מה יהיה בסופנו

פעם ראשונה שאני כותבת פוסט מהסמרטפון. שוכבת במיטה בחדר קטן בבית הוריי. רגליי מורמות על ערמת שמיכות בגלל הנפיחות בקרסוליים שמחמירה. יש לי תור לאורתופד מומחה לכף הרגל עוד בערך שבוע וחצי. אז גם ייתן לי פידבק על אולטרסאונד שכבר עשיתי בתחילת השבוע.

איזו אימה עמומה גואה בי, אני רוצה לטפל בה. אני רוצה לטפל בי. אני גם נורא עייפה. אולי ארדם בכל זאת, מחמת התשישות.

הייתי היום 5 שעות עם אבא בבית החולים, אתמול בערך 7 שעות. לפני כמה ימים איבד תחושה ברגליים. בצילום הסי.טי ראו שגרורה מאיימת על מיקום שעלול לגרום לשיתוק בלתי הפיך. האונקולוג הפנה בדחיפות להקרנות. זה היה כבר ביום שלישי, כשאבא שלי היה בחדר מיון. אבל נחשו מה, זה לא קרה עד עכשיו. בגלל סחבת בירוקרטית שעלולה להרוג אנשים. מערכת הבריאות הציבורית בישראל חולה, ואין מי שירפא אותה. וגם כמובן דברים נתקעו בגלל החג. ובינתיים הגרורות משתוללות בגוף של אבא שלי ומצבו מתדרדר. והוא מאושפז בינתיים באחת המחלקות בביה"ח.

מבחינתנו ביום ראשון הוא עובר להקרנות וזהו. צריך להעביר אותו לבי"ח אחר בשביל זה. אני אתקשר לקופ"ח על הבוקר ואשב להם על הראש. גילינו באיחור של יומיים שקופ"ח העבירו לביה"ח השני התחייבות מהסוג הלא נכון (אמבולטורי במקום אשפוזי), ואף אחד לא אמר לנו. ואין עם מי לדבר בקופ"ח בגלל החג.

בזכותי גילינו. ואני מרגישה אשמה שאני לא מגיעה לכאן יותר כי ברור לי שהייתי גורמת לדברים לזוז מהר יותר. סמכתי על אחותי הגדולה, שמטפלת בכל הבירוקרטיה והיא מאוד ריכוזית ודוחה הצעות מאיתנו ואומרת שהכול בשליטה. גם התנגחה בי הרבה (כהרגלה) על דברים שאמרתי ושאלתי שהתבררו כנכונים. היא התנצלה ועכשיו יותר משתפת פעולה מבחינת לתת גם לי לטפל בדברים. וגם התברר שאי אפשר לסמוך על אמא שלנו שתעביר לנו מידע חיוני מהשטח. היא עסוקה בעיקר בלצרוח על כולם. ובגלל שהתקשורת שלה לקויה והיא מגיעה למצבים של סכסוכים עם הצוות הרפואי (כבר איימו למנוע ממנה כניסה למוסד אחד, והביאו לה מאבטח במוסד שני, ועוד ועוד), היא כבר מוותרת על לברר דברים ולשאול שאלות. זה כבר גורם לנו נזקים בטיפול.

הגענו היום שלוש האחיות לבקר את אבא שלי, זה נדיר. לא היינו שלושתנו יחד כבר תקופה ארוכה ארוכה. אבא דיבר איתנו, סיפר לנו דברים, בקולו הסדוק שכבר בקושי נשמע. אני צריכה לקרב אליו את אוזני כדי להבין מה הוא אומר.

הוא סיפר לנו כמה זה נורא עם אמא שלי. שהיא יורדת עליו שזה הכול בגללו, בגלל שסירב לטפל בעצמו. שהיא רבה עם כולם. זה נכון. היא תמיד רבה עם הצוותים בכל מוסד סיעודי ורפואי שהגיעו אליו. היא צועקת ומדברת לא יפה. עושה לנו נזקים. זה גם נכון שהוא סירב ללכת לרופא הרבה זמן, כמו שהוא תמיד מסרב, למרות הפצרותינו. סבל מכאב בכתף חודשים רבים בלי ללכת לבדיקה רפואית. כולנו כועסות עליו, אבל במצבו הנוכחי כמובן לא צריך להטיח בו את זה. עכשיו התברר שסוג הסרטן הזה בר-טיפול הוא התחיל את הטיפול (כדורים) בשבוע שעבר, אבל בגלל העיכוב בפנייה לטיפול ובגלל העיכובים הנוראיים בשל סחבות בירוקרטיות קפקאיות, המחלה כבר בשלב גרורתי מתקדם, וככל שהמצב גרוע יותר, הטיפול התרופתי פחות יעיל. עכשיו זה מירוץ נגד השעון. מי ינצח? גרורות הסרטן או התרופות שאמורות לחסל אותן?

מי שקורא בקביעות בבלוג שלי יודע ששני ההורים שלי הם טיפוסים בעייתיים. וההתנהלות סביב עניין הסרטן זה רק עוד סימפטום של הבעיות העמוקות יותר שלהם, בעיות נפשיות קשות. הרי גם אם לא היה לאבא שלי סרטן והם היו ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, ה"כרגיל" הזה הוא חיים חולים לגמרי. יחסים חולניים ודפוקים, דפוסי התנהגות הזויים ופוגעניים. חולי.

אבא עוד סיפר לנו שעבר התעללות באחד מהמוסדות הסיעודיים שקופ"ח אילצה אותנו להעבירו אליו, היה שם חמישה ימים. זה היה בעיר מרוחקת מהעיר של הוריי. לאמא שלי היה אוטובוס אחרון הביתה משם רק בשש בערב, אז לא נשארה עד שמונה-תשע בערב כמו במוסדות האחרים. במזל ביום החמישי לשהותו שם התפנה מקום במוסד הסיעודי שרצינו מלכתחילה, שידוע בהיותו יחסית טוב, בטח יותר משתי האופציות האחרות שיש דרך הקופה, ושקרוב לעיר של הוריי, והעברנו אותו לשם. אבל גם את המקום הזה עכשיו איבדנו כי אבא שלי התאשפז בבי"ח במחלקה. ברגע שנמצאים במיון מעל 24 שעות, או ברגע שמאשפזים במחלקה בבי"ח, מאבדים אוטומטית את המיטה במוסד הסיעודי והכול מתחיל מחדש, רשימת ההמתנה וכו'.

כשאבא שלי היה במוסד המרוחק הוא דיבר איתי בטלפון וסיפר שמרביצים לו ושלא עוזרים לו לאכול ולא נותנים לו תרופות. הזדעזעתי ושיתפתי מייד את אמי ואחיותיי. אחותי הגדולה ואמא שלי אמרו שהוא גם אמר להן את זה ושהוא עדיין סובל מהזיות (דליריום) מאז אירוע הפרכוס שהיה לו. שהוא פשוט הוזה. לי הוא דווקא נשמע קוהרנטי. והוא התחנן שנבוא לקחת אותו. אמר שאם לא נבוא, אז גמרנו, אין דרך חזרה, הוא נגמר. בכה. זה קרע לי את הלב והרגשתי אשמה. אבל לא יכולתי להגיע, אני הרבה הרבה יותר רחוקה משם, עשרות קילומטרים אם לא יותר, ואחותי הגדולה עם רכב וקרובה יותר. שוב פניתי לאמי ואחותי הגדולה, ואחותי אמרה לי שאני סתם נכנסת לחרדות ומלחיצה.

השורה התחתונה היא, שכנראה זה באמת קרה וזה לא היה הזיות. אמא שלי נחשפה להתנהגויות של הצוות שם ביום האחרון לשהות שם, בדיוק לפני שעזבו. והיום אבא שלי סיפר לנו יותר. אני ואחותי הקטנה נטפל בהגשת תלונה על המוסד. וזה דווקא מוסד שאמרו עליו שהוא מעולה. לא רק העו"ס בבי"ח ובקופ"ח כשניסו לשכנע אותנו להעבירו לשם, אלא גם מישהי שאמא שלי מכירה המליצה על המקום.

היום אמר לנו שהוא מרגיש שאין לו משפחה. שכשאמא שלי שם היא מסרבת לעזור לו. שזה כמו להיות בלי עזרה בכלל ואפילו היא עושה לו נזק. זה נורא לשמוע שהוא מרגיש כמו אדם בלי משפחה. אמא שלי איתו כל יום במשך החודשים האחרונים. היא כבר שחוקה. אני באתי בשבועות הראשונים למשך ימים ארוכים רצופים והייתי איתו המון שעות בשני בתי החולים בהם שהה, ואח"כ כשהתחיל הסמסטר באתי בסופי שבוע פעם בשבועיים בערך. פשוט הוא כבר עבר אז למוסד סיעודי ומצבו החל להשתפר.

ובכל הלילות ששהה בבי"ח סיפקנו לו מטפלת פרטית בתשלום, שלא יהיה לבד. במוסד הסיעודי לא היה צורך, יש צוות שמשגיח, או אמור להשגיח.

שתי אחיותיי גרות באותה עיר של הוריי אבל מבקרות אותו מעט. הגדולה בגלל עומס העבודה והטיפול בילדים (גרושה עם שלושה ילדים, שניים מתוכם עם אוטיזם, הקטן אוטיזם קשה יותר, והגרוש לא מתפקד ובקושי עוזר), הקטנה בגלל מצבה הנפשי והפיזי ועומס לימודים ועבודה ופעילויות.

מן הסתם אבא שלי עדיין אותו טיפוס, כלומר עדיין דפוסי ההתייחסות ההרסניים והפוגעניים שולטים בו, ויש לקחת את דבריו בהתאם, אבל אי אפשר לשפוט אדם במצב כזה. הוא סובל נורא ועבר חוויות קשות. והוא מבועת מהכול. כואב לי הלב עליו.

אז השורה התחתונה היא שאני סובלת מאשמה איומה.

מצוקה

המצב של אבא מידרדר, היום אושפז במיון. אין לי כוח עכשיו לספר בפירוט על כל מה שקרה וקורה. אולי אספר בהמשך.
אני עצובה נורא. מרחמת עליו על מה שהוא עובר. קשה לי להירדם ובכיתי. עשיתי במשך היום נשימות להרגעה אבל כמה כבר אפשר להדחיק.
לקחתי עכשיו כדור הרגעה טבעי על בסיס צמחי – לשיאה, שמבוסס על שמן לבנדר. לא יודעת אם הוא עוזר לי, לקחתי כבר כמה פעמים ולא בטוחה. רופאת משפחה המליצה לי עליו, וגם אחותי הקטנה לוקחת אותו. אבל לאחרונה הסתכלתי במרכיבים הלא פעילים שלו, ויש שם שלושה צבעי מאכל שממה שקראתי עליהם ממש לא בא לי להכניסם לגופי. אחד מהם, E120 (carmine), הוא צבע שמופק מכנימה. כן, החרק כנימה. דוחפים לי לגוף פאקינג מיץ כנימה. ווט דה פאק. וגם טיטניום דיאוקסיד E171, שיש עליו חילוקי דעות, ונאסר לשימוש בכמה מדינות, אבל נמצא במלא דברים, כמו ממתקים ומשחת שיניים ועוד. והשלישי הוא E131, שגם הוא נאסר לשימוש בכמה מדינות.
ובכל התרופות בעצם יש כל מיני זבל. הסתכלתי בכדור ה-SSRI שאני נוטלת באופן קבוע. יש שם טאלק. לא קבעו שטאלק מסרטן? וגם שם יש טיטאניום דיאוקסיד.

טוב, לא יודעת. החיים מבלבלים. וגם העולם. וגם המציאות. בל נשכח את המציאות. אנסה ללכת לישון.

בשורות מעודדות

אתמול האונקולוג הגיע לאבא שלי ועדכן אותנו.
אמר שיש כדורים יעילים לטיפול ממוקד בסוג הסרטן הזה (מוטציה של סרטן ריאות שיש ל-5% מהחולים בסרטן ריאות), והם אמורים לחסל את הגידול והגרורות. התרופה נמצאת בסל הבריאות.
נתחיל את הטיפול בימים הקרובים, ברגע שיגיעו הכדורים (מחכים למרשם מרופאת המשפחה שאמור להגיע היום, ואז מזמינים אותם ולוקח כמה ימים כנראה).
האונקולוג היה אופטימי ואמר לנו שיהיה בסדר.
אני לא ממהרת להיות יותר מדי אופטימית כי אני לא רוצה להתאכזב. לאט לאט. נחכה ונראה.
אלו בשורות מעולות.
בינתיים אבא שלי עוד לא יכול לחזור הביתה, אבל אני מקווה שכשמצבו ישתפר והוא כבר לא יהיה במצב "סיעודי מורכב", יוכל לחזור הביתה.
אמנם ברור שהוא לא יחזור להיות איך שהיה לפני כן. ועד עכשיו לא יודעים מה גרם לאירוע הפרכוס שהיה לו לפני כמה ימים. מקווה שזה היה חד-פעמי ולא יקרה שוב.
המשפחה מדווחת לי שמצבו הקוגניטיבי השתפר, שהוא יותר ויותר חוזר לעצמו, פחות מבולבל והזיכרון יותר טוב, אם כי עדיין לא מאה אחוז. מקווה שימשיך להשתפר גם מבחינה זו.

חדשות טובות בגזרה אחרת – הצלחתי להתקדם עם המטלות שצברתי בלימודים, הגשתי כמה מטלות והמצב יותר טוב גם מבחינה זו. נשארו לי עוד כמה חובות, אבל הלחץ ירד. תכננתי להשלים ולהגיש עוד שתי מטלות ביום שבת האחרון, אבל זה לא קרה בגלל מצב החירום של אבא שלי שאילץ אותי לנסוע לבי"ח. לא נורא. המורה של הקורס הזה ממש נחמד, אמר שימשיך לחכות לזה ושזה בסדר גמור. כשכתבתי לו בהתחלה שכבר חשבתי לפרוש מהקורס, ענה לי לא לוותר, הוא יחכה בסבלנות שאגיש כשאוכל…

נפשית ופיזית עברו עליי ימים קשים. בעיקר בגלל אבא שלי אבל לא רק, היו עוד דברים שהטרידו אותי. המצוקה הנפשית הובילה להתקף זלילה חולני שגרם לי להרגיש זוועה פיזית. זה היה נורא. אבל מקווה שעכשיו אתאזן.

נראה לי שלא יצא לי לספר כאן – אחרי שכבר סוף סוף החלמתי לגמרי משני הנקעים החמורים שהיו לי בקרסוליים, וכבר חזרתי להליכות מהירות של שעה בחוץ מבלי שהקרסוליים בכלל התנפחו, יש קצת רגרסיה בעניין הזה. לפני כשלושה שבועות נפלתי ברוב כישרוני במדרגות הבניין, אבל בעלייה, לא בירידה. זה היה אחרי יום ארוך ועמוס והייתי עייפה אז כנראה לא הייתי בשיאי… לא הרמתי את הרגל מספיק גבוה והיא נתקלה במדרגה ומעדתי. נפלתי קדימה ועצרתי עצמי בידיים. לא הרגשתי עיקום או קיפול בקרסוליים, והמשכתי כרגיל. אבל מאז הקרסוליים חזרו להתנפח 😣 ואני חשה שם אי-נוחות, קצת מיחושים, מוגבלות כלשהי בתנועה וקושי ללכת מהר, אז כנראה שבכל זאת נגרם איזשהו נזק 😟
הייתי אצל אורתופד ונתן לי הפניה לאולטרסאונד לבדוק מצב גידים ורצועה, קבעתי לעוד כשבוע וחצי.
אני מקווה שזה יעבור עם הזמן, כמו שזה עבר בפעם הקודמת, אז זה היה הרבה יותר חמור… אם כי השאלה היא אם הנזקים החוזרים משפיעים לרעה על ההחלמה… טוב, נראה, יהיה בסדר…

ושוב תודה על החיזוקים שלכם בפוסט הקודם, אני אוהבת אתכם.

לאבא שלי יש סולם

אולי בקרוב יטפס בו עד השמיים.
אבל בקושי יש לו כוח לעמוד, איך יטפס.
וכואב לו כל כך כואב.
והגוף שלו פרכס והמוח שלו התבלגן והשתנה.
הזיכרון נפגע.
מדבר דיבורים מבולבלים, לא קוהרנטיים, תלושים מהמציאות, אבל חושב שהוא מדבר רגיל.
מתבדח וצוחק, חושב שאומר בדיחות שנונות כמו פעם, אבל בעצם אומר מילים לא קשורות, דברים הזויים. תסריט של דייוויד לינץ'.
כמו אדם שעבר שבץ או שחולה באלצהיימר או דמנציה או מחלה נוירולוגית אחרת כלשהי.
העיניים שלו נועצות בי מבט בוחן.
בודק איך אני מגיבה לדבריו.
מחפש תשובות בפניי.
מבולבל, מגשש במציאות שכבר אינה מוכרת לו.
מחייך חיוך כנוע.
לפעמים עיניו מתלחלחות ואני חושבת שאולי בפנים הוא מבין את המצב ועצוב וכואב לו כל כך. אולי בפנים הוא באמת מדבר רגיל ומחובר למציאות אבל לא מצליח לבטא את זה.
אומר לי, את יודעת, אני באמת מרגיש שאני מבולבל, שהמילים הלא נכונות מגיעות לי לפה.
ואחר כך, למרות התובנה, שוב טועה בתשובות לשאלות "איפה אתה גר" ו"איפה אתה נמצא עכשיו".
בינתיים הרופאים בביה"ח לא יודעים מה גרם לפרכוסים.
אמרו שהבלבול ואובדן הזיכרון אופייני לימים שאחרי פרכוסים, ושזה אמור לעבור.
אני מקווה שזה יעבור.
באמת ביום שבת הוא כבר היה יותר איתנו, פחות מבולבל, מדבר יותר לעניין, אבל עדיין אומר דברים מוזרים.

באותו יום של הפרכוסים (חמישי האחרון) גם הגיעה פתאום האבחנה, חודשיים אחרי הביופסיה, אחרי בדיקות מולקולריות נוספות. הם אומרים שזו מוטציה של סרטן הריאות שיש ל-5% מהחולים בסרטן הריאות. עוד אין לנו פרטים מלאים, מחר האונקולוג יקיים ישיבה עם הרופאים הבכירים ויחזור אלינו לשיחה מסודרת עם יותר פרטים. מחר גם אמורים לעשות לו סי.טי בכל הגוף, אם נסיבות בירוקרטיות קפקאיות לא יפגעו בזה (סיפור ארוך).

האונקולוג אמר בשיחת הטלפון הראשונית שיש בסל התרופות כדורים שנותנים לטיפול בסוג סרטן זה. כנראה בלי הקרנות ובלי כימותרפיה, רק הכדורים, שאמורים להיות יעילים. נו כבר, תתחילו לטפל בו, נו כבר, הוא דועך שם בבית האבות הסיעודי הזה, בבתי החולים. הדיכאון השתלט עליו. הגוף מידרדר. איך אתם נותנים לו להיות ככה חודשיים זרוק בלי טיפול. נותנים לו ככה לגסוס?

הם אמרו שאי אפשר להאיץ את התהליך הביולוגי של אבחון הביופסיה, כך אמרה לנו אחותי הגדולה בכל זמן ההמתנה הארוך הזה. אולי זה באמת ככה, אולי אי אפשר היה לעשות משהו אחרת כדי לקבל תשובה מוקדמת יותר. אחותי הקטנה מתפוצצת מעצבים וחושבת שצריך היה להיות יותר קשוחים ומאיימים עם הרופאים, ללחוץ עליהם כל הזמן לקבל תשובות מוקדם יותר, שאחותי הגדולה (שמטפלת בבירוקרטיה ומול הגורמים הרפואיים) לא טיפלה בזה נכון ונתנה לזה להימרח. אחותי הקטנה רוצה לצעוק עליהם עכשיו, או שתתחילו מחר לטפל או שנתבע אתכם.

קשה נורא לראות את אבא שלי ככה.
הגעתי ביום שישי לפני הצהריים למיון בביה"ח בעיר של הוריי. שחררתי את אמא שלי שתלך לנוח, ונשארתי לבד עם אבא שלי כמעט תשע שעות. כמה שעות במיון, ואז עברנו למחלקה פנימית. כל השעות האלו הייתי איתו ביקום החלופי הסוריאליסטי שהמוח שלו עבר אליו. עלו בי דמעות כששוחח איתי שיחה הזויה ומעגלית, מנותקת מהמציאות.

אבא שלי, האינטלקטואל חובב ניטשה, המדען בעל הדוקטורט, שלימד את עצמו גרמנית, אוהב המוזיקה הקלאסית שגדלתי עליה, אוהב הטבע, החזק, הפעלתן.
אבל גם אבא הכפייתי, הלא בריא נפשית, רדוף השדים הפנימיים, שנמצא בהכחשה למצבו והחיים איתו היו סיוט… אבא שעשה נזקים ופגע…
אבא שהתגעגע לימים יפים יותר, שאף פעם לא מצא מנוח בשום מקום שהיה בו ותמיד עבר למקום אחר.
כי לא הבין שהבעיה היא בעיקר בתוכו.
אבא הפגוע מילדות לא פשוטה, מאמא חולה בנפשה, שלא יכלה להעניק לו את האהבה שהוא כל כך היה זקוק לה, מהלם קרב וחוויות קשות משירותו הצבאי.

אבא אדם זקן מכווץ כפוף זרוק על מיטה באמצע מיון עמוס, כאוב ומבולבל, לבוש בחיתול, מצחקק מול שתי עובדות הסיעוד במבט ספק ממזרי ספק אבוד, מסרב שיחליפו לו ואני שומעת אותו מתווכח איתן מעבר לווילון הסגור, אומר "אני בן 45!" ואומר "תראי לה אח"כ תעודת זהות!" ואז "מה את עושה?" ובסוף נכנע להחלפת החיתול.

הזהו האדם?

🥺

הא, שוב הלילה, ופיפסים מסתובבים לי בין הרגליים

ושוב כל זה וזה…
הפסיכולוגית אמרה, וצודקת, שזה בסדר שלפעמים לא מבינים דברים ואנשים לגמרי, זה שאני מרגישה שלא מבינה דברים, וזה שמרגישה שאולי לא מבינים אותי, זה בסדר, וככה זה גם אנשים אחרים, אולי נראה לי שהם מבינים אחד את השני לגמרי, אבל זה לא, פשוט לא אכפת להם מזה כמוני, הם מחליקים את זה וממשיכים הלאה, לא מתעכבים על כל פיפס.
פיפס, פיפס, פיפס. אני אוהבת פיפסים. החיים שלי מורכבים מפיפסים, נראה לי. האם פיפסים הם משקולות כבדות קשורות לקרסוליים? אם כן, אז כן, החיים שלי פיפסים. למשל ימי החג שחלפו להם כמעט בלי עשייה בכלל, פשוט לא הייתי מסוגלת, כבדות שכזו, נסיגה אל בסיס האם, התכנסות כי בחוץ הכלום חוגג, כך ההרגשה לפחות. ככל שיותר אעשה דברים, כך ארגיש יותר את הכלום. אך אם אתכנס פסיבית לקיום מינימלי, לא ארגיש אותו כל כך חזק, אנוח.
בטח אין לכם מושג על מה אני כותבת ומה אני רוצה בכלל.
אולי אפשר לסכם את זה בפשטות במילה "דיכאון", והנה לכם, מילת קוד מובנת, אבל אני עדיין לא בטוחה שהיא מביעה הכול. זה מוזר. נההה, זו סתם חשיבת-יתר שמסבכת דברים פשוטים. אבל לעשות דברים רק לשם עשייתם? יש בזה משהו… חסר. לי, כלומר. יש בחיי היומיום משהו חזרתי מאוד שמטריד אותי, אז נמנעת כדי לא לחוש את מועקת החזרה. בכל מקרה, אני חיה במעגלים.
ובכלל לא התכוונתי לכתוב על זה. התכוונתי לכתוב על דברים אחרים. עם כל הכבוד לכלום, שכבר נלעס עד לזרא. איזו מילה יפה, זרא. וזרות. לפעמים הזרה מייפה את המציאות.

זוכרים את מבחן הבית שהייתי תקועה איתו במצוקה נוראית וכבר חשבתי שהקושי שלי איתו מעיד על כך שאני צריכה לפרוש מהלימודים? אז קיבלתי בו 94!!! חחחחחח, פאקינג 94. לא יודעת, אולי המרצה התבלבלה 😅. זה גם הציון הסופי שלי בקורס. ובשאלה שהכי התקשיתי בה והחלטתי בסוף מתוך ייאוש לחרבש משהו רק כדי שיהיה מה להגיש – קיבלתי את מלוא הנקודות! חחחח, איזה משונה.
אני מחכה לעוד ציון אחד מסמסטר א', זה בתחום שכתבתי עליו באותו פוסט ש"הגעתי למסקנה שפחות מתאים לי". הקיצר, עוד לא הכניסו את הציון רשמית למערכת, אבל המזכירה אמרה לי שקיבלתי 88, שזה ציון מכובד וטוב יותר ממה שחשבתי שאקבל, אז החלטתי בכל זאת לקחת את חלק ב' של אותו קורס בסמסטר ב' (לא הייתי חייבת). אבל יש קורס שנתי באותו תחום, עם מרצה אחר שאני לא אוהבת, ואני לא מתחברת לקורס הזה בכלל.
בכל מקרה, הציונים שקיבלתי מאוד עודדו אותי ושימחו אותי. כמובן שבינתיים המוח שלי כבר מצא סיבות להיכנס לדיכאון ודאגות כי זה פחות או יותר הפעילות המרכזית שלו מאז שהוא קיים.

אני בשוק שבמשך כל חופשת הפסח לא נסעתי לבקר את אבא שלי במוסד הסיעודי. פשוט לא הייתי מסוגלת. אסע ברגע שאוכל. אני לא יודעת מה יש לי. שקעתי לתוך הבית. אני כרגע בהכחשה למציאות ולקיום שלי ונחה. החזרה למסגרת אחרי החג תכריח אותי לחזור לתפקד.

רחש הגשם בחוץ, נפלא. אם כי עדיין בכל זאת נהפוך כולנו מתישהו לחפצים דוממים מתפרקים לפרודות, אז אף פעם לא אוכל להתרגש מהעולם כמו בימי הילדות והנעורים. זהו. ותהיו חברים שלי בכל זאת, למרות המורבידיות שלי, כי אני אמרתי וכי אני חמודה. אני חמודה אמרתי לכם!!! 👹

לפני כמה ימים אחותי הקטנה התקשרה אליי בערב במצוקה ובכי. היא בילתה ביום כיף עם חברה בעיר מרוחקת מביתה אך סמוכה לעיר מגוריי. רגע לפני שנכנסה לתחנת הרכבת בסוף היום, הרגישה לדבריה חבטה ברגל ובעקבותיה כאבי תופת בחלק האחורי של השוק, ולא יכלה ללכת. שומר שהוא גם חובש ניסה לעזור, אבל לא יכול היה לעשות יותר מדי, הביאו לה כיסא לשבת עליו, והיא הייתה צריכה להחליט אם להזמין אמבולנס. מייד הצעתי שנגיע לעזור לה, והיא אמרה שאולי ניקח אותה לחדר מיון, כי זה לא עבר, והיא לא רצתה לשלם על אמבולנס כי אין לה כל כך כסף. אך בן-זוגי אמר שהוא עם סחרחורת ולא יכול לנהוג. הוא באמת לא הרגיש טוב באותו יום. אני לא נוהגת. ניסיתי להבין אם הוא באמת עד כדי כך לא מרגיש טוב או פשוט לא אוהב את ההקפצה הזאת. אמרתי לו שצריך לעזור לבני משפחה במצב חירום… הוא התחיל להגיד שאם זה שבר אז גם ככה עדיף שהוא לא יסיע אותה… זה נראה לי סתם ניסיונות להיפטר מהטרחה הלא נוחה של הנסיעה… בכל מקרה, היא לא נפלה, אז לא היה סביר שזה שבר… משהו מוזר שכזה…

בסוף נסעתי אליה באוטובוס, כי יש אוטובוס מהיר והיא גם כך הייתה עם חברה אז היה לי חבל להזמין מונית. בינתיים הזמינו לה אמבולנס, החובשים לא מצאו משהו מיוחד, חוץ מאיזה סימן קטנטן של עקיצה שעלול להיות קשור. בסוף לקחו אותה לחדר מיון, ואני הגעתי אחרי כחצי שעה. עשו לה בדיקות, לא מצאו שום דבר. אפילו עשו צילום רנטגן, שאני לא יודעת אם היה הכרחי, אבל מילא. אמרו שגם אם זה קשור לעקיצה, לא היו שום תסמינים חוץ מהכאב הזה, ועברו כבר כמה שעות, אז סביר שזה לא משהו רציני. האורתופד המתמחה סיפר לנו שקרה לו פעם משהו דומה ביד, כאבים כאלו, כנראה בעקבות עקיצה על ידי משהו שלא הספיק לראות, אולי עכביש, ועבר אחרי יומיים. האורתופד הבכיר לא חשב שזה קשור לעקיצה, אלא פשוט איזשהו שטף דם בשריר, ושחרר אותה. שורה תחתונה, לא הבינו מה זה, ואמרו לה לנוח ושזה אמור לעבור תוך כמה ימים, וכמובן אם לא אז לבדוק את זה. הקטע הוא שבינתיים היא כבר פספסה רכבת אחרונה, והיא גרה בעיר רחוקה משם, והיא בקושי יכלה ללכת (כאב לה נורא בשוק כשהיא דרכה על העקב), והיא אמרה שאין לה אצל מי לישון בעיר הזאת, וזה כאילו היה מתבקש שאזמין אותה לישון אצלנו, בעיר הסמוכה. הרי אני אחותה, משפחה שלה.

אבל לא יכולתי. בן-זוגי לא הסכים. אני אסביר – אני שנים רבות עם או.סי.די, ומאז האו.סי.די הייתי עם חרדות מזה שייכנסו אליי הביתה. בעבר זה קרה רק כשלא הייתה ברירה, כמו בעלת הבית ובעלי מקצוע כשמשהו דרש תיקון. וגם אז זה נורא הלחיץ אותי. כי לא רציתי שייגעו לי בדברים או שישתמשו בשירותים. זה הגעיל אותי. ברמה שלא אדע איך להתמודד עם זה וכל חפץ יהיה בעיניי מזוהם אם מישהו ייגע בו. ולא היו לי כוחות לצחצח את השירותים עם אקונומיקה אחרי כל שימוש של אנשים זרים, מה גם שלא בטוחה שזה היה מספיק לי. אז העדפתי להימנע מזה מלכתחילה. מישהו שנכנס אליי הביתה נתפס כפלישה של משהו מזהם לתוך המרחב הפרטי הנקי. אלו שני עולמות שונים נפרדים – העולם בחוץ והעולם בבית.

בן-זוגי זרם עם זה כי בקטע הזה אנחנו בעצם דומים, וגם הוא לא התלהב מהכנסת אנשים אלינו הביתה. אמנם הוא לא היה בחרדות כמוני כשנאלצנו להזמין בעל מקצוע. עם השנים עברתי טיפולים ומסגרות, מצבי השתפר. אבל הנושא הזה של הכנסת אנשים הביתה נשאר המעוז האחרון המבוצר. אנחנו עדיין לא מארחים. והקטע הוא שאני כבר התחלתי להבין כמה זה חשוב לבריאות הנפשית שלי ולהתקדמות בשיקום שלי שאתן לאנשים להיכנס. גם חסר לי לארח, לפחות את אחותי הקטנה. להכין לה אוכל, שתראה את הדירה שלי, לבלות איתה בבית שלי. אז לפחות בראש שלי אני באיזושהי מוכנות להתגמש, בתור התחלה עם אחותי הקטנה. למרות שגם איתה יש לי בעיה… יש לה דברים שאני מפחדת להידבק מהם… בחיים לא אגיד לה את זה כי זה מעליב וכי זה יעורר בה חרדה. אני אוהבת אותה, אבל נראה לי ששנים רבות היא לא שמרה על עצמה בגלל מצבה הנפשי, ולא יודעת כמה אפשר לסמוך על ההגיינה שלה. אני יודעת בוודאות על משהו אחד שיש לה. ואני לא יודעת כמה זה האו.סי.די מדבר מגרוני וכמה זה באמת חשש מציאותי. למשל, היא סובלת מפוסט-טראומה וסיפרה לי לאחרונה שהיא לא מצחצחת שיניים, אולי אחת לשבועיים (פשוט שמתי לב שהשיניים שלה צהבהבות ושאלתי אותה), וכשהגבתי בהפתעה ובדאגה, שלא תתפתח לה עששת ונזק לשיניים וכאבים, וטיפולי שיניים הם כל כך יקרים, היא דרשה שלא אדבר על זה יותר וזהו, ושהזנחה של הגוף זה אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה מינית ואין מה לעשות ואסור לדבר על זה יותר כי זה סתם גורם לה להרגיש חרדה ורצון להתאבד. ענתה לי שהפסיכולוגית שלה יודעת על זה. ובזה זה נגמר. אז זה לא הדבר שאני חוששת להידבק ממנו, אלא רק דוגמה למה שקורה איתה פיזית. היא עברה כל מיני דברים ועשתה שטויות. עכשיו היא במקום טוב יותר, אבל עדיין סוחבת את השלכות העבר ועדיין סובלת מבעיות קשות. אני כבר רואה איך אצטרך לממן לה טיפולי שיניים בעתיד… 😬

אבל בן-זוגי לא מוכן להכניס אנשים הביתה. פעם אני הייתי המתנגדת העיקרית כי זה עורר בי חרדה. עכשיו הוא המתנגד העיקרי וממש שם על זה וטו. הוא אומר שאין לו כוח לנקות אחר כך, כי הוא זה שבעיקר מנקה בבית. אפשר לחשוב כמה לכלוך זה יעשה. והרי גם אני מנקה, ננקה יחד. ובאותו לילה הוא פשוט לא הסכים שאחותי תבוא לישון אצלנו על הספה. אמר שזה לא נוח. האמת היא שאנחנו לא מאורגנים לארח, אם כי מן הסתם מה כבר צריך לליל חירום אחד – איזה סדין על ספה + שמיכה + כרית. ומקסימום תתקלח באמבטיה שאנחנו לא משתמשים בה (ולא במקלחת שאנחנו משתמשים בה), אם כי אין שום וילון באמבטיה. הקיצר, זה נורא מלחיץ אותי, אבל מניחה שככל שאארח יותר, רמת החרדה תרד, זה בדיוק כמו טיפול בחשיפה.
ברור לי שגם לבן-זוגי יש או.סי.די. אותו זה מעצבן כשאני מזכירה את זה.
מצד שני, אני אומרת, זכותו לפרטיות, זכותו להרגיש בנוח בבית שלו. זכותו שתהיה לו שליטה מי נכנס לבית שלו ומסתובב בו.
אבל זה נראה לי קצת קיצוני שאפילו במצב חירום חריג אנחנו לא יכולים לארח משפחה.
אז נכון, אני בעבר התנגדתי שאחותו תבוא. גם אחותו עם פחות מודעות היגיינית, הייתה לה נטייה לדחוף את המזלג שלה לצלחות משותפות, זה תמיד הגעיל אותי. ויש לה הרפס בפה שלפעמים מתפרץ. למה שארצה לחשוף את המרחב הפרטי שלי ואת גופי לזה?
אבל אמרתי לו לאחרונה שאני מוכנה שאחותו תבוא עם בעלה והתינוקת. הוא ענה לי שאני ממש לא רוצה, עם כל הלכלוך שהתינוקת עושה, והחלפת החיתולים…

במזל, אחותי הצליחה למצוא מכרים שלה שבילו באותו לילה בעיר לא מאוד רחוקה משם (הרבה יותר רחוקה מהעיר שלנו), והם מייד הסכימו לבוא אליה, לקחת אותה מחדר המיון, והסיעו אותה עד הבית שלה בעיר המרוחקת, שהם כלל לא גרים בה. חמודים. וחשתי אשמה גדולה מאוד. שאני אחותה ובסוף הם אלו שעזרו לה. לפני כן שקלתי אפילו לנסוע איתה אליה הביתה באוטובוס לילי, רק כדי לעזור לה בדרך ולהיות איתה. אך כאמור בסוף לא היה צורך.

כשחזרתי הביתה לא ידעתי איך להתנהל מול בן-זוגי. הוא באמת חמוד. והוא עושה המון בשבילי. הוא גם עשה דברים בשביל המשפחה שלי, עזר בכל מיני דברים, גם לאחותי הקטנה. אבל בקטע הזה, זו לא פעם ראשונה שאני מרגישה שבמצב חירום אני לא בטוחה כמה אפשר לסמוך על העזרה שלו. כואב לי להגיד את זה. אני מקווה שאני טועה. אני אפילו לא יודעת אם זה באמת או.סי.די אצלו כמו אצלי. אני מניחה שכן, די ברור שכן, ואני מבינה שזו הפרעת חרדה וזה לא מתוך אנוכיות או רוע. הרי אני ככה גם. וזה נכון שעם אחותי הקטנה יש הרבה "דרמות" לאורך השנים בגלל מצבה הנפשי. נכנסה למצבים הרסניים. ואולי באמת המצב לא הצדיק מייד "להפיל" עליו אירוח שגורם לו להרגיש לא בנוח, כי עובדה שנמצא פיתרון אחר. אבל עדיין הרגשתי חרא, שאני אחות לא מספיק טובה.

כתבתי הרבה כהרגלי, לא בטוחה אם הסברתי וסיפרתי כמו שצריך. זה הכניס אותי למצוקה ודיכאון. איזו מין אחות אני. אבל הצעתי לשלם לה על האמבולנס, לפחות זה. נו בסדר, אז אולי אני לא מארחת אצלי בבית, אבל אני עוזרת לה כמה שאני יכולה, ולמשל אתמול היא הייתה במצוקה נפשית ושוחחתי איתה ארוכות והיא הודתה לי אחרי זה שהשיחה עזרה לה המון והיא ממש נרגעה.

פוסט לילי. עדכונים על אבא.

לא נרדמת, סתם אוכלת, מרגישה מוזר, אי-נחת – שילוב נסיבות אידאלי לכתיבת פוסט! 🙂

שלושת השבועות הראשונים של חודש מרץ היו אינטנסיביים, נסיעות לעיר של הוריי להיות במשמרות ארוכות עם אבא שלי בבית חולים, פעמיים בשבוע, כל פעם ליומיים או שלושה, עד שהסמסטר התחיל. גם כשהסמסטר התחיל עוד נסעתי כי היה ביטול של שיעור והתפנה לי יום… זה היה מתיש פיזית ונפשית, אבל רציתי לעשות את זה, זה היה חשוב לי לעזור כמה שאני יכולה, וזה גם אפשר לאמא שלי מנוחה וזמן לסידורים.
אבל זהו, מאז סוף מרץ לא נסעתי לשם. בינתיים העבירו את אבא למוסד סיעודי, כי הוא סיים את סדרת הטיפולים הראשונית בבית החולים (הקרנות להקלה ראשונית על הכאבים) והגיע הזמן לשחרר אותו. טרם יצא לי להיות במוסד הסיעודי הזה כי העבירו אותו יום אחרי הפעם האחרונה שביקרתי.
הגשנו בקשה לביטוח לאומי כדי לקבל מטפל זר ומה שמגיע לפי חוק סיעוד, אבל זה לוקח זמן וצריך להשלים כל מיני מסמכים, וכמובן גם חג הפסח מעכב את העניינים.
וגם אין עדיין אבחנה! באותו יום שהעבירו אותו למוסד הסיעודי הגיעו תוצאות הביופסיה, והן לא ברורות. האונקולוג אמר שצריך לעשות על הביופסיה בדיקות נוספות. ושכרגע נראה שזה לא הערמונית, וזה יכול להיות שלוש אפשרויות: ריאות, מערכת העיכול או עור. ומאז אין חדש. וזה מתסכל שבינתיים הטיפול ממשיך להתעכב. חשבתי שתוצאות ביופסיה זה דבר חד-משמעי וברור. אז מתברר שלא… אוף.
ב-CT שעשו לו התברר שיש לו גרורה בעמוד השדרה ובעוד מקומות, ובעצם הגרורות מכרסמות בעצמות ובחוליות. חוליה אחת נשברה (מה שנקרא "שבר פתולוגי" – כלומר שבר שלא נובע ממכה, אלא מהפעילות הפתולוגית של הגרורה), ומכאן כאבי התופת שהוא סבל מהם. מנהל במחלקה האונקולוגית אמר לי שה-CT של אבא שלי "מזעזע". כן, זו המילה שהוא השתמש בה 😦
בינתיים המשפחה מדווחת שמצבו של אבא ממש משתפר, ושולחים גם תמונות. הוא כבר יכול קצת ללכת לבד! כשאני הייתי שם הוא היה סיעודי לגמרי, רק שכב כל הזמן במיטה עם חיתול וסבל מכאבים וממצב נפשי מזעזע. והיינו צריכות לעשות בשבילו הכול. אז עכשיו הוא כבר עצמאי יותר וגם הכאבים פחתו. אם כי הוא צריך להיזהר – לפני כמה לילות הלך לבד לשירותים, נפל ונחבל ביד וחבשו אותו, אבל זה לא משהו רציני. הוא מתנייד עם כיסא גלגלים וגם נהנה במרפסת שם מהאוויר והנוף.
השיפור במצבו כמובן מאוד משמח, אבל אני חוששת שזה שיפור זמני, וכל עוד לא יקבל טיפול, הגרורות יתפשטו והמצב יתדרדר…
יש לי רגשות אשמה שכל כך הרבה זמן לא באתי לבקר אותו, ומתחילת חופשת הפסח עדיין לא נסעתי לשם. הצטברו לי מלא מטלות להגשה בלימודים מהתקופה שהייתי איתו, אבל לצערי כל הימים הראשונים של החופש עד כה עברו עליי בחוסר מעש בשל איזו תשישות מוזרה שתקפה אותי, כל הגוף היה כבד ולא היה לי כוח לשום דבר חוץ מהכנת אוכל, ניקוי כלים וכביסה. זהו. בשאר הזמן ישנתי או ראיתי טלוויזיה או בהיתי וחשבתי. והייתה בי איזו התנגדות ללימודים, ההימנעות והדחיינות האופייניים לי. יש לי נטייה לעשות דברים ברגע האחרון. אז לא נגעתי בלימודים וזה קצת מלחיץ אותי. לא רק המטלות, יש לי גם כמה ספרים לקרוא. אנסה בשבוע הקרוב.
היום אני ובעלי טיילנו קצת, היה נחמד. לא יוצא לנו לטייל הרבה. הצלחנו למצוא איזה מקום יפה בסביבה.

המצב של אבא

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל. כבר הייתי הבוקר אצל הפסיכולוגית והוצאתי הכול ובכיתי המון. הייתי בעיר של הוריי משישי בבוקר עד שבת בערב. כל יום היינו גם בבית החולים, מתחלקות במשמרות. המצב של אבא לא טוב, בלשון המעטה. לרופאים יש הערכה שהם די בטוחים בה, אבל נדע סופית רק כשיעשו לו CT, אנחנו מחכים. אמרו שישתדלו היום, אבל יכול להיות שיהיה מחר. ההערכה של הרופאים – למרות שחשבנו (וגם רופאיו במחלקה האונקולוגית חשבו) שסרטן הערמונית התכווץ בעקבות הכימותרפיה והטיפולים (הרי מדד ה-PSA בדם ירד כמעט לאפס, והוא הרגיש יותר טוב), יתכן שיש גרורות בעמוד השדרה (לפחות). הוא סובל מכאבי תופת בגב ברמה בלתי נסבלת. מקבל משככי כאבים (עוזרים רק חלקית, היום הגיעו ממרפאת כאב ונתחיל לבדוק מה יכול יותר לעזור) וכדור שינה בערב. הוא גם ביקש כדור הרגעה אך הרופאים העדיפו בשלב זה להימנע מזה ולראות אולי יספיקו לו משככי הכאבים (אבא שלי תמיד התנגד לתרופות ואף פעם לא לקח, עכשיו התחנן שיתנו לו).

מבחינה נפשית הוא שבר כלי. בהתפרקות טוטלית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא בוכה. הוא כמו ילד. תינוק. בגלל הכאבים הוא לא יכול לזוז והוא סיעודי כרגע, עם חיתול. האחיות צריכות להחליף לו כשיש יציאה. אנחנו עוזרות לו לאכול ולקחת תרופות, לעיתים פשוט נאלצות להאכיל אותו. הוא במצב רגשני, אומר כל מיני דברים. אחותי הגדולה סיפרה שביום חמישי כשהייתה אצלו בבי"ח הוא אמר לה שהוא רוצה להתאבד. גם איתי הוא הביע את הייסורים. אמר תוך כדי בכי שהוא לא מאמין שכך הוא מסיים את החיים, במצב הזה, ובכאבים האלו. אמר לנו בבכי שיש לו רגשות אשמה כלפינו, שהוא היה אבא גרוע, שהוציא את הקשיים שלו על אחרים, ואנחנו כאלו מקסימות, והוא כל כך אוהב אותנו. אנחנו מרגיעות אותו שזה בסדר, שלא יקשה על עצמו.

ליטפתי אותו ביד ובכף הרגל, זה מרגיע אותו. הוא לא רצה שאלך וזה קרע לי את הלב לעזוב אותו ככה, כמעט נשארתי איתו כל הלילה אבל הייתי חייבת לעזוב כדי לחזור הביתה אמש כי יש לי היום תורים ופגישות. לפני שהלכתי הוא ביקש את היד שלי ושם על הלב שלו ואמר לי שהוא רוצה ללטף אותי לפני שאלך וליטף אותי קצת בזרוע. מרגיע אותו שאנחנו לידו. אנחנו כל הזמן אומרות לו שאנחנו אוהבות אותו. אני מרעיפה עליו אהבה וחום. אפילו הצלחתי להצחיק אותו בלי להתכוון, הוא צחק וזה גרם לו לכאבים, גם לצחוק הוא לא יכול.

בתוך כל זה היחסים הדפוקים בין אמא שלי לאבא שלי ממשיכים ויש משברים ביניהם וחיכוכים אינספור, כאילו לא מספיק קשה. אמא שלי מתנהגת כמו ילדה קטנה. התחננתי בפניה שתשתדל להיות סבלנית וקשובה ועניינית. אמרה שתשתדל. היא גם מתנהלת בצורה מחפירה מול הצוות בביה"ח, עושה פדיחות, מתעסקת בשטויות.
שני ההורים שלי כל השנים התנהגו כמו ילדים קטנים.

חוץ מהגב יש גם את העניין בכתף, שהתחיל עוד לפני התפרצות עניין הגב ביום רביעי. כבר לפני שבועיים התחילו לבדוק את עניין הכאב בכתף ובשכמה בקופ"ח, ועלה חשד למיאלומה, סוג של סרטן הדם, שהורס את העצמות. לא הספיקו לעשות ביופסיה לפני המשבר הנוכחי אז יעשו במסגרת האשפוז בימים הקרובים.

אז כרגע מחכים ל-CT ולביופסיה ואז נהיה חכמים יותר.

מחר בצהריים אחזור לשם ואשאר עד רביעי בערב כי בחמישי יש לי תורים ופגישות.

תודה על ההקשבה ונקווה בכל זאת לטוב.

אגב, ראיתי את אחותי הגדולה לראשונה מאז סוף אוגוסט, אז היה מפגש משפחתי אחרון איתה לפני החתונה והטרללת הפוגענית שלה סביב החתונה שלי (אם אתם זוכרים). גם טלפונית לא שוחחתי איתה מאז. ראיתי אותה לשנייה כי רצתי לאוטובוס כשהיא ואמא שלי הגיעו להחליף אותי, וספונטנית התחבקנו לרגע.


נ.ב – פתאום אני חושבת שזה אולי פוסט קשה מדי לקריאה, מתנצלת אם זה כך.

העיקר הבריאות

תודה למי שהגיבו לי לפוסט הקודם. זה עוזר לי ואני מעריכה את זה.

היום ישבתי לאורך היום וחירבשתי טיוטה לעבודה/מבחן-בית הזה. ווטאבר, העיקר שיהיה ציון עובר. מחר אערוך ואגיש. צריכה לקצץ הרבה כי יצא ארוך מדי.

תוך כדי זה יש משבר בריאותי עם אבא שלי. אני גרה רחוק מההורים. שתי אחיותיי גרות באותה עיר של הוריי.

סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי היה בשנה האחרונה עם סרטן הערמונית בשלב מתקדם גרורתי. קיבל כימותרפיה וטיפול הורמונלי ובינתיים נראה שיצא מזה כי המדדים היו מצוינים, אם כי כמובן בשן ועין מכל הטיפולים האגרסיביים, ועדיין ממשיך טיפולים הורמונליים. בינתיים בחודש האחרון בערך היה עם כאבים בכתף ובשכמה. הוא התמהמה קצת כהרגלו עם לבדוק את זה למרות דרבונים מאיתנו. בימים האחרונים לאחר רנטגן וסי.טי עלה חשד למיאלומה – סוג של סרטן דם שהוא כנראה מהסוגים הפחות גרועים שיש אבל לא להיט. ראו בצילום הרס של רקמות העצם, משהו כזה. עשה בדיקות דם ושתן ומחכים למלוא התוצאות (חלק ייקחו כמה שבועות) וגם צריך ביופסיה.

בקיצור היום אמא שלי דיווחה לנו בווטסאפ שהוא חלש ובקושי יוצא מהמיטה ולא מתקשר והיא לא מבינה מה הוא ממלמל. היא חירשת אז קשה לתקשר איתה, גם עם מכשיר השמיעה. התלבטנו אם להזמין אמבולנס. בקיצור התקשרתי לאבא שלי לנסות להבין מה קורה והוא רק אמר שהוא מרגיש נורא וכששאלתי על סימפטומים אמר רק "לא יודע". לא היה יכול להסביר יותר מזה. הייתה התכתבות בקבוצה המשפחתית. סוכם שאתקשר לרופאת המשפחה שלו להתייעץ ויצאתי מבולבלת מהשיחה, היא הלחיצה אותי ולא הבנתי מה לעשות, אין לי ניסיון עם בירוקרטיה של בתי חולים וזה, לאחותי הגדולה דווקא יש, היה עדיף שהיא תדבר איתה אבל היא ביקשה שאני אדבר כי היא הייתה עם הילדים. גם הרופאה לא הייתה במשמרת, זה היה בזמן הפרטי שלה לנייד האישי שלה שהיא נתנה להורים שלי להודעות ווטסאפ ונשמע שהיא לא הייתה מרוצה שהתקשרתי אליה, אבל באותה שעה סניף קופ"ח היה סגור ואי אפשר היה להזמין רופא הביתה. אמרה לי אם לא סובל דיחוי אז לקחת אותו למיון והיא תדאג להפניה כשתהיה במרפאה. אמרה לי גם שהמצב של אבא שלי ממש לא טוב 😦 ושאנחנו הבנות צריכות להיות עם ההורים בתקופה הזו ולעזור להם.

בקיצור דיווחתי בקבוצה מה שיכולתי והייתי קצת מבולבלת וכתבתי שאגיע לסייע להורים בסופ"ש ושבוע הבא, אחרי שאסיים להגיש מטלות בלימודים כי הדדליין מחר, ואחותי הגדולה ירדה עליי וכתבה לי דברים פוגעניים (למשל שאני מרוכזת בעצמי, הטיעון האהוב עליה, עושה לי גזלייטינג, היא מומחית בזה…). זה היה לי ממש טריגר, נורא בכיתי. ואולי אתם זוכרים שהקשר עם אחותי הגדולה בעייתי מגיל צעיר, ומאז הטרללת שלה סביב החתונה שלי לפני כמה חודשים הקשר נותק, לא שהיה ממש קשר לפני כן. אבל פה ושם אני כן מגיבה לה בווטסאפ והיא קצת לי, בסטטוס קוו של שקט תעשייתי כזה. לא משנה, בקיצור, אז זה ממש ערער אותי היום. זה מעורר את הכאבים העמוקים של הקשרים הלא בריאים במשפחה הזאת. אחרי זה אחותי הגדולה פנתה אליי בפרטי כדי להסביר והתנצלה שלא התכוונה לפגוע ושהיא אוהבת אותי אבל פשוט כתבתי הרבה הודעות והיא הייתה לחוצה לטפל ספציפית במשבר הנוכחי עם אבא להבין אם להזמין אמבולנס או לא וההודעות שלי הפריעו לה לתקשר עם אמא שלי על זה. והיא לא הבינה מה רלוונטי לעכשיו לציין שאגיע להורים בסופ"ש או שבוע הבא. הבהרתי לה שהיא פשוט הרבה פעמים מגיבה באופן פוגעני. הצעתי שנתקשר כרגע באופן ענייני לטובת המצב הנוכחי והיא אמרה שהיא בעד. גם החזירה אותי לקבוצה אחרי שיצאתי ממנה.

בהתחלה הגרוש של אחותי הגיע להוריי לנסות לעזור להקים אותו ולקחת אותו במכונית למיון, לא הצליחו, אז אחותי הזמינה אמבולנס, אבא שלי במיון עם אמא שלי, גם אחותי הקטנה נסעה לשם לסייע קצת. אבא שלי עם כאבים עזים בכתף, אחותי הקטנה אומרת שנראה לה שזה גם הלחץ הנפשי ממצבו ומהכאב…

האונקולוג בא לדבר איתם ואמר שהחליטו לעשות לו ביופסיה כבר מחר בבוקר, אז לפחות זה כבר מתקדם.

סליחה שחפרתי כאן. אני דואגת לאבא שלי וכואב לי שכואב לו.

when the shit hits the fan, כל חוסר התיפקוד של הקשרים הלא בריאים במשפחה עכשיו עולה אל פני השטח. מקווה שהביוב לא יעלה על גדותיו. שהקשר עם אחותי הגדולה יישאר ענייני ומכבד, ושהיא לא תרשה לעצמה להשתולל ברוע שלה.

בקיצור, נקווה שיהיה בסדר. העיקר הבריאות.

ומה שקורה במדינה… איזו טרללת… מדאיג ממש…

תקועה

2:45 בלילה. לפני כמה ימים פרסמתי פוסט ארוך וגנזתי אותו. מישהי הספיקה להגיב לי (סליחה י. בע"מ!).
הרגשתי שחפרתי יותר מדי ושבטח אנשים לא יודעים מה להגיב לי.
שאני כותבת ביותר מדי פאתוס. ויותר מדי בפירוט על דברים זניחים.
אני מרגישה לא רלוונטית.
יותר מדי מנותקת מאנשים.
מן הסתם זה יותר בראש שלי מאשר במציאות.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר.
חופשת סמסטר. אני תקועה כבר הרבה ימים עם מבחן בית שאני צריכה להגיש בחמישי הקרוב ואני לא יודעת למה אני כל כך מתחרבשת עם זה. ממש ממש מתקשה. כנראה המוח שלי כבר לא מה שהיה פעם. קשה לי להתמקד ולהתרכז. אני גם נורא פרפקציוניסטית ואולי מכוונת למשהו מסובך ויסודי יותר מהנדרש, רוצה לכלול כל פיפס וכל היבט ולא בטוחה מה עיקר ומה טפל מבחינת המרצה. היא ביקשה שנכתוב בקצרה ובתמצות, אני מבינה שהיא לא מחפשת משהו מבריק ומושלם, רק לראות שהפנמנו את העקרונות והידע בכיתה. עדיין, ההימנעות והדחיינות השתלטו עליי. גם הייתי ממש חולה הרבה ימים בשבועיים האחרונים (כאב גרון, שיעולים, נזלת, ליחה, ובהמשך בנפרד גם כאבי ראש ובחילות והקאות), אז אולי זה השפיע. בשלב זה העבודה כבר הייתה צריכה להיות כמעט גמורה, והיא לא. אני בקושי בחצי הדרך, וצריכה עוד לערוך אותה.
עצוב לי שזה כך. אני מאכזבת את עצמי. מרגישה כישלון. חוששת לאכזב אחרים.
בסך הכול אני מאוד נהנית בשיעורים באוניברסיטה, הנושאים מעניינים, הסטודנטים והצוות מקסימים, האווירה טובה.
יש תחום לימודים מסוים במסגרת התואר שהגעתי למסקנה שפחות מתאים לי. אני מניחה שאני יכולה לשנות את הרכב התואר ולהתמקד בקורסים אחרים… אברר…
חלפה במוחי המחשבה לפרוש מהתואר… אבל זה יהיה ממש חבל… אם כי… לא כזה קריטי לי התואר הזה, זה יותר בשביל ההנאה והנפש, ואם בשלב זה כתיבת עבודות מעיקה עליי, אז אולי אני ממש לא חייבת… לפחות ניסיתי…
הכרתי שם נשים מקסימות שלומדות לצדי, ועושה טוב על הלב להכיר אנשים טובים ומקסימים, אז מבחינה זו חבל לוותר על מסגרת שבסה"כ עושה לי טוב…

טוב, נראה מה יהיה…

המצב במדינה מדאיג אבל אין לי מושג מה לכתוב על זה. כבר לא מבינה מה קורה והכול בלגן אחד גדול.

(מה זה משנה אם אני כותבת כאן או לא. וואללה, לא כל כך משנה.
סליחה על הטון הדרמטי, נראה לי שאני פשוט יותר מדי זמן מסתגרת בבית ותקועה עמוק בתחת של עצמי)

היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.