ימים מוזרים

יוצא שאני כותבת כאן לרוב בשעת מצוקה, אבל לא רק. בזמן האחרון היו ימים טובים יותר ורציתי לכתוב כאן לתעד גם ימים טובים, אבל לא הספקתי 🙂

חטפתי כנראה איזה וירוס ממיליון הווירוסים המשייטים להם בקרבנו, והחל מהלילה בין רביעי לחמישי בשבוע שעבר לא הרגשתי טוב – קצת כאב גרון, הצטננות והרגשה כללית חלשה, אבל לא משהו דרמטי. אז נחתי בבית. בשישי בבוקר עשיתי ליתר ביטחון בדיקת קורונה ביתית ויצא שלילי.

ביום שני הרגשתי יותר טוב והלכתי ללימודים. ממש לא רציתי להפסיד אותם, ונהניתי. אם כי עדיין לא חזרתי לגמרי למיטבי. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה באותו אחה"צ-ערב לאיזשהו פסטיבל אורות לחנוכה, שנשמע לי כמו אירוע למשפחות עם ילדים קטנים, וגם אמרתי לה שנראה לי שזה יהיה כך. אבל מכיוון שאני בקושי נפגשת עם חברות, ויש מין החלטה טיפולית כזאת שלי להיפגש יותר עם חברות ולעשות דברים בחוץ, והיה יום יפה ונעים, החלטתי להצטרף, הרי העיקר הוא הזמן שלנו ביחד. נורא התלבטתי כי האינסטינקט הראשוני שלי היה שכדאי שאחרי האוניברסיטה אחזור הביתה לנוח כי הגוף שלי עוד מתאושש מהמחלה. אבל הרבה פעמים אני "מתחמקת" מסיטואציות חברתיות ובורחת הביתה, אז החלטתי לא לעשות זאת הפעם. בדיעבד כמובן צדקתי וההליכה למקום הזה התבררה כטעות.

כשהגענו היה ברור שזה אירוע בעיקר לילדים, אבל חברתי התלהבה ונהנתה ולא רציתי לבאס אותה וזרמתי. היה שם רועש מאוד, וזה ממש הפריע לי, מלא מוזיקה רועשת ממוקדים שונים, אבל זה היה בחוץ ואמרתי לעצמי שזה לא מקום סגור אז לא נורא ונסתובב קצת. והיא דווקא אהבה את ההמולה. אמרה לי שזה עושה לה טוב לצאת לאירועים כאלו. ישבנו לשתות באיזו מסעדה בחוץ, והרעש נורא הפריע לי. לא היה לאן לברוח. אמרתי לה שזה מפריע לי ונראה היה לי שהיא חושבת שאני מגזימה ושביאסתי אותה. בתוך המסעדה לא היה מקום. חשבתי לעבור למקום רחוק יותר אבל זה לא היה כזה משנה, הכול היה רועש. בסוף ויתרתי ואמרתי לעצמי שאם זה לא מפריע לה, אולי זה גם לא צריך כזה להפריע לי, ולשם שינוי שאזרום ואהנה בלי לדאוג כל כך הרבה. דיברנו ובקושי יכולתי לשמוע מה היא אומרת.

וכמובן כל זה היה טעות מצדי. ואני לא מבינה איך שוב פעם נפלתי בטעות הזאת, אחרי שחטפתי טנטון באוזניים מהופעה לפני כ-18 שנה, וכל כך סבלתי מזה בזמנו למשך זמן רב, גם פיזית מהרחש באוזניים וגם נפשית מהחרטה האובססיבית על שלא שמתי אטמי אוזניים ועל שנשארתי במקום שהרעש בו היה בדציבלים כל כך מטורפים שפשוט הייתי במצוקה. עם השנים הרחש נרגע, או שאולי פשוט התרגלתי אליו. בכל מקרה – הוא הפך לעניין זניח לחלוטין שכבר לא שמתי לב אליו ולא הטריד אותי. ומאז נזהרתי כמה שיכולתי ולא הייתי במקומות רועשים, ובמידת הצורך שמתי אטמי אוזניים. הבנתי ששילמתי מחיר גדול מדי על ה"לא נעים" הזה, על החשש שיחשבו שאני מוזרה אם אפגין מצוקה מהרעש או רגישות-יתר לרעש או אם אשים אטמי אוזניים. כמובן שזה פשוט לא נכון, והרעש באמת מוגזם וגורם להרבה אנשים טנטון, אבל לפעמים לומדים מהניסיון ואנחנו חכמים רק בדיעבד. אז כל זה כבר היה מאחוריי – האירוע, הסבל, הלקח, תהליך ההשלמה והלמידה והרגיעה ולא תיארתי לעצמי שאכניס עצמי שוב למצב כזה.

כשחזרתי הביתה התבררו שני דברים:
האחד – הרגשתי חולה יותר – הגרון וההצטננות. היה שם ממש קפוא, צינה כזאת, אז אולי בגלל זה, ואולי זה היה קורה גם אילמלא נסעתי לשם, אולי הוירוס היה תופס כזה כיוון של החמרה בכל מקרה, אי אפשר לדעת.
הדבר השני – הרחש באוזניים התגבר ממש. ידעתי איזו סכנת מצוקה ומשבר נפשי יש כאן, וסירבתי להיכנס למצוקה, והעסקתי עצמי בדברים, אבל כמובן כל הזמן אורבות המחשבות המציקות – למה לא הלכת משם? למה לא אמרת לה שאת פשוט לא יכולה להיות שם? זה היה סתם אירוע דפוק, ממש לא שווה להקריב את הבריאות הפיזית והנפשית על זה. למה פקפקת בעצמך ובשיפוט המציאות שלך? למה את כ"כ חסרת ביטחון וחוששת שיחשבו שאת מגזימה, מוזרה ולא כיפית? אבל אני יודעת ששום דבר טוב לא יצמח מהכיוון הזה, רק סבל.

אני פוחדת מרגרסיה, זה כמו סוג של back to square one, וכל כך הרבה יותר טוב לי עכשיו בתקופה הזו בחיי, זה כל כך מיותר עכשיו, כל כך חבל, למה הבאתי על עצמי את זה…

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מקווה שהרחש הזה יירגע ויחלוף כמו שהרחש עבר גם בזמנו. אבל אולי ככל שנחשפים יותר יש יותר סכנה שזה לא יחלוף כי הנזק מחמיר ומתקבע? נקווה שלא. נקווה שפשוט יעבור. ושתוך כמה ימים או גג שבוע-שבועיים כל זה יהיה כבר מאחוריי ולא יעסיק אותי.

בלילה האחרון פתאום המצב הבריאותי שלי הידרדר. התקשיתי נורא לנשום, בקושי הצלחתי, התנשפתי, הרגשתי שהריאות שלי מתקשות לתפקד, מתכווצות ומתנפחות במאמץ כמו מפוח מקולקל משתנק, כמו שקית ניילון רפויה, והלב דפק במהירות מסחררת. בבוקר זה הידרדר והרגשתי שאני על סף עילפון. אף פעם לא היה לי דבר כזה וזה נורא הלחיץ אותי. עשיתי עוד בדיקת קורונה ביתית ויצאה שלילית. הצלחתי קצת להתאושש והבאתי עצמי לקופ"ח. רופאת המשפחה שלי בדקה אותי והמדדים יצאו בסדר, חוץ מלחץ הדם שקצת חרג, ובד"כ יש לי מושלם, אבל אמרה שזה כנראה בגלל המצב הזה של ההתנשפויות. גם בדקה עם סטטוסקופ ריאות ולב ואמרה שנשמע בסדר. נורא מוזר. בסוף זה לאט לאט נרגע, אבל לאורך היום עדיין הלב דפק יחסית מהר. היא רק נתנה לי תרופה להוצאת ליחה (ראולין) כי אני מרגישה שתקוע לי בחזה גוש ליחה. לקחתי כבר 3 פעמים וזה לא כל כך משפיע.

גם בן זוגי לא מרגיש טוב, וגם הרגיש מועקה בחזה וקושי לנשום, אבל לא בצורה קיצונית כמו שאני הרגשתי. אז אולי זה וירוס נשימתי כלשהו. בכל מקרה, הרופאה לא ממש ידעה להגיד לי מה זה. היא אמרה שאולי בלילה הליחה הקשתה עליי לנשום וזה הכניס אותי להיפר-ונטילציה.

אז אני מקווה שהכול ישתפר.

יש לי גם איזו מצוקה רגשית שקשורה למישהו שיש לי איתו סוג של קשר טיפולי (לא פסיכולוג, משהו אחר) והוא עושה לי קצת סמטוכה ברגשות המשתוללים שלי ונראה לי שאאלץ להחליף למישהי אחרת, אישה. מלכתחילה הופתעתי שהיה מדובר בגבר ולא באישה. אני מקבלת את השירות במסגרת מערכתית מסוימת, ואפילו לא שאלו אותי אם יש לי העדפה לגבר או אישה. יש לי קושי בעניין הזה, ואישיוז למכביר. הייתי אמורה להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי על זה אבל לא הספקנו. והשבוע לא הייתה לנו פגישה כי הייתי חולה ובשבוע הבא לא תהיה פגישה כי היא לא יכולה.

14 תגובות בנושא ״ימים מוזרים"

  1. אוי מקווה שאת כבר דרך להחלמה (מהוירוס) ושגם הרחש באוזניים והקושי לנשום יחלפו כלא היו במהרה.
    אני באמת לא חושבת שזו היתה טעות לזרום עם החברה, כי הצטרפת אליה מכל הסיבות הנכונות. בסוף זה לא יצא מוצלח, אבל לו היית חוזרת הביתה ייתכן שהיית מתחרטת גם. כלומר, אני מקווה שלא תסיקי מזה שלא להיענות להזדמנויות הבאות לבלות עם חברות. אבל כן, אירוע כזה שמיועד בעיקר לילדים בחנוכה צפוי מראש להיות צפוף ורועש ולא מתאים משום בחינה. אני אפילו עם הילדים (ועכשיו עם הנכדים) מנסה להמנע מאירועים כאלה. בסדר, לומדים. החיים, כמו שאומרים, הם בית ספר.
    לגבי הסמטוכה הרגשית שאת חווה מול ה"מישהו הטיפולי" הזה שסיפרת עליו בעמימות: ייתכן באמת שצריך פשוט להחליף אותו, אבל ייתכן ששווה לדבר איתו על הסמטוכה הזאת, לא לפחד להעלות את הנושא, לבחון מאיפה את מכירה את זה, להתבונן על מקרים בעבר שזה קרה לך….אולי זו הזדמנות להכיר עוד משהו בעצמך ולשחרר דברים….לא יודעת. פשוט מהניסיון שלי כאשר קורים דברים כאלה מול מטפל, במרחב המוגן של חדר הטיפול (אם זו הסיטואציה בכלל) זה יכול להאיר סוגיות שלא טופלו או לא טופלו מספיק…..שוב, אין לי באמת מושג מה הולך שם. את מכירה את עצמך הכי טוב…..תתעלמי אם זה לא רלוונטי לך. חיבוק.

    Liked by 1 person

    1. תודה אמפי'לה, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה על כל מה שכתבת. אני מעריכה את זה, כתמיד. נכון, צודקת במה שכתבת. ואני רוצה להבין את עצמי יותר טוב, חשוב לי להבין מה בדיוק עבר עליי שם בסיטואציה הזו שגרמה לי להישאר בסיטואציה שהעדפתי לא להיות בה. אדסקס עם הפסיכולוגית. כמובן אלו דפוסים ישנים שהתגברתי עליהם חלקית אך לא לגמרי, דברים שקרו בעבר אינספור פעמים, וזה בסדר, קורה, אנושי. הרי זה לא קרה כבר מלא זמן, וכנראה כבר שכחתי את עוצמת הרגישויות שלי. העיקר לסלוח לעצמי, להתייחס לעצמי בחמלה, ולא לצאת מפרופורציות.
      לגבי הדמות הטיפולית הגברית – אני מסכימה שחשוב לדבר על זה, וכמובן זה קרה בעבר, וכתבתי על מקרים כאלו בעבר כאן בבלוג, כמו שאת בטח זוכרת. אני כן אגיד לו שיש לי קושי עם דמות טיפולית גברית, שאני לא מרגישה בנוח לדבר על כל הנושאים, אבל לא בטוחה שארגיש בנוח להתעמק מעבר לכך, מעדיפה עם הפסיכולוגית. נראה…

      Liked by 1 person

  2. אני מקווה שאת כבר מרגישה יותר טוב.
    מסכימה מאוד עם התגובה של אמפי ומבקשת להוסיף – אולי את בעצם, אם תתני לזה צ'אנס, תוכלי להיות גאה בעצמך שיצאת מאזור הנוחות ונתת סיכוי מעל ומעבר לפעילות שחשבת (בצדק)שלא תיהני ממנה, ופעם הבאה שיציעו לך, תוכלי להשיב על בסיס ניסיון שזה פחות מתאים לך, ועדיין לדעת שבאמת ניסית.
    לצאת מאזור הנוחות זה לא עניין קטן בשבילנו, ועשית את זה. כל הכבוד לך!

    Liked by 1 person

    1. תודה תיאו, נכון.
      ועדיין המחשבה עולה – אם חשבתי בצדק שלא אהנה, אז למה לא הקשבתי לעצמי והלכתי לשם? והנה התשובה נמצאת בתגובה האחרונה שלי אלייך בבלוג – כי אני מנסה לקחת את המוח שלי בערבון מוגבל ולא להאמין לכל דבר שהוא אומר לי… וניסיתי… וגיליתי שהוא הפעם צדק…

      אני מרגישה יותר טוב ומעסיקה את עצמי בכל מיני דברים ומאזינה למוזיקה יפה ומעוררת השראה ורוקדת לי פה ושם. הכרזתי על היום הזה כעל יום עם מצב רוח טוב (שהתחיל בבוקר עם מצב רוח מקרטע).

      אהבתי

      1. על זה הכי קל לי לענות – כי אנחנו יודעות שאנחנו לא יכולות לסמוך על המוח שלנו, וכל דבר דורש מידה של פקפוק ובחינה נוספת. בדיוק בדיוק בדיוק מה שהתכתבנו. בדיוק.
        גאה בך שיצאת מאזור הנוחות, וגאה בך שאת עובדת לשפר את מצב הרוח היום.

        Liked by 1 person

        1. תודה תיאו. בינתיים מצב הרוח הידרדר כי אני שומעת את הרחש כל הזמן ומתחרטת וכועסת על עצמי. ואין מה לעשות. מקווה שעם הזמן הרחש יירגע, אבל בינתיים סובלת מזה. מניחה שתוך שבוע-שבועיים אהיה במקום אחר. ודווקא היו ימים טובים יותר. למה הרסתי. סליחה שאני תקועה על זה ומעיקה. ואנשים אומרים דברים שגרמים לי להרגיש רע. כמו שצדקתי שאירוע כזה יהיה מעיק ושעדיף לא ללכת. או שחשוב לשמור על עצמנו. אני יודעת את זה כבר. כשאומרים את זה זה מתפרץ לדלת הפתוחה של החרטה שלי וזורה לי מלח על הפצעים.

          אהבתי

          1. אותם אנשים שאומרים שצדקת מלכתחילה וחבל שהלכת הם אלה שהיו אומרים לך ההפך אם לא היית הולכת. אוהבים להרגיש חכמים בדיעבד.
            לדעתי, בתור מישהי שנמנעת אוטומטית מדברים ואחר כך מתחרטת, תמיד עדיף שתוכלי לומר לעצמך 'לפחות ניסיתי'. ועכשיו, פעם הבאה אולי יהיה לך נוח יותר לסמוך על האינסטינקטים שלך.
            מקווה שהמצב ישתפר בקרוב.

            Liked by 1 person

            1. נכון לגמרי, תודה.
              רגישות-היתר שלי היא אפילו יותר מזה. אפילו בתגובות שלך ושל אמפי הצלחתי למצוא דברים ש"טירגרו" אותי 😅
              למשל כתבת: "חשבת (בצדק)שלא תיהני ממנה", וה"בצדק" הזה בסוגריים גרם לי להתמקד בזה שזה ברור שצדקתי מלכתחילה, אז למה לא פעלתי לפי זה…
              ואמפי כתבה: "אירוע כזה שמיועד בעיקר לילדים בחנוכה צפוי מראש להיות צפוף ורועש ולא מתאים משום בחינה. אני אפילו עם הילדים (ועכשיו עם הנכדים) מנסה להמנע מאירועים כאלה", וזה גרם לי להתבאס שברור, שגם אני תיארתי לעצמי שכך יהיה (אם כי לא חשבתי שעד כדי כך), ואיזה כיף לאמפי שהיא לא נופלת במלכודות האלו והיא שומרת על עצמה, ואיך אני הזהירה כל כך שכבר למדה, עדיין נופלת בזה…
              אבל כמובן שגם כתבתן עוד הרבה דברים אחרים מרגיעים ומבינים ומצדיקים, אבל הרדאר שלי, את יודעת, מכוון באופן כרוני לקלוט את השלילי והלכאורה ביקורתי ולהתמקד בו… 😏
              והשבריריות הקוגניטיבית/נפשית הזאת באופן כללי באמת מקשה עליי באינטראקציה עם אנשים, כשהרבה פעמים אני יותר מדי מושפעת ממה שאומרים לי ונוטה לפרש לכיוונים שליליים, כאילו אני על כס הנאשמים וצריכה להוכיח את חפותי…
              חיבוק חופר! 😇

              אהבתי

  3. אני עדיין שמח וגאה בך שבחרת ללכת.
    כולנו חכמים בדיעבד וכן אמנם היה לא משהו
    אבל באותה המידה היה יכול להיות כן משהו, בלתי אפשרי לדעת מראש.
    מה שחשוב זה שיצאת מהאזור נוחות שלך ועשית החלטה אמיצה ונכונה וכן הלכת. זה חשוב מאוד וטוב שאחזת את ההזדמנות בשתי ידיים, חרף הקשיים האפשריים.

    Liked by 1 person

    1. תודה רבה אבישי, מעריכה מאוד את התגובה שלך. באמת משתדלת להפנים תובנות חיוביות כאלו. לא כי זה מרגיע וגורם להרגיש יותר טוב, אלא כי ככה הם באמת החיים. ואצא נשכרת מהשלמה עם הדינמיקה הזו של החיים, מלהיות סלחנית יותר כלפי עצמי ומהסתכלות קדימה.
      מקווה שאתה בטוב…

      אהבתי

  4. הכי קשה אלה המחשבות של "למה לא הצלחתי לעמוד בגבולות שלי ולומר לא". לדעתי יש להן מקום חשוב והן נותנות תוקף למה שהרגשת. אני מקווה שבפעם הבאה תרגישי שיש לך מקום לומר לא ❤
    ולגבי הדמות הטיפולית, יש סיכוי שתוכלי להחליף למטפלת?

    Liked by 1 person

    1. תודה י., נכון, ובעבר נתקעתי המון זמן על חרטה אובססיבית כזאת בלי יכולת להמשיך קדימה ולהשלים עם מה שהיה. כן, בפעם הבאה בטח ארגיש יותר בנוח לומר לא, ואהיה יותר בטוחה בעצמי בקריאת הסיטואציה. אני מקווה 🙂
      אני יכולה להחליף למטפלת. זה יהיה לי קשה ועצוב כי המטפל מקסים ויש לנו חיבור טוב. בימים הקרובים אצטרך להחליט…

      אהבתי

    1. תודה אריק, מרגישה הרבה יותר טוב. הרחש מורגש, אך אני כבר לא יודעת אם זה באמת עדיין באותה רמה, או שחזר להיות אותו דבר כמו לפני האירוע ופשוט יש לי תשומת לב מוגברת לזה… לא משנה, זה כבר פחות מציק לי, ואני מתעסקת בדברים אחרים, ובכל מקרה, נקווה שייחלש עם הזמן.
      אני משתדלת לא להלקות את עצמי על זה במילים כמו "חבל" וכו', אלא להסתכל קדימה, להפנים את הלקח, להשלים עם זה שהחיים ואני לא מושלמים, וקורה, וכולנו חכמים גדולים בדיעבד, ולהגיד תודה על כל מה שיש לי, ושאלו יהיו הצרות שלי… כי זה באמת לא נורא.

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s