היי חברים יקרים + עדכונים

אני מתגעגעת לכתוב כאן. אני מתגעגעת אליכם.

התחלתי ללמוד לפני שבועיים וחצי והימים עמוסים ואינטנסיביים. בערב אני עייפה מכדי לכתוב, וגם יש שיעורי בית שאני מכינה בערבים ובסופ"ש, בנוסף לשאר ענייני היומיום הרגילים. והנסיעות הלוך-חזור לוקחות זמן. באוטובוס אני מאזינה למוזיקה, מכינה שיעורי בית, קוראת ספר. ואם אין לי כוח לשום דבר אז סתם בוהה בעולם סביבי ונותנת לעולם הפנימי שלי לרקד לו בתוכי בתיאטרליות. הרי אם הגוף מתקשה לרקד לו בחופשיות, אז שלפחות המוח יעכס לו.

שגרת היומיום היא מין מרתון כזה מבחינתי (שזה בעצם החיים הרגילים של כולם :-)). אני בעיקר מנסה לשרוד את היציאה מאזור הנוחות בתחומים שקשים לי במיוחד. בחודשים האחרונים אני כל הזמן שואפת לצאת מאזור הנוחות ומיישמת את זה, ובעקבות כך אני מרגישה שינויים אצלי. אני עושה הרבה דברים קטנים שפעם לא עשיתי, וזה גורם לי לתחושת שחרור, הקלה ורווחה. הלימודים מאתגרים אותי ומעמתים אותי עם הקשיים שלי, אבל הם מעניינים ואני נהנית מהם. יש נושאים שאני פחות מתחברת אליהם ויש נושאים שיותר – ככה זה. גם מבחינה חברתית אני נהנית. האנשים שלומדים איתי מקסימים וחמודים ומוכשרים וחכמים ומצחיקים ומפרגנים ויש לי איתם תקשורת טובה. לפחות כך התרשמתי עד כה. אני פוחדת להתלהב יותר מדי כי יש לי נטייה לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה. ולא רוצה להתאכזב ולהתפכח מאשליות. רוצה להסתכל למציאות בעיניים. לא לפנטז. אולי קצת לפנטז, בקטנה. כי בכל זאת. מותר. אבל לא יותר מדי.

והנה, בשבועיים הראשונים הייתי יותר ב-high, ועכשיו אני חווה קצת נפילת מתח, ואפילו נסיגה. מרגישה לא שייכת, לא קשורה, לא מתאימה, מאותגרת מדי, לא משתלבת כמו שצריך, עייפה מהכול… אבל זה צפוי וזה בסדר. יום עסל יום בסל. נראה מה יהיה.

יש לי קטע דפוק כזה שאני מרחמת על מי שנתקע איתי כשלמשל צריך להתחלק לזוגות לפעילות כלשהי. כי אני שוקיסטית ולא מספקת חוויה כיפית. טוב, אני יודעת שאני עושה עוול לעצמי. אני מרביצה שם בדיחות ומדברת עם הרבה אנשים ויש שיחות טובות וזורמות וכיף לנו יחד, נראה לי. אבל עדיין. לפעמים מרגישה ממש חייזרית. ולפעמים מפחדת שאני משליכה על אחרים כל כך הרבה, עד כדי כך שתפיסת המציאות שלי ממש מתעוותת דרך פריזמת ה-wishful thinking שלי מצד אחד וההלקאה העצמית הנמרצת והמבוהלת שלי מצד שני. אז בעצם אני לא ממש יודעת מה המציאות באמת. בעיקר מציאות חברתית. פתאום לא מבינה מה קורה. פתאום מרגישה נורא בצד ושונה ובלתי רצויה.

בימים האחרונים נכנס בפתאומיות עניין חדש לחיי המשפחה – המצב הבריאותי של אבא שלי. פתאום צץ משהו ממש מדאיג שגילו אצלו. הוא עכשיו בבדיקות ונהיה חכמים יותר כשנקבל תוצאות. הדיבור הוא על משהו רציני בשלב מתקדם, אבל נקווה בכל זאת לבשורות טובות. בדיקה אחת הראתה מצב לא טוב, אבל מחכים לתוצאות בדיקה עיקרית ולבדיקה נוספת שצריך לקבוע בהקדם. אני יודעת שאני מדברת במעורפל, אבל כרגע מעדיפה לא להיכנס לפרטים ספציפיים.
אני עכשיו בטח נשמעת לכאורה עניינית ורגועה, אבל כשאבא שלי סיפר לי על זה הייתי בהלם, ולאחר מכן בכיתי הרבה. ודווקא עודד אותי לשמוע ממנו על הגישה שלו. הוא אמר לי שהוא הרי פילוסוף, וככזה הוא מתייחס לכל העניין הזה כאל עוד חוויה אנושית שצריך לעבור. וגם אם המוות יגיע – יגיע, ומעניין מה יקרה, מה זה למות, ואם באמת יש מנהרה עם אור וכל מה שמתארים… ושהרי גם אם זה לא היה קורה לו עכשיו, זה היה קורה לו עוד 5 שנים, 10 שנים או 15 שנה. בכל מקרה אי אפשר להתחמק מזה. לא חיים לנצח… והוא כבר באמצע שנו השבעים לחייו, בכל זאת…
אני ובן-זוגי ביקרנו אותו בבית החולים, ושמחתי לראותו. ודאגתי לו. וחיבקתי אותו כמה פעמים. ודיברנו וצחקנו והוא היה עייף וסיפר כל מיני סיפורים על מה שעבר עליו.

אולי חלקכם יודעים ממה שסיפרתי כאן בעבר שהקשר שלי עם אבא שלי הוא מורכב ואמביוולנטי. נאלצתי להתרחק ממנו כדי לשרוד נפשית. אבא שלי הוא טיפוס מאוד בעייתי וקשה ולא בריא נפשית ונפגעתי ממנו (כמו אחיותיי ואמי – כולנו ספגנו פגיעוֹת), אבל כמובן יש בו עוד צדדים וגם דברים טובים, והוא בכל זאת אבא שלי. אני מאוד אוהבת אותו ומאוד קשורה אליו. הייתי ילדה של אבא. הפנמתי אותו לתוכי בצורה מושלמת. ובגיל מבוגר יותר, כשהבנתי כמה רעל ספגתי ממנו, הייתי צריכה להקיא אותו מתוכי במאמץ רב. אני חושבת שלאחר מכן נשארתי די ריקה, כי בעצם תמיד הייתי הוא, אימצתי את הזהות שלו, ולא הייתה לי זהות מגובשת אחרת.

אני לא רוצה שהוא יסבול. זה הכי חשוב לי.

תודה על ההקשבה ועל כך שאתם כאן איתי.

על לימודים וילדים

הייתה תקופה של כמה חודשים שלא כתבתי כאן בכלל. ומאז שחזרתי לכתוב, אני כותבת ‏לעיתים קרובות. כי אני מרגישה צורך.‏

הנה, למה אני כותבת עכשיו? שום דבר מיוחד לא קרה ולא קורה. אולי הכתיבה מכסה על ‏הכלום שבפנים? הריקנות? או יותר נכון הפחד מריקנות שאולי אורבת? האם יש עולם ומלואו ‏של חיים ואפשרויות מרגשות, או שבעצם אין שום דבר מיוחד? ואני מנסה למלא את הכלום ‏בכתיבה כאן? זה כל כך סובייקטיבי כי אני קובעת מה יש. המשמעות נובעת ממני. ואני ‏מבולבלת ולא בטוחה מה נכון. אני באמת באמת לא יודעת. לפעמים מתגבשות בי משמעויות ‏ממלאות, אך למחרת הן כבר עלולות להתגלות במלוא סובייקטיביותן העירומה ולהתפוגג. ‏הכול כל כך שברירי ומשתנה.‏

סימני השאלה תמיד יהיו, ואני צריכה ללמוד לחיות לצדם מבלי להיות משותקת בגללם.‏

אני כל כך לא יודעת מי אני ומה אני בדיוק (סליחה על הקלישאה, אבל באמת).‏

היום הייתי במין מפגש אוריינטציה שכזה במקום הלימודים החדש. בערך שעתיים מפגש של ‏הצוות עם כל התלמידים המיועדים. אני בכלל לא יודעת אם אוכל להתחיל ללמוד שם מבחינה ‏כלכלית. שני גורמים אמורים לסייע לי במימון הלימודים. גורם אחד כבר עושה שרירים וטוען ‏שאינו חושב שזה הכיוון שמתאים ונכון לי ולכן בינתיים נוטים לא לאשר את זה. אני נפגשת ‏איתם מחר וצריכה לשכנע אותם. עם הגורם השני יש לי פגישה בסוף החודש ונראה מה יגידו. ‏אלך על הלימודים האלו רק אם אקבל מימון משניהם.‏

היה באמת נחמד במפגש היום, אבל לא כל כך הרגשתי שייכת לשם (לא שזו חוכמה גדולה, ‏אני תמיד מרגישה לא שייכת). קודם כל, אני זקנת השבט. כלומר, בתוך המגמה שלי, שהיא ‏מאוד קטנה (כמות ספורה של אנשים), אני הכי זקנה ‏by far‏. הכי צעירה בת 18 (נראה לי ‏שאותה אני בינתיים הכי מסמפטת), הרוב בני עשרים פלוס, ויש אחד קשיש בן 33, וזהו. ואני ‏ממרום (כמעט) 44 שנותיי הבטתי בזאטוטים הללו ושמעתי אותם מדברים ותהיתי לעצמי מה ‏אני עושה שם במקום הזה ועם הטינאייג'רים האלו, ואולי אני בכלל צריכה ללכת לעבוד או ‏לעשות פאקינג תואר שני, אבל פשוט אני לא יודעת אם מבחינה נפשית אני מוכנה לזה ‏ואעמוד בזה, ולכן הלכתי לכיוון של מסגרת יותר מכילה ורגועה. אני גם תוהה שמא התכנים ‏הם ברמה מאוד בסיסית, בסיסית מדי בשבילי – מותאמים לאנשים צעירים בתחילת הדרך, ‏אפילו לפני תואר ראשון, וזה פחות מתאים לי.‏

אבל עוד סיבה בגינה הרגשתי לא שייכת היא דווקא מהכיוון ההפוך – שאני לא מספיק טובה ‏בתחום הנלמד. שאני לא באמת מתאימה, שזה לא התחום שלי. נתנו לנו לעשות תרגיל ‏ספונטני, והיה לי בלקאאוט ולא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב וכבר אמרתי לעצמי "נו טוב, ‏הלימודים היו חוויית התפכחות מענגת בת שעתיים, היו שלום ונתראה בשמחות", אבל אח"כ ‏הצלחתי להפליץ כמה שורות על הנייר וגם הקראתי אח"כ כמו כולם, ווטאבר. אני מרגישה ‏שהמוח שלי כבר התנוון, הרבה פחות יצירתי מפעם, ואולי מלכתחילה זה פשוט לא כיוון ‏שמתאים לי. לכן גם רציתי לנסות – כדי סוף סוף לדעת. בכל מקרה יש שם חודש ניסיון ולאחר ‏חודש בודקים אם זה אכן מתאים לנו, ואפשר להמשיך או לעזוב. אז אני מניחה שאם אקבל ‏מימון, אנסה לפחות את החודש הזה, ואם לא אקבל מימון, אז מן הסתם אלך לכיוון של ‏עבודה.‏

בפעמים האחרונות שהייתי במקום הזה הצעתי לידיד שלי (זה מהפוסט הקודם כמובן) ‏להיפגש כי המקום נמצא קרוב לאזור המגורים שלו. הפעם לא אמרתי לו שאני מגיעה לאזור. ‏נראה לי שעדיף כך. קצת לקחת מרחק בריא. גם כך אני לא יכולה להתרוצץ הרבה בגלל הרגל (שממשיכה להשתפר ‏כל הזמן). חוצמזה הוא לא היה בקשר איתי כבר כמה וכמה ימים ונראה לי שהוא צריך מנוחה ממני. ‏חרדתית קלאסית שכמותי, חושבת שהכול קשור אליי, כאשר בעצם זה ממש, אבל ממש לא ‏כך, ולאנשים יש עוד דברים בחיים חוץ ממני ‏😏

מה עוד? ‏

נושא הבאת ילדים לעולם ממשיך להתחבט בתוכי. משהו בי ממש משתוקק לזה ומרגיש שזה ‏נכון לנו עכשיו, ושצריך לנצל את הרגעים האחרונים שבהם זה עוד אולי אפשרי, אם בכלל. ‏אבל אז משהו אחר מעיף סטירה למשהו הראשון ומזכיר לו שזה הכול פנטזיה רומנטית שלא ‏קיימת בכלל במציאות, ושהמציאות היא ממש ממש ממש קשה ולא צפויה ומדאיגה ומתישה ‏ומפחידה נורא ומלאת סכנות ותקלות, אלא שפשוט אנשים מספרים לעצמם ולאחרים סיפורים ‏ונמצאים בכל מיני אשליות כמנגנוני הגנה והצדקה. המממ, תמיד חשדתי שאנשים ‏שמדרבנים אנשים אחרים להביא ילדים לעולם עושים זאת כדי להרגיש עם עצמם ועם ‏ההורות שלהם טוב יותר. זה מאיים עליהם שיש אנשים בעולם שאשכרה ‎dodged this bullet‏. ‏כוווולם צריכים להיות פראיירים ולקחת חלק בסבל הקולקטיבי הזה.‏

אני הכי מפחדת שיהיו לילדה בעיות בריאותיות, שיקרה לה משהו רע. ויש הרבה יותר ‏סיכונים בהיריון ובלידה בגיל שלי. גם מפחיד אותי שיקרה לי משהו רע – רעלת הריון וכו'.‏

ושוב המחשבה על כך שכשהילדה שלי תהיה בת 30 אני אהיה בת 75 (!!!) וזה עצוב ולא הוגן ‏כלפיה. שיואו, אני ממש חייבת לחתן אותה עד אז, שתהיה עם מישהו שידאג לה וישמור ‏עליה, כמו שבן-זוגי שומר עליי. אחרת לא יישארו לי שערות על הראש מרוב דאגה. מה היא ‏תעשה לבד בעולם? מתי אביא לה אח, כשאהיה בת 47?? ובכלל, אחים לא תמיד מסתדרים, ‏אז זו לא ערובה לשום דבר. ע"ע אני ואחותי הגדולה.‏

אם תצא לי ילדה נורא רגישה וחרדתית ומתקשה בחיים (כמוני) – זה ממש יקרע לי את הלב ‏וארגיש אשמה נוראית. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לה, אבל יש גבול גם למה שאפשר ‏לעשות כהורה כשהילד כבר אדם מבוגר. זה ממש מפחיד. אחותי הקטנה (בת 30) ממש ‏ממש מתקשה לחיות. יש לה המון בעיות. אני תומכת בה נפשית בשיחות ונמצאת שם ‏בשבילה כאוזן קשבת, אבל לא יכולה לעשות הרבה מעבר לזה ולא יכולה לחיות במקומה. ‏היא חזרה לבית ההורים כי היא מתקשה לתפקד. היא נורא נורא סובלת. לאורך השנים אמרה ‏לי שאם היה לה אומץ היא הייתה מתאבדת. גם לאחרונה אמרה לי את זה. כל החיים שלה ‏אני דואגת לה בלי סוף, ממש עד כדי מצוקה. ואני מרגישה מעין חצי אמא שלה. אבל כדי לאזן ‏אספר שלאחרונה מצבה השתפר – ביוזמתה מצאה עבודה, התחילה לעסוק בהתנדבות ‏באיזשהו ארגון והכירה שם חברים חדשים, ויש לה חיי חברה תוססים למדי. אמנם הסבל ‏הנפשי והפיזי שלה עדיין קיים (וכנראה תמיד יהיה קיים, לצערי, כך היא תמיד אומרת ‏ואמרה), אבל לפחות הנסיבות החיצוניות השתפרו. כואב לי הלב עליה. אני יודעת שיש גם ‏דברים שהיא לא מספרת לי. לא הייתי רוצה שילדתי תהיה במצב כזה.‏

אז עם כל הכבוד לרגש האמהי ולרצון לטפל ולאהוב ולעטוף ולעשות רק טוב – רוב הדברים ‏אינם בשליטתנו. אז אני יכולה להיות עם כוונות טובות מכאן עד ונצואלה – עדיין אצטרך ‏להתמודד עם מצבים קשים, ועדיין יכול להיות שהבת שלי תסבול נורא ממשהו שלא אוכל להציל אותה ממנו, ומי יודע אם יהיה לי חוסן נפשי לעמוד בזה ולתפקד כמו שצריך. ‏

הפסיכולוגית שלי בטיפול האחרון אמרה לי בין השאר שיש לי "בּאג" בהגנות. מנגנוני ההגנה ‏שעובדים אצל אנשים אחרים לא עובדים אצלי כמו שצריך. כמו הדחקה למשל.‏

ובימים אלו של התלבטויות בנושא זה, התפתחה היום בקבוצת הווטסאפ של החבורה שיחה ‏על איך בעיות נפשיות של הורה משפיעות על הילדים שלו. מישהי כתבה שהמצב שלה ‏משפיע על הבן שלה וזה כל כך כואב לה. אחרת כתבה שככה זה אצל "כולנו" (כל מי ‏שמתמודד נפש ויש לו ילדים) ושהיא לא אשמה. המישהי ענתה שפשוט חבל על הילדים ‏שבכלל לא קשורים לטראומות שאנחנו חווינו והם פשוט נולדים למציאות כזאת וגם הרבה ‏פעמים יורשים את "המחלה" (כך היא קוראת לבעיה הנפשית שלה), ושהיא בכלל לא הבינה ‏את זה כשהיא החליטה להביא ילד לעולם כי הייתה צעירה ותמימה. האחרת ענתה לה שזה ‏באמת לא צודק, ושבגלל זה אחרי שהיא חלתה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם. אני יודעת ‏שיש לה ילדים בוגרים, אז שאלתי אותה מה גרם לה בסוף כן להביא.
היא ענתה לי במילה ‏אחת: "טמטום".‏

יש נפילות ויש נפילות

(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)

*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.

‏*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם ‏האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר ‏הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן ‏סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה ‏בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין ‏אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.

חלק 1 – הלימודים

ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.

אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.

חלק 2 – הידיד

בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.

קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.

ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.

אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).

אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.

חלק 3 – אישיוזזזזז

למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.

הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.

חלק 4 – הנפילה

נחזור ליום חמישי –

יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.

הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול ‏הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג ‏to fall in love‏, ולמה בחרו ‏דווקא את הפועל ‏to fall‏. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט ‏מניסיון העבר… ‏

אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או ‏לפחות עד המוות.‏

בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.

חלק 5 – הדרך הביתה

הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.

בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.

חלק 6 – הסופ"ש

למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.

חלק 7 – האורתופד

בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.

הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים ‏במהלך משחק.‏ יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ‏ממשפחת ‏SSRI‏), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם ‏אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – ‏NSAID‏ (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. ‏גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי.‏ יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.

הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.

מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.

אחרון ודי – סיכום

דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.

מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.

בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים ‏בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ‏ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.

2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?

תחושות משונות

אני מרגישה רע עם עצמי. ממש. קשה לי להסביר. נראה לי שאני ממש, אבל ממש, ביקורתית מדי כלפי עצמי, בצורה קיצונית וקשה. התחלתי לכתוב איזשהו פוסט לספר על כמה דברים, ובעיקר על דרמה פנימית שלי, ופתאום זה היה נראה לי פתטי, מביך, ילדותי, מפגר (אני יכולה להמשיך עם עוד שמות תואר לנצח) ולא קשור לשום דבר, בטח לא למציאות. פתאום זה נראה כזה non-issue שאין מה לכתוב עליו או להתעכב עליו, אבל שאני נתקעת עליו ומכבירה עליו יותר מדי מילים (בלשון העם – חופרת). הופכת non-issue ל-issue. ואלוהים במה אני מתעסקת, על מה אני מבזבזת את אנרגיית החשיבה ואת הזמן שלי, יכולתי לעשות דברים פרודוקטיביים במקום זה. פתאום זה היה נראה לי פשוט כמו סתם עוד התגלמות אחת מני רבות של המוח האובססיבי שלי, עוד נושא שיותר מדי מעסיק אותו, ולא משהו לגיטימי או מעניין או בעל משמעות בעולם האמיתי. אבל בהחלט משהו שאני צריכה לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי.

לפני כמה שנים גם כתבתי כאן על משהו דומה ובתגובות מישהי כתבה לי שזה נשמע כמו כתיבה בסגנון young adult, יעני טינאייג'רי, ספר לבני הנעורים, גיל ההתבגרות. זה היה לי קצת כמו סטירה לפרצוף – לא ידעתי שאני נשמעת כמו מתבגרת חופרת וחבל לי שזה כך. השיקוף שקיבלתי הראה לי איך אחרים רואים אותי – והבנתי שכשאני חושפת את עולמי הפנימי בפני אחרים, אני עלולה להביך את עצמי. שהעולם בחוץ עובד אחרת, וכנראה לא הייתי בבית הספר באותו יום שבו לימדו את החוקים (בטח הברזתי ונשארתי בבית כי היה לי קשה עם העולם ועם האינטראקציה החברתית, כפי שקרה הרבה פעמים).

אז בסוף רק כתבתי את ארבע המילים בפוסט הקודם.

זה כבר לא מקורי מצדי, באמת

ואפילו הגיע הזמן ליצור אחר כבוד קטגורייה חדשה בפני עצמה: לילה לבן.
כן כן, לא נרדמת, damn it, וכל זה.
אבל למה לא להפוך את הלימונים ללימונדה? כמו שלא מזמן הכנתי עוגת לימון בחושה נהדרת לפי מתכון שקיבלתי מעדה (והיא קיבלה מנ*גה – אני נותנת קרדיט מלא!). פעם ראשונה בחיי שהשתמשתי בקליפת לימון למשהו. עצם החידוש וניחוח הלימון הנפלא שפרץ מהקליפה המגוררת הסעיר את חושיי הרוטטים. יצא ממש טעים ונימוח ויאמי. לא מתוק מדי ולא לימוני מדי. בדיוק במידה הנכונה. אז הנה, מלילה לבן אפשר להכין… המממ…. טוסט? לא, רגע – אפשר למלא דף לבן במילים! ואז הלילה לא לבן כי הוא מלא במילים. הוא מלא בתקשורת עם העולם, מהלב שלי אליכם ובחזרה אליי. מהמוח הקודח שלי לעולם הגדול, כי למה שאסבול לבד? יותר כיף לסבול ביחד. זה פתגם פולני ידוע. סתם, אני מקשקשת שטויות. ואני בכלל לא פולניה. אני מתהדרת במוצא בולגרי (ומצניעה את החצי הרומני המרופט). אבל עדיין יושבת עכשיו בחושך לבד 🙂

בן זוגי נסע לבקר את משפחתו לחג. זה היה די ספונטני, הוא לא תכנן, אבל אחותו שכנעה אותו, אמרה שאוטוטו היא יולדת ותצטרך להיות בבית עם התינוקת איזה חודש בהתחלה בלי לצאת בגלל ענייני מערכת החיסון (זה באמת ככה תמיד או רק בגלל הקורונה?), אז הם לא יתראו מלא זמן, אז שיבוא. הוא לא כ"כ רצה להשאיר אותי לבד אבל עודדתי אותו לנסוע. אני לא מצטרפת כי זו נסיעה ארוכה וצריך לישון שם ולא כ"כ נוח לי עם זה. לפחות בעבר התקשיתי עם הסיטואציה – הרגשתי לא שייכת ולא מצאתי את עצמי בשיחות, וגם מרגישה פחות בנוח לישון בבית אחר. וגם תמיד יש לי חשש שאחיו וגיסתו יגיעו, והם טיפוסים שממש לא נעים לי להיות בקרבתם… אז אחרי כמה פעמים התחלתי לוותר על זה, ובשנים האחרונות זה כבר ברור שאני לא מצטרפת. אבל אולי עוד אנסה פעם, אולי עכשיו אני יותר זורמת… נראה… מקסימום יכולה להביא איתי ספר… ואני אוהבת את אחותו ובעלה, הם ממש חמודים. גם לא נעים לי שכ"כ הרבה זמן לא נפגשתי עם אמא שלו… והבריאות שלה מידרדרת 😦

מה זה, פתאום התחילו לפעול ממטרות בחוץ. האמנם מקובל שממטרות פועלות בשתיים וחצי בלילה? מעניין.

אני מרגישה קצת אפופה (אבל גם זה לא מקורי מצדי, המאותגרות הנפשית), ואני תוהה מה הסיפור עם המוח שלי, ווט דה פאק וכל זה. הוא לא מפסיק לייצר מחשבות לחלוטין מיותרות ושרירותיות ועקרות ומעגליות. איזו התנהגות נוירולוגית מייגעת מצדו. עייפתי מהמוח הזה ומהקשקשת האינסופית שלו. יאללה, לך תבדוק אם אני מתחת לשולחן בסלון ותן לי כבר לישון. רוצה מנוחה ונחלה. רוצה מוח שקט יותר, חושב פחות, או לפחות בלי חשיבה טורדנית. כל כך רוצה לחיות בלי זה! סוף סוף לחיות, סוף סוף להיות… אבל ככה זה, לכל אחד החבילה שלו.

מישהו מעוניין במוח טורדני במיוחד במחיר מציאה? חינם? אולי אני אשלם לכם שתיקחו? יודעים מה, רק קחו אותו לזמן מוגבל בזמן שאני אאוורר את הראש שלי וארקוד צ'ארלסטון בפאסט פורוורד.

היום שוחחתי עם ידיד שלי והרגשתי מוזר עם עצמי. גם זה שכיח אצלי וממש לא מקורי. הרגשתי שאני "לא מספקת את הסחורה". לא מעניינת, לא יודעת מה לספר על עצמי, מה כבר יש לספר, ומתקשה להתבטא באופן קוהרנטי, חסרת ביטחון. תוך כדי שיחה כבר הכנתי את עצמי להמשך המתבקש – שהוא לא יבין למה אני מקרטעת תקשורתית ויאבד בי עניין. הוא בעיקר דיבר על עצמו ואני הגבתי. נראה לי שעדיף ככה, שאנשים יספרו לי על עצמם. פחות מעניין מה שיש לי לספר. ממש לא אומרת את זה בקטע פולני שמרים להנחתה. באמת. בקטע בולגרי אמיתי לחלוטין. בולגרים לא מרימים להנחתה. הם פשוט מנחיתים בעצמם. בעיקר משקולות.

אני והידיד הזה ועוד מישהי אמורים ללכת יחד עוד כמה ימים לחתונה של חברה משותפת. בד"כ הייתי נמנעת – בגלל הקורונה, אבל גם כי כל האירועים האלו הם ממש לא כוס הלימונדה שלי. אבל החלטתי לצאת מאזור הנוחות. מקווה שיהיה נחמד. אקפיד להסתובב רק בחלל הפתוח וכמובן עם מסכה כשצריך ואשמור מרחק מאנשים. קבלת הפנים והחופה באוויר הפתוח בחוץ, האוכל והריקודים בתוך האולם, אבל דלתות האולם פתוחות כך שיש אוורור כלשהו. בכל מקרה, האוכל הוא בופה אז אפשר לקחת אוכל ולצאת לאכול בחוץ. וגם ככה הדציבלים המטורפים של המוזיקה באירועים בתקופתנו בלתי נסבלים, אז גם כך בטח אברח החוצה מהאולם כהרגלי (ואהיה עם אטמי אוזניים כמובן). אם כי יכול להיות נחמד לפזז במחולות עם חבריי החדשים.
צריך גם ללבוש משהו לחתונה (לא נראה לי שעירום יתקבל שם בברכה), אז מדדתי שמלות שיושבות ללא שימוש כבר כמה שנים בארון הבגדים שלי, מאז שהייתי רזה לכמה חודשים ואז השמנתי. הופתעתי לטובה – חלקן ממש עולות עליי, אחרות דורשות עוד ירידה קטנה במשקל. שמלה אחת שאהבתי במיוחד ולא הספקתי ללבוש אפילו פעם אחת (קניתי אותה ובתגובה מייד השמנתי) – עולה עליי (אבל צמודה מדי בציצי, צריך עוד טיפה לרדת בשבילה, יש לי למה לשאוף בחיים, yey).

טוב, הייתם קהל נהדר, באמת. כל כך קשובים וסבלנים. וגם צחקתם במקומות הנכונים.

לסיום אשים כאן שיר נשכח וחמוד שבמקרה נתקלתי בו בספוטיפיי בפלייליסט אייטיז, אבל מתברר שהשיר הוא מ-1990. בכל אופן, זה ממש עשה לי נעים, כי שכחתי מקיומו לגמרי והנה פתאום הוא נשלף מתהום הנשייה:

שוב לילה לבן + מחשבות על הורות

זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?

ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.

כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.

אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.

אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!

בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.

לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…

אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.

אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…

החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.

הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…

אחחח, החיים.

אני והחבר'ה

לאחרונה מצאתי עצמי חלק מחבורה שהתגבשה לה. קבוצה של קשרים חברתיים חדשים ‏עם אנשים מקסימים ורגישים. היכרות טרייה של החודשים האחרונים שעוררה בי הרבה ‏רגשות חזקים ועמוקים. זה תהליך מתמשך של בניית אמון והתקרבות עם הזמן. אצלי ‏התהליך מלוּוה בקשיים האדירים שלי בתחום החברתי. הרבה רגשי נחיתות, דימוי עצמי ‏נמוך, חוסר ביטחון, משקעים מן העבר שמקרינים על ההווה, חששות (למשל הפחד שמסיבה כלשהי אגרום לאנשים להתרחק ממני, ‏שמשהו בי יגרום להם להירתע ולהתרחק, שאפגע במישהו מבלי להתכוון וכך אהרוס את ‏הקשר, שזה הכול אשליה שתתפוגג, שבעצם הם לא מעוניינים בקרבתי ורק נמצאים איתי ‏מתוך נימוס, שחושבים שאני מוזרה, שצוחקים עליי ושבעצם אני בדיחה מגוחכת, וכהנה ‏מטעמים בחסות מוחי הקודח), ועוד. ‏

קיבלתי מהאנשים הללו רק חיזוקים ואהבה ואישורים, וזו הייתה עבורי חוויה מתקנת ‏ומחזקת, אם כי גם מאוד לא פשוטה ומורכבת גם מאתגרים ומאכזבות ומספקות. כי ככה זה ‏קשרים חברתיים, זה לא שחור ולבן, וצריך לדעת להכיל ולקבל את מלוא הספקטרום של ‏דינמיקת הקשר בלי חשיבה קטסטרופלית. לא לייחס משמעות-יתר או משמעות הרת גורל ‏לכל ניואנס במה שאנשים אומרים ועושים, וגם להבין שלא כל דבר קשור אליי. ושאני משליכה ‏הרבה על האחרים מתוך עולמי הפנימי. מייחסת להם כוונות, דעות, מחשבות ורגשות ‏שנובעים בעיקר מהחששות המוגזמים שלי. אמנם לא תמיד הכול פרי דמיוני, יש ניואנסים ‏שאני קולטת, ולא תמיד כולם יאהבו אותנו או ירצו בחברתנו, וזה בסדר – צריך לדעת לקבל ‏גם את זה ולהבין שזה טבעי ולא אומר משהו פסקני עליי. ולקחת אנשים בערבון מוגבל. לא ‏לקחת אותם "קשה" מדי. אני יותר מדי מתרגשת מאנשים. ויש לי נטייה לעשות להם רומנטיזציה ואידאליזציה, ובכלל ‏למציאות.‏

פתאום נהייתי ממש מודעת לתלות הרגשית החזקה שלי באנשים אחרים ובתגובות שלהם. ‏ידעתי את זה קודם כמובן, אבל קצת אחרת. עד כה התמקדתי יותר בקשיים ובהימנעות שלי. ‏לאחרונה פתאום היכתה בי ההכרה, ראיתי פתאום בבהירות חדה ומכאיבה גם את הפן הזה ‏‏– לא רק שקשה לי ושיש לי חוסר ביטחון וכו' ושאני מרגישה אי-נוחות ונמנעת, אלא שחלק ‏מהסיבה הוא שאני יותר מדי מושפעת ותלויה רגשית. והבנתי עד כמה אני זקוקה (שלא ‏לצורך) לאישורים מבחוץ (כמו שוודאי שמתם לב כאן בבלוג). וכמה חסכים וריקנות יש בי… ‏וצורך אדיר באהבה שלא יודע שובע… כי הוואקום שואב ושואב ושואב… קיבלתי המון אהבה ‏וזה חירפן לי את המערכת… טלטל לי את הצורה… צ'יקמק לי את הלב… טימטם את חושיי…. ‏הזמין לי כרטיס לכיוון אחד ללה-לה-לנד… זרק אותי לבור ללא תחתית… כיפכף לי את ‏הסינפסות… טוב, מניחה שהבנתם.‏

ולא רק ראיתי והבנתי את זה, אלא גם חוויתי את זה במלוא העוצמה. וראיתי את הדינמיקה ‏הזו גם כצופה מהצד, קצת יותר באובייקטיביות מאשר בעבר. הבנתי עד כמה זה משפיע עליי ‏ומעצב את האינטראקציה שלי עם אחרים, ושאצל הרבה אנשים זה לגמרי אחרת, ושאפשר ‏אחרת. שאני לא באמת חייבת את כל האישורים האלו. שאני בעצם יכולה להחליט שאני ‏באמת בסדר ושוות ערך לאחרים מבחינת הלגיטימציה להתחבר, לאהוב, להיות חלק. כמובן ‏זה דבר אחד להבין את זה רציונלית ודבר אחר ממש להרגיש את זה. עבדתי על כל זה הרבה ‏בחודשים האחרונים, וחל שיפור מסוים.‏

אבל המשקעים הם עמוקים ומושרשים היטב, ושוב מצאתי את עצמי באותה הסיטואציה ‏כמו בעבר, עם אותם קשיים חברתיים ואותן התחושות. וזה ממש עצוב לי וקשה לי. אישה בת ‏‏43 (וחצי!), רבאקקק, מה נסגר? עוד רגע את בת 90 (אם ירצה השם), מתי כבר תחיי, אינעל ‏חמוקייך המפתים?‏

נפגשנו לפני כשבועיים למפגש חברתי קליל, ובסופו של דבר היה כיף, אבל הרגשתי ממש ‏מוזר. דווקא באתי בגישה חיובית. אבל כשנפגשנו פתאום הרגשתי נבדלת מהן. ממש ראיתי ‏איך הן מדברות זו עם זו בהתלהבות, מסתכלות זו בעיני זו, ובקושי מסתכלות עליי או פונות ‏אליי. לא הבנתי מה קורה. איך הדינמיקה הזו כבר התחילה, מהרגע הראשון. מה אני ‏מפספסת. ואולי לא הייתי צריכה לבוא. מישהי שאמרה לי בעבר שהיא אוהבת אותי וחפצה ‏בקרבתי התלהבה לראות שתיים אחרות שהגעתי איתן למקום המפגש, ושאלה אותן שאלות ‏בתשומת לב והסתכלה להן בעיניים. ובכלל לא הסתכלה עליי. הרגשתי שהקשר ביניהן זורם ‏ושאני בצד, שונה. לא שייכת. עומדת בצד אבודה. שאולי בעצם אני לא באמת חלק מהחבורה ‏ושמשהו בי לא מאפשר להן להתחבר אליי כמו שהן מתחברות אחת לשנייה. הרגשתי פתאום ‏כבדוּת ואכזבה, והשנאה העצמית החלה לצבור תאוצה. פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם. ‏היא חיבקה אותן ואז פנתה אליי בשאלה רטורית – משהו כמו "את בטח מעדיפה לא ‏להתחבק", כי היא מודעת לקושי שלי עם זה. והיה לי חבל שככה רואים אותי, ושהידיעה שיש ‏לי או.סי.די אולי גורמת לאחרים להתרחק ממני פיזית. הרי אני רוצה לחבק את כולן ואני כל כך ‏אוהבת אותן, והתחבקנו הרבה בחודשים האחרונים. אמנם בתחילת ההיכרות נמנעתי ‏ממגע, אבל אח"כ נמסתי והייתי כולי חיבוקים ומגע. וחבל לי שכנראה לא מבינים שאני לא ‏תמיד ככה. כי כבר שנים רבות שאני ששה לחבק ולגעת (בתחילת התפרצות האו.סי.די – לפני ‏כ-19 שנה – נמנעתי, אבל עם השנים זה נרגע). עכשיו זה בעיקר בגלל הקורונה, והרי ‏המומחים בעצמם מזהירים מחיבוקים בעת הזאת, כשהקורונה משתוללת שוב, אז נראה לי ‏שעדיף להיזהר, ‏better safe than sorry‏. כשנמנעתי בתחילת ההיכרות זה היה כשנתוני ‏התחלואה עדיין היו גבוהים. וכשמצב הקורונה נרגע, הרגשתי יותר בנוח להתקרב פיזית למי ‏שהתקרבתי אליו רגשית, ולא הפסקתי לחבק… ממש זונת חיבוקים נהייתי… טוב, אולי ‏האו.סי.די גורם לי להיזהר יותר מאחרים, אבל בצדק! כאילו, קורונה, ‏hello‏!‏ והרבה אנשים לא ‏נזהרים מספיק, וכך התחלואה מאמירה.‏

הנה אני מתגוננת ומצטדקת כמו תמיד. תמיד מרגישה לא בסדר.‏

ובכלל הרגשתי אי-נוחות עם הישיבה בתוך מסעדה ללא מסכה בכלל (פועלים לפי התו ‏הירוק), ועוד כמה דברים הפריעו לי. למשל שמש שחדרה מבעד לדלתות הזכוכית וסנוורה ‏ונחה על עורי הלבנבן והנשרף בקלות (אני מאוד נזהרת מהשמש), מה גם שהייתי עם גופייה ‏‏(כשאני בחוץ בשמש אני מסתובבת עם עליונית וכובע). בהתחלה ישבתי במצב שוקיסטי ולא ‏אמרתי כלום כי פחדתי להיראות חרדתית ומוטרדת בצורה מוגזמת, מה גם שהרגשתי כמו ‏חייזרית, אבל אח"כ ראיתי שחלק אחר של המסעדה ריק ומוצל ונעים יותר והצעתי לעבור ‏ואכן עברנו וגם לאחרים היה יותר נוח, ושמחתי שהצלחתי להיות אסרטיבית, גם אם זה לקח ‏לי קצת זמן. בהמשך הגיעה קצת שמש גם לחלק ההוא ונחה על הזרועות שלי באזור העליון ‏שרגיש יותר לשמש. ואז שוב נתקעתי, קפאתי (חבל שלא תרתי-משמע :-)‏ החום והלחות ‏האלו עושים בי שמות), ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשים את העליונית שלי שתגן על ‏הזרועות, אבל חששתי שזה ייראה מוזר ומוגזם. בסוף אחרי כמה זמן לבשתי את העליונית, ‏ומייד מישהו שאל בהפתעה אם קר לי, ואמרתי שכן, קצת קר לי. שחלילה לא תיחשף החרדה ‏שלי מהשמש, כי היא בטח מוגזמת (עכשיו אני מבינה שאין לי מה להתבייש בזהירות שלי, כל ‏אחד והרגישויות שלו).‏

ישבנו סביב השולחן והייתה אווירה שמחה ועולצת, והשיחה ביניהם זרמה, ואני לא הבנתי ‏הרבה הקשרים בשיחה. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה הזאת ולא קשורה לאנשים האלו. לא ‏הבנתי אם הם אוהבים אותי, מתעניינים בי ונהנים מחברתי, או שלא. אם הם אוהבים וכו', אז ‏למה בקושי פונים אליי וכו'. וכשניסיתי לדבר הייתי צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד ‏שהתייחסו אליי, וגם זה בקושי. וכשפנו אליי בשאלות הרגשתי שזה מתוך רחמים כי צריך ‏לנדב לי תשומת לב. ממש כמו בבית הספר עם המקובלים מול הדחויים חברתית. גאאאד ‏דמט. כמו גורל כזה שמקודד בדי.אן.איי.‏

כמובן זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי כך, הרגשתי כך גם במפגשים קודמים של החבורה ‏בקונסטלציות שונות.‏

יותר נוח לי בשיחה של אחד-על-אחד. ‏

התמקדתי כאן בתיאור התחושות השליליות, אבל חשוב לציין שגם נהניתי, היה כיף, והאנשים ‏נחמדים ומצחיקים וחמודים ואהובים. רק עננה שחורה עמדה מעל כל זה, גבול בלתי נראה ‏שנוצר ביני לבינם, גבול שכל חיי הרגשתי, ושאני כבר עייפה ממנו. שוב להתחבא בבית ‏מהעולם? מזל שיש לי את בן הזוג שלי.‏

לא, לא אתחבא. אבל אני כן בעד המעטת יציאות חברתיות בתקופה זו – בגלל החום והלחות ‏ובגלל הקורונה. לחכות עד יעבור זעם.‏

‏-המשך יבוא-‏

‏("המשך יבוא", אפשר לחשוב, כאילו שזה סיפור כזה מרתק, חחח.‏ אני חופרת כאן על דברים כל ‏כך יומיומיים שאנשים אחרים בכלל לא מתעכבים עליהם. ושוב כתבתי קטע נורא ארוך! ‏הלללו, גיברת! בחייאת זומזום, תרגיעי עם פירוט-היתר והאינטנסיביות, יש נורמות חברתיות שצריך ליישר ‏איתן קו כדי לממש את הפוטנציאל שלך עוד לפני גיל 90! ואני יודעת שההלקאה העצמית שלי היא מתישה ומעיקה ומיותרת! אבל אתם יודעים איך זה אנשים מכורים שחוזרים לטיפה המרה. הממממ, אני מרגישה צורך עז ‏לרדת על עצמי. זה ממש מדגדג לי בקצות האצבעות. איפה השוט שלי? שיטטט, הוא בניקוי יבש).‏

מחכה בצומת דרכים

תקופת הקורונה היא תקופה של אי-ודאות אצל רובנו אם לא כולנו. גם אצלי תקופה לא ברורה, תקופה של "בין לבין", ואני נמצאת בצומת דרכים וצריכה להחליט לאן לפנות. גם כך קשה לי לקבל החלטות… כרגע אני גם תלויה במשהו בירוקרטי שבשלב זה לא תלוי בי. מחכה לתשובה מגורם בירוקרטי ואז אדע יותר היכן אני עומדת ומה האפשרויות העומדות בפניי. אבל זה ייקח זמן, ובשל כך יכול להיות שאהיה תקועה בצומת אפילו חודש-חודשיים – רק בגלל העיכוב בתשובה מהגורם הבירוקרטי. בסה"כ אני בסדר כרגע. מצבי השתפר. אבל בקרוב יגיע שינוי, תיגמר מסגרת שתמכה בי, ויש חששות ואי-ודאות ותהייה מה יהיה איתי, מה אעשה. ברור שזה בסופו של דבר תלוי בי, ואני בהחלט מוכנה להתקדם הלאה ולהתמודד עם אתגר חדש. אבל לא בטוחה מה מתאים לי ולמה אני מתאימה, ולכן נעזרת בעוד גורמים כדי להביא את עצמי בעדינות ובהכלה למקום שאוכל להשתלב בו.

ובינתיים, אני מחכה.

נד-נד, עלה ורד

הנפילות מלחיצות ומבהילות אותי, אז הנה אני כותבת כדי לשתף ולשפר. לא להישאר עם זה לבד ולהעלות עשן במוח מרוב מחשבות ותקיעוּת. אני רוצה ההפך מתקיעות. אני רוצה הלאה, ועכשיו, להתקדם, להאמין, לחיות. ולהיות פחות תלויה באישורים מבחוץ, להיות פחות מושפעת מהדינמיקה של הסביבה, לא להיות כעלה נידף שמתערער מכל משב רוח. אפשר לנוע ברוח, אפשר לרפרף לפה ולשם, אבל עדיף לא להיסחף לגמרי, להישמט, להיזרק למדרכה ולהימעך שם. לא להתרוקן כל כך בקלות מלגיטימציה להיות קיימת, מזהות מוצקה בעלת נוכחות וערך ומשמעות. לא לגמגם את עצמי ולהתבייש, לדעוך, לנבול, להימחק.

הייתה נפילה לא מזמן, ואז התאוששות יחסית מהירה וימים הרבה יותר טובים, והנה עכשיו שוב נפילה, קצת מבהילה אפילו. חייבת לעצור ולהתעשת. אין סיבה שלא. לא קרה שום דבר. רק המציאות מהדהדת בי, מהדהדת בי. אולי זו הריקנות, הכלום, הוואקום בפנים, שמאפשרים לקולות להדהד כך ולהיזרק במהירות מדופן לדופן, מדופן לדופן, טאחח טאחח טאחחח, די. תתעשתי. הכול בסדר. יש לך דברים משמעותיים לעשות ולהיות. יש לך ערך בעולם. ואת לא צריכה להתאמץ כדי שאנשים לא יברחו ממך, הם לא יברחו. ואם חלק ייעלמו, זה עניין שלהם, וזה לאו דווקא קשור אלייך. וגם אם כן קשור אלייך, ווטאבר. ככה זה, יש הרבה אנשים ששמחים להיות בקרבתך ואוהבים אותך, אבל לא כולם מתחברים אלינו או אוהבים אותנו, וזה בסדר גמור, זה טבעי. זה לא אומר שום דבר פסקני עלייך. פשוט יש אנשים שונים בעולם, במצבים שונים ועם העדפות שונות. וכבר אמרנו, חמודה שלי, אל תשימי את כל הערך והמשמעות שלך בחיקם של אנשים אחרים. זו תפיסה לא מציאותית של עצמך. נכון, אינטראקציה עם אנשים אחרים יכולה להיות מאוד משמעותית, תורמת, מחזקת, בונה, ממלאת. זה חשוב. אבל לא כגורם בלעדי, שמעלה ומוריד מגן עדן לשאוֹל ובחזרה.

וזה כזה אירוני שכדי לתקן את עצמי עכשיו מתחושת התלות הרגשית באחרים, אני כותבת כאן בבלוג, שזה גם בעצם לפנות לאחרים… טוב, יקרה ומתוקה שכמותך (אהבה עצמית זה חשוב, וגם חיבוק עצמי), זה כל כך אנושי וטבעי, הרי אנחנו יצורים חברתיים, רובנו במידה זו או אחרת תלויים רגשית באחרים, לא טוב היות האדם לבדו וכל זה. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידה ומינון.

אפרופו מידה ומינון – תזכרי גם לא לכתוב יותר מדי. בד"כ לאנשים קשה עם הרבה מלל. את עלולה להיות אינטנסיבית מדי, מפרטת מדי. ולחזור על אותו רעיון שוב ושוב במילים קצת שונות ואפילו באותן מילים. אני יודעת שאת רוצה לדייק, אבל אנשים מבינים, ואין צורך להמשיך להסביר עוד ועוד ועוד.

ואפילו אם תקעת עכשיו הרבה חלווה והסוכר רוקד ברייקדנס בדמך התוסס – תעשי נשימות, תירגעי, הכול בסדר. יש לך גוף מקסים ומוח שופע. וחמוקיים משהו משהו, גוטה גוטה, שופרא דה שופרא. הנשיות בהתגלמותה. ובכלל, את יכולה להתפרע כאן בכתיבה כאילו אף אחד לא קורא. זה כמו שאומרים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה. לנענע את העכוז באקסטזה, יופי יופי. לפה ולשם, ושטגדי-שטגדם. הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּה!

שיהיה יום נעים וקל, מלא במשמעות ובאפשרויות. ובשורות טובות. והכי חשוב הבריאות.