אני מנסה בימים האחרונים לכתוב כאן על משהו ולא כל כך מצליחה. משהו שטותי ומפגר שתורגם אצלי לטלטלה רגשית שרציתי לכתוב עליה כאן. אבל פתאום כשבאתי לכתוב על זה, זה נראה כזה נון-אישיו, שממש אין מה לכתוב עליו. פתאום התחוור לי שבעצם לא קרה שום דבר, בטח לא משהו שמצדיק לספר עליו כאן. אבל אמרתי לעצמי שעצם העובדה שזה גרם לי לכזו תגובה רגשית עזה כבר מצדיק את הכתיבה על זה.
יש משהו מדכא בפער בין הדרמה בראש לבין היעדר הדרמה המוחלט בהתרחשות האובייקטיבית במציאות. סערת רגשות שנגמרה בקול ענות חלושה; כשהתפזרו ענני הסערה, נחשפה ריקות השמיים. נחשף הכלום. אולי. אני לא יודעת. האם זה באמת כלום? האם אין שום משמעות לכאן או לכאן? אני סתם מעניקה משמעויות-יתר? ואם לא צריך להתייחס או לפרש, אז מתי כן? ומתי כן מתרחשת דרמה רגשית בחוץ? אף פעם?
אם אני כולי רוחשת ברגשות מבעבעים בעוד שהאנשים סביבי…. האנשים סביבי מה? אני לא יודעת. מה הם חושבים עלי או מרגישים כלפי, מה הם מרגישים זה כלפי זה.
בשבוע הקודם לא הייתי בלימודים כי לא הרגשתי טוב. שוחחתי בטלפון עם חברתי מהלימודים כדי להתעדכן מה היה. שוחחנו שוב השבוע בערב שלפני יום הלימודים, והיא זרקה לי פתאום שאחד הסטודנטים פתח קבוצת ווטסאפ מצומצמת. כלומר, נפתחה קבוצת ווטסאפ חופרת של כל הסטודנטים בכיתה. אבל הוא החליט לפתוח איזו קבוצה מצומצמת (של "יחידי סגולה" מאאאאגניבים?) כמפלט הומוריסטי שכזה מהקבוצה הגדולה ההיא. היא אמרה לי שהוא צירף אותה לקבוצה וגם את החמוד ועוד שתיים שהן מסתובבות תמיד עם החמוד והן ידידות שלו (הם מאותו אזור מגורים), וגם אני קצת הסתובבתי איתן, ואחת מהן גם לוקחת אותי בטרמפ הרבה פעמים ושוחחנו הרבה, גם על דברים אישיים מאוד שלה. אז אנחנו קבוצה קצת יותר מגובשת מהאחרים. אנחנו יושבים באותו אזור בכיתה ואנחנו לפעמים יושבים יחד באוכל. והכל באווירה נינוחה ונעימה. והוא צירף גם עוד אחת, שאני פחות הכרתי באופן אישי.
אבל האיש הזה לא הזמין אותי לקבוצה. למרות שאנחנו משוחחים וצוחקים ובקשר סבבה, גם אם לא מאוד קרוב. והוא דווקא כן הזמין את חברתי מהלימודים, למרות שבעצם אני מכירה אותם יותר טוב ממנה. אני זוכרת שבהתחלה היא שאלה אותי אם אני והחמוד מכירים מלפני הלימודים, כי היא ראתה איך שהוא כל הזמן ניגש אלי ומדבר איתי ומציע לי ללכת יחד לאכול ולפה ולשם (זה כבר פחות קורה בעת האחרונה, ואני לא בטוחה אם בגללי או בגללו). אבל עכשיו דווקא אותה צירפו לקבוצה ואותי לא. בכל אופן, אז היא סיפרה לי שהוא פתח את הקבוצה הזאת ושהיא לא מבינה למה הוא לא צירף גם אותי, ושהיא תגיד לו לצרף אותי.
קשה לי להסביר מה הרגשתי לשמע המידע הזה. הוצפתי רגשית – תחושה חמוצה וכואבת שצבטה לי חזק בבטן. באופן לחלוטין לא רציונלי ותוך מודעות להגזמה שבכך – הרגשתי שזו טראומה רגשית בשבילי, ממש כך. זה נגע בי בנקודה מאוד רגישה ושברירית. הרגשתי דחויה. left out. מאוכזבת. עד אז החוויה החברתית בלימודים הייתה דווקא חוויה מתקנת – קיבלתי תגובות חמות של חיבה מכל עבר, אנשים יוזמים שיחות איתי, מחייכים, מחפשים את קרבתי, והכל די זורם ונעים. וגם מצאתי חברה טובה שאני והיא כל הזמן נמצאות ביחד. זה הפתיע אותי לטובה. הרגשתי כמעט נורמלית 🙂
ועכשיו, הרגשתי שזו הפעם הראשונה שאני חווה שם דחייה חברתית. זה זרק אותי למקומות אפלים ועצובים מהעבר. חשבתי שמחבבים אותי – והנה, עובדה, מעדיפים שלא אהיה בקבוצה… אז מה זה אומר על מה שחושבים עלי? מה זה אומר עלי?
לא אמרתי לחברתי מהלימודים את כל זה, כמובן (והיא לא יודעת על העניינים הנפשיים שלי, לא סיפרתי לה). אמרתי לה – אה, לא נורא, לא משנה… לא קריטי… לא צריך לבקש שהוא יצרף אותי, מה שהוא רוצה…. כאלו דברים. כשמבפנים השתלטה עלי עצבות כבדה. כמובן שגם הביטחון העצמי שלי קרס.
למחרת בלימודים כמו תמיד התחלנו אני וחברתי את הבוקר בקפיטריה עם קפה ולאחר מכן שמנו פעמינו לכיוון הכיתה. פגשנו שם מחוץ לכיתה את ההוא שפתח את הקבוצה. קצת דיברתי איתם ואז נכנסתי לכיתה לשים את התיק וחזרתי. הם בדיוק דיברו על הקבוצה והוא אמר משהו על לצרף אותי. וראיתי אח"כ שהיא צירפה אותי לקבוצה. בשיעור כתבתי לה בווטסאפ: "את ביקשת מ____ להוסיף אותי לקבוצה?… כי לא צריך שיוסיף אותי מתוך אי נעימות או כ"טובה"…. אם לא רצו להוסיף אותי, אין בעיה…". היא ענתה: "אה לא חחח, לא היה לו את המספר שלך… זה היה ספונטני כשהוא פתח את הקבוצה + אימוג'י נורא צוחק". אבל ביני לבין עצמי תהיתי איך לא היה לו את המספר שלי? יש את המספרים של כולם בקבוצה הגדולה בווטסאפ… בהפסקה שאלתי אותה עוד איזה משהו על זה, והיא אמרה לי להפסיק להתעסק בזה בטון של נזיפה משועשעת רכה ואוהבת ("אור! אויש, די!").
אח"כ במהלך השיעור הרגשתי שהחמוד צוחק ומגחך עלי יחד עם ההיא שאני נוסעת איתה בטרמפים. קלטתי הבעות פנים מחויכות ביניהם, כמה מילים, אחרי שדיברתי בכיתה, והוא דיבר אחרי. יכול להיות שזה בכלל לא היה קשור אלי. יכול להיות שהוא בכלל צחק על עצמו, על מה שהוא אמר, או שזו הייתה בדיחה פרטית ביניהם. ובכלל, לאחרונה זה פתאום נראה לי ככה, שהוא התרחק ממני ומסתכל עלי אחרת. קודם הוא היה ממש חמוד ודאגן ומתעניין ומצחיק בצורה חמודה ומשתפת, ועכשיו הוא פתאום נראה לי יותר ציני ולגלגן וביקורתי ומרוחק וחסר סבלנות. ואולי זה לחלוטין אצלי, הירידה בביטחון העצמי שלי והתחושה הפחות טובה שלי עם עצמי, שבעטיה אני "קוראת" אחרת גם את הסביבה, נותנת פרשנות שלילית אוטומטית נגדי. וגם אני אולי יותר מתרחקת מאחרים כי מרגישה פחות "ראויה" להם וליחס שלהם ולהיות חלק מהם, וגם נמנעת כי פוחדת מדחייה. לא יודעת. התחלתי להיות פרנואידית. חברתי ללימודים ישבה כרגיל לצדי. כתבתי לה בווטסאפ: "נראה לי שלפעמים צוחקים עלי". היא ענתה: "ולי נראה כאילו יורדים עלי כי אני לא טובה בלימודים" והוסיפה: "אף אחד לא צוחק עלייך" עם אימוג'י נשיקה.
אח"כ בהפסקה אחת בין השיעורים דיברתי קצת עם ההיא שגם הוכנסה לקבוצה, שאני קצת פחות מכירה. היא ממש חמודה. דיברנו על הלימודים והיא אמרה לי שהיא חושבת שממש היה מתאים לי ללמוד את התחום שהיא עוסקת בו. היא אמרה: "בגלל שאת…" וניסתה למצוא את המילה הנכונה לתאר אותי. היא מצאה: "בגלל שאת חופרת" והוסיפה הסבר שהכוונה לא במובן השלילי אלא החיובי. כנראה התכוונה לכך שאני נכנסת לפרטים הקטנים, דקדקנית. חופרת… צחקתי ואמרתי לה שאני אכן חפרנית מדופלמת. אבל מבפנים לבי נחמץ. זה מה שחושבים עלי. שאני חופרת. מעיקה ומייגעת. וזה אכן מה שאני.
בצהריים אני וחברתי ישבנו לאכול בקפיטריה. אמרתי לה שאני מרגישה לא נעים שצירפו אותי לקבוצה כי אולי לא רצו אותי שם, ולא נעים לי שעכשיו הם לא יכולים לרדת עלי שם על כמה שאני חופרת… היא פתחה עלי עיניים שאפסיק, שזה לא נכון, צחקה. אמרתי לה שיש לי דוקטורט בפולניות, ושזה רק קצה הקרחון. היא אמרה לי בתגובה משהו כמו: "איך את בכלל קמה מהמיטה בבוקר?". עניתי לה: "בקושי". בראשי נזפתי בעצמי על כך שאני סתם מציגה בפניה את עצמי באור לא מחמיא, חלשה ויורדת על עצמי, דימוי עצמי נמוך והלקאה עצמית.
כשסיפרתי לה שההיא אמרה לי שאני חופרת, זה הזכיר לה שהיא רצתה לספר לי על משהו שבן הזוג שלה אמר עלי, איזו הערה מצחיקה. היא אמרה שכשדיברנו בטלפון היא שמה אותי על רמקול, כך שבן הזוג שלה שמע אותי מהחדר השני. וכשהיא סיימה את השיחה בן הזוג אמר לה: "וואו, החברה שלך מדברת הרבה!". אני לא יודעת למה היא סיפרה לי את זה – האם רק כאנקדוטה משעשעת, או כדי להסב תשומת לבי לכך שאני מדברת יותר מדי או מהר מדי. הרגשתי שזו עוד מכת פטיש על הראש שלי באותו יום. עניתי לה מיד שבאמת יש לי מין צורת דיבור אינטנסיבית ונרגשת כזו… ומדברת מהר, עם המון מלל…. פעם הייתי מדברת אפילו יותר מהר, עם השנים נהייתי מודעת יותר לזה ומיתנתי…. ככה זה, יש לי המון מחשבות בראש, המון מילים… (אגב, יצא לי לשמוע לאחרונה הקלטה של עצמי מדברת – טראומה!).
כל זה הוסיף לי לתחושת העצב המריר. הנה, האמת נחשפת… כל האהבה שקיבלתי עד כה הייתה אשליה…. וזה בגללי. אני הורסת. ההתנהגות שלי גורמת להם לחשוב עלי כך, להסתייג ממני… בדרך חזרה מהקפיטריה לכיתה, אמרתי לה שאני לפעמים מרגישה/חוששת שחושבים שאני מוזרה… היא הביטה בי וחייכה חיוך רחב, מין חיוך כזה מאוזן לאוזן, גם העיניים שלה חייכו. לרגע חששתי שזה חיוך מרוצה, שהחשיפה של חוסר הביטחון העצמי שלי והחולשה והסבל שלי, מסייעת לה להרגיש יותר טוב לגבי עצמה, לגבי הספקות העצמיים שלה. שהחולשה שלי מחזקת אותה. (פרנואידית?). או שהיא צוחקת עלי – הנה עוד מישהו צוחק עלי – עוד הנפת פטיש לכיוון הפרצוף המגוחך שלי. שאלתי אותה למה היא מחייכת, והיא ענתה: "כי כולם מתים עלייך!". לא יודעת. אולי היא חייכה כך כי היא הופתעה שאני מרגישה כך. עברו בי מחשבות – אני לא יודעת מה זה אומר שכולם מתים עלי. מי זה כולם. ולמה הרגשתי שהיא צוחקת עלי. אולי היא צוחקת עלי. למה כולם צוחקים עלי. אין לי מושג מה חושבים עלי. ולמה בכלל הרגשתי רגשות כאלו עמוקים כלפי החמוד ההוא. ולמה הם אוהבים את חברתי ללימודים יותר משהם אוהבים אותי. כן, ברור שעלו בי גם רגשות קנאה.
אחרי כל זה חששתי שאולי יותר מדי חשפתי בפניה את הקלפים שלי, את החולשות, ושזה אולי גורם לה להרגיש יותר טוב עם עצמה. שהזמנתה לקבוצה ה"סולידית" והקריסה-בהילוך-איטי שלי מול עיניה – שיפרו את הביטחון העצמי שלה. אני לא בנויה למשחק החברתי ואני לא טובה בו. אולי דווקא חשיפת חוסר הביטחון והספקות העצמיים שלי היא שמבריחה אנשים ממני או גורמת להם להירתע ממני. אולי באמת אהבו אותי קודם ורצו בקרבתי, אבל ברגע שהתחלתי להחצין את הספקות וחוסר הביטחון והנפש המגומגמת, או מה שזה לא יהיה, הם הניחו לי לנפשי והלכו לשחק עם ילדים מאאאגניבים וכיפיים יותר.
היא בחורה ממש חמודה ומקסימה ונשמה טהורה, ואני אוהבת אותה ונהנית מהקשר איתה ומהשיחות איתה. ברור לי שאין לה שמץ מהכוונות ה"זדוניות" שייחסתי לה במחשבות הפרנואידיות שטסו לי בראש באותו התקף חוסר ביטחון אקוטי. נכנסתי למצב מוזר מאוד. מגננה מוגזמת של חיה פצועה.
אז צורפתי אחר כבוד לקבוצה, ויש שם קצת צחוקים ושיגועים ואני גם כותבת קצת ומגיבה, מנסה להתנהג כאילו "הכל בסדר". ואולי באמת הכל בסדר. הרי אמרנו, כל הדרמה בראש שלי, לא? כולה קבוצת ווטסאפ. ואולי לא הייתה שום סיבה מיוחדת לכך שלא צירפו אותי, הוא פתח את הקבוצה בסה"כ יום או יומיים לפני כן. אולי אין לכל זה שום משמעות מיוחדת, ואני היחידה שמקדישה לקבוצה הזאת כ"כ הרבה מחשבה ומשמעות חברתית ואישית. אבל, אולי יש לזה משמעות חברתית. אולי יש משמעות לכך שהוא לא צירף אותי יחד עם כולם בהתחלה. ואולי זו רק סיבה טכנית, כי היה לו ב"שלוף" את המספרים של כולם, ואת שלי לא היה לו. למרות שאם רוצים, מוצאים… כאמור היה את המס' שלי בקבוצה, וגם לחברתי יש את המס' שלי, הרי אפשר לבקש ממנה… אבל שוב, אולי גם הוא לא השקיע בזה יותר מחשבה… וברור שאני סתם מעצימה את העניין הרבה מעבר לפרופורציות הנכונות….
בכל אופן, אני משתדלת בקבוצה לא לכתוב יותר מדי, לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, לא "לחפור". אני מרגישה שיש קודים ונורמות שאני לא מכירה…
אני יודעת שהטעות שלי בכל זה היא עצם ההתעסקות במה שאחרים חושבים עלי והחשיבות והמשמעות שאני מייחסת לזה. יש את המשפט הזה: "מה שאחרים חושבים עליך – זה לא בעיה שלך". וכמובן יש עוד אלפי דברים שנכתבו בנושא… הפתרונות לקרוסלת המחשבות שנתקעתי בה הם הרי קלישאות לעוסות וידועות, אבל לא תמיד זוכרים את התובנות, וחשוב לשמוע את זה שוב ושוב, להיזכר, להפנים, להבין שנסחפתי הרחק ללב האוקיינוס הגועש ושהגיע הזמן לחזור לחוף.
הנה, למשל, גיגלתי ומצאתי את הקטע שלהלן, מצטטת קטעים נבחרים:
"על מה אחרים באמת חושבים?
האמת היא שאין שם אחרים "שחושבים", מי שחושב באמת זה בעצם אתה.
לאף אחד אין קוד כניסה למוח שלך, אף אחד לא יכול לפטפט איתך שם בפנים, מי שעושה את זה הוא רק אתה.
השאלה "מה אחרים יגידו עלי?" או "מה אחרים יחשבו?" נובעת מהפחדים שלך, מההערכה העצמית שנבנתה ועוצבה בילדותך על ידי הוריך ושות'.
קיימות אצלך תבניות חשיבה קבועות מראש על מה ש "אחרים" חושבים עליך או על מה שהם עלולים לומר. אתה מקשיב לקולות הללו שוב ושוב בראשך, בדמיונך ומרוב שזה נראה לך אמיתי אתה מתחיל להיות משוכנע שזה באמת מה ש -"הם" חושבים עליך ושזאת מציאות קיימת… הרי אתה לא ממציא דברים, לא?
האמת היא שאם תביט לאחור לאורך חייך תבחין שפחות מ 1% ממה שחשבת לגבי מה שאחרים חושבים עליך קיבל התאמה כלשהיא במציאות. 99% מזה היה ונשאר רק בראשך, בדיאלוג הפנימי בינך לבין עצמך.
אנחנו לא זקוקים "לעולם" שיקלקל אותנו, אנחנו עושים עבודה טובה בעצמנו.
תחשוב כמה זמן ומשאבים היית מפנה לעיסוקים מהנים ומקדמים אם היית מצליח להתעלם ממה "שאחרים" כאילו יחשבו עליך בעתיד או חושבים עליך בהווה.
לאיזה הישגים היית מגיע אילו מה שיחשבו עליך לא היה גורם במשוואה?
השאלה מה יחשבו עלי? מגיעה מתוך פחד. פחד מכישלון, פחד מהצלחה, פחד מגדילה, פחד מאכזבה, פחד שלא יאהבו אותך, פחד מביקורת ועוד סיפורי אלף לילה ולילה אחרים…
בדרך כלל אינך שם לב, אבל אתה כמו מפעיל מיומן וטבעי של תיאטרון בובות וירטואלי. אתה מדמיין בובות שנקראות "האחרים" ואתה כל הזמן מדובב אותן, אתה מכניס להן מחשבות ומילים לפה ומדבר במקומן. הצגה שלמה מתחוללת בראשך ולא רק שאתה משתף פעולה איתה וצופה בה, אתה הוא היוצר והמפעיל של ההצגה ואתה גם הקהל הפרטי והנאמן שלה. אתה יוצר הצגה מיותרת וגם רוכש כרטיס שעולה לך המון להצגה האישית המתישה הזאת.
כמה טיפשי וכמה נכון.
מיליוני אנשים מנפישים דמויות במוחם באופן אוטומטי במהלך היום. אותם האנשים שאתה חושב שחושבים עליך, חושבים גם הם שאתה או מישהו אחר חושב עליהם.
וגם אם זה נכון ובאמת מישהו חושב עליך משהו או אומר עליך משהו, אז מה?
הצירוף הוא שתי מילות הקסם – "אז מה?"
אז מה? פשוט אומר שאני מקבל את עצמי כפי שאני, לא חשוב לי באמת מה אחרים יחשבו או יגידו, אני אותנטי עם מי שאני וזאת המיוחדות שלי.
אז 99% אחוז ממה שיחשבו או יגידו עליך נמצא רק בראשך ולאחוז הנותר אתה יכול לומר בחיוך רחב… אז מה??
התחל להיות מודע לפטפוט הפנימי שלך, ברגע שאתה קולט שאתה בסרט פנימי, שנה את הסרט, זה כל כך פשוט. אתה לא חייב לצפות בתוכניות שלא בא לך לצפות בהן, יש לך את השלט בידיים, השלט הוא היכולת לכוון את המחשבה שלך לאן שאתה רוצה. היכולת לשנות תסריטים פנימיים, לשנות דמויות, לשנות טקסטים, לשנות מבטים, לשנות התנהגות, אתה הוא הבמאי של הסרטים הפנימיים שלך.
התחל לשחק עם הדמויות, אל תיתן לדמויות לשחק בך.
מה שאחרים חושבים עליך זה מה שאתה חושב על עצמך.
מה שאחרים אומרים עליך זה מה שאתה אומר לעצמך.
סוף ציטוט.
זהו, הוצאתי את זה. למי ששרד/ה עד כאן – תודה על ההקשבה 🙂
אור בשולי הענן 