חוטֵי חלום פקועים

אז אולי עדיף אני אהיה רוחפת
אולי עדיף אהיה רוחפה בין כלונסאות
עדיף לא כלונסאות מתכת
עדיף עץ יהא פועם בלב מוטות

אני קשה לי אחיזת היום בגובה
ומכאיבה לי אחיזת הליל בתהום
נופלה נופלה דמותי מצווארי נשמטת
בתוך חזי נרעשת מפקיעת חלום

כי כך אני בנויה וכך תמיד הייתי
כך נשזרו חוטיי אי אז בין אצבעות
של אומנים פצועים וחזקים ממני
ואני סך צלקותיהם המדממות


*הערת עריכה – בתחילה קראתי לשיר "זמן החלומות פקע" ולאחר מכן שיניתי ל"חוטי חלום פקועים"

ביקור אצל סבא וסבתא ופנורמת הרוחות

ביקור אצל סבא וסבתא (זיכרון ילדות א')‏

ריחות טיגון חביתה
סבא ספון במטבח
אחר כך יאמר בחיוך רחב
ובעיניים נוצצות:‏
‏"אפילו מלכת אנגליה‏
לא מקבלת ארוחה כזאת!"‏

לפני בואי לחיפה
יש סידורים –‏
קונים פסטרמה, קוטג'‏
ומסדרים המיטה

אחר כך יקחוני לטיולים
ברחבי עיר אינסופית
כאילו היא מפת החיים
ואני לומדת דרך הרגליים
את חלוף השנים

בגן האם איש מבוגר מתנהג מוזר
מלוּוה באמו, הוא כמו ילד
סוקר סביבתו במבט רדוף
ואצבעותיו מתעוותות

‏"עכשיו הולכים לסידורי עבודה של סבתא"‏
ובמעלה הכרמל מעפילים, לעת ערב,‏
אל בית שנראה לי כמו
פסגת החלומות –‏
חלונות גדולים בסלון
מגשרים בין רצפה לתקרה
משקיפים אל מדרונות הכרמל האפלים
הנשפכים אל שחור המפרץ,‏
וקור מתוק נשזר באורות המהבהבים
במרחק

אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מפציר ופוקד
מחבּרותיי פרושות על שולחנה
של בעלת הבית הזרה
סבתא סגורה איתה בחדר
השעון מתקתק, ודממה

‏(אלו לא ענייני עבודה)‏

בבית, מקלחת חמה
מערסלת אותי אל חיק הלילה
ניחוח מצעים נקיים
שייכות וביטחון: משפחה, חיים.‏

—————————————

פנורמת הרוחות (זיכרון ילדות ב')‏

מורד הכרמל כבר משחיר
חלונות הענק ניבטים מטה אל מפרץ זרוע-אורות
מן המרחק באות רוחות
מביאות מן המרחבים
הדֵי חיים, אפשרויות

מתדפּקות אלֵי חלון, אל סף הבית המואר

בחוץ קר.‏
דממה בחדרי הבית,‏
בתוך הגוף תקוות חמות.‏

בְּרכּוּת שטיחים נבלע תקתוק שעון,‏
רהיטים נאים, תמונות תלויות,‏
נקי ומסודר – נעים לחיות

בחדר הסגור – סבתא ואישה זרה

בדרכנו לכאן עלינו בעלייה תלולה
סבא אמר – לסבתא יש פגישה בענייני עבודה.‏
האם כבר אז ידעתי את שביקש שלא אדע?‏

רשימותיי מונחות על השולחן לפנַי
אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מדרבן ומתרשם משקדנותי

אך לבי האבוד נוהה אל פנורמת הרוחות,‏
אל החוּצוֹת

‏(ובִּפנים זִרעֵי סדקים כּוֹרעים לנבּוֹט)‏

ואני רואה איך הזגוגיות הן בעצם רוח שהתמצקה על סף ההכרה,‏
האורות הרחוקים – הבהובי הבטחות כוזבות,‏
והבית היפה – רצפת ההיכל – קרקעית חלום –‏
אשר מעבר לה – כאוס, קץ הדימיון

יהלום לא מלוטש

הדפים נערמים בראשי
הטיוטות מכסות על נפשי
ושירים ניתזים כשבבֵי הלוואי
מתנועה של שיוף חרישי ‏

מציאות, שחקי נא איתי
וסלחי על חולשת היותי
להק מחשבותיי מרצד מעליי
מתרוצץ בזמזום תזזיתי

מתחבט בכיוון אנכי
עוד מעט ויצלול לתוכי
יכוון אל ליבת אפשרות הכמעט
אך יאבד בסחרור המוחי

שם ימשיך בהתמד סיבובי
לנסות בניסור אינסופי
להתיר את הסבך בבשר המסוכסך
לאפס אותי לראשיתי

זה כבר לא חינני להיות אני

יש לי בלגן נורא בראש
יש לי ילדה בת שלוש
דופקת על דפנות תוכי
שואלת "מתי תהיי?"‏

אבל הלכתי לאיבוד ונראה שהפעם
אף אחד לא ימצא אותי

שיבושי מציאות

כשהמילים המדויקות נוחתות פתאום עליי
ומתחילות לפסוע בשולֵי מחשבותיי
חוששת אז אני לזוז, שלא אותן אבריח
כה שברירית המציאות, כה מתפורר הטיח

ממצוקות קטנות בנויים גשרי ימיי
חצץ גופן מוצק כל כך תחת רִיק צעדיי
קולו מדריך אותי בזהירות ללכת
במעגלים קטנים מאוד לאט אני נשרכת

בין איי הדאגות ועינויי החרטות,‏
מעל נהרות האַין השוצפים,‏
בהילוך איטי מאוד, משתדלת לא למעוד,‏
ונאחזת בפרטים הקטנים

כי כל כך בקלות משתבשת המציאות
ורגעים מתקלקלים בְּאִבְחַת שרירותיות
אז כך בין צוקים ש‏חוחים תלויה רקמת חיי
ומתאווררת-פֶּרֶא במשבֵי אִי-תנועותיי

הימנעויותיי

תרועת התנים

הַתְרָעָה

הַתַּנִים פִּתְאוֹם נִרְגָּשִׁ‏ים
וְהַדּוֹפֵק בָּעַפְעַפַּיִים
מַרְעִים

אוּלַי בְּטָעוּת שׁוּב הִשְׁאַרְתִּי
פִּיסַת חֲלוֹם מְדַמֶּמֶת
עַל סַף הַשָּׂדוֹת הַשְּׁחוֹרִים


(הפוסט הזה של הבהיר הזכיר לי את השיר הזה שכתבתי פעם בהשראת יללות התנים באחד הלילות…)

בקרוב (סילוק עודפים)

בקרוב אהיה יפה מאוד
ואתענג עלֵי שלכת
כי החיים ירווני נחת ויפעה
ואהיה ברייה גבוהה ואזדרכת

ושמחת חיים תגלוש בין עפאַיי
ותזדרח כשמשוֹת כל סך ימיי
כי חשוב מאוד להיות אופטימית ושלווה
וחיובית צריכה להיות החשיבה

ובלי שמץ טורדנות מורבידית, הא!‏

היותי מעורפלת

סימנים מוזרים על עורי מרמזים כי פקעתי
ואני עוד אודמת
ואולי הקרעים הפזורים מסמנים את דרכי
שעודנה נרקמת
ועכשיו בשעת לילה כלואה בין בקרים
תודעה מתפלאה-מתפתלת
מתאמצת לפתור לפני בוא האור
את חידת היותי מעורפלת

לפעמים אני עוד חולמת


אני יוצרת בלונים כחולים קטנים

מדמי המתנחשל במחשכים:
בתוכי בועות בורקות קשיחות עולות
מקצף שִיצָפון החלומות
ועל כפות ידיי תשבנה כפסלים בין אצבעות

לפעמים אני עוד
חולמת לגמרי

חולמת תועפות
הכאב והעונג מתחבטים בי חליפות
ובעיקר התימהון, הגעגוע, הטעות:‏
מה שחשבתי "החיים" הוא בעצם אישיות