מבליחה, מצ'וקמקה, בוקה ומבולקה

אז משום מה הרגשתי יותר בנוח לכתוב אתמול פוסט דווקא בבלוג הישן, אבל מוצאת לנכון לשים כאן קישור לשם:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615006

והנה ככה נשמרות אחידות ועקביות כלשהן…

אולי שם אכתוב את הפוסטים המקטרים והמתמוטטים והאבודים יותר? אלו שהם "סתם" דיבור ספונטני, חשיבה בקול, הוצאת קיטור, התפזרות רעיונית, אוננות מילולית, שליחת יד בציפייה לפגוש יד אוהדת מושטת בחזרה?… וכאן אכתוב את הפוסטים היותר קוהרנטים ושנכתבים על נושא מסוים?

אבל רגע, ואם ישראבלוג ייעלם ואז הקישור הזה לא יעבוד? אז אולי בכל זאת אעתיק את הפוסט לכאן, הנה:

 


הא!
כאן.
ולא בבלוג החדש כי
הבלוג החדש יפה ומסודר
ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה.
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים…).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה… כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה… אחרת…

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

 


 

אז עכשיו אני חושבת בקול גם בבלוג הזה כאן, והוא כבר פחות חינני וסדור ופיוטי ומהודק ובטוח בעצמו, ומתחילים להצטמח בו עשבים שוטים של מלל מגובב ומיותר, לשלשת מילולית, קושי להפריד בין עיקר לטפל, פירוט יתר, חשיבה עקרה מעגלית, נימה אפולוגטית ונטייה לאובססיה,

והנה, 

.i might as well declare: OCD! OCD! OCD! and get it over with

עצרי. הירגעי.

בסוף מצאתי את ההקלטה של הקטע המוסיקלי היפה. עכשיו נשאר לברר מה הוא בדיוק.

מה עוד?

בתחילת החודש חטפתי את הוירוס הזה שמסתובב והייתי עם כאב גרון עז והצטננות. הגרון כל כך כאב שאפילו לנשום דרך הפה הכאיב (כמו לבלוע נייר זכוכית ולגרגר אותו בגרון), אז השתדלתי לנשום דרך האף, שהיה חצי סתום, אז נשמתי דרך נחיר אחד, וכך במשך כמה ימים הפקתי קולות נשימה מקסימים של דארת' ויידר. נשארתי בבית שלושה ימים, חזרתי לעבודה, כמעט נעלם לי הקול, ואז זה עבר.

מאז שהבנתי עד כמה ההתלהבות שלי מהחמוד בלימודים לא קשורה למציאות, החיים נהיו אפורים יותר ופחות מרגשים אך גם ממוקדים במושאים מציאותיים יותר, אז מה טוב. גם בשבוע שעבר וגם היום היה לי איתו טרמפ בדרך חזרה מהלימודים. פעם נרעדתי ברטט התרגשות רק למחשבה על הזכות לנסוע איתו, ובמציאות זה היה נורא רגיל והשיחה השתרכה לה בעצלתיים משמימים. הקיצר, איזה כיף כשהכל מציאותי יותר. הידד למציאות! שיר הלל למציאות! הלאה הרגש הלא רלוונטי והלא פרופורציונלי והמעיד על חסכים ועל השלכות ועל אישיוז! הלאה האישיוז! אישיוז הביתה! קישטא אישיוז! הרציונל לשלטון! הדימוי העצמי הנמוך מת, יחי הדימוי העצמי הבריא והיציב החדש! שעוד מעט יגיע, ממש אוטוטו, השמועה אומרת שהוא כבר בכניסה לעיר, ואם אין פקקים אז זה עניין של כמה דקות, הנה אני כבר שומעת את הסירנה, אה, רגע, למה סירנה? מה זה הרכב הזה? למה אמבולנס? ואנשים בחלוקים לבנים? מה הם כל כך חמורי סבר? אני בסך הכל מתרוצצת בחוץ בעירום ורוקדת לצלילי שיר עם רומני שמתנגן אך ורק בראשי! אההה, רגע, אני קופצת לבלוג המקביל, הקירות שם מרופדים… מיד אשוב…