התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

מוזיקה אהובה – פרק 2 (down memory lane)

אז עבר "קצת" זמן מאז הפוסט הקודם בנושא מוזיקה אהובה שפרסמתי בהשראת "השרביט החם". ליתר דיוק – חמישה חודשים תמימים. אבל אני מקיימת הבטחות, גם אם קצת בדיליי 😊

הפעם אני רוצה לשתף במוזיקה נוסטלגית לועזית. שוב מוזיקה מהקלטות של אבא שלי (כמעט הכול), פסקול ילדותי, אבל הפעם לא ישראלי.

La Petite Fille et Le Pere Noel – Barbara

שיר קסום שגם אחותי הגדולה אהבה במיוחד. רק בשנים האחרונות הצלחתי לגלות את שם השיר והמבצעת, בזכות ידיעת הצרפתית הבסיסית שלי וחיפושים בגוגל. קראתי עכשיו קצת על שניהם. השיר הוא מסביבות 1960, ומתברר שז'ורז' ברסנס כתב אותו וגם שר אותו. קראתי על ברברה בוויקיפדיה ונדהמתי מסיפור חייה. כל השנים התייחסתי לשיר ולזמרת כמגיעים עמוק מהתרבות הצרפתית ומעולם של אגדות רומנטיות. לא תיארתי לעצמי שהיא בעצם יהודייה שמשפחתה נאלצה להתחבא מהנאצים בצרפת בתקופת מלחה"ע השנייה. וכאילו זה לא מספיק, גם אביה התעלל בה מינית כשהייתה בת עשר. אוף, הפער בין החלום הרומנטי למציאות, תמיד. אבל טוב שיש אמנות יפה – מוזיקה, שירים, סיפורים, ציורים – לתעל אליהם את הקשיים והכאב ולזקק מהם יופי וקתרזיס. אומרים שבעקבות תלאותיה היא הייתה מאופיינת במלנכוליות, וכך גם רוב שיריה.

L'Olivier – Danielle Darrieux

ובכלל, כל אלבום האוסף "צפיחית בדבש" של קול ישראל, שממנו הכרתי את השיר הזה, הוא פשוט נפלא.

זה השיר האהוב עליי ביותר משם. אותי הוא מרגש באופן מיוחד. ואגב – במקרה זה לא מדובר בקלטת אלא בתקליט האוסף עצמו שהיה לאבי, ושכמובן לא שרד אצלו, כמו כל שאר התקליטים שנעלמו. לכאורה אבא שלי אומר שהוא לא יודע מדוע ולאן נעלמו, ואף שאל אותי פעם אם התקליטים אצלי, אבל זה ברור שהוא זרק או נתן אותם, כי יש לו צורך כפייתי להיפטר מחפצים והוא זורק ונותן הרבה דברים. גם את הפטפון המצוין שהיה לנו הוא נתן כמתנה.

קראתי עכשיו על דניאל דרייה – מתברר שהיא נפטרה ב-2017, בגיל 100! וואו.

The Lambeth Walk – Dalida

בילדותי הכרתי רק את הגרסה הזו מהקלטת, אבל בבגרותי גיליתי שזו גרסה של דלידה לשיר אנגלי משנות ה-30 של המאה העשרים. אני גדלתי על הגרסה של דלידה, שאני מאוד אוהבת. יש בה משהו חמים שקשור אצלי לימי אנגליה העליזים במיתולוגיה המשפחתית. איזו אופטימיות גולשת לכל עבר, שמחת חיים ראשונית, תחילת החיים. ההקלטה הייתה מהרדיו, מן הסתם מה-BBC, ובנוסף לשיר עצמו גם שדרן הרדיו הבריטי המצחיק תיקשר עם השיר בקצת דיבור ושירה בתחילת השיר ובסופו באופן משעשע שנכנס לפנתאון המשפחתי (או מה שחשבתי שהוא הפנתאון המשפחתי. גיליתי שאני כנראה די לבד בפנתאון הזה. האחרים עזבו כבר מזמן ונמצאים במחוזות אחרים).

ואם כבר דלידה, אז גם השיר הזה (שלא היה בקלטות של אבי, אך אני מאוד אוהבת):

Paroles, Paroles – Dalida and Alain Delon

קראתי עכשיו על סיפור חייה של דלידה – ממש ממש עצוב וקשה. כל כך מוכשרת, יפה, אשת העולם הגדול, וכל כך הרבה כאב, אובדן ואבדון (וכמובן מי שמתעניין יכול לגגל).

Nessuno Di Voi – Milva

שיר מרגש מאוד בעיניי. הלחן הנפלא, הביצוע העוצמתי של הזמרת, שכמו מתפקע מרוב רגש. וכדי להבין משהו ממילות השיר באיטלקית, שמתי אותן עכשיו בגוגל טרנסלייט (עובדים עם מה שיש 🙄), ואני מבינה יותר את עוצמת הרגש. היא שרה על אהובה שעזב אותה, ואומרת לאחרים – אל תדברו איתי עליו, הוא אומר לי את האמת, הרחמים שלכם לא עוזרים לי, אף אחד מכם לא יבין אותי כי אף אחד לא אהב כמו שאני אוהבת אותו, וגם אם הוא עם מישהי אחרת עכשיו, זה לא משנה, אסלח לו על כך, ופונה לאהובה – אהובי חזור אליי, לא אוכל לחיות בלעדיך. בקיצור, הפכה לשטיחון לניגוב רגליים (סתם, הייתי חייבת 😏).

Eye Level – Simon Park Orchestra

אני יודעת שכבר השתמשתי כאן כמה פעמים במילה "מרגש", ואני מקווה שאני לא שוחקת אותה, אבל גם הקטע האינסטרומנטלי הזה מרגש אותי במיוחד, בבחינת תחושת התעלות ראשונית של תחילת החיים (וגם במונחים האלו כבר השתמשתי 😁. מה, אתם רומזים שאני נוטה לחזור על עצמי? 🤔 😅). הוא נטוע אצלי עמוק בזכרונות הראשוניים שלי ומעורר געגוע לזמנים אחרים. איזו מנגינה אופטימית ועליזה ויפה. מנגינה של בוקר חדש מלא באפשרויות. הקטע שימש כנעימה של סדרת הטלוויזיה הבלשית Van der Valk.

England my England – Alan Price

השיר הזה תמיד עורר בי התרגשות, והרי זה שיר אנגלי על אנגליה, ספוג בתחושה של זיכרונות ילדות. מה צריך יותר מזה. הייתי שרה את הפזמון מכל הלב כהמנון געגועים. וכמה אירוני הפער בין הנוסטלגיה של הוריי (ושלי בעקבותיהם) לאנגליה כגן עדן רומנטי לבין מילות השיר שמציירות תמונה הפוכה לגמרי… אבל אני מניחה שזה גם ההבדל בין המעמדות – השיר מציג את המציאות של המעמד הנמוך, ששונה מהמציאות של המעמדות הגבוהים יותר…

Shaddap You Face – Joe Dolce

שיר קומי שמאוד שעשע את אבא שלי ואותנו. אבא שלי הקליט אותנו שומעות את השיר ברדיו או רואות אותו מבוצע בטלוויזיה (אני באמת לא יודעת, אבל בכל אופן ההקלטה היא בקלטת אודיו בלבד). הרעיון היה לענות בפזמון בצהלה "hey!!", ובסוף להצטרף לזמר בהתלהבות ב-"!!!Shaddap You Face", ואכן כך הצלחנו לעשות ברוב הפעמים. בהקלטה שומעים בעיקר את אחותי הגדולה שמשלה בכיפה (וגדולה ממני בשנה), ואני מאחוריה מצטרפת מדי פעם בחשש מה.

הנה בהופעה בטלוויזיה עם קהל (כי השואו הוא חלק מהעניין):

וריגשה אותי התגובה הראשונה לסרטון הזה (במיון "top comments"), של מישהו בכינוי Mally B:

"Whenever I became an angst filled teenager my late father played this to me to basically tell me stop being so miserable and cheer up at times and it annoyed me how much it worked. Now, when I feel down I play this and think about him and tell my depressed inner being to "shut up'a you face!" and it helped. Thanks, Dad"

והנה גם גרסת האולפן:

Miriam Makeba

באחת הקלטות היו כמה שירים נפלאים של הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה:

Pata Pata – Miriam Makeba

The Click Song – Miriam Makeba‎

Malaika – Miriam Makeba

מרים מקבה גם שרה את השיר היפהפה Suliram:

Miriam Makeba – Suliram

אבל אני הכרתי אותו בגרסה אחרת שהייתה בקלטת של אבא שלי, גרסה שאני יותר אוהבת (אולי כי גדלתי עליה ☺️). מחיפושיי האינטרנטיים הנחושים מתברר שזה ביצוע של הרכב מוזיקלי בשם Duo Ouro Negro:

Suliram – Duo Ouro Negro

ואיך אפשר בלי הקשר יהודי? הנה מתוך וויקיפדיה:
"אמה של מרים עבדה במשק ביתה של משפחה יהודית ומרים התלוותה אליה. אם המשפחה היהודית גילתה את כישרונה של מרים וכיוונה את צעדיה הראשונים בתחום המוזיקה, כפי שסיפרה מרים מקבה עצמה, מאוחר יותר, במהלך טקס בו הוענק לה פרס ובו שרה לבאי הטקס המופתעים את השיר "יידישע מאמע"".

ניסיתי למצוא את ה"יידישע מאמע" הזה שלה אבל לא הצלחתי. במקום זה נתקלתי בביצוע שלה לשיר "ערב של שושנים" (שלא קשור לנוסטלגיה האישית שלי):

Bebida Magica – Los jaivas

ועכשיו לגראנד פינאלה.

באחת הקלטות היה הקטע המוזיקלי האינסטרומנטלי הנהדר הזה. אבי הקליט אותו מהרדיו. הקטע תמיד מאוד ריגש אותי (כן, אני יודעת, שוב אני משתמשת בשורש ר.ג.ש 🤪), במיוחד בעלייה לצלילים הממריאים בפזמון. זו עוד מנגינה נפלאה שיושבת אצלי עמוק בחוויה הראשונית הטהורה של החיים. היא מעוררת ומייצגת בעיניי תחושה של תקוות גדולות, ציפייה, כיסופים, הבטחות. יכול להיות שכילדה גם הייתי רוקדת לצליליה בהתרגשות רבת מבע – אך הזיכרון עמום ואיני בטוחה אם זה נכון.

לפני די הרבה שנים (משהו כמו 20 שנה כמדומני) ביקשתי מאבא שלי שנמיר כמה שירים/קטעים מוזיקליים נבחרים מהקלטות הנוסטלגיות לפורמט מחשב, כדי לשמור אותם ושלא ייעלמו לתהום הנשייה. הייתה לו אפשרות טכנית כזאת להמיר מהטייפ למחשב, ואני לא הבנתי בזה כלום. הוא הסכים ועשינו פרויקט קטן. לקבצים קראנו בשמות השירים במקרה שידענו אותם, וכשלא ידענו קראנו להם בשם מזהה כלשהו. אבא שלי לא ידע איך קוראים לקטע הזה ומי המבצעים, אז קראנו לו South American 70's כי המנגינה וכלי הנגינה – החלילים –  נשמעים כמובן דרום אמריקאים, ודי ברור שזה משנות השבעים בגלל סגנון הדיסקו, וזה גם הוקלט ע"י אבי בסוף שנות השבעים.

לאורך השנים עשיתי מאמצים לנסות לגלות לגבי כל שיר ושיר מהקלטות הללו את שמו ושם המבצעים. זה היה ריסרצ' רציני, חיפושים תוך נבירה במעמקי האינטרנט, והצלחתי למצוא כמעט את כולם. אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה, שהאינסטרומנטליות שלו הקשתה על זיהויו, שכן לא היו אפילו מילים להישען עליהן בחיפוש. וכבר ויתרתי על התקווה שאי פעם אגלה מה היצירה הזו.

ואז לפני כמה חודשים עלה בי הרעיון הגאוני לנסות לזהות את הקטע עם האפליקציה לזיהוי מוזיקה בסמרטפון (SoundHound). תוך שניות עלו פרטי השיר: bebida magica של להקה מצ'ילה בשם Los jaivas.

עשרות שנים של ניסיונות זיהוי כושלים בפלאי הטכנולוגיה – מהימים המוקדמים של האינטרנט ועד להפצעתם של יוטיוב וגוגל לחיינו – הובילו אותי לרגע הקצר הזה של זיהוי באפליקציית סמרטפון בשלוש שניות.

בהתרגשות רבה מיהרתי לשתף את הקטע בקבוצה המשפחתית. אבי הגיב כלאחר יד ויחסית באדישות, והוסיף בנימה ידענית שלושה משפטים על הלהקה מתוך המידע שבאותו רגע קרא באינטרנט, כך, אני מצטטת:

"יפה, אור, אכן, לוס חייבס (Los Jaivas), משנת 1963 ועד היום. אחד ממייסדי הלהקה עדיין חבר פעיל בה. היא נחשבת לאחת הלהקות החשובות ביותר בדרום אמריקה…"

ואחותי הגדולה כלל לא הגיבה. אמי כבדת שמיעה אז לא הייתה יכולה כלל לשמוע את השיר.

אבא, אתה רואה? סמרטפונים אינם רק חולה רעה שהרסה את האנושות ותשמיד אותה, כדבריך, אלא יש בהם גם יתרונות. הבעיה היא בני האדם, לא המכשירים. הבעיה היא כיצד משתמשים בהם. הנה אבא, בוא נאזין יחד למנגינה היפהפיה הזאת ונרקוד יחד כמו ילדים מתלהבים ותמימים. אבל לא, אל תעשה את זה מוגזם בכוונה וגם אל תצחק עליי. וזה באמת מצחיק כשאתה פתאום מגיח לסלון וחולף לרוחבו בצעדי ריקוד מעודנים אה-לה-מינואט (או כל ריקוד בארוק אחר שאתה אוהב) ושואל במבע קומי שמנסה להיות רציני משהו כמו "איך רגלי האיילה החינניות שלי?", מאדים מצחוק בחיוך מדושן עונג מתנוך לתנוך, כמעט מתפקע מצחוק. כן, היית מצחיק נורא, והיית גם מפחיד נורא בהתפרצויות הזעם, והיית גם אוהב נורא ומרעיף חום ומגע ופינוקים, וגם פוגע נורא באמירות מכאיבות, וגם מרגש נורא כשהתרגשת עד דמעות מתוכניות בטלוויזיה ומשירים וממוזיקה. היית כל עולמי.

ואחרי ההקדמה הארוכה והפומפוזית מדי הזאת (הרי אמרתי גראנד פינאלה 😇), הנה הקטע:

-המשך יבוא בפרק הבא-

מוזיקה אהובה – פרק 1

בתור פרפקציוניסטית (אפרופו נושא קודם של מדור "השרביט החם"… אצלי הפרפקציוניזם הוא מהסוג המשתק והמוביל לדחיינות והימנעות והיתקעות על הפרטים הקטנים, אז לא ניכנס לזה אפילו – כי נצא מזה אולי רק כשיגיע זמני להתאפסן בבית אבות 🤪), קשה לי להכין רשימה כזו של עשרה קטעים בלבד. והרי אני אוהבת כל כך הרבה מוזיקה ומסוגים שונים ושל אמנים שונים, והמוזיקה הזאת נטועה עמוק בלבי – בלתי אפשרי למצות ברשימה קצרה… אבל אניח את הפרפקציוניזם בצד (וכשהוא יציק מדי פעם אשתדל לתת לו בעיטה, שיעוף קיבינימט 🤬) ופשוט אכין רשימה של קטעים אהובים במיוחד, שמרגשים אותי במיוחד ושיש לי אליהם קשר רגשי ואסתטי עמוק. מן הסתם יישארו מחוץ לרשימה קטעים ושירים שאני גם ממש ממש אוהבת אבל פשוט אין מקום לכולם או שבאותו רגע לא אזכור אותם והם יצוצו אחר כך. אז תמיד אפשר פשוט להכין רשימה נוספת 🙂

אבל – אני חייבת לערוך כמה רשימות נפרדות כאלו לפי קטגוריות שונות. למשל – מוזיקה קלאסית, מוזיקה ישראלית ישנה/נוסטלגית, מוזיקה לועזית ישנה/נוסטלגית, פופ/רוק/אלטרנטיבי/אלקטרוני לועזי וישראלי, ועוד…
כמו כן – בחלק מהרשימות אולי אאלץ לגלוש לקצת יותר מעשרה קטעים. אני לגמרי מבינה את ההגבלה ההגיונית של "השרביט המוזיקלי" לעשרה שירים/קטעים – הרי לקוראים בטח קשה להתרכז ברשימה ארוכה מדי – אבל פה ושם יש שירים שאני פשוט לא יכולה להשמיט, אז אולי אוסיף לפעמים עוד שניים-שלושה, משהו כזה…

בקיצור, נתחיל ממוזיקה ישראלית ישנה נוסטלגית (ואני כבר מתריעה שכנראה אאלץ לעשות חלק ב' לרשימה זו 🙂 )

כבר כתבתי בעבר בבלוג שלי על פסקול ילדותי שמורכב בין השאר ובעיקר מהמוזיקה שאבי השמיע בבית, בעיקר מקלטות שהוא הקליט (נראה לי שבעיקר מוזיקה שהקליט מהרדיו, אך לא רק), וגם הקטעים ברשימה הזו הם רובם ככולם מאותו פסקול ילדות מהקלטות הללו.

כדי שלא אחזור על עצמי בכל שיר ושיר, פשוט אציין שלכולם יש לטעמי לחנים קסומים, וכל שיר הוא עולם ומלואו של יופי – בצלילים ובמילים.
השירים הללו מעוררים בי תחושה של טוהר ויופי מזוקק, של ראשוניות ותחילת הדרך, של תקוות גדולות, הבטחות וציפיות, של געגועי אין-קץ. הם מעוררים גם זכרונות פיזיים של מקומות בזמנים שונים, של הריחות שעמדו באוויר, של סביבה רוויית טבע, של המרחב הציבורי שהיה שונה כל כך מעכשיו, של אנשים, של הווי חיים, של משפחה, חלום שהיה ונגוז.

הדודאים – סקסטה:

בלדה לנערי שגדל – אילנה רובינא:

בוא ואשק לך – הגבעטרון:

גן נעול – שוקי ודורית:

ערב קיץ ויונים – רוחמה רז:

זיכרון שקשור לשיר הזה: בתקופה שבה הייתי סטודנטית למדתי באוניברסיטה בעיר רחוקה מזו של הוריי וגרתי במעונות, ומדי פעם נסעתי אליהם בסופי השבוע. באחת מהנסיעות הללו להוריי האוטובוס היה עמוס ודחוס במיוחד בנוסעים רבים, והייתה תחושה צפופה שהעיקה עליי. במושב שליידי התיישב איש מאוד גדול ושמן, די מבוגר, שנראה מוזנח ומרופט, וקצת נאלצתי להידחק הצידה, והרגשתי לא בנוח. פתאום האיש הזה התחיל לשיר לעצמו בשקט את השיר היפה והעדין הזה. פתאום, באמצע כל המועקה הזאת, האיש הזה בעל המראה המאיים שר את אחד מאוצרות פסקול ילדותי, שלא שמעתי שנים רבות וכבר כמעט שכחתי. מה הסיכוי שפתאום איש שיושב לידי באוטובוס ישיר דווקא את השיר הזה, שכל כך מרגש אותי וכל כך נשכח ממני… מה שהגביר את ההפתעה היה הניגוד בין המראה הגס והאפרורי שלו לבין השיר העדין. כמובן שבכל מקרה זה מפתיע שמישהו לידך פתאום מתחיל לשיר בקול לעצמו באוטובוס 🙂
אולי המראה שלו היה של אדם עייף, עצוב, מובס ומעוך מהחיים. אולי השיר הזה היה עבורו אחיזה ביופי ובנשמה. ואולי גם הוא מתגעגע, כמוני.

הו מרגנית – מילי מירן:

נראה לי שאני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר הזה (או אחת הפעמים הראשונות). יש לי זיכרון של עצמי יושבת על הרצפה בבית של מי שהייתה חברתי הטובה בתקופת גן חובה, אולי אפילו גם בתקופת גן טרום-חובה. גרנו אז בעיר צפונית – שהייתה אז רק עיירה בתחילת דרכה מוקפת טבע של ואדי וגבעות. תחילת שנות השמונים. אז זוכרת את עצמי יושבת שם אצלה בבית על הרצפה ושומעת את השיר. ואני זוכרת שקראו לה אורלי ולאח התאום שלה קראו ליאור, וצחקנו שאם אומרים הרבה פעמים "אורלי" זה הופך ל"ליאור", וההפך. והשיר הזה מתקשר אצלי עם אותם ראשוניות וטוהר שכתבתי עליהם קודם. אותה תחילת דרך. הורים צעירים, עיירה צעירה, תקוות גדולות, החיים בעיצומם. ניחוחות המרחבים והטבע. הרוחות ההומות, השבילים בין הבתים, המדרגות. אני זוכרת כמה פחדתי מחבורת כלבים מסוימת שהייתה תמיד נובחת עלינו, ואני זוכרת את עצמי רצה ורצה ורצה מהר בבהלה ובחרדה עצומה, יחד עם עוד ילדים, ומטפסת על מתקן המגלשה בגן השעשועים עד למעלה, כי לשם הכלבים לא יכלו להגיע, והם רק נבחו מלמטה, ואני הרגשתי שניצלתי ברגע האחרון ממשהו איום.

אגדת הל"ה – העמרנים:

הרמוניית הקולות שלהם מופלאה בעיניי (או באוזניי בעצם).

חייכי לי בשירים – דודו זכאי:

מישהו הולך תמיד איתי – עפרה חזה:

‏

פעם היו שם פרחים:

לאחרונה גיליתי שהשיר התפרסם בביצוע הפרברים, אך אני דווקא הכרתי את השיר בביצוע אחר שאבי הקליט על קלטת שהשמיע לאורך ילדותי. הביצוע היה כנראה של הגבעטרון, זה די ברור, וכך גם אבי אומר, אך לצערי לא מצאתי באינטרנט שום אזכור לביצוע הגבעטרון לשיר זה, כך שאיני יכולה גם להביא לכאן את הביצוע הזה. כאמור יש לי אותו רק מוקלט בקלטת אודיו מקרטעת בת כ-40 שנה… המרתי את ההקלטה לקובץ מחשב (והאיכות ירודה כמובן בהתאם למקור), אך למיטב ידיעתי איני יכולה לשתף כאן קובץ שמע (אולי רק מי שמשלם על מנוי משודרג לבלוג יכול. אני בגרסת החינם כאן). יש בביצוע ההוא של הגבעטרון הרמוניה מופלאה של קולות ועיבוד פשוט נהדר. ואני ממשיכה לחפש מידע על הביצוע הזה. אז בינתיים אביא כאן את הביצוע של הפרברים (שאני פחות אוהבת, אך כמובן עדיין יפה), וגם ביצוע שמצאתי של חבורת זמר בשם "שדות שבעמק" (שמשום מה קוראים לשיר "ככה יודעים לספר", אך זה אינו שמו אלא רק שורה מתוכו), שאולי קצת יותר מזכיר את הביצוע של הגבעטרון בשל היותם חבורת זמר עם הרמוניה של קולות, אבל עדיין שונה מביצוע הגבעטרון ולא מתקרב לקרסוליו…

הפרברים:

שדות שבעמק:

והנה הגלישה אל מעבר להקצאת עשרת הקטעים – שני שירים של חוה אלברשטיין למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג – לא יכולתי להשמיט מהרשימה:

את תלכי בשדה – חוה אלברשטיין:‏

(כמובן מתוך שיר זה לקוחה כותרת הבלוג שלי. אחד השירים האהובים עלי ביותר – שירים במובן poems)

משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטיין:

Sonata in A minor for Arpeggione and Piano, D. 821 – Franz Schubert

זו אחת היצירות הקלאסיות האהובות עליי ביותר. כמו יצירות אחרות שציינתי בעבר כאן בבלוג, גם היא חלק מפסקול ילדותי, שכן נכללה באותן קסטות שאבי הקליט בהן מוזיקה מהרדיו או מתקליטים (המילים המסומנות בקו תחתון מקושרות לרשומה שכתבתי בעניין זה לפני כשלוש שנים). היצירה הזו תמיד מרגשת אותי, יש משהו מסתורי בצלילים שלה, במלודיה, ובטח כשהגיחה כך עם היופי המסתורי המכשף שלה ממעמקי רחשי הקסטה, אי אז… רק לחשוב על חורף אירופאי כהה מחוץ לחלון, ניחוחות הגשם, העצים והשבילים, האפרוריות המוריקה הזו, ספוגת החיים והחלומות והכיסופים… והיצירה מלאה אוצרות מלודיים לאורך כל הדרך…

יש כמובן ביצועים שונים, וניסיתי למצוא ביצוע שיהיה כמה שיותר דומה לביצוע הספציפי המוקלט שם. מצאתי את הביצוע הזה שמבוצע על הכלי המקורי שהיצירה נועדה לו (ארפג'יונה) – ומכל הביצועים ששמעתי זה נשמע לי הקרוב ביותר.

פרק 1:

פרקים 2 ו-3:

אני זוכרת שכילדה או כבת עשרה (כלומר, בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים) ראיתי בטלוויזיה סרטון מצויר שליווה את היצירה הזו – ובסרטון קבוצה קטנה של נגנים ממשיכה לנגן את היצירה הזו בהתמדה למרות כל מה שעובר עליהם – תוך כדי שמעבירים אותם ממקום למקום… וגם כשהם שוקעים במצולות הים, הם ממשיכים לנגן שם את היצירה… הייתי שמחה למצוא את הסרטון הזה, אך לא הצלחתי למצוא במרשתת אפילו רמז לקיומו…
משום מה בזיכרון שלי הסרטון היה חלק מתוכנית שנקראה משהו כמו "סיפורי הופמן" ובמסגרתה נכללו סרטונים מצוירים שונים… אך "סיפורי הופמן" היחידי שעולה בחיפושי הגוגל הוא האופרה של אופנבך… אולי ממרחק השנים הזיכרון שלי עשה מישמש מכמה דברים…

בכל אופן, תמיד כשאני מאזינה ליצירה הזו אני מרגישה שצליליה מגיעים אליי ממצולות הזמן, בדיוק כשם שהנגנים באותו סרטון ממשיכים לנגן אותה במצולות הים…

אבא

אני חווה קושי להירדם הלילה בעקבות המפגש המשפחתי היום, שהיה מאתגר ומעיק כתמיד, בעיקר בגלל אבא שלי. המוח שלי מוטרד, אני מרגישה מתח בגוף. ייקח לי קצת זמן להתאושש, לרוקן מעצמי את הרעל שבכל זאת הצליח להסתנן ולעשות לי קצת שמות בראש, אף על פי שבאופן כללי הגישה שלי השתפרה ביחס לפעם ואני פחות מתייחסת ולוקחת ללב וכיו"ב, יותר אדישה. אין לי כוחות להסביר ולפרט, ולמה בכלל להיכנס לחרא הזה. דינמיקת יחסים מעוותת והרסנית, והוא אדם כפייתי ושתלטן ואומר בהנאה רבה דברים עוקצניים ופוגעים. כל הזמן פולש לנשמה. זה כל כך דפוק שפשוט חבל להתעסק בזה. צריך פשוט להתנתק. אני נפגשת איתם לעיתים רחוקות, והמפגש היום עודד אותי לרווח עוד יותר את המפגשים. היו גם דברים נחמדים היום, אבל ככה זה אצל ההורים שלי – האמביוולנטיות הנצחית שאין לה מרפא או תיקון (התיקון הוא בניתוק מהם ובכינון יחסים בריאים עם אנשים אחרים) – האהבה מכאיבה ופוגעת, ואנרגיות רבות מושקעות בעצבים וביקורת וריבים מיותרים על דברים קטנים – שבקלות ניתן היה להימנע מהם. עושים מעשים קיצוניים ויוצרים אווירה מטורפת שלא לצורך. וצועקים, צועקים, צועקים, כל הזמן. זה כל כך מתיש ושוחק.

אני רוצה להעתיק לכאן כמה קטעים שכתבתי לעצמי לפני הרבה שנים. אני חושבת שכתבתי את הדברים עבור פגישה עם פסיכולוגית, כדי לרכז לי את הטראומות מאבא – מה שאני מצליחה לזכור. לא הוספתי תאריך על המסמך, אז אין לי מושג ממתי הוא, אך אני מעריכה שהוא מסביבות אמצע שנות העשרים שלי, דהיינו לפני בערך 15 שנה (איך הזמן עובר מהר כשמנסים לברוח מההשפעה ההרסנית של אבא חולה בנפשו). כי אני מרגישה צורך להוציא ממני משהו הלילה, לא לתת לזה לבעבע בתוכי. לפעמים צריך להקיא כדי שהבחילה תפסיק. אבא שלי, אגב, מכחיש לגמרי את התקפי העצבים שלו, או אולי מודה שלפעמים הוא התעצבן, אך לא בקנה המידה שאנו טוענות לו, ואנחנו סתם מגזימות. אני יודעת שהוא פשוט אדם חולה ולא שולט בעצמו ונמצא לחלוטין בהכחשה. זה מה יש. הייתה לו ילדות קשה עם אמא חולה בנפשה, הוא ספג ממנה הרבה חרא חולני. הוא רדוף שדים פנימיים. הנה הקטע:

---

פעם היה אגם קטן קטן קטן וסביב האגם היה יער גדול גדול גדול ופתאום בא סלע גדול גדול ‏גדול ומלא פינות חדות וצחק צחוק גדול על האגם וזילזל בפינותיו המעוגלות ובנוזליותו ‏השקופה ולעג לקטנותו ולמבטו המודאג ובסוף קפץ לאגם והעיף את כל המים החוצה ונשאר ‏שם רק סלע ענק, פוצע ומצחקק.‏
הסלע זה אבא והאגם זה אני.‏

‏**************************************‏

זיכרונות הרסניים מאבא מתקופת הילדות:‏

כשכעס על משהו, כנראה כשהתארגנו לצאת, הוא נורא התעצבן, התנפל עליי וקרע את השמלה שלבשתי.‏

התפרצויות חולניות רבות מספור, עם מבט מטורף בעיניים, אלימות בעיקר כלפי חפצים, ‏קולות של צווחות וציוצים אלימים ומפחידים.‏

קשה לי לזכור עכשיו את כל הדברים שאמר לי ושעשה שהשפיעו עליי כל כך לרעה. אמירות חולניות דפוקות שנכנסו לי לראש. חשבתי ‏על זה הרבה לאחרונה וזה עושה לי רע ואין לי כוח להתמודד עם זה.‏

לא רק דברים שאמר, אלא גם מצבים לא בריאים ולא טובים שהוא נקלע אליהם עם אנשים אחרים והכניס גם ‏אותנו לתוכם.‏

כשסבל מרעש שכנראה הגיע מהשכנים, הוא דפק עם משקולת על הקיר עד שהייתה גומחה בקיר. גם ‏בדלת האמבטיה עשה פעם כמעט חור.‏ ואני זוכרת פעם אחרת שבה הוא דפק עם המשקולת שלו על הרצפה נורא חזק ובלי סוף , שוב ושוב ושוב, ותוך כדי התנשפויות של אדם בהתקף מפחיד, ופשוט ברחתי מהבית החוצה.

צעק בקולי קולות שוב ושוב ושוב ושוב אל מחוץ לחלון המרפסת "קוקוריקו" על תרנגול שעשה רעש, וזרק ‏עליו בקבוקי בירה שחורה.‏

הרס לי קלטת וידאו כשהיה עצבני על משהו שלא קשור אליי (ושלח אותה לאחר מכן לתיקון). ‏הרס לאחותי הקטנה משחק סוני פלייסטיישן – דיסק שהוא עיקם לחלוטין.‏

היו לו התפרצויות מטורפות ואלימות שאי אפשר היה לדעת לאן יובילו ואיך ייגמרו. מבט ‏מטורף בעיניים, קולות מוזרים ומבהילים, קול היסטרי מצייץ ומצווח, חוזר על אותן מילים שוב ‏ושוב ושוב בהתקף עצבים.‏ אני זוכרת שאחותי הגדולה ואני היינו מייד בורחות להתחבא בחדר כשהוא נכנס למצב כזה.

שבר המון חפצים. כלי מטבח, מה לא.

כשאחותי הקטנה הייתה תינוקת הוא נתן לה פעם מכה אדירה בישבן ונשאר לה סימן כחול-סגול ‏למשך הרבה זמן, סימן בצורה של יד.‏ הייתי המומה וזה עשה לי רע בנשמה לשנים רבות.

אחרי טקס סיום חטיבה (סיום כיתה ט') של אחותי הגדולה (או שלי, לא זוכרת כרגע) – חזרנו הביתה, ואחותי הקטנה, שהייתה תינוקת, לא הפסיקה ‏לבכות, ואבא שלי התעקש לשים אותה בלול בסלון ולטלטל את הלול בפראות אף על פי שהראש שלה ‏נדפק בדפנות הלול, ואת כל מי שהתקרב כדי לנסות לעזור – הוא העיף מהסלון באלימות. את ‏אמא הוא העיף בבעיטה.‏ נורא רציתי לקחת אליי את אחותי הקטנה אך אי אפשר היה להתקרב כי הוא כאמור דחף באלימות מפחידה את כל מי שהתקרב תוך כדי צווחות מטורפות ומבט מטורף בעיניים.

כשהייתי בכיתה א' או ב' – חבורה של ילדים מהשכונה הטרידה אותנו באינטרקום, לחצו הרבה פעמים וצחקקו, אז הוא ירד ‏אליהם וצעק עליהם בשאגות, ואז חזר הביתה כולו במצב מטורף, לקח את אחד הכיסאות של ‏פינת האוכל, שרגליהם עשויות מתכת, וקרע ממנו את רגלי המתכת אחת אחת, סובב כל רגל ‏סביב עצמה עד שהיא נקרעה ממקומה. ואני צפיתי בכל זה באימה צרופה.‏

הייתה לנו חתולה סיאמית, היא פעם ארבה לאבא שלי והתנפלה עליו ושרטה אותו, אז הוא רדף אחריה בכל הבית, כשתוך כדי כך הוא העיף רהיטים – ספות, שולחן – אני די בטוחה שאני זוכרת שהוא לקח את הספה והעיף אותה על דלת הזכוכית של המרפסת, והדלת התנפצה לחלוטין. בעקבות זאת מסרנו את החתולה למשפחה אחרת…

יש עוד הרבה סיפורים…

חלום מלפני כמה שבועות:‏
אני ואבא נמצאים באיזשהו מוסד ציבורי, אולי בית משוגעים או קופת חולים. ‏הוא מתעצבן כי אין מענה למצוקתו או לכאבו או לצורך כלשהו שיש לו, אז הוא תוקע לי אגרוף ‏חזק בבטן, מכה אדירה, מוציא עליי את עצביו. וזה כל כך כואב וקשה לי לנשום.‏
בבוקר, בזוכרי את החלום, בכיתי וסיפרתי לאבא עליו.‏

---

עד כאן הקטע שנכתב כאמור לפני כ-15 שנה.

עכשיו ההורים עוזבים את העיר שבה גרו מאז שהייתי בכיתה א' (כמובן בתוך עיר זו הספיקו לגור כבר ב-5 דירות. אבא שלי חסר מנוחה), וחוזרים לגור בעיר ילדותם, ליד אחותי הגדולה ומשפחתה. אחותי הקטנה, שכבר לא קטנה, אלא בסוף שנות ה-20 שלה, לראשונה עוזבת את בית ההורים ותשכור דירת חדר לבד בעיר אחרת באזור רחוק מהוריי אך לא מאוד רחוק ממני. יש לה המון קשיים נפשיים. אני דואגת לה ומקווה שיהיה בסדר. אני מרגישה רגשות אשמה כי אני לא יכולה לעזור לה בכל הדברים הפרקטיים. אני עושה מה שאני יכולה. ההורים עוזרים לה וקונים לה דברים – בסך הכול כוונתם טובה, וזה יפה שהם עוזרים לה, גם אם זה חיבוק דוב, חיבוק שעדיף היה לוותר עליו אם היה חיבוק אחר במקומו. אך כרגע היא עוד תלויה בעזרה שלהם, וזה בא עם מחיר נפשי ורגשי מסוים, להיות עדיין חלק מדינמיקה חולה ומטריפה. אני מקווה שעם הזמן היא תוכל לאט לאט להתנתק מהם ולהיות עצמאית יותר.

העולם לא מושלם.

חלום: הבית הפרוץ

חלום מלפני כחודש:

בבוקר קמתי בבהלה מן החלום,
הוטחתי אל קרקע המציאות הקונקרטית – אל עוד בוקר פרוצדורלי לקראת יום עבודה,
מבולבלת, מרגישה בדיעבד את הבְּעָתָה המתוחה-עד-הקצה שאחזה בי במהלך החלום,
חוויתי את אירועיו באופן מציאותי כל כך, עד כי ההקלה שבגילוי כי רק חלום היה – גרמה לשחרור מתח אדיר שהדף אותי בפתאומיות אל תוך החלל הריק של חדר השינה, של חיי, והייתי זקוקה, הייתי זקוקה לנחמה שאין, והמשכתי הלאה בתנועות הרובוטיות המתבקשות של תהליך ההתארגנות היומי.

אחר כך, אצל הפסיכולוגית, נזכרתי פתאום בחלום, וסיפרתי לה:

היינו שם, אני והוריי וכנראה גם אחותי הקטנה, אולי גם הגדולה, בבית הוריי,

אך הוא לא היה אף אחד מהבתים שגרנו בהם,

גרנו תמיד בדירות, אף פעם לא בבית פרטי,

אך בחלום היה זה מעין בית פרטי, אולי דירת גן,

בכל אופן – בנוי על הקרקע,

אך שערי הבית ודלתותיו לא היו נעולים, נפתחו בקלות, פרוצים לכל דכפין,

ובעיקר לשכנים שלנו – משפחה שגרה בסמוך לנו – שבאו לבקר כל הזמן,

בעל ואישה וילד קטן או שניים (לא הזכירו לי דמויות מן המציאות, כמדומני),

וזה מאוד הטריד אותי, שהם נכנסים לביתנו מתי שמתחשק להם, מבלי לקבוע מראש ומבלי לבקש רשות, מחייכים ומסתובבים בחדרי ביתנו כבשלהם, ומצפים שנשמח לקראתם כלקראת חברי נפש ותיקים או בני משפחה, אפילו שבקושי הכרנו אותם,

ולעיתים עשו זאת כשהחלפתי בגדים בחדרי והדלת הייתה פתוחה, והרגשתי שזו פלישה גסה למרחב הפרטי שלי, שלנו, לאינטימיות שלי,

ומאוד הטריד אותי שהוריי לא עושים דבר כדי לעצור זאת, חלשים מולם, למרות שהם אמרו שזה מטריד גם אותם,

הייתה תחושה מאוד לא מוגנת בבית, תחושה חשופה ומאוימת, של חוסר פרטיות ושל סכנה,

ואב המשפחה השכנה הזו, היה בו משהו מוזר – כלפי חוץ לבבי וחייכן, אך בהגזמה, חיוך מתוח מדי מאוזן לאוזן, עד כדי בצבוץ של קריפּיות מדאיגה, כמו מתחת לנחמדות מסתתרים יצרים אפלים ואלימות מרומזת, משהו מאיים ופסיכופטי, בסגנון "חיזור גורלי".

באיזשהו שלב הם איכשהו מצליחים במניפולטיביות לגרום להוריי למכור להם את הבית, למרות שזה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו,

זה מכעיס אותי, אבל כבר אין מה לעשות,

ואני רואה את אבי מספר על הסאגה הזו לאחותו, דודתי, מבטא חוסר אונים ותסכול,

וזה כואב לי נורא, אני דואגת לו וכועסת עליו בו-זמנית,

ואז באיזשהו שלב אנחנו מבקשים בנימוס מהשכנים האלו שייצאו מהבית שלנו, שייתנו לנו קצת פרטיות,

והם נורא נעלבים, בעיקר הגבר,

והם יוצאים ואז הגבר חוזר כשרובה בידו, והוא חמום מוח ומשתולל מכעס ומאיים לירות בנו, ואני מבועתת, כמעט משותקת מפחד, ואני מדברת אליו בעדינות וברגש ובחמלה, מנסה לתקשר עם הצד הפגוע והפגיע שבו, עם הצד השפוי, להסביר לו שלא דחינו אותו, שלא הייתה כוונה לפגוע, אלא רק שתהיה לנו קצת פרטיות שכל אדם זקוק לה באופן טבעי, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו ושמחים על חברותו ומעריכים אותה, ונשמח להמשיך להיפגש, אבל רק צריכים קצת זמן לעצמנו, ומזכירה לו את ילדיו, ואני פונה גם לאשתו ומדברת על ליבה… בסופו של דבר הוא מתרצה ונרגע ומביע רגש ודומע, ואני מרגישה לאחר מכן סחוטה רגשית, נטולת כוחות, כמו אחרי משא ומתן מתיש עם חוטפים או עם פושעים פסיכופטיים מסוכנים, על סף אסון…

לאחר שהתעוררתי ובהתחלה לא הבנתי מדוע חלמתי דווקא חלום כזה, וממשי כל כך, נזכרתי פתאום שהוריי נמצאים לקראת מעבר דירה לעיר אחרת, עוזבים את העיר בה גרו מאז הייתי בכיתה א' (וחוזרים לעיר ילדותם ונעוריהם, שם גם אחותי הגדולה גרה עם ילדיה, כך שיהיו קרובים אליה ולנכדים, ויש בי גם הרבה נוסטלגיה לעיר הזו), ואולי זה טריגר, אבל זה רק הקשר נסיבתי שטחי מעשי,

בעיקר היה ברור לי ההקשר העמוק יותר: הוריי לא השרו בי (בלשון המעטה) תחושת ביטחון שהייתי כל כך זקוקה לה, אלא בדיוק להפך – חוויית החיים איתם הייתה חוויה מערערת של חרדה ואיום ולחץ ומתח ופגיעה ואווירה לא בריאה ומסרים שליליים, תחושה שלא מגנים עליי (ובדיעבד הבנתי עד כמה), ואבא שלי תמיד היה מסתבך בכל מיני מערכות יחסים לא בריאות עם כל מיני אנשים, ובכלל הוא אדם כפייתי ושתלטני, ולחיות איתו זו חוויה מתמשכת של פולשנות לנשמה. במשבר הנפשי הגדול שפרץ אצלי לקראת סוף תקופת האוניברסיטה הבנתי פתאום עד כמה הוריי הם פשוט משענת קנה רצוץ, ויותר מזה – שהם בעצם מקור של פגיעה (בעיקר אבא שלי), ושהכי נכון לי להתרחק מהם. שאין לי שם בית באמת. שאני לבד בעולם. שרעיון המשפחה שתמיד היה כל כך חשוב לי – היה אשליה.

אך הפסיכולוגית ביקשה ממני לנסות להבין את החלום גם מזווית קצת אחרת – איך אני מנתחת את החלום אם כל היסודות שבו מייצגים דברים בתוכי, בי. כשחשבתי על זה כך, עלו עוד תובנות שגם התחברתי אליהן:

השכנים הפולשים יכולים לייצג את העולם החיצוני – שתמיד חשתי שעושה בי כבשלו, פולש לי לנשמה, אל מתחת לעור, ושאין לי הגנה מפניו. בעצם בשלב מסויים בחיי הבנתי שבכל שנות הילדות והנעורים שלי הסתובבתי בעולם בלי עור נפשי שיגן עליי מפני העולם החיצוני ויסנן את מה שנכנס פנימה, והכל נכנס לתוכי ועשה בי שמות, הייתי פגיעה ושברירית כל כך, ספגתי הכל לתוכי, את כל הרעל. וזה עבד גם בכיוון ההפוך – היעדר העור, או העור הדקיק, הפך אותי לשקופה, כל מה שהתחולל בתוכי היה חשוף לעולם החיצוני. הסתובבתי עם עצבים חשופים.

כמובן שעם השנים זה השתפר והשתנה מאוד, ואני היום שונה מאוד מהאדם שהייתי פעם – פיתחתי עור עבה יותר, קצת יותר שריון, יותר אדישות כלפי מה שאחרים אומרים ועושים, פחות מושפעת. הפסיכולוגית שהתחלתי ללכת אליה לפני מספר שבועות גם מאוד עזרה לי עם זה, בעיקר בהתמודדות עם כל מה שקורה אצלי בעבודה. שיניתי גישה בזכותה והמצב בעבודה בסה"כ התייצב.

השכנים הפולשים יכולים לייצג גם את המחשבות הטורדניות שלי, שפעמים רבות מציקות לי ושולטות בי ושקשה לי להתנגד להן ולגרש אותן מראשי.

ופירוש שהוא שילוב של השניים – העולם החיצוני + המחשבות הפולשניות:
הקשיים והפגיעוּת שלי בקשרים עם אנשים אחרים נובעים במידה רבה מהמחשבות והפרשנויות שלי – הכוונות והמשמעויות השליליות שאני מייחסת לאנשים, כוונות ומשמעויות שהן נגדי.

וכשאני לא מצליחה להתנגד לכל הגורמים האלו שמשתוללים בתוכי ומשתקים אותי, בעצם אין לי מקום משלי, אין תחושה מוגנת ושלווה של בית בתוכי, בית שקט משלי שמופרד מהעולם החיצוני. העולם החיצוני מתרוצץ בתוך הבית שלי.

ההתחננות שלי בחלום כלפי אב המשפחה שאיים לירות בנו, להרוג אותנו – מייצגת את העמדה הבסיסית שלי מול העולם: עמדה מתגוננת ומצטדקת, הניסיונות התמידיים שלי לפייס, להתגונן, להצטדק, להתנצל, להסביר את עצמי על כל צעד ושעל, להתחנן על נפשי במאמץ. התפיסה הבסיסית שלי את עצמי כלא לגיטימית, לא בסדר, ושאני צריכה כל הזמן להתנצל בפני הסביבה כדי שהיא לא תפגע בי ולא תחשוב עלי רעות, ובעיקר – כי אני חוששת מאוד לפגוע באחרים, וחיכוכים ועימותים עם אחרים מעוררים בי חרדה וצער עמוק. יש בי תחושת אשמה בסיסית.

הפסיכולוגית (וגם הקודמת) מכניסה לי לראש שקודם כל, לא רק שאני בסדר, אני הרבה יותר מזה, והלוואי שאחרים היו כל כך מתחשבים וחושבים על אחרים כמוני, ויותר מזה – שכל החיים אני ילדה טובה, ושאני לא חייבת להיות ילדה טובה, שאני יכולה להיות גם לא בסדר, בדיוק כמו האחרים. שהעולם לרוב לא הוגן, ואין מה לעשות, זה העולם, אין צדק אבסולוטי ואין לי מה לחפש צדק כזה, ואני צריכה לחשוב יותר על מה עושה לי טוב, מה אני רוצה ומה בא לי.

החולשה, חוסר האונים והפחד האלו שלי מול העולם – כמובן יש להם שורשים עמוקים. מגיל צעיר ספגתי בריונות והצקות מהסביבה. הייתי כאמור ילדה רגישה ופגיעה מאוד (ושמנה וממושקפת – שילוב קטלני), ונכנסתי לדינמיקה של קורבן. וחשתי תמיד אשמה, שאני מוזרה ושאני גורמת ליחס הזה כלפיי במוזרות שלי, בכיעור שלי. תמיד הרגשתי צורך לומר סליחה, סליחה שאני קיימת, הקיום שלי הוא בעיה שמפריעה לאחרים, עיוות שצריך לתקן, תופעה ביזארית שצצה פתאום בקרב אנשים והם לא יודעים איך להתמודד איתה. תמיד שונה מאחרים. הסתובבתי בעולם עם תחושת איום תמידית, תחושה שאני פשוט איכשהו ומשום מה מושכת אלי את כל המבטים העקומים וההצקות והבריונים (שהייתי הטרף האהוב עליהם, כמובן), כמו דבק בי גורל כזה של קורבן חסר אונים. יצור מוזר.

וגם כשרזיתי בגיל הנעורים והתחלתי להיראות טוב יותר – גם זה לא היה בסדר מצדי. כי אחותי הגדולה התחילה ממש להתעלל בי נפשית ולרדת עלי, עד שבסוף העליתי במשקל. בשנים מאוחרות יותר היא הודתה שהיא התנהגה כך מתוך קנאה בי. זו הייתה החולניות שלה. אבל בזמנו לקחתי את זה על עצמי. הרגשתי שאני לא בסדר. שאני מפריעה לה. ושיהיה שקט יותר אם פשוט אשמין ולא אתיימר להיות יותר כמו כולם ולהיראות טוב יותר. ידעתי מבחינה רציונלית שהיא רעה ושהתנהגותה נובעת מהאישיוז שלה, אבל היא ידעה איך לתמרן במניפולטיביות את הדימוי העצמי הנמוך שלי נגדי, איך לתקוע הערות פוגעות כמו אגרוף לבטן, איך לערער אותי (וזה לא היה קשה, הייתי מעורערת מלכתחילה), היא הייתה ממש שטנית. ככה זה, החזקים שורדים.

טוב, נסחפתי יותר ממה שתכננתי, כהרגלי, וגלשתי ליחסים עם אחותי ולצלקות מהילדות ומהנעורים. והקטע הולך ומתארך.

אז אסיים בכך שאני יודעת שחלק ארי מהעניין הוא איך אני תופסת את עצמי, מגדירה את עצמי. כל השנים תפסתי את עצמי במונחים שליליים של מוזרות, חולשה, כיעור, קורבנות, חוסר אונים, חייזרות. עשיתי לעצמי עוול באוצר המילים הדורסני הזה. אפשר להגדיר אותי גם במילים אחרות, למשל: שנונה, מצחיקה, טובת לב, חמודה, חכמה, לפעמים מבריקה, מעמיקה, מקורית, מוכשרת, יצירתית, מעניינת, אכפתית, בעלת חמוקיים עסיסיים וסקסית בטירוף, אחושילינננגגג.

טוב, ביי

ימי חורף וחנוכה

אני מתענגת על מזג האוויר החורפי הזה, פשוט נפלא.
למרות תלאות הדרך באוטובוסים וברחובות המוצפים בדרך לעבודה ובחזרה (זה לא היה כזה נורא);
ואף על פי שאיך שיצאתי החוצה בבוקר גיליתי שנעלי החצי מגף שלי (שנעלתי הבוקר לראשונה מאז החורף הקודם) כנראה זקוקות לתיקון כי מים החלו לחדור אליהן טיפין טיפין וללחך בחשק את הגרביים ההמומים;
ואף על פי שלמרבה תדהמתי באחד האוטובוסים היה מודלק מזגן על קירור, וכשביקשתי מנהג האוטובוס לכבות, הוא אמר שזה לא קירור אלא רק אוורור, וכשהצעתי לפתוח חלון הוא אמר שאני מוזמנת, אבל שהוא עדיין לא יכבה את האוורור כי זה עוזר להעלים את האדים מהחלונות, אז קפאתי כל הדרך וחששתי שאצטנן; והתברר שגם לאחרים היה קר, אבל הם לא אמרו שום דבר; רק כשאני דיברתי על זה, הם פתאום הסכימו ונהיו מעורבים רגשית;
למרות כל זאת – נהניתי מיום החורף, עם ביצועי מזג האוויר המרגשים, ושפע המשקעים שהאדמה והצמחייה כל כך זקוקות להם, ובעבודה היה שקט ונעים (השבוע הבוס לא נמצא אז אנחנו בהילוך נמוך ורגוע יותר), ופינטזתי על להיות בבית ולהתכרבל בפוך ולהתחבא מהעולם, והנה עכשיו אני כאן במיטה, קצת מתפנקת מול מפזר החום, כשבחוץ משתוללת סופה, אבל אני בבית המוגן, יכולה להתעטף בחלומות ובשלווה ולהתכנס לתוך העולם שלי, ומאזינה למוסיקה קסומה כמו למשל:

חג החנוכה תמיד היה החג האהוב עלי ביותר. בחוץ קור, גשם ועננים אפורים ובפנים אור וחום חגיגיים. ושירי החג רבים ויפים. יש לי זיכרון מכונן מחג החנוכה בגן – איני זוכרת כרגע אם זה היה בגן טרום-חובה או בגן חובה. פעם, מזמן, כשהייתי בצבא בבסיס, כשנשארתי שם למשמרת לילה של שמירה, נחה עלי ההשראה וכתבתי בפירוט קטע ארוך ופיוטי על הזיכרון הזה, וגם על זיכרונות אחרים שפתאום עלו בי, כמו זיכרון של מוסיקת פסנתר קסומה ששמעתי פעם. רגעי התעלות רגשית, אסתטית ורוחנית שחוויתי. למחרת חיפשתי את הדפים שכתבתי בהם, והם פשוט נעלמו ללא זכר. הפכתי את התיק שלי, חיפשתי במשרד – ללא הועיל. נעלמו לנצח. מוזר. הצטערתי על כך זמן רב, עד שהשלמתי עם זה.
בכל מקרה, זיכרון החנוכה מהגן:
זוכרת את עצמי צועדת לקראת הגן כשהוריי, או אחד מהם, לצדי, הולכים יחד למסיבת החנוכה. הנופים באותה עיר צפונית היו אז בראשתיים יותר, מעט מבנים ומסביב מרחבים של גבעות וצמחיה וסלעים, הטבע במלוא הדרו. מזג האוויר חורפי מאוד, עננים שחורים כבדים מכסים את השמיים, הנוף התכהה והצבעים התחדדו – צמחים ירוקים הפכו ליותר ירוקים, האבנים ליותר אפורות-בז', האדמה ליותר חומה. האוויר ספוג ניחוח רענן עמוק של עפר לח ורקמות צמחים רטובות וגשם שעומד לרדת, הכל הומה לקראת סופה, אך בהשתהות שקטה, ומתח נעים ומבטיח באוויר.
אני מתרגשת לקראת המסיבה. אנו עוברים בשער ואני רואה מרחוק את מבנה הגן. מחלונותיו מופץ אור נגוהות עז, ונטבע בי רושם הניגוד הדרמטי בין הקור האפרפר של החוץ לבין הצהוב החם של הפנים. מבנה הגן קורא לי לבוא, כמו אלומות האור הן זרועות המושכות אותי אליו. נשמעים מרחוק קולות החגיגה, קולות אנשים ומוזיקה. קְצוֹת הקולות מגיעים אלי עם הרוח. אני לא יודעת מה מחכה לי שם. אני גם קצת חוששת. אני ילדה מאוד עדינה, פגיעה וביישנית. אני גם שמחה כי אני מבינה שמשהו מאוד מיוחד מתרחש, משהו מיוחד הולך לקרות.
אני כמעט לא זוכרת בכלל את המסיבה עצמה, רק הבלחי רגעים או תחושה של רגעים, פירורי זיכרון עמום. איזו שמחה כללית, איזה מראה לא מוגדר של אנשים וילדים חוגגים ואני בתוכם, וחנוכייה ונרות ומשחקים וחיוכים. פתאום אני קצת זוכרת, אולי קראו לי להדליק את אחד הנרות, ונורא התרגשתי. ואולי זיכרוני בוגד בי וזה בעצם לא קרה.
אבל דווקא הרגעים לקראת ההגעה למסיבה, שבהם אני מסתכלת מרחוק על מבנה הגן המאיר, תחת שמיים הומים חורף כהה, ושומעת מרחוק את הקולות, הם הם הרגעים שנחרתו בי כרגע מכונן בחיי.

הביצוע המושלם

את הביצוע המושלם אני לא מצליחה למצוא ביוטיוב; את הביצוע המושלם יש לי בקובץ מחשב שהמרתי בעזרת אבא שלי מהקסטה המקורית עליה אבא שלי הקליט את היצירה מהיכן שהוא – רדיו או תקליט – אי שם בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים – שמה באנגליה הרחוקה, החורפית, המנמנמת בערש הזמן הספוג תקוות גדולות; את הביצוע המושלם, שיופיו האינסופי, החמקמק, קפא לנצח בקואורדינטות זמן ומיקום בלתי מושגות, מלווה איזה רחש רקע שקט – ספק חריצֵי תקליט, ספק גלֵי האֶתֶר, ספק המיית הבית ההוא, כאילו מתחננת לעצור את הזמן, כמנבאת את עומק געגועי העתיד. הביצוע המושלם מזכיר לי את השטיח מקיר לקיר, את הבית החם, את החלון הגדול הצופה אל החצר האחורית הירוקה, הדשא הרענן הרטוב, חומת האבנים ספוגת הגשם, המדיפה ניחוח קור והבטחה, שדרכה חמקו סנאים קטנים אל העולם שמעבר, אל העצים, אל השבילים, אל האגם, אל שערים וחצרות ובתים, אל רחובות רומזֵי חיים. וממעל, השמיים האפורים מתכרבלים בעננים, כמו הכול עטוף, שמור, מוגן, בחלומות, בשרעפים.

את כל היופי הזה ספגתי מאבא שלי, אבא המאכזב שלי, אבא האוהב והאהוב שלי, אבא המטפל והדואג, אבא המקניט והפוגע שלי, אבא השובר דברים, אבא המשתולל וצורח במבט מטורף, אבא המטפח חלומות, אבא המדבר בעיקר על עצמו, אבא החולה בנפשו, אבא החכם והמלא ידע ואוצרות תרבות, אבא המלטף והמפנק, אבא המחבק, אבא המצחיק, הצוחק, המלגלג, אבא המלעיט אותי בשוקולד עד כדי התמכרות, כי אהבה זה שוקולד ושוקולד זה אהבה, אבא העוקב אחר מה שאני אוכלת ומעיר ומבקר ונרתע ממני, אני כבר לא ילדונת חמודה, אני מתבגרת מיוסרת אבודה. חשבתי שירשתי עולם ומלואו של תקוות גדולות, אך לא ירשתי דבר מלבד הבטחות כוזבות, אכזבות. אני שומרת באדיקות על אוצרות היופי האלו, אך החוט המחובר אליהם קרוע, אינו מוביל לשום דבר. 

אני זוכרת שהשמעתי את הקטע המוסיקלי הזה, לצד קטעים קלאסיים שקטים ועדינים נוספים, לאחותי הקטנה, כשהייתה ילדה קטנה, כדי להרגיע אותה (נטתה להיפראקטיביות), חשבתי שתאהב את היופי, שאני מכירה לה כך אוצרות תרבות (כפי שאבי הכיר לי), אך להפתעתי היא לא אהבה את זה, היא נרתעה, היא אמרה בפרצוף מודאג שזה עצוב מדי, ורצתה מוסיקה אחרת, שמחה.

אותי המוסיקה העצובה הזו משמחת עד מאוד, גודשת את לבי בהתרגשות, אני רוצה להתכרבל בה לנצח בתוך חורף אינסופי.

עזבו אותי מכל ענייני המשרד, העבודה, הניירת, האנשים, הפוליטיקות הקטנות, הקשקושים והשטויות, עזבו אותי מכל הטפל הזה, עזבו אותי מהמרחב הציבורי הישראלי האגרסיבי, המכוער והרועש, אני רוצה בחזרה למקור, אני לא שייכת לכאן, אני שייכת למקום אחר, רחוק כל כך כל כך, אבל אולי המקום לא קיים באמת, אולי אף פעם לא היה קיים, אולי רק בחלומות, ואולי אף פעם לא אהיה שייכת. אבל זה בסדר, גם בגלות נצחית אני יכולה ליהנות כתיירת.

והנה אחד הביצועים הלא מושלמים ביוטיוב:

James Galway – Songs for Annie וקצת על אנגליה ועל אבא

אני מנסה למצוא דרך לזהות את אותה מוסיקה קסומה מהילדות שנזכרתי בה מתוך חלום ושהצלחתי למצוא על אחת הקלטות המשפחתיות הנוסטלגיות שאבי הקליט בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. את כל הקלטות הללו המרתי לקבצים דיגיטליים במחשב, כך שיש לי קובץ mp3 של המוסיקה ההיא (באיכות לא מדהימה כמובן), אבל אין לי דרך להעלות כאן קובץ אודיו – את זה אפשר לעשות רק בתשלום, ואני כאן בגרסת החינם – כך שאוכל לשתף אתכם במוסיקה זו רק אם אזהה את היצירה ואצליח למצוא אותה ביוטיוב ואשים כאן קישור. אמשיך לחפש ולבדוק… ובינתיים, עד אז –

ישנם כמובן עוד שלל קטעי מוסיקה, קסומים לא פחות (לפחות באזניי, המשוחדות בנוסטלגיית הילדות), שאשמח לשתף בה אתכם.

יש את האלבום הזה – Songs for Annie – של החלילן James Galway שהיה לאבא שלי בתקליט שהוא השמיע שוב ושוב ושוב ושוב, פסקול ילדותי האהוב.

שלוש שנים גרנו באנגליה, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. נסענו לשם כשהייתי בת כמה חודשים וחזרנו כשהייתי בת 4. אבא שלי השמיע שם את האלבום הזה, שנקשר עמוק בתודעתי עם הוויית אנגליה הרומנטית. בתים אנגליים עם שטיחים מקיר לקיר, החום שבפנים מול הקור שבחוץ, עננים אפורים מעל ארכיטקטורה נפלאה, האסתטיקה הייחודית, העדינה, החצרות הציוריות, הסנאים שחומקים אל מעבר לחומת הגן, בין העצים, השבילים הנסתרים, הנהר, שפע הצמחיה הירוקה, כל רחוב גדוש ביופי, הדלתות, החלונות, המדרגות, השערים, הגנים… כל יציאה החוצה הייתה חוויה נעימה, מרגשת, יפה. מגע חומות האבן העתיקות, הקרות, הספוגות בגשם… וההורים, צעירים, נמרצים, עם חוג חברים בינלאומי והווי חברתי תוסס, נסיעות וטיולים וחוויות וחנויות אנגליות מלאות אופי ומסורת, אוצרות תרבות… וכרי דשא ועצים ומרחבים, מרחבים של יופי… כן, ספגתי מאבא שלי הרבה נוסטלגיה לאנגליה (ושמא גם ניתן לומר, את המיתוס הרומנטי)… והוא דאג לטפח אותה בי… הוא עדיין חי באופן יומיומי את הנוסטלגיה הזו (מהססת אם לומר מתבוסס בה, האם להוסיף קונוטציה שלילית), למרות שאנגליה מאוד השתנתה. אני כבר לא יודעת מה עמדתי כלפי התפיסות הרומנטיות הללו. למדתי להתפכח מהמון דברים ולראות את המציאות בצורה יותר פרופורציונאלית ומאוזנת, יותר מציאותית… הרי באנגליה של אז היו גם דברים רעים וסתמיים. תמיד יש גם דברים רעים וסתמיים. מה גם שגרנו בעיר ציורית במיוחד, ולא חסרים גם חורים באנגליה, ערים תעשייתיות, שכונות עוני… אבל אולי זה בכלל לא העניין. העניין הוא שבאמת היה שם יופי נשגב. שבאמת הייתה שם תרבות נפלאה. ששמרו על האסתטיקה המעודנת של המרחב הציבורי למען היופי שעושה כל כך טוב לנפש. כדי לחיות בסביבה מעוררת השראה. כדי לכבד את הטבע ואת המרחב הציבורי ואת הזולת.

(אני דומה לאבא שלי גם בנטייה לפאתוס ולכתיבה בפאתוס, כפי שאני מניחה שהכתיבה שלי בבלוג ממחישה מן הסתם, וודאי בפוסט ספציפי זה. אני גם דומה לו בציניות הנלווית, אך באופן שונה ממנו. אני גרסה משלי, דומה לו בהיבטים מסוימים ושונה ממנו מאוד מאוד בהיבטים אחרים).

יכולנו להישאר שם, באנגליה. אבא שלי קיבל הצעה מהאוניברסיטה… אבל היה לו ברור שהוא חוזר לישראל, ממניעי אהבת הארץ, ציונות… וכך היה, חזרנו. עד היום הוא מתחרט שחזר ארצה, אחרי שראה למה המדינה הזאת הפכה, איך היא השתנתה והִדרדרה לבלי הכר מבחינה תרבותית, סביבתית, אנושית… אני מבינה אותו לגמרי. אני גם מרגישה זאת. כמובן לא באותה מידה כמוהו, בהיותו בן 70. הוא חש בחריפות את ההבדלים המדכאים בין אז להיום. אם כי יש גם תהליכים שהם גלובליים… רק שכאן מרגישים זאת ביתר שאת, בצורה מואצת…

בכל אופן, המשכנו לשמוע את האלבום הזה גם כשחזרנו לישראל, והוא תמיד עורר בי געגוע עז עד דמעות לתקופה מלאת קסם, שעם הזמן נדמתה יותר כחלום חמקמק, כאגדה נושנה.

הנה כמה קטעים אהובים עלי מתוכו (אלו שהצלחתי למצוא ביוטיוב):

 

 

(לא ברור לי למה היה צריך בקליפ הזה את שלוש רקדניות הבלט הרוטטות הללו ואת רעש גלגלי הכרכרה שפתאום מגיח מבין הצלילים היפים, אבל ניחא…).

השיר הידוע של ג'ון דנבר, Annie's Song. רק בשלב מאוחר יותר למדתי שהקטע מבוסס על שיר משנות השבעים, חשבתי שזה לחן קלאסי או עממי… זה היה הקטע האהוב עלי ביותר מכל האלבום. אני זוכרת איך שאבא שלי היה שם את השיר הזה ואני הייתי מתחילה לרקוד ברחבי הסלון בתנועות דרמטיות מלאות הבעה, כולי שקועה בדינמיקת השיר. ואני זוכרת שזה היה מצחיק אותו. לא זוכרת אם ניסיתי להצחיק – זה נכון שהייתי עושה הרבה דברים בשביל להצחיק, בדרנית כזאת – אך למיטב זכרוני לצלילי שיר זה רקדתי בשיא הרצינות. אבל אולי הוא לא צחק עלי, אולי צחק כי הייתי חמודה, והרי ילדים יכולים מאוד להצחיק בהתנהגותם הלא מודעת לעצמה, גם אם אינם מתכוונים לכך… (מנסה לאזן עם פרופורציות, לא למהר לייחס לו תגובות מזלזלות, מקטינות, מקניטות, ציניות, משפילות, מגחיכות, מצלקות, אם כי יש לו הרבה כאלו, והוא נוטה לצחוק על אנשים, גם על כולנו במשפחה).
 

 

ולחן עממי קלטי יפהפה מאירלנד:

 

אני חושבת שאבא שלי איכשהו איבד או זרק בכוונה (יש לו קטעים הזויים פסיכים) או השאיר מאחור בדירות קודמות במעברי דירה (לטענת אמא שלי) את התקליטים האהובים (כולל אלבום פסטיגל אהוב עלי, ועוד), כולל התקליט הזה. אני צריכה לבדוק איתו (לפני כמה זמן הוא שאל אותי אם התקליטים אצלי. ממש לא. חבל שהוא לא שומר על הדברים הללו, חבל שהוא זורק כל כך בקלות את אוצרות האחווה המשפחתית שלנו, מה כבר נשאר ממנה, מן העבר המשותף). אבל בכל אופן יש לי מהאינטרנט את עטיפת האלבום, חזית וגב:

אני זוכרת איך תמונת התקריב של האישה בגב העטיפה הרשימה אותי וגם קצת הפחידה כי הפנים גדולות ומצולמות מאוד מאוד מקרוב… אבל חשבתי שהיא יפה. הבנתי שהאישה הזו מאוד חשובה ובטח מיוחדת כי האלבום מוקדש לה ונוצר למענה. העובדה שהוא יצר את האלבום הזה בשבילה ובהשראתה הייתה בעיני מופלאה…. כילדה ממש קטנה חשבתי שגאלווי הוא זה שהלחין את המנגינה של Annie's Song במיוחד למענה, והמנגינה מלאת ההשראה הביעה את אהבתם הנעלה והטהורה, הנצחית…
האלבום יצא ב- 1978, והנה, אני קוראת כעת בוויקיפדיה שהם התגרשו בתחילת שנות השמונים (ב- 1984 כבר התחתן עם מישהי אחרת, אשתו השלישית….). החלום ושברו 🙂

המממ…. כל המוסיקה הזאת מאוד מחוברת לי רגשית עם אבא שלי, וגם אבא שלי היה אהבה נכזבת… אבל המוסיקה, המוסיקה תמיד יפה, תמיד נוגעת, תמיד מרגשת, תמיד מבטיחה, תמיד כאן, טבועה בדי.אן.איי שלי, תמיד מחזירה לאותה נקודה בזמן שבה הכל היה אפשרי ושבה הרגשתי – גם אם הייתה זו רק אשליה – מוקפת בחיים גדולים, במשמעות וביופי.