שוב לילה לבן + מחשבות על הורות


זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

24 תגובות בנושא ״שוב לילה לבן + מחשבות על הורות"

  1. קראתי ואפילו לא הרגשתי שהיה ארוך מדי.
    מי שמני להמליץ או לא על הבאת ילדים, זה כרוך בהרבה לחץ וכאב, אבל גם בהרבה צחוק והמון אהבה. אהבה בלתי מובנת, כי את כל הזמן רק נותנת מעצמך ובעיקר לא מצפה לתמורה.
    מה שצריך לקרות הוא שיקרה. מאחלת לך שלווה נפשית לך ולבן זוגך המדהים באמת.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה רחל יקרה. אכן אני מייחלת לשלוות נפש, זה אחד הדברים שהכי חשובים לי.
      ברור לי שאין תשובה אחת נכונה וברורה, וזה בסופו של דבר עניין סובייקטיבי והחלטה אישית. כל מקרה לגופו.
      בעבר זה היה יותר ברור שצריך להביא ילדים לעולם, האלטרנטיבה הייתה פחות מקובלת, אבל היום זה כבר עולם אחר…

      אהבתי

  2. אתחיל בברור מאליו: לא חייבים. באמת, לא חייבים להביא ילדים לעולם.

    מצד שני: אני מאמין, שמבחינת האבולוציה, היקום, אלוהים (אם את מאמינה בו), הטבע – מבחינת כל אלו, הציווי היחיד שניתן לנו, שהוטמע בנו, הוא להתרבות. מהבחינה הזו אין אנו שונים מפרפר שחי רק כמה ימים וכל תכליתו להתרבות וליצור את הדור הבא. אצלו אלו רק כמה ימים, שנראים לו נצח, הוא גם אינו מודע למותו הקרב – אבל אנחנו לא שונים בדבר. גם ה- 80 שנים שלנו הם כלום לעומת הנצח, גם הם חולפים כהרף עין.

    אני גם מאמין, שלמרות הציווי שהוטמע בנו – העולם אדיש. ליקום לא יהיה אכפת בכלל אם נכחד כמו הדינוזאורים. מה אכפת לו? אבל זה לא ממש קשור לענייננו.

    והציווי הזה, שהוטמע בנו – הוטמע גם בך, אישית. יש לך רחם, ביציות, הורמונים, מבנה נפשי מסוים – כל המכלול. מצד שני, יש לך גם החלטות שתואמות את המבנה הנפשי שלך, החלטות שתואמות את ההיגיון שלך. ויש לך שק של פחדים.
    ואת מתנדנדת בין הציווי הקדמוני הזה – לבין מה שאומרים לך הפחדים וההיגיון שלך. פעם הצד הזה מנצח – ופעם הצד השני. מה שנוסף הפעם למשוואה הוא הצלצול מחריש האוזניים של השעון הביולוגי שלך.
    ההכרה ש – IT'S NOW OR NEVER.
    וזה מכניס אותך למערבולת.

    שום דבר, שאף אחד אומר, לא יחדש לך דבר. את מכירה את העובדות כולן, את האמירות כולן, את הצדדים בעד או נגד. ילדים הם ילדים. הם לא המתכון לאושר, גם לא המתכון לסבל. הם אנשים, עם זהות עצמאית משלהם. הם יכולים להביא את כל המגוןן: אהבה, שינאה, אושר, סבל, דאגות, הצורך לטפל, הצורך להקריב. אף אחד מהילדים הנולדים אינו מגיע עם "תעודת אחריות". בכל מקרה, הם מהווים פגיעה ברורה בחלק מהאספקטים של חיינו: פגיעה בשינה, פגיעה בנוחות, מעמסה כלכלית. ואף על פי כן – רוב הנשים יולדות ילדים, גם נהנות מהם ואוהבות אותם מאד.

    בזמן האחרון עלתה לכותרות השרה מירב מיכאלי, זו שנופפה בדגל ה"אל-הורות". בגיל שבו הטבע התכוון שהיא תהפוך לסבתא – היא הפכה לאמא. בדרך עקומה, שלפני שנים מעטות לא היתה אפשרית כלל. את יודעת, כל העניין הזה של הפריות מבחנה, הקפאת ביציות, פונדקאות – כל זה היה מדע בידיוני לפני כמה עשרות שנים.
    מיכאלי עשתה זאת בגלל ליאור שליין. אינני יודע אם זה היה כדי "לשמח" אותו – אני נוטה להאמין שהיא הועמדה בפני אולטימטום ברור. למזלך, בן זוגך נשמע טיפוס נוח. זה ממש לא מובן מאליו, שהוא מוכן לזרום עם כל החלטה שלך בנושא כה מהותי. זה הדבר שתפס גם את המגיבות הקודמות, בן הזוג המדהים שלך.

    כן, יש מקום למחשבה ש"מה שצריך לקרות הוא שיקרה". שיהיה לכם בהצלחה.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה רבה קוץ על התגובה המפורטת, החכמה ומעוררת המחשבה. הכול נכון. מה שכן, נראה לי שהאדם חרג מגבולות "הציוויים של הטבע" – וזה מתבטא גם לטובה וגם לרעה… וכמובן לא ניכנס כאן לפירוט שני ההיבטים. לעניות דעתי וממה שאני רואה – ככל שהשנים עוברות ההיבט השלילי הולך ומתבלט ומשתלט, מפר את האיזון בטבע וגורם לנזק אובייקטיבי לעולם. אז לא בטוחה אם הציווי להתרבות בקרב האדם הוא עדיין לטובת הטבע (ובמילים אחרות – בטוחה שהוא לא…), או אפילו לטובת האדם… משהו במערכת כבר השתבש…
      אבל כן, יש כאן כל מיני גורמים מעורבים, כולל שק הפחדים הענקי והכבד שלי, ואולי אפילו גם ראייה חדה של המציאות דווקא בשל הרגישות שלי?… מי יודע… 🙂

      אהבתי

      1. האדם הוא חרא של חיה. אני חושב, שאין עוד חיה, שגרמה נזקים כה גדולים לכדור הארץ ולכל מה שעליו: לצמחים, לחיות אחרות שהולכות ונכחדות, למים, לאוויר שאנו נושמים, לאטמוספרה, לדגה בימים ובאוקיינוסים. וכמובן: נזקים ומוות לבני אנוש אחרים. אין שום אספקט, שבו בני האדם לא מזיקים לסביבה, גם לעומק האדמה (כמו הבולענים שנוצרו באזור ים המלח עקב ייבושו, עקב בצע כסף טהור וגולמי). יש יותר מדי בני אדם, מיליארדים מהם. כדור הארץ ממש לא זקוק לעוד בני אדם. באופן אישי, אני משוכנע שבני האדם ייכחדו יום אחד, היקום פשוט ינער אותם מעל פני כדור הארץ. אין לי מושג כיצד זה יקרה (מגיפה שתמית את כולם? אסטרואיד שיפגע בכדור הארץ?) – וגם לא מתי זה יקרה (בעוד שבועיים – או בעוד מיליוני שנים?). אני מניח, שכבר לא נהיה כאן כדי לראות. אבל אין שום קשר בין מצב כדור הארץ, בין המערכת שיצאה מאיזון – לבין הילד הפרטי שלך. היקום אדיש לקיומך, אדיש גם להתרָבות שלך. העובדה שהציווי להתרבות הוטמע בך – אין פירושה שלמישהו אכפת. יתכן רק, שכל המכלול הזה ילקח בחשבון במגוון השיקולים שלך. את יכולה להחליט, במודע, שאת לא רוצה להביא ילדים לעולם כזה. ועדיין הרחם שלך יצעק ויקרקש וירעיש – כי הוא, יש לו רק תכלית אחת.
        כתבת על סבתא שלך, שהאכלת במחית אפרסק. כתבת על העצירות שלך, על הצורך לחרבן באופן סדיר ותקין.
        אני חושב, שהעניין הזה ממָצה את מי שאנחנו. בסופו של דבר, אנחנו חיות – כמו כל שאר החיות. כשהכל טוב, אנחנו מתמסרים למחשבה שאנחנו נזר הבריאה. יש לנו שפות, תרבות, מדע, בתים מלאים במכשירים מתוחכמים שמקילים על חיינו, מכוניות ומטוסים שיקחו אותנו לכל מקום – אבל כשמשהו משתבש בנו, כשאנחנו לא מצליחים לחרבן או להשתין, כשיש לנו טינטון באוזניים שמשגע אותנו, כשאנחנו ממש חולים במחלה קשה, כשאנחנו מאבדים את התודעה למחלה כמו אלצהיימר – מי שנשארת זו החיה הפשוטה והעירומה. זו שצריכה, כמו כל החיות, רק לאכול, לעשות את הצרכים, לישון – ובמידת האפשר, לא לכאוב ולא לסבול. כל שצריך לעשות כדי להיווכח בכך – זה לעבור במחלקות הפנימיות והגריאטריות בבתי החולים, ולבדוק מה מעניין את השוכנים בהן.

        Liked by 2 אנשים

        1. אני ממש לא חושבת שהאדם הוא נזר הבריאה. אני חושבת שהאדם חי באשליה. ואני אכן חושבת שבסופו של דבר אנחנו רק יצורים פיזיים – כתבת "חיות", אני קוראת לילד בשמו (pun not intended) – אנחנו בסה"כ חומר מתכלה. גם נראה לי שכל עניין ה"משמעות" הוא חוסר היכולת של המוח שלנו להתמודד עם הפיזיות המוחלטת של העולם, הכחשת הפיזיות המוחלטת (גם האנרגיה היא חלק מסקאלת החומר. בקצה אחד חומר, בקצה השני אנרגיה, והכול נמצא לאורך הטווח של הסקאלה). המוח בנוי לחפש משמעות, סדר והיגיון. נכון שיש גם היגיון מתמטי בטבע, אבל גם זה לא ממש משנה מבחינת "משמעות", אלא יותר מאפשר לתמרן את החומר לשימושים שונים, ברמה המעשית. והנה זו בדיוק עוד סיבה שבעטיה אני נרתעת מהבאת ילדים לעולם: הכלום, הפיזיות השברירית, הסבל, הכאב, האשליות. כשסובלים ממצב בריאותי לא תקין, ובטח כשסובלים ממחלה או פגיעה גופנית, לפתע "צונחים" לממד הפיזי המוחלט שלנו, מבינים את הפיזיות המוחלטת והשברירית שלנו, ואז כל אחד מתמודד לפי מבנה האישיות שלו והחוסן הנפשי שלו. לי למשל זה היה בזמנו טריגר להתפרצות האו.סי.די. ממש לא הייתי רוצה שילדיי יסבלו כך 😦 אני רוצה לחסוך את זה מהם…
          ובכלל, הקיום הזה הוא פארסה אחת גדולה…

          אהבתי

  3. מחבקת אותך על כל הכתיבה והשיתוף והשחרור שאיפשרת לעצמך בפוסט הזה. לא, מבחינתי הוא לא ארוך מדי. הוא פוסט אמיתי ורגיש ונוגע.
    לילות לבנים עשויים להיות מתסכלים מאד אבל יש מי שלמדו להתייחס אליהם בקלה, בסלחנות, אפילו באהבה. כמו שאמרת – לפעמים זה בא, וזה חלק מהחיים, חלק ממך.
    הטנטון באוזניים זו צרה צרורה, לבי לבי עלייך ועל אחותך – טוב שאצלך כבר הגעת לסוג של "התרגלות" ואת בקושי סובלת, מקווה שגם אצלה זה יתאזן ויירגע באיזשהו שלב.
    אני לא מתמצאת בתרופות מסוג SSRI אבל ייתכן שהן באמת גורמות לתופעות לוואי שכאלה, חלומות מוזרים ובעיות שינה? זה כאילו לפתור בעיה אחת וליצור כמה חדשות. מבאס אם כן. בכל מקרה את כמובן צודקת שגם הטיפול שעברת וגם התרופות – כלומר השילוב ביניהם – תרמו לשיפור במצבך. האחד מאפשר את השני. ללא תרופות לעיתים קשה להתמסר באמת ולחולל שינוי מבפנים, אבל ללא עבודה טיפולים רגשית השפעת התרופות היא מוגבלת וגם לא באמת מסייעת לטווח ארוך. כל הכבוד לך שאת פועלת בכל החזיתות.
    רציתי גם אני לומר לך שמתיאורייך נשמע שבן זוגך מדהים ותומך ואוהב ואת יכולה לשתף אותו בכל מחשבה או הרגשה ללא חשש וללא דאגה.
    מעניין שאותי (כמו גם כנראה את אמא שלי) פחות מטריד המוות של עצמי – יותר דואגת ממוות של בעלי או אחד מילדיי, למשל. כשאני חושבת על זה, זה אולי נשמע לי די אנוכי. אבל מה לעשות? ככה אני. בכל מקרה אני מאמינה שברגע שאמות, לא יהיה לי כבר כל קשר לאותו גוף שנרקב באדמה (או, אם אצליח להחליט או לשכנע את משפחתי היקרה, יישרף לאפר ויפוזר בים או בטבע היכן שהוא). לא יודעת אם יש גלגולי נשמות או גן עדן או משהו אחר אבל יש לי הרגשה שהעצמות האלה שייוותרו מאחור חסרות משמעות ברגע שמתים. אבל זו אני.
    לגבי ילדים אני לגמרי איתך. בניגוד לאווירה השוררת בארץ, אין חובה להתרבות. כל אחד אמור להחליט מה מתאים לו, ואין צורך בסיבה מוצדקת כזו או אחרת. הלוואי ואנשים רבים יותר היו מקדישים מחשבה להתלבטות אם לעשות ילדים או לא. האם האם מתאימים להיות הורים, האם הם מוכנים לקחת על עצמם את האחריות לדאוג לבן אדם אחר מרגע היוולדו ועד קץ החיים? האם יש להם יכולת פיזית, רגשית, נפשית, כלכלית? רוב האנשים לא מקדישים לזה מספיק מחשבה. מודה ומתוודה שגם אני לא חשבתי על זה הרבה. לא פינטזתי על הורות כשהייתי בת עשר'ה (ברור שכאשר הייתי ילדה קטנה שיחקתי ב"אמא ואבא") אבל כמה שנים אחרי שהתחתנו (והיה לי ברור שאני רוצה להתחתן, למרות שמבחינתי גם הייתי יכולה לחיות עם T ללא הטקס והרשמיות), אחרי שכבר היינו דודים מאוהבים בבתו הבכורה של גיסי, הרגשנו שנינו שבא לו "כזה" משלנו, ועשינו, בלי הרבה מחשבה או התלבטות. מצד שני היה לנו ברור מהרגע הראשון (ולפניו) שהתפקיד הזה שלקחנו על עצמנו הוא טוטאלי ועד סוף החיים. מה שכן הקדשתי לו הרבה מחשבה היה לא לעשות עם ילדיי את הטעויות שהורי עשו איתי. ברור לי שעשיתי טעויות חדשות. אין מנוס מזה. אבל כל השנים עשיתי עבודה פנימית ורגשית ונפשית וקראתי ולמדתי ונעזרתי והייתי בסדנאות ובטיפולים כדי לשפר עד כמה שאפשר את איכות החיים גם שלי וגם של ילדיי ובעלי. אני מאמינה שאם תחליטי בכל זאת שבא לך לעשות ילדים, גם את תעשי כמיטב יכולתם עבורם, תאהבי אותם, וזה מספיק טוב. כאשר ילד מרגיש אהוב, כאשר הוא מרגיש שרואים אותו ויש תוקף לרגשות שלו – הוא מסוגל להתמודד עם כל דבר שהחיים מפילים עליו. ואם תחליטי שלא מתאים לך, זה בסדר גמור. כאמור, לא כולם חייבים להתרבות. ושוב מהמם בן זוגך שזורם איתך גם ככה וגם ככה.
    אגב לפעמים כאשר חולמים על ילדים או תינוקות, בעצם חולמים על עצמנו כילד או כתינוק. ואם הילדה היתה אהובה ועטופה בחלום, אולי זו את שאוהבת ועוטפת את עצמך בחום ואהבה.
    לפעמים כאשר פורצים את ה"מסגרת" ועושים ילד ובאמת "החיים" פורצים אלייך הביתה, יש בזה דווקא אפקט מרגיע של ריפוי. פתאום דברים שהפחידו או הגעילו אותך בעבר כבר לא מרגישים אותו הדבר. אבל שוב – להחלטתך בלבד. וכמו שאמרת – כנראה עדיף להתחרט שלא עשית ילד מאשר להתחרט שעשית (לא שנראה לי שהיית מתחרטת).
    לגבי הריצה והמשקל – אם את מרגישה בבגדים שרזית, לא באמת משנה מה אומר המשקל. העיקר שתרגישי טוב.
    אוף עצירות זו קללה. אני, בניגוד אלייך, סובלת ממנה כל החיים, ופשוט למדתי בדיוק מה אני צריכה לעשות (אוכל, פעילות גופנית, תוספים כמו קליפות פסיליום ושזיפים מיובשים) כדי להתגבר עליה.
    בכל מקרה בין אם תקחי גם את הכדור האנטי פסיכוטי ובין אם לא, מאחלת לך שתמשיכי להרגיש טוב יותר ויותר, להרגיש שיש אפשרויות במקום שפעם לא ראית אפשרויות, להרגיש שאת יכולה לעשות דברים שקודם לא היו בכלל על הפרק. זה נפלא. מאחלת לך עוד ועוד מהטוב הזה. וכמובן שתשני טוב הלילה. חיבוק (וסליחה על התגובה הארוכה שיצאה כמו פוסט)

    Liked by 2 אנשים

    1. אמפי יקרה, תודה רבה על התגובה המושקעת והמפורטת ועל השיתוף בניסיונך האישי ובנקודת המבט שלך. ריגשת אותי במילותייך החמות ובאכפתיות שלך. ואין לך שום סיבה להתנצל על אורך התגובה! להפך – ככל שכותבים לי יותר, אני מאושרת יותר 🙂 כפי שאת יודעת, אין לי שום בעיה עם הרבה מלל, הרי זו המומחיות שלי 🙂
      אכן אני יכולה לשתף את בן-זוגי בהכול, והוא באמת מקסים. זכיתי.
      גם אותי מאוד מאוד מטריד ומדאיג המוות של האנשים הקרובים לי. ובכלל, שיקרה להם משהו בריאותי לא טוב. זו גם אחת מני הסיבות הרבות להסתייגות שלי מהבאת ילדים לעולם – הפחד שיקרה להם משהו לא טוב, אפילו טראגי. שהם יסבלו ויכאבו.
      יפה שהמוות של עצמך פחות מטריד אותך. זה חוסך הרבה חרדות 🙂 הלוואי שהייתה לי גישה דומה לשלך. ההתייחסות שלך נשמעת עניינית, בריאה ויחסית שלווה, וממש הייתי רוצה לראות ולחוות את הדברים באופן דומה.
      אבל באמת ככה זה, כל אחת בנויה אחרת, לכל אחת מבנה האישיות שלה ותפיסת המציאות שלה והמנגנונים שמניעים אותה. גם אני תמיד חשבתי שארצה שישרפו את גופתי… עדיף מלהיות מזון לתולעים.
      כל הכבוד לך על העבודה הרבה והמאמץ שהשקעת כדי לשפר כמה שיותר את ההורות שלך וכדי ללמוד איך לא לעשות את הטעויות שהורייך עשו איתך. גם אני הייתי עושה מאמצים בכיוון זה אם הייתי הורה. ומובן שכמה שמתאמצים ומשתדלים, כולנו בסופו של דבר רק בני אדם ולא מושלמים, וגם המציאות לא מושלמת, ועושים טעויות. נראה לי שבסופו של דבר כל דור "דופק" את הדור הבא בדרך זו או אחרת…
      אני מבינה לגמרי את מה שאת אומרת על כך שכשהחיים בלית ברירה "פורצים" אלינו הביתה, יכול להיות לזה גם אפקט של ריפוי. אני מסכימה לגמרי, וגם אני חשבתי על כך – שזה ממש מהלך רצוי מבחינה טיפולית, טיפול התנהגותי כהלכתו. חשבתי על זה שאם "אלך" על הורות, אחליט עקרונית להרפות מהאחיזה בענייני סטריליות והפרדה בין אזורים "נקיים" ו"מלוכלכים" ופשוט להתפלש בעולם "המלוכלך" ולקבל אותו באהבה ובהשלמה, כמובן תוך כדי הקפדה על הדברים הבסיסיים המתבקשים. אבל גם חשבתי על זה שלמרות כוונותיי הטובות ונחישותי, יכול גם להיות שלא אצליח להרפות, ושאכנס ללופּים של חרדות טורדניות, ושזה ישפיע על הילדים לרעה. ממש לא רוצה שזה יקרה.
      אי אפשר לדעת אם הייתי מתחרטת על הבאת ילדה לעולם, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. יכול להיות שיהיו בעיות קשות ו/או חוסר מזל (כי הרי קקי קורה וצואה מתרחשת), וזה ממש ידרדר את מצבי וארגיש זוועה וצער ויגון קודר וחרטה כרונית מייסרת (שאצלי היא חלק מהסימפטומים של האו.סי.די, אם כי זה נרגע לאחרונה). לעומת זאת, גם יכול להיות שהיא תהיה ילדה בריאה ומתוקה ונוחה (גם אני וגם בן-זוגי היינו ילדים נוחים, אולי זה אומר משהו?…) ושהמציאות לא תביא איתה הפתעות רעות, ושהלב שלי יוצף באהבה עזה ואהנה כל כך לבלות איתה ולהעניק לה. וגם הבעיות שיהיו (ותמיד צצות בעיות בחיים) לא יהיו נוראיות או בלתי ניתנות לפיתרון, ואעמוד בזה.
      תודה רבה על האיחולים, אמן!

      אהבתי

  4. כתבת ממש מקסים ובנזוג שלך ממש תומך וזה באמת נפלא.
    משתפת את השנקל שלי שלצערי אני מכירה מקרוב בת משפחה עם אוסידי שהיא אמא והבנות שלה היום מבוגרות סבלו סבל לא יתואר בגלל החרדות שלה והתשדורת שלה אליהן שהן מזוהמות או מזהמות את הבית אחרי שניקתה ופולשות לה ומביאות לה זרים למרחב נקי ועוד ועוד, זוכרת כל מיני שריטות שהבנות שלה שיתפו כשהבינו יותר והיו צריכות לטפל בעצמן אינטנסיבי כל אחת בדרכה וזה נורא עצוב בעיניי. תינוקות וילדים הם יצורים מלכלכים בטירוף ומתלכלכים, בשביל בריאות נפשית בסיסית הם חייבים לבוא במגע עם העולם ולשחק בארגזי חול, ולהידבק במחלות ולחטוף נזלות וללטף חתולי רחוב ולטייל ולהפצע קצת והכל, ממש הכל, ולמנוע מהם חיים מלאים והתנסויות בגלל החרדות וענייני השליטה שלנו זה אחד הדברים הכי קשים שיש מבחינת השפעה על בריאות הנפש שלהם, אני באמת חושבת שיש מצבים בהם עדיף שלא וחרדתיות ואוסידי זה לגמרי אחד מהם בעיניי, ואני אל-הורית בעצמי כי יודעת מההורים שלי כמה נזק יש בהורים פחות בריאים מנטלית, זו האמונה שלי האישית ורק דעתי האישית בלבד.

    Liked by 1 person

    1. תודה רבה, אני ממש מעריכה את תגובתך, ותודה על השיתוף במקרה שאת מכירה באופן אישי. אני מבינה לגמרי את מה שאת אומרת. זה בדיוק אחד החששות שלי: שגם אם אחליט ואעשה מאמץ להיות כמה שפחות חרדתית וטורדנית וכמה שפחות לחשוף את ילדיי לחרדות שלי – זו תהיה שאיפה לא ממש ריאלית, זה יצליח רק חלקית, וזה בסופו של דבר יפגע בהם נפשית. הרי אנחנו בסה"כ בני אדם ולא מושלמים, ואמנם אפשר להשתנות (מניסיוני אפשר), אבל אי אפשר להפוך ממש לאדם אחר לגמרי. אפשר לשפר ולהרגיע את הסימפטומים, לזרום יותר. וילדים מביאים עמם שינוי ענק בחיים והמון לחץ והתמודדויות ואתגרים, ואולי זה יגביר את האו.סי.די ואת הדיכאון שלי. את מוזמנת גם לקרוא את מה שכתבתי בעניין זה בתגובה לאמפי כאן מעלייך. מעתיקה לכאן את הפסקה הכי רלוונטית:
      "אני מבינה לגמרי את מה שאת אומרת על כך שכשהחיים בלית ברירה "פורצים" אלינו הביתה, יכול להיות לזה גם אפקט של ריפוי. אני מסכימה לגמרי, וגם אני חשבתי על כך – שזה ממש מהלך רצוי מבחינה טיפולית, טיפול התנהגותי כהלכתו. חשבתי על זה שאם "אלך" על הורות, אחליט עקרונית להרפות מהאחיזה בענייני סטריליות והפרדה בין אזורים "נקיים" ו"מלוכלכים" ופשוט להתפלש בעולם "המלוכלך" ולקבל אותו באהבה ובהשלמה, כמובן תוך כדי הקפדה על הדברים הבסיסיים המתבקשים. אבל גם חשבתי על זה שלמרות כוונותיי הטובות ונחישותי, יכול גם להיות שלא אצליח להרפות, ושאכנס ללופּים של חרדות טורדניות, ושזה ישפיע על הילדים לרעה. ממש לא רוצה שזה יקרה."

      אהבתי

  5. מסכימה עם בן זוגך (המדהים אכן) שהבאת ילדים לעולם היא לא פרי של מחשבה מרובה. לכן ככל שמתבגרים, וגם החרדות והחששות מתגברים, נהיה קשה יותר.
    כל החלטה היא נכונה, ועם זאת אני לא חושבת שמצטערים על הבאת ילדים.
    הילדים עצמם עלולים לא להיות מרוצים מהוריהם, מחייהם וכו’, זה כן.
    חיבוק גדול על הכנות והשיתוף.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה פרי העץ יקרה, מעריכה כתמיד את תגובתך. זה באמת העניין, שכנראה אין החלטה נכונה או ברורה… יש התנגשות בין שיקולים… אבל האמת היא שנראה לי שהחלום להביא ילדה לעולם ולהיות אמא הוא יותר פנטזיה רומנטית, וההבנה שעדיף להימנע מזה היא הבנה מפוכחת יותר של המציאות ושל טבע האדם… אני באמת חושבת כך לצערי… והייתי רוצה להביא ילדה לעולם במציאות אחרת, ביקום חלופי…
      חיבוק בחזרה 🙂

      אהבתי

  6. אני אקח ברצינות את הבקשה שלך לרגע של כינות. נכון. זה פי מליונים יותר קשה ומתסכל ממה שחשבתי שזה יכול להיות. מכל הסיבות שציינת וגם עוד כמה.
    אני דווקא כן מאלה שמסתכלים אחורה ושוקלים אם הייתי עושה את זה בדיעבד, אולי בגלל שעבורנו ילד לא היה ברירת מחדל אלא תוצאה של התלבטויות משמעותיות. אני יכולה להגיד לך שאין בי חרטה, אבל כן מאז שהקורונה נכנסה לחיינו, ויותר ויותר ככל שמתברר שהיא כאן כדי לשנות את חיינו לעד, אני מרגישה שאם הייתי יודעת מראש שאלו התנאים שבהם נגדל את הילד שלנו, ככל הנראה היה נבון יותר לא להביא ילד לעולם.
    גם לי לפני ההריון היו חלומות על ילדה שאני עוטפת אותה באהבה והגנה. כשנכנסתי להריון הם הפכו לחלומות מטרידים, על סף הסיוטים, על מה שגדל לי בבטן ואיך זה ייראה אחרי שהוא יוולד. ואז המציאות, את יודעת.
    את נשמעת מאוד מפוכחת בכל מה שאת כותבת על הנושא. הרבה יותר מפוכחת ממה שאני הייתי כשהחלטתי להיכנס להיריון, למרות שכביכול השקעתי כמה שנים בהתלבטויות ומחשבות על העניין.
    התגובות של בן זוגך ושל אחותך למחשבות שלך נגעו לי בלב. רואים כמה שניהם אוהבים אותך, מכירים אותך ורוצים בטובתך.

    Liked by 2 אנשים

    1. מישהי יקרה, תודה רבה על תגובתך, אני ממש ממש מעריכה את הכנות שלך ואת הנכונות לשתף בחוויה האישית שלך. מהקריאה בבלוג שלך עולה תמונה של ילד כל כך חמוד וחכם ורגיש, ממש מותק של ילד. וממש ממלא בנחת לקרוא עליו. אבל הרי זה לא סותר את העובדה שיש גם קשיים ובעיות, ככה זה. זה לא חד-ממדי, זה מורכב, זה אף פעם לא מושלם, זה הרבה פעמים אמביוולנטי – זו המציאות. אני מבינה לגמרי מה את אומרת על הקורונה – זה גם אחד החששות שלי.
      ותודה על המילים החמות על בן-זוגי ועל אחותי הקטנה. הם באמת החברים הכי טובים שלי 🙂

      אהבתי

  7. חג שמח לך.
    אני אספר מנסיוני –
    לא רציתי אבל לא עמדתי בלחץ. העולם אצלי לא הפך יפה יותר. נהפוך הוא, עברנו שני עשורים קשים מאוד מבחינה כלכלית. היינו זקוקים לתמיכה של ההורים שלנו. אז נכון שעכשיו אני שמח, אבל אני גם שמח שבת זוגי הנפלאה אתי ותשאר אתי, הלוואי עד יומי האחרון, ובינינו – השמחה עליה גדולה מהשמחה על כך שיש לי ילדים.
    זו חוויה מוזרה, מבחינתי לפחות, לקרוא פוסט כזה. השיתוף, הבהירות והכנות המלאה שבהחלט יש מאחוריה פגיעות גבוהה, זו לא קריאה "רגילה" שלי. תודה לך על האימון הרב שאת נותנת לנו כאן.

    Liked by 2 אנשים

    1. אריק יקר, תודה רבה על תגובתך ועל השיתוף הכן בחוויה האישית שלך. אני מעריכה את זה. הנה במקרה שלך מלכתחילה ילדים לא היו משאת נפשך, לא רצית, אבל בשל הנסיבות – הרצון של בת זוגך, אולי אפילו אולטימטום שהציבה לך – הסכמת. ודומני שיש עוד המון אנשים בסיטואציה דומה. ככה זה, המציאות הרבה פעמים מורכבת, והרבה פעמים יש רצונות סותרים וצריך להגיע לאיזושהי פשרה. אבל ברגע שהוחלט, מניחה שכבר יש השלמה עם ההחלטה ומסתכלים קדימה. באמת הקושי הכלכלי הוא גם שיקול.
      מעניין, מדוע זו חוויה מוזרה? הפוסט שלי עד כדי כך חריג מהבחינות שציינת? מעניין לשמוע. לפעמים אני חוששת שאני כנה מדי, משתפת יותר מדי, יעני TMI, too much information… אבל באותו לילה הרגשתי צורך לשפוך הכול. בסה"כ אתם בני אדם בדיוק כמוני, ואתם נחמדים ואכפתיים 🙂
      אבל באמת למדתי לאורך השנים שחשיפת-יתר עלולה גם לפגוע בי, ושאני צריכה יותר לשמור על עצמי, ושגבולות זה חשוב, וגם חשוב לבחור נכון את האנשים שבפניהם אני נחשפת, וגם אז לא חייבים לחשוף הכול.

      Liked by 2 אנשים

      1. הפוסט הזה שלא כמו קודמיו היה מבחינתי חשוף לגמרי מבחינה רגשית, או אולי, נגע בי במקומות עמוקים מאוד, ולכן הגבתי על הפגיעות והפתיחות שבו. בכל מקרה חג שמח ♥♥

        Liked by 1 person

  8. כיף שיש בן זוג תומך שכזה גם במחשבות הפחות נוחות.
    אני לא הורה, אבל כמובן שהחלטה כזאת צריכה להעשות בכובד ראש- צריך לדעת שאפשר לתמוך בצרכים הפיזים והנפשיים של הילוד וזה על ההורים, ככה שכל הדודות, והשכנות יכולות לצקצק עד מחר.
    הרי בסופו של יום הם לא אלה שצריכים להתעורר איתם בלילה ולתמוך בהם כשהם קצת חולים או עצובים.
    בנוגע למוות- זה נושא כאוב ועצוב אך כולנו יודעים שהוא ממתין לנו מעבר לפינה ולכן אין יותר מדי טעם בלהתבאס או לפחד מהנושא (דם אם לפעמים זה בלתי נמנע). אנחנו צריכים לדעת שהוא יגיע ועד אז לנסות ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.
    חג שמח 🌸

    Liked by 1 person

  9. תודה רבה גהה יקרה, מילים כדורבנות, מסכימה עם דברייך. ואכן בן-זוגי תומך מאוד גם בתחושות הקשות וכשאני מרגישה אבודה. הוא לא נרתע מזה. לגבי המוות – יש בי גם צד מאוד רציונלי ומעשי שאומר לי את אותם הדברים, אבל כנראה שאני צריכה שיזכירו לי את הדברים האלו לפעמים 🙂 אז תודה שהזכרת לי 🙂
    חג שמח!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s