הייתה תקופה של כמה חודשים שלא כתבתי כאן בכלל. ומאז שחזרתי לכתוב, אני כותבת לעיתים קרובות. כי אני מרגישה צורך.
הנה, למה אני כותבת עכשיו? שום דבר מיוחד לא קרה ולא קורה. אולי הכתיבה מכסה על הכלום שבפנים? הריקנות? או יותר נכון הפחד מריקנות שאולי אורבת? האם יש עולם ומלואו של חיים ואפשרויות מרגשות, או שבעצם אין שום דבר מיוחד? ואני מנסה למלא את הכלום בכתיבה כאן? זה כל כך סובייקטיבי כי אני קובעת מה יש. המשמעות נובעת ממני. ואני מבולבלת ולא בטוחה מה נכון. אני באמת באמת לא יודעת. לפעמים מתגבשות בי משמעויות ממלאות, אך למחרת הן כבר עלולות להתגלות במלוא סובייקטיביותן העירומה ולהתפוגג. הכול כל כך שברירי ומשתנה.
סימני השאלה תמיד יהיו, ואני צריכה ללמוד לחיות לצדם מבלי להיות משותקת בגללם.
אני כל כך לא יודעת מי אני ומה אני בדיוק (סליחה על הקלישאה, אבל באמת).
היום הייתי במין מפגש אוריינטציה שכזה במקום הלימודים החדש. בערך שעתיים מפגש של הצוות עם כל התלמידים המיועדים. אני בכלל לא יודעת אם אוכל להתחיל ללמוד שם מבחינה כלכלית. שני גורמים אמורים לסייע לי במימון הלימודים. גורם אחד כבר עושה שרירים וטוען שאינו חושב שזה הכיוון שמתאים ונכון לי ולכן בינתיים נוטים לא לאשר את זה. אני נפגשת איתם מחר וצריכה לשכנע אותם. עם הגורם השני יש לי פגישה בסוף החודש ונראה מה יגידו. אלך על הלימודים האלו רק אם אקבל מימון משניהם.
היה באמת נחמד במפגש היום, אבל לא כל כך הרגשתי שייכת לשם (לא שזו חוכמה גדולה, אני תמיד מרגישה לא שייכת). קודם כל, אני זקנת השבט. כלומר, בתוך המגמה שלי, שהיא מאוד קטנה (כמות ספורה של אנשים), אני הכי זקנה by far. הכי צעירה בת 18 (נראה לי שאותה אני בינתיים הכי מסמפטת), הרוב בני עשרים פלוס, ויש אחד קשיש בן 33, וזהו. ואני ממרום (כמעט) 44 שנותיי הבטתי בזאטוטים הללו ושמעתי אותם מדברים ותהיתי לעצמי מה אני עושה שם במקום הזה ועם הטינאייג'רים האלו, ואולי אני בכלל צריכה ללכת לעבוד או לעשות פאקינג תואר שני, אבל פשוט אני לא יודעת אם מבחינה נפשית אני מוכנה לזה ואעמוד בזה, ולכן הלכתי לכיוון של מסגרת יותר מכילה ורגועה. אני גם תוהה שמא התכנים הם ברמה מאוד בסיסית, בסיסית מדי בשבילי – מותאמים לאנשים צעירים בתחילת הדרך, אפילו לפני תואר ראשון, וזה פחות מתאים לי.
אבל עוד סיבה בגינה הרגשתי לא שייכת היא דווקא מהכיוון ההפוך – שאני לא מספיק טובה בתחום הנלמד. שאני לא באמת מתאימה, שזה לא התחום שלי. נתנו לנו לעשות תרגיל ספונטני, והיה לי בלקאאוט ולא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב וכבר אמרתי לעצמי "נו טוב, הלימודים היו חוויית התפכחות מענגת בת שעתיים, היו שלום ונתראה בשמחות", אבל אח"כ הצלחתי להפליץ כמה שורות על הנייר וגם הקראתי אח"כ כמו כולם, ווטאבר. אני מרגישה שהמוח שלי כבר התנוון, הרבה פחות יצירתי מפעם, ואולי מלכתחילה זה פשוט לא כיוון שמתאים לי. לכן גם רציתי לנסות – כדי סוף סוף לדעת. בכל מקרה יש שם חודש ניסיון ולאחר חודש בודקים אם זה אכן מתאים לנו, ואפשר להמשיך או לעזוב. אז אני מניחה שאם אקבל מימון, אנסה לפחות את החודש הזה, ואם לא אקבל מימון, אז מן הסתם אלך לכיוון של עבודה.
בפעמים האחרונות שהייתי במקום הזה הצעתי לידיד שלי (זה מהפוסט הקודם כמובן) להיפגש כי המקום נמצא קרוב לאזור המגורים שלו. הפעם לא אמרתי לו שאני מגיעה לאזור. נראה לי שעדיף כך. קצת לקחת מרחק בריא. גם כך אני לא יכולה להתרוצץ הרבה בגלל הרגל (שממשיכה להשתפר כל הזמן). חוצמזה הוא לא היה בקשר איתי כבר כמה וכמה ימים ונראה לי שהוא צריך מנוחה ממני. חרדתית קלאסית שכמותי, חושבת שהכול קשור אליי, כאשר בעצם זה ממש, אבל ממש לא כך, ולאנשים יש עוד דברים בחיים חוץ ממני 😏
מה עוד?
נושא הבאת ילדים לעולם ממשיך להתחבט בתוכי. משהו בי ממש משתוקק לזה ומרגיש שזה נכון לנו עכשיו, ושצריך לנצל את הרגעים האחרונים שבהם זה עוד אולי אפשרי, אם בכלל. אבל אז משהו אחר מעיף סטירה למשהו הראשון ומזכיר לו שזה הכול פנטזיה רומנטית שלא קיימת בכלל במציאות, ושהמציאות היא ממש ממש ממש קשה ולא צפויה ומדאיגה ומתישה ומפחידה נורא ומלאת סכנות ותקלות, אלא שפשוט אנשים מספרים לעצמם ולאחרים סיפורים ונמצאים בכל מיני אשליות כמנגנוני הגנה והצדקה. המממ, תמיד חשדתי שאנשים שמדרבנים אנשים אחרים להביא ילדים לעולם עושים זאת כדי להרגיש עם עצמם ועם ההורות שלהם טוב יותר. זה מאיים עליהם שיש אנשים בעולם שאשכרה dodged this bullet. כוווולם צריכים להיות פראיירים ולקחת חלק בסבל הקולקטיבי הזה.
אני הכי מפחדת שיהיו לילדה בעיות בריאותיות, שיקרה לה משהו רע. ויש הרבה יותר סיכונים בהיריון ובלידה בגיל שלי. גם מפחיד אותי שיקרה לי משהו רע – רעלת הריון וכו'.
ושוב המחשבה על כך שכשהילדה שלי תהיה בת 30 אני אהיה בת 75 (!!!) וזה עצוב ולא הוגן כלפיה. שיואו, אני ממש חייבת לחתן אותה עד אז, שתהיה עם מישהו שידאג לה וישמור עליה, כמו שבן-זוגי שומר עליי. אחרת לא יישארו לי שערות על הראש מרוב דאגה. מה היא תעשה לבד בעולם? מתי אביא לה אח, כשאהיה בת 47?? ובכלל, אחים לא תמיד מסתדרים, אז זו לא ערובה לשום דבר. ע"ע אני ואחותי הגדולה.
אם תצא לי ילדה נורא רגישה וחרדתית ומתקשה בחיים (כמוני) – זה ממש יקרע לי את הלב וארגיש אשמה נוראית. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לה, אבל יש גבול גם למה שאפשר לעשות כהורה כשהילד כבר אדם מבוגר. זה ממש מפחיד. אחותי הקטנה (בת 30) ממש ממש מתקשה לחיות. יש לה המון בעיות. אני תומכת בה נפשית בשיחות ונמצאת שם בשבילה כאוזן קשבת, אבל לא יכולה לעשות הרבה מעבר לזה ולא יכולה לחיות במקומה. היא חזרה לבית ההורים כי היא מתקשה לתפקד. היא נורא נורא סובלת. לאורך השנים אמרה לי שאם היה לה אומץ היא הייתה מתאבדת. גם לאחרונה אמרה לי את זה. כל החיים שלה אני דואגת לה בלי סוף, ממש עד כדי מצוקה. ואני מרגישה מעין חצי אמא שלה. אבל כדי לאזן אספר שלאחרונה מצבה השתפר – ביוזמתה מצאה עבודה, התחילה לעסוק בהתנדבות באיזשהו ארגון והכירה שם חברים חדשים, ויש לה חיי חברה תוססים למדי. אמנם הסבל הנפשי והפיזי שלה עדיין קיים (וכנראה תמיד יהיה קיים, לצערי, כך היא תמיד אומרת ואמרה), אבל לפחות הנסיבות החיצוניות השתפרו. כואב לי הלב עליה. אני יודעת שיש גם דברים שהיא לא מספרת לי. לא הייתי רוצה שילדתי תהיה במצב כזה.
אז עם כל הכבוד לרגש האמהי ולרצון לטפל ולאהוב ולעטוף ולעשות רק טוב – רוב הדברים אינם בשליטתנו. אז אני יכולה להיות עם כוונות טובות מכאן עד ונצואלה – עדיין אצטרך להתמודד עם מצבים קשים, ועדיין יכול להיות שהבת שלי תסבול נורא ממשהו שלא אוכל להציל אותה ממנו, ומי יודע אם יהיה לי חוסן נפשי לעמוד בזה ולתפקד כמו שצריך.
הפסיכולוגית שלי בטיפול האחרון אמרה לי בין השאר שיש לי "בּאג" בהגנות. מנגנוני ההגנה שעובדים אצל אנשים אחרים לא עובדים אצלי כמו שצריך. כמו הדחקה למשל.
ובימים אלו של התלבטויות בנושא זה, התפתחה היום בקבוצת הווטסאפ של החבורה שיחה על איך בעיות נפשיות של הורה משפיעות על הילדים שלו. מישהי כתבה שהמצב שלה משפיע על הבן שלה וזה כל כך כואב לה. אחרת כתבה שככה זה אצל "כולנו" (כל מי שמתמודד נפש ויש לו ילדים) ושהיא לא אשמה. המישהי ענתה שפשוט חבל על הילדים שבכלל לא קשורים לטראומות שאנחנו חווינו והם פשוט נולדים למציאות כזאת וגם הרבה פעמים יורשים את "המחלה" (כך היא קוראת לבעיה הנפשית שלה), ושהיא בכלל לא הבינה את זה כשהיא החליטה להביא ילד לעולם כי הייתה צעירה ותמימה. האחרת ענתה לה שזה באמת לא צודק, ושבגלל זה אחרי שהיא חלתה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם. אני יודעת שיש לה ילדים בוגרים, אז שאלתי אותה מה גרם לה בסוף כן להביא.
היא ענתה לי במילה אחת: "טמטום".
אור בשולי הענן 