James Galway – Songs for Annie וקצת על אנגליה ועל אבא

אני מנסה למצוא דרך לזהות את אותה מוסיקה קסומה מהילדות שנזכרתי בה מתוך חלום ושהצלחתי למצוא על אחת הקלטות המשפחתיות הנוסטלגיות שאבי הקליט בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. את כל הקלטות הללו המרתי לקבצים דיגיטליים במחשב, כך שיש לי קובץ mp3 של המוסיקה ההיא (באיכות לא מדהימה כמובן), אבל אין לי דרך להעלות כאן קובץ אודיו – את זה אפשר לעשות רק בתשלום, ואני כאן בגרסת החינם – כך שאוכל לשתף אתכם במוסיקה זו רק אם אזהה את היצירה ואצליח למצוא אותה ביוטיוב ואשים כאן קישור. אמשיך לחפש ולבדוק… ובינתיים, עד אז –

ישנם כמובן עוד שלל קטעי מוסיקה, קסומים לא פחות (לפחות באזניי, המשוחדות בנוסטלגיית הילדות), שאשמח לשתף בה אתכם.

יש את האלבום הזה – Songs for Annie – של החלילן James Galway שהיה לאבא שלי בתקליט שהוא השמיע שוב ושוב ושוב ושוב, פסקול ילדותי האהוב.

שלוש שנים גרנו באנגליה, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. נסענו לשם כשהייתי בת כמה חודשים וחזרנו כשהייתי בת 4. אבא שלי השמיע שם את האלבום הזה, שנקשר עמוק בתודעתי עם הוויית אנגליה הרומנטית. בתים אנגליים עם שטיחים מקיר לקיר, החום שבפנים מול הקור שבחוץ, עננים אפורים מעל ארכיטקטורה נפלאה, האסתטיקה הייחודית, העדינה, החצרות הציוריות, הסנאים שחומקים אל מעבר לחומת הגן, בין העצים, השבילים הנסתרים, הנהר, שפע הצמחיה הירוקה, כל רחוב גדוש ביופי, הדלתות, החלונות, המדרגות, השערים, הגנים… כל יציאה החוצה הייתה חוויה נעימה, מרגשת, יפה. מגע חומות האבן העתיקות, הקרות, הספוגות בגשם… וההורים, צעירים, נמרצים, עם חוג חברים בינלאומי והווי חברתי תוסס, נסיעות וטיולים וחוויות וחנויות אנגליות מלאות אופי ומסורת, אוצרות תרבות… וכרי דשא ועצים ומרחבים, מרחבים של יופי… כן, ספגתי מאבא שלי הרבה נוסטלגיה לאנגליה (ושמא גם ניתן לומר, את המיתוס הרומנטי)… והוא דאג לטפח אותה בי… הוא עדיין חי באופן יומיומי את הנוסטלגיה הזו (מהססת אם לומר מתבוסס בה, האם להוסיף קונוטציה שלילית), למרות שאנגליה מאוד השתנתה. אני כבר לא יודעת מה עמדתי כלפי התפיסות הרומנטיות הללו. למדתי להתפכח מהמון דברים ולראות את המציאות בצורה יותר פרופורציונאלית ומאוזנת, יותר מציאותית… הרי באנגליה של אז היו גם דברים רעים וסתמיים. תמיד יש גם דברים רעים וסתמיים. מה גם שגרנו בעיר ציורית במיוחד, ולא חסרים גם חורים באנגליה, ערים תעשייתיות, שכונות עוני… אבל אולי זה בכלל לא העניין. העניין הוא שבאמת היה שם יופי נשגב. שבאמת הייתה שם תרבות נפלאה. ששמרו על האסתטיקה המעודנת של המרחב הציבורי למען היופי שעושה כל כך טוב לנפש. כדי לחיות בסביבה מעוררת השראה. כדי לכבד את הטבע ואת המרחב הציבורי ואת הזולת.

(אני דומה לאבא שלי גם בנטייה לפאתוס ולכתיבה בפאתוס, כפי שאני מניחה שהכתיבה שלי בבלוג ממחישה מן הסתם, וודאי בפוסט ספציפי זה. אני גם דומה לו בציניות הנלווית, אך באופן שונה ממנו. אני גרסה משלי, דומה לו בהיבטים מסוימים ושונה ממנו מאוד מאוד בהיבטים אחרים).

יכולנו להישאר שם, באנגליה. אבא שלי קיבל הצעה מהאוניברסיטה… אבל היה לו ברור שהוא חוזר לישראל, ממניעי אהבת הארץ, ציונות… וכך היה, חזרנו. עד היום הוא מתחרט שחזר ארצה, אחרי שראה למה המדינה הזאת הפכה, איך היא השתנתה והִדרדרה לבלי הכר מבחינה תרבותית, סביבתית, אנושית… אני מבינה אותו לגמרי. אני גם מרגישה זאת. כמובן לא באותה מידה כמוהו, בהיותו בן 70. הוא חש בחריפות את ההבדלים המדכאים בין אז להיום. אם כי יש גם תהליכים שהם גלובליים… רק שכאן מרגישים זאת ביתר שאת, בצורה מואצת…

בכל אופן, המשכנו לשמוע את האלבום הזה גם כשחזרנו לישראל, והוא תמיד עורר בי געגוע עז עד דמעות לתקופה מלאת קסם, שעם הזמן נדמתה יותר כחלום חמקמק, כאגדה נושנה.

הנה כמה קטעים אהובים עלי מתוכו (אלו שהצלחתי למצוא ביוטיוב):

 

 

(לא ברור לי למה היה צריך בקליפ הזה את שלוש רקדניות הבלט הרוטטות הללו ואת רעש גלגלי הכרכרה שפתאום מגיח מבין הצלילים היפים, אבל ניחא…).

השיר הידוע של ג'ון דנבר, Annie's Song. רק בשלב מאוחר יותר למדתי שהקטע מבוסס על שיר משנות השבעים, חשבתי שזה לחן קלאסי או עממי… זה היה הקטע האהוב עלי ביותר מכל האלבום. אני זוכרת איך שאבא שלי היה שם את השיר הזה ואני הייתי מתחילה לרקוד ברחבי הסלון בתנועות דרמטיות מלאות הבעה, כולי שקועה בדינמיקת השיר. ואני זוכרת שזה היה מצחיק אותו. לא זוכרת אם ניסיתי להצחיק – זה נכון שהייתי עושה הרבה דברים בשביל להצחיק, בדרנית כזאת – אך למיטב זכרוני לצלילי שיר זה רקדתי בשיא הרצינות. אבל אולי הוא לא צחק עלי, אולי צחק כי הייתי חמודה, והרי ילדים יכולים מאוד להצחיק בהתנהגותם הלא מודעת לעצמה, גם אם אינם מתכוונים לכך… (מנסה לאזן עם פרופורציות, לא למהר לייחס לו תגובות מזלזלות, מקטינות, מקניטות, ציניות, משפילות, מגחיכות, מצלקות, אם כי יש לו הרבה כאלו, והוא נוטה לצחוק על אנשים, גם על כולנו במשפחה).
 

 

ולחן עממי קלטי יפהפה מאירלנד:

 

אני חושבת שאבא שלי איכשהו איבד או זרק בכוונה (יש לו קטעים הזויים פסיכים) או השאיר מאחור בדירות קודמות במעברי דירה (לטענת אמא שלי) את התקליטים האהובים (כולל אלבום פסטיגל אהוב עלי, ועוד), כולל התקליט הזה. אני צריכה לבדוק איתו (לפני כמה זמן הוא שאל אותי אם התקליטים אצלי. ממש לא. חבל שהוא לא שומר על הדברים הללו, חבל שהוא זורק כל כך בקלות את אוצרות האחווה המשפחתית שלנו, מה כבר נשאר ממנה, מן העבר המשותף). אבל בכל אופן יש לי מהאינטרנט את עטיפת האלבום, חזית וגב:

songs for annie - front

songs for annie - back

אני זוכרת איך תמונת התקריב של האישה בגב העטיפה הרשימה אותי וגם קצת הפחידה כי הפנים גדולות ומצולמות מאוד מאוד מקרוב… אבל חשבתי שהיא יפה. הבנתי שהאישה הזו מאוד חשובה ובטח מיוחדת כי האלבום מוקדש לה ונוצר למענה. העובדה שהוא יצר את האלבום הזה בשבילה ובהשראתה הייתה בעיני מופלאה…. כילדה ממש קטנה חשבתי שגאלווי הוא זה שהלחין את המנגינה של Annie's Song במיוחד למענה, והמנגינה מלאת ההשראה הביעה את אהבתם הנעלה והטהורה, הנצחית…
האלבום יצא ב- 1978, והנה, אני קוראת כעת בוויקיפדיה שהם התגרשו בתחילת שנות השמונים (ב- 1984 כבר התחתן עם מישהי אחרת, אשתו השלישית….). החלום ושברו 🙂

המממ…. כל המוסיקה הזאת מאוד מחוברת לי רגשית עם אבא שלי, וגם אבא שלי היה אהבה נכזבת… אבל המוסיקה, המוסיקה תמיד יפה, תמיד נוגעת, תמיד מרגשת, תמיד מבטיחה, תמיד כאן, טבועה בדי.אן.איי שלי, תמיד מחזירה לאותה נקודה בזמן שבה הכל היה אפשרי ושבה הרגשתי – גם אם הייתה זו רק אשליה – מוקפת בחיים גדולים, במשמעות וביופי.

16 תגובות בנושא ״James Galway – Songs for Annie וקצת על אנגליה ועל אבא"

  1. איזה פוסט יפה ומרגש, מלא זכרונות, נוסטלגיה ומוסיקה (שאני לא יכולה להאזין לה כעת, אבל ארצה להאזין בהמשך). מוסיקה באמת מחברת מאוד לתקופות ולמקומות, מעוררת זכרונות. ההתרפקות על העבר יכולה להיות מלווה בתחושת געגוג ואפילו אובדן. את משלבת את תחושת החרטה של אביך על עזיבת אנגליה (הנפלאה גם בעיני), עם חרטות וגעגועים משלך. הכל שלוב, וגם הביקורת העצמית שלך, שנשזרת תוך כדי הכתיבה ומהדהדת את אבא שלך. הכל משפיע, אי אפשר באמת לנתק אותנו מהעבר שלנו…

    אהבתי

    1. פרי העץ היקרה, תודה רבה על תגובתך הרגישה, המבינה והמכילה.
      ואם התנהלותי כיום מביעה ביקורת עצמית קשה ונטייה "לרדת" על עצמי, הרי שביחס לעבר זו ממש אהבת עצמית 😊 … כן כן, זו גרסה משופרת ומרוככת ומאוזנת ומלאת פרגון עצמי לעומת האופן בו דיברתי על עצמי פעם… אז תארי לעצמך איך הייתי, ממש צער בעלי חיים… וכן, זה מאוד מושפע מאבא שלי… ובכלל, הושפעתי ממנו מאוד, הפנמתי אותו בצורה כמעט מושלמת (הייתי ילדה של אבא), ובשנים שלאחר מכן הייתי צריכה לעבור תהליך של "להקיא" עצמו מתוכי…. גירוש שדים… שכמובן עדיין ממשיך ותמיד יימשך….
      שבת שלום וסופשבוע נעים. כזה מזג אוויר יפה בחוץ, שמש נעימה.

      אהבתי

  2. מדהים איך הזיכרון המוזיקלי שלנו פועל…..דווקא את הקטע של Marais לא הכרתי, בכלל לא מוכרת לי המוזיקה שלו – אז תודה שהכרת לי אותו. 🙏 את Annie's song של ג'ון דנבר אהבתי כל כך…..הוא יצא כשהייתי בצבא, וכמוך גם אני הזדהיתי עם האהבה הטוטאלית שהוא הביע. אבל זה נכון שהאהבה הגדולה נכונה לרגע כתיבת השיר, לפעמים זה כבר אפילו לא רלוונטי בעת הביצוע……עצוב אבל אלה החיים. אהבות ואכזבות……….

    אהבתי

    1. אמפי יקרה,
      תודה רבה על תגובתך. לפני שאשכח, תמיד רציתי לשאול ולא הייתה לי הזדמנות – מה מקור ומשמעות הכינוי שבחרת לעצמך?
      נכון, המוסיקה נטמעת בזיכרון בצורה מיוחדת, שמעוררת רגשות עוצמתיים וזכרונות כל כך ספציפיים ומוחשיים….
      אכן, זיג-זג האהבה, קשרים שנגמרים – לא רק רומנטיים, אלא גם קשרי חברות – זה כ"כ מעציב אותי וחבל לי, אבל כפי שציינת, זה חלק מהחיים. זו המציאות. אז אם הכל סובייקטיבי, יחסי, בר-חלוף, עלול להיגמר או להשתנות כל רגע… איך מאמינים במשהו בכלל… ובמה נאחזים…. שאלות רטוריות כמובן… כל אחד והתשובה שהוא נותן לעצמו…
      באיזשהו שלב בחיים, כשהתחלתי להתפכח מחלומות הילדות והנעורים, אמרתי לעצמי שתמיד אעדיף את האמת על פני אמונה באשליות, תמיד תמיד. גם אם המציאות מאכזבת, היא מה שבאמת קיים וקורה, ולא תעתועי המוח והמנגנונים הפסיכולוגיים ואשליות "אד הוק" מנחמות.
      אבל חלק מהמשבר הנפשי החריף שחוויתי אז היה, שלא נותר לי במה להאמין. שראיתי את הכלום של המציאות ואיך הכל הוא השלכה שלנו, של מוחנו, על קנבס המציאות הריק…. והייתי משותקת וחסרת אונים אל מול הפער הבלתי נסבל הזה בין תחושת המשמעות העמוקה והעוצמתית של השנים הראשונות לעומת הקריסה לתוך הריק של השנים שלאחר מכן – הנפילה מגן עדן.
      לכן אנו בכל זאת זקוקים לחלומות, לאמנות. ל- willing suspension of disbelief.
      ולהבין שבסופו של דבר החיים הם אבסורד שאין לנו שליטה עליו. מי שואל אותנו בכלל…. אז כמו האמירה הזו של הנגמלים מהתמכרויות – לקבל את מה שלא ניתן לשנות ושלא נמצא בשליטתנו, לנסות לשנות את מה שכן בשליטתנו…
      למה כל תגובה שלי זה נאום שלם שמנסה לסכם את מהות החיים. אני כ"כ כמו אבא שלי 🙄 😕 😳
      שבת שלום!

      אהבתי

      1. אור יקרה, כל כך אוהבת את התגובות שלך, ממש מרגיש כמו שיחה אמיתית. אני מאד מזדהה עם הרצון לראות את המציאות כפי שהיא מצד אחד, ועם הצורך בחלומות ואמונה ואותה willing suspension of disbelief שמקבלים מספרים וסרטים וגם בתקופות מסוימות בחיים. כנראה זה בכל זאת לא לגמרי סותר, וחי בכפיפה אחת גם זה וגם זה.
        מוסיקה משחקת תפקיד כל כך עוצמתי בחיי, בזכרונות ילדות, בחוויות החיים, ממש מערבלת לי את הקישקעס לפעמים………גם עם זה אני מאד מזדהה.
        לגבי שאלתך – הכינוי שלי נוצר באופן הזוי ומעוות מהשם האמיתי שלי, ויותר לא אוכל לפרט בלי להפר את האנונימיות………..😘

        Liked by 1 person

  3. לא יודעת להסביר מדוע כלי נשיפה מביאים אותי לכדי דמעות. אולי זו פעולת הנשיפה והשאיפה המעורבות בהפקת המוסיקה ומתקשרת לעצם היותנו, בניגוד לכלי נגינה אחרים בהם מופעלות הידיים .
    המוסיקה הזו מעוררת בי געגוע למשהו שאבד ולא ישוב עוד,
    חשבי כמה רומנטי להקדיש שיר לזאת שאהבה נפשך. גם אם מדובר באהבה חולפת ברגע כתיבת השיר, זה הרגע המזוכך ביותר.

    אהבתי

    1. תודה רחל יקרה.
      מעניין היחס שלך לכלי נשיפה, לא חשבתי על זה.
      וגם בי עולה הרגשה נוגה דומה למשמע המוסיקה הזו, שמחה שאת אוהבת אותה!
      מאוד מאוד רומנטי. וכשאני חושבת על זה, אני פתאום נזכרת שבעבר כתבתי שירים לאנשים שאהבתי, שעוררו בי השראה – בקשרים הרומנטיים הספורים שהיו לי בחיי לפני הקשר עם בן זוגי. והאהבות האלו נגמרו, כדרכן של אהבות, ולמרות עוז הרגשות… וכמובן, הצד השני סיים את הקשר איתי, והכאב היה עז כמידת האהבה….
      אבל הרגשות שחשתי במהלך הקשר נחוו אצלי כרגשות הטהורים והנעלים ביותר, ואהבתי את האנשים הללו אהבת נפש עזה, ורגש האהבה עצמו היה עבורי קסום, מטאפיזי, טרנסדנטלי, מעורבב בחלומות ובקצות העצבים של הקיום… והנה, בסוף – סיום הקשר הוא פרוצדורלי, כאב פרוצדורלי, כמה ארצי ויומיומי, כמה מציאותי וסתמי…
      כמו המוות…
      וואו, כמה נסחפתי לתגובות קודרות כאן, אני ממש מבאסת! סליחה,
      ומאחלת שבת שלום וסופ"ש נעים.

      אהבתי

  4. אני חייתי שנה באנגליה בכיתה ה', ומבינה לגמרי את הנוסטלגיה והגעגוע למה שכבר לא יהיה, ואולי אף פעם לא היה. אם עזבת בגיל 4 אני מניחה שרוב הזכרונות שלך מורכבים מתמונות ומסיפורים על אודות, ואולי גם משברי זכרונות פיזיים, קור, חום, שטיח מקיר אל קיר. גם אצלי מוזיקה (קלאסית) מחוברת הדוקות לאבא שלי, וכך ישאר תמיד. מדובר במוזיקה מנחמת, ולכן לדעתי היא קשורה להורים, למקום הראשוני כל כך. ואהבתי את התמונה שלך רוקדת ברגש בסלון לצלילי החליל של שירה של אנני. אני חושבת שאין אבא בעולם שצוחק על הילדה הקטנה שלו. אולי רק על הילדה הגדולה.

    אהבתי

    1. תודה מניפה, ואיזה כיף שאת מבינה את הנוסטלגיה שלי, כמישהי שגם חוותה חלק מהילדות שם…
      עצוב לחשוב שזה אף פעם לא היה. אולי זה כן היה, אבל רק בחלקו. הנוסטלגיה מקשטת את זה בערפל-חלום ומסננת החוצה את הדברים השליליים והבעייתיים והסתמיים, פשוט מזקקת את היופי מתוך המציאות. אז היופי כן היה שם, לצד דברים אחרים.

      אהבתי

  5. אמא שלי ילידת אנגליה ותמיד היו לה רגשות נוסטלגיים למולדת שלה, אבל אני למרות שבילדותי ובביקורים שעשינו שם בילדות אהבתי מאד את אנגליה, אני עכשיו ממש לא אוהבת את המנטליות של האנשים שם כולל רוב קרובי המשפחה הסנוביים שלי שגרים שם.

    אהבתי

    1. אסתי שלום, ברוכה הבאה ונעים להכיר,
      כן, מניחה שבסופו של דבר זה הכל אנשים, ובכל מקום יש אנשים דפוקים…
      אבל עדיין, יש שם – ובאירופה בכלל – יופי שנורא חסר לי.
      תודה על תגובתך,
      אור

      אהבתי

  6. ראיתי את הכותרת עם השם : James Galway
    והמשכתי לקרא …
    פוסט מרגש
    זכרונות ילדות …
    ( נהגתי בעבר להגיב אצלך בבלוג הישן)

    אהבתי

    1. היי נ*גה, תודה על תגובתך, כיף לראות אותך כאן 🌸
      כמובן, אני זוכרת אותך ואת בלוגך השופע תמונות יפות 😊
      את ממשיכה לכתוב בישראבלוג או שעברת למיקום אחר?

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s