העולם מלא במסתורין

טוב, אני חייבת לשאול.

יש בבלוג הזה כאן את הדף הזה של הסטטיסטיקות של כמות הכניסות לבלוג. ובניגוד לישראבלוג, יש בדף הסטטיסטיקות התפלגות לפי מדינות. אז אני זוכרת שקראתי פעם אצל "קנקן התה" (שדרכו התחלתי להיחשף לאופציות האתרים החלופיים לישראבלוג) כשהוא כתב משהו על העניין הזה, שהוא רואה כניסות לבלוג שלו מכל מיני מדינות ונתקל במדינה אחת שהתמיהה אותו, והוא שאל מי נכנס משם (והתברר שזו קוראת קבועה שביקרה באותה מדינה).

אז אמנם לא נכנסים אלי הרבה לבלוג, מונה הכניסות שלי צנוע ומבויש (ואני בכלל לא יודעת אם הוא סופר את הכניסות שלי וכניסות חוזרות של אותו מקור, אבל זו שאלה אחרת), אבל אני חווה משהו דומה (בזעיר אנפין) מבחינת המדינות, ואני תוהה אם הכלי הזה בכלל באמת אמין, הכלי שמתעד את מקור הכניסות לפי מדינות. או שהכלי הזה טועה, או שסתם מראה דברים רנדומליים… ואולי זה כן אמין אבל מדובר פשוט בכניסה בטעות של תושבים מקומיים שהקליקו במקרה על משהו והגיעו לבלוג שלי לרגע מבלי להבין שום דבר. כי ראיתי אצלי כמה פעמים מדינות שגרמו לי לתהות. אולי זה קורה גם לכם?…

אז חוץ מישראל הופיעו בבלוגי כמה פעמים לשמחתי גם מדינות אחרות כמו ארה"ב, גרמניה, ולשמחתי הכי רבה גם בריטניה אהובתי, היפ היפ הוריי. מעניין מי נכנס מהמדינות הללו (אם בכלל). אבל בדצמבר פתאום ראיתי את זה:

סנט לוסיה

המממ, מעניין. בחיים שלי לא שמעתי על המדינה הזאת. אצתי רצתי לגגל ומצאתי: "סנט לוסיה (באנגלית: Saint Lucia) היא מדינת אי קטנה במזרח הים הקאריבי על גבול האוקיינוס האטלנטי". מעניין! אז מי ביקר שם והיה לו מספיק חשוב להיכנס לבלוג שלי בזמן חופשתו המעלפת אי שם? או מי התושב המקומי בעל האצבעות הצולעות שהגיע בדרך לא דרך של הקלקות שגויות לבלוגי הבלתי רלוונטי לו בעליל? 

ולפני יומיים פתאום צצה לה יפן, שזה נחמד ומיוחד (מי? מי?).

יפן

אבל היום הגיע הקש ששבר את גבי הענוג מרוב סקרנות:

בוטסוואנה

ווט דה פאק, באמת?

אז אולי זה בעצם בכלל מה שנקרא בוט, כלומר תוכנה ולא אדם?

ואולי גם אם זה אנשים, הם בכלל לא רוצים שיהיה חשוף בפני מידע כזה על הכניסות שלהם כי זה עניין פרטי שלהם, והם אף פעם לא יספרו לי שזה הם? ואם הם קוראים כאן עכשיו ובכך מגלים למורת רוחם שיש "אח גדול" שמתעד את תנועותיהם בעולם, ועכשיו הם בכלל יפסיקו להיכנס לבלוג שלי? לא, אל תפסיקו, אני רוצה להמשיך לראות היכן אתם מטיילים ברחבי העולם, להיות מופתעת בכל פעם מיעד אקזוטי חדש (אפשר מדגסקר? 🤓), ללוות אתכם במסעותיכם אי שם…

כן כן, אין ספק שהכל סובב סביב הבלוג שלי ושיש לו השפעה מכרעת על חיי אנשים ומהלכיהם, בהחלט חשיבה הגיונית אור, את בדרך הנכונה, בכלל לא נסחפת! 😆😂

העולם מלא במסתורין 😳🤔

רסיסי הרהורים, תחושות וחלומות

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי בכתובים כל מיני משפטים וקטעים – רשמים ותחושות והרהורים ורסיסי זיכרון מחלומות הליל – ששרבטתי לעצמי מהר – בבקרים בדרך לעבודה או ללימודים –  כדי לא לשכוח, כדי אולי להעמיק ולחדד את ניסוחם בהמשך – אבל זה נשאר זרוק בצד. לא היה לי זמן להתעסק בזה, וגם במחשבה שנייה זה פשוט לא נראה כ"כ חשוב או מעניין או בכלל מצדיק תיעוד ו"דיווח לעולם" על כך. אבל, יאללה – זה הבלוג שלי, מה אני בכלל מצטדקת, ובא לי עכשיו לכתוב… אז הנה…


ריצודי מחשבות בכמה בקרים בדרכי ללימודים או לעבודה, לפני כמה חודשים

בבוקר – במאמץ כביר הכרחתי עצמי לצאת, לא היה חשק או כוח, רציתי להתחבא לנצח מתחת לפוך, להתחבא בבית…. כל כך כל כך….
לא מגיעה לעשות את כל שיעורי הבית,
אין כוח ללימודים, לעשות שיעורים, הראש לא פנוי, ימי העבודה מתישים,

ויש בי הסתייגות, התנגדות,
רוצה לחיות בבלוג, להתחפר בבלוג לנצח נצחים…

כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו

מתלבטת בין שתי אופציות –
1. להתחבא בבית לנצח מול סדרות בטלוויזיה, ספרים, מוסיקה, שירים, חלומות וכו', וסידורים של בית, ולהגיח מדי פעם החוצה לסידורים, קניות והליכות מהירות;
2. או להתאבד.

החמוד מהלימודים – היום התמקדתי בבהייה בגב שלו. הוא אבא לבנות ויש לו גב חמוד. זה שילוב אלוהי בעיניי.

מרגישה אבודה

הבל הבלים הכל הבל

הלכתי ברחוב, שמש נעימה, עצים, רוח קלה, רחובות שקטים, איך אנשים פשוט מסתובבים להם בחוץ, לא עובדים (תמיד כשיוצא לי להסתובב בחוץ במהלך יום עבודה אני מתפלאת לראות כמה הרבה אנשים לא עובדים, מסתובבים בחוץ, בחנויות, יושבים בבתי קפה…).
רוצה שיניחו לי, שהעולם יניח לי, שאוכל גם אני ללכת כך ברחוב, לטייל לאיטי, לצפות בעולם…

 


 

חלום מורבידי

מישהי שאני מכירה, כנראה קולגה מהעבודה, מבועתת מכך שכשמתים חיות יכולות לטרוף חלקים בגוף המת, את העיניים… ואני מסבירה לה שלכן אבותינו הקדמוניים התחילו לקבור באדמה, כי ראו שזה קורה ורצו להימנע מזה. פתאום היה לי ברור ממה נובע מנהג הקבורה בתוך האדמה. ופתאום המודעות המבעיתה והמזעזעת הזו להיותנו חומר דומם, אובייקט פיזי בלבד, שבמותו (ולא רק במותו) אין לו כל יכולת להגן על עצמו מפני טורפים ותהליכים בעולם הטבע. אובייקט נאכל, מכורסם, מתקלקל, מרקיב, מתפרק, מתפורר, מתחלק, נשבר, נקרע, מיטלטל, מושלך. אשליית השליטה של התודעה לעומת הפיזיות הנוכחת הגמורה. אבל בחלום זו הקולגה שהייתה מבוהלת ואף היסטרית מכך, ואני הייתי במצב של השלמה והבנה רציונלית, למרות שהיה ברור לי שזו מציאות מזעזעת וקשה לתפיסה.

 

 



חלום ספוג רגש 

חלום הלילה הותיר בי רושם רגשי עמוק, מרגש אך גם מאוד מעציב, מלא יופי אך גם מעורר חרדה וחשש, מרגיע אך גם מעורר ספקות.

דמות שהיא אני, אך מדי פעם אני רואה אותה מבחוץ כדמות שאיננה אני, ואני רק הצופה, כמו צופה בסדרת טלוויזיה או מחזה. אני נמצאת באיזשהו קורס או כיתה עם עוד אנשים. לא בטוחה מה הגילאים, אולי בגילאי תיכון, אולי שנות העשרים, ואולי אפילו מבוגרים יותר. אני מרגישה בגילי הנוכחי, אבל במציאות אני בת ארבעים, והדמות היא צעירה יותר, כמו גם שאר חבריה לכיתה. הדמות שהיא אני היא אאוטסיידרית, וכמו שייכת-לא שייכת לקבוצה. 

בגישה חששנית של נוגעת-לא-נוגעת נוצרים לי קשרים עם אנשים בכיתה, יש תחושה מבלבלת של התקרבות-התרחקות. אני (או הדמות שהיא לכאורה אני) חוששת לרצות להתקרב לאנשים אחרים או להביע יותר מדי אינטימיות רגשית של קרבה שמא הכל בראש שלה והיא תביך את עצמה בפניהם, שמא האחרים בעצם אינם באמת מעוניינים בקרבתה ובקשר קרוב עמה.

יש שם בחור אחד חמוד. ומשום מה יש פתאום לדמות שלי איזו סיטואציה של קרבה עמו במיטה, וזו המיטה שלי מהבית שגרנו בו פעם, שגרתי בו עם המשפחה מכיתה ג' ועד הצבא. מה  שקורה ביננו זה בעיקר חיבוק, מגע אוהב, אולי נשיקה, לא יותר מזה. בעיקר קרבה רגשית, חיבה עזה.

הבנות האחרות בכיתה, במיוחד מישהי מסוימת, הן "מגניבות" ונראות טוב, בניגוד אלי. ואני לא יודעת אם הן חברות שלי או לא. אם הן אוהבות אותי או צוחקות עלי ולועגות לי.

ואז הכיתה יוצאת לטיול בחיק הטבע, ואני מחפשת לי מקום מבודד, כי השהייה בקרבתם מעוררת בי מתח ולחץ ואי נוחות. אני מטפסת על כמה סלעים ויושבת על סלע אחד גבוה מעל כולם, מסתכלת משם על האחרים מסתובבים ומתרוצצים להם ומשוחחים ביניהם. ואחת מהבנות, זו שהכי מגניבה ושנראית הכי טוב, עם תסרוקת יפה ובגדים יפים וגוף יפה, מצטרפת אלי, יושבת לצדי ומדברת איתי. היא מבהירה לי שאוהבים אותי ושרוצים בקרבתי ושהבחור ההוא רוצה בקרבתי. היא מחייכת כשהיא אומרת את זה ונראית מרוצה, ואני חוששת שהיא צוחקת עלי, עובדת עלי, שיש כאן איזו בדיחה על חשבוני, אבל היא מבהירה לי שלא.

אח"כ כמובן, מגיע שלב המייקאובר המתבקש 🙂  חחחחחח (נו, לא אמרתי שכל החלומות שלי מתוחכמים במיוחד). הבנות עושות לי מייקאובר ויש עניין שלם מזה שאני באה במראה החדש לבחור החמוד והוא שמח לקראתי וטרה לה לה.

אבל משום מה מדברים על זה שאני בת של אישה ידועה, אולי סופרת או משוררת או עיתונאית או אשת אקדמיה… בקיצור, אשת ציבור אינטלקטואלית מוערכת… אבל היא אישה לא פשוטה שהייתה קשה איתי, או שהיא עברה התמוטטות עצבים, וזה השפיע עלי בילדותי, וזה מוצג כחלק מהסיבות לקשיים האישיים שלי (מוזר, מדוע בחלום דווקא האמא מסומנת כך, כאשר במציאות זה אבא שלי שהשפיע עלי יותר).

ובסוף אני והבחור החמוד גרים ביחד, מאוהבים ומאושרים happily ever after, ואני חווה אפיזודות קשות של חרדה, אולי אפילו מדמיינת שרואה דברים, מפלצות מפחידות באוויר, והוא איתי, הוא חווה את זה יחד איתי, ולא בורח ולא עוזב ולא נוטש ולא מפסיק לאהוב אותי ולא מאבד עניין אלא להפך – הוא מביע את רצונו להיות איתי ויהי מה ולא מפחד מהפחדים שלי ומסתכל יחד איתי למפלצות בעיניים. ויש בזה משהו מרגש כל כך, תיקון לחרדת הנטישה שלי.

יש בכל זה משהו מן הפנטזיה הילדותית. אבל מותר לי. כי אני ילדה קטנה, הכי קטנה בעולם. קטנה כמו מולקולה.

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….

מיומנה של חפרנית פרנואידית מצויה, והפעם: פרשת קבוצת הווטסאפ

 

אני מנסה בימים האחרונים לכתוב כאן על משהו ולא כל כך מצליחה. משהו שטותי ומפגר שתורגם אצלי לטלטלה רגשית שרציתי לכתוב עליה כאן. אבל פתאום כשבאתי לכתוב על זה, זה נראה כזה נון-אישיו, שממש אין מה לכתוב עליו. פתאום התחוור לי שבעצם לא קרה שום דבר, בטח לא משהו שמצדיק לספר עליו כאן. אבל אמרתי לעצמי שעצם העובדה שזה גרם לי לכזו תגובה רגשית עזה כבר מצדיק את הכתיבה על זה.

יש משהו מדכא בפער בין הדרמה בראש לבין היעדר הדרמה המוחלט בהתרחשות האובייקטיבית במציאות. סערת רגשות שנגמרה בקול ענות חלושה; כשהתפזרו ענני הסערה, נחשפה ריקות השמיים. נחשף הכלום. אולי. אני לא יודעת. האם זה באמת כלום? האם אין שום משמעות לכאן או לכאן? אני סתם מעניקה משמעויות-יתר? ואם לא צריך להתייחס או לפרש, אז מתי כן? ומתי כן מתרחשת דרמה רגשית בחוץ? אף פעם?

אם אני כולי רוחשת ברגשות מבעבעים בעוד שהאנשים סביבי…. האנשים סביבי מה? אני לא יודעת. מה הם חושבים עלי או מרגישים כלפי, מה הם מרגישים זה כלפי זה.

בשבוע הקודם לא הייתי בלימודים כי לא הרגשתי טוב. שוחחתי בטלפון עם חברתי מהלימודים כדי להתעדכן מה היה. שוחחנו שוב השבוע בערב שלפני יום הלימודים, והיא זרקה לי פתאום שאחד הסטודנטים פתח קבוצת ווטסאפ מצומצמת. כלומר, נפתחה קבוצת ווטסאפ חופרת של כל הסטודנטים בכיתה. אבל הוא החליט לפתוח איזו קבוצה מצומצמת (של "יחידי סגולה" מאאאאגניבים?)  כמפלט הומוריסטי שכזה מהקבוצה הגדולה ההיא. היא אמרה לי שהוא צירף אותה לקבוצה וגם את החמוד ועוד שתיים שהן מסתובבות תמיד עם החמוד והן ידידות שלו (הם מאותו אזור מגורים), וגם אני קצת הסתובבתי איתן, ואחת מהן גם לוקחת אותי בטרמפ הרבה פעמים ושוחחנו הרבה, גם על דברים אישיים מאוד שלה. אז אנחנו קבוצה קצת יותר מגובשת מהאחרים. אנחנו יושבים באותו אזור בכיתה ואנחנו לפעמים יושבים יחד באוכל. והכל באווירה נינוחה ונעימה. והוא צירף גם עוד אחת, שאני פחות הכרתי באופן אישי.

אבל האיש הזה לא הזמין אותי לקבוצה. למרות שאנחנו משוחחים וצוחקים ובקשר סבבה, גם אם לא מאוד קרוב. והוא דווקא כן הזמין את חברתי מהלימודים, למרות שבעצם אני מכירה אותם יותר טוב ממנה. אני זוכרת שבהתחלה היא שאלה אותי אם אני והחמוד מכירים מלפני הלימודים, כי היא ראתה איך שהוא כל הזמן ניגש אלי ומדבר איתי ומציע לי ללכת יחד לאכול ולפה ולשם (זה כבר פחות קורה בעת האחרונה, ואני לא בטוחה אם בגללי או בגללו). אבל עכשיו דווקא אותה צירפו לקבוצה ואותי לא. בכל אופן, אז היא סיפרה לי שהוא פתח את הקבוצה הזאת ושהיא לא מבינה למה הוא לא צירף גם אותי, ושהיא תגיד לו לצרף אותי.

קשה לי להסביר מה הרגשתי לשמע המידע הזה. הוצפתי רגשית – תחושה חמוצה וכואבת שצבטה לי חזק בבטן. באופן לחלוטין לא רציונלי ותוך מודעות להגזמה שבכך – הרגשתי שזו טראומה רגשית בשבילי, ממש כך. זה נגע בי בנקודה מאוד רגישה ושברירית. הרגשתי דחויה. left out. מאוכזבת. עד אז החוויה החברתית בלימודים הייתה דווקא חוויה מתקנת – קיבלתי תגובות חמות של חיבה מכל עבר, אנשים יוזמים שיחות איתי, מחייכים, מחפשים את קרבתי, והכל די זורם ונעים. וגם מצאתי חברה טובה שאני והיא כל הזמן נמצאות ביחד. זה הפתיע אותי לטובה. הרגשתי כמעט נורמלית  🙂

ועכשיו, הרגשתי שזו הפעם הראשונה שאני חווה שם דחייה חברתית. זה זרק אותי למקומות אפלים ועצובים מהעבר. חשבתי שמחבבים אותי – והנה, עובדה, מעדיפים שלא אהיה בקבוצה… אז מה זה אומר על מה שחושבים עלי? מה זה אומר עלי?

לא אמרתי לחברתי מהלימודים את כל זה, כמובן (והיא לא יודעת על העניינים הנפשיים שלי, לא סיפרתי לה). אמרתי לה – אה, לא נורא, לא משנה… לא קריטי… לא צריך לבקש שהוא יצרף אותי, מה שהוא רוצה…. כאלו דברים. כשמבפנים השתלטה עלי עצבות כבדה. כמובן שגם הביטחון העצמי שלי קרס.

למחרת בלימודים כמו תמיד התחלנו אני וחברתי את הבוקר בקפיטריה עם קפה ולאחר מכן שמנו פעמינו לכיוון הכיתה. פגשנו שם מחוץ לכיתה את ההוא שפתח את הקבוצה. קצת דיברתי איתם ואז נכנסתי לכיתה לשים את התיק וחזרתי. הם בדיוק דיברו על הקבוצה והוא אמר משהו על לצרף אותי. וראיתי אח"כ שהיא צירפה אותי לקבוצה. בשיעור כתבתי לה בווטסאפ: "את ביקשת מ____ להוסיף אותי לקבוצה?… כי לא צריך שיוסיף אותי מתוך אי נעימות או כ"טובה"…. אם לא רצו להוסיף אותי, אין בעיה…". היא ענתה: "אה לא חחח, לא היה לו את המספר שלך… זה היה ספונטני כשהוא פתח את הקבוצה + אימוג'י נורא צוחק". אבל ביני לבין עצמי תהיתי איך לא היה לו את המספר שלי? יש את המספרים של כולם בקבוצה הגדולה בווטסאפ… בהפסקה שאלתי אותה עוד איזה משהו על זה, והיא אמרה לי להפסיק להתעסק בזה בטון של נזיפה משועשעת רכה ואוהבת ("אור! אויש, די!").

אח"כ במהלך השיעור הרגשתי שהחמוד צוחק ומגחך עלי יחד עם ההיא שאני נוסעת איתה בטרמפים. קלטתי הבעות פנים מחויכות ביניהם, כמה מילים, אחרי שדיברתי בכיתה, והוא דיבר אחרי. יכול להיות שזה בכלל לא היה קשור אלי. יכול להיות שהוא בכלל צחק על עצמו, על מה שהוא אמר, או שזו הייתה בדיחה פרטית ביניהם. ובכלל, לאחרונה זה פתאום נראה לי ככה, שהוא התרחק ממני ומסתכל עלי אחרת. קודם הוא היה ממש חמוד ודאגן ומתעניין ומצחיק בצורה חמודה ומשתפת, ועכשיו הוא פתאום נראה לי יותר ציני ולגלגן וביקורתי ומרוחק וחסר סבלנות. ואולי זה לחלוטין אצלי, הירידה בביטחון העצמי שלי והתחושה הפחות טובה שלי עם עצמי, שבעטיה אני "קוראת" אחרת גם את הסביבה, נותנת פרשנות שלילית אוטומטית נגדי. וגם אני אולי יותר מתרחקת מאחרים כי מרגישה פחות "ראויה" להם וליחס שלהם ולהיות חלק מהם, וגם נמנעת כי פוחדת מדחייה. לא יודעת. התחלתי להיות פרנואידית. חברתי ללימודים ישבה כרגיל לצדי. כתבתי לה בווטסאפ: "נראה לי שלפעמים צוחקים עלי". היא ענתה: "ולי נראה כאילו יורדים עלי כי אני לא טובה בלימודים" והוסיפה: "אף אחד לא צוחק עלייך" עם אימוג'י נשיקה.

אח"כ בהפסקה אחת בין השיעורים דיברתי קצת עם ההיא שגם הוכנסה לקבוצה, שאני קצת פחות מכירה. היא ממש חמודה. דיברנו על הלימודים והיא אמרה לי שהיא חושבת שממש היה מתאים לי ללמוד את התחום שהיא עוסקת בו. היא אמרה: "בגלל שאת…" וניסתה למצוא את המילה הנכונה לתאר אותי. היא מצאה: "בגלל שאת חופרת" והוסיפה הסבר שהכוונה לא במובן השלילי אלא החיובי. כנראה התכוונה לכך שאני נכנסת לפרטים הקטנים, דקדקנית. חופרת… צחקתי ואמרתי לה שאני אכן חפרנית מדופלמת. אבל מבפנים לבי נחמץ. זה מה שחושבים עלי. שאני חופרת. מעיקה ומייגעת. וזה אכן מה שאני.

בצהריים אני וחברתי ישבנו לאכול בקפיטריה. אמרתי לה שאני מרגישה לא נעים שצירפו אותי לקבוצה כי אולי לא רצו אותי שם, ולא נעים לי שעכשיו הם לא יכולים לרדת עלי שם על כמה שאני חופרת… היא פתחה עלי עיניים שאפסיק, שזה לא נכון, צחקה. אמרתי לה שיש לי דוקטורט בפולניות, ושזה רק קצה הקרחון. היא אמרה לי בתגובה משהו כמו: "איך את בכלל קמה מהמיטה בבוקר?". עניתי לה: "בקושי". בראשי נזפתי בעצמי על כך שאני סתם מציגה בפניה את עצמי באור לא מחמיא, חלשה ויורדת על עצמי, דימוי עצמי נמוך והלקאה עצמית.

כשסיפרתי לה שההיא אמרה לי שאני חופרת, זה הזכיר לה שהיא רצתה לספר לי על משהו שבן הזוג שלה אמר עלי, איזו הערה מצחיקה. היא אמרה שכשדיברנו בטלפון היא שמה אותי על רמקול, כך שבן הזוג שלה שמע אותי מהחדר השני. וכשהיא סיימה את השיחה בן הזוג אמר לה: "וואו, החברה שלך מדברת הרבה!". אני לא יודעת למה היא סיפרה לי את זה – האם רק כאנקדוטה משעשעת, או כדי להסב תשומת לבי לכך שאני מדברת יותר מדי או מהר מדי. הרגשתי שזו עוד מכת פטיש על הראש שלי באותו יום. עניתי לה מיד שבאמת יש לי מין צורת דיבור אינטנסיבית ונרגשת כזו… ומדברת מהר, עם המון מלל…. פעם הייתי מדברת אפילו יותר מהר, עם השנים נהייתי מודעת יותר לזה ומיתנתי…. ככה זה, יש לי המון מחשבות בראש, המון מילים… (אגב, יצא לי לשמוע לאחרונה הקלטה של עצמי מדברת – טראומה!).

כל זה הוסיף לי לתחושת העצב המריר. הנה, האמת נחשפת… כל האהבה שקיבלתי עד כה הייתה אשליה…. וזה בגללי. אני הורסת. ההתנהגות שלי גורמת להם לחשוב עלי כך, להסתייג ממני… בדרך חזרה מהקפיטריה לכיתה, אמרתי לה שאני לפעמים מרגישה/חוששת שחושבים שאני מוזרה… היא הביטה בי וחייכה חיוך רחב, מין חיוך כזה מאוזן לאוזן, גם העיניים שלה חייכו. לרגע חששתי שזה חיוך מרוצה, שהחשיפה של חוסר הביטחון העצמי שלי והחולשה והסבל שלי, מסייעת לה להרגיש יותר טוב לגבי עצמה, לגבי הספקות העצמיים שלה. שהחולשה שלי מחזקת אותה. (פרנואידית?). או שהיא צוחקת עלי – הנה עוד מישהו צוחק עלי – עוד הנפת פטיש לכיוון הפרצוף המגוחך שלי. שאלתי אותה למה היא מחייכת, והיא ענתה: "כי כולם מתים עלייך!". לא יודעת. אולי היא חייכה כך כי היא הופתעה שאני מרגישה כך. עברו בי מחשבות – אני לא יודעת מה זה אומר שכולם מתים עלי. מי זה כולם. ולמה הרגשתי שהיא צוחקת עלי. אולי היא צוחקת עלי. למה כולם צוחקים עלי. אין לי מושג מה חושבים עלי. ולמה בכלל הרגשתי רגשות כאלו עמוקים כלפי החמוד ההוא. ולמה הם אוהבים את חברתי ללימודים יותר משהם אוהבים אותי. כן, ברור שעלו בי גם רגשות קנאה.

אחרי כל זה חששתי שאולי יותר מדי חשפתי בפניה את הקלפים שלי, את החולשות, ושזה אולי גורם לה להרגיש יותר טוב עם עצמה. שהזמנתה לקבוצה ה"סולידית" והקריסה-בהילוך-איטי שלי מול עיניה – שיפרו את הביטחון העצמי שלה. אני לא בנויה למשחק החברתי ואני לא טובה בו. אולי דווקא חשיפת חוסר הביטחון והספקות העצמיים שלי היא שמבריחה אנשים ממני או גורמת להם להירתע ממני. אולי באמת אהבו אותי קודם ורצו בקרבתי, אבל ברגע שהתחלתי להחצין את הספקות וחוסר הביטחון והנפש המגומגמת, או מה שזה לא יהיה, הם הניחו לי לנפשי והלכו לשחק עם ילדים מאאאגניבים וכיפיים יותר.

היא בחורה ממש חמודה ומקסימה ונשמה טהורה, ואני אוהבת אותה ונהנית מהקשר איתה ומהשיחות איתה. ברור לי שאין לה שמץ מהכוונות ה"זדוניות" שייחסתי לה במחשבות הפרנואידיות שטסו לי בראש באותו התקף חוסר ביטחון אקוטי. נכנסתי למצב מוזר מאוד. מגננה מוגזמת של חיה פצועה.

אז צורפתי אחר כבוד לקבוצה, ויש שם קצת צחוקים ושיגועים ואני גם כותבת קצת ומגיבה, מנסה להתנהג כאילו "הכל בסדר". ואולי באמת הכל בסדר. הרי אמרנו, כל הדרמה בראש שלי, לא? כולה קבוצת ווטסאפ. ואולי לא הייתה שום סיבה מיוחדת לכך שלא צירפו אותי, הוא פתח את הקבוצה בסה"כ יום או יומיים לפני כן. אולי אין לכל זה שום משמעות מיוחדת, ואני היחידה שמקדישה לקבוצה הזאת כ"כ הרבה מחשבה ומשמעות חברתית ואישית. אבל, אולי יש לזה משמעות חברתית. אולי יש משמעות לכך שהוא לא צירף אותי יחד עם כולם בהתחלה. ואולי זו רק סיבה טכנית, כי היה לו ב"שלוף" את המספרים של כולם, ואת שלי לא היה לו. למרות שאם רוצים, מוצאים… כאמור היה את המס' שלי בקבוצה, וגם לחברתי יש את המס' שלי, הרי אפשר לבקש ממנה… אבל שוב, אולי גם הוא לא השקיע בזה יותר מחשבה… וברור שאני סתם מעצימה את העניין הרבה מעבר לפרופורציות הנכונות….
בכל אופן, אני משתדלת בקבוצה לא לכתוב יותר מדי, לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, לא "לחפור". אני מרגישה שיש קודים ונורמות שאני לא מכירה…

אני יודעת שהטעות שלי בכל זה היא עצם ההתעסקות במה שאחרים חושבים עלי והחשיבות והמשמעות שאני מייחסת לזה. יש את המשפט הזה: "מה שאחרים חושבים עליך – זה לא בעיה שלך". וכמובן יש עוד אלפי דברים שנכתבו בנושא… הפתרונות לקרוסלת המחשבות שנתקעתי בה הם הרי קלישאות לעוסות וידועות, אבל לא תמיד זוכרים את התובנות, וחשוב לשמוע את זה שוב ושוב, להיזכר, להפנים, להבין שנסחפתי הרחק ללב האוקיינוס הגועש ושהגיע הזמן לחזור לחוף.

הנה, למשל, גיגלתי ומצאתי את הקטע שלהלן, מצטטת קטעים נבחרים:

 


"על מה אחרים באמת חושבים?
האמת היא שאין שם אחרים "שחושבים", מי שחושב באמת זה בעצם אתה.
לאף אחד אין קוד כניסה למוח שלך, אף אחד לא יכול לפטפט איתך שם בפנים, מי שעושה את זה הוא רק אתה.
השאלה "מה אחרים יגידו עלי?" או "מה אחרים יחשבו?" נובעת מהפחדים שלך, מההערכה העצמית שנבנתה ועוצבה בילדותך על ידי הוריך ושות'.
קיימות אצלך תבניות חשיבה קבועות מראש על מה ש "אחרים" חושבים עליך או על מה שהם עלולים לומר. אתה מקשיב לקולות הללו שוב ושוב בראשך, בדמיונך ומרוב שזה נראה לך אמיתי אתה מתחיל להיות משוכנע שזה באמת מה ש -"הם" חושבים עליך ושזאת מציאות קיימת… הרי אתה לא ממציא דברים, לא?
האמת היא שאם תביט לאחור לאורך חייך תבחין שפחות מ 1% ממה שחשבת לגבי מה שאחרים חושבים עליך קיבל התאמה כלשהיא במציאות. 99% מזה היה ונשאר רק בראשך, בדיאלוג הפנימי בינך לבין עצמך.
אנחנו לא זקוקים "לעולם" שיקלקל אותנו, אנחנו עושים עבודה טובה בעצמנו.
תחשוב כמה זמן ומשאבים היית מפנה לעיסוקים מהנים ומקדמים אם היית מצליח להתעלם ממה "שאחרים" כאילו יחשבו עליך בעתיד או חושבים עליך בהווה.
לאיזה הישגים היית מגיע אילו מה שיחשבו עליך לא היה גורם במשוואה?
השאלה מה יחשבו עלי? מגיעה מתוך פחד. פחד מכישלון, פחד מהצלחה, פחד מגדילה, פחד מאכזבה, פחד שלא יאהבו אותך, פחד מביקורת ועוד סיפורי אלף לילה ולילה אחרים…

בדרך כלל אינך שם לב, אבל אתה כמו מפעיל מיומן וטבעי של תיאטרון בובות וירטואלי. אתה מדמיין בובות שנקראות "האחרים" ואתה כל הזמן מדובב אותן, אתה מכניס להן מחשבות ומילים לפה ומדבר במקומן. הצגה שלמה מתחוללת בראשך ולא רק שאתה משתף פעולה איתה וצופה בה, אתה הוא היוצר והמפעיל של ההצגה ואתה גם הקהל הפרטי והנאמן שלה. אתה יוצר הצגה מיותרת וגם רוכש כרטיס שעולה לך המון להצגה האישית המתישה הזאת.

כמה טיפשי וכמה נכון.

מיליוני אנשים מנפישים דמויות במוחם באופן אוטומטי במהלך היום. אותם האנשים שאתה חושב שחושבים עליך, חושבים גם הם שאתה או מישהו אחר חושב עליהם.

וגם אם זה נכון ובאמת מישהו חושב עליך משהו או אומר עליך משהו, אז מה?

הצירוף הוא שתי מילות הקסם – "אז מה?"

אז מה? פשוט אומר שאני מקבל את עצמי כפי שאני, לא חשוב לי באמת מה אחרים יחשבו או יגידו, אני אותנטי עם מי שאני וזאת המיוחדות שלי.

אז 99% אחוז ממה שיחשבו או יגידו עליך נמצא רק בראשך ולאחוז הנותר אתה יכול לומר בחיוך רחב… אז מה??

התחל להיות מודע לפטפוט הפנימי שלך, ברגע שאתה קולט שאתה בסרט פנימי, שנה את הסרט, זה כל כך פשוט. אתה לא חייב לצפות בתוכניות שלא בא לך לצפות בהן, יש לך את השלט בידיים, השלט הוא היכולת לכוון את המחשבה שלך לאן שאתה רוצה. היכולת לשנות תסריטים פנימיים, לשנות דמויות, לשנות טקסטים, לשנות מבטים, לשנות התנהגות, אתה הוא הבמאי של הסרטים הפנימיים שלך.

התחל לשחק עם הדמויות, אל תיתן לדמויות לשחק בך.

מה שאחרים חושבים עליך זה מה שאתה חושב על עצמך.

מה שאחרים אומרים עליך זה מה שאתה אומר לעצמך.


סוף ציטוט.

זהו, הוצאתי את זה. למי ששרד/ה עד כאן – תודה על ההקשבה 🙂

 

 

James Galway – Songs for Annie וקצת על אנגליה ועל אבא

אני מנסה למצוא דרך לזהות את אותה מוסיקה קסומה מהילדות שנזכרתי בה מתוך חלום ושהצלחתי למצוא על אחת הקלטות המשפחתיות הנוסטלגיות שאבי הקליט בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. את כל הקלטות הללו המרתי לקבצים דיגיטליים במחשב, כך שיש לי קובץ mp3 של המוסיקה ההיא (באיכות לא מדהימה כמובן), אבל אין לי דרך להעלות כאן קובץ אודיו – את זה אפשר לעשות רק בתשלום, ואני כאן בגרסת החינם – כך שאוכל לשתף אתכם במוסיקה זו רק אם אזהה את היצירה ואצליח למצוא אותה ביוטיוב ואשים כאן קישור. אמשיך לחפש ולבדוק… ובינתיים, עד אז –

ישנם כמובן עוד שלל קטעי מוסיקה, קסומים לא פחות (לפחות באזניי, המשוחדות בנוסטלגיית הילדות), שאשמח לשתף בה אתכם.

יש את האלבום הזה – Songs for Annie – של החלילן James Galway שהיה לאבא שלי בתקליט שהוא השמיע שוב ושוב ושוב ושוב, פסקול ילדותי האהוב.

שלוש שנים גרנו באנגליה, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. נסענו לשם כשהייתי בת כמה חודשים וחזרנו כשהייתי בת 4. אבא שלי השמיע שם את האלבום הזה, שנקשר עמוק בתודעתי עם הוויית אנגליה הרומנטית. בתים אנגליים עם שטיחים מקיר לקיר, החום שבפנים מול הקור שבחוץ, עננים אפורים מעל ארכיטקטורה נפלאה, האסתטיקה הייחודית, העדינה, החצרות הציוריות, הסנאים שחומקים אל מעבר לחומת הגן, בין העצים, השבילים הנסתרים, הנהר, שפע הצמחיה הירוקה, כל רחוב גדוש ביופי, הדלתות, החלונות, המדרגות, השערים, הגנים… כל יציאה החוצה הייתה חוויה נעימה, מרגשת, יפה. מגע חומות האבן העתיקות, הקרות, הספוגות בגשם… וההורים, צעירים, נמרצים, עם חוג חברים בינלאומי והווי חברתי תוסס, נסיעות וטיולים וחוויות וחנויות אנגליות מלאות אופי ומסורת, אוצרות תרבות… וכרי דשא ועצים ומרחבים, מרחבים של יופי… כן, ספגתי מאבא שלי הרבה נוסטלגיה לאנגליה (ושמא גם ניתן לומר, את המיתוס הרומנטי)… והוא דאג לטפח אותה בי… הוא עדיין חי באופן יומיומי את הנוסטלגיה הזו (מהססת אם לומר מתבוסס בה, האם להוסיף קונוטציה שלילית), למרות שאנגליה מאוד השתנתה. אני כבר לא יודעת מה עמדתי כלפי התפיסות הרומנטיות הללו. למדתי להתפכח מהמון דברים ולראות את המציאות בצורה יותר פרופורציונאלית ומאוזנת, יותר מציאותית… הרי באנגליה של אז היו גם דברים רעים וסתמיים. תמיד יש גם דברים רעים וסתמיים. מה גם שגרנו בעיר ציורית במיוחד, ולא חסרים גם חורים באנגליה, ערים תעשייתיות, שכונות עוני… אבל אולי זה בכלל לא העניין. העניין הוא שבאמת היה שם יופי נשגב. שבאמת הייתה שם תרבות נפלאה. ששמרו על האסתטיקה המעודנת של המרחב הציבורי למען היופי שעושה כל כך טוב לנפש. כדי לחיות בסביבה מעוררת השראה. כדי לכבד את הטבע ואת המרחב הציבורי ואת הזולת.

(אני דומה לאבא שלי גם בנטייה לפאתוס ולכתיבה בפאתוס, כפי שאני מניחה שהכתיבה שלי בבלוג ממחישה מן הסתם, וודאי בפוסט ספציפי זה. אני גם דומה לו בציניות הנלווית, אך באופן שונה ממנו. אני גרסה משלי, דומה לו בהיבטים מסוימים ושונה ממנו מאוד מאוד בהיבטים אחרים).

יכולנו להישאר שם, באנגליה. אבא שלי קיבל הצעה מהאוניברסיטה… אבל היה לו ברור שהוא חוזר לישראל, ממניעי אהבת הארץ, ציונות… וכך היה, חזרנו. עד היום הוא מתחרט שחזר ארצה, אחרי שראה למה המדינה הזאת הפכה, איך היא השתנתה והִדרדרה לבלי הכר מבחינה תרבותית, סביבתית, אנושית… אני מבינה אותו לגמרי. אני גם מרגישה זאת. כמובן לא באותה מידה כמוהו, בהיותו בן 70. הוא חש בחריפות את ההבדלים המדכאים בין אז להיום. אם כי יש גם תהליכים שהם גלובליים… רק שכאן מרגישים זאת ביתר שאת, בצורה מואצת…

בכל אופן, המשכנו לשמוע את האלבום הזה גם כשחזרנו לישראל, והוא תמיד עורר בי געגוע עז עד דמעות לתקופה מלאת קסם, שעם הזמן נדמתה יותר כחלום חמקמק, כאגדה נושנה.

הנה כמה קטעים אהובים עלי מתוכו (אלו שהצלחתי למצוא ביוטיוב):

 

 

(לא ברור לי למה היה צריך בקליפ הזה את שלוש רקדניות הבלט הרוטטות הללו ואת רעש גלגלי הכרכרה שפתאום מגיח מבין הצלילים היפים, אבל ניחא…).

השיר הידוע של ג'ון דנבר, Annie's Song. רק בשלב מאוחר יותר למדתי שהקטע מבוסס על שיר משנות השבעים, חשבתי שזה לחן קלאסי או עממי… זה היה הקטע האהוב עלי ביותר מכל האלבום. אני זוכרת איך שאבא שלי היה שם את השיר הזה ואני הייתי מתחילה לרקוד ברחבי הסלון בתנועות דרמטיות מלאות הבעה, כולי שקועה בדינמיקת השיר. ואני זוכרת שזה היה מצחיק אותו. לא זוכרת אם ניסיתי להצחיק – זה נכון שהייתי עושה הרבה דברים בשביל להצחיק, בדרנית כזאת – אך למיטב זכרוני לצלילי שיר זה רקדתי בשיא הרצינות. אבל אולי הוא לא צחק עלי, אולי צחק כי הייתי חמודה, והרי ילדים יכולים מאוד להצחיק בהתנהגותם הלא מודעת לעצמה, גם אם אינם מתכוונים לכך… (מנסה לאזן עם פרופורציות, לא למהר לייחס לו תגובות מזלזלות, מקטינות, מקניטות, ציניות, משפילות, מגחיכות, מצלקות, אם כי יש לו הרבה כאלו, והוא נוטה לצחוק על אנשים, גם על כולנו במשפחה).
 

 

ולחן עממי קלטי יפהפה מאירלנד:

 

אני חושבת שאבא שלי איכשהו איבד או זרק בכוונה (יש לו קטעים הזויים פסיכים) או השאיר מאחור בדירות קודמות במעברי דירה (לטענת אמא שלי) את התקליטים האהובים (כולל אלבום פסטיגל אהוב עלי, ועוד), כולל התקליט הזה. אני צריכה לבדוק איתו (לפני כמה זמן הוא שאל אותי אם התקליטים אצלי. ממש לא. חבל שהוא לא שומר על הדברים הללו, חבל שהוא זורק כל כך בקלות את אוצרות האחווה המשפחתית שלנו, מה כבר נשאר ממנה, מן העבר המשותף). אבל בכל אופן יש לי מהאינטרנט את עטיפת האלבום, חזית וגב:

songs for annie - front

songs for annie - back

אני זוכרת איך תמונת התקריב של האישה בגב העטיפה הרשימה אותי וגם קצת הפחידה כי הפנים גדולות ומצולמות מאוד מאוד מקרוב… אבל חשבתי שהיא יפה. הבנתי שהאישה הזו מאוד חשובה ובטח מיוחדת כי האלבום מוקדש לה ונוצר למענה. העובדה שהוא יצר את האלבום הזה בשבילה ובהשראתה הייתה בעיני מופלאה…. כילדה ממש קטנה חשבתי שגאלווי הוא זה שהלחין את המנגינה של Annie's Song במיוחד למענה, והמנגינה מלאת ההשראה הביעה את אהבתם הנעלה והטהורה, הנצחית…
האלבום יצא ב- 1978, והנה, אני קוראת כעת בוויקיפדיה שהם התגרשו בתחילת שנות השמונים (ב- 1984 כבר התחתן עם מישהי אחרת, אשתו השלישית….). החלום ושברו 🙂

המממ…. כל המוסיקה הזאת מאוד מחוברת לי רגשית עם אבא שלי, וגם אבא שלי היה אהבה נכזבת… אבל המוסיקה, המוסיקה תמיד יפה, תמיד נוגעת, תמיד מרגשת, תמיד מבטיחה, תמיד כאן, טבועה בדי.אן.איי שלי, תמיד מחזירה לאותה נקודה בזמן שבה הכל היה אפשרי ושבה הרגשתי – גם אם הייתה זו רק אשליה – מוקפת בחיים גדולים, במשמעות וביופי.

מבליחה, מצ'וקמקה, בוקה ומבולקה

אז משום מה הרגשתי יותר בנוח לכתוב אתמול פוסט דווקא בבלוג הישן, אבל מוצאת לנכון לשים כאן קישור לשם:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615006

והנה ככה נשמרות אחידות ועקביות כלשהן…

אולי שם אכתוב את הפוסטים המקטרים והמתמוטטים והאבודים יותר? אלו שהם "סתם" דיבור ספונטני, חשיבה בקול, הוצאת קיטור, התפזרות רעיונית, אוננות מילולית, שליחת יד בציפייה לפגוש יד אוהדת מושטת בחזרה?… וכאן אכתוב את הפוסטים היותר קוהרנטים ושנכתבים על נושא מסוים?

אבל רגע, ואם ישראבלוג ייעלם ואז הקישור הזה לא יעבוד? אז אולי בכל זאת אעתיק את הפוסט לכאן, הנה:

 


הא!
כאן.
ולא בבלוג החדש כי
הבלוג החדש יפה ומסודר
ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה.
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים…).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה… כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה… אחרת…

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

 


 

אז עכשיו אני חושבת בקול גם בבלוג הזה כאן, והוא כבר פחות חינני וסדור ופיוטי ומהודק ובטוח בעצמו, ומתחילים להצטמח בו עשבים שוטים של מלל מגובב ומיותר, לשלשת מילולית, קושי להפריד בין עיקר לטפל, פירוט יתר, חשיבה עקרה מעגלית, נימה אפולוגטית ונטייה לאובססיה,

והנה, 

.i might as well declare: OCD! OCD! OCD! and get it over with

עצרי. הירגעי.

בסוף מצאתי את ההקלטה של הקטע המוסיקלי היפה. עכשיו נשאר לברר מה הוא בדיוק.

מה עוד?

בתחילת החודש חטפתי את הוירוס הזה שמסתובב והייתי עם כאב גרון עז והצטננות. הגרון כל כך כאב שאפילו לנשום דרך הפה הכאיב (כמו לבלוע נייר זכוכית ולגרגר אותו בגרון), אז השתדלתי לנשום דרך האף, שהיה חצי סתום, אז נשמתי דרך נחיר אחד, וכך במשך כמה ימים הפקתי קולות נשימה מקסימים של דארת' ויידר. נשארתי בבית שלושה ימים, חזרתי לעבודה, כמעט נעלם לי הקול, ואז זה עבר.

מאז שהבנתי עד כמה ההתלהבות שלי מהחמוד בלימודים לא קשורה למציאות, החיים נהיו אפורים יותר ופחות מרגשים אך גם ממוקדים במושאים מציאותיים יותר, אז מה טוב. גם בשבוע שעבר וגם היום היה לי איתו טרמפ בדרך חזרה מהלימודים. פעם נרעדתי ברטט התרגשות רק למחשבה על הזכות לנסוע איתו, ובמציאות זה היה נורא רגיל והשיחה השתרכה לה בעצלתיים משמימים. הקיצר, איזה כיף כשהכל מציאותי יותר. הידד למציאות! שיר הלל למציאות! הלאה הרגש הלא רלוונטי והלא פרופורציונלי והמעיד על חסכים ועל השלכות ועל אישיוז! הלאה האישיוז! אישיוז הביתה! קישטא אישיוז! הרציונל לשלטון! הדימוי העצמי הנמוך מת, יחי הדימוי העצמי הבריא והיציב החדש! שעוד מעט יגיע, ממש אוטוטו, השמועה אומרת שהוא כבר בכניסה לעיר, ואם אין פקקים אז זה עניין של כמה דקות, הנה אני כבר שומעת את הסירנה, אה, רגע, למה סירנה? מה זה הרכב הזה? למה אמבולנס? ואנשים בחלוקים לבנים? מה הם כל כך חמורי סבר? אני בסך הכל מתרוצצת בחוץ בעירום ורוקדת לצלילי שיר עם רומני שמתנגן אך ורק בראשי! אההה, רגע, אני קופצת לבלוג המקביל, הקירות שם מרופדים… מיד אשוב…

נימוחה


בשבע וחצי בבוקר בחלל הקפיטריה הריק כמעט

מתנגן:
Owner of a lonely heart
(much better than a)
Owner of a broken heart
ואני מתרוננת לַצלילים,
הד מן העבר המבטיח, הנה הנה החיים תכף קורים,
אני כאן, אני קיימת,
ודאי קורים, קורים דברים, כשקיימים,
כשבאמת קיימת – אני קורֵית, והם באים,

לבד לבד לבד בשעת בוקר מוקדמת
עדיין יכולה להיות
אפופת התרגשויות ילדותיות

פתאום חלומות נקווים לרגליי,
מתעבים כעננים,
נושאים אותי קצת מעל הקרקע,
פוסעת על אוויר,
אני רכה

אחר כך, כשכבר באו האנשים סביבי,
מפזרים קצוות חוטים של קשר אנושי,
רחקתי לגלקסיות רחוקות
ושרתי לעצמי:

תראי איך האהבה עושה אותך כל כך נימוחה
ממש בכפית לאסוף אותך
לתוך הלוע השחור
היישר אל נקודת האל-חזור

חלום – המסע חזרה הביתה

באחד מלילות השבוע, חלומי לקח אותי למסע עמוק ורצוף תהפוכות, התעוררתי ממנו בבוקר ספוגה ברושם עז וברגשות משתוללים.

כפי שקורה ברוב החלומות – אני לא זוכרת במדויק את כל החלום, ומצרפת יחד את פיסות הערפל הקרועות בניסיון לשחזר את תמונת החלום המטולאת.

המסע מתחיל מהעיר שהוריי גרים בה (עברנו לגור שם כשהייתי בכיתה א', אז היא בעצם עיר רוב ילדותי ונעוריי). בתחילה מדובר בנסיעה פשוטה באוטובוס עם בן זוגי (שבמציאות יש לו רכב ואין סיכוי שתמצאו אותו נוסע בתחבורה ציבורית), כנראה יצאנו מבית הוריי ואנחנו אמורים לרדת במרחק כמה תחנות בודדות משם, בתחנה ליד מקום העבודה הקודם שלי, שגם הוא בעיר של הוריי, והוא גם מוכר לי היטב מכל שנות מגוריי שם. הסביבה בה הוא נמצא אהובה עלי מאוד.

אבל כשאנו מגיעים לתחנה, בן זוגי משכנע אותי לא לרדת שם אלא להמשיך עם האוטובוס, שיוצא מהעיר וממשיך הלאה למחוזות אחרים, ערים אחרות. אני נלחצת וכועסת עליו שמנע ממני לרדת בזמן, ומה נעשה עכשיו ואיך נסתדר, במקומות זרים ורחוקים, ובטח מחכים לי במקום העבודה הקודם…

בסופו של דבר אנו יורדים בתחנה רחוקה אי שם בין ערים, אך פתאום אני כבר לא עם בן זוגי אלא עם אבא שלי, ואיתו מתחיל המסע חזרה הביתה, חלקו ברגל וחלקו ברכבת.

בתחילה ברגל – בדרכים חוצות שדות, פרדסים וישובים קטנים, בשבילים נסתרים, דרכי עפר רחבות, קיבוצים, מושבים, חורשות שקטות, ליד בתים צופני סוד,

המקומות מאוד מוכרים לי מתקופת הילדות והנעורים, הנופים מכאיבים מרוב יופי (אך אף פעם לא ידעתי אם אני זוכרת אותם מהמציאות או מחלומות, האם ביקרתי שם באמת או רק בעומק הלילות).

אבל הדרך גם מתעתעת, מטעה, ולפעמים דרכינו מתפצלות:

אני עוקבת אחר המסלול והוא מוביל אותי פתאום לתוך בתי מגורים, מסתבכת במבוך של חדרים ומעברים, מוצאת עצמי נכנסת בטעות לחדר אמבטיה ומפתיעה אדם מבוגר שמתקלח, מתנצלת בבהלה, מסבירה הסיטואציה והמצוקה, אובדן הדרך, מתברר שגר שם זוג מבוגר, שניהם אדיבים, עדינים ומסבירי פנים, ושניהם מסבירים לי איך להיחלץ ולצאת משם, ואני מצליחה בזכותם,

חוברת חזרה לאבא, שהמסלול בכלל הוביל אותו מעלה לגשר מעל הבתים, הוא הצליח לעקוף לגמרי את מבוך החדרים ואת האנשים, ואנו ממשיכים,

באיזשהו שלב אנו נכנסים לישוב קטן שנמצא על הדרך, ומתברר שבישוב הזה גר האקס של מי ששימשה במשך כמה שנים כמטפלת שלי ושל אחותי הגדולה כשהיינו בביה"ס היסודי, ואנו פוגשים אותו. למה שדווקא הוא יופיע לי בחלום, אין לי מושג.

פאוזה מתיאור החלום לטובת קצת רקע ביוגרפי מהחיים האמיתיים – המטפלת ההיא הייתה גרמניה צעירה וחתיכה. היו סיפורים. עם אבא שלי, תמיד היו סיפורים. הם היו מאוד מיודדים. אני לא יודעת אם קרה משהו ביניהם, משהו מיני או רומנטי, אבל בהחלט יתכן. לאבא שלי תמיד היו ידידות, ועדיין. והוא בגד באמא שלי, בוודאות. למטפלת היה חבר, בן של חברים של ההורים שלי. נראה לי שככה ההורים שלי בכלל הכירו אותה מלכתחילה, דרך ההורים של החבר. אני זוכרת במעומעם שהייתה איזו מהומה, שערורייה בקנה מידה זה או אחר, החבר כעס, על הקשר שלה עם אבא שלי. היו הרבה מהומות לאורך השנים. אוי אבא, חבל.

בכל מקרה, נחזור לחלום – זה כ"כ הזוי ותלוש שהחבר-אקס הזה של המטפלת צץ בחלומי, הוא דמות שולית, סתמית ונידחת שבקושי הכרתי לפני מעל 30 שנה, מי זוכר אותו בכלל…. למה המוח שלי בחר דווקא בו לתפקיד בחלום? מה הוא מייצג? או שאין טעם לחפש מסרים בפעילות מוח שרירותית בואך-כאוטית…

האקס נראה בחלום כמו עבריין משוקם שעבר גמילה מסמים ושידע הרבה סבל, עייף, עם זיפים, אך עם חיוך טוב לב ונראה בעל כוונות טובות. מכיוון שאני ואבי איבדנו את דרכנו, הוא מכוון אותנו לאן ללכת. אבל למרות חזותו הנחמדה והסימפטית והשיחה הנעימה, אני בכל זאת רואה בעיניו איזה ניצוץ פראי חבוי ומרגישה באוויר את האיבה שהייתה פעם בינו לבין אבי בגלל אותה מטפלת, אך זה נמצא מאחורי הקלעים של התודעה, כידיעה עמומה של משהו לא טוב, לקוי, אלים ומאיים, שיכול להתפרץ בכל רגע למרות החזות הרגועה על פני השטח. אבא שלי אדיש לזה. בכלל, לאורך כל המסע, הוא אדיש ושמח בחלקו, לא מוטרד או מודאג.

המסע ממשיך ועובר בנופים אדירים, מרשימים, צוקים משוננים וגבוהים, המון מים, נהר רחב, לאורך ים, חופים ומפרצים, וכל הזמן רכבות עוברות לצדנו ומעלינו, עוקפות אותנו, דוהרות קדימה, משיגות אותנו בדרכן למחוז חפצנו, כי כולן נוסעות לשם, לעיר של הוריי, אבל אנחנו ברגל, חווים את יופי הדרך כמו טיילים שזמנם בידם, אבי נהנה מהדרך ושר, ואני אחריו…

כשאנו מגיעים לחוף מבודד אחד מול אוקיינוס גדול, אנו רואים, בגבנו אל הים, רכבת ארוכה מאוד ואיטית, בצבע כחול-כהה-מתכתי, מתקרבת אלינו. היא נוסעת על צלע הר, לאורך קו המים, ומטרתה להראות את הנוף לנוסעים, ויש נקודות עצירה לאורך הדרך. הרכבת עוצרת בדיוק ליד החוף בו אנו עומדים, ונוסעים יוצאים ממנה ומספרים לנו דווקא על הסכנות שבנסיעה ברכבת זו, ושפעם יצאה מדוזה גדולה וקטלנית מהים וטרפה כמה נוסעים שעמדו מחוץ לרכבת, ושבכלל, הנסיעה בה לא בטוחה.

זה מזעזע אותי, אבל אנו בכל זאת עולים על הרכבת כי אין ברירה, זו הדרך היחידה להגיע הביתה בזמן סביר. הרכבת נוסעת דרך מנהרות רבות וארוכות, וכיוון נסיעתה נוטה מטה, לתוך האדמה, היא יורדת עמוק כל כך, עד כי כשמגיעים סוף סוף, לאחר זמן רב, לתחנה האחרונה, לוקח לנו ולשאר הנוסעים המון המון המון זמן לעלות חזרה אל פני השטח. אנו עולים בגרמי מדרגות רבים, לולייניים, אינסופיים, ותוך כדי הטיפוס אני מביטה באנשים סביבי ונבהלת – רובם נראים כעלובי החיים, הומלסים, מסוממים, פושעים, חולים, מזוהמים, מוזנחים. זו כמו תהלוכה גרוטסקית של יצורי קרקס מעוותים. אך מדי פעם אני רואה בקהל גם פנים מוכרות ורגילות שמבליחות פה ושם, פנים מאירות מהעולם ה"נורמטיבי". משום מה, אני זוכרת שגם המזכירה השנייה מהעבודה (שהפכה לסוג של מנהלת) צצה שם מולי לכמה רגעים, מחייכת.

אני מפחדת, לא רוצה להיבלע בתוך כל החולי והאימה. לאן אני שייכת?…. איזה זרם יסחוף אותי איתו בתוך תנועת הקהל הצפוף?….

נדמה שהדרך מעלה מבטן האדמה אין לה סוף, והרגליים מתאמצות. כאן זכר החלום מתעמעם ואני לא ממש זוכרת את ההגעה אל פני השטח, אל הרחוב.

קאט לתיאור שני חלקים אחרים בחלום, שתלושים מרצף הקטע הקודם:

 

עם אחותי הקטנה

באחד המפלסים העליונים של מבנה תחנת הרכבת הסואנת עומדים ארונות תצוגה מזכוכית ובתוכם מוצגים תכשיטים מפוארים ונוצצים. אחותי הקטנה שם, מתלהבת מהתכשיטים ורוצה למדוד אותם, מגיעה לבושה במיוחד בשמלה מהודרת וחגיגית, עונדת את אחת השרשראות היוקרתיות ומציגה אותה בגאווה, עומדת ליד מעקה המפלס הגבוה כמדגמנת לקהל העוברים ושבים במפלסים שמתחתיה. אולי יש בזה משהו קצת מוגזם ומלודרמטי מדי, תיאטרלי, אולי ילדותי, אך איני אומרת דבר. אבל אחותנו הגדולה מבקרת אותה על זה, אומרת שזה חסר מודעות עצמית, ושהיא צריכה להפסיק. אני דואגת שזה יעציב או יעליב את אחותי הקטנה. והיא צמודה למעקה, והמפלס גבוה, ואני דואגת – שלא תמעד, שלא תיפול, שלא תקפוץ…

 

עם חברתי הטובה מהתיכון

חברתי הטובה מהתיכון פוגשת אותי בפאתי העיר של הוריי, לקבל את פניי וללוות אותי בחלק האחרון של המסע. היא לא יכולה להצטרף ליותר מזה, כי יש לה ארבעה ילדים קטנים, והיא עסוקה איתם, מטפלת בהם. הילדים שלה מופיעים כיצורים קטנטנים שניתן לחפון אותם בכף היד, ונראים כמו עכבישים רכים ועדינים עם עיניים גדולות ותמימות שלוטשות מבט תמה; הם חמודים, אך יש בהם גם משהו קצת אפל – קצת כמו מגפה – אך גם מכמיר לב. הם משתרכים אחריה ומטפסים עליה, קופצים ומתרוצצים סביבה, ואני כל הזמן פוחדת שיקרה להם משהו, שהם יימעכו בטעות, שמישהו לא ישים לב וידרוך או יישב עליהם. אבל חברתי רגועה וכלל אינה מודאגת. אנו עולות על סירה ושטות יחד בנהר (שבמציאות כמובן אינו קיים באותה עיר, יען כי אני גרה בישראל).

 

הסוף

טיול

 

 

ברוכה הבאה לבלוג חדש-ישן

תתחדשי על משכנך החדש, אור. וכן, מותר לך לדבר אל עצמך! כי המקום הזה כולו שלך, וזה פאקינג בלוג, ואת יכולה להתחרע כאן על מה וכמה שבא לך. למשל – הנה אני כותבת את המילה "זנגוויל", סתם כי בא לי, וזהו! אז יופי לך! טרה לה לה! וגם המילה "חרגול"!

חשבתי לכתוב בכותרת "ברוכים הבאים / ברוכות הבאות", אבל אני לא מתיימרת לברך קוראים, בינתיים אני יודעת רק שאני כאן ותו לא… וכן, יש לי קטעים פולניים קשים – יוצאת מנקודת ההנחה שאני לבד כאן ושיכול להיות שאף אחד לא יקרא כאן או יגיב לי או יתעניין… בהחלט יתכן שזה מטופש מצדי לחשוף את הצד הפולני המעיק הזה שעשוי להרתיע אנשים. ואמנם, קודם כתבתי פסקה פולנית אחרת, שבצעד בריא החלטתי למחוק – אבל רק כדי לכתוב במקומה את הפסקה הפולנית הנוכחית. הפולניוּת מרימה ראש היכן שרק ניתן. אז ממקום מאוד בוגר ומכיל אני מאפשרת לצד הזה להתבטא. ברור שזה עניין לא פתור אצלי, וחרדת הדחייה שלי מעסיקה אותי גם ביומיום. אז הנה היא גם כאן. הו, שלום לך. אוהבים אותך חרדת דחייה! בחיים לא נדחה אותך! נמעך אותך בחיבוק אוהב עד שתביני שלא ננטוש ושתמיד תמיד… אבל איך שתרגישי בטוחה – הא הא! – ברגע שתירגעי ותזרמי כמו מפל שוויצרי, אז נאבד עניין, ונלך לדבר עם אנשים אחרים! וואהה וואה הא הא!!!

מוזר לי לכתוב כאן. זה כמו הלילה הראשון במקום מגורים חדש. לוגיסטיקת המעבר מעיקה, אם לא טראומתית-משהו. האינטראקציה עם המובילים כשלעצמה עלולה להוביל להתפוררות ספונטנית של העצבים (תמיד כדאי לקחת עצבים ספּייר בתיק). ואז, בסופו של יום המעבר, מחפשים את נחמת המיטה, אך עדיין אין תחושת שייכות של "בית"; הבית הוא מקום זר מלא סימני שאלה, קירות חשופים, חללים ריקים וקרטונים. צלילי הלילה עדיין לא מוכרים, לא צפויים. השכנים בגדר תעלומה. ופתאום כבר שום דבר לא ברור. מי אני, לאן אני שייכת, למה אני כאן בכלל, מה צריך לעשות. אין את שגרת הבית, צריך לבנות מחדש. זהות בהתהוות. ואם אני מנסה ללחוש לעצמי כמה מילים מרגיעות, הן מהדהדות ברחבי הבית הריק, תופסות תאוצה מעגלית הולכת וגוברת וחוזרות אלי כמו בומרנג רועם: "זנגוויל וויל וויל וויל וויל…. חרגול גול גול גול גול…", היישר לפרצופי העוטה הבעת deer caught in the headlights (ההבעה הסקסית הידועה שלי).

Home Sweet Home.

אם הבית מתעצב בדמותי, ואם אני מתקשה ומהססת ואף לפעמים חשה חסרת אונים בעיצוב ובסידור הבית – מה זה אומר על עצמי, על הווייתי? אולי זה אומר משהו קצת מפחיד, על משהו שחסר בי, או מבולבל. ולכן, אולי בכלל לא כדאי לאנשים להתארח אצלי? כי הם ירגישו אי נוחות? אולי את אי הנוחות שלי? אבל אני אוהבת אותם ורוצה להתאחד עם הנשמה שלהם לנצח נצחים!!! אכן קונפליקט.

בלוג חדש הוא לכאורה גם הזדמנות לפתוח דף חדש, אם ברצוני להשאיר מאחור משהו מעצמי שהכביד עלי או שאני מרגישה שעדיף לי בלעדיו. בינתיים אני מביאה את עצמי לכאן בדיוק כפי שהייתי שם, בישראבלוג, ואני תוהה אם זה נכון וטוב לי. כל כך בקלות אני יכולה להמשיך לרדת על עצמי, להתנצל בלי סוף. את זה, למשל, כדאי להשאיר מאחור. ואולי אני יכולה להביא לכאן צדדים שלי שפחות חשפתי בבלוג הקודם, או שנתתי להם פחות ביטוי. ואולי אני יכולה לרדת כאן 20 ק"ג, ואז בכלל לא תזהו אותי. אין ספק, האפשרויות אינסופיות.

אני עייפה. לא רק אני הייתי עייפה היום. נדמה שהעייפות וחוסר הכוחות אפפו את רוב האנשים בהם נתקלתי היום. סחבתי את עצמי בכוח ללימודים. לא היה לי חשק. בקושי נגעתי בשיעורי הבית. בעיקר מפאת חוסר זמן (הסופ"ש מיועד להכנת שיעורי בית, והפעם הוא הוקדש להתעסקות עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי), אבל גם לא היה לי חשק בכלל להכין אותם הפעם. בבוקר ממש ממש ממש רציתי להישאר בבית, אבל הכרחתי את עצמי לצאת. היום עבר בסדר, מפוהק. רוב הזמן בהיתי בבחור הזה שמשום מה קיומו מסב לי ריגוש כלשהו, מחמם לי את הלב. בהתחלה התלהבתי שהוא התייחס אלי, אחרי זה הרגעתי את עצמי, וכרגע אני בקושי מתייחסת אליו. מעדיפה להקדים תרופה למכה. זה היה גם ככה חריג ומוזר שהוא התייחס אלי, אז במקום לפנטז שנהפוך לידידי נפש, עשיתי בשבילו את עבודת ההתרחקות. נראה לי שהוא באמת פחות מתייחס אלי ומסתובב יותר עם אחרים. אין פלא, אני באמת נראית זוועה והשמנתי. אבל היה לי נחמד לבהות בו היום. הוא התלבש בצורה ממש חמודה. ושמתי לב שהזרועות והידיים שלו יפות, והאצבעות נראות עדינות. טבעת הנישואין מוסיפה לו חן. שיערו נראה רך, תספורת חמודה. והוא אומר דברים שנונים ומצחיקים, ניכר שצורת החשיבה שלו מיוחדת. אני רואה בו יופי שמרגש אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שיש לי נטייה להשליך על אחרים איזו פיוטיות יצירת מוחי. אהממממ.

יש לי את זה לא רק עם דמויות גבריות. אני מפחדת באופן כללי להתלהב יותר מדי מקשרים חברתיים חדשים, לכנות אותם מהר מדי קשרי חברוּת. לאהוב יותר מדי. חוששת שאני מבריחה אנשים ממני. שרגע אחד הם איתי, וברגע האחר פתאום כבר לא. יש לי חברה בלימודים. נוצר ביננו קשר די קרוב, אנחנו כל הזמן מסתובבות ביחד, וניכר שהיא אוהבת אותי ומביעה כלפי חום וחיבה. אבל אני עדיין פוחדת. שמשהו בי יגרום לה לסגת.

אז כן, אור, להתעשת! סנטר למעלה! להישיר מבט! להרגיש טוב עם עצמך, להתקדם קדימה! לחייך בקלילות, לא לפתח תלות בקשרים עם אנשים אחרים! הם קולטים את זה וזה משדר חולשה! להיות – א ד י ש ה !!!!!!!

הקיצר, צ'מעו, מצדי תיכנסו לבלוג או לא, תגיבו כאן או לא, תתעניינו או לא, ממש לא אכפת לי, אני יש לי עולם שלם ומלא משלי עם עיסוקים ותחביבים ותחושת זהות עצמית מגובשת ויציבה וחיים חברתיים עמוסים ונורמטיביים ועבודה אינטנסיבית, והאמת היא שעם כל החיים התוססים האלו בקושי נשאר לי זמן לתחזק בלוג, לא כל שכן לרפרש כל דקה לבדוק אם הגיבו לי, נראה לי בכלל שהפעם הבאה שיתפנה לי זמן להיכנס לבלוג הזה תהיה רק כשאצא לפנסיה, רק אז אולי אגיע לזה…. או מחר. נראה. מה שיבוא קודם.

לילה טוב!

אור