היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

לאהוב

נכון לאהוב זה טוב?
לאהוב זה טוב.
כשהלב נמס והופך לשלולית.
כשנורא בא לשלוח יד ולצבוט בעדינות בלחיים החמודות,
או לגעת בידיים היפות, העדינות.
לצלול לתוך עיניים טובות מאירות בוחשות בבטן שכשוכים.
ואם יש בזה רומנטיזציה ואידאליזציה וקצת ניתוק מהמציאות, אז יש.
אז אפשר להכניס את כל המציאות לתמונה, אז מה.
זה בריא להסתכל למציאות בעיניים.
לאהוב זה טוב.
גם כשזה מתנפץ בתהליך ההתפכחות.
מתי אהבה הופכת למחשבה אובססיבית?
יש סקאלה כזאת?
יש לאהוב יותר מדי?
ולמה זה קורה?
בגלל חסכים?
ואולי גם אם ממש מנסים ומודעים ויודעים ומסתכלים מבחוץ ופרופורציות ומציאות וזה – אולי גם אז אי אפשר להימנע מלהיפגע, בכל זאת? גם אם הצד השני הכי מקסים ומתחשב ואוהב שבעולם. כי הכול כזה עדין ושברירי ורקפת רמוסה.
ופתאום מי שחשבנו שהכי עדין ומקסים ואכפתי ומתחשב שבעולם – פתאום הוא עלול לשנות פניו ולברוח מאיתנו ולהתרחק, פתאום זר, ומה זה אומר עלינו, האם אנחנו עד כדי כך?

ימים מוזרים

יוצא שאני כותבת כאן לרוב בשעת מצוקה, אבל לא רק. בזמן האחרון היו ימים טובים יותר ורציתי לכתוב כאן לתעד גם ימים טובים, אבל לא הספקתי 🙂

חטפתי כנראה איזה וירוס ממיליון הווירוסים המשייטים להם בקרבנו, והחל מהלילה בין רביעי לחמישי בשבוע שעבר לא הרגשתי טוב – קצת כאב גרון, הצטננות והרגשה כללית חלשה, אבל לא משהו דרמטי. אז נחתי בבית. בשישי בבוקר עשיתי ליתר ביטחון בדיקת קורונה ביתית ויצא שלילי.

ביום שני הרגשתי יותר טוב והלכתי ללימודים. ממש לא רציתי להפסיד אותם, ונהניתי. אם כי עדיין לא חזרתי לגמרי למיטבי. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה באותו אחה"צ-ערב לאיזשהו פסטיבל אורות לחנוכה, שנשמע לי כמו אירוע למשפחות עם ילדים קטנים, וגם אמרתי לה שנראה לי שזה יהיה כך. אבל מכיוון שאני בקושי נפגשת עם חברות, ויש מין החלטה טיפולית כזאת שלי להיפגש יותר עם חברות ולעשות דברים בחוץ, והיה יום יפה ונעים, החלטתי להצטרף, הרי העיקר הוא הזמן שלנו ביחד. נורא התלבטתי כי האינסטינקט הראשוני שלי היה שכדאי שאחרי האוניברסיטה אחזור הביתה לנוח כי הגוף שלי עוד מתאושש מהמחלה. אבל הרבה פעמים אני "מתחמקת" מסיטואציות חברתיות ובורחת הביתה, אז החלטתי לא לעשות זאת הפעם. בדיעבד כמובן צדקתי וההליכה למקום הזה התבררה כטעות.

כשהגענו היה ברור שזה אירוע בעיקר לילדים, אבל חברתי התלהבה ונהנתה ולא רציתי לבאס אותה וזרמתי. היה שם רועש מאוד, וזה ממש הפריע לי, מלא מוזיקה רועשת ממוקדים שונים, אבל זה היה בחוץ ואמרתי לעצמי שזה לא מקום סגור אז לא נורא ונסתובב קצת. והיא דווקא אהבה את ההמולה. אמרה לי שזה עושה לה טוב לצאת לאירועים כאלו. ישבנו לשתות באיזו מסעדה בחוץ, והרעש נורא הפריע לי. לא היה לאן לברוח. אמרתי לה שזה מפריע לי ונראה היה לי שהיא חושבת שאני מגזימה ושביאסתי אותה. בתוך המסעדה לא היה מקום. חשבתי לעבור למקום רחוק יותר אבל זה לא היה כזה משנה, הכול היה רועש. בסוף ויתרתי ואמרתי לעצמי שאם זה לא מפריע לה, אולי זה גם לא צריך כזה להפריע לי, ולשם שינוי שאזרום ואהנה בלי לדאוג כל כך הרבה. דיברנו ובקושי יכולתי לשמוע מה היא אומרת.

וכמובן כל זה היה טעות מצדי. ואני לא מבינה איך שוב פעם נפלתי בטעות הזאת, אחרי שחטפתי טנטון באוזניים מהופעה לפני כ-18 שנה, וכל כך סבלתי מזה בזמנו למשך זמן רב, גם פיזית מהרחש באוזניים וגם נפשית מהחרטה האובססיבית על שלא שמתי אטמי אוזניים ועל שנשארתי במקום שהרעש בו היה בדציבלים כל כך מטורפים שפשוט הייתי במצוקה. עם השנים הרחש נרגע, או שאולי פשוט התרגלתי אליו. בכל מקרה – הוא הפך לעניין זניח לחלוטין שכבר לא שמתי לב אליו ולא הטריד אותי. ומאז נזהרתי כמה שיכולתי ולא הייתי במקומות רועשים, ובמידת הצורך שמתי אטמי אוזניים. הבנתי ששילמתי מחיר גדול מדי על ה"לא נעים" הזה, על החשש שיחשבו שאני מוזרה אם אפגין מצוקה מהרעש או רגישות-יתר לרעש או אם אשים אטמי אוזניים. כמובן שזה פשוט לא נכון, והרעש באמת מוגזם וגורם להרבה אנשים טנטון, אבל לפעמים לומדים מהניסיון ואנחנו חכמים רק בדיעבד. אז כל זה כבר היה מאחוריי – האירוע, הסבל, הלקח, תהליך ההשלמה והלמידה והרגיעה ולא תיארתי לעצמי שאכניס עצמי שוב למצב כזה.

כשחזרתי הביתה התבררו שני דברים:
האחד – הרגשתי חולה יותר – הגרון וההצטננות. היה שם ממש קפוא, צינה כזאת, אז אולי בגלל זה, ואולי זה היה קורה גם אילמלא נסעתי לשם, אולי הוירוס היה תופס כזה כיוון של החמרה בכל מקרה, אי אפשר לדעת.
הדבר השני – הרחש באוזניים התגבר ממש. ידעתי איזו סכנת מצוקה ומשבר נפשי יש כאן, וסירבתי להיכנס למצוקה, והעסקתי עצמי בדברים, אבל כמובן כל הזמן אורבות המחשבות המציקות – למה לא הלכת משם? למה לא אמרת לה שאת פשוט לא יכולה להיות שם? זה היה סתם אירוע דפוק, ממש לא שווה להקריב את הבריאות הפיזית והנפשית על זה. למה פקפקת בעצמך ובשיפוט המציאות שלך? למה את כ"כ חסרת ביטחון וחוששת שיחשבו שאת מגזימה, מוזרה ולא כיפית? אבל אני יודעת ששום דבר טוב לא יצמח מהכיוון הזה, רק סבל.

אני פוחדת מרגרסיה, זה כמו סוג של back to square one, וכל כך הרבה יותר טוב לי עכשיו בתקופה הזו בחיי, זה כל כך מיותר עכשיו, כל כך חבל, למה הבאתי על עצמי את זה…

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מקווה שהרחש הזה יירגע ויחלוף כמו שהרחש עבר גם בזמנו. אבל אולי ככל שנחשפים יותר יש יותר סכנה שזה לא יחלוף כי הנזק מחמיר ומתקבע? נקווה שלא. נקווה שפשוט יעבור. ושתוך כמה ימים או גג שבוע-שבועיים כל זה יהיה כבר מאחוריי ולא יעסיק אותי.

בלילה האחרון פתאום המצב הבריאותי שלי הידרדר. התקשיתי נורא לנשום, בקושי הצלחתי, התנשפתי, הרגשתי שהריאות שלי מתקשות לתפקד, מתכווצות ומתנפחות במאמץ כמו מפוח מקולקל משתנק, כמו שקית ניילון רפויה, והלב דפק במהירות מסחררת. בבוקר זה הידרדר והרגשתי שאני על סף עילפון. אף פעם לא היה לי דבר כזה וזה נורא הלחיץ אותי. עשיתי עוד בדיקת קורונה ביתית ויצאה שלילית. הצלחתי קצת להתאושש והבאתי עצמי לקופ"ח. רופאת המשפחה שלי בדקה אותי והמדדים יצאו בסדר, חוץ מלחץ הדם שקצת חרג, ובד"כ יש לי מושלם, אבל אמרה שזה כנראה בגלל המצב הזה של ההתנשפויות. גם בדקה עם סטטוסקופ ריאות ולב ואמרה שנשמע בסדר. נורא מוזר. בסוף זה לאט לאט נרגע, אבל לאורך היום עדיין הלב דפק יחסית מהר. היא רק נתנה לי תרופה להוצאת ליחה (ראולין) כי אני מרגישה שתקוע לי בחזה גוש ליחה. לקחתי כבר 3 פעמים וזה לא כל כך משפיע.

גם בן זוגי לא מרגיש טוב, וגם הרגיש מועקה בחזה וקושי לנשום, אבל לא בצורה קיצונית כמו שאני הרגשתי. אז אולי זה וירוס נשימתי כלשהו. בכל מקרה, הרופאה לא ממש ידעה להגיד לי מה זה. היא אמרה שאולי בלילה הליחה הקשתה עליי לנשום וזה הכניס אותי להיפר-ונטילציה.

אז אני מקווה שהכול ישתפר.

יש לי גם איזו מצוקה רגשית שקשורה למישהו שיש לי איתו סוג של קשר טיפולי (לא פסיכולוג, משהו אחר) והוא עושה לי קצת סמטוכה ברגשות המשתוללים שלי ונראה לי שאאלץ להחליף למישהי אחרת, אישה. מלכתחילה הופתעתי שהיה מדובר בגבר ולא באישה. אני מקבלת את השירות במסגרת מערכתית מסוימת, ואפילו לא שאלו אותי אם יש לי העדפה לגבר או אישה. יש לי קושי בעניין הזה, ואישיוז למכביר. הייתי אמורה להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי על זה אבל לא הספקנו. והשבוע לא הייתה לנו פגישה כי הייתי חולה ובשבוע הבא לא תהיה פגישה כי היא לא יכולה.

מגמה

לא מבינה מה באמת
הדברים משתנים תדיר
אולי אני ריקה
או גדושה מדיי
אני שמה לב למגמה
אני מתבוננת בה
כנראה הגיע הזמן לכייל אותי
כי נתקעתי על מגמה
על מגמה

לילה לבן מס' 10,347

אוי ויי. אני נגלית בפני עצמי במלוא פתטיותי. חולשתי. מגוחכותי. לא מחזה נעים. ואולי אני מגזימה. כנראה אני מגזימה. בטוח. אבל. כבר אמרו בעבר. וצחקו בעבר. ואני, ברייה אבודה, עדיין ילדה, לנצח. וזה לא העיקר. זה הטפל. רואים שלא עברתי תהליך חיברות נורמלי. אני לא חיה כמוכם. אני לא בתוך החיים. אני צופה מהצד. ולפעמים כשבטעות אחד מכם נוגע בקצה אצבעו בכתפי, אני מרגישה חיה והאהבה מתפרצת לי מכל הנקבוביות.

סליחה

צער כלשהו מחכה שאכיר בו

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

סטגנציה

הנפילה מפחידה. מאוד.
וגם אם היא לכאורה צפויה –
שהרי למדתי לדעת שנפילות נפשיות תמיד תגענה בשלב זה או אחר, וצריך לתת להן לחלוף, לא להילחץ –
היא עדיין הפתיעה אותי בעוצמתה ובסתמיות תחילתה.
אז כמה ימים בקושי זזתי, שדודה, בעיקר ישנתי וצפיתי בסרטים בנטפליקס.
טוב, כנראה הייתי זקוקה להשלמת שעות שינה.
הייתי מנותקת מהעולם.
אולי הייתי זקוקה לקצת ניתוק מהעולם.
העולם היה כלום.
אני הייתי כלום.
כמעט לא יכולתי לעשות שום דבר.
אפילו לדבר. בקושי לזוז.
והאכילה הכפייתית פתאום חזרה ובענק, אחרי תקופה ארוכה מאוד בלעדיה, ואיבדתי שליטה בהיקף גרנדיוזי. לא בטוחה מה קורה איתי ומי אני בכלל.
לפני כן הייתי ב-high אינטלקטואלי ושאלתי מספריית האוניברסיטה מלא ספרים חכמים מסילבוס הקורסים שלי.
אמרתי לעצמי, אנצל את הימים הקרובים הפנויים ואתחיל לקרוא. ויש רק מטלה אחת קטנה השבוע (בניגוד לבד"כ), אז זו הזדמנות פז.
איזה לקרוא ואיזה אבטיח. לא קראתי שום כלום.
ערמות הספרים על השולחן נראות מפתות מאוד, טומנות בחובן אוצרות, אוהו אלו אוצרות. כאלו אוצרות שמרוב התרגשות אני לא קוראת אותם. דחיינות והימנעות. גם קשה לי להחליט מאיזה ספר להתחיל. אז תקועה. יש יותר מדי ספרים ואני לוקה בחוסר החלטיות.
אני מניחה שהיעדרות בן-זוגי גם קשורה לכל זה. הייתה כאן איזו דינמיקה של כדור שלג שהשתלטה עליי. אם הוא היה כאן אולי זה לא היה מידרדר כל כך.
היום התחלתי להתאושש. ניקיתי קצת אבק, עשיתי כלים. קראתי קצת חומר לקורסים, ואמשיך מחר.
האכילה הכפייתית עדיין שולטת בי.
הדיכאון עדיין שולט בי.
אולי זו מהותי – להתבונן על החיים מהצד.
אני לא מתכוונת להישמע טראגית או דרמטית.
אני באמת מבולבלת.
מה לא בסדר איתי.
מחר (זה בעצם כבר היום) הפסיכולוגית. ירד לי ממנה.
תודה על ההקשבה.

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

שלום לכם

לא הספקתי לכתוב כאן על החתונה, לא שיש משהו אקסטרה-אורדינר לכתוב עליו, בהזדמנות אכתוב.

אחרי סוכות היינו בחופשה בים המלח. אפשר להגיד סוג של ירח דבש. היה כיף ועשיתי דברים שלא עשיתי המון שנים, כמו לשים בגד ים ולהיכנס לברכה ולים המלח… לאחרונה משהו בי השתנה, נפתח, התגמש, נרגע (הכול יחסי, כן? אני עדיין אדם חרדתי, מודאג ולחוץ (-: ), ואני מוכנה לעשות דברים שעד כה הרתיעו אותי ונמנעתי מהם במשך שנים רבות.
מלבד המקווה שנאלצתי לעשות לפני החתונה, לא נכנסתי לברכה כבר כ-20 שנה. התגברתי על הפחד והחששות ובסופו של דבר ממש נהניתי. זה עשה לי חשק לעשות מנוי לברכה בקיץ הבא, ללמוד חתירה (יודעת רק חזה, וזה לא טוב לגב) ולחזור קצת לשחייה. גם היינו במצדה – אף פעם לא הייתי במצדה. כן כן, לא יצא לי. אז עשיתי "וי" גם על זה. היה מרהיב ומעניין. מה שכן, המון שמש. אבל התכסנו ונמרחנו כמה שיכולנו וכובע ומשקפי שמש וכו' ונשמרנו כמה שאפשר והשתדלנו להיות בצל היכן שהיה. היינו שם שלוש וחצי שעות! בין השאר גם נכנסנו לשיחה ארוכה עם תייר אמריקאי נחמד.

בשבוע שעבר התחלתי תואר שני. הייתי במצב שוקיסטי עם רגשות מעורבים. זה פעמיים בשבוע. ביום הראשון הרגשתי שזה אולי לא המקום בשבילי ומה אני עושה כאן בכלל, ושאין לי כוח להתפלספויות לעוסות (been there, done that), ושזה בכלל לא תואר פרקטי ואני צריכה ללמוד משהו שיחזיר אותי לשוק התעסוקה, שיצייד אותי בכלים פרקטיים ויעזור לי להיות עם הרגליים על הקרקע, בחיי היומיום הקונקרטיים והאופרטיביים… ביום השני כבר היה לי יותר מעניין ומעורר השראה והייתי אפילו בסוג של high. יש הרבה אנשים נחמדים ומעניינים – גם הסטודנטים וגם הסגל – ואווירה טובה ומיוחדת. אבל אולי זו הנטייה שלי לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים ולסיטואציות שגרמה לי להתלהב כל כך. ככה זה, כשמתחילים משהו חדש יש הרבה פעמים את התלהבות ה"ירח דבש" של ההתחלה, ואחרי זה חוזרים לקרקע המציאות. בכל מקרה, אני בינתיים זורמת ונראה. אבל התחבורה למקום הלימודים היא ממש חרא. טוב, ידעתי את זה. אני גרה לא רחוק משם, אבל התחבורה על הפנים. כתבתי למשרד התחבורה, נראה אם ייצא מזה משהו…

היום פגשתי חברת ילדות שלא התראינו כבר 23 שנה! מאוד התרגשתי ואף הזלתי דמעות בפגישה. דיברנו כל כך הרבה, יש הרבה פער להשלים… וסיכמנו שעוד ניפגש…

אני גמורה מעייפות, נשתמע בקרוב. מקווה שאתם בטוב.