הילוך אלמותי

חלומי הראשון:‏
אל האופק, איתי,‏
הילדים מהגן, בהילוך איטי,‏
מדלגים, אל הרים, בינות העצים
הגבוהים בִּשְדֵרַת עלוּמֵי החיים

אל השמש – גדולה, תלויה וחמה –‏
זווית חיוכנו נשלחת תמה,‏
כמו קרנינו עונות לקרניה מאז
העירה אותנו אל יום עטור פז

קדימה – פנינו רואות, מבקשות,‏
קדימה – אל אופק ניסים, נפלאות,‏
ומצדֵי השדרה הרחבה משתרעים
שדות עד אינסוף, סודות מרצדים

מודעות פרסומת

נד-נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד

ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה… סיפור חיי. אם כי עד כה רוב התקופות בחיי היו בסימן ירידה במצב הנפשי (ועלייה במשקל גופי)… מעגל הקסם האכזר… מעניין אם אוכל לנסות איכשהו להנדס יותר תקופות של עלייה (וירידה משקלית בהתאם)… לפצח את קוד הכישוף ולהתעלות מעליו לכדי ברייה יצרנית ומרוצה למדי. ומאוזנת יחסית.

נכון שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים את השיר הזה על איך שכל הבפנוכו שלי קורס וכולם רואים? וחלקכם הגבתם לי בביטחון שאף אחד לא רואה, שזו רק אני שרואה? אז אני מאוד מעריכה את מתן הפרופורציות ואת העידוד וההרגעה, וזה נכון בחלקו, כי באמת יש פער ענק בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שאחרים תופסים אותי, אבל זה לא נכון לגמרי. כי יש ביטוי פיזי לקריסה שלי, ואחרים יכולים לראות, בהחלט. כי נכנסתי, שוב, לתקופה של זלילות חולניות של גלידות בן אנד ג'ריז (יאמי יאמי יאמי, האאא, טעיםםם טעיםםם טעיםםםם, בּוּגה בּוּגה בּוּגה, אושרררר! להזריק להזריק להזריק! עוד עוד עוד! לעורק הראשי! ישירות ללב!) ושוקולדים (הוֹ מארס נעים ורך! אתעטף בך עד יעבור זעם, עד יעברו החיים!) ועוד… וזה כדור שלג שרק הולך וגדל תוך כדי הידרדרותו במדרון התלול והחלקלק (הוֹ כדור שלג קריר וצפוני! קח אותי לנופי אירופה הקסומים של פעם!) עד שהוא נהיה מפלצת-שלג ענקית, אמורפית, מסורבלת וחסרת גבולות.

אני זוללת כמויות כאלו שגורמות לגופי להשמין מהר. תוך זמן לא רב כבר לא עלו עליי כמה זוגות מכנסיים שכה שמחתי לאחרונה שסוף סוף חזרתי למידה שלהם ושלבשתי בהנאה שמימית… והנה הם שוב מונחים בארון חסרי מעש… אנו מחליפים ביננו מבטים נוגים של הבנה-הדדית וגעגוע… ורק לאחרונה קניתי בחדווה כמה חולצות חדשות, שאפילו לא הספקתי ללבוש…. והנה שוב חזרתי לסורי והן מתרחקות ממני למחוזות אחרים, דמיוניים…

האכילה הכפייתית היא התמכרות לשמה (שלא לומר מחלה. הפרעה. כרונית). אני מסיימת חטיף מארס אחד, ומייד בא לי עוד אחד, לשחזר את ההנאה, את הסוטול. ואחרי המארס השני, כששוב הוא נגמר, כששוב אני נשארת בלי שום דבר, אז שוב בא לי עוד אחד, לשחזר את הטעם הזה והתחושה הזאת והחוויה הזאת, חייבת אותה. וחוזר חלילה. בתקופות כאלו התחושה היא שאוכל הוא הדבר היחיד שמסב לי הנאה מוחשית וסיפוק אולטימטיבי, שכל השאר הוא ריק או מעיק או מבלבל ולא מובן או ערטילאי, שמה שנשאר זה רק אוכל, אז אני רק מחכה לאכול כל הזמן. הרבה פעמים אחרי שזללתי, הרגשתי רע פיזית, וכדי להתמודד עם ההרגשה הפיזית הרעה – שוב אכלתי כדי להתנחם, כדי להקהות את התחושה הפיזית הרעה ואת המחשבות המטרידות על כך שלא הייתי צריכה לאכול כ"כ הרבה. כדי להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה ה"טובה" (המתעתעת) של אכילת שוקולד/גלידה/כל אוכל מנחם שהוא. זה באמת מעגל שקשה לצאת ממנו. הוא מתקבע אצלי מהר ולעומק. וזה כמובן קשור למוח האובססיבי שלי, לצורך הכפייתי בהרגעת התנועה הסיבובית של הכימיקלים במוח שלי.

אני יודעת שזה נורא לא בריא לאכול הרבה חטיפי שוקולד בזה אחר זה. אני יודעת שזה לא בריא לאכול שתי חבילות בן אנד ג'ריז, בזו אחר זו. אבל באותם רגעים הצורך הוא כל כך עמוק ומשתוקק וחייב. לעומת זאת, כשאני חוזרת לתקופה "נורמלית", של אכילה מאוזנת, תוך זמן קצר יורדת ההשתוקקות למתוק, וזה כבר לא מפתה אותי ופחות מעניין אותי או מושך אותי, ואני נהנית מאכילת ירקות ואוכל בריא, ואוכלת רק כשרעבה, ונהנית מהאכילה אך לא מרגישה צורך לשחזר אותה שוב ושוב, אלא עוברת הלאה לדברים אחרים, ולא אוכלת הרבה, ויורדת במשקל מהר.

די ברור שהטריגר לזלילות בשבועות האחרונים היה המוטרדות שלי מהעבודה, האכזבה שחשתי מכמה דברים שם, והקונפליקטים שהתחילו לצוץ, ונושאים בעבודה שקצת הלחיצו אותי. ולא רק שהשמנתי, גם לא ישנתי הרבה כי הייתי כולי מוטרדת. התחלתי להרגיש שפשוט לא בא לי לבוא לעבודה, אז גם לא התחשק לי ללכת לישון, כי זה אמר שהפעולה הבאה שלי תהיה לקום בבוקר לעבודה, אז דחיתי את השינה, והלכתי לישון מאוחר מדי. אז גם חוסר השינה השפיע וגרם לתחושת תשישות נפשית ועוד יותר דחף להתנחמות באכילה. והפרצוף והשיער שלי נראו בהתאם, פרצוף מעוך ועייף ושיער סמרטוטי-כאוטי. השיער זה גם בגלל מזג האוויר הלח נוראאא והבלעעעע. וכן, גם מזג האוויר עושה לי רע באופן כללי, לא בנויה לקיץ הישראלי.

אז בסופו של דבר הגעתי לשפל המדרגה, לתחתית התהום, הגוף שלי הגיע למצב איום והתריע על כך שהוא הגיע לקצה. הרגשתי נורא רע, תשושה ומלאה עד כדי להתפקע, ושעה לפני מפגש חברתי שנתי בבית הבוס שלי הודעתי להם שאיני מגיעה (גם מלכתחילה אני לא בנויה למפגשים חברתיים בתקופות של זלילות, מרגישה רע עם עצמי, מגעילה ושמנה ומאותגרת ועייפה, עם בגדים מכוערים שנבחרים מהארון רק כי הם עולים עליי, צריכה לשדרג את גרדרובת התקופות השמנות שלי), ולמען האמת גם בן-זוגי הרגיש רע (גם הוא היה אמור להצטרף).

אז ביום-יומיים שלאחר מכן די קרסתי פיזית, סבלתי מכאבי ראש איומים, חולשה נוראית, הרגשתי כאילו הגוף שלי מורכב מ-90% מרגרינה רעילה שחונקת כל אטום ואטום בגופי, ונעדרתי יומיים מהעבודה. האמת היא שגם בן-זוגי הרגיש רע – כאבי ראש ובחילות – והוא לחלוטין לא אוכל הרבה, אז יתכן שזה גם שילוב של איזה וירוס או משהו, או מזג האוויר, או לא יודעת מה.

בימים האחרונים חל שיפור בגזרת העבודה.

חלה תפנית בגישה שלי לנושא בעבודה שהעיק עליי והלחיץ אותי, הנושא הפיננסי שאני אחראית עליו, שמתחילת עבודתי שם חששתי ממנו. אני והעובדת השנייה נפגשנו עם מנהל הכספים, ויצאנו משם בתחושת הקלה, הרבה דברים שלא הבנו קודם נהיו מובנים, ואבן נגולה מעל לבנו. פתאום זה נראה הרבה פחות מסובך. אם קודם חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, כי אין לי בכלל רקע בטיפול בנושאים כאלו, הרי שעכשיו ברור לי שאוכל, ואפילו נהיה לנו כיף להכין את המסמך הפיננסי הזה. זה לא מסמך פיננסי מקצועי, אלא בקטנה. אני מתחילה ממש להתיידד עם אקסל…

וגם הבנתי שנורא הגזמתי בהתמוטטות שלי מהעניינים שצצו בעבודה בגזרת קונפליקטים קטנים, ואכזבות קטנות. אני לוקחת קשה מדי דברים שאנשים אומרים, מפרשת בכיוון אבסולוטי מדי. השבוע היה לי נחמד ונעים בעבודה, והיחסים עם כולם נעימים ומיטיבים. חשבתי שהאכזבה שלי מהבוס לאחרונה בנושא מסוים, וקונפליקט שצץ באותו הקשר עם העובדת השנייה, הם קו פרשת המים, ושנגמרה תקופת ה"ירח דבש", ומכאן הכול יהיה מעצבן ומעיק, ושנחשפים הפרצופים האמיתיים והמציאות האמיתית והמורכבת יותר שמתחת לפוצי-מוצי, ושאצטרך להתמודד עם פוליטיקה משרדית וכיו"ב. אבל זה לא ככה. הגזמתי. המציאות היא לא שחור ולבן. ושניהם נחמדים ונעים לי איתם. ונראה לי שיהיה בסדר. וגם אם לא הכול יהיה בסדר, עדיין יהיה בסדר.

אחרי שירדתי למחתרת באותם ימי מחלה בבית, התאוששתי וההרגשה הכללית השתפרה, אפילו עשיתי בבית כמה פרויקטים קטנים – מטלות שרציתי לעשות כבר זמן רב ודחיתי עד כה. אז אני במוֹד יותר אופרטיבי, מעשי וחיוני (יחסית).

עכשיו נשאר לי לגדוע את מעגל הקסמים של הזלילה, כי זה ממשיך… זה החבל שעוד קושר ומגביל אותי ושמשאיר אותי קרובה לשפת התהום… (אם כי אני מרגישה שזה החבל שעוד שומר עליי ומשאיר אותי מוגנת מפני הכלום והריק והשממון והכאוס והעול).

למישהו יש גרזן?

כל כך יפות שבא לבהות

טוב, אז לאחרונה היינו במסעדת שף יוקרתית שבן-זוגי השתוקק לנסות כבר מזה זמן מה, ‏וההזדמנות נקרתה בדרכנו. היה מאודדד טעיםםם ושווהההה (למרות ההסתייגות שלי ממסעדות ‏יקרות ופלצניות). אבל לא על האוכל אני רוצה לספר, אלא על החבורה בשולחן שמולי, שבהיתי בה ‏רוב הזמן, ואני לא מבינה איך הם לא הזמינו איזה מאבטח שיסחוב אותי משם ויעיף אותי החוצה ‏בגין הטרדת לקוחות.‏

הם היו שני זוגות צעירים + תינוק של אחד הזוגות. היה ברור שהם הורים טריים ושהם משתפים ‏את הזוג השני בחוויית ההורות החדשה וגם נותנים להם עצות וטיפים. האישה השנייה הייתה ‏הרה. האמא הטרייה הייתה יפה. מאוד יפה. יופי כזה שהפנט אותי ובהיתי בה כמו איזו ‏creepy ‎weirdo‏. היא הייתה בהירת-עור, והפנים שלה הזכירו לי פנים של שחקנית. גם האישה השנייה ‏הייתה מאוד יפה. היא הייתה כהת-עור, אולי ממוצא אתיופי, ונראתה כמו דוגמנית. ובכלל, שני ‏הזוגות נראו כמו ‏power couples‏, כמו המקובלים בתיכון. הנשים כאמור יפות וחתיכות, והגברים ‏יעני סוג של מסוקסים וגבוהים ומלאי ביטחון עצמי וחשיבות עצמית ועם פרצוף של ‏high society‏ ‏ובטח עושים מלא כסף, ויש להם מלא על מה לדבר בתחום העסקים או הווטאבר-תחום-שהם-‏עוסקים-בו, אבל תכלס עשו עליי רושם של סתם בלוק איטונג משעמם ופלוצי ומלא תעופה עצמית, ‏ולא נראו כזה מדהים. בקיצור, הגברים היו המרכיב הפחות אטרקטיבי בחבורה. ובטח כולם ‏התאגדו יחדיו לוודא שהגֵנים המרהיבים שלהם עוברים לדור הבא בצורה מיטבית. ובאופן כללי ‏נראו נורא מרוצים מעצמם. ‏

בכל אופן, כל ההוויה הזו ריתקה אותי, ההוויה של להיות אישה כל כך יפה, ותהיתי איך זה לחיות ‏ככה. בטח החיים שלהן כל כך נכונים וממומשים, כל כך מרגשים וממצים כל רגע וקורים באמת, ‏בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. והשמלות שלהן ישבו עליהן בכזו הרמוניה וחשפו ‏ירכיים שאפילו שאולי קצת הושפעו מההריון – עדיין נראו שופרא דה שופרא. מי אמר שאין עליונות ‏גנטית בעולם?‏

טוב, כן, אני יודעת, ברור, הדשא של השכנה (אופציה לשטגדיש אינפנטילי) וכל זה, ולכל אחת ‏החבילה שלה (שטגדיש נאמבר טו), וממש לא צריך להשוות, ההשוואה היא אשליה, ואי אפשר ‏לדעת מה באמת קורה מאחורי החזות הלכאורה מושלמת, ולכולם יש בעיות וקשיים וחסרונות, ‏ובסופו של דבר כולנו מתמודדים עם אותן מגבלות של המציאות. אבל היופי שלהן ריתק והקסים אותי, והחיים האחרים שנשבו מהן. כמו לצפות בסדרת טלוויזיה ‏אסקפיסטית, רק שזה היה אמיתי ובמרחק כמה מטרים ממני.‏

בסוף שיתפתי את בן-זוגי בהרהורים שלי, והוא היה קצת בהלם מעצם המחשבה ומהתפיסה שלי ‏את עצמי ואת חיי שמשתמעת ממנה. הוא אמר לי ברוגע שהוא חושב שזה הכול עניין של גישה. הוא כזה חמוד וחכם ‏ועם רגליים על הקרקע וגישה מעשית, רציונלית ועניינית. הכול אצלו הרבה יותר פשוט ובלי תסביכים ‏וסיבוכים. הוא בעל דימוי עצמי תקין וגישה בריאה ומאוזנת, בלי ביקורת עצמית מוגזמת ובלי ‏הלקאה עצמית. הוא לא מתערער בקלות ולא נובר בעצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא חווה את החיים ‏ואת עצמו בצורה כל כך טבעית ומלאת עניין ומימוש עצמי, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה ‏כפייתית. כל ההוויה הזו מרתקת אותי, ואני תוהה איך זה לחיות ככה.‏

הוראות שימוש

את הרעל שהצטבר
יש לסחוט החוצה
דרך הנקבוביות
עד שייוותר
רק החוֹל היבש אשר
על שפת הדם.

גרסה 2 (הוספה בעריכה למחרת פרסום הפוסט):

את הרעל יש לסחוט
דרך הנקבוביות
החוצה
עד שייוותר
רק החוֹל היבש אשר
על שפת הדם.