת על מזג האוויר החורפי הזה, פשוט נפלא.
למרות תלאות הדרך באוטובוסים וברחובות המוצפים בדרך לעבודה ובחזרה (זה לא היה כזה נורא);
ואף על פי שאיך שיצאתי החוצה בבוקר גיליתי שנעלי החצי מגף שלי (שנעלתי הבוקר לראשונה מאז החורף הקודם) כנראה זקוקות לתיקון כי מים החלו לחדור אליהן טיפין טיפין וללחך בחשק את הגרביים ההמומים;
ואף על פי שלמרבה תדהמתי באחד האוטובוסים היה מודלק מזגן על קירור, וכשביקשתי מנהג האוטובוס לכבות, הוא אמר שזה לא קירור אלא רק אוורור, וכשהצעתי לפתוח חלון הוא אמר שאני מוזמנת, אבל שהוא עדיין לא יכבה את האוורור כי זה עוזר להעלים את האדים מהחלונות, אז קפאתי כל הדרך וחששתי שאצטנן; והתברר שגם לאחרים היה קר, אבל הם לא אמרו שום דבר; רק כשאני דיברתי על זה, הם פתאום הסכימו ונהיו מעורבים רגשית;
למרות כל זאת – נהניתי מיום החורף, עם ביצועי מזג האוויר המרגשים, ושפע המשקעים שהאדמה והצמחייה כל כך זקוקות להם, ובעבודה היה שקט ונעים (השבוע הבוס לא נמצא אז אנחנו בהילוך נמוך ורגוע יותר), ופינטזתי על להיות בבית ולהתכרבל בפוך ולהתחבא מהעולם, והנה עכשיו אני כאן במיטה, קצת מתפנקת מול מפזר החום, כשבחוץ משתוללת סופה, אבל אני בבית המוגן, יכולה להתעטף בחלומות ובשלווה ולהתכנס לתוך העולם שלי, ומאזינה למוסיקה קסומה כמו למשל:


חג החנוכה תמיד היה החג האהוב עלי ביותר. בחוץ קור, גשם ועננים אפורים ובפנים אור וחום חגיגיים. ושירי החג רבים ויפים. יש לי זיכרון מכונן מחג החנוכה בגן – איני זוכרת כרגע אם זה היה בגן טרום-חובה או בגן חובה. פעם, מזמן, כשהייתי בצבא בבסיס, כשנשארתי שם למשמרת לילה של שמירה, נחה עלי ההשראה וכתבתי בפירוט קטע ארוך ופיוטי על הזיכרון הזה, וגם על זיכרונות אחרים שפתאום עלו בי, כמו זיכרון של מוסיקת פסנתר קסומה ששמעתי פעם. רגעי התעלות רגשית, אסתטית ורוחנית שחוויתי. למחרת חיפשתי את הדפים שכתבתי בהם, והם פשוט נעלמו ללא זכר. הפכתי את התיק שלי, חיפשתי במשרד – ללא הועיל. נעלמו לנצח. מוזר. הצטערתי על כך זמן רב, עד שהשלמתי עם זה.
בכל מקרה, זיכרון החנוכה מהגן:
זוכרת את עצמי צועדת לקראת הגן כשהוריי, או אחד מהם, לצדי, הולכים יחד למסיבת החנוכה. הנופים באותה עיר צפונית היו אז בראשתיים יותר, מעט מבנים ומסביב מרחבים של גבעות וצמחיה וסלעים, הטבע במלוא הדרו. מזג האוויר חורפי מאוד, עננים שחורים כבדים מכסים את השמיים, הנוף התכהה והצבעים התחדדו – צמחים ירוקים הפכו ליותר ירוקים, האבנים ליותר אפורות-בז', האדמה ליותר חומה. האוויר ספוג ניחוח רענן עמוק של עפר לח ורקמות צמחים רטובות וגשם שעומד לרדת, הכל הומה לקראת סופה, אך בהשתהות שקטה, ומתח נעים ומבטיח באוויר.
אני מתרגשת לקראת המסיבה. אנו עוברים בשער ואני רואה מרחוק את מבנה הגן. מחלונותיו מופץ אור נגוהות עז, ונטבע בי רושם הניגוד הדרמטי בין הקור האפרפר של החוץ לבין הצהוב החם של הפנים. מבנה הגן קורא לי לבוא, כמו אלומות האור הן זרועות המושכות אותי אליו. נשמעים מרחוק קולות החגיגה, קולות אנשים ומוזיקה. קְצוֹת הקולות מגיעים אלי עם הרוח. אני לא יודעת מה מחכה לי שם. אני גם קצת חוששת. אני ילדה מאוד עדינה, פגיעה וביישנית. אני גם שמחה כי אני מבינה שמשהו מאוד מיוחד מתרחש, משהו מיוחד הולך לקרות.
אני כמעט לא זוכרת בכלל את המסיבה עצמה, רק הבלחי רגעים או תחושה של רגעים, פירורי זיכרון עמום. איזו שמחה כללית, איזה מראה לא מוגדר של אנשים וילדים חוגגים ואני בתוכם, וחנוכייה ונרות ומשחקים וחיוכים. פתאום אני קצת זוכרת, אולי קראו לי להדליק את אחד הנרות, ונורא התרגשתי. ואולי זיכרוני בוגד בי וזה בעצם לא קרה.
אבל דווקא הרגעים לקראת ההגעה למסיבה, שבהם אני מסתכלת מרחוק על מבנה הגן המאיר, תחת שמיים הומים חורף כהה, ושומעת מרחוק את הקולות, הם הם הרגעים שנחרתו בי כרגע מכונן בחיי.

מיזעור נזקים, הרגעת הרוחות

צריך סבלנות רבה למיזעור נזקים.
מלתעות הנזקים עוד שקועות בעורפך, ויש להסיר אותן מעלייך לאט לאט, בעדינות, בהדרגה:
כי העור כבר התרגל למשקלן ונאחז בהן כמרכז כובד מרגיע ומעגן, שבלעדיו תישאבי לתוך הוואקום של הכלום, או לתוך הכאוס של היותר מדי, או לשניהם;
כדי שלא תאחוז בך בהלה גדולה מדי מההבנה הפתאומית של המילכוד העצמי; שהחרטה לא תמעך אותך;
וכדי שלא יתלשו יותר מדי עור ובשר בהינתקן.
אבל הבעיה העיקרית היא הכי tricky: המלתעות מלכתחילה שם כדי לסתום את החורים.

זה מתחיל תמיד אותו הדבר. בהתחלה, כמו בשיר של יונה וולך, זה רק "חור של נעץ". אבל איכשהו החור גדל והולך, והנעץ כבר לא מספיק.

זה הכל עניין של הרגל. אך הלוואי שזה היה פשוט כל כך. לפעמים הרגלים הם עניין מתעתע וחמקמק. יש אנשים – מניחה שרוב האנשים – שעבורם ההרגלים ברורים מאליהם – פעולות המבוצעות בהתמדה ובעקביות, לרוב מוכנית, ובמשך תקופה ארוכה, לאורך שנים על גבי שנים, והפעולות הללו מעצבות אותם ואת היומיום שלהם, מקנות להם צורה ומעגנות אותם במסלול יחסית ברור. עקב כך, יש להם תחושת שליטה יחסית משום שהם חווים באופן מוחשי את השפעת מעשיהם, את השינוי שנגרם ממעשיהם, את המימוש.
אך עבור אנשים אחרים ההרגלים תלויים על בלימה. כל כך בקלות עלולים להתפוגג. מהותם קלושה. צורתם מעורפלת. הם פוטנציאל.

ולמה בכלל להסיר את המלתעות? הן כל כך נעימות. כל כך קיימות ומורגשות, כל כך כאן, איתך, כאן ועכשיו. כל כך קונקרטיות. וכל כך כואב לנתק אותן. כן, מניסיונך, אחרי כמה ימים את מתאוששת ונגמלת, אולי אף מבריאה. אבל קו התפר בין התקופות נסמך על קפיצת אמונה בערפל של אפשרויות ערטילאיות, אמורפיות. והן לא הופכות לברורות יותר גם כשאת מרגישה יותר טוב. אבל אז את פשוט מסוגלת להיות אדישה יותר לכלום ולכאוס; את מתמקדת יותר ב"יש" וב"סדר".

צריך לעשות סדר. כשמבולבלת והכל בלגן בראש, צריך לאט לאט ובהדרגה להכניס סדר. להתחיל מהדברים הקטנים. צעד צעד, כל פעם משהו אחד, נקודתי. ולהמשיך, לא להיתקע, ולא להימנע, לבחור בכל פעם משהו אחד. לא לסגת. זה עושה טוב בנשמה, זה נותן כוח והשראה. לאט לאט הדברים מקבלים צורה, היגיון כלשהו, מהות מוצקה.

אבל אני כל כך מבולבלת ועייפה.


מיזעור נזקים, הרגעת הרוחות,
שליפת עוגנֵי-דֶמֶה, קוצים, זכוכיות
מיחפוּת מבולגנת, מעור לא מוגן,
שליפת מלתעות מעורף מורכּן

סדר נשגב, סדר מופלא,
מרומם נפשות, מרפא מחלה,
כל שצריך לחיים נכונים:
להטליא את העור בחוכמת הרגלים

זה עולם של חומר, צורות, פעולה
במציאות שכזו חשיבה עלולה
לנתק את הגוף, לערפל החושים
אם היא טורדנית ונוטה להגזים

מלנכוליה שלי, למודת הקרבות,
נתנחם במיטה, נתכרבל בשמיכות,
נברח, נתחבא, ננוח, נישן,
ננשום חלומות, ונבריא עם הזמן

 

הדייטים הליליים שלי – Hinterland

חיי הלילה שלי סוערים. כמעט כל ערב אני יוצאת לדייט מלהיב. לאחרונה יצאתי תקופה עם בלש משטרה וולשי. היו לי הסתייגויות ממנו. הוא מתהדר תמידית באותה הבעה פלגמטית, הנשלפת מוכנית מארסנל המבטים המצומצם להכאיב שלו. גולת הכותרת – אותה עצירה קבועה לבהייה כלפי מעלה בזווית אלכסונית, פתאום בלי קשר לכלום, בדרך כלל באמצע בדיקה ראשונית של זירת רצח, תוך כדי שהוא ממולל או מרחרח בקריפּיות איזו סמכטה או חפץ כלשהם של הגוויה התורנית, כאילו מנסה להנדס מבט נוגה רב-משמעות המביע את חדות ועומק ההרהורים האנליטיים והפילוסופיים שלו, אבל בעצם ברור לגמרי שהוא תכנן מלא זמן מראש לבהות בדיוק ברגע זה בכתף של הסאונדמן בתקווה שזה יספק את דרישות הבמאי לדמות עם עומק (או שהוא מתאמץ להחניק פלוץ וולשי מתנגן).

הייתה סצנת סקס קצרה שהייתה לדעתי מוזרה (וקצת טראומתית עבורי, לראות אותו במצב צבירה אירוטי). אני יודעת שהיא אמורה לבטא רגע יפה של אהבה עדינה, אבל לא השתכנעתי. לא היה כ"כ ברור מה הולך שם. רגע אחד הפרצופים שלהם התקרבו זה לזה לאט לאט לאט לאט עד שהפרצוף הפלגמטי שלו היה נורא קרוב לשלה, ואז פתאום הם היו שם עירומים בסערת חיבוק, שזה כבר היה מפתיע, כי אווירה אירוטית/אינטימית/בעלת עומק רגשי היא הדבר האחרון שאפיין את מהלך העלילה והיחסים; זווית הצילום הייתה חלקית ולא סגורה על עצמה; הבלש פער את פיו לרווחה כמו הצעקה של מונק, ותהיתי אם הוא מנסה לנשק אותה או לשאוב אותה לתוכו (או לפצוח בזמרת אופרה פומפוזית – אולי זה משחק מקדים וולשי ידוע). הבנתי שהבעת הפנים הזו שלו אמורה להביע תשוקה ולהט יצרים, אבל היא הגחיכה בעיניי את כל העסק המסורבל בלאו הכי, וקצת דאגתי שהבמאי חטף שבץ ושלא היה מבוגר אחראי אחר על הסט שייקח את העניינים לידיים.

טוב, אולי אני סתם מגזימה. תשפטו בעצמכם. אם אתם מתכננים לצפות בסדרה במלואה, אל תצפו בקישור הבא. הנה הפרק המלא ביוטיוב, והקטע הסקסי המדובר מתחיל בסביבות 1:02:20:


באופן כללי, חשתי פער בין היומרה של השחקן להציג דמות אייקונית בנוסח "הבלש המיוסר בעל העבר הטראומתי הלא ברור, שעוד יתגלה לנו בהדרגה בהמשך, שעבר לתפקיד חדש במחוז שכוח אל – אך מרובה מקרי רצח – כדי לברוח מאותה טראומה, ומתחת לחזות הסקסית, הסמכותית, הקשוחה, המחוספסת והממעטת בדיבור שלו מסתתר בעצם גבר רגיש, מרוסק לרסיסים, מוצף ברגשות וצמא לאהבה" לבין התוצאה בפועל – לפחות למיטב התרשמותי – של משחק די אוטיסטי ואנמי שבאותה מידה יכול הייתה להתבצע, ובאפקט דומה, על ידי דיקט רנדומלי. הרי גם כך זו דמות קלישאתית. והרגשתי די לא נעים בשבילו; למשל, בסצנה שבה המפקד שלו בא לביתו (כמובן קרוואן עלוב כראוי לבלש מיוסר שמעניש עצמו בסגפנות) כדי לשכנעו לחזור לעבודה (לאחר כמה ימים של היעדרות אחרי מקרה טראומתי) ומוצא אותו בקרוואן – הכמובן מלא בקבוקים ריקים של אלכוהול – לא מגולח ולבוש במכנסי טריינינג בלבד, אבל כאלה יעני סקסיים בגזרה נמוכה, שאמורה לחשוף ולהציג לעולם את בטנו המסוקסת כפורטל לנפשו הפראית היפה, אבל זהו, שלא – גופו הפגין קול ענות חלושה וסקס אפיל של עיפרון מפוהק. מה זה זה.

מבקשת לחדד (את העיפרון) – מה שהפריע לי הוא לא המראה החיצוני עצמו, חלילה, זה לא שהבלש לא "חתיך" או "סקסי" מספיק, אלא שיש פער בין היומרה חסרת המודעות העצמית שלו לגלם דמות מורכבת כזאת לבין התוצאה השטוחה בפועל. או שהבעיה היא אצלי. אולי הוא נחשב לסמל סקס ולשחקן בחסד. אולי אני סתם מגזימה.

הנה הסצנה הזו מיוטיוב (אבל בגרסה בוולשית, לא מצאתי שם את הגרסה באנגלית). תשפטו בעצמכם:


אבל אבל אבל, בכל אופן, מה שחשוב לי לומר הוא:

שלמרות כל זאת – למרות הספקות בהתחלה; ולמרות שהמשחק השטוח (לטעמי) של הגיבור הראשי כאמור עצבן אותי; ולמרות שהסדרה מלאה בקלישאות, שבעטיין כמה פעמים ניחשתי מראש בדיוק מה הדמויות עומדות להגיד (אמירות שחוקות); ולמרות שהפרקים לא היו אחידים ברמתם וכמה מהם השאירו קצוות פתוחים וסימני שאלה חסרי מענה והיו כל מיני התרחשויות דאוס-אקס-מכינה; למרות התסריט הלא מושלם – בכל זאת נכנסתי לסדרה, שהיא בסך הכל טובה, נסחפתי לתוך עולם העלילה, שלעיתים הייתה אף מותחת ומעניינת, והיו גם פרקים טובים, וכל יום חיכיתי לחזור הביתה לשקט שלי מול נופי וולס המרהיבים המשתרעים על פני מרחבים, ומול הבלש הפסבדו-סקסי בעל הבעת הפנים האחת והיחידה (ליטרלי, אחת).

החלטתי לסלוח לבלש הוולשי כי בסך הכל יש לו כוונות טובות והוא משקיע מאמץ. וזה לא שאני מציאה גדולה. בזוגיות צריך להתפשר.

והנופים, הנופים! גוד דמט, הנופים הכל כך יפים! מה זה זה, לעזאזיייל, אלף עזאזלים וחצי:

hinterland-1

(הבלש הוולשי ברגע אופייני של ריצה פלגמטית)

אבל הנה תקופת וולס עברה חלפה לה, פרק הסיום נגמר, ואחרי תקופת מעבר קצרה עם תחושת הריקנות הפרוצדורלית שבין סדרה לסדרה, עברתי הלאה – לנופי קורנוול עוצרי הנשימה, לעבודת משחק הרבה, אבל הרבה יותר טובה, לתסריט כתוב היטב, ולסקס אפיל על אמת…

TO BE CONTINUED…