שוב לילה לבן + מחשבות על הורות


זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

שיר

שיר – אתי אנקרי

מילים: אתי אנקרי וניסים טהר
לחן: אתי אנקרי

שיר לי פשוט
כמו הים, כמו העץ, כמו האבן

שיר שיגע בי נקי
שישרוף אותי השקט
שיבלע אותי אמיתי
שכל מי ששומע ירגיש איתי.

שישמעו אלה שהלילה ישנים
כי אני כאן ערה, בעיניים פקוחות
אל הקיר.
זה הבית שעומד כבר שנים
בין אותם הבתים –
הוא יחיד.

וידעתי שאיש לא יחזיר
ורציתי לזכור את השיר
שיגע בי נקי
שישרוף אותי השקט
שיבלע אותי אמיתי
שכל מי ששומע ירגיש איתי.

שישמעו אלה שהלילה מפליגים,
אוניית מלאכים, בים הנצחי –
התמיד.
זה הבית שעומד כבר שנים
בין אותם הבתים –
הוא יחיד.

וידעתי שאיש לא יחזיר
ורציתי לזכור את השיר

שיגע בי נקי
שישרוף אותי השקט
שיבלע אותי אמיתי
שכל מי ששומע ירגיש איתי.

שישמעו אלה שהלילה,
אלה שלמעלה.

לילה לילה מסתכלת הלבנה

שוב אני מתקשה להירדם, ומתגעגעת לימים שהיו לא מזמן שבהם נרדמתי ב-22:00 או 23:00 לכל המאוחר, או באופן חריג בחצות. מניחה שהפעילות במשך היום הייתה אז קצת יותר מעייפת מהשגרה הנוכחית שלי. אבל בקרוב בטח אחזור לשגרה יותר פעלתנית מחוץ לבית, ומקווה שעניין השינה יסתדר. בכל מקרה אני מתעוררת ספונטנית כבר ב-6:00 או 6:30 (לפני כן יש בד"כ יקיצות לפיפי בסביבות 2:00 ובסביבות 4:00, משהו כזה), ובד"כ לא יכולה להמשיך לישון ופשוט די עייפה במשך היום. בלילות ממש לבנים, שבהם אני נרדמת לפנות בוקר, אני יכולה לישון עד נגיד 8:00 או 8:30, גג. בעבר יכולתי לישון גם עד מאוחר יותר, למשל 10:00 או אפילו יותר, אבל בחודשים האחרונים השעון הביולוגי שלי התכוונן ליקיצה מוקדמת – ואני אוהבת את זה. להתחיל את היום מוקדם. אני אוהבת את הבוקר. בבוקר הכול עוד אפשרי. היום נפרש לפניי מלא באפשרויות ובעשייה. מספיקים לעשות דברים. אבל בקצב שלי, בלי לחץ.
אני ממש משתוקקת לשינה טובה של 8 או 9 שעות לפחות, שממנה אתעורר לשם שינוי לא עייפה אלא מלאת אנרגייה. כבר הרבה זמן לא היה לי את זה.

אז בינתיים אכתוב כאן. אעדכן קצת:

1. אני מתקדמת בירוקרטית בעניין הלימודים. החלטתי שאני הולכת על זה. לפחות אנסה. אין יותר מדי מה להפסיד. אז מתעסקת עם טופסיאדה ופרוצדורות.

2. ביום שני האחרון נפגשתי בערב עם שתי חברות (שלא שייכות לחבורה ההיא), והיה ממש ממש כיף.

3. החברה שהייתי אמורה להיפגש איתה באותו יום בצהריים ביטלה כי לא הרגישה טוב. מקווה שניפגש בקרוב.

4. באותו יום שני גם התחסנתי בחיסון השלישי. החלטתי לסגור עניין ולגמור עם זה וזהו. תופעות הלוואי היו אותו דבר כמו בחיסון השני אבל נראה שבעוצמה פחותה יותר – כאב בזרוע, חולשה ותשישות. עכשיו יותר טוב.

5. עד שאתחיל מסגרת טיפול שאני כרגע בהמתנה אליה, אני בטיפול מקוון דרך קופ"ח. אני ממש אוהבת את המטפלת שלי. היא מקסימה וחכמה. אני מרגישה חיבור טוב, נהנית מהמפגשים ומרגישה שהיא ממש מבינה עניין וקולעת בדברים שהיא אומרת לי. חבל שאני לא יכולה להיפגש איתה פנים אל פנים (היא אמרה לי שדרך הקופה היא רק במקוון, ואני יודעת שהיא גרה רחוק ממני, ולא נראה לי שהיא מגיעה לאזור שלי). זה כזה מזל, כי נורא חששתי מרמת הטיפול המקוון, והופתעתי לטובה. אפילו חבל לי שאצטרך לסיים איתה בשביל להתחיל את הטיפול האחר, הפרונטלי.

6. שמתי לב שהתחילו שינויי מזג האוויר. כן, עדיין חם ולעיתים גם מגעיל במשך היום, אבל בערב כבר היו רוחות נעימות ואף קרירות שהביאו איתן מנגינה אחרת.

טוב, נראה לי שזהו בינתיים.

לילה טוב!

עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?

ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.

כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.

אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.

אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!

בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.

לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…

אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.

אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…

החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.

הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…

אחחח, החיים.

אני והחבר'ה

לאחרונה מצאתי עצמי חלק מחבורה שהתגבשה לה. קבוצה של קשרים חברתיים חדשים ‏עם אנשים מקסימים ורגישים. היכרות טרייה של החודשים האחרונים שעוררה בי הרבה ‏רגשות חזקים ועמוקים. זה תהליך מתמשך של בניית אמון והתקרבות עם הזמן. אצלי ‏התהליך מלוּוה בקשיים האדירים שלי בתחום החברתי. הרבה רגשי נחיתות, דימוי עצמי ‏נמוך, חוסר ביטחון, משקעים מן העבר שמקרינים על ההווה, חששות (למשל הפחד שמסיבה כלשהי אגרום לאנשים להתרחק ממני, ‏שמשהו בי יגרום להם להירתע ולהתרחק, שאפגע במישהו מבלי להתכוון וכך אהרוס את ‏הקשר, שזה הכול אשליה שתתפוגג, שבעצם הם לא מעוניינים בקרבתי ורק נמצאים איתי ‏מתוך נימוס, שחושבים שאני מוזרה, שצוחקים עליי ושבעצם אני בדיחה מגוחכת, וכהנה ‏מטעמים בחסות מוחי הקודח), ועוד. ‏

קיבלתי מהאנשים הללו רק חיזוקים ואהבה ואישורים, וזו הייתה עבורי חוויה מתקנת ‏ומחזקת, אם כי גם מאוד לא פשוטה ומורכבת גם מאתגרים ומאכזבות ומספקות. כי ככה זה ‏קשרים חברתיים, זה לא שחור ולבן, וצריך לדעת להכיל ולקבל את מלוא הספקטרום של ‏דינמיקת הקשר בלי חשיבה קטסטרופלית. לא לייחס משמעות-יתר או משמעות הרת גורל ‏לכל ניואנס במה שאנשים אומרים ועושים, וגם להבין שלא כל דבר קשור אליי. ושאני משליכה ‏הרבה על האחרים מתוך עולמי הפנימי. מייחסת להם כוונות, דעות, מחשבות ורגשות ‏שנובעים בעיקר מהחששות המוגזמים שלי. אמנם לא תמיד הכול פרי דמיוני, יש ניואנסים ‏שאני קולטת, ולא תמיד כולם יאהבו אותנו או ירצו בחברתנו, וזה בסדר – צריך לדעת לקבל ‏גם את זה ולהבין שזה טבעי ולא אומר משהו פסקני עליי. ולקחת אנשים בערבון מוגבל. לא ‏לקחת אותם "קשה" מדי. אני יותר מדי מתרגשת מאנשים. ויש לי נטייה לעשות להם רומנטיזציה ואידאליזציה, ובכלל ‏למציאות.‏

פתאום נהייתי ממש מודעת לתלות הרגשית החזקה שלי באנשים אחרים ובתגובות שלהם. ‏ידעתי את זה קודם כמובן, אבל קצת אחרת. עד כה התמקדתי יותר בקשיים ובהימנעות שלי. ‏לאחרונה פתאום היכתה בי ההכרה, ראיתי פתאום בבהירות חדה ומכאיבה גם את הפן הזה ‏‏– לא רק שקשה לי ושיש לי חוסר ביטחון וכו' ושאני מרגישה אי-נוחות ונמנעת, אלא שחלק ‏מהסיבה הוא שאני יותר מדי מושפעת ותלויה רגשית. והבנתי עד כמה אני זקוקה (שלא ‏לצורך) לאישורים מבחוץ (כמו שוודאי שמתם לב כאן בבלוג). וכמה חסכים וריקנות יש בי… ‏וצורך אדיר באהבה שלא יודע שובע… כי הוואקום שואב ושואב ושואב… קיבלתי המון אהבה ‏וזה חירפן לי את המערכת… טלטל לי את הצורה… צ'יקמק לי את הלב… טימטם את חושיי…. ‏הזמין לי כרטיס לכיוון אחד ללה-לה-לנד… זרק אותי לבור ללא תחתית… כיפכף לי את ‏הסינפסות… טוב, מניחה שהבנתם.‏

ולא רק ראיתי והבנתי את זה, אלא גם חוויתי את זה במלוא העוצמה. וראיתי את הדינמיקה ‏הזו גם כצופה מהצד, קצת יותר באובייקטיביות מאשר בעבר. הבנתי עד כמה זה משפיע עליי ‏ומעצב את האינטראקציה שלי עם אחרים, ושאצל הרבה אנשים זה לגמרי אחרת, ושאפשר ‏אחרת. שאני לא באמת חייבת את כל האישורים האלו. שאני בעצם יכולה להחליט שאני ‏באמת בסדר ושוות ערך לאחרים מבחינת הלגיטימציה להתחבר, לאהוב, להיות חלק. כמובן ‏זה דבר אחד להבין את זה רציונלית ודבר אחר ממש להרגיש את זה. עבדתי על כל זה הרבה ‏בחודשים האחרונים, וחל שיפור מסוים.‏

אבל המשקעים הם עמוקים ומושרשים היטב, ושוב מצאתי את עצמי באותה הסיטואציה ‏כמו בעבר, עם אותם קשיים חברתיים ואותן התחושות. וזה ממש עצוב לי וקשה לי. אישה בת ‏‏43 (וחצי!), רבאקקק, מה נסגר? עוד רגע את בת 90 (אם ירצה השם), מתי כבר תחיי, אינעל ‏חמוקייך המפתים?‏

נפגשנו לפני כשבועיים למפגש חברתי קליל, ובסופו של דבר היה כיף, אבל הרגשתי ממש ‏מוזר. דווקא באתי בגישה חיובית. אבל כשנפגשנו פתאום הרגשתי נבדלת מהן. ממש ראיתי ‏איך הן מדברות זו עם זו בהתלהבות, מסתכלות זו בעיני זו, ובקושי מסתכלות עליי או פונות ‏אליי. לא הבנתי מה קורה. איך הדינמיקה הזו כבר התחילה, מהרגע הראשון. מה אני ‏מפספסת. ואולי לא הייתי צריכה לבוא. מישהי שאמרה לי בעבר שהיא אוהבת אותי וחפצה ‏בקרבתי התלהבה לראות שתיים אחרות שהגעתי איתן למקום המפגש, ושאלה אותן שאלות ‏בתשומת לב והסתכלה להן בעיניים. ובכלל לא הסתכלה עליי. הרגשתי שהקשר ביניהן זורם ‏ושאני בצד, שונה. לא שייכת. עומדת בצד אבודה. שאולי בעצם אני לא באמת חלק מהחבורה ‏ושמשהו בי לא מאפשר להן להתחבר אליי כמו שהן מתחברות אחת לשנייה. הרגשתי פתאום ‏כבדוּת ואכזבה, והשנאה העצמית החלה לצבור תאוצה. פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם. ‏היא חיבקה אותן ואז פנתה אליי בשאלה רטורית – משהו כמו "את בטח מעדיפה לא ‏להתחבק", כי היא מודעת לקושי שלי עם זה. והיה לי חבל שככה רואים אותי, ושהידיעה שיש ‏לי או.סי.די אולי גורמת לאחרים להתרחק ממני פיזית. הרי אני רוצה לחבק את כולן ואני כל כך ‏אוהבת אותן, והתחבקנו הרבה בחודשים האחרונים. אמנם בתחילת ההיכרות נמנעתי ‏ממגע, אבל אח"כ נמסתי והייתי כולי חיבוקים ומגע. וחבל לי שכנראה לא מבינים שאני לא ‏תמיד ככה. כי כבר שנים רבות שאני ששה לחבק ולגעת (בתחילת התפרצות האו.סי.די – לפני ‏כ-19 שנה – נמנעתי, אבל עם השנים זה נרגע). עכשיו זה בעיקר בגלל הקורונה, והרי ‏המומחים בעצמם מזהירים מחיבוקים בעת הזאת, כשהקורונה משתוללת שוב, אז נראה לי ‏שעדיף להיזהר, ‏better safe than sorry‏. כשנמנעתי בתחילת ההיכרות זה היה כשנתוני ‏התחלואה עדיין היו גבוהים. וכשמצב הקורונה נרגע, הרגשתי יותר בנוח להתקרב פיזית למי ‏שהתקרבתי אליו רגשית, ולא הפסקתי לחבק… ממש זונת חיבוקים נהייתי… טוב, אולי ‏האו.סי.די גורם לי להיזהר יותר מאחרים, אבל בצדק! כאילו, קורונה, ‏hello‏!‏ והרבה אנשים לא ‏נזהרים מספיק, וכך התחלואה מאמירה.‏

הנה אני מתגוננת ומצטדקת כמו תמיד. תמיד מרגישה לא בסדר.‏

ובכלל הרגשתי אי-נוחות עם הישיבה בתוך מסעדה ללא מסכה בכלל (פועלים לפי התו ‏הירוק), ועוד כמה דברים הפריעו לי. למשל שמש שחדרה מבעד לדלתות הזכוכית וסנוורה ‏ונחה על עורי הלבנבן והנשרף בקלות (אני מאוד נזהרת מהשמש), מה גם שהייתי עם גופייה ‏‏(כשאני בחוץ בשמש אני מסתובבת עם עליונית וכובע). בהתחלה ישבתי במצב שוקיסטי ולא ‏אמרתי כלום כי פחדתי להיראות חרדתית ומוטרדת בצורה מוגזמת, מה גם שהרגשתי כמו ‏חייזרית, אבל אח"כ ראיתי שחלק אחר של המסעדה ריק ומוצל ונעים יותר והצעתי לעבור ‏ואכן עברנו וגם לאחרים היה יותר נוח, ושמחתי שהצלחתי להיות אסרטיבית, גם אם זה לקח ‏לי קצת זמן. בהמשך הגיעה קצת שמש גם לחלק ההוא ונחה על הזרועות שלי באזור העליון ‏שרגיש יותר לשמש. ואז שוב נתקעתי, קפאתי (חבל שלא תרתי-משמע :-)‏ החום והלחות ‏האלו עושים בי שמות), ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשים את העליונית שלי שתגן על ‏הזרועות, אבל חששתי שזה ייראה מוזר ומוגזם. בסוף אחרי כמה זמן לבשתי את העליונית, ‏ומייד מישהו שאל בהפתעה אם קר לי, ואמרתי שכן, קצת קר לי. שחלילה לא תיחשף החרדה ‏שלי מהשמש, כי היא בטח מוגזמת (עכשיו אני מבינה שאין לי מה להתבייש בזהירות שלי, כל ‏אחד והרגישויות שלו).‏

ישבנו סביב השולחן והייתה אווירה שמחה ועולצת, והשיחה ביניהם זרמה, ואני לא הבנתי ‏הרבה הקשרים בשיחה. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה הזאת ולא קשורה לאנשים האלו. לא ‏הבנתי אם הם אוהבים אותי, מתעניינים בי ונהנים מחברתי, או שלא. אם הם אוהבים וכו', אז ‏למה בקושי פונים אליי וכו'. וכשניסיתי לדבר הייתי צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד ‏שהתייחסו אליי, וגם זה בקושי. וכשפנו אליי בשאלות הרגשתי שזה מתוך רחמים כי צריך ‏לנדב לי תשומת לב. ממש כמו בבית הספר עם המקובלים מול הדחויים חברתית. גאאאד ‏דמט. כמו גורל כזה שמקודד בדי.אן.איי.‏

כמובן זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי כך, הרגשתי כך גם במפגשים קודמים של החבורה ‏בקונסטלציות שונות.‏

יותר נוח לי בשיחה של אחד-על-אחד. ‏

התמקדתי כאן בתיאור התחושות השליליות, אבל חשוב לציין שגם נהניתי, היה כיף, והאנשים ‏נחמדים ומצחיקים וחמודים ואהובים. רק עננה שחורה עמדה מעל כל זה, גבול בלתי נראה ‏שנוצר ביני לבינם, גבול שכל חיי הרגשתי, ושאני כבר עייפה ממנו. שוב להתחבא בבית ‏מהעולם? מזל שיש לי את בן הזוג שלי.‏

לא, לא אתחבא. אבל אני כן בעד המעטת יציאות חברתיות בתקופה זו – בגלל החום והלחות ‏ובגלל הקורונה. לחכות עד יעבור זעם.‏

‏-המשך יבוא-‏

‏("המשך יבוא", אפשר לחשוב, כאילו שזה סיפור כזה מרתק, חחח.‏ אני חופרת כאן על דברים כל ‏כך יומיומיים שאנשים אחרים בכלל לא מתעכבים עליהם. ושוב כתבתי קטע נורא ארוך! ‏הלללו, גיברת! בחייאת זומזום, תרגיעי עם פירוט-היתר והאינטנסיביות, יש נורמות חברתיות שצריך ליישר ‏איתן קו כדי לממש את הפוטנציאל שלך עוד לפני גיל 90! ואני יודעת שההלקאה העצמית שלי היא מתישה ומעיקה ומיותרת! אבל אתם יודעים איך זה אנשים מכורים שחוזרים לטיפה המרה. הממממ, אני מרגישה צורך עז ‏לרדת על עצמי. זה ממש מדגדג לי בקצות האצבעות. איפה השוט שלי? שיטטט, הוא בניקוי יבש).‏

התייעצות זריזה לגבי משהו היום אחה"צ/ערב


לא חשבתי להתייעץ כאן איתכם על זה. כבר התייעצתי עם בן-זוגי (לא בטוח מה דעתו, נראה לו שזה בסדר) ואחותי הקטנה (היא לגמרי בעד), ועוד אתייעץ עם הפסיכולוגית שלי היום, אבל אני רואה שאני די מתחרבשת עם זה, אז אולי יעזור להתייעץ גם כאן. לא שאחרים יחליטו בשבילי, ברור שזו החלטה שלי בלבד, וברור שלכל אחד הדעה השונה שלו, ומן הסתם אין תשובה אחת נכונה (או שאולי כן?), אבל אני מרגישה צורך לבדוק מה אחרים היו עושים באותה סיטואציה.

הערה לאחר שסיימתי לכתוב – נורא רציתי לקצר ולתמצת כדי להקל עליכם, אבל כהרגלי יצא לי מפורט וארוך… אני גם במצב חרדתי…

תכננתי גם כך לשתף כאן על חבורה חברתית חדשה שאני חלק ממנה, שהתגבשה בחודשים האחרונים, ועל איך הקשיים החברתיים שלי מתבטאים ביחס אליה. עוד אכתוב על זה בפוסט אחר, אבל כרגע זו התייעצות נקודתית על פעילות שאמורה להיות היום במסגרתה.

עלתה יוזמה לטייל ביחד, ועלה רעיון לטייל בירושלים. בהתחלה רצו טיול מהבוקר, אבל בגלל מזג האוויר והקושי של חלקנו עם השמש והלחות, זה השתנה לטיול ערב/לילה שכזה. אז נפתרה בעיית ההסתובבות בשמש שהטרידה גם אותי. עכשיו החששות שלי הם:

1. קורונה, כמובן. זה החשש הכי גדול. להסתובב בחוץ – ניחא. אם כי ירושלים היא העיר עם הכי הרבה מאומתים, כך שמבחינה סטטיסטית יש יותר סיכוי להידבק, הוירוס נמצא שם באוויר בכמויות גדולות יותר…
וחוץ מזה – ניסע חמישה אנשים ברכב אחד. מדובר באנשים מקסימים ואכפתיים שאני מניחה שנזהרים ושומרים על עצמם, חלקם עם מחלות רקע. אבל עדיין. לכו דעו… למשל אחת מהן הייתה בחתונה שלשום… נראה לי שאני יכולה לשאול אותה איך היה שם, אם שמו מסכות ושמרו על מרחק, אם היא שמרה על עצמה. היא הכי תבין בעולם. גם האחרים יבינו אם אביע חשש, הם יודעים שאני יותר חוששת מאחרים בעניינים האלו. ויש בחבורה הזו רגישות והבנה לרגישויות ולחששות של החברים. אבל בינתיים לא אמרתי כלום…
ובנוסף – בטח גם ירצו לשבת באיזה בית קפה או אולי מסעדה. ממש קשה לי עם לשבת בתוך מקום כזה סגור. כבר נפגשנו פעם אחת במסעדה שפעלה לפי התו הירוק ובפנים ישבנו בלי מסכות (בדקו בכניסה תו ירוק). אמנם עקרונית ברור שיכולתי לשים מסכה (ולהוריד רק כדי לשתות. לא הזמנתי אוכל), אבל כולם היו בלי מסכה וזה היה לא נעים להיות היחידה עם. קשה להבין מה אומרים עם מסכה, קשה לתקשר, וגם כך מרגישה לא שייכת ושונה ונפרדת. בלי מסכה הרגשתי חשופה ולא בטוחה ולא בנוח ושזו בטח טעות, ואמרתי לעצמי – טוב, עכשיו נחכה שבועיים ונראה אם נדבקתי בקורונה, נקווה שלא. אבל נראה לי שלהבא אשים בכל זאת מסכה בלי להרגיש לא נעים, כי חבל על תחושת החרדה ואי-הנוחות. אני בד"כ מעדיפה להימנע מסיטואציות כאלו. זה היה חריג מצדי. אני רוב הזמן בבית, או נכנסת לחנויות עם מסכה, או באוטובוס עם מסכה, ומשתדלת כמה שאפשר לא ללכת לבתי קפה/מסעדות וכו'.
מצד שני, החבורה הזו כל כך חמודה ונעימה ואוהבת, ומכירים אחד את השני ממקום נפשי עמוק ורגיש, וחבל לי לאבד אותם ולהתרחק בגלל הימנעות ופחדים. לא שאני אאבד אותם, הם יבינו לגמרי, ואני יכולה להיפגש איתם גם בהזדמנויות אחרות באוויר הפתוח. למשל, יש שתיים שלא יצטרפו הפעם כי הן לא יכולות מסיבות שונות.
בכלל מבחינתי לא היה נראה דחוף לטייל דווקא באוגוסט ודווקא כשיש גל קורונה… מבחינתי עדיף בתקופה רגועה ונעימה יותר… אבל הם אמרו שבטח שגם בהמשך ניזום עוד מפגשים וטיולים, אבל אי אפשר לדעת אם תהיה הזדמנות כזאת כמו עכשיו כשכולנו פנויים, וכדאי לנצל את זה… גם אחת מהן גרה בחו"ל וצריכה לחזור לשם בקרוב… אמנם תמשיך לבקר בארץ בהמשך, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה…

2. חשש ביטחוני מלהסתובב בירושלים. מישהי נורא רוצה ללכת לכותל ולהסתובב בחלק היהודי של העיר העתיקה. בערב. היא אומרת שהכותל הכי יפה בערב. לא הייתי שם שנים. גם אני אוהבת את החלקים האלו של ירושלים, אבל זה לא מסוכן בעת הזו?

3. ואם כבר להתייעץ – יש לכם המלצה על מקומות יפים שמתאים להסתובב בהם בערב בירושלים? ובתי קפה/מסעדות (רצוי שאפשר לשבת בהם גם בחוץ)?

ואולי פשוט – אם יש ספק, אין ספק. כלומר, אולי אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלי ולא להצטרף. כי באמת יש קורונה ובאמת רצוי להישמר. ובילוי חברתי לא שווה הידבקות בקורונה. וזה לא כזה אסון גדול לא להיות איתם הפעם. בכל זאת, פרופורציות. זה לא שאאבד אותם או שאפסיד משהו קרדינלי רק בגלל שהפעם לא הצטרפתי.

תודה רבה מראש!


נ.ב – תוספת בעריכה כמה דקות אחרי שפרסמתי – לא ציינתי שבנוסף אני לא בשיאי מבחינת הרגשה פיזית, אתמול ממש לא הרגשתי טוב (חולשה גדולה, כאב ראש, קצת כאב גרון, משהו לא טוב בבטן – נראה לי שזה גם קשור למחזור), היום יותר טוב אך עדיין לא בשיאי מבחינת חולשה. אולי פשוט עדיף להגיד שאני לא מרגישה טוב וזהו? כלומר, אולי באמת עדיף לי לנוח ולא להתרוצץ. ברור שרק אני יודעת אם אני מרגישה מספיק טוב כדי להסתובב בחוץ. עקרונית ממש בא לי לטייל בחוץ בערב. החששות העיקריים הם סעיפים 1 ו2 לעיל (קורונה ומצב ביטחוני). וגם אני צריכה פיפי לעיתים קרובות וחוששת שלא יהיה איפה לעשות… ואני צריכה לשתות הרבה ואסתובב עם בקבוק 2 ליטר… אבל הסתדרתי בטיולים בעבר, אז אין סיבה שלא אסתדר גם הפעם…

האם הפוסט הקודם שלי היה לגמרי אמל"ק?

נכון שאני כותבת בשביל עצמי וחשוב לי לתעד את הדקויות והרגעים של העבר אה-לה-מרסל-פרוסט, אבל בכתיבה שלי אני גם מתקשרת עם העולם, ואם לעולם זה יותר מדי ארוך/מפורט/חופר/מתיש/מייגע/טרחני/פומפוזי, אשמח לדעת, כדי להיות יותר מודעת ולתקשר בצורה יותר ידידותית למשתמש. אולי קצת נסחפתי, אולי הייתי צריכה לחלק את הפוסט לשני פוסטים שונים.

תודה מראש על הנכונות לתת פידבק כן.

מוזיקה אהובה – פרק 2 (down memory lane)

אז עבר "קצת" זמן מאז הפוסט הקודם בנושא מוזיקה אהובה שפרסמתי בהשראת "השרביט החם". ליתר דיוק – חמישה חודשים תמימים. אבל אני מקיימת הבטחות, גם אם קצת בדיליי 😊

הפעם אני רוצה לשתף במוזיקה נוסטלגית לועזית. שוב מוזיקה מהקלטות של אבא שלי (כמעט הכול), פסקול ילדותי, אבל הפעם לא ישראלי.

La Petite Fille et Le Pere Noel – Barbara

שיר קסום שגם אחותי הגדולה אהבה במיוחד. רק בשנים האחרונות הצלחתי לגלות את שם השיר והמבצעת, בזכות ידיעת הצרפתית הבסיסית שלי וחיפושים בגוגל. קראתי עכשיו קצת על שניהם. השיר הוא מסביבות 1960, ומתברר שז'ורז' ברסנס כתב אותו וגם שר אותו. קראתי על ברברה בוויקיפדיה ונדהמתי מסיפור חייה. כל השנים התייחסתי לשיר ולזמרת כמגיעים עמוק מהתרבות הצרפתית ומעולם של אגדות רומנטיות. לא תיארתי לעצמי שהיא בעצם יהודייה שמשפחתה נאלצה להתחבא מהנאצים בצרפת בתקופת מלחה"ע השנייה. וכאילו זה לא מספיק, גם אביה התעלל בה מינית כשהייתה בת עשר. אוף, הפער בין החלום הרומנטי למציאות, תמיד. אבל טוב שיש אמנות יפה – מוזיקה, שירים, סיפורים, ציורים – לתעל אליהם את הקשיים והכאב ולזקק מהם יופי וקתרזיס. אומרים שבעקבות תלאותיה היא הייתה מאופיינת במלנכוליות, וכך גם רוב שיריה.



L'Olivier – Danielle Darrieux

ובכלל, כל אלבום האוסף "צפיחית בדבש" של קול ישראל, שממנו הכרתי את השיר הזה, הוא פשוט נפלא.

זה השיר האהוב עליי ביותר משם. אותי הוא מרגש באופן מיוחד. ואגב – במקרה זה לא מדובר בקלטת אלא בתקליט האוסף עצמו שהיה לאבי, ושכמובן לא שרד אצלו, כמו כל שאר התקליטים שנעלמו. לכאורה אבא שלי אומר שהוא לא יודע מדוע ולאן נעלמו, ואף שאל אותי פעם אם התקליטים אצלי, אבל זה ברור שהוא זרק או נתן אותם, כי יש לו צורך כפייתי להיפטר מחפצים והוא זורק ונותן הרבה דברים. גם את הפטפון המצוין שהיה לנו הוא נתן כמתנה.

קראתי עכשיו על דניאל דרייה – מתברר שהיא נפטרה ב-2017, בגיל 100! וואו.



The Lambeth Walk – Dalida

בילדותי הכרתי רק את הגרסה הזו מהקלטת, אבל בבגרותי גיליתי שזו גרסה של דלידה לשיר אנגלי משנות ה-30 של המאה העשרים. אני גדלתי על הגרסה של דלידה, שאני מאוד אוהבת. יש בה משהו חמים שקשור אצלי לימי אנגליה העליזים במיתולוגיה המשפחתית. איזו אופטימיות גולשת לכל עבר, שמחת חיים ראשונית, תחילת החיים. ההקלטה הייתה מהרדיו, מן הסתם מה-BBC, ובנוסף לשיר עצמו גם שדרן הרדיו הבריטי המצחיק תיקשר עם השיר בקצת דיבור ושירה בתחילת השיר ובסופו באופן משעשע שנכנס לפנתאון המשפחתי (או מה שחשבתי שהוא הפנתאון המשפחתי. גיליתי שאני כנראה די לבד בפנתאון הזה. האחרים עזבו כבר מזמן ונמצאים במחוזות אחרים).

ואם כבר דלידה, אז גם השיר הזה (שלא היה בקלטות של אבי, אך אני מאוד אוהבת):

Paroles, Paroles – Dalida and Alain Delon

קראתי עכשיו על סיפור חייה של דלידה – ממש ממש עצוב וקשה. כל כך מוכשרת, יפה, אשת העולם הגדול, וכל כך הרבה כאב, אובדן ואבדון (וכמובן מי שמתעניין יכול לגגל).


Nessuno Di Voi – Milva

שיר מרגש מאוד בעיניי. הלחן הנפלא, הביצוע העוצמתי של הזמרת, שכמו מתפקע מרוב רגש. וכדי להבין משהו ממילות השיר באיטלקית, שמתי אותן עכשיו בגוגל טרנסלייט (עובדים עם מה שיש 🙄), ואני מבינה יותר את עוצמת הרגש. היא שרה על אהובה שעזב אותה, ואומרת לאחרים – אל תדברו איתי עליו, הוא אומר לי את האמת, הרחמים שלכם לא עוזרים לי, אף אחד מכם לא יבין אותי כי אף אחד לא אהב כמו שאני אוהבת אותו, וגם אם הוא עם מישהי אחרת עכשיו, זה לא משנה, אסלח לו על כך, ופונה לאהובה – אהובי חזור אליי, לא אוכל לחיות בלעדיך. בקיצור, הפכה לשטיחון לניגוב רגליים (סתם, הייתי חייבת 😏).



Eye Level – Simon Park Orchestra

אני יודעת שכבר השתמשתי כאן כמה פעמים במילה "מרגש", ואני מקווה שאני לא שוחקת אותה, אבל גם הקטע האינסטרומנטלי הזה מרגש אותי במיוחד, בבחינת תחושת התעלות ראשונית של תחילת החיים (וגם במונחים האלו כבר השתמשתי 😁. מה, אתם רומזים שאני נוטה לחזור על עצמי? 🤔 😅). הוא נטוע אצלי עמוק בזכרונות הראשוניים שלי ומעורר געגוע לזמנים אחרים. איזו מנגינה אופטימית ועליזה ויפה. מנגינה של בוקר חדש מלא באפשרויות. הקטע שימש כנעימה של סדרת הטלוויזיה הבלשית Van der Valk.



England my England – Alan Price

השיר הזה תמיד עורר בי התרגשות, והרי זה שיר אנגלי על אנגליה, ספוג בתחושה של זיכרונות ילדות. מה צריך יותר מזה. הייתי שרה את הפזמון מכל הלב כהמנון געגועים. וכמה אירוני הפער בין הנוסטלגיה של הוריי (ושלי בעקבותיהם) לאנגליה כגן עדן רומנטי לבין מילות השיר שמציירות תמונה הפוכה לגמרי… אבל אני מניחה שזה גם ההבדל בין המעמדות – השיר מציג את המציאות של המעמד הנמוך, ששונה מהמציאות של המעמדות הגבוהים יותר…



Shaddap You Face – Joe Dolce

שיר קומי שמאוד שעשע את אבא שלי ואותנו. אבא שלי הקליט אותנו שומעות את השיר ברדיו או רואות אותו מבוצע בטלוויזיה (אני באמת לא יודעת, אבל בכל אופן ההקלטה היא בקלטת אודיו בלבד). הרעיון היה לענות בפזמון בצהלה "hey!!", ובסוף להצטרף לזמר בהתלהבות ב-"!!!Shaddap You Face", ואכן כך הצלחנו לעשות ברוב הפעמים. בהקלטה שומעים בעיקר את אחותי הגדולה שמשלה בכיפה (וגדולה ממני בשנה), ואני מאחוריה מצטרפת מדי פעם בחשש מה.

הנה בהופעה בטלוויזיה עם קהל (כי השואו הוא חלק מהעניין):

וריגשה אותי התגובה הראשונה לסרטון הזה (במיון "top comments"), של מישהו בכינוי Mally B:

"Whenever I became an angst filled teenager my late father played this to me to basically tell me stop being so miserable and cheer up at times and it annoyed me how much it worked. Now, when I feel down I play this and think about him and tell my depressed inner being to "shut up'a you face!" and it helped. Thanks, Dad"

והנה גם גרסת האולפן:



Miriam Makeba

באחת הקלטות היו כמה שירים נפלאים של הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה:

Pata Pata – Miriam Makeba

The Click Song – Miriam Makeba‎

Malaika – Miriam Makeba

מרים מקבה גם שרה את השיר היפהפה Suliram:

Miriam Makeba – Suliram

אבל אני הכרתי אותו בגרסה אחרת שהייתה בקלטת של אבא שלי, גרסה שאני יותר אוהבת (אולי כי גדלתי עליה ☺️). מחיפושיי האינטרנטיים הנחושים מתברר שזה ביצוע של הרכב מוזיקלי בשם Duo Ouro Negro:

Suliram – Duo Ouro Negro


ואיך אפשר בלי הקשר יהודי? הנה מתוך וויקיפדיה:
"אמה של מרים עבדה במשק ביתה של משפחה יהודית ומרים התלוותה אליה. אם המשפחה היהודית גילתה את כישרונה של מרים וכיוונה את צעדיה הראשונים בתחום המוזיקה, כפי שסיפרה מרים מקבה עצמה, מאוחר יותר, במהלך טקס בו הוענק לה פרס ובו שרה לבאי הטקס המופתעים את השיר "יידישע מאמע"".

ניסיתי למצוא את ה"יידישע מאמע" הזה שלה אבל לא הצלחתי. במקום זה נתקלתי בביצוע שלה לשיר "ערב של שושנים" (שלא קשור לנוסטלגיה האישית שלי):



Bebida Magica – Los jaivas

ועכשיו לגראנד פינאלה.

באחת הקלטות היה הקטע המוזיקלי האינסטרומנטלי הנהדר הזה. אבי הקליט אותו מהרדיו. הקטע תמיד מאוד ריגש אותי (כן, אני יודעת, שוב אני משתמשת בשורש ר.ג.ש 🤪), במיוחד בעלייה לצלילים הממריאים בפזמון. זו עוד מנגינה נפלאה שיושבת אצלי עמוק בחוויה הראשונית הטהורה של החיים. היא מעוררת ומייצגת בעיניי תחושה של תקוות גדולות, ציפייה, כיסופים, הבטחות. יכול להיות שכילדה גם הייתי רוקדת לצליליה בהתרגשות רבת מבע – אך הזיכרון עמום ואיני בטוחה אם זה נכון.

לפני די הרבה שנים (משהו כמו 20 שנה כמדומני) ביקשתי מאבא שלי שנמיר כמה שירים/קטעים מוזיקליים נבחרים מהקלטות הנוסטלגיות לפורמט מחשב, כדי לשמור אותם ושלא ייעלמו לתהום הנשייה. הייתה לו אפשרות טכנית כזאת להמיר מהטייפ למחשב, ואני לא הבנתי בזה כלום. הוא הסכים ועשינו פרויקט קטן. לקבצים קראנו בשמות השירים במקרה שידענו אותם, וכשלא ידענו קראנו להם בשם מזהה כלשהו. אבא שלי לא ידע איך קוראים לקטע הזה ומי המבצעים, אז קראנו לו South American 70's כי המנגינה וכלי הנגינה – החלילים –  נשמעים כמובן דרום אמריקאים, ודי ברור שזה משנות השבעים בגלל סגנון הדיסקו, וזה גם הוקלט ע"י אבי בסוף שנות השבעים.

לאורך השנים עשיתי מאמצים לנסות לגלות לגבי כל שיר ושיר מהקלטות הללו את שמו ושם המבצעים. זה היה ריסרצ' רציני, חיפושים תוך נבירה במעמקי האינטרנט, והצלחתי למצוא כמעט את כולם. אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה, שהאינסטרומנטליות שלו הקשתה על זיהויו, שכן לא היו אפילו מילים להישען עליהן בחיפוש. וכבר ויתרתי על התקווה שאי פעם אגלה מה היצירה הזו.

ואז לפני כמה חודשים עלה בי הרעיון הגאוני לנסות לזהות את הקטע עם האפליקציה לזיהוי מוזיקה בסמרטפון (SoundHound). תוך שניות עלו פרטי השיר: bebida magica של להקה מצ'ילה בשם Los jaivas.

עשרות שנים של ניסיונות זיהוי כושלים בפלאי הטכנולוגיה – מהימים המוקדמים של האינטרנט ועד להפצעתם של יוטיוב וגוגל לחיינו – הובילו אותי לרגע הקצר הזה של זיהוי באפליקציית סמרטפון בשלוש שניות.

בהתרגשות רבה מיהרתי לשתף את הקטע בקבוצה המשפחתית. אבי הגיב כלאחר יד ויחסית באדישות, והוסיף בנימה ידענית שלושה משפטים על הלהקה מתוך המידע שבאותו רגע קרא באינטרנט, כך, אני מצטטת:

"יפה, אור, אכן, לוס חייבס (Los Jaivas), משנת 1963 ועד היום. אחד ממייסדי הלהקה עדיין חבר פעיל בה. היא נחשבת לאחת הלהקות החשובות ביותר בדרום אמריקה…"

ואחותי הגדולה כלל לא הגיבה. אמי כבדת שמיעה אז לא הייתה יכולה כלל לשמוע את השיר.

אבא, אתה רואה? סמרטפונים אינם רק חולה רעה שהרסה את האנושות ותשמיד אותה, כדבריך, אלא יש בהם גם יתרונות. הבעיה היא בני האדם, לא המכשירים. הבעיה היא כיצד משתמשים בהם. הנה אבא, בוא נאזין יחד למנגינה היפהפיה הזאת ונרקוד יחד כמו ילדים מתלהבים ותמימים. אבל לא, אל תעשה את זה מוגזם בכוונה וגם אל תצחק עליי. וזה באמת מצחיק כשאתה פתאום מגיח לסלון וחולף לרוחבו בצעדי ריקוד מעודנים אה-לה-מינואט (או כל ריקוד בארוק אחר שאתה אוהב) ושואל במבע קומי שמנסה להיות רציני משהו כמו "איך רגלי האיילה החינניות שלי?", מאדים מצחוק בחיוך מדושן עונג מתנוך לתנוך, כמעט מתפקע מצחוק. כן, היית מצחיק נורא, והיית גם מפחיד נורא בהתפרצויות הזעם, והיית גם אוהב נורא ומרעיף חום ומגע ופינוקים, וגם פוגע נורא באמירות מכאיבות, וגם מרגש נורא כשהתרגשת עד דמעות מתוכניות בטלוויזיה ומשירים וממוזיקה. היית כל עולמי.

ואחרי ההקדמה הארוכה והפומפוזית מדי הזאת (הרי אמרתי גראנד פינאלה 😇), הנה הקטע:



-המשך יבוא בפרק הבא-



חלום: אבא

בחלום הלילה חיבקתי את אבא בעודו שוכב על הספה.
וכשחיבקתי אותו פתאום שמעתי אותו אומר בחיקי בקול קצת חלש, עמום ועצוב: "יש לך אבא גיהנום".
לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון את המילה האחרונה – האם באמת היה לו רגע של מודעות עצמית, כנות, חשבון נפש, צער? סוף סוף ללא הכחשה?
עניתי לו מנחמת ואוהבת: "יש לי אבא מיוסר, שמצא את הדרך שלו לחיות".
זה היה כל כך עצוב ומרגש.

חלום: סוף העולם

החלום שחלמתי בלילה הקודם היה כל כך עוצמתי ומטלטל עבורי, אז החלטתי לתעד ולשתף. כמובן בינתיים כבר הרבה חלקים היטשטשו ונשכחו, אבל העיקר זכור.

הייתי בבניין שאני גרה בו, אבל נראה לי שהוא היה שילוב של הבניין הנוכחי יחד עם הבניין שגרתי בו עם הוריי שנים רבות בילדותי ובנעוריי.
אני בטוחה שקרו עוד דברים לפני כן, אבל אני זוכרת רק מנקודה זו. רק זוכרת שגם כך הייתה אווירה כללית מדאיגה, של מצוקה כללית במדינה, אולי בעולם. שיש איזו סכנה עמומה אך גדולה מרחפת מעל הכול, מעל כולנו. מן הסתם זה בגלל הקורונה. אבל אולי לא רק.

ואז הגיעו העב"מים.

שמעתי רעשים גדולים מבחוץ, של משהו כמו התרחשות צבאית, בּוּמים, וגם צעקות וקולות אנשים מופתעים. הסתכלתי מהחלון וראיתי עב"ם טס בשמיים, מסתובב. ועוד אחד, ועוד אחד. ונראה לי שהם נלחמו בצבא. וחיפשו מקום לנחות.
כולם הסתכלו מהחלונות, ויצאו החוצה, בהלם. הסתובבו שמועות שזה קורה בכל הארץ, אולי בכל העולם, ושהחייזרים באים עם כוונות רעות. שכבר קרו כמה דברים קשים ושזה בדרך אלינו.
הייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי משהו כמו – אלוהים, זה באמת, זאת המציאות, הרי אני לא חולמת. אני ערה, זה באמת קורה. עב"מים באמת קיימים! חייזרים קיימים! והם עכשיו באים להרע לנו, איזה פחד! הייתי בטוחה במאה אחוז שאני ערה. הייתי מודעת לכך שזה בפירוש לא חלום.
הייתי המומה ומבועתת. כולם היו המומים. הייתה אווירה אפוקליפטית וקטסטרופלית והיסטריה המונית, כמו ב"מלחמת העולמות" (war of the worlds) (ובאמת נראה שהחלום שאב השראה משם… אפילו שצפיתי בסרט הזה מזמן).
לא ידעתי מה לעשות. רצתי החוצה עם כולם, ונראה לי שהמשפחה שלי רצה איתי. המונים רצו ביחד. פתאום היו שמועות על גל צונאמי ענק שמגיע מהים, ואמרו שזה האיראנים, שזו המתקפה שהם תכננו הרבה זמן, והנה זה סוף סוף מגיע, אחרי שנים שרק מדברים על זה. עכשיו זה רגע האמת. אז היינו צריכים לשנות כיוון ולרוץ לכיוון ההפוך לים.

נורא דאגתי לאחותי הקטנה. במציאות היא בת 30, אבל בחלום היא הייתה שוב ילדה. מדי פעם ראיתי אותה, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא אותה. נראה לי שבסוף הייתי איתה איכשהו. הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא אותה ולשמור עליה.

באיזשהו שלב פתאום היינו באזור שהפך למתחם של משכנים ארעיים, כמו אוהלים אך לא בדיוק – בנויים מקורות עץ שביניהן פרושים בדים שהתנפנפו כל הזמן ברוח העזה. ניסיתי לשמור על האנשים שאיתי, אבל הייתה תחושה נורא לא בטוחה, שכל אחד יכול כל רגע לפלוש לתוך המבנה הרעוע. הייתה למבנה דלת עם מנעול. דאגתי לנעול אותה, אבל זה היה מצחיק, כי הרי הקירות היו בדים שאפילו לא הגיעו עד לאדמה, ואפשר היה בקלות להיכנס. והנה הם באים כל רגע.

קרו עוד מיליון דברים, אבל אני כבר לא זוכרת.

כשהתעוררתי הייתי ממש מופתעת שזה היה רק חלום ולא המציאות וחשתי הקלה גדולה. זאת הייתה האימה העיקרית בחלום – שהייתי מודעת לכך שזה לא חלום אלא ממש המציאות, ושאני לגמרי ערה. הייתי בטוחה בזה, עד שהתעוררתי…

מניחה שזה חלום בהשפעת ימים טרופים אלו…