יום ככל הימים

מצאתי את עצמי הבוקר עם כאב גב נאבקת במזוודה ענקית כבדה + שתי שקיות כבדות + תיק גב כבד מחוץ לבית חולים בעיר גדולה, מנסה לשנע את כל הציוד הזה במדרכה בעלייה ולא מצליחה, על סף דמעות, אפילו אישה זקנה חמודה ניגשה לעזור לי ולא היה לי נעים כי היא בעצמה נראית אחת כזאת שצריכה עזרה. למה הגברתנים לא מציעים עזרה. אני רוצה שהאישה הזאת תהיה סבתא שלי, היא נראית אדם טוב ואיכפתי.
מרגש אותי לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך.
אני רוצה שהעו"ס שמלווה אותי בתהליך השיקום שלי יהיה אח שלי.
אין לי אחים.
אח כזה שדואג לי וחמוד ואנחנו באותו ראש ומתבדחים וגם עצובים ביחד ומעודדים אחד את השני ויוצאים לטייל.
והוא יהיה משפחה שלי אז הוא יהיה איתי כל החיים.
וגם אם לא נדבר תקופה אז תמיד נחזור לדבר ותמיד ניפגש בסוף, הוא תמיד יהיה שם ולא ייעלם.

אבל אף אחד לא מושלם. גם בן הזוג שלי לא מושלם, גם אני לא מושלמת. גם העו"ס.
אין צורך להשליך על אחרים תפקידים מיתולוגיים-רומנטיים כאלו שלא קיימים.

rewind כמה ימים אחורה.

אז אחותי הקטנה אשפזה עצמה לכמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית פתוחה (אשפוז מלא עם שינה, אפשר לבוא לבקר בזמנים מסוימים ומותר לה לצאת בזמנים מסוימים).
מכיוון שמבחינתה היא צריכה להביא איתה את רוב תכולת הבית (או זה, או לא להתאשפז בכלל), אני ובן-זוגי עזרנו לה.
אבל הגיברת הכינה שתי מזוודות, כמה שקיות כבדות ושני תיקי גב כבדים.
ביום שבת ביקרנו בעיר המגורים של משפחתי, חגגנו יומולדת לאחותי הקטנה (התינוקת בת 33), הלכנו למסעדה – אמא שלי, אני ובן זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה ושלושת ילדיה. אני ובן-זוגי לקחנו איתנו חזרה הביתה מזוודה ע-נ-ק-י-ת כבדה שאחותי הכינה לאשפוז (או כמו שבן-זוגי התלונן: "זה שוקל יותר ממני!") + תיק גב כבד + שתי שקיות כבדות – כי אנחנו גרים בעיר קרובה לבית החולים המיועד ויש לבן-זוגי מכונית, והיא במרחק נסיעת רכבת לא קצרה. היא לקחה איתה לנסיעת הרכבת עוד מזוודה ותיק, ועו"ס שמלווה אותה הצטרפה אליה לנסיעה לעזור.
הקיצר, הבוקר הבאנו את כל הכבודה הזאת לבית החולים – יותר נכון, בן-זוגי הביא. אני כבר הייתי באזור כי הפסיכולוגית שלי לא רחוקה משם, אז נפגשנו בבית החולים, בן-זוגי פגש אותי בכניסה לאזור בית החולים, פרק את כל הדברים לכביש ונסע, מבלי שיהיה מובן לי אם הוא אמור לחזור לעזור לי או לא, איפה הוא חונה, ולמה לא לקח אותי איתו לחנייה כי מהחנייה יש דרך קצרה ונוחה יותר למחלקת האשפוז. ניסיתי לדבר איתו בטלפון אבל הוא היה בהיסטריה קלה בענייני חיפוש חנייה, והתחלתי לקחת בעצמי את כל הציוד ולהתקדם לכיוון הכניסה לבית החולים. זה היה נורא. בקושי הצלחתי לגרור הכול איתי. והבוקר קמתי עם כאב גב מהסוג המבשר רעות. כבר בערך שנה יש לי כאב בצד שהולך וחוזר, אבל עכשיו זה משהו רציני יותר – יש לי ניסיון בזה… מקווה שזה לא בלט בדיסק או פריצת דיסק.
הקיצר, בשיא החום והלחות, עם כובע שכל הזמן כמעט עף לי מהראש מהרוח, תקועה עם מזוודה שמתאימה לטיול של חודשיים בניו-זילנד ועוד כמה דברים כבדים… בסוף בן-הזוג הגיע ועזר והבאנו לה את הדברים.
אני מקווה שיצליחו לעזור לה שם ושהיא תתאזן.

היה לילה קשה במיוחד איתה בין שבת לראשון. היא הייתה במצב על הפנים. כבר כמה ימים הייתה עם כאבים בכל הגוף. קיבלה לאחרונה אבחנה רשמית של פיברומיאלגיה. לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר מרוב כאב. אח"כ התחילו לה בחילות. בכתה בטלפון, האם כל החיים שלה יהיו ככה, האם היא חולה והולכת למות, הכאבים הזכירו לה את הכאבים שהיו לאבא בחודשים לפני שנפטר. אמרה לי שהיא לבד, שאין לה אף אחד. זה לא בדיוק נכון, יש לה ידיד טוב שעוזר לה, היא לוקחת חלק בפעילויות עם אנשים. אבל עדיין זה מנגן לי על רגשות האשמה. זו הייתה שיחה קשה ולאט לאט הרגעתי אותה. בסוף היא נרדמה.

אני לעומת זאת נשארתי ערה כל הלילה. בסוף הייתי ערה 24 שעות בערך. הייתי במצב טרללת רגשית מתקדמת ועם דרמה פנימית סוערת בנוגע לרגשות המשתוללים שלי כלפי העו"ס שמלווה אותי כבר שנה. כתבתי לו הודעה שאני מבקשת לעבור לעובדת סוציאלית (כלומר אישה), נושא שאגב כבר עלה פעם, בערך חודשיים אחרי שהתחלנו, כששיתפתי איתו משהו על זה שעם אישה אני מרגישה יותר בנוח מאשר עם גבר, כלומר שיש נושאים שקשה לי יותר לדבר עליהם עם מטפל או איש מקצוע גבר, והוא לקח את זה לכיוון אופרטיבי ורצה כבר להעביר הלאה בצנרת הבירוקרטית שייתנו לי אישה במקומו, ואני הייתי בשוק שהוא מוותר עליי כל כך בקלות ונבהלתי ועצרתי את המהלך. והמשכנו את הקשר. כי הוא באמת היה בסדר גמור ויותר מזה, וכבר הכיר את הסיפור שלי ואת הדמויות במשפחה וכל הדינמיקות, והיה בינינו חיבור טוב, והיה חבל לי לוותר על קשר כזה טוב.
אני נורא אוהבת אותו, הוא מקסים ואיכפתי ועדין ומבין ומכיל (וזה חלק מהבעיה כמובן). הוא לא הבין מה קרה וניסיתי להסביר בהתכתבות. רצה לדבר בטלפון ודיברנו ואני בעיקר שתקתי כי אני במהלך התמוטטות עצבים קלה אז קצת קשה לתקשר ולהיות קוהרנטית. נורא כואב לי להיפרד ממנו אבל אני לא יכולה יותר להכיל את הרגשות החזקים כלפיו וכל הסמטוכה שזה עושה לי בבפנוכו של התריסריון אז זהו. זה נראה לי כבר מוגזם ולא לעניין. ואני מדברת על זה בטיפול עם הפסיכולוגית. זו לא פעם ראשונה שגבר מרעיף עליי חיבה וזה מעיף לי את הטחול לסוטול מהסוג הקשה. אז זה יושב לי על פצע רגשי או חור שחור או איזו מטאפורה שתרצו – סיר פלא או עב"מ, לא יודעת איך לקרוא לזה.
וכמובן אני עושה לו אידאליזציה ורומנטיזציה, הרי הוא לא מושלם והיו פה ושם קטעים שהוא אמר דברים קצת מעצבנים או תמוהים, אבל לצד זה אמר מלא דברים חדים ונכונים שקלעו בדיוק.

הקיצר, הסתבכתי עם עצמי.

יש לי אישיוזזזזזז.

המבחן מאחוריי, היפ היפ הוריי

היה לי אתמול מבחן על מלאאאאא חומר, לפחות היה אמריקאי, למדתי אליו בקושי יומיים, כשביום האחרון בעצם דחסתי את כמעט כל החומר במרתון למידה מטורף ומתיש ובקושי הספקתי הכול, כנראה ככה זה עובד אצלי (ואצל הרבה סטודנטים אחרים)…. הייתי מעוכה טוטל לוס אבל זהו, עבר! 🥳 מקווה שאקבל ציון עובר וסביר…
ואחרי זה אני (המותשת מהלימודים ומהחיים באופן כללי) ובן-זוגי (המותש מהעבודה) חגגנו במסעדה. בעיקר אני דיברתי בהתלהבות של high אחרי מבחן (שאחריו תמיד מגיע אנטי-קליימקס, כי החיים וזה), והוא בעיקר בהה בעייפות בשולחן, אבל התנצל שהוא עייף והיה חמוד ושקט ומפרגן כהרגלו, והאוכל היה טעים, והיה נחמד. זו בעצם גם חגיגת יומולדת קטנה באיחור ענק לבן-הזוג, כי היומולדת שלו יצא מיד אחרי השבעה על אבא שלי, אז בכלל לא התאים לעשות שומדבר לכבוד זה…
זהו, עכשיו נשאר לי להכין ולהגיש שתי עבודות גדולות. את הראשונה, הפחות גדולה, אני צריכה להגיש תוך כשבועיים 🤯. מקווה שאספיק ושיהיו לי רעיונות והשראה…

הא, שוב הלילה, ופיפסים מסתובבים לי בין הרגליים

ושוב כל זה וזה…
הפסיכולוגית אמרה, וצודקת, שזה בסדר שלפעמים לא מבינים דברים ואנשים לגמרי, זה שאני מרגישה שלא מבינה דברים, וזה שמרגישה שאולי לא מבינים אותי, זה בסדר, וככה זה גם אנשים אחרים, אולי נראה לי שהם מבינים אחד את השני לגמרי, אבל זה לא, פשוט לא אכפת להם מזה כמוני, הם מחליקים את זה וממשיכים הלאה, לא מתעכבים על כל פיפס.
פיפס, פיפס, פיפס. אני אוהבת פיפסים. החיים שלי מורכבים מפיפסים, נראה לי. האם פיפסים הם משקולות כבדות קשורות לקרסוליים? אם כן, אז כן, החיים שלי פיפסים. למשל ימי החג שחלפו להם כמעט בלי עשייה בכלל, פשוט לא הייתי מסוגלת, כבדות שכזו, נסיגה אל בסיס האם, התכנסות כי בחוץ הכלום חוגג, כך ההרגשה לפחות. ככל שיותר אעשה דברים, כך ארגיש יותר את הכלום. אך אם אתכנס פסיבית לקיום מינימלי, לא ארגיש אותו כל כך חזק, אנוח.
בטח אין לכם מושג על מה אני כותבת ומה אני רוצה בכלל.
אולי אפשר לסכם את זה בפשטות במילה "דיכאון", והנה לכם, מילת קוד מובנת, אבל אני עדיין לא בטוחה שהיא מביעה הכול. זה מוזר. נההה, זו סתם חשיבת-יתר שמסבכת דברים פשוטים. אבל לעשות דברים רק לשם עשייתם? יש בזה משהו… חסר. לי, כלומר. יש בחיי היומיום משהו חזרתי מאוד שמטריד אותי, אז נמנעת כדי לא לחוש את מועקת החזרה. בכל מקרה, אני חיה במעגלים.
ובכלל לא התכוונתי לכתוב על זה. התכוונתי לכתוב על דברים אחרים. עם כל הכבוד לכלום, שכבר נלעס עד לזרא. איזו מילה יפה, זרא. וזרות. לפעמים הזרה מייפה את המציאות.

זוכרים את מבחן הבית שהייתי תקועה איתו במצוקה נוראית וכבר חשבתי שהקושי שלי איתו מעיד על כך שאני צריכה לפרוש מהלימודים? אז קיבלתי בו 94!!! חחחחחח, פאקינג 94. לא יודעת, אולי המרצה התבלבלה 😅. זה גם הציון הסופי שלי בקורס. ובשאלה שהכי התקשיתי בה והחלטתי בסוף מתוך ייאוש לחרבש משהו רק כדי שיהיה מה להגיש – קיבלתי את מלוא הנקודות! חחחח, איזה משונה.
אני מחכה לעוד ציון אחד מסמסטר א', זה בתחום שכתבתי עליו באותו פוסט ש"הגעתי למסקנה שפחות מתאים לי". הקיצר, עוד לא הכניסו את הציון רשמית למערכת, אבל המזכירה אמרה לי שקיבלתי 88, שזה ציון מכובד וטוב יותר ממה שחשבתי שאקבל, אז החלטתי בכל זאת לקחת את חלק ב' של אותו קורס בסמסטר ב' (לא הייתי חייבת). אבל יש קורס שנתי באותו תחום, עם מרצה אחר שאני לא אוהבת, ואני לא מתחברת לקורס הזה בכלל.
בכל מקרה, הציונים שקיבלתי מאוד עודדו אותי ושימחו אותי. כמובן שבינתיים המוח שלי כבר מצא סיבות להיכנס לדיכאון ודאגות כי זה פחות או יותר הפעילות המרכזית שלו מאז שהוא קיים.

אני בשוק שבמשך כל חופשת הפסח לא נסעתי לבקר את אבא שלי במוסד הסיעודי. פשוט לא הייתי מסוגלת. אסע ברגע שאוכל. אני לא יודעת מה יש לי. שקעתי לתוך הבית. אני כרגע בהכחשה למציאות ולקיום שלי ונחה. החזרה למסגרת אחרי החג תכריח אותי לחזור לתפקד.

רחש הגשם בחוץ, נפלא. אם כי עדיין בכל זאת נהפוך כולנו מתישהו לחפצים דוממים מתפרקים לפרודות, אז אף פעם לא אוכל להתרגש מהעולם כמו בימי הילדות והנעורים. זהו. ותהיו חברים שלי בכל זאת, למרות המורבידיות שלי, כי אני אמרתי וכי אני חמודה. אני חמודה אמרתי לכם!!! 👹

לפני כמה ימים אחותי הקטנה התקשרה אליי בערב במצוקה ובכי. היא בילתה ביום כיף עם חברה בעיר מרוחקת מביתה אך סמוכה לעיר מגוריי. רגע לפני שנכנסה לתחנת הרכבת בסוף היום, הרגישה לדבריה חבטה ברגל ובעקבותיה כאבי תופת בחלק האחורי של השוק, ולא יכלה ללכת. שומר שהוא גם חובש ניסה לעזור, אבל לא יכול היה לעשות יותר מדי, הביאו לה כיסא לשבת עליו, והיא הייתה צריכה להחליט אם להזמין אמבולנס. מייד הצעתי שנגיע לעזור לה, והיא אמרה שאולי ניקח אותה לחדר מיון, כי זה לא עבר, והיא לא רצתה לשלם על אמבולנס כי אין לה כל כך כסף. אך בן-זוגי אמר שהוא עם סחרחורת ולא יכול לנהוג. הוא באמת לא הרגיש טוב באותו יום. אני לא נוהגת. ניסיתי להבין אם הוא באמת עד כדי כך לא מרגיש טוב או פשוט לא אוהב את ההקפצה הזאת. אמרתי לו שצריך לעזור לבני משפחה במצב חירום… הוא התחיל להגיד שאם זה שבר אז גם ככה עדיף שהוא לא יסיע אותה… זה נראה לי סתם ניסיונות להיפטר מהטרחה הלא נוחה של הנסיעה… בכל מקרה, היא לא נפלה, אז לא היה סביר שזה שבר… משהו מוזר שכזה…

בסוף נסעתי אליה באוטובוס, כי יש אוטובוס מהיר והיא גם כך הייתה עם חברה אז היה לי חבל להזמין מונית. בינתיים הזמינו לה אמבולנס, החובשים לא מצאו משהו מיוחד, חוץ מאיזה סימן קטנטן של עקיצה שעלול להיות קשור. בסוף לקחו אותה לחדר מיון, ואני הגעתי אחרי כחצי שעה. עשו לה בדיקות, לא מצאו שום דבר. אפילו עשו צילום רנטגן, שאני לא יודעת אם היה הכרחי, אבל מילא. אמרו שגם אם זה קשור לעקיצה, לא היו שום תסמינים חוץ מהכאב הזה, ועברו כבר כמה שעות, אז סביר שזה לא משהו רציני. האורתופד המתמחה סיפר לנו שקרה לו פעם משהו דומה ביד, כאבים כאלו, כנראה בעקבות עקיצה על ידי משהו שלא הספיק לראות, אולי עכביש, ועבר אחרי יומיים. האורתופד הבכיר לא חשב שזה קשור לעקיצה, אלא פשוט איזשהו שטף דם בשריר, ושחרר אותה. שורה תחתונה, לא הבינו מה זה, ואמרו לה לנוח ושזה אמור לעבור תוך כמה ימים, וכמובן אם לא אז לבדוק את זה. הקטע הוא שבינתיים היא כבר פספסה רכבת אחרונה, והיא גרה בעיר רחוקה משם, והיא בקושי יכלה ללכת (כאב לה נורא בשוק כשהיא דרכה על העקב), והיא אמרה שאין לה אצל מי לישון בעיר הזאת, וזה כאילו היה מתבקש שאזמין אותה לישון אצלנו, בעיר הסמוכה. הרי אני אחותה, משפחה שלה.

אבל לא יכולתי. בן-זוגי לא הסכים. אני אסביר – אני שנים רבות עם או.סי.די, ומאז האו.סי.די הייתי עם חרדות מזה שייכנסו אליי הביתה. בעבר זה קרה רק כשלא הייתה ברירה, כמו בעלת הבית ובעלי מקצוע כשמשהו דרש תיקון. וגם אז זה נורא הלחיץ אותי. כי לא רציתי שייגעו לי בדברים או שישתמשו בשירותים. זה הגעיל אותי. ברמה שלא אדע איך להתמודד עם זה וכל חפץ יהיה בעיניי מזוהם אם מישהו ייגע בו. ולא היו לי כוחות לצחצח את השירותים עם אקונומיקה אחרי כל שימוש של אנשים זרים, מה גם שלא בטוחה שזה היה מספיק לי. אז העדפתי להימנע מזה מלכתחילה. מישהו שנכנס אליי הביתה נתפס כפלישה של משהו מזהם לתוך המרחב הפרטי הנקי. אלו שני עולמות שונים נפרדים – העולם בחוץ והעולם בבית.

בן-זוגי זרם עם זה כי בקטע הזה אנחנו בעצם דומים, וגם הוא לא התלהב מהכנסת אנשים אלינו הביתה. אמנם הוא לא היה בחרדות כמוני כשנאלצנו להזמין בעל מקצוע. עם השנים עברתי טיפולים ומסגרות, מצבי השתפר. אבל הנושא הזה של הכנסת אנשים הביתה נשאר המעוז האחרון המבוצר. אנחנו עדיין לא מארחים. והקטע הוא שאני כבר התחלתי להבין כמה זה חשוב לבריאות הנפשית שלי ולהתקדמות בשיקום שלי שאתן לאנשים להיכנס. גם חסר לי לארח, לפחות את אחותי הקטנה. להכין לה אוכל, שתראה את הדירה שלי, לבלות איתה בבית שלי. אז לפחות בראש שלי אני באיזושהי מוכנות להתגמש, בתור התחלה עם אחותי הקטנה. למרות שגם איתה יש לי בעיה… יש לה דברים שאני מפחדת להידבק מהם… בחיים לא אגיד לה את זה כי זה מעליב וכי זה יעורר בה חרדה. אני אוהבת אותה, אבל נראה לי ששנים רבות היא לא שמרה על עצמה בגלל מצבה הנפשי, ולא יודעת כמה אפשר לסמוך על ההגיינה שלה. אני יודעת בוודאות על משהו אחד שיש לה. ואני לא יודעת כמה זה האו.סי.די מדבר מגרוני וכמה זה באמת חשש מציאותי. למשל, היא סובלת מפוסט-טראומה וסיפרה לי לאחרונה שהיא לא מצחצחת שיניים, אולי אחת לשבועיים (פשוט שמתי לב שהשיניים שלה צהבהבות ושאלתי אותה), וכשהגבתי בהפתעה ובדאגה, שלא תתפתח לה עששת ונזק לשיניים וכאבים, וטיפולי שיניים הם כל כך יקרים, היא דרשה שלא אדבר על זה יותר וזהו, ושהזנחה של הגוף זה אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה מינית ואין מה לעשות ואסור לדבר על זה יותר כי זה סתם גורם לה להרגיש חרדה ורצון להתאבד. ענתה לי שהפסיכולוגית שלה יודעת על זה. ובזה זה נגמר. אז זה לא הדבר שאני חוששת להידבק ממנו, אלא רק דוגמה למה שקורה איתה פיזית. היא עברה כל מיני דברים ועשתה שטויות. עכשיו היא במקום טוב יותר, אבל עדיין סוחבת את השלכות העבר ועדיין סובלת מבעיות קשות. אני כבר רואה איך אצטרך לממן לה טיפולי שיניים בעתיד… 😬

אבל בן-זוגי לא מוכן להכניס אנשים הביתה. פעם אני הייתי המתנגדת העיקרית כי זה עורר בי חרדה. עכשיו הוא המתנגד העיקרי וממש שם על זה וטו. הוא אומר שאין לו כוח לנקות אחר כך, כי הוא זה שבעיקר מנקה בבית. אפשר לחשוב כמה לכלוך זה יעשה. והרי גם אני מנקה, ננקה יחד. ובאותו לילה הוא פשוט לא הסכים שאחותי תבוא לישון אצלנו על הספה. אמר שזה לא נוח. האמת היא שאנחנו לא מאורגנים לארח, אם כי מן הסתם מה כבר צריך לליל חירום אחד – איזה סדין על ספה + שמיכה + כרית. ומקסימום תתקלח באמבטיה שאנחנו לא משתמשים בה (ולא במקלחת שאנחנו משתמשים בה), אם כי אין שום וילון באמבטיה. הקיצר, זה נורא מלחיץ אותי, אבל מניחה שככל שאארח יותר, רמת החרדה תרד, זה בדיוק כמו טיפול בחשיפה.
ברור לי שגם לבן-זוגי יש או.סי.די. אותו זה מעצבן כשאני מזכירה את זה.
מצד שני, אני אומרת, זכותו לפרטיות, זכותו להרגיש בנוח בבית שלו. זכותו שתהיה לו שליטה מי נכנס לבית שלו ומסתובב בו.
אבל זה נראה לי קצת קיצוני שאפילו במצב חירום חריג אנחנו לא יכולים לארח משפחה.
אז נכון, אני בעבר התנגדתי שאחותו תבוא. גם אחותו עם פחות מודעות היגיינית, הייתה לה נטייה לדחוף את המזלג שלה לצלחות משותפות, זה תמיד הגעיל אותי. ויש לה הרפס בפה שלפעמים מתפרץ. למה שארצה לחשוף את המרחב הפרטי שלי ואת גופי לזה?
אבל אמרתי לו לאחרונה שאני מוכנה שאחותו תבוא עם בעלה והתינוקת. הוא ענה לי שאני ממש לא רוצה, עם כל הלכלוך שהתינוקת עושה, והחלפת החיתולים…

במזל, אחותי הצליחה למצוא מכרים שלה שבילו באותו לילה בעיר לא מאוד רחוקה משם (הרבה יותר רחוקה מהעיר שלנו), והם מייד הסכימו לבוא אליה, לקחת אותה מחדר המיון, והסיעו אותה עד הבית שלה בעיר המרוחקת, שהם כלל לא גרים בה. חמודים. וחשתי אשמה גדולה מאוד. שאני אחותה ובסוף הם אלו שעזרו לה. לפני כן שקלתי אפילו לנסוע איתה אליה הביתה באוטובוס לילי, רק כדי לעזור לה בדרך ולהיות איתה. אך כאמור בסוף לא היה צורך.

כשחזרתי הביתה לא ידעתי איך להתנהל מול בן-זוגי. הוא באמת חמוד. והוא עושה המון בשבילי. הוא גם עשה דברים בשביל המשפחה שלי, עזר בכל מיני דברים, גם לאחותי הקטנה. אבל בקטע הזה, זו לא פעם ראשונה שאני מרגישה שבמצב חירום אני לא בטוחה כמה אפשר לסמוך על העזרה שלו. כואב לי להגיד את זה. אני מקווה שאני טועה. אני אפילו לא יודעת אם זה באמת או.סי.די אצלו כמו אצלי. אני מניחה שכן, די ברור שכן, ואני מבינה שזו הפרעת חרדה וזה לא מתוך אנוכיות או רוע. הרי אני ככה גם. וזה נכון שעם אחותי הקטנה יש הרבה "דרמות" לאורך השנים בגלל מצבה הנפשי. נכנסה למצבים הרסניים. ואולי באמת המצב לא הצדיק מייד "להפיל" עליו אירוח שגורם לו להרגיש לא בנוח, כי עובדה שנמצא פיתרון אחר. אבל עדיין הרגשתי חרא, שאני אחות לא מספיק טובה.

כתבתי הרבה כהרגלי, לא בטוחה אם הסברתי וסיפרתי כמו שצריך. זה הכניס אותי למצוקה ודיכאון. איזו מין אחות אני. אבל הצעתי לשלם לה על האמבולנס, לפחות זה. נו בסדר, אז אולי אני לא מארחת אצלי בבית, אבל אני עוזרת לה כמה שאני יכולה, ולמשל אתמול היא הייתה במצוקה נפשית ושוחחתי איתה ארוכות והיא הודתה לי אחרי זה שהשיחה עזרה לה המון והיא ממש נרגעה.

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

רשימת המטלות הכי לבנה שהייתה לי אי פעם

שמלה לבנה מקסימה (לא מסלון כלות!) שממש מחמיאה לי ושהופתעתי למצוא בסוף עונה בחנות בגדים (נורא קשה לי למצוא בגדים שמתאימים ומחמיאים לי, ממש לא מובן מאליו) – ✅
סנדלים לבנות – ✅
הינומה (גם לא מסלון כלות! אלא תוצר של שיתוף פעולה ספונטני בין בעל חנות בדים חמוד לתופרת מקסימה שהוא שלח אותי אליה) – ✅
של לבן לכיסוי הכתפיים בבית הכנסת כדי לשמור על תומתם של הרב והמתנדבים הצדיקים למצוות המניין מפני הכתפיים המפתות שלי (גם תוצר אותו שת"פ) – ✅
(למה בבית כנסת? כי הרבנות בשיפוצים)
טבעת שאני ממש אוהבת (מבחינתי אפשר היה את הטבעת הכי פושטית ופשוטה, סתם חלקה כזאת, אבל נתקלתי באחת עם קישוטי חריטה עדינים שגם יפה בעיניי) – ✅
מה נשאר?
לקבוע פן
לקנות איפור בסיסי ביותר לאיפור עצמי
אולי גם לקנות חזיה לבנה שמתאימה יותר לשמלה ולא מבצבצת כמו אלו שיש לי (אם אצליח למצוא, הציצי שלי מאתגר).

לא שזה כזהההה משנה כי זה יהיה טקס חופה קצרצר, קטנטן וצנוע בחצר בית כנסת, נטול מוזמנים – מלבד שתי חברות טובות ששימשו כעדות ברבנות לעניין רווקותנו והודיעו שאין כזה דבר, ברור שהן יגיעו לטקס, חמודות. אז בזכותן גם יהיו תמונות 😁. ואולי אולי גם אחותי הקטנה תגיע. לשאר המשפחה לא סיפרנו עדיין. נספר אחורי זה ונעשה איזה מפגש קטן רק של המשפחה הגרעינית וזהו… לא בנויים לכל הטררם…

אבל הנורא מכל עוד לפניי. האימה, הסיוט, חלום הבלהות של כל או.סי.די-אית מצויה: המקווה!!! 😱

המקווה הוא הסיבה העיקרית לרתיעה הפיזית שלי מפרוצדורת החתונה היהודית. עזבו את זה שכל הטקס הדתי הזה מעורר בי אנטגוניזם רעיוני ורגשי מסיבות שונות – לא ניכנס לעניין העקרוני הזה עכשיו – אני שמה את כל זה בצד כי כרגע אין מה לעשות, זו החתונה הנהוגה בישראל, ואנחנו לא רוצים חתונה אזרחית בחו"ל, ואני נוקטת גישה פרקטית, פשוט החלטתי ללכת על זה כי זה זמן יחסית נוח לעשות את זה מכל מיני בחינות. יעני פשוט לגמור עם זה וזהו… גישה רומנטית, נכון? 😏 אבל ברור שיש גם התרגשות ושמחה. פשוט כל הטקס הזה כל כך מיותר בעיניי ויותר חשובים חיי היומיום ביחד מאשר טקס אחד מנותק מהמציאות. אם אפשר היה פשוט לחתום איפשהו וזהו, אנחנו נשואים, הייתי עושה זאת בשמחה, וחוגגת בנפרד עם בן-זוגי. מה אני צריכה את האיש הזה עם הזקן שימלמל איזה אברא קדברא מעידן עתיק שכבר לא רלוונטי לאורח החיים הנוכחי והופ, הסטטוס שלנו ביקום השתנה. לפחות שתהיה אפשרות בחירה…

המקווה מגעיל אותי. ביקרתי במקווה הקרוב לביתי ויצאתי משם במצב לא ברור. אמנם קבענו, אני והבלנית בעלת החיוך התמידי (לחשוב חיובי! ברוך השם!), שבאותו יום אכנס ראשונה למקווה, לפני כולן, אחרי שהמקווה מצוחצח באקונומיקה וממולא במים חדשים (שאמור להיות בהם כלור), אבל לא יודעת… המקום באופן כללי נקי, אבל כשבהיתי מלמעלה במי המקווה עצמו הייתה קצת עכירות, איכס… מניחה שפשוט כבר טבלו בו נשים… איך זה לא מגעיל אותן? ובדקתי באתר משרד הבריאות את תוצאות דיגום המים שם נכון לסוף 2021 (אין 2022), והיו איזה שתי תוצאות חריגות…
טוב, לא אלאה אתכן בדוקטורט שעשיתי בנושא. אני יכולה ללכת גם למקוואות אחרים בערים אחרות, אבל אין לי כוח להיסחב לעיר אחרת בשביל זה (אם כי בעיר סמוכה יש תוצאות דיגום מעולות). ומניחה שבסופו של דבר רוב המקוואות די אותו הדבר.

הרב ממש ממש נחמד, גם המזכירה ברבנות. סיפרתי להם על הקשיים שלי והרתיעה מהמקווה. הרב ממש חמוד ומבין וגם אמר שהוא יעשה לנו טקס קליל, אבל הוא לא יכול לתת לי "פטור" מהמקווה… אפשר בים, אבל אז הבלנית תצטרך ללכת איתי לים, ואצטרך להתפשט שם בים… לא רלוונטי… חשבתי גם על זה שאצטרך לרדת במדרגות לתוך המים, בלי משקפיים, עם הקרסוליים הרעועים שלי, זה ממש מפחיד, שלא אמעד או אחליק… הרי בפעם הראשונה שנפלתי במדרגות זה כנראה היה כי הייתי בלי משקפיים באותו רגע… אולי אנסה להשיג מכתב מרופאה או משהו… זה בטח לא נהוג… אבל Desperate Times Call for Desperate Measures

טוב, חפרתי מספיק.

כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר

כבר הרבה זמן לא נפלתי כך, קצת איבדתי שליטה.
זה קצת מפחיד אבל יעבור. קצת יותר מהרגיל.
זה גם המחזור, תמיד משפיע ככה, והפעם ביג טיים.
מקווה שאפשר לתקן מקווה שאפשר לתקן.
יש דברים שאי אפשר לתקן. למשל משפחות מסוימות.
ואיך אפשר להביא ילד לעולם כזה, איך אפשר.
אתה דווקא תהיה אבא כל כך חמוד, ואני רואה את עומק התשוקה והאהבה האינסופית בעיניים הטובות שלך.
נורא רוצה להביא איתך ילד לעולם, אנחנו אבא ואמא חמודים נהיה, כמובן שגם יש צרות והמציאות היא לא כמו הפנטזיה, אבל כמו שאמרת אנחנו כבר מפוכחים באים לזה. נתמודד. אבל אוי, שלא נפשל, ואוי, שלא אגלה שצדקתי כל הזמן הזה.
זה פרי האהבה שלנו ויש הרבה אהבה.
אבל הנה עכשיו למשל אני בצד אחר של המציאות אני בעולם אחר אני בסוג של גיהנום נפשי, אולי נסחפתי, אבל גם המחזור משפיע, אם לא בעיקר. אני לא מבינה מה קורה איתי ואיפה כולם.
אני לא מבינה מה זו המשפחה הזאת ומה קורה בתוכה ולאן כל זה בכלל מוביל.
ממש לשומקום, אני רואה איך זה מוביל לשומקום.
אני לא מתכוונת אליי ואליך אני מתכוונת למשפחה שלי שבאתי ממנה שנולדתי אליה, מתכוונת לאבא אמא וזאתי מה קוראים אותה אחותי הגדולה. ואחותי הקטנה אני אוהבת אבל יותר מדי דואגת ואני לא עושה מספיק אני אכזבה.
אני מתכוונת עכשיו ממש מרגישה את הדיכאון, הרבה זמן לא הרגשתי ממש דיכאון כהלכתו סלעים כבדים יושבים על הסרעפת עוצרים את החיים כולם פתאום רחוקים ושונים ממני, אני לא שייכת לשומדבר, אין לי ערך לקיום שלי אין כלום לא משנה. בטן גדולה.
יותר היו למשל דאגות חרדות, דיכאון הרבה זמן לא ביקר ככה וכל האכילה הכפייתית הזאת לא נגמרת רק עוד ועוד מה זה, עד ממש לאחרונה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה והאוכל היה משהו אחר, עכשיו פתאום נסוגותי עשרים שלושים שנה לאחור מה זה פה מה פה קורה פה, איפה את, נעלמת נמעכת מה זה אולי כל זה היה אשליה.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
מה את עושה? עם הזמן שלך מה את עושה איך ממלאת את היום את הלילה, חלומות מוזרים מאוד.
זה לא בגלל הורדת המינון זה לא בגלל זה אני יודעת, זה בעיקר המחזור.
גם הקרסול איכזב בניסיון הליכה מבינה שייקח עוד הרבה זמן להשתקם. וגם כאבי גב תוקפים כבר כמעט שבוע יושבים סלעים בקרקעית שלי סדקים משקל סלעים ובסך הכול בקלות מתפקעים החיים כמו זרדים מתפצחים יושבים למטה עייפים, נכנעים. עכשיו אתה שקט פתאום, עכשיו פתאום אומר כל מיני דברים, שנמצאים בקצה של החיים. אתה בכלל לא יודע, אתה בעצם יודע המון, אתה לא מה שחשבתי אף פעם לא תהיה מה שצריך. אתה בכלל לא מתעניין בי אני ספח. אבל עכשיו מחלה רצינית עליך פתאום הכול משתנה ולא משתנה בכלל. אולי אני לא קיימת אם אתה מתייחס אליי כאינרציה של משהו מפעם, ממשיכה להתקיים איפשהו אבל קיום לא חשוב לא משתלב בשום דבר.
התחלתי לדבר שטויות כנראה התפרקת תודעה מתקטנת קטנה קטנה נעלמת אין הצדקה אין מה להגיד על מה אתם מדברים.
בכי בכי בכי קלישאה דמעות עיניים מתהפכות בלילה רואות לתוך.
אני לא זוכרת את עצמי הייתי משהו אחר היו בי כמויות של שבילים עכשיו כלום.
אני כלום וסליחה.
ומה איתך? גם אתה נעלמת. מה זה בכלל לא מבינה, מי אתה ואיך אני נשזרת לעומתך, בתוך מה.
אני רואה בבהירות חדה איך שאני מפורקה, אני ממש רואה את הערמה נזרקת לחור נפער בבטן עד שישתלט על כולי.
אתם רואים אותי? אני לא רואה את עצמי.

שוב לילה לבן + מחשבות על הורות

זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

הטיול בנורווגיה, חלק א': The Horror, או: הבחילה

זאת הייתה ההקדמה: הקדמה לטיול לנורווגיה.‏

ואני ממשיכה לספר כאן על הטיול המאורגן לנורווגיה מחודש אוגוסט האחרון.‏

בדיעבד, אחרי שסיימתי לכתוב את הקטע הנוכחי, הבנתי שלא יכולתי שלא לכתוב בפרוטרוט. ‏תכננתי וחשבתי שאתאר ואספר את הדברים יותר בקצרה ובכלליות ושאתקדם בצורה מהירה ‏וזורמת יותר בסיפור הכרונולוגי, אבל כהרגלי הארכתי בדברים והתעכבתי על נקודות, ובסוף ‏יצא שהפוסט הנוכחי מכסה רק את יום הטיסה וחצי היום שלמחרת… והאמת היא שאיני ‏יודעת עד כמה זה מעיק ומפורט מדי, כך שאולי בתגובותיכם, אם תהיינה, אם תרצו, תוכלו בין ‏השאר לתת לי פידבק בנדון שיעזור לי לכייל את עצמי בהתאם במידת הצורך. מצד שני, אני ‏כותבת כאן ראשית כל מתוך עצמי ובשביל עצמי, הרי זה היומן האישי שלי, ואיני חייבת לאף ‏אחד, כולל לעצמי, דין וחשבון והצטדקויות והתנצלויות (להפך – הנטייה להתנצלות והצטדקות ‏היא מהמרכיבים באישיותי שעליי למסמס, לגדוע ואף לעקור מהשורש. כך גם הספקות ‏העצמיים האינסופיים והנפש המסוכסכת שאני מחצינה כאן בריש גלי בתהיות העולות ‏בפסקה זו ממש, בעצם ההתלבטות שלי בקול מולכם ‏😁 – אך אם לא כאן אז היכן? 🤷 ☺️‏), כך שמי שבא ברוך הבא, ומי ‏שמתייגע אינו חייב לקרוא. אני חושבת שמכיוון שתחילת הנסיעה הייתה עבורי קצת ‏טראומתית, עוזר לי לספר עליה בפרוטרוט, לעבד את החוויה.‏

אז יומיים לפני הנסיעה הרגשתי לא משהו מבחינה פיזית. לא היה לי בכלל תיאבון ולכן כמעט לא ‏אכלתי בכלל (רק שני אגוזי ברזיל ליום). הייתה לי מועקה כללית לא מוגדרת בבטן והרגשתי ‏חולשה ועייפות, אבל תפקדתי. ארזתי את המזוודה לאט לאט ובחוסר כוחות, והייתי צריכה ‏לנוח מדי פעם, כשקצת זיעה קרה מכסה אותי. חשבתי שזה בגלל מזג האוויר החם והמאמץ. ‏גם היה לי כאב ראש. למרות זאת, בסך הכול הייתי עם גישה אופרטיבית ופתוחה לבאות. אז ‏קצת לא מרגישה טוב, שטויות, לא נורא, קורה, עובר.‏

כבר בנסיעה לשדה התעופה – באוטובוס וברכבת – הרגשתי לא מדהים. הרגשה כללית ‏חלשה מאוד. הגענו לנתב"ג, ואחרי התפּקדוּת אצל המדריך של הטיול המאורגן בנקודת ‏המפגש התקדמנו לנו צ'יק צ'ק במסלול הקבוע. כשעברנו הכול והגענו לאזור הדיוטי פרי, כבר ‏התחלתי להרגיש ממש על הפנים. התחילה לי פתאום בחילה חזקה, נוראית ומתמשכת.‏

בשנים האחרונות, למיטב ידיעתי מאז שנת 2016, התחלתי לסבול מבחילות והקאות ‏בתכיפות שהיא כנראה באופן יחסי די גבוהה, בערך כל כמה חודשים (יש שנים שיותר ויש ‏שנים שפחות). יכול להיות שהמקרים הללו כלל אינם קשורים זה לזה ופשוט במקרה או עם ‏הגיל אני חוטפת וירוס בטן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר (אם כי בעבר זה בקושי קרה ‏לי אם בכלל, לא זכור לי שהיו לי כאלו בחילות והקאות, בטח לא בשנות חיי הבוגרות). בכל אופן, אני בודקת את הנושא, ואולי אכתוב על כך בפוסט נפרד.‏

אז כמו בפעמים האחרות, גם הפעם עלה בי החשש שהבחילה הזו כמו ‏נשלפה ממעמקים, כאילו היא בעצם תמיד קיימת עמוק בתוכי, אך מוסתרת ובלתי-מורגשת, ‏מוטמנת בקרקעית, מכוסה בשמיכות המנחמות, הרכות והמעמעמות של שגרת החיים מחד ‏והחלומות מאידך, ורק מדי פעם מצליחה להשתחרר מאחיזת השמיכות האיתנה ומתרוממת ‏אל פני השטח, כמו צוללת גרעינית שפתאום מגיחה מבטן האוקיאנוס – בהתחלה רק ‏מבצבצת, ואז מפלחת באבחה אלימה את פני המים השקטים ומיתמרת מתוכם במלוא ‏משמעותה המבעיתה והמאכזבת, חושפת טבע אחר לחלוטין של המציאות. בחילה קיומית ‏בסיסית אה-לה-סארטר.‏
‏
אז התחלתי לשקוע אט אט לאותו יקום חלופי של עולם הלא-בריאים, להתכווץ לתוך עצמי, כל ‏הסובב אותי נראה לי רחוק וזר כל כך, ומואר מדי, גדול מדי, רועש ותזזיתי מדי. עולמי היה ‏כולו נקודה אחת סובלת ומרוכזת של בחילה מעיקה.‏

בן-זוגי החל לפסוע לו בנינוחות לכיוון חנות מוצרי האלקטרוניקה, ואני משתרכת אחריו. ‏באושר רב קלטתי בזווית העין פח אשפה והאטתי ועצרתי לידו, יען כי עולמי הצטמצם לכדי ‏מטרה אחת: חיפוש קרבה לאגנֵי הקאה פוטנציאליים. לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך ‏למראה פח. בן-זוגי, שהיה בעולם אחר ורחוק ממני, שאל כמו ממרחקים (אם כי היה סמוך ‏אליי) אם אני בסדר, ועניתי שאני לא מרגישה טוב ושבא לי להקיא ושהנה אני אשאר פה ליד ‏הפח והוא יכול ללכת להסתובב. תפסתי לי עמדת ישיבה בטוחה בקרבת הפח, העוגן החדש ‏שלי בחיים, והוא נבלע בחנות האלקטרוניקה.‏

אחרי כמה רגעים הבנתי שזהו זה. וגם שממש לא בא לי ושזה ממש לא לעניין לעשות את זה ‏בפח, ועוד בפרהסיה. הלכתי מהר ומצאתי את בן-זוגי, זרקתי לו: "אני הולכת לחפש שירותים, ‏חייבת להקיא, קח את התיקים שלי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. נכנסתי לתא שירותים ‏וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. יצאתי מהשירותים. גל בחילה תקף אותי, אז חזרתי לשירותים. ‏עמדתי חסרת אונים, בוהה באסלה הדוחה. נאדה, דבר לא קרה. יצאתי שוב. זה חזר על ‏עצמו כמה פעמים. בשלב זה המנקה בשירותים, עובדת זרה, כבר קלטה שמשהו קורה איתי ‏ושלחה מבטים שלא הצלחתי להבין אם הם מודאגים מחמת המטלה הנוראית שאני הולכת ‏לספק לה או דואגים לי מחמת האמפתיה האנושית. סביר להניח שאף אחת מהאופציות אינה ‏נכונה, שאני סתם משליכה עליה פרשנויות שלי, ושהיא בסך הכול בהתה בי עניינית ‏ואופרטיבית לחלוטין כמו בכל אובייקט אחר בעולמה התעסוקתי. אני חושבת שזרקתי לה בטון ‏מתנצל, באנגלית, שאני לא מרגישה טוב, והיא שלחה מבט שפירשתי כמבין. אני כבר לא ‏ממש זוכרת, הרי בשלב ההוא הכול כבר התחיל להתערפל סביבי. ההכרה שלי, איך אמרה ‏יונה וולך, התחילה להימוג.‏

הסתובבתי באי-נחת. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי, כולי חלשה וכפופה, מצוקה ובהילוּת ‏מרוחות על פניי החיוורות כמו איפור שהשתבש קשות מאיזו כּאפה מונומנטלית. לא הרגשתי ‏בנוח בקרבת כל האנשים, וגם לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בתוך האוויר הדחוס והמבחיל ‏של השירותים (אבל כנראה לא מספיק מבחיל בשביל לגאול אותי מייסוריי). מדי פעם שקלתי ‏לשבת על הרצפה במסדרון שמחוץ לשירותים באיזו פינה ולהתקבע שם, אולי אפילו לנצח. ‏לקרוס על הרצפה באיזו פינה נשכחת, להתקפל לכדי ערימה כפופה, וסוף סוף לנוח, מהכול – ‏באותם רגעים זה נראה לי כמו הגורל הכי שלו ונעים ומרגיע שיכולתי לאחל לעצמי.‏

בסוף מצאתי כיור צדדי נפרד, במין פינה כזאת לפני היציאה מהשירותים. התבייתתי עליו ‏והסתובבתי סביבו כארי בסוגר, מדי פעם נשענת על הקיר וכורעת במעין ישיבה, מקופלת. ‏המנקה באה מדי פעם, מביטה בציפייה, בשקט, במרחק מה ממני. הלו, היא לא שמעה על ‏חרדת ביצוע?… לא ממש בניתי על להופיע מול קהל 😅 😳 😒. בסוף היא הלכה משם לעיסוקיה. ואז ‏זה פתאום קרה, ובגדול, ובנחשולים. הקלה. ניסיתי לשטוף את הכיור במים והתנצלתי בפני ‏המנקה (שבאורח פלא פתאום שוב צצה שם), ולמיטב זכרוני היא הגיבה בהרגעה ובחיוך, ‏it's ok, ‎it's ok‏. הבעתי בפניה הכרת תודה, שבתי לבן-זוגי והודעתי לו בחגיגיות שהקאתי את נשמתי ‏ושעכשיו טוב יותר. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כל כך לא. ‏

עוד לפני הנסיעה בן-זוגי התבאס שיש לו זכות להיכנס לאחד הטרקלינים בשדה התעופה ולי ‏אין (בעוונותיי הוצאות כרטיס האשראי שלי היו נמוכות מדי), הוא לא רצה להיכנס בלעדיי. אבל ‏אמרתי לו שיילך לשם בכיף, אין בעיה, למה שהוא יפסיד בגללי, לפחות שאחד מאיתנו יהנה ‏מזה, ואני כבר אעסיק את עצמי, וגם ככה עדיף שלא אתקע שם אוכל. כשהיינו כבר בנתב"ג ‏והרגשתי רע אחרי סשן ההקאות, עדיין התעקשתי שיילך לטרקלין, ואמרתי שאני בינתיים ‏אנוח לי על איזה כיסא ואנסה לא להרגיש בחילה. שילחתי אותו לשם לא לפני שהוא ליווה ‏אותי לאיזשהו כיסא פנוי באחד מהשערים הסמוכים והלך לדרכו. אבל אחרי כמה זמן הגיע ‏התקף קשה נוסף, ומיהרתי בחזרה לפינה שלי ליד הכיור בשירותים, ולאותה מנקה, שכבר ‏היו לי רגשות אשמה שאני הופכת את המשמרת שלה לאחת הגרועות שהיו לה אי פעם, ‏ובהתאם שלחתי לכיוונה מבטים אומללים מתנצלים וחסרי אונים. והנה, הופה, שוב נחשולים, ‏וכבר הייתי נורא חלשה והרגשתי איום ונורא: כאב ראש ‏חזק, הרגשה כללית מזעזעת, חולשה ‏גורפת, צמרמורות ותחושת ערפול על סף סחרחורת. ‏בכוחותיי האחרונים הלכתי לטרקלין ‏והסברתי לדיילים ולדיילות המטופחים והמטופחות בכניסה את מצבי נטול זכות הכניסה מחד ‏ועל סף עלפון מאידך, ואת רצוני רק לקרוא לבן-זוגי. הם היו ממש ממש נחמדים ומבינים, נתנו לי ‏להיכנס לשם ולשבת איתו רגע, וגם הביאו לי בקבוק מים שאקח איתי. ‏

יצאנו משם והלכנו לשער של הטיסה שלנו, תפסנו מקומות ישיבה והמתנו. סביבנו החלו ‏להיאסף הנוסעים האחרים, שחלקם היו שייכים לקבוצה של הטיול המאורגן שלנו, ועדיין לא ‏ידענו מי מהם איתנו ומי בקבוצות אחרות. חלקם, איך נאמר, לא היו מסוג האנשים שהייתי ‏רוצה להיתקע איתם בטיול כזה. אבל באותם רגעים זו ממש לא הייתה הדאגה הכי גדולה ‏שלי. בשלב זה כבר הייתי הצל של עצמי – הצל של הצל של עצמי… הפכתי ליצור סמרטוטי ‏ואומלל שבקושי מצליח להרים את הראש, ישבתי רכונה ומקופלת, מכווצת לתוך עצמי, הראש ‏מורכן מטה, באיזושהי תנוחה שמנסה איכשהו להכיל את הבחילה העזה ולהחזיק אותה ‏במינימום תזוזה ותנועה, כי כל תנועה הגבירה אותה. וכשהרמתי את הראש מדי פעם, עשיתי ‏זאת לאט לאט – והבטתי בזהירות, באימה, בחשד ובמבט מזוגג בסביבותיי המשונות. המולת ‏האנשים ופטפוטם התיירותי הנלהב והטרחני היו זרים לי, ולא הבנתי מה אני עושה שם ‏במקום הזה.

ואז גופי שילח אותי שוב לסבב נוסף בפינה הקבועה והבטוחה שלי בשירותים ‏‏(עוגנים של ביטחון זה דבר חשוב בחיים), והתפללתי שלא אראה שוב את המנקה, וכשחזרתי ‏מההתקף השלישי לשער שלנו, כבר לא מבינה מה קורה איתי וממש מודאגת ובקושי ‏מתפקדת, ניגשתי לדלפק של חברת התעופה והתייעצתי עם אחת מדיילות הקרקע. היא ‏אמרה שהיא יכולה לקרוא עבורי לפרמדיק שיבדוק אותי, אבל הזהירה אותי שאם הוא יגיד ‏שאני לא במצב לעלות לטיסה – ייאסר עליי לעלות. היה לי נורא חבל שבן-זוגי יפסיד את ‏הטיול, הרגשתי לא נעים שיפסיד בגללי, הוא כל כך רצה לנסוע, ותהיתי אם הביטוח מכסה ‏ביטול נסיעה במצב כזה, ואולי בן-זוגי יוכל לנסוע בלעדיי, וכל מה שרציתי זה לא להיות שם ‏ולחזור הביתה, אבל איך אחזור, בקושי היה לי כוח לזוז, כל מה שיכולתי לעשות זה להיות בקרבת ‏שירותים ולחכות שזה יעבור, אבל זה לא עשה רושם של משהו שכבר עובר, ואיבדתי נוזלים ‏והמציאות התחילה להתנתק ממני, ואמרתי לבן-זוגי בקול חלוש שהנה, ידעתי שאני לא צריכה ‏לנסוע, וחבל שבכלל הסכמתי…‏

בסוף החלטתי לא לקרוא לפרמדיק, לזרום עם התסריט ולנסוע, הרי אם זה וירוס אז כמה זמן ‏זה כבר יכול להיות, יום-יומיים? ואולי הרע כבר מאחוריי. וכבר יצא לי בעבר לטוס אחרי יום של הרגשה רעה ‏בסגנון דומה, כשטסנו לארה"ב (אם כי אז זה היה פחות אינטנסיבי ואקוטי ממה שעבר עליי ‏כעת), וגם אז התלבטתי אם לבטל את הנסיעה, אבל בסוף נסעתי, ובטיסה ההיא שתיתי ‏הרבה בהדרגה וההרגשה לאט לאט השתפרה והיה אחרי זה כיף בטיול ובסך הכול שמחתי שנסעתי.‏

אבל במטוס לנורווגיה זה לא השתפר, ואחרי כמה זמן של טיסה הקאתי את נשמתי לתוך שקית הקאה (פעם ראשונה בחיי שהקאתי בטיסה, חוויה מרהיבה), ואני אומרת לכם – השקיות האלו יותר עמידות ממה שהן נראות. ‏ממש התרשמתי מאיכותן. חששתי שהן סתם שקיות נייר דַרְדָלֶה שלא יחזיקו, ושכל העסק הזה ‏יעשה שַמוֹת עליי וסביבי, אבל ממש לא. הרגשתי כל כך לא נעים מהנוסעים שישבו לידנו, זה ‏נורא מבאס לשבת ליד מישהי שמקיאה, אם כי הייתי מקיאה מתחשבת ומנומסת ‏ומודעת ונקייה, דחפתי את הפרצוף לפתח השקית וזה לא השפיע על סביבותיי, והלכתי לשפוך ולזרוק את ‏זה בשירותים. כמובן שבדיוק כשקמתי היינו בכיס אוויר נוראי ומטלטל ופקדו על כולם לחגור ‏חגורות, ודייל העיר לי במבט מודאג לא להסתובב וללכת בחזרה למושב שלי, אבל הייתי ‏חייבת להיפטר מהשקית ותכולתה, אז רבאק, שנייה… בדרך כלל, בימים כתיקונם בטח הייתי ‏הרבה יותר מבוהלת וחרדה מהטלטלות המפחידות של המטוס ומהמבט המודאג של הדייל, ‏אבל הפעם הייתי שקועה בצרות אחרות ובערפול חושים כללי.‏

ביקשתי מהדיילת עוד שקיות, ביקשתי עוד מים. ואחרי כמה זמן היה לי התקף נוסף. הייתי על ‏הפנים, ואיבדתי המון נוזלים. שתיתי כמה שיכולתי. הדיילת שאלה אותי אם להזמין לי ‏אמבולנס שיחכה לי בשדה התעופה. לא ידעתי מה לענות, בקושי הצלחתי לחשוב, שלא נדבר ‏על לדבר ולתקשר, מה גם שאף פעם לא הייתי במצב שדרש אמבולנס והיו לי חששות מכל ‏הסיטואציה וההשלכות. הסתכלתי על בן-זוגי במבט מתחנן שיעזור לי בתקשורת עם הדיילת, ובכלל בניהול המשבר ‏ובקבלת ההחלטות, והוא בהה בי ושתק ולא התייחס. כנראה בדיוק התעורר משינה והיה ‏מרחף וגמור מעייפות, או אולי לא שמע אותי ואת הדיילת היטב. קראתי לו בשמו, חזרתי על הצעתה של הדיילת, אבל שום ישועה תקשורתית לא הגיעה מכיוונו, שום חלק פעיל בניהול המצב, וזה היה ‏מעצבן ומתסכל, אולי הוא אמר בסוף משהו כמו שהוא לא יודע, או שזה תלוי בהרגשה שלי, אני כבר לא זוכרת, ובסוף ‏אמרתי לדיילת שזה בסדר, שלא צריך, תודה, יהיה בסדר. קצת כעסתי שבן-זוגי לא עוזר לי, ‏לא תופס פיקוד, או לפחות תומך באופן פעיל יותר, הרי הוא הרגיש בסדר גמור, ואני הייתי על ‏סף אשפוז ואינפוזיה, אז ווט דה פאק??? התחושה הזו חזרה על עצמה גם במהלך הטיול ‏בהמשך.‏

נחתנו באוסלו ויצאתי מהמטוס מעורפלת ומתנדנדת. ניסיתי ללכת ישר ולא כ"כ הצלחתי, ‏הרגשתי שאני כל הזמן נמשכת הצידה, ונעזרתי בבן-זוגי. דרכונים, מזוודות, ומצאתי את עצמי ‏בשעת לילה מאוחרת בנורווגיה באוטובוס של הטיול המאורגן עם חבורה של אנשים זרים, ‏שבקושי הייתי מסוגלת להסתכל עליהם או לבחון אותם, ולמרבה חרדתי זה היה אוטובוס ללא ‏חלונות, ואני כל כך הייתי זקוקה לאוויר. פשוט התקפלתי במושב שלי והתכדרתי לתוך עצמי. ‏בכוחות אחרונים הגענו לחדר שלנו במלון, וסיכמתי עם בן-זוגי שהוא ייצא למחרת עם ‏הקבוצה לטיול באוסלו ואני אשאר לנוח ולהתאושש בחדר במלון. כמובן באותו לילה הצטרפו ‏לחגיגה קצת שלשול וגם צרבות חזקות חוזרות ונישנות, כדי שרשימת הסימפטומים לא תהיה ‏חדגונית מדי 😒‏

בשארית הלילה ובחלק מהיום למחרת ישנתי, וחלומותיי היו טרופים ומוזרים עד מאוד, ובין ‏בחילה לצרבת ולכאב ראש גם היו לי צמרמורות והזעתי, ולאור כל זאת אני די בטוחה שהיה לי ‏חום. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בחדר זר ושקט במלון אי שם במדינה רחוקה ולא ‏מוכרת. ועדיין עם בחילה.‏

‏-המשך יבוא-‏

כל כך יפות שבא לבהות

טוב, אז לאחרונה היינו במסעדת שף יוקרתית שבן-זוגי השתוקק לנסות כבר מזה זמן מה, ‏וההזדמנות נקרתה בדרכנו. היה מאודדד טעיםםם ושווהההה (למרות ההסתייגות שלי ממסעדות ‏יקרות ופלצניות). אבל לא על האוכל אני רוצה לספר, אלא על החבורה בשולחן שמולי, שבהיתי בה ‏רוב הזמן, ואני לא מבינה איך הם לא הזמינו איזה מאבטח שיסחוב אותי משם ויעיף אותי החוצה ‏בגין הטרדת לקוחות.‏

הם היו שני זוגות צעירים + תינוק של אחד הזוגות. היה ברור שהם הורים טריים ושהם משתפים ‏את הזוג השני בחוויית ההורות החדשה וגם נותנים להם עצות וטיפים. האישה השנייה הייתה ‏הרה. האמא הטרייה הייתה יפה. מאוד יפה. יופי כזה שהפנט אותי ובהיתי בה כמו איזו ‏creepy ‎weirdo‏. היא הייתה בהירת-עור, והפנים שלה הזכירו לי פנים של שחקנית. גם האישה השנייה ‏הייתה מאוד יפה. היא הייתה כהת-עור, אולי ממוצא אתיופי, ונראתה כמו דוגמנית. ובכלל, שני ‏הזוגות נראו כמו ‏power couples‏, כמו המקובלים בתיכון. הנשים כאמור יפות וחתיכות, והגברים ‏יעני סוג של מסוקסים וגבוהים ומלאי ביטחון עצמי וחשיבות עצמית ועם פרצוף של ‏high society‏ ‏ובטח עושים מלא כסף, ויש להם מלא על מה לדבר בתחום העסקים או הווטאבר-תחום-שהם-‏עוסקים-בו, אבל תכלס עשו עליי רושם של סתם בלוק איטונג משעמם ופלוצי ומלא תעופה עצמית, ‏ולא נראו כזה מדהים. בקיצור, הגברים היו המרכיב הפחות אטרקטיבי בחבורה. ובטח כולם ‏התאגדו יחדיו לוודא שהגֵנים המרהיבים שלהם עוברים לדור הבא בצורה מיטבית. ובאופן כללי ‏נראו נורא מרוצים מעצמם. ‏

בכל אופן, כל ההוויה הזו ריתקה אותי, ההוויה של להיות אישה כל כך יפה, ותהיתי איך זה לחיות ‏ככה. בטח החיים שלהן כל כך נכונים וממומשים, כל כך מרגשים וממצים כל רגע וקורים באמת, ‏בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. והשמלות שלהן ישבו עליהן בכזו הרמוניה וחשפו ‏ירכיים שאפילו שאולי קצת הושפעו מההריון – עדיין נראו שופרא דה שופרא. מי אמר שאין עליונות ‏גנטית בעולם?‏

טוב, כן, אני יודעת, ברור, הדשא של השכנה (אופציה לשטגדיש אינפנטילי) וכל זה, ולכל אחת ‏החבילה שלה (שטגדיש נאמבר טו), וממש לא צריך להשוות, ההשוואה היא אשליה, ואי אפשר ‏לדעת מה באמת קורה מאחורי החזות הלכאורה מושלמת, ולכולם יש בעיות וקשיים וחסרונות, ‏ובסופו של דבר כולנו מתמודדים עם אותן מגבלות של המציאות. אבל היופי שלהן ריתק והקסים אותי, והחיים האחרים שנשבו מהן. כמו לצפות בסדרת טלוויזיה ‏אסקפיסטית, רק שזה היה אמיתי ובמרחק כמה מטרים ממני.‏

בסוף שיתפתי את בן-זוגי בהרהורים שלי, והוא היה קצת בהלם מעצם המחשבה ומהתפיסה שלי ‏את עצמי ואת חיי שמשתמעת ממנה. הוא אמר לי ברוגע שהוא חושב שזה הכול עניין של גישה. הוא כזה חמוד וחכם ‏ועם רגליים על הקרקע וגישה מעשית, רציונלית ועניינית. הכול אצלו הרבה יותר פשוט ובלי תסביכים ‏וסיבוכים. הוא בעל דימוי עצמי תקין וגישה בריאה ומאוזנת, בלי ביקורת עצמית מוגזמת ובלי ‏הלקאה עצמית. הוא לא מתערער בקלות ולא נובר בעצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא חווה את החיים ‏ואת עצמו בצורה כל כך טבעית ומלאת עניין ומימוש עצמי, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה ‏כפייתית. כל ההוויה הזו מרתקת אותי, ואני תוהה איך זה לחיות ככה.‏