יש נפילות ויש נפילות

(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)

*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.

‏*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם ‏האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר ‏הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן ‏סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה ‏בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין ‏אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.

חלק 1 – הלימודים

ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.

אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.

חלק 2 – הידיד

בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.

קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.

ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.

אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).

אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.

חלק 3 – אישיוזזזזז

למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.

הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.

חלק 4 – הנפילה

נחזור ליום חמישי –

יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.

הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול ‏הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג ‏to fall in love‏, ולמה בחרו ‏דווקא את הפועל ‏to fall‏. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט ‏מניסיון העבר… ‏

אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או ‏לפחות עד המוות.‏

בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.

חלק 5 – הדרך הביתה

הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.

בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.

חלק 6 – הסופ"ש

למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.

חלק 7 – האורתופד

בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.

הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים ‏במהלך משחק.‏ יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ‏ממשפחת ‏SSRI‏), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם ‏אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – ‏NSAID‏ (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. ‏גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי.‏ יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.

הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.

מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.

אחרון ודי – סיכום

דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.

מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.

בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים ‏בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ‏ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.

2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?

זה כבר לא מקורי מצדי, באמת

ואפילו הגיע הזמן ליצור אחר כבוד קטגורייה חדשה בפני עצמה: לילה לבן.
כן כן, לא נרדמת, damn it, וכל זה.
אבל למה לא להפוך את הלימונים ללימונדה? כמו שלא מזמן הכנתי עוגת לימון בחושה נהדרת לפי מתכון שקיבלתי מעדה (והיא קיבלה מנ*גה – אני נותנת קרדיט מלא!). פעם ראשונה בחיי שהשתמשתי בקליפת לימון למשהו. עצם החידוש וניחוח הלימון הנפלא שפרץ מהקליפה המגוררת הסעיר את חושיי הרוטטים. יצא ממש טעים ונימוח ויאמי. לא מתוק מדי ולא לימוני מדי. בדיוק במידה הנכונה. אז הנה, מלילה לבן אפשר להכין… המממ…. טוסט? לא, רגע – אפשר למלא דף לבן במילים! ואז הלילה לא לבן כי הוא מלא במילים. הוא מלא בתקשורת עם העולם, מהלב שלי אליכם ובחזרה אליי. מהמוח הקודח שלי לעולם הגדול, כי למה שאסבול לבד? יותר כיף לסבול ביחד. זה פתגם פולני ידוע. סתם, אני מקשקשת שטויות. ואני בכלל לא פולניה. אני מתהדרת במוצא בולגרי (ומצניעה את החצי הרומני המרופט). אבל עדיין יושבת עכשיו בחושך לבד 🙂

בן זוגי נסע לבקר את משפחתו לחג. זה היה די ספונטני, הוא לא תכנן, אבל אחותו שכנעה אותו, אמרה שאוטוטו היא יולדת ותצטרך להיות בבית עם התינוקת איזה חודש בהתחלה בלי לצאת בגלל ענייני מערכת החיסון (זה באמת ככה תמיד או רק בגלל הקורונה?), אז הם לא יתראו מלא זמן, אז שיבוא. הוא לא כ"כ רצה להשאיר אותי לבד אבל עודדתי אותו לנסוע. אני לא מצטרפת כי זו נסיעה ארוכה וצריך לישון שם ולא כ"כ נוח לי עם זה. לפחות בעבר התקשיתי עם הסיטואציה – הרגשתי לא שייכת ולא מצאתי את עצמי בשיחות, וגם מרגישה פחות בנוח לישון בבית אחר. וגם תמיד יש לי חשש שאחיו וגיסתו יגיעו, והם טיפוסים שממש לא נעים לי להיות בקרבתם… אז אחרי כמה פעמים התחלתי לוותר על זה, ובשנים האחרונות זה כבר ברור שאני לא מצטרפת. אבל אולי עוד אנסה פעם, אולי עכשיו אני יותר זורמת… נראה… מקסימום יכולה להביא איתי ספר… ואני אוהבת את אחותו ובעלה, הם ממש חמודים. גם לא נעים לי שכ"כ הרבה זמן לא נפגשתי עם אמא שלו… והבריאות שלה מידרדרת 😦

מה זה, פתאום התחילו לפעול ממטרות בחוץ. האמנם מקובל שממטרות פועלות בשתיים וחצי בלילה? מעניין.

אני מרגישה קצת אפופה (אבל גם זה לא מקורי מצדי, המאותגרות הנפשית), ואני תוהה מה הסיפור עם המוח שלי, ווט דה פאק וכל זה. הוא לא מפסיק לייצר מחשבות לחלוטין מיותרות ושרירותיות ועקרות ומעגליות. איזו התנהגות נוירולוגית מייגעת מצדו. עייפתי מהמוח הזה ומהקשקשת האינסופית שלו. יאללה, לך תבדוק אם אני מתחת לשולחן בסלון ותן לי כבר לישון. רוצה מנוחה ונחלה. רוצה מוח שקט יותר, חושב פחות, או לפחות בלי חשיבה טורדנית. כל כך רוצה לחיות בלי זה! סוף סוף לחיות, סוף סוף להיות… אבל ככה זה, לכל אחד החבילה שלו.

מישהו מעוניין במוח טורדני במיוחד במחיר מציאה? חינם? אולי אני אשלם לכם שתיקחו? יודעים מה, רק קחו אותו לזמן מוגבל בזמן שאני אאוורר את הראש שלי וארקוד צ'ארלסטון בפאסט פורוורד.

היום שוחחתי עם ידיד שלי והרגשתי מוזר עם עצמי. גם זה שכיח אצלי וממש לא מקורי. הרגשתי שאני "לא מספקת את הסחורה". לא מעניינת, לא יודעת מה לספר על עצמי, מה כבר יש לספר, ומתקשה להתבטא באופן קוהרנטי, חסרת ביטחון. תוך כדי שיחה כבר הכנתי את עצמי להמשך המתבקש – שהוא לא יבין למה אני מקרטעת תקשורתית ויאבד בי עניין. הוא בעיקר דיבר על עצמו ואני הגבתי. נראה לי שעדיף ככה, שאנשים יספרו לי על עצמם. פחות מעניין מה שיש לי לספר. ממש לא אומרת את זה בקטע פולני שמרים להנחתה. באמת. בקטע בולגרי אמיתי לחלוטין. בולגרים לא מרימים להנחתה. הם פשוט מנחיתים בעצמם. בעיקר משקולות.

אני והידיד הזה ועוד מישהי אמורים ללכת יחד עוד כמה ימים לחתונה של חברה משותפת. בד"כ הייתי נמנעת – בגלל הקורונה, אבל גם כי כל האירועים האלו הם ממש לא כוס הלימונדה שלי. אבל החלטתי לצאת מאזור הנוחות. מקווה שיהיה נחמד. אקפיד להסתובב רק בחלל הפתוח וכמובן עם מסכה כשצריך ואשמור מרחק מאנשים. קבלת הפנים והחופה באוויר הפתוח בחוץ, האוכל והריקודים בתוך האולם, אבל דלתות האולם פתוחות כך שיש אוורור כלשהו. בכל מקרה, האוכל הוא בופה אז אפשר לקחת אוכל ולצאת לאכול בחוץ. וגם ככה הדציבלים המטורפים של המוזיקה באירועים בתקופתנו בלתי נסבלים, אז גם כך בטח אברח החוצה מהאולם כהרגלי (ואהיה עם אטמי אוזניים כמובן). אם כי יכול להיות נחמד לפזז במחולות עם חבריי החדשים.
צריך גם ללבוש משהו לחתונה (לא נראה לי שעירום יתקבל שם בברכה), אז מדדתי שמלות שיושבות ללא שימוש כבר כמה שנים בארון הבגדים שלי, מאז שהייתי רזה לכמה חודשים ואז השמנתי. הופתעתי לטובה – חלקן ממש עולות עליי, אחרות דורשות עוד ירידה קטנה במשקל. שמלה אחת שאהבתי במיוחד ולא הספקתי ללבוש אפילו פעם אחת (קניתי אותה ובתגובה מייד השמנתי) – עולה עליי (אבל צמודה מדי בציצי, צריך עוד טיפה לרדת בשבילה, יש לי למה לשאוף בחיים, yey).

טוב, הייתם קהל נהדר, באמת. כל כך קשובים וסבלנים. וגם צחקתם במקומות הנכונים.

לסיום אשים כאן שיר נשכח וחמוד שבמקרה נתקלתי בו בספוטיפיי בפלייליסט אייטיז, אבל מתברר שהשיר הוא מ-1990. בכל אופן, זה ממש עשה לי נעים, כי שכחתי מקיומו לגמרי והנה פתאום הוא נשלף מתהום הנשייה:

השבוע שהיה + סוכריה משונה

השבוע שהיה

שישי שמח! שיואו, איך אני שמחה שהגיע הפאקינג סופ"ש!!! אחרי חופשת שבועות המבורכת (והקצרה) הגיע שבוע עמוס בעבודה, שבמהלכו סחבתי חוסר בשעות שינה וגם הרגשה כללית חלשה ומועקה בבטן – אולי חטפתי משהו. אחרי ההתרגשות מהיחס האוהב והמפרגן בעבודה, פתאום תקפה אותי השבוע הרגשה שצוחקים עליי כי אני מוזרה כזאת, מצחיקה במוּזרוּת המגוחכת והקצת פתטית ומכמירת לב שלי, בדיבור הנרגש החרדתי שלי, בהיותי אפופת הבעה אבודה ומוטרדת. או מכיוון שאני נוטה להרביץ משפטים מצחיקים וחדים, והם כבר למדו להכיר את זה – אז הם כבר מוכנים ומביטים בי מחוייכים, כמו בציפייה לשמוע ממני את המשפטים הציניים הטיפוסיים שלי, כמו אני ליצן החצר ותו לא, ולא לוקחים אותי ברצינות, ואני קצת בצד, שולית, לא חשובה, לא פונקציה, לא חלק אינטגרלי מהחבורה. כמובן, יתכן ואף סביר שהכול רק בראש המיוסר שלי.

בכל מקרה, מה זה משנה, הגיע הסופ"ש, שתיתי את קפה הבוקר עם החלב הטבעוני הטעים (שילוב של אורז + שקדים), קצת סידרתי וניקיתי, עשיתי כלים, הכנתי פסטה, ואכין עוד סלט ענק עשיר וטעיםםם, ואני מוכנה לצלול למעמקי הסופ"ש ולהתכרבל בו, כולל בהליכות מהירות בחוץ בשעת דמדומים של שמיים נפלאים ורוחות נעימות מלטפות והִתעלוּת המוזיקה באוזניי וגאות החלומות בעורקיי.


סוכריה משונה

היה לי השבוע באחד הבקרים קטע משונה בתחנת אוטובוס בדרכי לעבודה. עמדתי שם וחיכיתי לאוטובוס. עצרה ממש בתחנה נהגת במכונית היקרה הגדולה שלה – שמתי לב שזו נהייתה מגמה רווחת, שעוצרים בלי בושה בתחנה, מול אנשים שמחכים לאוטובוס, גם כשהאוטובוס ממש מגיע לתחנה. לאנשים כבר ממש לא אכפת מזולתם ומהמרחב הציבורי אלא רק מעצמם – אני ואפסי עוד. בקיצור, אמרתי לה בנימוס שהאוטובוס אמור להגיע כל רגע ואם היא יכולה לזוז קצת. אז היא התקדמה קצת ועצרה בצד. יצאה מהאוטו, חזרה לאוטו, כנראה חיכתה למישהו, לא ממש שמתי לב, לא הייתה לי כל סיבה להתעמק בה. אחרי כמה דקות היא ניגשה אליי ושאלה אם אני יכולה לעשות לה טובה, ואם יגיע לכאן מישהו בזמן שאני עוד כאן, אם אני יכולה למסור לו שהיא שמה את הסוכריה ליד הפח. טוב, זה היה משונה, לא הבנתי מה היא בדיוק רוצה ממני ומה כוונתה. אוטומטית עניתי לה "אוקיי…" מנומס, מבולבלת. היא מייד חזרה למכוניתה, ועוד הספקתי לזרוק אחריה, רגע לפני שסגרה את דלת המכונית: "אלא אם כן זאת עסקת סמים!…". שטגדיש. וזהו. נסעה ולא יספה.

הבטתי בפח האשפה שנמצא במרחק כמה מטרים מהתחנה. הוא כמובן היה מלא זבל, ובאדמה שסביבו היו זרוקות פה ושם עטיפות קטנות של ממתקים וכהנה שאריות אשפה שהגיעו לקרקע במקום לתוך הפח. לאיזו סוכריה היא מתכוונת? ולמה היא שמה אותה ליד הפח? התקרבתי קצת וראיתי בין עטיפות הסוכריות הריקות גם מה שנראה כמו סוכריית טופי שלמה ארוזה בעטיפתה האדומה ומונחת על האדמה בקרבת הפח, קצת יותר רחוק משאר שאריות הזבל. האם לסוכריה זו היא התכוונה? ווט דה פאק? למה להשאיר למישהו סוכריה על האדמה המטונפת ליד תחנת אוטובוס? ועוד דווקא ליד הפח? הרי אם כבר להשאיר סוכריה במקום כזה, אז בטח יש מקומות טובים יותר, כמו למשל בתחנה עצמה, או לתת למישהו שימסור לו. ואם כל כך חשוב למסור לו את הסוכריה, למה היא לא יכולה לחכות לו עוד כמה דקות וכל כך ממהרת לנסוע? ומה כל כך חשוב בסוכריה הקטנה הזניחה הזו עד כדי כך שאי אפשר לוותר על מסירתה? ולמה דווקא בתחנת אוטובוס? ואיך בכלל הייתי אמורה לזהות אותו? איך נראה מישהו שמחפש סוכריה בתחנת אוטובוס?

האוטובוס שלי הגיע והסיע אותי להמשך יומי. תהיתי מה הסיפור שעומד מאחורי זה, ואולי אפשר היה לכתוב על זה סיפור מעניין. ומצד שני אולי אין בסיפור האמיתי כל מסתורין או קסם ומדובר במשהו פרוזאי לחלוטין. נו טוב.

סופשבוע נעים ושבת שלום!

הדייטים הליליים שלי – Poldark

בהמשך לפוסט הקודם הזה הזה על הדייטים הליליים שלי בוולס…‏

במעבר חד, אך לא רחוק משם, אל מחוז ‏Cornwall‏, אנגליה, סוף המאה ה-18, אל הסדרה החביבה ‏Poldark‏.‏

המטרה שלי כאן איננה לספר על הרקע של הסדרה ועל עלילתה – את כל זה תוכלו למצוא ‏באינטרנט (יש "שלושה" ‏Poldark‏: 1. סדרת הספרים שפורסמה החל מ-1945; ‏‏2. סדרת הטלוויזיה משנות ה-70 המבוססת על הספרים; 3. וסדרת הטלוויזיה העכשווית ‏שהיא גרסה מחודשת) – אלא לשתף בחוויית הצפייה שלי בכמה נקודות קטנות.‏

נתחיל מהפן הכי שטחי, יען כי זה משעשע אותי, והוגי הדעות הגדולים ביותר תמיד אמרו שהכי חשוב לשעשע את עצמך בקול בפומבי, במיוחד בנוגע לאנקדוטות מפגרות:

הגיבור הראשי, רוס פולדארק, כמובן חתיכי ברמות קשות, בואך בדיקת לחץ דם בקרב ‏הצופות הרגישות בסצנות בעייתיות במיוחד (עבודת כפיים בשדה בשמש הקופחת, קפיצה ‏לים להציל מוכי גורל, וכהנה הזדמנויות מצוינות לזקירת הפיגורה הממוזלת והמוקפדת לעין המצלמה, תוך כדי נפנוף הפריזורה האוירודינמית). השחקן – אירי שמשחק דמות אנגלית – נחשב סמל סקס. אבל הוא נראה בעיניי יותר מדי מרוצה מעצמו, בקטע של תעופה עצמית לגבהים. ‏החיוך הצחור שלו המלווה בזיק שובב בעיניים כמו מצהיר "אני נזר ‏הבריאה! באתי לגאול אתכם, פשוטי עם אומללים שכמותכם, מחייכם העלובים, הבינוניים ‏והמשעממים! רוצות לגעת לי במרפק? חחח, הצחקתן אותי, ‏in your fuckin' dreams‏, ‏תתרחקו ממני יא בטטות! שיואו, אני מלא באנרגיה אירוטית, אני הולך להשקיע את אוצר הכרומוזומים הסופֶּר-דופֶּר שלי באיזו אישה ‏מושלמת ונורא רזה, ביי!". ולטעמי המראה שלו קצת יותר מדי מזרח-תיכוני/ישראלי/בָּבּוּנִי. פחות עושה לי את ‏זה. לא מרקיד לי את התריסריון. זה כמו שאני לא מבינה מה כולן מתלהבות מג'ורג' קלוני, ‏מאותן סיבות (ותסלחנה לי מעריצותיו. בקרב הבנות במשרד, למשל, אמירה כזאת נחשבת ‏לחילול קודש הקודשים). בקיצור, שלוש תמונות שוות 3,000 מילים:‏

Poldark-season-4-Aidan-Turner-topless-scene-scything-news-graham-norton-968149

כן כן, אני יודעת, אתן לא מבינות על מה אני מתלוננת בכלל; הרי התמונות מוכיחות, חזה שעיר על גבי נופים פראיים, שהבחור ‏מחונן בעליל. או חזה פראי על גבי נופים שעירים. פריזורת ‏קארה מנופח על גבי כתפיים חסונות. משהו חסון על גבי משהו מנופח. מישהו על גבי מישהי. ‏מלא אנשים על גבי אנשים אחרים. ‏Sausage Party ‎‏ על גבי אוקטוברפסט. טוב, נראה לי ‏שהעניין די מוצה.‏

העזר כנגדו בסדרה, דמלזה, גם היא יפהפייה. המראה שלה מאוד מיוחד בעיניי:‏

0227_POLDARK3_23SEP2016RV smallest

מעניין איך זה לחיות כשנראים ככה:‏

Demelza-at-the-BAFTAs

אלוהים, מה זה הדבר הזה, היא מדהימה. ומה נסגר עם הציצי המסותת להפליא הזה שלה, ממש שופרא דשופרא! איך, מה, למה. בא לי לשלוח יד ולגעת בהם באצבע. רק כדי לבדוק ולהתרשם. למשמש בעדינות. אולי גם קצת לרחרח. זה נורמלי ‏לגמרי ובכלל לא מוזר, נכון?‏ 🤓 😝

איזה זוג יפה (ומוטרד):

rossDemelza-630x330

אבל, באמת, חוץ מהגֵנים הזקורים שלהם, שלא יכולתי שלא לציין אותם כאן, הם גם שחקנים מוכשרים למדי, כמו שאר ‏השחקנים בסדרה. אנקדוטת טריוויה: כשאני מתייחסת לשאר השחקנים בסדרה, זה כולל אפילו את השחקן שירדתי קשות על איכות המשחק שלו כשחקן הראשי בסדרה hinterland בפוסט הקודם. כן, הוא משחק גם כאן. אבל אין לי תלונות עליו כאן. כנראה התפקיד המשני נטול הברק הזה, ושאינו מתיימר לסקס אפיל, מתאים לו יותר:

blamy

דע את מקומך!

בכל אופן, אז הכתיבה טובה והעלילה מעניינת (לפחות לטעמי); הדמויות כתובות, ‏מאופיינות וכאמור משוחקות היטב; נכנסתי לגמרי לסיפור ולעולם של הסדרה, עד כדי ‏היקשרות לדמויות מסוימות ודאגה לגורלן ודריכות מתוחה עם כל תפנית בעלילה (היד עם התפוצ'יפס ‏נעצרת באוויר); העיצוב התקופתי נהדר – הווי החיים, הבתים, הסביבה, האווירה, המאפיינים התרבותיים והחברתיים, השפה, הבגדים וכו'; ויש בה ‏גם הומור, ואף הומור עצמי.‏

והנופים, הו הנופים, כמובן מרהיבים ומשחקים תפקיד מרכזי:‏

poldark-landscape1

הסדרה מלווה גם במוסיקה יפהפייה, למן נעימת הפתיחה:‏

ועד השירים הנפלאים שדמלזה שרה יפה כל כך, כמו למשל שני אלו:‏

אני מתלבטת לגבי הסתייגות אחת שיש לי מהסדרה: אני תוהה אם היא יותר מדי "רומן רומנטי". אני לא חושבת שהיא קיטשית – אני בד"כ לא סובלת דברים קיטשיים – ויש בה ציניות ושנינות וכאמור הומור עצמי, אז לא נראה לי… אך יש בה אלמנטים שבהחלט מספקים את אותן צופות רגישות הזקוקות להזרקת מנת האסקפיזם היומית שלהן ישירות לווריד. לא שיש לי עצמי מושג על זה 😳 🙄 לא מכירה את התופעה מקרוב 🤔 🤥 🤫 😎 

בקיצור, סדרה מלאה ביופי, רגש, נשמה, הומור, תרבות, היסטוריה ופריזורות כמיטב ‏המסורת התקופתית. אני ממליצה עליה, אם כי כמובן שזה עניין של טעם. או של ‏תריסריון.‏

הדייטים הליליים שלי – Hinterland

חיי הלילה שלי סוערים. כמעט כל ערב אני יוצאת לדייט מלהיב. לאחרונה יצאתי תקופה עם בלש משטרה וולשי. היו לי הסתייגויות ממנו. הוא מתהדר תמידית באותה הבעה פלגמטית, הנשלפת מוכנית מארסנל המבטים המצומצם להכאיב שלו. גולת הכותרת – אותה עצירה קבועה לבהייה כלפי מעלה בזווית אלכסונית, פתאום בלי קשר לכלום, בדרך כלל באמצע בדיקה ראשונית של זירת רצח, תוך כדי שהוא ממולל או מרחרח בקריפּיות איזו סמכטה או חפץ כלשהם של הגוויה התורנית, כאילו מנסה להנדס מבט נוגה רב-משמעות המביע את חדות ועומק ההרהורים האנליטיים והפילוסופיים שלו, אבל בעצם ברור לגמרי שהוא תכנן מלא זמן מראש לבהות בדיוק ברגע זה בכתף של הסאונדמן בתקווה שזה יספק את דרישות הבמאי לדמות עם עומק (או שהוא מתאמץ להחניק פלוץ וולשי מתנגן).

הייתה סצנת סקס קצרה שהייתה לדעתי מוזרה (וקצת טראומתית עבורי, לראות אותו במצב צבירה אירוטי). אני יודעת שהיא אמורה לבטא רגע יפה של אהבה עדינה, אבל לא השתכנעתי. לא היה כ"כ ברור מה הולך שם. רגע אחד הפרצופים שלהם התקרבו זה לזה לאט לאט לאט לאט עד שהפרצוף הפלגמטי שלו היה נורא קרוב לשלה, ואז פתאום הם היו שם עירומים בסערת חיבוק, שזה כבר היה מפתיע, כי אווירה אירוטית/אינטימית/בעלת עומק רגשי היא הדבר האחרון שאפיין את מהלך העלילה והיחסים; זווית הצילום הייתה חלקית ולא סגורה על עצמה; הבלש פער את פיו לרווחה כמו הצעקה של מונק, ותהיתי אם הוא מנסה לנשק אותה או לשאוב אותה לתוכו (או לפצוח בזמרת אופרה פומפוזית – אולי זה משחק מקדים וולשי ידוע). הבנתי שהבעת הפנים הזו שלו אמורה להביע תשוקה ולהט יצרים, אבל היא הגחיכה בעיניי את כל העסק המסורבל בלאו הכי, וקצת דאגתי שהבמאי חטף שבץ ושלא היה מבוגר אחראי אחר על הסט שייקח את העניינים לידיים.

טוב, אולי אני סתם מגזימה. תשפטו בעצמכם. אם אתם מתכננים לצפות בסדרה במלואה, אל תצפו בקישור הבא. הנה הפרק המלא ביוטיוב, והקטע הסקסי המדובר מתחיל בסביבות 1:02:20:


באופן כללי, חשתי פער בין היומרה של השחקן להציג דמות אייקונית בנוסח "הבלש המיוסר בעל העבר הטראומתי הלא ברור, שעוד יתגלה לנו בהדרגה בהמשך, שעבר לתפקיד חדש במחוז שכוח אל – אך מרובה מקרי רצח – כדי לברוח מאותה טראומה, ומתחת לחזות הסקסית, הסמכותית, הקשוחה, המחוספסת והממעטת בדיבור שלו מסתתר בעצם גבר רגיש, מרוסק לרסיסים, מוצף ברגשות וצמא לאהבה" לבין התוצאה בפועל – לפחות למיטב התרשמותי – של משחק די אוטיסטי ואנמי שבאותה מידה יכול הייתה להתבצע, ובאפקט דומה, על ידי דיקט רנדומלי. הרי גם כך זו דמות קלישאתית. והרגשתי די לא נעים בשבילו; למשל, בסצנה שבה המפקד שלו בא לביתו (כמובן קרוואן עלוב כראוי לבלש מיוסר שמעניש עצמו בסגפנות) כדי לשכנעו לחזור לעבודה (לאחר כמה ימים של היעדרות אחרי מקרה טראומתי) ומוצא אותו בקרוואן – הכמובן מלא בקבוקים ריקים של אלכוהול – לא מגולח ולבוש במכנסי טריינינג בלבד, אבל כאלה יעני סקסיים בגזרה נמוכה, שאמורה לחשוף ולהציג לעולם את בטנו המסוקסת כפורטל לנפשו הפראית היפה, אבל זהו, שלא – גופו הפגין קול ענות חלושה וסקס אפיל של עיפרון מפוהק. מה זה זה.

מבקשת לחדד (את העיפרון) – מה שהפריע לי הוא לא המראה החיצוני עצמו, חלילה, זה לא שהבלש לא "חתיך" או "סקסי" מספיק, אלא שיש פער בין היומרה חסרת המודעות העצמית שלו לגלם דמות מורכבת כזאת לבין התוצאה השטוחה בפועל. או שהבעיה היא אצלי. אולי הוא נחשב לסמל סקס ולשחקן בחסד. אולי אני סתם מגזימה.

הנה הסצנה הזו מיוטיוב (אבל בגרסה בוולשית, לא מצאתי שם את הגרסה באנגלית). תשפטו בעצמכם:


אבל אבל אבל, בכל אופן, מה שחשוב לי לומר הוא:

שלמרות כל זאת – למרות הספקות בהתחלה; ולמרות שהמשחק השטוח (לטעמי) של הגיבור הראשי כאמור עצבן אותי; ולמרות שהסדרה מלאה בקלישאות, שבעטיין כמה פעמים ניחשתי מראש בדיוק מה הדמויות עומדות להגיד (אמירות שחוקות); ולמרות שהפרקים לא היו אחידים ברמתם וכמה מהם השאירו קצוות פתוחים וסימני שאלה חסרי מענה והיו כל מיני התרחשויות דאוס-אקס-מכינה; למרות התסריט הלא מושלם – בכל זאת נכנסתי לסדרה, שהיא בסך הכל טובה, נסחפתי לתוך עולם העלילה, שלעיתים הייתה אף מותחת ומעניינת, והיו גם פרקים טובים, וכל יום חיכיתי לחזור הביתה לשקט שלי מול נופי וולס המרהיבים המשתרעים על פני מרחבים, ומול הבלש הפסבדו-סקסי בעל הבעת הפנים האחת והיחידה (ליטרלי, אחת).

החלטתי לסלוח לבלש הוולשי כי בסך הכל יש לו כוונות טובות והוא משקיע מאמץ. וזה לא שאני מציאה גדולה. בזוגיות צריך להתפשר.

והנופים, הנופים! גוד דמט, הנופים הכל כך יפים! מה זה זה, לעזאזיייל, אלף עזאזלים וחצי:

hinterland-1

(הבלש הוולשי ברגע אופייני של ריצה פלגמטית)

אבל הנה תקופת וולס עברה חלפה לה, פרק הסיום נגמר, ואחרי תקופת מעבר קצרה עם תחושת הריקנות הפרוצדורלית שבין סדרה לסדרה, עברתי הלאה – לנופי קורנוול עוצרי הנשימה, לעבודת משחק הרבה, אבל הרבה יותר טובה, לתסריט כתוב היטב, ולסקס אפיל על אמת…

TO BE CONTINUED…

עדכון חשוב בענייני המדינה

מאז שכתבתי כאן על נתון הכניסות ממדינות שונות בדף הסטטיסטיקות של הבלוג, באורח פלא נעלמו מיד מהרשימה המדינות האקזוטיות שקודם לכן הבליחו שם חדשות לבקרים, ומזה שבועות ואף חודשים שישראל מתנוססת שם בדד. זהו, אין יותר כניסות מסנט לוסיה, מבוצוואנה, מיפן, ואפילו לא ממדינות אירופה או ארה"ב (בעצם נראה לי שהייתה אחת מארה"ב, בגלל אמפי 🙂). כלום. רק ישראל. הבלוג הפסיק לטייל בעולם. חשבתי שאם לא אני, לפחות הוא יעשה חיים.

אז, שימו לב – איך שכתבתי על הנושא, מיד נעלמו המדינות. המממ. חשוד מאוד 🤔 🧐. בטח עליתי כאן על משהו מסתורי וחשוב עד לאין שעור, או לחילופין שרירותי וטריוויאלי חלוטין. מה שיבוא קודם.