פרנויה או מציאות – מה דעתכם?

לפני זמן מה סיפרתי לחברתי מהלימודים (זו שקרסה לאחרונה למשבר נפשי עמוק) שיש לי בלוג אנונימי ושלפעמים אני מפרסמת בו שירים שלי. היא מייד שאלה אותי במבט מודאג אם אני לא חוששת שמישהו יגנוב את השירים שלי ויפרסם אותם במקום אחר בשמו.
אז קודם כל, לא ידעתי שאני מפספסת תהילת עולם בכך שאיני מפרסמת את שיריי, ושהם כזה אוצר יקר 🙂 זה באמת מחמיא לי שהיא חושבת שהשירים שלי עד כדי כך טובים שהם מצדיקים גניבה 🙂
אך כמובן היא התפרצה לדלת הפתוחה של האישיות הפרנואידית ממילא שלי, המלאה ספקות והמתערערת בקלות. ואני תוהה אם החברה שלי מגזימה, והיא פרנואידית בעצמה, או שיש לחשש הזה בסיס מציאותי. היא עוררה בי ספקות. פתאום חשבתי – אולי הייתי תמימה שפרסמתי כאן שירים שלי, בלי "לקחת עליהם קרדיט" תחת שמי האמיתי? ועכשיו הם באינטרנט בלי שיוך לשמי? וכל אחד יכול להעתיק? ואולי השירים שלי הועתקו ופורסמו באיזושהי פלטפורמה מוכרת ושויכו לאדם אחר, ונגזלתי מיצירתי? איך בכלל אפשר לדעת… יש אינספור אתרים וכתבי עת… שלא נדבר על פייסבוק וכו'…
לא נראה לי שדבר כזה יקרה. אני כותבת בבלוג שולי ונסתר למדי. בקושי נכנסים לכאן. ומי מבין הנכנסים בכלל יחשוב דווקא על לגנוב שירים? נראה לי highly unlikely.
אבל זה באמת גורם פתאום להיזכר שאני כותבת במקום פומבי. ואולי יש השלכות לפומביות הזו. אולי צריך להיות יותר על המשמר ולא להרגיש יותר מדי בנוח.
מבחינתי השיתוף בשירים שלי כאן הוא חלק מאוד מהותי בשיתוף בעולמי הפנימי… הם תופסים מקום מרכזי בחיי… בי… וכאן זה המקום הבטוח שלי… שאני יכולה לכתוב בו מה שבא לי…
או אולי בטוח לכאורה?

אם יש לכם דעה בנדון, אשמח לשמוע.

אגב – יש לי מין שאיפה תמידית כזו לנסות לפרסם שירים שלי, ואפילו לאגד אותם לתוך ספר או קובץ… אבל:
1. אני באמת לא בטוחה אם הם מספיק טובים, אם הם "שווים" פרסום. כלומר, אם יש להם ערך ספרותי שמצדיק עניין מצד הבריות.
2. אין לי מושג איך מקדמים כזה דבר ובמה זה כרוך. ניסיתי לדבר עם אנשים שקשורים לעולם הזה, ולא ממש יצא מזה משהו אופרטיבי.

נ.ב – מצטרפת לתפילה להחלמתה של הבלוגרית n_lee. אינני מכירה אותה אישית, אך לפעמים יוצא לי לקרוא בבלוג שלה. מאוד עצוב ומדאיג ומקווה שהיא תצא מזה ברפואה שלמה.

רעבה

רעבה לעולמות פנימיים של אנשים אחרים
יפי רגשותיהם מנצנץ בחושיי
וגולש למעיי החמים
כיסופיהם הומים בין צלעותיי
מוזיקה קדושה בקתדרלת לבי
כמו חורף מנחם של שכחה
מעצמי


(הערה – זו לא בדיוק הכוונה שהייתה לי. נראה לי שמשתמעת מהשיר כוונה שלילית של התנחמות באחרים כשכחה מעצמי. זה לא. זו אהבה טהורה לאחרים, התרגשות מרגשותיהם ומנפשם. אבל איכשהו המילים הסתדרו לי כך. ולכן גם התלבטתי אם לפרסם. וכמובן אולי יש בזה גם מן האמת. המבנה הרעוע של הדימוי העצמי שלי…
כמו כן נראה לי שהמטאפורה יצאה אולי יותר מדי קניבלית, אבל הייתי זקוקה לדימוי שקשור לאכילה רגשית…)

חוטֵי חלום פקועים

אז אולי עדיף אני אהיה רוחפת
אולי עדיף אהיה רוחפה בין כלונסאות
עדיף לא כלונסאות מתכת
עדיף עץ יהא פועם בלב מוטות

אני קשה לי אחיזת היום בגובה
ומכאיבה לי אחיזת הליל בתהום
נופלה נופלה דמותי מצווארי נשמטת
בתוך חזי נרעשת מפקיעת חלום

כי כך אני בנויה וכך תמיד הייתי
כך נשזרו חוטיי אי אז בין אצבעות
של אומנים פצועים וחזקים ממני
ואני סך צלקותיהם המדממות


*הערת עריכה – בתחילה קראתי לשיר "זמן החלומות פקע" ולאחר מכן שיניתי ל"חוטי חלום פקועים"

ביקור אצל סבא וסבתא ופנורמת הרוחות

ביקור אצל סבא וסבתא (זיכרון ילדות א')‏

ריחות טיגון חביתה
סבא ספון במטבח
אחר כך יאמר בחיוך רחב
ובעיניים נוצצות:‏
‏"אפילו מלכת אנגליה‏
לא מקבלת ארוחה כזאת!"‏

לפני בואי לחיפה
יש סידורים –‏
קונים פסטרמה, קוטג'‏
ומסדרים המיטה

אחר כך יקחוני לטיולים
ברחבי עיר אינסופית
כאילו היא מפת החיים
ואני לומדת דרך הרגליים
את חלוף השנים

בגן האם איש מבוגר מתנהג מוזר
מלוּוה באמו, הוא כמו ילד
סוקר סביבתו במבט רדוף
ואצבעותיו מתעוותות

‏"עכשיו הולכים לסידורי עבודה של סבתא"‏
ובמעלה הכרמל מעפילים, לעת ערב,‏
אל בית שנראה לי כמו
פסגת החלומות –‏
חלונות גדולים בסלון
מגשרים בין רצפה לתקרה
משקיפים אל מדרונות הכרמל האפלים
הנשפכים אל שחור המפרץ,‏
וקור מתוק נשזר באורות המהבהבים
במרחק

אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מפציר ופוקד
מחבּרותיי פרושות על שולחנה
של בעלת הבית הזרה
סבתא סגורה איתה בחדר
השעון מתקתק, ודממה

‏(אלו לא ענייני עבודה)‏

בבית, מקלחת חמה
מערסלת אותי אל חיק הלילה
ניחוח מצעים נקיים
שייכות וביטחון: משפחה, חיים.‏

—————————————

פנורמת הרוחות (זיכרון ילדות ב')‏

מורד הכרמל כבר משחיר
חלונות הענק ניבטים מטה אל מפרץ זרוע-אורות
מן המרחק באות רוחות
מביאות מן המרחבים
הדֵי חיים, אפשרויות

מתדפּקות אלֵי חלון, אל סף הבית המואר

בחוץ קר.‏
דממה בחדרי הבית,‏
בתוך הגוף תקוות חמות.‏

בְּרכּוּת שטיחים נבלע תקתוק שעון,‏
רהיטים נאים, תמונות תלויות,‏
נקי ומסודר – נעים לחיות

בחדר הסגור – סבתא ואישה זרה

בדרכנו לכאן עלינו בעלייה תלולה
סבא אמר – לסבתא יש פגישה בענייני עבודה.‏
האם כבר אז ידעתי את שביקש שלא אדע?‏

רשימותיי מונחות על השולחן לפנַי
אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מדרבן ומתרשם משקדנותי

אך לבי האבוד נוהה אל פנורמת הרוחות,‏
אל החוּצוֹת

‏(ובִּפנים זִרעֵי סדקים כּוֹרעים לנבּוֹט)‏

ואני רואה איך הזגוגיות הן בעצם רוח שהתמצקה על סף ההכרה,‏
האורות הרחוקים – הבהובי הבטחות כוזבות,‏
והבית היפה – רצפת ההיכל – קרקעית חלום –‏
אשר מעבר לה – כאוס, קץ הדימיון

יהלום לא מלוטש

הדפים נערמים בראשי
הטיוטות מכסות על נפשי
ושירים ניתזים כשבבֵי הלוואי
מתנועה של שיוף חרישי ‏

מציאות, שחקי נא איתי
וסלחי על חולשת היותי
להק מחשבותיי מרצד מעליי
מתרוצץ בזמזום תזזיתי

מתחבט בכיוון אנכי
עוד מעט ויצלול לתוכי
יכוון אל ליבת אפשרות הכמעט
אך יאבד בסחרור המוחי

שם ימשיך בהתמד סיבובי
לנסות בניסור אינסופי
להתיר את הסבך בבשר המסוכסך
לאפס אותי לראשיתי

זה כבר לא חינני להיות אני

יש לי בלגן נורא בראש
יש לי ילדה בת שלוש
דופקת על דפנות תוכי
שואלת "מתי תהיי?"‏

אבל הלכתי לאיבוד ונראה שהפעם
אף אחד לא ימצא אותי

שיבושי מציאות

כשהמילים המדויקות נוחתות פתאום עליי
ומתחילות לפסוע בשולֵי מחשבותיי
חוששת אז אני לזוז, שלא אותן אבריח
כה שברירית המציאות, כה מתפורר הטיח

ממצוקות קטנות בנויים גשרי ימיי
חצץ גופן מוצק כל כך תחת רִיק צעדיי
קולו מדריך אותי בזהירות ללכת
במעגלים קטנים מאוד לאט אני נשרכת

בין איי הדאגות ועינויי החרטות,‏
מעל נהרות האַין השוצפים,‏
בהילוך איטי מאוד, משתדלת לא למעוד,‏
ונאחזת בפרטים הקטנים

כי כל כך בקלות משתבשת המציאות
ורגעים מתקלקלים בְּאִבְחַת שרירותיות
אז כך בין צוקים ש‏חוחים תלויה רקמת חיי
ומתאווררת-פֶּרֶא במשבֵי אִי-תנועותיי

הימנעויותיי