מבליחה, מצ'וקמקה, בוקה ומבולקה

אז משום מה הרגשתי יותר בנוח לכתוב אתמול פוסט דווקא בבלוג הישן, אבל מוצאת לנכון לשים כאן קישור לשם:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615006

והנה ככה נשמרות אחידות ועקביות כלשהן…

אולי שם אכתוב את הפוסטים המקטרים והמתמוטטים והאבודים יותר? אלו שהם "סתם" דיבור ספונטני, חשיבה בקול, הוצאת קיטור, התפזרות רעיונית, אוננות מילולית, שליחת יד בציפייה לפגוש יד אוהדת מושטת בחזרה?… וכאן אכתוב את הפוסטים היותר קוהרנטים ושנכתבים על נושא מסוים?

אבל רגע, ואם ישראבלוג ייעלם ואז הקישור הזה לא יעבוד? אז אולי בכל זאת אעתיק את הפוסט לכאן, הנה:

 


הא!
כאן.
ולא בבלוג החדש כי
הבלוג החדש יפה ומסודר
ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה.
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים…).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה… כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה… אחרת…

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

 


 

אז עכשיו אני חושבת בקול גם בבלוג הזה כאן, והוא כבר פחות חינני וסדור ופיוטי ומהודק ובטוח בעצמו, ומתחילים להצטמח בו עשבים שוטים של מלל מגובב ומיותר, לשלשת מילולית, קושי להפריד בין עיקר לטפל, פירוט יתר, חשיבה עקרה מעגלית, נימה אפולוגטית ונטייה לאובססיה,

והנה, 

.i might as well declare: OCD! OCD! OCD! and get it over with

עצרי. הירגעי.

בסוף מצאתי את ההקלטה של הקטע המוסיקלי היפה. עכשיו נשאר לברר מה הוא בדיוק.

מה עוד?

בתחילת החודש חטפתי את הוירוס הזה שמסתובב והייתי עם כאב גרון עז והצטננות. הגרון כל כך כאב שאפילו לנשום דרך הפה הכאיב (כמו לבלוע נייר זכוכית ולגרגר אותו בגרון), אז השתדלתי לנשום דרך האף, שהיה חצי סתום, אז נשמתי דרך נחיר אחד, וכך במשך כמה ימים הפקתי קולות נשימה מקסימים של דארת' ויידר. נשארתי בבית שלושה ימים, חזרתי לעבודה, כמעט נעלם לי הקול, ואז זה עבר.

מאז שהבנתי עד כמה ההתלהבות שלי מהחמוד בלימודים לא קשורה למציאות, החיים נהיו אפורים יותר ופחות מרגשים אך גם ממוקדים במושאים מציאותיים יותר, אז מה טוב. גם בשבוע שעבר וגם היום היה לי איתו טרמפ בדרך חזרה מהלימודים. פעם נרעדתי ברטט התרגשות רק למחשבה על הזכות לנסוע איתו, ובמציאות זה היה נורא רגיל והשיחה השתרכה לה בעצלתיים משמימים. הקיצר, איזה כיף כשהכל מציאותי יותר. הידד למציאות! שיר הלל למציאות! הלאה הרגש הלא רלוונטי והלא פרופורציונלי והמעיד על חסכים ועל השלכות ועל אישיוז! הלאה האישיוז! אישיוז הביתה! קישטא אישיוז! הרציונל לשלטון! הדימוי העצמי הנמוך מת, יחי הדימוי העצמי הבריא והיציב החדש! שעוד מעט יגיע, ממש אוטוטו, השמועה אומרת שהוא כבר בכניסה לעיר, ואם אין פקקים אז זה עניין של כמה דקות, הנה אני כבר שומעת את הסירנה, אה, רגע, למה סירנה? מה זה הרכב הזה? למה אמבולנס? ואנשים בחלוקים לבנים? מה הם כל כך חמורי סבר? אני בסך הכל מתרוצצת בחוץ בעירום ורוקדת לצלילי שיר עם רומני שמתנגן אך ורק בראשי! אההה, רגע, אני קופצת לבלוג המקביל, הקירות שם מרופדים… מיד אשוב…

נימוחה


בשבע וחצי בבוקר בחלל הקפיטריה הריק כמעט

מתנגן:
Owner of a lonely heart
(much better than a)
Owner of a broken heart
ואני מתרוננת לַצלילים,
הד מן העבר המבטיח, הנה הנה החיים תכף קורים,
אני כאן, אני קיימת,
ודאי קורים, קורים דברים, כשקיימים,
כשבאמת קיימת – אני קורֵית, והם באים,

לבד לבד לבד בשעת בוקר מוקדמת
עדיין יכולה להיות
אפופת התרגשויות ילדותיות

פתאום חלומות נקווים לרגליי,
מתעבים כעננים,
נושאים אותי קצת מעל הקרקע,
פוסעת על אוויר,
אני רכה

אחר כך, כשכבר באו האנשים סביבי,
מפזרים קצוות חוטים של קשר אנושי,
רחקתי לגלקסיות רחוקות
ושרתי לעצמי:

תראי איך האהבה עושה אותך כל כך נימוחה
ממש בכפית לאסוף אותך
לתוך הלוע השחור
היישר אל נקודת האל-חזור

חלום – המסע חזרה הביתה

באחד מלילות השבוע, חלומי לקח אותי למסע עמוק ורצוף תהפוכות, התעוררתי ממנו בבוקר ספוגה ברושם עז וברגשות משתוללים.

כפי שקורה ברוב החלומות – אני לא זוכרת במדויק את כל החלום, ומצרפת יחד את פיסות הערפל הקרועות בניסיון לשחזר את תמונת החלום המטולאת.

המסע מתחיל מהעיר שהוריי גרים בה (עברנו לגור שם כשהייתי בכיתה א', אז היא בעצם עיר רוב ילדותי ונעוריי). בתחילה מדובר בנסיעה פשוטה באוטובוס עם בן זוגי (שבמציאות יש לו רכב ואין סיכוי שתמצאו אותו נוסע בתחבורה ציבורית), כנראה יצאנו מבית הוריי ואנחנו אמורים לרדת במרחק כמה תחנות בודדות משם, בתחנה ליד מקום העבודה הקודם שלי, שגם הוא בעיר של הוריי, והוא גם מוכר לי היטב מכל שנות מגוריי שם. הסביבה בה הוא נמצא אהובה עלי מאוד.

אבל כשאנו מגיעים לתחנה, בן זוגי משכנע אותי לא לרדת שם אלא להמשיך עם האוטובוס, שיוצא מהעיר וממשיך הלאה למחוזות אחרים, ערים אחרות. אני נלחצת וכועסת עליו שמנע ממני לרדת בזמן, ומה נעשה עכשיו ואיך נסתדר, במקומות זרים ורחוקים, ובטח מחכים לי במקום העבודה הקודם…

בסופו של דבר אנו יורדים בתחנה רחוקה אי שם בין ערים, אך פתאום אני כבר לא עם בן זוגי אלא עם אבא שלי, ואיתו מתחיל המסע חזרה הביתה, חלקו ברגל וחלקו ברכבת.

בתחילה ברגל – בדרכים חוצות שדות, פרדסים וישובים קטנים, בשבילים נסתרים, דרכי עפר רחבות, קיבוצים, מושבים, חורשות שקטות, ליד בתים צופני סוד,

המקומות מאוד מוכרים לי מתקופת הילדות והנעורים, הנופים מכאיבים מרוב יופי (אך אף פעם לא ידעתי אם אני זוכרת אותם מהמציאות או מחלומות, האם ביקרתי שם באמת או רק בעומק הלילות).

אבל הדרך גם מתעתעת, מטעה, ולפעמים דרכינו מתפצלות:

אני עוקבת אחר המסלול והוא מוביל אותי פתאום לתוך בתי מגורים, מסתבכת במבוך של חדרים ומעברים, מוצאת עצמי נכנסת בטעות לחדר אמבטיה ומפתיעה אדם מבוגר שמתקלח, מתנצלת בבהלה, מסבירה הסיטואציה והמצוקה, אובדן הדרך, מתברר שגר שם זוג מבוגר, שניהם אדיבים, עדינים ומסבירי פנים, ושניהם מסבירים לי איך להיחלץ ולצאת משם, ואני מצליחה בזכותם,

חוברת חזרה לאבא, שהמסלול בכלל הוביל אותו מעלה לגשר מעל הבתים, הוא הצליח לעקוף לגמרי את מבוך החדרים ואת האנשים, ואנו ממשיכים,

באיזשהו שלב אנו נכנסים לישוב קטן שנמצא על הדרך, ומתברר שבישוב הזה גר האקס של מי ששימשה במשך כמה שנים כמטפלת שלי ושל אחותי הגדולה כשהיינו בביה"ס היסודי, ואנו פוגשים אותו. למה שדווקא הוא יופיע לי בחלום, אין לי מושג.

פאוזה מתיאור החלום לטובת קצת רקע ביוגרפי מהחיים האמיתיים – המטפלת ההיא הייתה גרמניה צעירה וחתיכה. היו סיפורים. עם אבא שלי, תמיד היו סיפורים. הם היו מאוד מיודדים. אני לא יודעת אם קרה משהו ביניהם, משהו מיני או רומנטי, אבל בהחלט יתכן. לאבא שלי תמיד היו ידידות, ועדיין. והוא בגד באמא שלי, בוודאות. למטפלת היה חבר, בן של חברים של ההורים שלי. נראה לי שככה ההורים שלי בכלל הכירו אותה מלכתחילה, דרך ההורים של החבר. אני זוכרת במעומעם שהייתה איזו מהומה, שערורייה בקנה מידה זה או אחר, החבר כעס, על הקשר שלה עם אבא שלי. היו הרבה מהומות לאורך השנים. אוי אבא, חבל.

בכל מקרה, נחזור לחלום – זה כ"כ הזוי ותלוש שהחבר-אקס הזה של המטפלת צץ בחלומי, הוא דמות שולית, סתמית ונידחת שבקושי הכרתי לפני מעל 30 שנה, מי זוכר אותו בכלל…. למה המוח שלי בחר דווקא בו לתפקיד בחלום? מה הוא מייצג? או שאין טעם לחפש מסרים בפעילות מוח שרירותית בואך-כאוטית…

האקס נראה בחלום כמו עבריין משוקם שעבר גמילה מסמים ושידע הרבה סבל, עייף, עם זיפים, אך עם חיוך טוב לב ונראה בעל כוונות טובות. מכיוון שאני ואבי איבדנו את דרכנו, הוא מכוון אותנו לאן ללכת. אבל למרות חזותו הנחמדה והסימפטית והשיחה הנעימה, אני בכל זאת רואה בעיניו איזה ניצוץ פראי חבוי ומרגישה באוויר את האיבה שהייתה פעם בינו לבין אבי בגלל אותה מטפלת, אך זה נמצא מאחורי הקלעים של התודעה, כידיעה עמומה של משהו לא טוב, לקוי, אלים ומאיים, שיכול להתפרץ בכל רגע למרות החזות הרגועה על פני השטח. אבא שלי אדיש לזה. בכלל, לאורך כל המסע, הוא אדיש ושמח בחלקו, לא מוטרד או מודאג.

המסע ממשיך ועובר בנופים אדירים, מרשימים, צוקים משוננים וגבוהים, המון מים, נהר רחב, לאורך ים, חופים ומפרצים, וכל הזמן רכבות עוברות לצדנו ומעלינו, עוקפות אותנו, דוהרות קדימה, משיגות אותנו בדרכן למחוז חפצנו, כי כולן נוסעות לשם, לעיר של הוריי, אבל אנחנו ברגל, חווים את יופי הדרך כמו טיילים שזמנם בידם, אבי נהנה מהדרך ושר, ואני אחריו…

כשאנו מגיעים לחוף מבודד אחד מול אוקיינוס גדול, אנו רואים, בגבנו אל הים, רכבת ארוכה מאוד ואיטית, בצבע כחול-כהה-מתכתי, מתקרבת אלינו. היא נוסעת על צלע הר, לאורך קו המים, ומטרתה להראות את הנוף לנוסעים, ויש נקודות עצירה לאורך הדרך. הרכבת עוצרת בדיוק ליד החוף בו אנו עומדים, ונוסעים יוצאים ממנה ומספרים לנו דווקא על הסכנות שבנסיעה ברכבת זו, ושפעם יצאה מדוזה גדולה וקטלנית מהים וטרפה כמה נוסעים שעמדו מחוץ לרכבת, ושבכלל, הנסיעה בה לא בטוחה.

זה מזעזע אותי, אבל אנו בכל זאת עולים על הרכבת כי אין ברירה, זו הדרך היחידה להגיע הביתה בזמן סביר. הרכבת נוסעת דרך מנהרות רבות וארוכות, וכיוון נסיעתה נוטה מטה, לתוך האדמה, היא יורדת עמוק כל כך, עד כי כשמגיעים סוף סוף, לאחר זמן רב, לתחנה האחרונה, לוקח לנו ולשאר הנוסעים המון המון המון זמן לעלות חזרה אל פני השטח. אנו עולים בגרמי מדרגות רבים, לולייניים, אינסופיים, ותוך כדי הטיפוס אני מביטה באנשים סביבי ונבהלת – רובם נראים כעלובי החיים, הומלסים, מסוממים, פושעים, חולים, מזוהמים, מוזנחים. זו כמו תהלוכה גרוטסקית של יצורי קרקס מעוותים. אך מדי פעם אני רואה בקהל גם פנים מוכרות ורגילות שמבליחות פה ושם, פנים מאירות מהעולם ה"נורמטיבי". משום מה, אני זוכרת שגם המזכירה השנייה מהעבודה (שהפכה לסוג של מנהלת) צצה שם מולי לכמה רגעים, מחייכת.

אני מפחדת, לא רוצה להיבלע בתוך כל החולי והאימה. לאן אני שייכת?…. איזה זרם יסחוף אותי איתו בתוך תנועת הקהל הצפוף?….

נדמה שהדרך מעלה מבטן האדמה אין לה סוף, והרגליים מתאמצות. כאן זכר החלום מתעמעם ואני לא ממש זוכרת את ההגעה אל פני השטח, אל הרחוב.

קאט לתיאור שני חלקים אחרים בחלום, שתלושים מרצף הקטע הקודם:

 

עם אחותי הקטנה

באחד המפלסים העליונים של מבנה תחנת הרכבת הסואנת עומדים ארונות תצוגה מזכוכית ובתוכם מוצגים תכשיטים מפוארים ונוצצים. אחותי הקטנה שם, מתלהבת מהתכשיטים ורוצה למדוד אותם, מגיעה לבושה במיוחד בשמלה מהודרת וחגיגית, עונדת את אחת השרשראות היוקרתיות ומציגה אותה בגאווה, עומדת ליד מעקה המפלס הגבוה כמדגמנת לקהל העוברים ושבים במפלסים שמתחתיה. אולי יש בזה משהו קצת מוגזם ומלודרמטי מדי, תיאטרלי, אולי ילדותי, אך איני אומרת דבר. אבל אחותנו הגדולה מבקרת אותה על זה, אומרת שזה חסר מודעות עצמית, ושהיא צריכה להפסיק. אני דואגת שזה יעציב או יעליב את אחותי הקטנה. והיא צמודה למעקה, והמפלס גבוה, ואני דואגת – שלא תמעד, שלא תיפול, שלא תקפוץ…

 

עם חברתי הטובה מהתיכון

חברתי הטובה מהתיכון פוגשת אותי בפאתי העיר של הוריי, לקבל את פניי וללוות אותי בחלק האחרון של המסע. היא לא יכולה להצטרף ליותר מזה, כי יש לה ארבעה ילדים קטנים, והיא עסוקה איתם, מטפלת בהם. הילדים שלה מופיעים כיצורים קטנטנים שניתן לחפון אותם בכף היד, ונראים כמו עכבישים רכים ועדינים עם עיניים גדולות ותמימות שלוטשות מבט תמה; הם חמודים, אך יש בהם גם משהו קצת אפל – קצת כמו מגפה – אך גם מכמיר לב. הם משתרכים אחריה ומטפסים עליה, קופצים ומתרוצצים סביבה, ואני כל הזמן פוחדת שיקרה להם משהו, שהם יימעכו בטעות, שמישהו לא ישים לב וידרוך או יישב עליהם. אבל חברתי רגועה וכלל אינה מודאגת. אנו עולות על סירה ושטות יחד בנהר (שבמציאות כמובן אינו קיים באותה עיר, יען כי אני גרה בישראל).

 

הסוף

טיול

 

 

ברוכה הבאה לבלוג חדש-ישן

תתחדשי על משכנך החדש, אור. וכן, מותר לך לדבר אל עצמך! כי המקום הזה כולו שלך, וזה פאקינג בלוג, ואת יכולה להתחרע כאן על מה וכמה שבא לך. למשל – הנה אני כותבת את המילה "זנגוויל", סתם כי בא לי, וזהו! אז יופי לך! טרה לה לה! וגם המילה "חרגול"!

חשבתי לכתוב בכותרת "ברוכים הבאים / ברוכות הבאות", אבל אני לא מתיימרת לברך קוראים, בינתיים אני יודעת רק שאני כאן ותו לא… וכן, יש לי קטעים פולניים קשים – יוצאת מנקודת ההנחה שאני לבד כאן ושיכול להיות שאף אחד לא יקרא כאן או יגיב לי או יתעניין… בהחלט יתכן שזה מטופש מצדי לחשוף את הצד הפולני המעיק הזה שעשוי להרתיע אנשים. ואמנם, קודם כתבתי פסקה פולנית אחרת, שבצעד בריא החלטתי למחוק – אבל רק כדי לכתוב במקומה את הפסקה הפולנית הנוכחית. הפולניוּת מרימה ראש היכן שרק ניתן. אז ממקום מאוד בוגר ומכיל אני מאפשרת לצד הזה להתבטא. ברור שזה עניין לא פתור אצלי, וחרדת הדחייה שלי מעסיקה אותי גם ביומיום. אז הנה היא גם כאן. הו, שלום לך. אוהבים אותך חרדת דחייה! בחיים לא נדחה אותך! נמעך אותך בחיבוק אוהב עד שתביני שלא ננטוש ושתמיד תמיד… אבל איך שתרגישי בטוחה – הא הא! – ברגע שתירגעי ותזרמי כמו מפל שוויצרי, אז נאבד עניין, ונלך לדבר עם אנשים אחרים! וואהה וואה הא הא!!!

מוזר לי לכתוב כאן. זה כמו הלילה הראשון במקום מגורים חדש. לוגיסטיקת המעבר מעיקה, אם לא טראומתית-משהו. האינטראקציה עם המובילים כשלעצמה עלולה להוביל להתפוררות ספונטנית של העצבים (תמיד כדאי לקחת עצבים ספּייר בתיק). ואז, בסופו של יום המעבר, מחפשים את נחמת המיטה, אך עדיין אין תחושת שייכות של "בית"; הבית הוא מקום זר מלא סימני שאלה, קירות חשופים, חללים ריקים וקרטונים. צלילי הלילה עדיין לא מוכרים, לא צפויים. השכנים בגדר תעלומה. ופתאום כבר שום דבר לא ברור. מי אני, לאן אני שייכת, למה אני כאן בכלל, מה צריך לעשות. אין את שגרת הבית, צריך לבנות מחדש. זהות בהתהוות. ואם אני מנסה ללחוש לעצמי כמה מילים מרגיעות, הן מהדהדות ברחבי הבית הריק, תופסות תאוצה מעגלית הולכת וגוברת וחוזרות אלי כמו בומרנג רועם: "זנגוויל וויל וויל וויל וויל…. חרגול גול גול גול גול…", היישר לפרצופי העוטה הבעת deer caught in the headlights (ההבעה הסקסית הידועה שלי).

Home Sweet Home.

אם הבית מתעצב בדמותי, ואם אני מתקשה ומהססת ואף לפעמים חשה חסרת אונים בעיצוב ובסידור הבית – מה זה אומר על עצמי, על הווייתי? אולי זה אומר משהו קצת מפחיד, על משהו שחסר בי, או מבולבל. ולכן, אולי בכלל לא כדאי לאנשים להתארח אצלי? כי הם ירגישו אי נוחות? אולי את אי הנוחות שלי? אבל אני אוהבת אותם ורוצה להתאחד עם הנשמה שלהם לנצח נצחים!!! אכן קונפליקט.

בלוג חדש הוא לכאורה גם הזדמנות לפתוח דף חדש, אם ברצוני להשאיר מאחור משהו מעצמי שהכביד עלי או שאני מרגישה שעדיף לי בלעדיו. בינתיים אני מביאה את עצמי לכאן בדיוק כפי שהייתי שם, בישראבלוג, ואני תוהה אם זה נכון וטוב לי. כל כך בקלות אני יכולה להמשיך לרדת על עצמי, להתנצל בלי סוף. את זה, למשל, כדאי להשאיר מאחור. ואולי אני יכולה להביא לכאן צדדים שלי שפחות חשפתי בבלוג הקודם, או שנתתי להם פחות ביטוי. ואולי אני יכולה לרדת כאן 20 ק"ג, ואז בכלל לא תזהו אותי. אין ספק, האפשרויות אינסופיות.

אני עייפה. לא רק אני הייתי עייפה היום. נדמה שהעייפות וחוסר הכוחות אפפו את רוב האנשים בהם נתקלתי היום. סחבתי את עצמי בכוח ללימודים. לא היה לי חשק. בקושי נגעתי בשיעורי הבית. בעיקר מפאת חוסר זמן (הסופ"ש מיועד להכנת שיעורי בית, והפעם הוא הוקדש להתעסקות עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי), אבל גם לא היה לי חשק בכלל להכין אותם הפעם. בבוקר ממש ממש ממש רציתי להישאר בבית, אבל הכרחתי את עצמי לצאת. היום עבר בסדר, מפוהק. רוב הזמן בהיתי בבחור הזה שמשום מה קיומו מסב לי ריגוש כלשהו, מחמם לי את הלב. בהתחלה התלהבתי שהוא התייחס אלי, אחרי זה הרגעתי את עצמי, וכרגע אני בקושי מתייחסת אליו. מעדיפה להקדים תרופה למכה. זה היה גם ככה חריג ומוזר שהוא התייחס אלי, אז במקום לפנטז שנהפוך לידידי נפש, עשיתי בשבילו את עבודת ההתרחקות. נראה לי שהוא באמת פחות מתייחס אלי ומסתובב יותר עם אחרים. אין פלא, אני באמת נראית זוועה והשמנתי. אבל היה לי נחמד לבהות בו היום. הוא התלבש בצורה ממש חמודה. ושמתי לב שהזרועות והידיים שלו יפות, והאצבעות נראות עדינות. טבעת הנישואין מוסיפה לו חן. שיערו נראה רך, תספורת חמודה. והוא אומר דברים שנונים ומצחיקים, ניכר שצורת החשיבה שלו מיוחדת. אני רואה בו יופי שמרגש אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שיש לי נטייה להשליך על אחרים איזו פיוטיות יצירת מוחי. אהממממ.

יש לי את זה לא רק עם דמויות גבריות. אני מפחדת באופן כללי להתלהב יותר מדי מקשרים חברתיים חדשים, לכנות אותם מהר מדי קשרי חברוּת. לאהוב יותר מדי. חוששת שאני מבריחה אנשים ממני. שרגע אחד הם איתי, וברגע האחר פתאום כבר לא. יש לי חברה בלימודים. נוצר ביננו קשר די קרוב, אנחנו כל הזמן מסתובבות ביחד, וניכר שהיא אוהבת אותי ומביעה כלפי חום וחיבה. אבל אני עדיין פוחדת. שמשהו בי יגרום לה לסגת.

אז כן, אור, להתעשת! סנטר למעלה! להישיר מבט! להרגיש טוב עם עצמך, להתקדם קדימה! לחייך בקלילות, לא לפתח תלות בקשרים עם אנשים אחרים! הם קולטים את זה וזה משדר חולשה! להיות – א ד י ש ה !!!!!!!

הקיצר, צ'מעו, מצדי תיכנסו לבלוג או לא, תגיבו כאן או לא, תתעניינו או לא, ממש לא אכפת לי, אני יש לי עולם שלם ומלא משלי עם עיסוקים ותחביבים ותחושת זהות עצמית מגובשת ויציבה וחיים חברתיים עמוסים ונורמטיביים ועבודה אינטנסיבית, והאמת היא שעם כל החיים התוססים האלו בקושי נשאר לי זמן לתחזק בלוג, לא כל שכן לרפרש כל דקה לבדוק אם הגיבו לי, נראה לי בכלל שהפעם הבאה שיתפנה לי זמן להיכנס לבלוג הזה תהיה רק כשאצא לפנסיה, רק אז אולי אגיע לזה…. או מחר. נראה. מה שיבוא קודם.

לילה טוב!

אור