חפירות וממטרות והיפופוטמית נוירוטית

היי חברים יקרים שלי. איזה כיף שיש לי אתכם כאן. שיש לי את המקום הזה.

מצב הגב והרגל השתפר, טפו טפו טפו. עדיין יש פה ושם זיק כאב עמום, אבל במידה פחותה בהרבה, אין מה להשוות. הייתי לפני שבוע וחצי אצל אוסטאופתית מאוד נחמדה ומקסימה, ממש התחברתי אליה. דיברנו קצת, ואז עשתה אבחון, ואז קצת פה ושם מגע ולחיצות ומתיחה. כמה ימים אחרי זה עדיין כאב. ישר רציתי לקבוע שוב, אבל היא אמרה שלפעמים לוקח כמה ימים ושנחכה עוד קצת. ובהמשך ניכר שיפור של ממש. יכול להיות שהשיפור קשור לטיפול אצלה ויכול להיות שלא ושהגוף התחיל להתגבר בלי קשר אליה. בכל אופן אני מעריכה את היושרה המקצועית שלה – היא לא מיהרה לקבוע לי עוד תור אלא ביקשה קודם "למצות את האפקט" של המפגש שאולי יספיק ללא צורך בעוד מפגשים.

מספרת בלחש בשקט בשקט כדי שהקרסוליים לא ישמעו ויעשו לי דווקא – אז תטו אוזן כדי שתצליחו לשמוע. אחרי כמה חודשים של רגרסיה במצב הקרסוליים, שחזרו להתנפח ולהפריע בהליכה, מה שאילץ אותי להפסיק לעשות פעילות גופנית של הליכות בחוץ – פתאום יש שיפור. פתאום מצאתי עצמי עושה הליכה בחוץ כמו פעם, ונהנית. טוב, לא בדיוק כמו פעם. בקצב איטי יותר, כי צריך להתחיל בהדרגה ולא להעמיס בבת אחת. פעם הייתי טסה קדימה במהירות. ואחרי זה הקרסוליים לא ממש התנפחו. זה כ"כ שימח אותי, טפו טפו טפו + ממטרה של יריקות מטאפוריות. טוב, אולי הייתה בקרסול שמאל איזו גבעונת קטנה שלפעמים צצה אחרי מאמץ, נקרא לה בזאת גבעת-נקע. היא גבעונת תאומה לזו הקבועה שיש לצידה – מין תל שכזה – נקרא לה תל-נקע. מין טווין פיקס שכאלו. כמו בסדרה, הן באו מיקום מקביל.

חוזרת לדבר בקול רגיל.

ארנון זמורה ז"ל לא יוצא לי מהראש. חושבת עליו ועל משפחתו הרבה. לא אכביר מילים, הרבה כבר נאמר ונכתב. כואב לי עליו כל כך, ממש. וזהו, זה מה יש. שמחתי כל כך כשהגיעו הידיעות הראשונות על חילוץ החטופים, וחיכיתי לשמוע מה שלום הלוחמים, ואז הגרי אמר שיש רק פצוע בינוני וזה היה נראה מבצע כמעט מושלם, לא שפצוע בינוני זה משהו לשמוח עליו, אבל התלהבתי שאין אבדות בנפש או פצועים קשה, ואז ארנון ז"ל… זה היה כל כך עצוב. אבל זו המציאות. ואלו הסיכונים הידועים בעיסוק כזה… לא שזה מנחם… אולי כן, קצת, לדעת שהוא לקח את הסיכונים ביודעין, בחר בעיסוק זה והבין את ההשלכות האפשריות… גיבור. הוא ומאות ההרוגים מאז 7.10, ואלפים לפני כן לאורך השנים… המון אנשים טובים הלכו…

מוזר לי לעבור לכתוב על משהו אחר. מוזר לי לכתוב כאן בתקופה הזו. אני מביטה בעולם באימה. אני מודאגת מאוד. לא מבינה לאן כל זה הולך ומה יהיה. וברגע שאני מתחילה לכתוב על זה, אני נאלמת. בא לי למחוק את הפוסט. אבל לא, אמשיך לפסקה הבאה לכתוב על עצמי.

אז הייתי בשיעור שחייה אחד. סוף סוף. סוג של הישג.
כילדה ונערה פחדתי נורא משהייה במים. ממש פוביה. הייתה לי גם טראומת ילדות משיעור שחייה שבו המדריכה פשוט נתנה לי להתמודד לבד במים העמוקים, ואני צללתי מטה בפאניקה, נאבקת בלי לנשום, עד שהיא משכה אותי משם. זה היה נורא.
בתחילת שנות העשרים שלי פגשתי במקרה במרכז ספורט שהייתי מנויה אליו (הלכתי לחדר כושר, לא לבריכה) מישהי שלמדה איתי בביה"ס, והיא עבדה כמצילה בבריכה שם. היא לקחה אותי כפרויקט, ותוך שלושה שבועות שחיתי כמו דג במים. היא לימדה אותי רק חזה. כמו שצריך, עם הראש במים בנשיפות ובחוץ בשאיפות. שחיתי תקופה וזה היה ממש כיף. הרבצתי עשרות בריכות. המשכתי לשחות גם באוניברסיטה, אבל אז התפרצו לי הכאבים מהבלט בדיסק, ובעקבותיהם המשבר הנפשי הגדול, ולא חזרתי לשחות מאז.
הפעם הבאה שחזרתי לבריכה היא עשרים שנה לאחר מכן – בערך לפני שנה וחצי – בירח דבש בים המלח עם בן-זוגי לאחר החתונה. הסכמתי להיכנס לבריכה ולהשתכשך איתו שם, להתגבר על הפחד. וגם שחיתי קצת. היה כיף. ואפילו הואלתי להיכנס איתו לים המלח. זה היה פחות כיף :-). ובהמשך נכנסתי לבריכה בעוד שני בתי מלון שהיינו בהם ונהניתי וקצת שחיתי. אבל שחיתי עם הראש בחוץ וזה לא היה נוח והרגשתי כאב בגב.
אז אחרי המון זמן שבו "ללמוד לשחות חתירה" היה ב"טו דו ליסט" שלי, קבעתי שיעור שחייה והלכתי. מה שדירבן היה ההגבלה של הקרוסליים שמנעה ממני לעשות הליכות. אני חייבת לעשות ספורט כלשהו. ואחד היתרונות בשחייה מבחינה זו הוא שאין עומס משקל על הקרסוליים. ואז גם כאבי הגב והרגל והידיעה ששחייה, בעיקר חתירה, טובה לגב. השיעור נוראאאא יקר. התחברתי למורה בשיחה המקדימה והרגשתי בנוח איתה. כשהגעתי לבריכה כבר הרגשתי איך אני מתחילה לנשום יותר בכבדות, יעני לוקחת נשימות עמוקות כדי להירגע, להיכנס לאווירה ולהתחמם, אבל נראה לי שזה רק הכניס את הריאות שלי ללחץ 😅
התחלנו את השיעור בבסיס – נשימות, איך לשאוף ולנשוף במים. היא ניסתה להתקדם איתי קצת יותר מהר ממה שאני צריכה, וקצת נלחצתי. קצת גררה אותי לכיוון העמוקים. אמרתי לה שיש לי חרדות, אמרה שאני נהדרת ושום חרדות, ושזה כיף ושאני אהנה מזה. אמרה לי להרגיש כמו היפופוטם או תנין שצפים ונהנים במים. בחרתי בהיפופוטם, אבל יצא לי היפופוטם נוירוטי. הקיצר, היא ממש נחמדה, אבל גיליתי שאני יותר חרדה מזה ממה שחשבתי. אחרי שיצאתי מהבריכה שמתי לב שהגוף שלי רועד. ברור שאם אני רוצה להתקדם בזה, אצטרך לעשות מנוי ולהגיע לבריכה בין השיעורים ולהתאמן על הנשימות ולהתרגל למים. לא בטוחה עדיין מה אעשה. אחרי שחזרתי מהבריכה הרגשתי רע פיזית למשך כמה ימים – מן הסתם לא מהשיעור עצמו (השיעור השפיע נפשית), אלא עשיתי את הדרך לשם ובחזרה ברגל, עשרים ומשהו דקות כל כיוון בשיא החום והלחות, אז אולי בגלל זה. אני מתייבשת מהר ומאוד רגישה לזה. נראה…

טוב, חפרתי מספיק. אסיים בזה.

(בקרוב יום השנה הראשון למות אבא, נעלה לקבר, נאמר דברים. יהיה לא פשוט. גם כך אני מנסה כל הזמן לנפנף מהראש דברים שעולים, בעיקר בלילה כשאני מנסה לישון… כמו שהיה הלילה למשל…)