תחושות משונות

אני מרגישה רע עם עצמי. ממש. קשה לי להסביר. נראה לי שאני ממש, אבל ממש, ביקורתית מדי כלפי עצמי, בצורה קיצונית וקשה. התחלתי לכתוב איזשהו פוסט לספר על כמה דברים, ובעיקר על דרמה פנימית שלי, ופתאום זה היה נראה לי פתטי, מביך, ילדותי, מפגר (אני יכולה להמשיך עם עוד שמות תואר לנצח) ולא קשור לשום דבר, בטח לא למציאות. פתאום זה נראה כזה non-issue שאין מה לכתוב עליו או להתעכב עליו, אבל שאני נתקעת עליו ומכבירה עליו יותר מדי מילים (בלשון העם – חופרת). הופכת non-issue ל-issue. ואלוהים במה אני מתעסקת, על מה אני מבזבזת את אנרגיית החשיבה ואת הזמן שלי, יכולתי לעשות דברים פרודוקטיביים במקום זה. פתאום זה היה נראה לי פשוט כמו סתם עוד התגלמות אחת מני רבות של המוח האובססיבי שלי, עוד נושא שיותר מדי מעסיק אותו, ולא משהו לגיטימי או מעניין או בעל משמעות בעולם האמיתי. אבל בהחלט משהו שאני צריכה לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי.

לפני כמה שנים גם כתבתי כאן על משהו דומה ובתגובות מישהי כתבה לי שזה נשמע כמו כתיבה בסגנון young adult, יעני טינאייג'רי, ספר לבני הנעורים, גיל ההתבגרות. זה היה לי קצת כמו סטירה לפרצוף – לא ידעתי שאני נשמעת כמו מתבגרת חופרת וחבל לי שזה כך. השיקוף שקיבלתי הראה לי איך אחרים רואים אותי – והבנתי שכשאני חושפת את עולמי הפנימי בפני אחרים, אני עלולה להביך את עצמי. שהעולם בחוץ עובד אחרת, וכנראה לא הייתי בבית הספר באותו יום שבו לימדו את החוקים (בטח הברזתי ונשארתי בבית כי היה לי קשה עם העולם ועם האינטראקציה החברתית, כפי שקרה הרבה פעמים).

אז בסוף רק כתבתי את ארבע המילים בפוסט הקודם.