חלום: סוף העולם

החלום שחלמתי בלילה הקודם היה כל כך עוצמתי ומטלטל עבורי, אז החלטתי לתעד ולשתף. כמובן בינתיים כבר הרבה חלקים היטשטשו ונשכחו, אבל העיקר זכור.

הייתי בבניין שאני גרה בו, אבל נראה לי שהוא היה שילוב של הבניין הנוכחי יחד עם הבניין שגרתי בו עם הוריי שנים רבות בילדותי ובנעוריי.
אני בטוחה שקרו עוד דברים לפני כן, אבל אני זוכרת רק מנקודה זו. רק זוכרת שגם כך הייתה אווירה כללית מדאיגה, של מצוקה כללית במדינה, אולי בעולם. שיש איזו סכנה עמומה אך גדולה מרחפת מעל הכול, מעל כולנו. מן הסתם זה בגלל הקורונה. אבל אולי לא רק.

ואז הגיעו העב"מים.

שמעתי רעשים גדולים מבחוץ, של משהו כמו התרחשות צבאית, בּוּמים, וגם צעקות וקולות אנשים מופתעים. הסתכלתי מהחלון וראיתי עב"ם טס בשמיים, מסתובב. ועוד אחד, ועוד אחד. ונראה לי שהם נלחמו בצבא. וחיפשו מקום לנחות.
כולם הסתכלו מהחלונות, ויצאו החוצה, בהלם. הסתובבו שמועות שזה קורה בכל הארץ, אולי בכל העולם, ושהחייזרים באים עם כוונות רעות. שכבר קרו כמה דברים קשים ושזה בדרך אלינו.
הייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי משהו כמו – אלוהים, זה באמת, זאת המציאות, הרי אני לא חולמת. אני ערה, זה באמת קורה. עב"מים באמת קיימים! חייזרים קיימים! והם עכשיו באים להרע לנו, איזה פחד! הייתי בטוחה במאה אחוז שאני ערה. הייתי מודעת לכך שזה בפירוש לא חלום.
הייתי המומה ומבועתת. כולם היו המומים. הייתה אווירה אפוקליפטית וקטסטרופלית והיסטריה המונית, כמו ב"מלחמת העולמות" (war of the worlds) (ובאמת נראה שהחלום שאב השראה משם… אפילו שצפיתי בסרט הזה מזמן).
לא ידעתי מה לעשות. רצתי החוצה עם כולם, ונראה לי שהמשפחה שלי רצה איתי. המונים רצו ביחד. פתאום היו שמועות על גל צונאמי ענק שמגיע מהים, ואמרו שזה האיראנים, שזו המתקפה שהם תכננו הרבה זמן, והנה זה סוף סוף מגיע, אחרי שנים שרק מדברים על זה. עכשיו זה רגע האמת. אז היינו צריכים לשנות כיוון ולרוץ לכיוון ההפוך לים.

נורא דאגתי לאחותי הקטנה. במציאות היא בת 30, אבל בחלום היא הייתה שוב ילדה. מדי פעם ראיתי אותה, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא אותה. נראה לי שבסוף הייתי איתה איכשהו. הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא אותה ולשמור עליה.

באיזשהו שלב פתאום היינו באזור שהפך למתחם של משכנים ארעיים, כמו אוהלים אך לא בדיוק – בנויים מקורות עץ שביניהן פרושים בדים שהתנפנפו כל הזמן ברוח העזה. ניסיתי לשמור על האנשים שאיתי, אבל הייתה תחושה נורא לא בטוחה, שכל אחד יכול כל רגע לפלוש לתוך המבנה הרעוע. הייתה למבנה דלת עם מנעול. דאגתי לנעול אותה, אבל זה היה מצחיק, כי הרי הקירות היו בדים שאפילו לא הגיעו עד לאדמה, ואפשר היה בקלות להיכנס. והנה הם באים כל רגע.

קרו עוד מיליון דברים, אבל אני כבר לא זוכרת.

כשהתעוררתי הייתי ממש מופתעת שזה היה רק חלום ולא המציאות וחשתי הקלה גדולה. זאת הייתה האימה העיקרית בחלום – שהייתי מודעת לכך שזה לא חלום אלא ממש המציאות, ושאני לגמרי ערה. הייתי בטוחה בזה, עד שהתעוררתי…

מניחה שזה חלום בהשפעת ימים טרופים אלו…

מחכה בצומת דרכים

תקופת הקורונה היא תקופה של אי-ודאות אצל רובנו אם לא כולנו. גם אצלי תקופה לא ברורה, תקופה של "בין לבין", ואני נמצאת בצומת דרכים וצריכה להחליט לאן לפנות. גם כך קשה לי לקבל החלטות… כרגע אני גם תלויה במשהו בירוקרטי שבשלב זה לא תלוי בי. מחכה לתשובה מגורם בירוקרטי ואז אדע יותר היכן אני עומדת ומה האפשרויות העומדות בפניי. אבל זה ייקח זמן, ובשל כך יכול להיות שאהיה תקועה בצומת אפילו חודש-חודשיים – רק בגלל העיכוב בתשובה מהגורם הבירוקרטי. בסה"כ אני בסדר כרגע. מצבי השתפר. אבל בקרוב יגיע שינוי, תיגמר מסגרת שתמכה בי, ויש חששות ואי-ודאות ותהייה מה יהיה איתי, מה אעשה. ברור שזה בסופו של דבר תלוי בי, ואני בהחלט מוכנה להתקדם הלאה ולהתמודד עם אתגר חדש. אבל לא בטוחה מה מתאים לי ולמה אני מתאימה, ולכן נעזרת בעוד גורמים כדי להביא את עצמי בעדינות ובהכלה למקום שאוכל להשתלב בו.

ובינתיים, אני מחכה.

רעבה

רעבה לעולמות פנימיים של אנשים אחרים
יפי רגשותיהם מנצנץ בחושיי
וגולש למעיי החמים
כיסופיהם הומים בין צלעותיי
מוזיקה קדושה בקתדרלת לבי
כמו חורף מנחם של שכחה
מעצמי


(הערה – זו לא בדיוק הכוונה שהייתה לי. נראה לי שמשתמעת מהשיר כוונה שלילית של התנחמות באחרים כשכחה מעצמי. זה לא. זו אהבה טהורה לאחרים, התרגשות מרגשותיהם ומנפשם. אבל איכשהו המילים הסתדרו לי כך. ולכן גם התלבטתי אם לפרסם. וכמובן אולי יש בזה גם מן האמת. המבנה הרעוע של הדימוי העצמי שלי…
כמו כן נראה לי שהמטאפורה יצאה אולי יותר מדי קניבלית, אבל הייתי זקוקה לדימוי שקשור לאכילה רגשית…)

נד-נד, עלה ורד

הנפילות מלחיצות ומבהילות אותי, אז הנה אני כותבת כדי לשתף ולשפר. לא להישאר עם זה לבד ולהעלות עשן במוח מרוב מחשבות ותקיעוּת. אני רוצה ההפך מתקיעות. אני רוצה הלאה, ועכשיו, להתקדם, להאמין, לחיות. ולהיות פחות תלויה באישורים מבחוץ, להיות פחות מושפעת מהדינמיקה של הסביבה, לא להיות כעלה נידף שמתערער מכל משב רוח. אפשר לנוע ברוח, אפשר לרפרף לפה ולשם, אבל עדיף לא להיסחף לגמרי, להישמט, להיזרק למדרכה ולהימעך שם. לא להתרוקן כל כך בקלות מלגיטימציה להיות קיימת, מזהות מוצקה בעלת נוכחות וערך ומשמעות. לא לגמגם את עצמי ולהתבייש, לדעוך, לנבול, להימחק.

הייתה נפילה לא מזמן, ואז התאוששות יחסית מהירה וימים הרבה יותר טובים, והנה עכשיו שוב נפילה, קצת מבהילה אפילו. חייבת לעצור ולהתעשת. אין סיבה שלא. לא קרה שום דבר. רק המציאות מהדהדת בי, מהדהדת בי. אולי זו הריקנות, הכלום, הוואקום בפנים, שמאפשרים לקולות להדהד כך ולהיזרק במהירות מדופן לדופן, מדופן לדופן, טאחח טאחח טאחחח, די. תתעשתי. הכול בסדר. יש לך דברים משמעותיים לעשות ולהיות. יש לך ערך בעולם. ואת לא צריכה להתאמץ כדי שאנשים לא יברחו ממך, הם לא יברחו. ואם חלק ייעלמו, זה עניין שלהם, וזה לאו דווקא קשור אלייך. וגם אם כן קשור אלייך, ווטאבר. ככה זה, יש הרבה אנשים ששמחים להיות בקרבתך ואוהבים אותך, אבל לא כולם מתחברים אלינו או אוהבים אותנו, וזה בסדר גמור, זה טבעי. זה לא אומר שום דבר פסקני עלייך. פשוט יש אנשים שונים בעולם, במצבים שונים ועם העדפות שונות. וכבר אמרנו, חמודה שלי, אל תשימי את כל הערך והמשמעות שלך בחיקם של אנשים אחרים. זו תפיסה לא מציאותית של עצמך. נכון, אינטראקציה עם אנשים אחרים יכולה להיות מאוד משמעותית, תורמת, מחזקת, בונה, ממלאת. זה חשוב. אבל לא כגורם בלעדי, שמעלה ומוריד מגן עדן לשאוֹל ובחזרה.

וזה כזה אירוני שכדי לתקן את עצמי עכשיו מתחושת התלות הרגשית באחרים, אני כותבת כאן בבלוג, שזה גם בעצם לפנות לאחרים… טוב, יקרה ומתוקה שכמותך (אהבה עצמית זה חשוב, וגם חיבוק עצמי), זה כל כך אנושי וטבעי, הרי אנחנו יצורים חברתיים, רובנו במידה זו או אחרת תלויים רגשית באחרים, לא טוב היות האדם לבדו וכל זה. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידה ומינון.

אפרופו מידה ומינון – תזכרי גם לא לכתוב יותר מדי. בד"כ לאנשים קשה עם הרבה מלל. את עלולה להיות אינטנסיבית מדי, מפרטת מדי. ולחזור על אותו רעיון שוב ושוב במילים קצת שונות ואפילו באותן מילים. אני יודעת שאת רוצה לדייק, אבל אנשים מבינים, ואין צורך להמשיך להסביר עוד ועוד ועוד.

ואפילו אם תקעת עכשיו הרבה חלווה והסוכר רוקד ברייקדנס בדמך התוסס – תעשי נשימות, תירגעי, הכול בסדר. יש לך גוף מקסים ומוח שופע. וחמוקיים משהו משהו, גוטה גוטה, שופרא דה שופרא. הנשיות בהתגלמותה. ובכלל, את יכולה להתפרע כאן בכתיבה כאילו אף אחד לא קורא. זה כמו שאומרים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה. לנענע את העכוז באקסטזה, יופי יופי. לפה ולשם, ושטגדי-שטגדם. הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּה!

שיהיה יום נעים וקל, מלא במשמעות ובאפשרויות. ובשורות טובות. והכי חשוב הבריאות.

החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

חוטֵי חלום פקועים

אז אולי עדיף אני אהיה רוחפת
אולי עדיף אהיה רוחפה בין כלונסאות
עדיף לא כלונסאות מתכת
עדיף עץ יהא פועם בלב מוטות

אני קשה לי אחיזת היום בגובה
ומכאיבה לי אחיזת הליל בתהום
נופלה נופלה דמותי מצווארי נשמטת
בתוך חזי נרעשת מפקיעת חלום

כי כך אני בנויה וכך תמיד הייתי
כך נשזרו חוטיי אי אז בין אצבעות
של אומנים פצועים וחזקים ממני
ואני סך צלקותיהם המדממות


*הערת עריכה – בתחילה קראתי לשיר "זמן החלומות פקע" ולאחר מכן שיניתי ל"חוטי חלום פקועים"

שחרור טיוטות גנוזות

בתקופה של השנה-שנה וחצי האחרונה היה לי קשה במיוחד להתנסח ולכתוב כאן. הייתי (ועדיין) במצב נפשי גרוע ומבולבל וממש במצוקה. ניסיתי כמה פעמים להתחיל לנסות לתעד/לספר כאן מה קורה איתי ואיך אני מרגישה, אך נתקעתי ועזבתי. גם הרגשתי לא בנוח לפרסם. ובכל מקרה זה נראה לי סתם גיבוב מבולגן, דפרסיבי ואף מורבידי. בסופו של דבר פרסמתי כאן בעיקר שירים, שהיה לי קל יותר לבטא את עצמי בהם. עברתי עכשיו על כל הטיוטות בבלוג כדי לנקות אותן ונתקלתי בניסיונות האלו – כמה פסקאות קצרות שכתבתי בזמנים שונים. במקום למחוק, החלטתי בכל זאת לפרסם כאן:

חייזרית שוקיסטית, וזה בסדר
זהו, נורא מרגיע להבין שאני פשוט חייזרית שנקלעה לסביבה לא-לה, גולה בארץ זרה. דברים ‏רבים אינם ברורים לי וזה בסדר, כי זה לא העולם שלי, ואני לא בנויה לאטמוספרה הזו, ואני לא ‏שייכת לכל זה, אבל כל עוד אני כאן אני עושה כמיטב יכולתי וכמיטב הבנתי כדי לשרוד, והרי אין ‏ברירה. אז אני בכלל לא צריכה להשוות את עצמי לאחרים, זו השוואה לא רלוונטית. ואני ממש לא ‏צריכה להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר ושאני לא מספיקה ולהילחץ שאני צריכה להשלים פערים ‏ולעמוד בסטנדרטים של תיפקוד וידע ופרצופים מביני-כל. השוקיסטיות שלי טבעית והגיונית ‏ומתבקשת וברורה. אני בסדר כפי שאני.‏
(דצמבר 2019)

זה לא רק שאני אוזלת, זה בכלל הנשמה שהולכת ואוזלת מן העולם
אבל אמירה כזו – ודאי יגידו שזו החשיבה השלילית שלי, והכול בעיני המתבונן, והכול עניין של גישה, ואני מגזימה, וצריך לקחת בפרופורציות, ושאולי דווקא אפילו להפך, וכו'… אז עדיף כבר לשתוק… כבר אין מקום בעולם… האוויר פינה את מקומו לפוסט-מודרניזם דחוס, צפוף, מחניק… הכול יחסי… אז כבר לא משנה מה אומרים, והמילים איבדו את ערכן עקב שימוש-יתר… אנשים כל כך אוהבים לשמוע את עצמם, ובבטחון רב… דיבורים דיבורים דיבורים… ובכלל, פיצוץ אוכלוסין, והאספסוף כבר ניצח, והפוליטיקלי קורקט ומה כבר רוצה הבנאדם, קצת שקט, מוזיקה קסומה וחלומות.
(ינואר 2020)

בלבוליישן
קשה לי לכתוב, ממש מאמץ. כי כל מיני דברים. כי מה הטעם והכול חוזר על עצמו, החיים כקלישאה יומיומית סתמית נטולת קסם. אז מה הטעם להמשיך לקשקש על החיים. כי באיזשהו שלב העסק ממצה את עצמו. המילים סובלות משימוש-יתר. המילים שהיו פעם מיוחדות, ששפעו אמת נוגעת ללב, שהיו דרך, הפכו בעידן הנוכחי למטבע עובר לסוחר. כי כל כך הרבה אנשים כותבים על עצמם ושופכים את הגיגיהם המיוחדים ברחבי הרשת, ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הדבּרת הזאת. בסוף זה נהיה לי הכול קקפוניה וכאוס ובלגן ויותר מדי.
(פברואר 2020)

מילכוד
מפחיד. כבר מעבר למילים, אז אין טעם. להפך, צריכה לשתוק יותר. יותר טוב שאשתוק. חוסר מוצא. כישלון. אכזבה. בלבול. הרבה מאוד בלבול. בדברים הקטנים של היומיום. חוסר החלטיות כרוני, התלבטויות אינסוף. תקיעות. מוטרדות. דחיינות והימנעות. שיתוק מרוב דיכאון ובלבול. מעגלים סיזיפיים. להסתכל בחלון כמוצא אחרון. מפחיד נורא. זהו, נגמר. עדיף שלא אהיה בכלל. אני מיותרת, אני בעיה. שצריכה להיפתר. עדיף לכולם, כי אני סתם מעמסה של חשיבה שלילית.
(קיץ 2020)

מוזיקה אהובה – חלק 1

בתור פרפקציוניסטית (אפרופו נושא קודם של מדור "השרביט החם"… אצלי הפרפקציוניזם הוא מהסוג המשתק והמוביל לדחיינות והימנעות והיתקעות על הפרטים הקטנים, אז לא ניכנס לזה אפילו – כי נצא מזה אולי רק כשיגיע זמני להתאפסן בבית אבות 🤪), קשה לי להכין רשימה כזו של עשרה קטעים בלבד. והרי אני אוהבת כל כך הרבה מוזיקה ומסוגים שונים ושל אמנים שונים, והמוזיקה הזאת נטועה עמוק בלבי – בלתי אפשרי למצות ברשימה קצרה… אבל אניח את הפרפקציוניזם בצד (וכשהוא יציק מדי פעם אשתדל לתת לו בעיטה, שיעוף קיבינימט 🤬) ופשוט אכין רשימה של קטעים אהובים במיוחד, שמרגשים אותי במיוחד ושיש לי אליהם קשר רגשי ואסתטי עמוק. מן הסתם יישארו מחוץ לרשימה קטעים ושירים שאני גם ממש ממש אוהבת אבל פשוט אין מקום לכולם או שבאותו רגע לא אזכור אותם והם יצוצו אחר כך. אז תמיד אפשר פשוט להכין רשימה נוספת 🙂

אבל – אני חייבת לערוך כמה רשימות נפרדות כאלו לפי קטגוריות שונות. למשל – מוזיקה קלאסית, מוזיקה ישראלית ישנה/נוסטלגית, מוזיקה לועזית ישנה/נוסטלגית, פופ/רוק/אלטרנטיבי/אלקטרוני לועזי וישראלי, ועוד…
כמו כן – בחלק מהרשימות אולי אאלץ לגלוש לקצת יותר מעשרה קטעים. אני לגמרי מבינה את ההגבלה ההגיונית של "השרביט המוזיקלי" לעשרה שירים/קטעים – הרי לקוראים בטח קשה להתרכז ברשימה ארוכה מדי – אבל פה ושם יש שירים שאני פשוט לא יכולה להשמיט, אז אולי אוסיף לפעמים עוד שניים-שלושה, משהו כזה…

בקיצור, נתחיל ממוזיקה ישראלית ישנה נוסטלגית (ואני כבר מתריעה שכנראה אאלץ לעשות חלק ב' לרשימה זו 🙂 )

כבר כתבתי בעבר בבלוג שלי על פסקול ילדותי שמורכב בין השאר ובעיקר מהמוזיקה שאבי השמיע בבית, בעיקר מקלטות שהוא הקליט (נראה לי שבעיקר מוזיקה שהקליט מהרדיו, אך לא רק), וגם הקטעים ברשימה הזו הם רובם ככולם מאותו פסקול ילדות מהקלטות הללו.

כדי שלא אחזור על עצמי בכל שיר ושיר, פשוט אציין שלכולם יש לטעמי לחנים קסומים, וכל שיר הוא עולם ומלואו של יופי – בצלילים ובמילים.
השירים הללו מעוררים בי תחושה של טוהר ויופי מזוקק, של ראשוניות ותחילת הדרך, של תקוות גדולות, הבטחות וציפיות, של געגועי אין-קץ. הם מעוררים גם זכרונות פיזיים של מקומות בזמנים שונים, של הריחות שעמדו באוויר, של סביבה רוויית טבע, של המרחב הציבורי שהיה שונה כל כך מעכשיו, של אנשים, של הווי חיים, של משפחה, חלום שהיה ונגוז.

הדודאים – סקסטה:

בלדה לנערי שגדל – אילנה רובינא:

בוא ואשק לך – הגבעטרון:

גן נעול – שוקי ודורית:

ערב קיץ ויונים – רוחמה רז:

זיכרון שקשור לשיר הזה: בתקופה שבה הייתי סטודנטית למדתי באוניברסיטה בעיר רחוקה מזו של הוריי וגרתי במעונות, ומדי פעם נסעתי אליהם בסופי השבוע. באחת מהנסיעות הללו להוריי האוטובוס היה עמוס ודחוס במיוחד בנוסעים רבים, והייתה תחושה צפופה שהעיקה עליי. במושב שליידי התיישב איש מאוד גדול ושמן, די מבוגר, שנראה מוזנח ומרופט, וקצת נאלצתי להידחק הצידה, והרגשתי לא בנוח. פתאום האיש הזה התחיל לשיר לעצמו בשקט את השיר היפה והעדין הזה. פתאום, באמצע כל המועקה הזאת, האיש הזה בעל המראה המאיים שר את אחד מאוצרות פסקול ילדותי, שלא שמעתי שנים רבות וכבר כמעט שכחתי. מה הסיכוי שפתאום איש שיושב לידי באוטובוס ישיר דווקא את השיר הזה, שכל כך מרגש אותי וכל כך נשכח ממני… מה שהגביר את ההפתעה היה הניגוד בין המראה הגס והאפרורי שלו לבין השיר העדין. כמובן שבכל מקרה זה מפתיע שמישהו לידך פתאום מתחיל לשיר בקול לעצמו באוטובוס 🙂
אולי המראה שלו היה של אדם עייף, עצוב, מובס ומעוך מהחיים. אולי השיר הזה היה עבורו אחיזה ביופי ובנשמה. ואולי גם הוא מתגעגע, כמוני.

הו מרגנית – מילי מירן:

נראה לי שאני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר הזה (או אחת הפעמים הראשונות). יש לי זיכרון של עצמי יושבת על הרצפה בבית של מי שהייתה חברתי הטובה בתקופת גן חובה, אולי אפילו גם בתקופת גן טרום-חובה. גרנו אז בעיר צפונית – שהייתה אז רק עיירה בתחילת דרכה מוקפת טבע של ואדי וגבעות. תחילת שנות השמונים. אז זוכרת את עצמי יושבת שם אצלה בבית על הרצפה ושומעת את השיר. ואני זוכרת שקראו לה אורלי ולאח התאום שלה קראו ליאור, וצחקנו שאם אומרים הרבה פעמים "אורלי" זה הופך ל"ליאור", וההפך. והשיר הזה מתקשר אצלי עם אותם ראשוניות וטוהר שכתבתי עליהם קודם. אותה תחילת דרך. הורים צעירים, עיירה צעירה, תקוות גדולות, החיים בעיצומם. ניחוחות המרחבים והטבע. הרוחות ההומות, השבילים בין הבתים, המדרגות. אני זוכרת כמה פחדתי מחבורת כלבים מסוימת שהייתה תמיד נובחת עלינו, ואני זוכרת את עצמי רצה ורצה ורצה מהר בבהלה ובחרדה עצומה, יחד עם עוד ילדים, ומטפסת על מתקן המגלשה בגן השעשועים עד למעלה, כי לשם הכלבים לא יכלו להגיע, והם רק נבחו מלמטה, ואני הרגשתי שניצלתי ברגע האחרון ממשהו איום.

אגדת הל"ה – העמרנים:

הרמוניית הקולות שלהם מופלאה בעיניי (או באוזניי בעצם).

חייכי לי בשירים – דודו זכאי:

מישהו הולך תמיד איתי – עפרה חזה:

פעם היו שם פרחים:

לאחרונה גיליתי שהשיר התפרסם בביצוע הפרברים, אך אני דווקא הכרתי את השיר בביצוע אחר שאבי הקליט על קלטת שהשמיע לאורך ילדותי. הביצוע היה כנראה של הגבעטרון, זה די ברור, וכך גם אבי אומר, אך לצערי לא מצאתי באינטרנט שום אזכור לביצוע הגבעטרון לשיר זה, כך שאיני יכולה גם להביא לכאן את הביצוע הזה. כאמור יש לי אותו רק מוקלט בקלטת אודיו מקרטעת בת כ-40 שנה… המרתי את ההקלטה לקובץ מחשב (והאיכות ירודה כמובן בהתאם למקור), אך למיטב ידיעתי איני יכולה לשתף כאן קובץ שמע (אולי רק מי שמשלם על מנוי משודרג לבלוג יכול. אני בגרסת החינם כאן). יש בביצוע ההוא של הגבעטרון הרמוניה מופלאה של קולות ועיבוד פשוט נהדר. ואני ממשיכה לחפש מידע על הביצוע הזה. אז בינתיים אביא כאן את הביצוע של הפרברים (שאני פחות אוהבת, אך כמובן עדיין יפה), וגם ביצוע שמצאתי של חבורת זמר בשם "שדות שבעמק" (שמשום מה קוראים לשיר "ככה יודעים לספר", אך זה אינו שמו אלא רק שורה מתוכו), שאולי קצת יותר מזכיר את הביצוע של הגבעטרון בשל היותם חבורת זמר עם הרמוניה של קולות, אבל עדיין שונה מביצוע הגבעטרון ולא מתקרב לקרסוליו…

הפרברים:

שדות שבעמק:

והנה הגלישה אל מעבר להקצאת עשרת הקטעים – שני שירים של חוה אלברשטיין למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג – לא יכולתי להשמיט מהרשימה:

את תלכי בשדה – חוה אלברשטיין:‏

(כמובן מתוך שיר זה לקוחה כותרת הבלוג שלי. אחד השירים האהובים עלי ביותר – שירים במובן poems)

משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטיין: