מגמה

לא מבינה מה באמת
הדברים משתנים תדיר
אולי אני ריקה
או גדושה מדיי
אני שמה לב למגמה
אני מתבוננת בה
כנראה הגיע הזמן לכייל אותי
כי נתקעתי על מגמה
על מגמה

לילה לבן מס' 10,347

אוי ויי. אני נגלית בפני עצמי במלוא פתטיותי. חולשתי. מגוחכותי. לא מחזה נעים. ואולי אני מגזימה. כנראה אני מגזימה. בטוח. אבל. כבר אמרו בעבר. וצחקו בעבר. ואני, ברייה אבודה, עדיין ילדה, לנצח. וזה לא העיקר. זה הטפל. רואים שלא עברתי תהליך חיברות נורמלי. אני לא חיה כמוכם. אני לא בתוך החיים. אני צופה מהצד. ולפעמים כשבטעות אחד מכם נוגע בקצה אצבעו בכתפי, אני מרגישה חיה והאהבה מתפרצת לי מכל הנקבוביות.

סליחה

צער כלשהו מחכה שאכיר בו

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

סטגנציה

הנפילה מפחידה. מאוד.
וגם אם היא לכאורה צפויה –
שהרי למדתי לדעת שנפילות נפשיות תמיד תגענה בשלב זה או אחר, וצריך לתת להן לחלוף, לא להילחץ –
היא עדיין הפתיעה אותי בעוצמתה ובסתמיות תחילתה.
אז כמה ימים בקושי זזתי, שדודה, בעיקר ישנתי וצפיתי בסרטים בנטפליקס.
טוב, כנראה הייתי זקוקה להשלמת שעות שינה.
הייתי מנותקת מהעולם.
אולי הייתי זקוקה לקצת ניתוק מהעולם.
העולם היה כלום.
אני הייתי כלום.
כמעט לא יכולתי לעשות שום דבר.
אפילו לדבר. בקושי לזוז.
והאכילה הכפייתית פתאום חזרה ובענק, אחרי תקופה ארוכה מאוד בלעדיה, ואיבדתי שליטה בהיקף גרנדיוזי. לא בטוחה מה קורה איתי ומי אני בכלל.
לפני כן הייתי ב-high אינטלקטואלי ושאלתי מספריית האוניברסיטה מלא ספרים חכמים מסילבוס הקורסים שלי.
אמרתי לעצמי, אנצל את הימים הקרובים הפנויים ואתחיל לקרוא. ויש רק מטלה אחת קטנה השבוע (בניגוד לבד"כ), אז זו הזדמנות פז.
איזה לקרוא ואיזה אבטיח. לא קראתי שום כלום.
ערמות הספרים על השולחן נראות מפתות מאוד, טומנות בחובן אוצרות, אוהו אלו אוצרות. כאלו אוצרות שמרוב התרגשות אני לא קוראת אותם. דחיינות והימנעות. גם קשה לי להחליט מאיזה ספר להתחיל. אז תקועה. יש יותר מדי ספרים ואני לוקה בחוסר החלטיות.
אני מניחה שהיעדרות בן-זוגי גם קשורה לכל זה. הייתה כאן איזו דינמיקה של כדור שלג שהשתלטה עליי. אם הוא היה כאן אולי זה לא היה מידרדר כל כך.
היום התחלתי להתאושש. ניקיתי קצת אבק, עשיתי כלים. קראתי קצת חומר לקורסים, ואמשיך מחר.
האכילה הכפייתית עדיין שולטת בי.
הדיכאון עדיין שולט בי.
אולי זו מהותי – להתבונן על החיים מהצד.
אני לא מתכוונת להישמע טראגית או דרמטית.
אני באמת מבולבלת.
מה לא בסדר איתי.
מחר (זה בעצם כבר היום) הפסיכולוגית. ירד לי ממנה.
תודה על ההקשבה.

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

שלום לכם

לא הספקתי לכתוב כאן על החתונה, לא שיש משהו אקסטרה-אורדינר לכתוב עליו, בהזדמנות אכתוב.

אחרי סוכות היינו בחופשה בים המלח. אפשר להגיד סוג של ירח דבש. היה כיף ועשיתי דברים שלא עשיתי המון שנים, כמו לשים בגד ים ולהיכנס לברכה ולים המלח… לאחרונה משהו בי השתנה, נפתח, התגמש, נרגע (הכול יחסי, כן? אני עדיין אדם חרדתי, מודאג ולחוץ (-: ), ואני מוכנה לעשות דברים שעד כה הרתיעו אותי ונמנעתי מהם במשך שנים רבות.
מלבד המקווה שנאלצתי לעשות לפני החתונה, לא נכנסתי לברכה כבר כ-20 שנה. התגברתי על הפחד והחששות ובסופו של דבר ממש נהניתי. זה עשה לי חשק לעשות מנוי לברכה בקיץ הבא, ללמוד חתירה (יודעת רק חזה, וזה לא טוב לגב) ולחזור קצת לשחייה. גם היינו במצדה – אף פעם לא הייתי במצדה. כן כן, לא יצא לי. אז עשיתי "וי" גם על זה. היה מרהיב ומעניין. מה שכן, המון שמש. אבל התכסנו ונמרחנו כמה שיכולנו וכובע ומשקפי שמש וכו' ונשמרנו כמה שאפשר והשתדלנו להיות בצל היכן שהיה. היינו שם שלוש וחצי שעות! בין השאר גם נכנסנו לשיחה ארוכה עם תייר אמריקאי נחמד.

בשבוע שעבר התחלתי תואר שני. הייתי במצב שוקיסטי עם רגשות מעורבים. זה פעמיים בשבוע. ביום הראשון הרגשתי שזה אולי לא המקום בשבילי ומה אני עושה כאן בכלל, ושאין לי כוח להתפלספויות לעוסות (been there, done that), ושזה בכלל לא תואר פרקטי ואני צריכה ללמוד משהו שיחזיר אותי לשוק התעסוקה, שיצייד אותי בכלים פרקטיים ויעזור לי להיות עם הרגליים על הקרקע, בחיי היומיום הקונקרטיים והאופרטיביים… ביום השני כבר היה לי יותר מעניין ומעורר השראה והייתי אפילו בסוג של high. יש הרבה אנשים נחמדים ומעניינים – גם הסטודנטים וגם הסגל – ואווירה טובה ומיוחדת. אבל אולי זו הנטייה שלי לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים ולסיטואציות שגרמה לי להתלהב כל כך. ככה זה, כשמתחילים משהו חדש יש הרבה פעמים את התלהבות ה"ירח דבש" של ההתחלה, ואחרי זה חוזרים לקרקע המציאות. בכל מקרה, אני בינתיים זורמת ונראה. אבל התחבורה למקום הלימודים היא ממש חרא. טוב, ידעתי את זה. אני גרה לא רחוק משם, אבל התחבורה על הפנים. כתבתי למשרד התחבורה, נראה אם ייצא מזה משהו…

היום פגשתי חברת ילדות שלא התראינו כבר 23 שנה! מאוד התרגשתי ואף הזלתי דמעות בפגישה. דיברנו כל כך הרבה, יש הרבה פער להשלים… וסיכמנו שעוד ניפגש…

אני גמורה מעייפות, נשתמע בקרוב. מקווה שאתם בטוב.

על חתונה ואחיות

רציתי לספר כאן מוקדם יותר על החתונה ומה שהיה אחריה, אבל לא הייתי במצב צבירה מתאים. אני עדיין לא. ואולי זה גם הפרפקציוניזם הזה ששואף לספר את הדברים בצורה המדויקת וה"נכונה" ביותר, לא להשמיט פרטים "חשובים". וזה כמובן לא משנה בעצם. אפשר לספר בכל מיני דרכים, כולן נכונות. יעשה לי טוב להרפות מהנטייה שלי לתאר את כל הפרטים הקטנים. ללמוד שאפשר גם אחרת, ועדיין יש תקשורת טובה בלי להתייחס לכל פיפס. להפריד בין עיקר לטפל – עקב האכילס שלי.

אבל בעיקר – לא היה לי כוח נפשי לספר על מה שקרה עם אחותי הגדולה, שלא הגיעה לחתונה, אבל הפציצה אותי למחרת בהודעות ביקורתיות בווטסאפ על הכיבוד שהיה בחתונה. נכנסה בי במילים קשות. ברור שהכיבוד אינו האישיו, יש כאן עניין פסיכולוגי עמוק שלה. זה מאמץ נפשי עבורי להיכנס לזה, וקשה לי לכתוב על זה, כי זה מעיק ומדכא ועצוב, ומעורבים בזה המון מניפולציה ורעל וגזלייטינג מצד אחותי הגדולה, ומספיק חוויתי את זה ממנה בעבר, והיא גרמה לי תמיד להרגיש שאני לא בסדר – לא קשה לעשות את זה, הבטחון העצמי והדימוי העצמי שלי היו (ועדיין) כל כך מעוכים.

חשבתי שהצלחתי לכונן איתה בשנים האחרונות סטטוס קוו ענייני וקורקטי ביחסים. אני רק מפרגנת לה ומשתדלת להתעלם מהערות עוקצניות ותמוהות שלה כדי לא ליפול למלכודת העימות המיותר. אפשר לומר שפיתחתי יותר חסינות וחוסן נפשי מולה, ומתחתי קו בריא יותר ביחסים. אבל מתברר שדרך קבע היא מטנפת עליי ועל אחותי הקטנה מאחורי הקלעים בשיחות עם ההורים שלנו. עכשיו הכול התפוצץ מתוכה, כל הרעל, לכל הכיוונים.

לא תיארתי לעצמי שהחתונה הקטנה והפשוטה שלי, שממש לא רציתי לעשות ממנה סיפור (וגם שקלנו בהתחלה לא לספר עליה לאף אחד, מה שהשתנה אח"כ), תעורר בה כאלו יצרים אפלים. אבל מתברר שהנושא העסיק אותה באובססיביות בשיחות עם הוריי עוד בשבועות שלפני החתונה, עד שהיא לא יכלה יותר וגם הפנתה אליי את הרעל ישירות – וזו הייתה טעות מצידה, היא איבדה שליטה ונחשפה במלוא הכיעור הפנימי שלה. ההורים שלי נדהמו מהתנהגותה והתאכזבו ממנה. בד"כ היא מאוד מתוחכמת ומניפולטיבית, ובחיי שכשקיבלתי ממנה את ההודעות הארוכות המצליפות, וכשהיא התקשרה אליי שוב ושוב גם אחרי שכתבתי לה שכרגע לא תהיה שיחה טלפונית בינינו – המחשבה שעברה בראשי הייתה שהיא עוברת התמוטטות עצבים, ושהיא ממש אומללה, וממש דאגתי לה.

אחותי הקטנה לעומת זאת חושבת שיש לה הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שהיא נוטה להאדרה עצמית על חשבון אחרים, והיא לא מרגישה כלפיה קמצוץ חמלה או אמפתיה. היא לא הבינה איך עניתי להודעות המבישות והמגעילות של אחותנו הגדולה במענה ענייני (ואף מצטדק, כהרגלי), איך אני לא מביעה כעס או לחילופין מתעלמת. אחותי הגדולה התקשרה גם אליה וטינפה עליי. זה היה כל כך תמוה. אחותי הקטנה ניסתה בהתחלה להגיב בצורה מדודה, אבל ככל שאחותי הגדולה המשיכה לטנף אחותי הקטנה התפרצה עליה בצעקות, טרקה את הטלפון, חסמה אותה וניתקה איתה את הקשר. אצלה אין חוכמות.

אני ואחותי הקטנה מאוד קרובות. היא החברה הכי טובה שלי.

טוב, הלילה הלבן הזה שעובר עליי הביא אותי להתחיל לכתוב על זה כאן, ואני שמחה שהתחלתי להוציא.

יש הרבה משקעים מהעבר ביחסים עם אחותי הגדולה. ובכלל, דינמיקת היחסים במשפחה הזו היא מאוד לא בריאה. אמנם אחותי הגדולה מאוד גאה בכך שלדבריה היא "הנורמלית היחידה במשפחה" (כן כן, זה הדבר הראשון שהיא אמרה אחרי שסיפרתי לה על תהליך הטיפול והשיקום שאני עוברת בשנים האחרונות. גם אחותי הקטנה במסגרת טיפולית ושיקומית), אבל ניכר שהיא מאוד חולה רגשית וצריכה לטפל בעצמה. מן הסתם כולנו, שלוש האחיות, שילמנו מחיר על האווירה בה גדלנו והדברים שחווינו. מניחה שיש גם ממד אישיותי, ואולי אני יותר מדי "נחמדה" איתה. כל השנים הייתי יותר מדי "נחמדה". ורגישות היתר ורגשי הנחיתות שלי אפשרו לה לערער אותי. אבל די, נגמרה החגיגה. זה לא יעבוד לה יותר. אני כבר לא לבד מולה. אני מוקפת באנשים ששומרים עליי. ולמרות זאת, היא בכל זאת הצליחה לערער אותי למשך כמה ימים, בהם הרגשתי ממש רע, ובכיתי, ואמרתי לבן-זוגי (בעלי? 😏) ולאחותי הקטנה שהיא צודקת, אחותי הגדולה לגמרי צודקת, פישלנו עם הכיבוד, ושלחתי התנצלות על הכיבוד כמעט לכל מי שהגיע, וכולם ענו לי שמה פתאום אני מתנצלת, אין על מה, ואמרו שהם נהנו ושהיה מרגש ומקסים ושהם שמחו לשמוח בשמחתי, והכיבוד זה שטויות, למי אכפת, והוא היה בסדר גמור.

אז היא בכל זאת הצליחה להשיג משהו ממטרתה, לערער ולהרוס. שחלילה לא יהיה לי טוב. זה לקח שלמדתי מזמן. שכשטוב לי, רע לה. זה מאיים עליה. קלטתי את זה בסיטואציות שונות בעבר, והפנמתי את המסר. אני פוחדת לדבר לידה. כל דבר שאגיד יכול לשמש נגדי… תמיד פחדתי ממנה. הרגשתי שהיא פשוט מכשפה רעה, רעה.

כן, לאורך השנים היא גם התנצלה על התנהגותה בגיל הנעורים, אמרה שהיא הייתה במצב נפשי לא טוב, ורצתה לשפר את היחסים. היא התרככה באופן יחסי. מאוד הערכתי את זה, ורציתי. היא אחותי, גדולה ממני בשנה בלבד, גדלנו ביחד, היא חלק מהזהות שלי. היא חשובה לי. אהבתי אותה. הקרבה אליה הייתה חסרה לי. אבל הבעיה היא שכל פעם מחדש היה צץ משהו מכיוונה. תגובה מקטינה, מזלזלת או פוגענית, ביקורת תמוהה, עקיצה. והמון ריחוק וזרות מצידה. היא הבהירה בהתנהגותה ובאמירותיה שאני לא חלק משמעותי בחייה.

אחותי הקטנה אומרת שהיא צבועה, ושלא צריך להאמין להתנצלויות שלה, שזה הכול אינטרסים אצלה.
אחרי שהוריי נזפו באחותי הגדולה (למרות שביקשתי מהם לא ללבות יותר את הנושא), היא שלחה לי איזו התנצלות. אחותי הקטנה כל הזמן מזהירה אותי לא ליפול בפח הזה. האמת היא שאמנם ידעתי כל השנים שיש בה בריונות רגשית, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. דווקא נתתי לה קרדיט והאמנתי שהיא באמת השתנתה, וכל הזמן נאבקתי בעצמי ושכנעתי את עצמי שאני סתם משליכה עליה את דמותה מהעבר.

ותראו איך אני כותבת כאן כבר כמה פסקאות ארוכות על העסק איתה, וכמעט שום מילה על החתונה עצמה – שלמען האמת הייתה מרגשת, מהנה ומצחיקה, והייתי מוקפת בה באהבה של חברים וקרובי משפחה מקסימים, שרק פרגנו וחיזקו אותי. וזו שורה תחתונה חיובית ומשמחת. כן, גבאי בית הכנסת פישל עם הכיבוד ואכזב אותנו, לא היה מה שאמור להיות (לא רק הכיבוד, אלא גם עוד דברים – אולי אספר בהמשך), והיינו בהלם מזה – אבל השתדלתי באותו רגע להתמקד בחיובי ולזרום עם הסיטואציה. ואני גאה בעצמי שהתגברתי על הפחדים והקשיים ועשיתי את זה!

אני מתארת לעצמי שמה שכתבתי כאן יכול גם להתפרש כמונולוג של קדושה מעונה. אין זו כוונתי. שנים הייתי במצב צבירה של "קורבן", אבל זה השתנה בשנים האחרונות. זה נושא רגיש אצלי – בתחילת שנות העשרים שלי, כשהבנתי מה בעצם עבר עליי במשפחה, הפגיעה שספגתי, כל הזבל שספגתי לתוכי מאחרים, והצפתי את זה בשיחות עם אבא שלי ואחותי הגדולה – שניהם האשימו אותי בהיותי "קדושה מעונה". מן הסתם לא היה להם נוח מול ההאשמות שלי. בשנים האחרונות קיבלתי יותר כוח וכלים לצאת מעמדת הקורבן, ושיניתי גישה. ובכלל, הייתי מסוגלת להתחיל להפנים את העובדה שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק. ולשחק את המשחק.

אחותי הגדולה כבר אמרה לי בעבר איך בטיפול הפסיכולוגי שלה עלה העניין שכשנולדתי, והיא הייתה בת שנה בלבד, כל תשומת הלב עברה אליי. גם אבא שלנו מספר איך מרגע שנולדתי תשומת הלב והאהבה שלו הופנו בעיקר כלפיי. כי הייתי כל כך חמודה. ושאנשים אמרו לו שהוא מזניח את אחותי הגדולה ושזה לא בסדר. ובכלל, בעבר היה אומר שוב ושוב, ליד האחיות שלי, שאותי הוא תמיד הכי אהב מבין שלושתנו. למה שהורה יגיד דבר כזה? למה נערה/אישה צריכה לשמוע מאבא שלה שהוא אוהב אותה פחות מאשר את אחותה? זה הרסני. זה בטח דפק אותה חזק והטמיע בה שנאה כלפיי וקנאה פתולוגית.

רשימת המטלות הכי לבנה שהייתה לי אי פעם

שמלה לבנה מקסימה (לא מסלון כלות!) שממש מחמיאה לי ושהופתעתי למצוא בסוף עונה בחנות בגדים (נורא קשה לי למצוא בגדים שמתאימים ומחמיאים לי, ממש לא מובן מאליו) – ✅
סנדלים לבנות – ✅
הינומה (גם לא מסלון כלות! אלא תוצר של שיתוף פעולה ספונטני בין בעל חנות בדים חמוד לתופרת מקסימה שהוא שלח אותי אליה) – ✅
של לבן לכיסוי הכתפיים בבית הכנסת כדי לשמור על תומתם של הרב והמתנדבים הצדיקים למצוות המניין מפני הכתפיים המפתות שלי (גם תוצר אותו שת"פ) – ✅
(למה בבית כנסת? כי הרבנות בשיפוצים)
טבעת שאני ממש אוהבת (מבחינתי אפשר היה את הטבעת הכי פושטית ופשוטה, סתם חלקה כזאת, אבל נתקלתי באחת עם קישוטי חריטה עדינים שגם יפה בעיניי) – ✅
מה נשאר?
לקבוע פן
לקנות איפור בסיסי ביותר לאיפור עצמי
אולי גם לקנות חזיה לבנה שמתאימה יותר לשמלה ולא מבצבצת כמו אלו שיש לי (אם אצליח למצוא, הציצי שלי מאתגר).

לא שזה כזהההה משנה כי זה יהיה טקס חופה קצרצר, קטנטן וצנוע בחצר בית כנסת, נטול מוזמנים – מלבד שתי חברות טובות ששימשו כעדות ברבנות לעניין רווקותנו והודיעו שאין כזה דבר, ברור שהן יגיעו לטקס, חמודות. אז בזכותן גם יהיו תמונות 😁. ואולי אולי גם אחותי הקטנה תגיע. לשאר המשפחה לא סיפרנו עדיין. נספר אחורי זה ונעשה איזה מפגש קטן רק של המשפחה הגרעינית וזהו… לא בנויים לכל הטררם…

אבל הנורא מכל עוד לפניי. האימה, הסיוט, חלום הבלהות של כל או.סי.די-אית מצויה: המקווה!!! 😱

המקווה הוא הסיבה העיקרית לרתיעה הפיזית שלי מפרוצדורת החתונה היהודית. עזבו את זה שכל הטקס הדתי הזה מעורר בי אנטגוניזם רעיוני ורגשי מסיבות שונות – לא ניכנס לעניין העקרוני הזה עכשיו – אני שמה את כל זה בצד כי כרגע אין מה לעשות, זו החתונה הנהוגה בישראל, ואנחנו לא רוצים חתונה אזרחית בחו"ל, ואני נוקטת גישה פרקטית, פשוט החלטתי ללכת על זה כי זה זמן יחסית נוח לעשות את זה מכל מיני בחינות. יעני פשוט לגמור עם זה וזהו… גישה רומנטית, נכון? 😏 אבל ברור שיש גם התרגשות ושמחה. פשוט כל הטקס הזה כל כך מיותר בעיניי ויותר חשובים חיי היומיום ביחד מאשר טקס אחד מנותק מהמציאות. אם אפשר היה פשוט לחתום איפשהו וזהו, אנחנו נשואים, הייתי עושה זאת בשמחה, וחוגגת בנפרד עם בן-זוגי. מה אני צריכה את האיש הזה עם הזקן שימלמל איזה אברא קדברא מעידן עתיק שכבר לא רלוונטי לאורח החיים הנוכחי והופ, הסטטוס שלנו ביקום השתנה. לפחות שתהיה אפשרות בחירה…

המקווה מגעיל אותי. ביקרתי במקווה הקרוב לביתי ויצאתי משם במצב לא ברור. אמנם קבענו, אני והבלנית בעלת החיוך התמידי (לחשוב חיובי! ברוך השם!), שבאותו יום אכנס ראשונה למקווה, לפני כולן, אחרי שהמקווה מצוחצח באקונומיקה וממולא במים חדשים (שאמור להיות בהם כלור), אבל לא יודעת… המקום באופן כללי נקי, אבל כשבהיתי מלמעלה במי המקווה עצמו הייתה קצת עכירות, איכס… מניחה שפשוט כבר טבלו בו נשים… איך זה לא מגעיל אותן? ובדקתי באתר משרד הבריאות את תוצאות דיגום המים שם נכון לסוף 2021 (אין 2022), והיו איזה שתי תוצאות חריגות…
טוב, לא אלאה אתכן בדוקטורט שעשיתי בנושא. אני יכולה ללכת גם למקוואות אחרים בערים אחרות, אבל אין לי כוח להיסחב לעיר אחרת בשביל זה (אם כי בעיר סמוכה יש תוצאות דיגום מעולות). ומניחה שבסופו של דבר רוב המקוואות די אותו הדבר.

הרב ממש ממש נחמד, גם המזכירה ברבנות. סיפרתי להם על הקשיים שלי והרתיעה מהמקווה. הרב ממש חמוד ומבין וגם אמר שהוא יעשה לנו טקס קליל, אבל הוא לא יכול לתת לי "פטור" מהמקווה… אפשר בים, אבל אז הבלנית תצטרך ללכת איתי לים, ואצטרך להתפשט שם בים… לא רלוונטי… חשבתי גם על זה שאצטרך לרדת במדרגות לתוך המים, בלי משקפיים, עם הקרסוליים הרעועים שלי, זה ממש מפחיד, שלא אמעד או אחליק… הרי בפעם הראשונה שנפלתי במדרגות זה כנראה היה כי הייתי בלי משקפיים באותו רגע… אולי אנסה להשיג מכתב מרופאה או משהו… זה בטח לא נהוג… אבל Desperate Times Call for Desperate Measures

טוב, חפרתי מספיק.

השעה 5:27

לא נרדמתי הלילה, בטח כי ישנתי כמה שעות במשך היום. נו מילא, יש לפעמים גם לילות כאלה.
אז הרבצתי חצי עונה של סדרה לוקסמבורגית בנטפליקס. נשנשתי איזה חטיף. ניסיתי לבלוש בשקט מופתי דרך החלון אחר קולות מוזרים שאיזו חיה לילית מסתורית הפיקה – משהו בין ציוץ שורקני לבין יללה דקה. חשבתי שאגלה איזו ישות ערפדית מעניינת ממוצא טרנסילבני או יונק מפליא אשר עין אנושית טרם ראתה, שיוצא מדדה מהשיחים העירוניים רק בארבע לפנות בוקר ומפגין מראה-כלאיים של חצי דביבון חצי ארמדילו, ואז אכריז עליו בקול מלחשש ונרגש של דייוויד אטינבורו. או אפילו ינשוף. אבל הנוף החייתי היחידי שנתקלתי בו היה שלוש היונים הקבועות במקום הלינה הקבוע שלהן בחלון הדירה שממול, עומדות כהות ועמומות בתוך החושך, ללא ניע, מתמזגות באפלה כמו פסלי גרגוילים שיחזרו להיות עכברושים מכונפים עם בוקר.
אוי, היונים הללו.

הלימודים די נגמרו רשמית, רק שעד סוף הקיץ יש עוד כמה מפגשים פחות רשמיים כדי לא לסיים בבת אחת אלא בהדרגה, שלא ניזרק בחזרה לחיינו הרגילים בהפתעה גמורה ונגיד לעצמנו ולרעמת השיער המבורדקת אה-לה-מוצרט שלנו במראה בבוקר "ווט דה פאק??? מה עושים עכשיו עם החיים שלנו?". היה אירוע סיום יפה ודי מרגש. כל התקופה לקראת הסיום הייתה לי מוזרה, מוזר שנגמר, אבל בסדר, צפוי, ידעתי שזה יגיע, ואני שלמה עם זה. זו הייתה די חממה. ועכשיו ממשיכים הלאה.

איך אסכם את הלימודים? שמחה שעשיתי זאת, זה תרם לי הרבה. זו הייתה חוויה מיוחדת. היו תקופות יותר ופחות טובות, היו בלימודים שיעורים שיותר אהבתי וכאלו שפחות התחברתי אליהם, בסך הכול זה היה הדבר הנכון בשבילי. יצאתי מאזור הנוחות, עשיתי דברים שבתחילת השנה אמרתי שבחיים לא אעשה ואפילו נהניתי מזה, נפתחתי לכיווני עשייה חדשים והתפתחתי, כמובן בקצב הזהיר שלי. יצרתי קשרים. קיבלתי הרבה אהבה, פרגון, עידוד וחיזוק לביטחון העצמי.

במהלך השנה הזו הפגנתי את כישרונותיי לא רק בתחום הלימודים, אלא גם בתחום הנפילות במדרגות והנקעים בקרסול. כתבתי כאן בזמנו על הנקע החמור בקרסול בעקבות הנפילה במדרגות בסוף ספטמבר. זה היה קרסול רגל שמאל. בדיוק חצי שנה לאחר מכן, בסוף חודש מרץ, נפלתי ברחוב בעקבות מדרגה זדונית שהתחבאה במדרכה והתנפלה עליי פתאום, מה שהוביל לנפילה מאסיבית אפיים ארצה, עיקום ברור והחלטי של קרסול רגל ימין ופרצוף המום. "איך, איך זה קורה לי שוב אחרי שכבר למדתי לקח מהפעם הקודמת וכל כך נזהרתי? איך אני יכולה בכלל לסמוך על עצמי?" חלפה המחשבה בראשי המרצד בעוד בחור צעיר ואדיב רץ לכיווני בפרצוף מודאג ואמר "גבירתי, את צריכה עזרה?". פעם לא היו קוראים לי "גבירתי", בשנים האחרונות זה התחיל. השנים כנראה עושות את שלהן. זה כנראה אומר שיש לי מראה מכובד, אריסטוקרטי. הוא הביא לי את הסמרטפון שהתעופף מהיד שלי כאקרובט נמרץ ונחת במרחק כמה מטרים ממני. כן, החזקתי בזמן הנפילה את הסמרטפון. והבנתי ששלחתי כל הזמן מבטים במפה בסמרטפון לוודא שאני הולכת במסלול שהמפה התוותה לי בדרך אל מחוז חפצי. כן, כנראה נפלתי כי הסתכלתי בסמרטפון במקום בדרך שלפניי. כעסתי על עצמי. זה הרי הכי בייסיק – לראות לאן אני הולכת. זה הרי היה מיותר לחלוטין. הרי כבר הבנתי לאן אני צריכה ללכת. הקיצקץ, to make a long story short, כנראה קרסול רגל ימין שלי קינא בתשומת הלב שקיבל קרסול רגל שמאל, וגם הוא דפק נקע רציני. לא הייתי בלימודים שבועיים. ואז גם עוד שבוע של פסח בבית. מאז זה כבר מאוד השתפר והחלים, בהדרגה. מדי פעם עוד קצת מתנפח, וטרם חזרתי להליכות המהירות בחוץ, שעשו לי כל כך טוב ושהפסקתי בעקבות הנקע הראשון. אני עדיין עושה פיזיותרפיה, ועדיין הולכת עם גרביים אלסטיות כשאני מסתובבת בחוץ, ליתר ביטחון, יען כי אני קצת בטראומה וחוששת למעוד ולעקם שוב…

נרשמתי והתקבלתי לתואר שני באוניברסיטה. מאוד התלבטתי בין שתי אפשרויות שונות. בסוף בחרתי באחת מהן ונראה בהמשך אם זה באמת מתאים לי…

אני דואגת לאחותי הקטנה, עניינים בריאותיים… היה משהו מדאיג והלכתי איתה לרופא ומה שהוא אמר קצת הרגיע כי זה פחות נורא ממה שחששנו. אבל עדיין, היא צריכה לעשות בדיקות מעקב בהמשך, ונראה… גם מבחינה נפשית היא במאבק מתמיד, לא פשוט… אני עושה מה שאני יכולה כדי לתמוך בה…

אבא שלי סיים את כל הטיפולים הקשים (כימו) כבר לפני כמה חודשים, והמדד הקובע בבדיקת הדם מראה על הצלחה בטיפול והתכווצות חדה וברורה של הגידול והגרורות. לקח לו זמן להתאושש מהשפעות הכימו הקשות, לאט לאט. הוא די חזר לעצמו יחסית, כמובן שלא יחזור להיות מה שהיה קודם, ובכל זאת הוא גם מזדקן. אבל חזר ללכת כמו פעם, ולעשות את עבודות הבית שהוא אוהב לעשות. פתאום בזמן האחרון אמר לי כמה פעמים בטלפון שהוא מתגעגע אליי ושחבל שאני ובן-זוגי לא גרים בעיר שלהם. זה נדיר. בד"כ אין לו סבלנות לדבר בטלפון והוא כל הזמן עסוק בעניינים שלו. אבל כשאני באה לבקר הוא מאבד מהר עניין וסבלנות, מעוניין בעיקר להשמיע את עצמו ופחות להקשיב לאחרים, וכמו תמיד בעיקר מדבר על עצמו וחוזר על אותן אמירות. אז למרות שהתרגשתי שאמר בטלפון שמתגעגע ואוהב ושאני חסרה לו, אני משתדלת לא ליפול במלכודת הגעגוע לרעיון של אבא. להישאר עם הרגליים על הקרקע.

השעה 6:46. הציפורים בחוץ התחילו לפטפט בניבים שונים. הדביבודילו בטח כבר דידה בחזרה למעמקי השיחים, ועסוק כעת בקרב מבטים עם חתול מופתע. הינשוף קלט שכנופיית היונים שולטת בשכונה הזו והמשיך הלאה, אל יערות רחוקים רחוקים. והעורבים צוחקים על כולם.