לאבא שלי יש סולם

אולי בקרוב יטפס בו עד השמיים.
אבל בקושי יש לו כוח לעמוד, איך יטפס.
וכואב לו כל כך כואב.
והגוף שלו פרכס והמוח שלו התבלגן והשתנה.
הזיכרון נפגע.
מדבר דיבורים מבולבלים, לא קוהרנטיים, תלושים מהמציאות, אבל חושב שהוא מדבר רגיל.
מתבדח וצוחק, חושב שאומר בדיחות שנונות כמו פעם, אבל בעצם אומר מילים לא קשורות, דברים הזויים. תסריט של דייוויד לינץ'.
כמו אדם שעבר שבץ או שחולה באלצהיימר או דמנציה או מחלה נוירולוגית אחרת כלשהי.
העיניים שלו נועצות בי מבט בוחן.
בודק איך אני מגיבה לדבריו.
מחפש תשובות בפניי.
מבולבל, מגשש במציאות שכבר אינה מוכרת לו.
מחייך חיוך כנוע.
לפעמים עיניו מתלחלחות ואני חושבת שאולי בפנים הוא מבין את המצב ועצוב וכואב לו כל כך. אולי בפנים הוא באמת מדבר רגיל ומחובר למציאות אבל לא מצליח לבטא את זה.
אומר לי, את יודעת, אני באמת מרגיש שאני מבולבל, שהמילים הלא נכונות מגיעות לי לפה.
ואחר כך, למרות התובנה, שוב טועה בתשובות לשאלות "איפה אתה גר" ו"איפה אתה נמצא עכשיו".
בינתיים הרופאים בביה"ח לא יודעים מה גרם לפרכוסים.
אמרו שהבלבול ואובדן הזיכרון אופייני לימים שאחרי פרכוסים, ושזה אמור לעבור.
אני מקווה שזה יעבור.
באמת ביום שבת הוא כבר היה יותר איתנו, פחות מבולבל, מדבר יותר לעניין, אבל עדיין אומר דברים מוזרים.

באותו יום של הפרכוסים (חמישי האחרון) גם הגיעה פתאום האבחנה, חודשיים אחרי הביופסיה, אחרי בדיקות מולקולריות נוספות. הם אומרים שזו מוטציה של סרטן הריאות שיש ל-5% מהחולים בסרטן הריאות. עוד אין לנו פרטים מלאים, מחר האונקולוג יקיים ישיבה עם הרופאים הבכירים ויחזור אלינו לשיחה מסודרת עם יותר פרטים. מחר גם אמורים לעשות לו סי.טי בכל הגוף, אם נסיבות בירוקרטיות קפקאיות לא יפגעו בזה (סיפור ארוך).

האונקולוג אמר בשיחת הטלפון הראשונית שיש בסל התרופות כדורים שנותנים לטיפול בסוג סרטן זה. כנראה בלי הקרנות ובלי כימותרפיה, רק הכדורים, שאמורים להיות יעילים. נו כבר, תתחילו לטפל בו, נו כבר, הוא דועך שם בבית האבות הסיעודי הזה, בבתי החולים. הדיכאון השתלט עליו. הגוף מידרדר. איך אתם נותנים לו להיות ככה חודשיים זרוק בלי טיפול. נותנים לו ככה לגסוס?

הם אמרו שאי אפשר להאיץ את התהליך הביולוגי של אבחון הביופסיה, כך אמרה לנו אחותי הגדולה בכל זמן ההמתנה הארוך הזה. אולי זה באמת ככה, אולי אי אפשר היה לעשות משהו אחרת כדי לקבל תשובה מוקדמת יותר. אחותי הקטנה מתפוצצת מעצבים וחושבת שצריך היה להיות יותר קשוחים ומאיימים עם הרופאים, ללחוץ עליהם כל הזמן לקבל תשובות מוקדם יותר, שאחותי הגדולה (שמטפלת בבירוקרטיה ומול הגורמים הרפואיים) לא טיפלה בזה נכון ונתנה לזה להימרח. אחותי הקטנה רוצה לצעוק עליהם עכשיו, או שתתחילו מחר לטפל או שנתבע אתכם.

קשה נורא לראות את אבא שלי ככה.
הגעתי ביום שישי לפני הצהריים למיון בביה"ח בעיר של הוריי. שחררתי את אמא שלי שתלך לנוח, ונשארתי לבד עם אבא שלי כמעט תשע שעות. כמה שעות במיון, ואז עברנו למחלקה פנימית. כל השעות האלו הייתי איתו ביקום החלופי הסוריאליסטי שהמוח שלו עבר אליו. עלו בי דמעות כששוחח איתי שיחה הזויה ומעגלית, מנותקת מהמציאות.

אבא שלי, האינטלקטואל חובב ניטשה, המדען בעל הדוקטורט, שלימד את עצמו גרמנית, אוהב המוזיקה הקלאסית שגדלתי עליה, אוהב הטבע, החזק, הפעלתן.
אבל גם אבא הכפייתי, הלא בריא נפשית, רדוף השדים הפנימיים, שנמצא בהכחשה למצבו והחיים איתו היו סיוט… אבא שעשה נזקים ופגע…
אבא שהתגעגע לימים יפים יותר, שאף פעם לא מצא מנוח בשום מקום שהיה בו ותמיד עבר למקום אחר.
כי לא הבין שהבעיה היא בעיקר בתוכו.
אבא הפגוע מילדות לא פשוטה, מאמא חולה בנפשה, שלא יכלה להעניק לו את האהבה שהוא כל כך היה זקוק לה, מהלם קרב וחוויות קשות משירותו הצבאי.

אבא אדם זקן מכווץ כפוף זרוק על מיטה באמצע מיון עמוס, כאוב ומבולבל, לבוש בחיתול, מצחקק מול שתי עובדות הסיעוד במבט ספק ממזרי ספק אבוד, מסרב שיחליפו לו ואני שומעת אותו מתווכח איתן מעבר לווילון הסגור, אומר "אני בן 45!" ואומר "תראי לה אח"כ תעודת זהות!" ואז "מה את עושה?" ובסוף נכנע להחלפת החיתול.

הזהו האדם?

🥺