המצב של אבא

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל. כבר הייתי הבוקר אצל הפסיכולוגית והוצאתי הכול ובכיתי המון. הייתי בעיר של הוריי משישי בבוקר עד שבת בערב. כל יום היינו גם בבית החולים, מתחלקות במשמרות. המצב של אבא לא טוב, בלשון המעטה. לרופאים יש הערכה שהם די בטוחים בה, אבל נדע סופית רק כשיעשו לו CT, אנחנו מחכים. אמרו שישתדלו היום, אבל יכול להיות שיהיה מחר. ההערכה של הרופאים – למרות שחשבנו (וגם רופאיו במחלקה האונקולוגית חשבו) שסרטן הערמונית התכווץ בעקבות הכימותרפיה והטיפולים (הרי מדד ה-PSA בדם ירד כמעט לאפס, והוא הרגיש יותר טוב), יתכן שיש גרורות בעמוד השדרה (לפחות). הוא סובל מכאבי תופת בגב ברמה בלתי נסבלת. מקבל משככי כאבים (עוזרים רק חלקית, היום הגיעו ממרפאת כאב ונתחיל לבדוק מה יכול יותר לעזור) וכדור שינה בערב. הוא גם ביקש כדור הרגעה אך הרופאים העדיפו בשלב זה להימנע מזה ולראות אולי יספיקו לו משככי הכאבים (אבא שלי תמיד התנגד לתרופות ואף פעם לא לקח, עכשיו התחנן שיתנו לו).

מבחינה נפשית הוא שבר כלי. בהתפרקות טוטלית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא בוכה. הוא כמו ילד. תינוק. בגלל הכאבים הוא לא יכול לזוז והוא סיעודי כרגע, עם חיתול וקטטר. האחיות צריכות להחליף לו כשיש יציאה. אנחנו עוזרות לו לאכול ולקחת תרופות, לעיתים פשוט נאלצות להאכיל אותו. הוא במצב רגשני, אומר כל מיני דברים. אחותי הגדולה סיפרה שביום חמישי כשהייתה אצלו בבי"ח הוא אמר לה שהוא רוצה להתאבד. גם איתי הוא הביע את הייסורים. אמר תוך כדי בכי שהוא לא מאמין שכך הוא מסיים את החיים, במצב הזה, ובכאבים האלו. אמר לנו בבכי שיש לו רגשות אשמה כלפינו, שהוא היה אבא גרוע, שהוציא את הקשיים שלו על אחרים, ואנחנו כאלו מקסימות, והוא כל כך אוהב אותנו. אנחנו מרגיעות אותו שזה בסדר, שלא יקשה על עצמו.

ליטפתי אותו ביד ובכף הרגל, זה מרגיע אותו. הוא לא רצה שאלך וזה קרע לי את הלב לעזוב אותו ככה, כמעט נשארתי איתו כל הלילה אבל הייתי חייבת לעזוב כדי לחזור הביתה אמש כי יש לי היום תורים ופגישות. לפני שהלכתי הוא ביקש את היד שלי ושם על הלב שלו ואמר לי שהוא רוצה ללטף אותי לפני שאלך וליטף אותי קצת בזרוע. מרגיע אותו שאנחנו לידו. אנחנו כל הזמן אומרות לו שאנחנו אוהבות אותו. אני מרעיפה עליו אהבה וחום. אפילו הצלחתי להצחיק אותו בלי להתכוון, הוא צחק וזה גרם לו לכאבים, גם לצחוק הוא לא יכול.

בתוך כל זה היחסים הדפוקים בין אמא שלי לאבא שלי ממשיכים ויש משברים ביניהם וחיכוכים אינספור, כאילו לא מספיק קשה. אמא שלי מתנהגת כמו ילדה קטנה. התחננתי בפניה שתשתדל להיות סבלנית וקשובה ועניינית. אמרה שתשתדל. היא גם מתנהלת בצורה מחפירה מול הצוות בביה"ח, עושה פדיחות, מתעסקת בשטויות.
שני ההורים שלי כל השנים התנהגו כמו ילדים קטנים.

חוץ מהגב יש גם את העניין בכתף, שהתחיל עוד לפני התפרצות עניין הגב ביום רביעי. כבר לפני שבועיים התחילו לבדוק את עניין הכאב בכתף ובשכמה בקופ"ח, ועלה חשד למיאלומה, סוג של סרטן הדם, שהורס את העצמות. לא הספיקו לעשות ביופסיה לפני המשבר הנוכחי אז יעשו במסגרת האשפוז בימים הקרובים.

אז כרגע מחכים ל-CT ולביופסיה ואז נהיה חכמים יותר.

מחר בצהריים אחזור לשם ואשאר עד רביעי בערב כי בחמישי יש לי תורים ופגישות.

תודה על ההקשבה ונקווה בכל זאת לטוב.

אגב, ראיתי את אחותי הגדולה לראשונה מאז סוף אוגוסט, אז היה מפגש משפחתי אחרון איתה לפני החתונה והטרללת הפוגענית שלה סביב החתונה שלי (אם אתם זוכרים). גם טלפונית לא שוחחתי איתה מאז. ראיתי אותה לשנייה כי רצתי לאוטובוס כשהיא ואמא שלי הגיעו להחליף אותי, וספונטנית התחבקנו לרגע.


נ.ב – פתאום אני חושבת שזה אולי פוסט קשה מדי לקריאה, מתנצלת אם זה כך.

העיקר הבריאות

תודה למי שהגיבו לי לפוסט הקודם. זה עוזר לי ואני מעריכה את זה.

היום ישבתי לאורך היום וחירבשתי טיוטה לעבודה/מבחן-בית הזה. ווטאבר, העיקר שיהיה ציון עובר. מחר אערוך ואגיש. צריכה לקצץ הרבה כי יצא ארוך מדי.

תוך כדי זה יש משבר בריאותי עם אבא שלי. אני גרה רחוק מההורים. שתי אחיותיי גרות באותה עיר של הוריי.

סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי היה בשנה האחרונה עם סרטן הערמונית בשלב מתקדם גרורתי. קיבל כימותרפיה וטיפול הורמונלי ובינתיים נראה שיצא מזה כי המדדים היו מצוינים, אם כי כמובן בשן ועין מכל הטיפולים האגרסיביים, ועדיין ממשיך טיפולים הורמונליים. בינתיים בחודש האחרון בערך היה עם כאבים בכתף ובשכמה. הוא התמהמה קצת כהרגלו עם לבדוק את זה למרות דרבונים מאיתנו. בימים האחרונים לאחר רנטגן וסי.טי עלה חשד למיאלומה – סוג של סרטן דם שהוא כנראה מהסוגים הפחות גרועים שיש אבל לא להיט. ראו בצילום הרס של רקמות העצם, משהו כזה. עשה בדיקות דם ושתן ומחכים למלוא התוצאות (חלק ייקחו כמה שבועות) וגם צריך ביופסיה.

בקיצור היום אמא שלי דיווחה לנו בווטסאפ שהוא חלש ובקושי יוצא מהמיטה ולא מתקשר והיא לא מבינה מה הוא ממלמל. היא חירשת אז קשה לתקשר איתה, גם עם מכשיר השמיעה. התלבטנו אם להזמין אמבולנס. בקיצור התקשרתי לאבא שלי לנסות להבין מה קורה והוא רק אמר שהוא מרגיש נורא וכששאלתי על סימפטומים אמר רק "לא יודע". לא היה יכול להסביר יותר מזה. הייתה התכתבות בקבוצה המשפחתית. סוכם שאתקשר לרופאת המשפחה שלו להתייעץ ויצאתי מבולבלת מהשיחה, היא הלחיצה אותי ולא הבנתי מה לעשות, אין לי ניסיון עם בירוקרטיה של בתי חולים וזה, לאחותי הגדולה דווקא יש, היה עדיף שהיא תדבר איתה אבל היא ביקשה שאני אדבר כי היא הייתה עם הילדים. גם הרופאה לא הייתה במשמרת, זה היה בזמן הפרטי שלה לנייד האישי שלה שהיא נתנה להורים שלי להודעות ווטסאפ ונשמע שהיא לא הייתה מרוצה שהתקשרתי אליה, אבל באותה שעה סניף קופ"ח היה סגור ואי אפשר היה להזמין רופא הביתה. אמרה לי אם לא סובל דיחוי אז לקחת אותו למיון והיא תדאג להפניה כשתהיה במרפאה. אמרה לי גם שהמצב של אבא שלי ממש לא טוב 😦 ושאנחנו הבנות צריכות להיות עם ההורים בתקופה הזו ולעזור להם.

בקיצור דיווחתי בקבוצה מה שיכולתי והייתי קצת מבולבלת וכתבתי שאגיע לסייע להורים בסופ"ש ושבוע הבא, אחרי שאסיים להגיש מטלות בלימודים כי הדדליין מחר, ואחותי הגדולה ירדה עליי וכתבה לי דברים פוגעניים (למשל שאני מרוכזת בעצמי, הטיעון האהוב עליה, עושה לי גזלייטינג, היא מומחית בזה…). זה היה לי ממש טריגר, נורא בכיתי. ואולי אתם זוכרים שהקשר עם אחותי הגדולה בעייתי מגיל צעיר, ומאז הטרללת שלה סביב החתונה שלי לפני כמה חודשים הקשר נותק, לא שהיה ממש קשר לפני כן. אבל פה ושם אני כן מגיבה לה בווטסאפ והיא קצת לי, בסטטוס קוו של שקט תעשייתי כזה. לא משנה, בקיצור, אז זה ממש ערער אותי היום. זה מעורר את הכאבים העמוקים של הקשרים הלא בריאים במשפחה הזאת. אחרי זה אחותי הגדולה פנתה אליי בפרטי כדי להסביר והתנצלה שלא התכוונה לפגוע ושהיא אוהבת אותי אבל פשוט כתבתי הרבה הודעות והיא הייתה לחוצה לטפל ספציפית במשבר הנוכחי עם אבא להבין אם להזמין אמבולנס או לא וההודעות שלי הפריעו לה לתקשר עם אמא שלי על זה. והיא לא הבינה מה רלוונטי לעכשיו לציין שאגיע להורים בסופ"ש או שבוע הבא. הבהרתי לה שהיא פשוט הרבה פעמים מגיבה באופן פוגעני. הצעתי שנתקשר כרגע באופן ענייני לטובת המצב הנוכחי והיא אמרה שהיא בעד. גם החזירה אותי לקבוצה אחרי שיצאתי ממנה.

בהתחלה הגרוש של אחותי הגיע להוריי לנסות לעזור להקים אותו ולקחת אותו במכונית למיון, לא הצליחו, אז אחותי הזמינה אמבולנס, אבא שלי במיון עם אמא שלי, גם אחותי הקטנה נסעה לשם לסייע קצת. אבא שלי עם כאבים עזים בכתף, אחותי הקטנה אומרת שנראה לה שזה גם הלחץ הנפשי ממצבו ומהכאב…

האונקולוג בא לדבר איתם ואמר שהחליטו לעשות לו ביופסיה כבר מחר בבוקר, אז לפחות זה כבר מתקדם.

סליחה שחפרתי כאן. אני דואגת לאבא שלי וכואב לי שכואב לו.

when the shit hits the fan, כל חוסר התיפקוד של הקשרים הלא בריאים במשפחה עכשיו עולה אל פני השטח. מקווה שהביוב לא יעלה על גדותיו. שהקשר עם אחותי הגדולה יישאר ענייני ומכבד, ושהיא לא תרשה לעצמה להשתולל ברוע שלה.

בקיצור, נקווה שיהיה בסדר. העיקר הבריאות.

ומה שקורה במדינה… איזו טרללת… מדאיג ממש…

תקועה

2:45 בלילה. לפני כמה ימים פרסמתי פוסט ארוך וגנזתי אותו. מישהי הספיקה להגיב לי (סליחה י. בע"מ!).
הרגשתי שחפרתי יותר מדי ושבטח אנשים לא יודעים מה להגיב לי.
שאני כותבת ביותר מדי פאתוס. ויותר מדי בפירוט על דברים זניחים.
אני מרגישה לא רלוונטית.
יותר מדי מנותקת מאנשים.
מן הסתם זה יותר בראש שלי מאשר במציאות.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר.
חופשת סמסטר. אני תקועה כבר הרבה ימים עם מבחן בית שאני צריכה להגיש בחמישי הקרוב ואני לא יודעת למה אני כל כך מתחרבשת עם זה. ממש ממש מתקשה. כנראה המוח שלי כבר לא מה שהיה פעם. קשה לי להתמקד ולהתרכז. אני גם נורא פרפקציוניסטית ואולי מכוונת למשהו מסובך ויסודי יותר מהנדרש, רוצה לכלול כל פיפס וכל היבט ולא בטוחה מה עיקר ומה טפל מבחינת המרצה. היא ביקשה שנכתוב בקצרה ובתמצות, אני מבינה שהיא לא מחפשת משהו מבריק ומושלם, רק לראות שהפנמנו את העקרונות והידע בכיתה. עדיין, ההימנעות והדחיינות השתלטו עליי. גם הייתי ממש חולה הרבה ימים בשבועיים האחרונים (כאב גרון, שיעולים, נזלת, ליחה, ובהמשך בנפרד גם כאבי ראש ובחילות והקאות), אז אולי זה השפיע. בשלב זה העבודה כבר הייתה צריכה להיות כמעט גמורה, והיא לא. אני בקושי בחצי הדרך, וצריכה עוד לערוך אותה.
עצוב לי שזה כך. אני מאכזבת את עצמי. מרגישה כישלון. חוששת לאכזב אחרים.
בסך הכול אני מאוד נהנית בשיעורים באוניברסיטה, הנושאים מעניינים, הסטודנטים והצוות מקסימים, האווירה טובה.
יש תחום לימודים מסוים במסגרת התואר שהגעתי למסקנה שפחות מתאים לי. אני מניחה שאני יכולה לשנות את הרכב התואר ולהתמקד בקורסים אחרים… אברר…
חלפה במוחי המחשבה לפרוש מהתואר… אבל זה יהיה ממש חבל… אם כי… לא כזה קריטי לי התואר הזה, זה יותר בשביל ההנאה והנפש, ואם בשלב זה כתיבת עבודות מעיקה עליי, אז אולי אני ממש לא חייבת… לפחות ניסיתי…
הכרתי שם נשים מקסימות שלומדות לצדי, ועושה טוב על הלב להכיר אנשים טובים ומקסימים, אז מבחינה זו חבל לוותר על מסגרת שבסה"כ עושה לי טוב…

טוב, נראה מה יהיה…

המצב במדינה מדאיג אבל אין לי מושג מה לכתוב על זה. כבר לא מבינה מה קורה והכול בלגן אחד גדול.

(מה זה משנה אם אני כותבת כאן או לא. וואללה, לא כל כך משנה.
סליחה על הטון הדרמטי, נראה לי שאני פשוט יותר מדי זמן מסתגרת בבית ותקועה עמוק בתחת של עצמי)

היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

יש לי גם ימים טובים

כמו היום למשל.
סתם שתדעו 🙂

לאהוב

נכון לאהוב זה טוב?
לאהוב זה טוב.
כשהלב נמס והופך לשלולית.
כשנורא בא לשלוח יד ולצבוט בעדינות בלחיים החמודות,
או לגעת בידיים היפות, העדינות.
לצלול לתוך עיניים טובות מאירות בוחשות בבטן שכשוכים.
ואם יש בזה רומנטיזציה ואידאליזציה וקצת ניתוק מהמציאות, אז יש.
אז אפשר להכניס את כל המציאות לתמונה, אז מה.
זה בריא להסתכל למציאות בעיניים.
לאהוב זה טוב.
גם כשזה מתנפץ בתהליך ההתפכחות.
מתי אהבה הופכת למחשבה אובססיבית?
יש סקאלה כזאת?
יש לאהוב יותר מדי?
ולמה זה קורה?
בגלל חסכים?
ואולי גם אם ממש מנסים ומודעים ויודעים ומסתכלים מבחוץ ופרופורציות ומציאות וזה – אולי גם אז אי אפשר להימנע מלהיפגע, בכל זאת? גם אם הצד השני הכי מקסים ומתחשב ואוהב שבעולם. כי הכול כזה עדין ושברירי ורקפת רמוסה.
ופתאום מי שחשבנו שהכי עדין ומקסים ואכפתי ומתחשב שבעולם – פתאום הוא עלול לשנות פניו ולברוח מאיתנו ולהתרחק, פתאום זר, ומה זה אומר עלינו, האם אנחנו עד כדי כך?

ימים מוזרים

יוצא שאני כותבת כאן לרוב בשעת מצוקה, אבל לא רק. בזמן האחרון היו ימים טובים יותר ורציתי לכתוב כאן לתעד גם ימים טובים, אבל לא הספקתי 🙂

חטפתי כנראה איזה וירוס ממיליון הווירוסים המשייטים להם בקרבנו, והחל מהלילה בין רביעי לחמישי בשבוע שעבר לא הרגשתי טוב – קצת כאב גרון, הצטננות והרגשה כללית חלשה, אבל לא משהו דרמטי. אז נחתי בבית. בשישי בבוקר עשיתי ליתר ביטחון בדיקת קורונה ביתית ויצא שלילי.

ביום שני הרגשתי יותר טוב והלכתי ללימודים. ממש לא רציתי להפסיד אותם, ונהניתי. אם כי עדיין לא חזרתי לגמרי למיטבי. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה באותו אחה"צ-ערב לאיזשהו פסטיבל אורות לחנוכה, שנשמע לי כמו אירוע למשפחות עם ילדים קטנים, וגם אמרתי לה שנראה לי שזה יהיה כך. אבל מכיוון שאני בקושי נפגשת עם חברות, ויש מין החלטה טיפולית כזאת שלי להיפגש יותר עם חברות ולעשות דברים בחוץ, והיה יום יפה ונעים, החלטתי להצטרף, הרי העיקר הוא הזמן שלנו ביחד. נורא התלבטתי כי האינסטינקט הראשוני שלי היה שכדאי שאחרי האוניברסיטה אחזור הביתה לנוח כי הגוף שלי עוד מתאושש מהמחלה. אבל הרבה פעמים אני "מתחמקת" מסיטואציות חברתיות ובורחת הביתה, אז החלטתי לא לעשות זאת הפעם. בדיעבד כמובן צדקתי וההליכה למקום הזה התבררה כטעות.

כשהגענו היה ברור שזה אירוע בעיקר לילדים, אבל חברתי התלהבה ונהנתה ולא רציתי לבאס אותה וזרמתי. היה שם רועש מאוד, וזה ממש הפריע לי, מלא מוזיקה רועשת ממוקדים שונים, אבל זה היה בחוץ ואמרתי לעצמי שזה לא מקום סגור אז לא נורא ונסתובב קצת. והיא דווקא אהבה את ההמולה. אמרה לי שזה עושה לה טוב לצאת לאירועים כאלו. ישבנו לשתות באיזו מסעדה בחוץ, והרעש נורא הפריע לי. לא היה לאן לברוח. אמרתי לה שזה מפריע לי ונראה היה לי שהיא חושבת שאני מגזימה ושביאסתי אותה. בתוך המסעדה לא היה מקום. חשבתי לעבור למקום רחוק יותר אבל זה לא היה כזה משנה, הכול היה רועש. בסוף ויתרתי ואמרתי לעצמי שאם זה לא מפריע לה, אולי זה גם לא צריך כזה להפריע לי, ולשם שינוי שאזרום ואהנה בלי לדאוג כל כך הרבה. דיברנו ובקושי יכולתי לשמוע מה היא אומרת.

וכמובן כל זה היה טעות מצדי. ואני לא מבינה איך שוב פעם נפלתי בטעות הזאת, אחרי שחטפתי טנטון באוזניים מהופעה לפני כ-18 שנה, וכל כך סבלתי מזה בזמנו למשך זמן רב, גם פיזית מהרחש באוזניים וגם נפשית מהחרטה האובססיבית על שלא שמתי אטמי אוזניים ועל שנשארתי במקום שהרעש בו היה בדציבלים כל כך מטורפים שפשוט הייתי במצוקה. עם השנים הרחש נרגע, או שאולי פשוט התרגלתי אליו. בכל מקרה – הוא הפך לעניין זניח לחלוטין שכבר לא שמתי לב אליו ולא הטריד אותי. ומאז נזהרתי כמה שיכולתי ולא הייתי במקומות רועשים, ובמידת הצורך שמתי אטמי אוזניים. הבנתי ששילמתי מחיר גדול מדי על ה"לא נעים" הזה, על החשש שיחשבו שאני מוזרה אם אפגין מצוקה מהרעש או רגישות-יתר לרעש או אם אשים אטמי אוזניים. כמובן שזה פשוט לא נכון, והרעש באמת מוגזם וגורם להרבה אנשים טנטון, אבל לפעמים לומדים מהניסיון ואנחנו חכמים רק בדיעבד. אז כל זה כבר היה מאחוריי – האירוע, הסבל, הלקח, תהליך ההשלמה והלמידה והרגיעה ולא תיארתי לעצמי שאכניס עצמי שוב למצב כזה.

כשחזרתי הביתה התבררו שני דברים:
האחד – הרגשתי חולה יותר – הגרון וההצטננות. היה שם ממש קפוא, צינה כזאת, אז אולי בגלל זה, ואולי זה היה קורה גם אילמלא נסעתי לשם, אולי הוירוס היה תופס כזה כיוון של החמרה בכל מקרה, אי אפשר לדעת.
הדבר השני – הרחש באוזניים התגבר ממש. ידעתי איזו סכנת מצוקה ומשבר נפשי יש כאן, וסירבתי להיכנס למצוקה, והעסקתי עצמי בדברים, אבל כמובן כל הזמן אורבות המחשבות המציקות – למה לא הלכת משם? למה לא אמרת לה שאת פשוט לא יכולה להיות שם? זה היה סתם אירוע דפוק, ממש לא שווה להקריב את הבריאות הפיזית והנפשית על זה. למה פקפקת בעצמך ובשיפוט המציאות שלך? למה את כ"כ חסרת ביטחון וחוששת שיחשבו שאת מגזימה, מוזרה ולא כיפית? אבל אני יודעת ששום דבר טוב לא יצמח מהכיוון הזה, רק סבל.

אני פוחדת מרגרסיה, זה כמו סוג של back to square one, וכל כך הרבה יותר טוב לי עכשיו בתקופה הזו בחיי, זה כל כך מיותר עכשיו, כל כך חבל, למה הבאתי על עצמי את זה…

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מקווה שהרחש הזה יירגע ויחלוף כמו שהרחש עבר גם בזמנו. אבל אולי ככל שנחשפים יותר יש יותר סכנה שזה לא יחלוף כי הנזק מחמיר ומתקבע? נקווה שלא. נקווה שפשוט יעבור. ושתוך כמה ימים או גג שבוע-שבועיים כל זה יהיה כבר מאחוריי ולא יעסיק אותי.

בלילה האחרון פתאום המצב הבריאותי שלי הידרדר. התקשיתי נורא לנשום, בקושי הצלחתי, התנשפתי, הרגשתי שהריאות שלי מתקשות לתפקד, מתכווצות ומתנפחות במאמץ כמו מפוח מקולקל משתנק, כמו שקית ניילון רפויה, והלב דפק במהירות מסחררת. בבוקר זה הידרדר והרגשתי שאני על סף עילפון. אף פעם לא היה לי דבר כזה וזה נורא הלחיץ אותי. עשיתי עוד בדיקת קורונה ביתית ויצאה שלילית. הצלחתי קצת להתאושש והבאתי עצמי לקופ"ח. רופאת המשפחה שלי בדקה אותי והמדדים יצאו בסדר, חוץ מלחץ הדם שקצת חרג, ובד"כ יש לי מושלם, אבל אמרה שזה כנראה בגלל המצב הזה של ההתנשפויות. גם בדקה עם סטטוסקופ ריאות ולב ואמרה שנשמע בסדר. נורא מוזר. בסוף זה לאט לאט נרגע, אבל לאורך היום עדיין הלב דפק יחסית מהר. היא רק נתנה לי תרופה להוצאת ליחה (ראולין) כי אני מרגישה שתקוע לי בחזה גוש ליחה. לקחתי כבר 3 פעמים וזה לא כל כך משפיע.

גם בן זוגי לא מרגיש טוב, וגם הרגיש מועקה בחזה וקושי לנשום, אבל לא בצורה קיצונית כמו שאני הרגשתי. אז אולי זה וירוס נשימתי כלשהו. בכל מקרה, הרופאה לא ממש ידעה להגיד לי מה זה. היא אמרה שאולי בלילה הליחה הקשתה עליי לנשום וזה הכניס אותי להיפר-ונטילציה.

אז אני מקווה שהכול ישתפר.

יש לי גם איזו מצוקה רגשית שקשורה למישהו שיש לי איתו סוג של קשר טיפולי (לא פסיכולוג, משהו אחר) והוא עושה לי קצת סמטוכה ברגשות המשתוללים שלי ונראה לי שאאלץ להחליף למישהי אחרת, אישה. מלכתחילה הופתעתי שהיה מדובר בגבר ולא באישה. אני מקבלת את השירות במסגרת מערכתית מסוימת, ואפילו לא שאלו אותי אם יש לי העדפה לגבר או אישה. יש לי קושי בעניין הזה, ואישיוז למכביר. הייתי אמורה להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי על זה אבל לא הספקנו. והשבוע לא הייתה לנו פגישה כי הייתי חולה ובשבוע הבא לא תהיה פגישה כי היא לא יכולה.

מגמה

לא מבינה מה באמת
הדברים משתנים תדיר
אולי אני ריקה
או גדושה מדיי
אני שמה לב למגמה
אני מתבוננת בה
כנראה הגיע הזמן לכייל אותי
כי נתקעתי על מגמה
על מגמה

לילה לבן מס' 10,347

אוי ויי. אני נגלית בפני עצמי במלוא פתטיותי. חולשתי. מגוחכותי. לא מחזה נעים. ואולי אני מגזימה. כנראה אני מגזימה. בטוח. אבל. כבר אמרו בעבר. וצחקו בעבר. ואני, ברייה אבודה, עדיין ילדה, לנצח. וזה לא העיקר. זה הטפל. רואים שלא עברתי תהליך חיברות נורמלי. אני לא חיה כמוכם. אני לא בתוך החיים. אני צופה מהצד. ולפעמים כשבטעות אחד מכם נוגע בקצה אצבעו בכתפי, אני מרגישה חיה והאהבה מתפרצת לי מכל הנקבוביות.

סליחה

צער כלשהו מחכה שאכיר בו

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש