החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

ביקור אצל סבא וסבתא ופנורמת הרוחות

ביקור אצל סבא וסבתא (זיכרון ילדות א')‏

ריחות טיגון חביתה
סבא ספון במטבח
אחר כך יאמר בחיוך רחב
ובעיניים נוצצות:‏
‏"אפילו מלכת אנגליה‏
לא מקבלת ארוחה כזאת!"‏

לפני בואי לחיפה
יש סידורים –‏
קונים פסטרמה, קוטג'‏
ומסדרים המיטה

אחר כך יקחוני לטיולים
ברחבי עיר אינסופית
כאילו היא מפת החיים
ואני לומדת דרך הרגליים
את חלוף השנים

בגן האם איש מבוגר מתנהג מוזר
מלוּוה באמו, הוא כמו ילד
סוקר סביבתו במבט רדוף
ואצבעותיו מתעוותות

‏"עכשיו הולכים לסידורי עבודה של סבתא"‏
ובמעלה הכרמל מעפילים, לעת ערב,‏
אל בית שנראה לי כמו
פסגת החלומות –‏
חלונות גדולים בסלון
מגשרים בין רצפה לתקרה
משקיפים אל מדרונות הכרמל האפלים
הנשפכים אל שחור המפרץ,‏
וקור מתוק נשזר באורות המהבהבים
במרחק

אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מפציר ופוקד
מחבּרותיי פרושות על שולחנה
של בעלת הבית הזרה
סבתא סגורה איתה בחדר
השעון מתקתק, ודממה

‏(אלו לא ענייני עבודה)‏

בבית, מקלחת חמה
מערסלת אותי אל חיק הלילה
ניחוח מצעים נקיים
שייכות וביטחון: משפחה, חיים.‏

—————————————

פנורמת הרוחות (זיכרון ילדות ב')‏

מורד הכרמל כבר משחיר
חלונות הענק ניבטים מטה אל מפרץ זרוע-אורות
מן המרחק באות רוחות
מביאות מן המרחבים
הדֵי חיים, אפשרויות

מתדפּקות אלֵי חלון, אל סף הבית המואר

בחוץ קר.‏
דממה בחדרי הבית,‏
בתוך הגוף תקוות חמות.‏

בְּרכּוּת שטיחים נבלע תקתוק שעון,‏
רהיטים נאים, תמונות תלויות,‏
נקי ומסודר – נעים לחיות

בחדר הסגור – סבתא ואישה זרה

בדרכנו לכאן עלינו בעלייה תלולה
סבא אמר – לסבתא יש פגישה בענייני עבודה.‏
האם כבר אז ידעתי את שביקש שלא אדע?‏

רשימותיי מונחות על השולחן לפנַי
אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מדרבן ומתרשם משקדנותי

אך לבי האבוד נוהה אל פנורמת הרוחות,‏
אל החוּצוֹת

‏(ובִּפנים זִרעֵי סדקים כּוֹרעים לנבּוֹט)‏

ואני רואה איך הזגוגיות הן בעצם רוח שהתמצקה על סף ההכרה,‏
האורות הרחוקים – הבהובי הבטחות כוזבות,‏
והבית היפה – רצפת ההיכל – קרקעית חלום –‏
אשר מעבר לה – כאוס, קץ הדימיון

זה כבר לא חינני להיות אני

יש לי בלגן נורא בראש
יש לי ילדה בת שלוש
דופקת על דפנות תוכי
שואלת "מתי תהיי?"‏

אבל הלכתי לאיבוד ונראה שהפעם
אף אחד לא ימצא אותי

בקרוב (סילוק עודפים)

בקרוב אהיה יפה מאוד
ואתענג עלֵי שלכת
כי החיים ירווני נחת ויפעה
ואהיה ברייה גבוהה ואזדרכת

ושמחת חיים תגלוש בין עפאַיי
ותזדרח כשמשוֹת כל סך ימיי
כי חשוב מאוד להיות אופטימית ושלווה
וחיובית צריכה להיות החשיבה

ובלי שמץ טורדנות מורבידית, הא!‏

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

הטיול בנורווגיה, חלק א': The Horror, או: הבחילה

זאת הייתה ההקדמה: הקדמה לטיול לנורווגיה.‏

ואני ממשיכה לספר כאן על הטיול המאורגן לנורווגיה מחודש אוגוסט האחרון.‏

בדיעבד, אחרי שסיימתי לכתוב את הקטע הנוכחי, הבנתי שלא יכולתי שלא לכתוב בפרוטרוט. ‏תכננתי וחשבתי שאתאר ואספר את הדברים יותר בקצרה ובכלליות ושאתקדם בצורה מהירה ‏וזורמת יותר בסיפור הכרונולוגי, אבל כהרגלי הארכתי בדברים והתעכבתי על נקודות, ובסוף ‏יצא שהפוסט הנוכחי מכסה רק את יום הטיסה וחצי היום שלמחרת… והאמת היא שאיני ‏יודעת עד כמה זה מעיק ומפורט מדי, כך שאולי בתגובותיכם, אם תהיינה, אם תרצו, תוכלו בין ‏השאר לתת לי פידבק בנדון שיעזור לי לכייל את עצמי בהתאם במידת הצורך. מצד שני, אני ‏כותבת כאן ראשית כל מתוך עצמי ובשביל עצמי, הרי זה היומן האישי שלי, ואיני חייבת לאף ‏אחד, כולל לעצמי, דין וחשבון והצטדקויות והתנצלויות (להפך – הנטייה להתנצלות והצטדקות ‏היא מהמרכיבים באישיותי שעליי למסמס, לגדוע ואף לעקור מהשורש. כך גם הספקות ‏העצמיים האינסופיים והנפש המסוכסכת שאני מחצינה כאן בריש גלי בתהיות העולות ‏בפסקה זו ממש, בעצם ההתלבטות שלי בקול מולכם ‏😁 – אך אם לא כאן אז היכן? 🤷 ☺️‏), כך שמי שבא ברוך הבא, ומי ‏שמתייגע אינו חייב לקרוא. אני חושבת שמכיוון שתחילת הנסיעה הייתה עבורי קצת ‏טראומתית, עוזר לי לספר עליה בפרוטרוט, לעבד את החוויה.‏

אז יומיים לפני הנסיעה הרגשתי לא משהו מבחינה פיזית. לא היה לי בכלל תיאבון ולכן כמעט לא ‏אכלתי בכלל (רק שני אגוזי ברזיל ליום). הייתה לי מועקה כללית לא מוגדרת בבטן והרגשתי ‏חולשה ועייפות, אבל תפקדתי. ארזתי את המזוודה לאט לאט ובחוסר כוחות, והייתי צריכה ‏לנוח מדי פעם, כשקצת זיעה קרה מכסה אותי. חשבתי שזה בגלל מזג האוויר החם והמאמץ. ‏גם היה לי כאב ראש. למרות זאת, בסך הכול הייתי עם גישה אופרטיבית ופתוחה לבאות. אז ‏קצת לא מרגישה טוב, שטויות, לא נורא, קורה, עובר.‏

כבר בנסיעה לשדה התעופה – באוטובוס וברכבת – הרגשתי לא מדהים. הרגשה כללית ‏חלשה מאוד. הגענו לנתב"ג, ואחרי התפּקדוּת אצל המדריך של הטיול המאורגן בנקודת ‏המפגש התקדמנו לנו צ'יק צ'ק במסלול הקבוע. כשעברנו הכול והגענו לאזור הדיוטי פרי, כבר ‏התחלתי להרגיש ממש על הפנים. התחילה לי פתאום בחילה חזקה, נוראית ומתמשכת.‏

בשנים האחרונות, למיטב ידיעתי מאז שנת 2016, התחלתי לסבול מבחילות והקאות ‏בתכיפות שהיא כנראה באופן יחסי די גבוהה, בערך כל כמה חודשים (יש שנים שיותר ויש ‏שנים שפחות). יכול להיות שהמקרים הללו כלל אינם קשורים זה לזה ופשוט במקרה או עם ‏הגיל אני חוטפת וירוס בטן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר (אם כי בעבר זה בקושי קרה ‏לי אם בכלל, לא זכור לי שהיו לי כאלו בחילות והקאות, בטח לא בשנות חיי הבוגרות). בכל אופן, אני בודקת את הנושא, ואולי אכתוב על כך בפוסט נפרד.‏

אז כמו בפעמים האחרות, גם הפעם עלה בי החשש שהבחילה הזו כמו ‏נשלפה ממעמקים, כאילו היא בעצם תמיד קיימת עמוק בתוכי, אך מוסתרת ובלתי-מורגשת, ‏מוטמנת בקרקעית, מכוסה בשמיכות המנחמות, הרכות והמעמעמות של שגרת החיים מחד ‏והחלומות מאידך, ורק מדי פעם מצליחה להשתחרר מאחיזת השמיכות האיתנה ומתרוממת ‏אל פני השטח, כמו צוללת גרעינית שפתאום מגיחה מבטן האוקיאנוס – בהתחלה רק ‏מבצבצת, ואז מפלחת באבחה אלימה את פני המים השקטים ומיתמרת מתוכם במלוא ‏משמעותה המבעיתה והמאכזבת, חושפת טבע אחר לחלוטין של המציאות. בחילה קיומית ‏בסיסית אה-לה-סארטר.‏

אז התחלתי לשקוע אט אט לאותו יקום חלופי של עולם הלא-בריאים, להתכווץ לתוך עצמי, כל ‏הסובב אותי נראה לי רחוק וזר כל כך, ומואר מדי, גדול מדי, רועש ותזזיתי מדי. עולמי היה ‏כולו נקודה אחת סובלת ומרוכזת של בחילה מעיקה.‏

בן-זוגי החל לפסוע לו בנינוחות לכיוון חנות מוצרי האלקטרוניקה, ואני משתרכת אחריו. ‏באושר רב קלטתי בזווית העין פח אשפה והאטתי ועצרתי לידו, יען כי עולמי הצטמצם לכדי ‏מטרה אחת: חיפוש קרבה לאגנֵי הקאה פוטנציאליים. לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך ‏למראה פח. בן-זוגי, שהיה בעולם אחר ורחוק ממני, שאל כמו ממרחקים (אם כי היה סמוך ‏אליי) אם אני בסדר, ועניתי שאני לא מרגישה טוב ושבא לי להקיא ושהנה אני אשאר פה ליד ‏הפח והוא יכול ללכת להסתובב. תפסתי לי עמדת ישיבה בטוחה בקרבת הפח, העוגן החדש ‏שלי בחיים, והוא נבלע בחנות האלקטרוניקה.‏

אחרי כמה רגעים הבנתי שזהו זה. וגם שממש לא בא לי ושזה ממש לא לעניין לעשות את זה ‏בפח, ועוד בפרהסיה. הלכתי מהר ומצאתי את בן-זוגי, זרקתי לו: "אני הולכת לחפש שירותים, ‏חייבת להקיא, קח את התיקים שלי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. נכנסתי לתא שירותים ‏וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. יצאתי מהשירותים. גל בחילה תקף אותי, אז חזרתי לשירותים. ‏עמדתי חסרת אונים, בוהה באסלה הדוחה. נאדה, דבר לא קרה. יצאתי שוב. זה חזר על ‏עצמו כמה פעמים. בשלב זה המנקה בשירותים, עובדת זרה, כבר קלטה שמשהו קורה איתי ‏ושלחה מבטים שלא הצלחתי להבין אם הם מודאגים מחמת המטלה הנוראית שאני הולכת ‏לספק לה או דואגים לי מחמת האמפתיה האנושית. סביר להניח שאף אחת מהאופציות אינה ‏נכונה, שאני סתם משליכה עליה פרשנויות שלי, ושהיא בסך הכול בהתה בי עניינית ‏ואופרטיבית לחלוטין כמו בכל אובייקט אחר בעולמה התעסוקתי. אני חושבת שזרקתי לה בטון ‏מתנצל, באנגלית, שאני לא מרגישה טוב, והיא שלחה מבט שפירשתי כמבין. אני כבר לא ‏ממש זוכרת, הרי בשלב ההוא הכול כבר התחיל להתערפל סביבי. ההכרה שלי, איך אמרה ‏יונה וולך, התחילה להימוג.‏

הסתובבתי באי-נחת. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי, כולי חלשה וכפופה, מצוקה ובהילוּת ‏מרוחות על פניי החיוורות כמו איפור שהשתבש קשות מאיזו כּאפה מונומנטלית. לא הרגשתי ‏בנוח בקרבת כל האנשים, וגם לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בתוך האוויר הדחוס והמבחיל ‏של השירותים (אבל כנראה לא מספיק מבחיל בשביל לגאול אותי מייסוריי). מדי פעם שקלתי ‏לשבת על הרצפה במסדרון שמחוץ לשירותים באיזו פינה ולהתקבע שם, אולי אפילו לנצח. ‏לקרוס על הרצפה באיזו פינה נשכחת, להתקפל לכדי ערימה כפופה, וסוף סוף לנוח, מהכול – ‏באותם רגעים זה נראה לי כמו הגורל הכי שלו ונעים ומרגיע שיכולתי לאחל לעצמי.‏

בסוף מצאתי כיור צדדי נפרד, במין פינה כזאת לפני היציאה מהשירותים. התבייתתי עליו ‏והסתובבתי סביבו כארי בסוגר, מדי פעם נשענת על הקיר וכורעת במעין ישיבה, מקופלת. ‏המנקה באה מדי פעם, מביטה בציפייה, בשקט, במרחק מה ממני. הלו, היא לא שמעה על ‏חרדת ביצוע?… לא ממש בניתי על להופיע מול קהל 😅 😳 😒. בסוף היא הלכה משם לעיסוקיה. ואז ‏זה פתאום קרה, ובגדול, ובנחשולים. הקלה. ניסיתי לשטוף את הכיור במים והתנצלתי בפני ‏המנקה (שבאורח פלא פתאום שוב צצה שם), ולמיטב זכרוני היא הגיבה בהרגעה ובחיוך, ‏it's ok, ‎it's ok‏. הבעתי בפניה הכרת תודה, שבתי לבן-זוגי והודעתי לו בחגיגיות שהקאתי את נשמתי ‏ושעכשיו טוב יותר. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כל כך לא. ‏

עוד לפני הנסיעה בן-זוגי התבאס שיש לו זכות להיכנס לאחד הטרקלינים בשדה התעופה ולי ‏אין (בעוונותיי הוצאות כרטיס האשראי שלי היו נמוכות מדי), הוא לא רצה להיכנס בלעדיי. אבל ‏אמרתי לו שיילך לשם בכיף, אין בעיה, למה שהוא יפסיד בגללי, לפחות שאחד מאיתנו יהנה ‏מזה, ואני כבר אעסיק את עצמי, וגם ככה עדיף שלא אתקע שם אוכל. כשהיינו כבר בנתב"ג ‏והרגשתי רע אחרי סשן ההקאות, עדיין התעקשתי שיילך לטרקלין, ואמרתי שאני בינתיים ‏אנוח לי על איזה כיסא ואנסה לא להרגיש בחילה. שילחתי אותו לשם לא לפני שהוא ליווה ‏אותי לאיזשהו כיסא פנוי באחד מהשערים הסמוכים והלך לדרכו. אבל אחרי כמה זמן הגיע ‏התקף קשה נוסף, ומיהרתי בחזרה לפינה שלי ליד הכיור בשירותים, ולאותה מנקה, שכבר ‏היו לי רגשות אשמה שאני הופכת את המשמרת שלה לאחת הגרועות שהיו לה אי פעם, ‏ובהתאם שלחתי לכיוונה מבטים אומללים מתנצלים וחסרי אונים. והנה, הופה, שוב נחשולים, ‏וכבר הייתי נורא חלשה והרגשתי איום ונורא: כאב ראש ‏חזק, הרגשה כללית מזעזעת, חולשה ‏גורפת, צמרמורות ותחושת ערפול על סף סחרחורת. ‏בכוחותיי האחרונים הלכתי לטרקלין ‏והסברתי לדיילים ולדיילות המטופחים והמטופחות בכניסה את מצבי נטול זכות הכניסה מחד ‏ועל סף עלפון מאידך, ואת רצוני רק לקרוא לבן-זוגי. הם היו ממש ממש נחמדים ומבינים, נתנו לי ‏להיכנס לשם ולשבת איתו רגע, וגם הביאו לי בקבוק מים שאקח איתי. ‏

יצאנו משם והלכנו לשער של הטיסה שלנו, תפסנו מקומות ישיבה והמתנו. סביבנו החלו ‏להיאסף הנוסעים האחרים, שחלקם היו שייכים לקבוצה של הטיול המאורגן שלנו, ועדיין לא ‏ידענו מי מהם איתנו ומי בקבוצות אחרות. חלקם, איך נאמר, לא היו מסוג האנשים שהייתי ‏רוצה להיתקע איתם בטיול כזה. אבל באותם רגעים זו ממש לא הייתה הדאגה הכי גדולה ‏שלי. בשלב זה כבר הייתי הצל של עצמי – הצל של הצל של עצמי… הפכתי ליצור סמרטוטי ‏ואומלל שבקושי מצליח להרים את הראש, ישבתי רכונה ומקופלת, מכווצת לתוך עצמי, הראש ‏מורכן מטה, באיזושהי תנוחה שמנסה איכשהו להכיל את הבחילה העזה ולהחזיק אותה ‏במינימום תזוזה ותנועה, כי כל תנועה הגבירה אותה. וכשהרמתי את הראש מדי פעם, עשיתי ‏זאת לאט לאט – והבטתי בזהירות, באימה, בחשד ובמבט מזוגג בסביבותיי המשונות. המולת ‏האנשים ופטפוטם התיירותי הנלהב והטרחני היו זרים לי, ולא הבנתי מה אני עושה שם ‏במקום הזה.

ואז גופי שילח אותי שוב לסבב נוסף בפינה הקבועה והבטוחה שלי בשירותים ‏‏(עוגנים של ביטחון זה דבר חשוב בחיים), והתפללתי שלא אראה שוב את המנקה, וכשחזרתי ‏מההתקף השלישי לשער שלנו, כבר לא מבינה מה קורה איתי וממש מודאגת ובקושי ‏מתפקדת, ניגשתי לדלפק של חברת התעופה והתייעצתי עם אחת מדיילות הקרקע. היא ‏אמרה שהיא יכולה לקרוא עבורי לפרמדיק שיבדוק אותי, אבל הזהירה אותי שאם הוא יגיד ‏שאני לא במצב לעלות לטיסה – ייאסר עליי לעלות. היה לי נורא חבל שבן-זוגי יפסיד את ‏הטיול, הרגשתי לא נעים שיפסיד בגללי, הוא כל כך רצה לנסוע, ותהיתי אם הביטוח מכסה ‏ביטול נסיעה במצב כזה, ואולי בן-זוגי יוכל לנסוע בלעדיי, וכל מה שרציתי זה לא להיות שם ‏ולחזור הביתה, אבל איך אחזור, בקושי היה לי כוח לזוז, כל מה שיכולתי לעשות זה להיות בקרבת ‏שירותים ולחכות שזה יעבור, אבל זה לא עשה רושם של משהו שכבר עובר, ואיבדתי נוזלים ‏והמציאות התחילה להתנתק ממני, ואמרתי לבן-זוגי בקול חלוש שהנה, ידעתי שאני לא צריכה ‏לנסוע, וחבל שבכלל הסכמתי…‏

בסוף החלטתי לא לקרוא לפרמדיק, לזרום עם התסריט ולנסוע, הרי אם זה וירוס אז כמה זמן ‏זה כבר יכול להיות, יום-יומיים? ואולי הרע כבר מאחוריי. וכבר יצא לי בעבר לטוס אחרי יום של הרגשה רעה ‏בסגנון דומה, כשטסנו לארה"ב (אם כי אז זה היה פחות אינטנסיבי ואקוטי ממה שעבר עליי ‏כעת), וגם אז התלבטתי אם לבטל את הנסיעה, אבל בסוף נסעתי, ובטיסה ההיא שתיתי ‏הרבה בהדרגה וההרגשה לאט לאט השתפרה והיה אחרי זה כיף בטיול ובסך הכול שמחתי שנסעתי.‏

אבל במטוס לנורווגיה זה לא השתפר, ואחרי כמה זמן של טיסה הקאתי את נשמתי לתוך שקית הקאה (פעם ראשונה בחיי שהקאתי בטיסה, חוויה מרהיבה), ואני אומרת לכם – השקיות האלו יותר עמידות ממה שהן נראות. ‏ממש התרשמתי מאיכותן. חששתי שהן סתם שקיות נייר דַרְדָלֶה שלא יחזיקו, ושכל העסק הזה ‏יעשה שַמוֹת עליי וסביבי, אבל ממש לא. הרגשתי כל כך לא נעים מהנוסעים שישבו לידנו, זה ‏נורא מבאס לשבת ליד מישהי שמקיאה, אם כי הייתי מקיאה מתחשבת ומנומסת ‏ומודעת ונקייה, דחפתי את הפרצוף לפתח השקית וזה לא השפיע על סביבותיי, והלכתי לשפוך ולזרוק את ‏זה בשירותים. כמובן שבדיוק כשקמתי היינו בכיס אוויר נוראי ומטלטל ופקדו על כולם לחגור ‏חגורות, ודייל העיר לי במבט מודאג לא להסתובב וללכת בחזרה למושב שלי, אבל הייתי ‏חייבת להיפטר מהשקית ותכולתה, אז רבאק, שנייה… בדרך כלל, בימים כתיקונם בטח הייתי ‏הרבה יותר מבוהלת וחרדה מהטלטלות המפחידות של המטוס ומהמבט המודאג של הדייל, ‏אבל הפעם הייתי שקועה בצרות אחרות ובערפול חושים כללי.‏

ביקשתי מהדיילת עוד שקיות, ביקשתי עוד מים. ואחרי כמה זמן היה לי התקף נוסף. הייתי על ‏הפנים, ואיבדתי המון נוזלים. שתיתי כמה שיכולתי. הדיילת שאלה אותי אם להזמין לי ‏אמבולנס שיחכה לי בשדה התעופה. לא ידעתי מה לענות, בקושי הצלחתי לחשוב, שלא נדבר ‏על לדבר ולתקשר, מה גם שאף פעם לא הייתי במצב שדרש אמבולנס והיו לי חששות מכל ‏הסיטואציה וההשלכות. הסתכלתי על בן-זוגי במבט מתחנן שיעזור לי בתקשורת עם הדיילת, ובכלל בניהול המשבר ‏ובקבלת ההחלטות, והוא בהה בי ושתק ולא התייחס. כנראה בדיוק התעורר משינה והיה ‏מרחף וגמור מעייפות, או אולי לא שמע אותי ואת הדיילת היטב. קראתי לו בשמו, חזרתי על הצעתה של הדיילת, אבל שום ישועה תקשורתית לא הגיעה מכיוונו, שום חלק פעיל בניהול המצב, וזה היה ‏מעצבן ומתסכל, אולי הוא אמר בסוף משהו כמו שהוא לא יודע, או שזה תלוי בהרגשה שלי, אני כבר לא זוכרת, ובסוף ‏אמרתי לדיילת שזה בסדר, שלא צריך, תודה, יהיה בסדר. קצת כעסתי שבן-זוגי לא עוזר לי, ‏לא תופס פיקוד, או לפחות תומך באופן פעיל יותר, הרי הוא הרגיש בסדר גמור, ואני הייתי על ‏סף אשפוז ואינפוזיה, אז ווט דה פאק??? התחושה הזו חזרה על עצמה גם במהלך הטיול ‏בהמשך.‏

נחתנו באוסלו ויצאתי מהמטוס מעורפלת ומתנדנדת. ניסיתי ללכת ישר ולא כ"כ הצלחתי, ‏הרגשתי שאני כל הזמן נמשכת הצידה, ונעזרתי בבן-זוגי. דרכונים, מזוודות, ומצאתי את עצמי ‏בשעת לילה מאוחרת בנורווגיה באוטובוס של הטיול המאורגן עם חבורה של אנשים זרים, ‏שבקושי הייתי מסוגלת להסתכל עליהם או לבחון אותם, ולמרבה חרדתי זה היה אוטובוס ללא ‏חלונות, ואני כל כך הייתי זקוקה לאוויר. פשוט התקפלתי במושב שלי והתכדרתי לתוך עצמי. ‏בכוחות אחרונים הגענו לחדר שלנו במלון, וסיכמתי עם בן-זוגי שהוא ייצא למחרת עם ‏הקבוצה לטיול באוסלו ואני אשאר לנוח ולהתאושש בחדר במלון. כמובן באותו לילה הצטרפו ‏לחגיגה קצת שלשול וגם צרבות חזקות חוזרות ונישנות, כדי שרשימת הסימפטומים לא תהיה ‏חדגונית מדי 😒‏

בשארית הלילה ובחלק מהיום למחרת ישנתי, וחלומותיי היו טרופים ומוזרים עד מאוד, ובין ‏בחילה לצרבת ולכאב ראש גם היו לי צמרמורות והזעתי, ולאור כל זאת אני די בטוחה שהיה לי ‏חום. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בחדר זר ושקט במלון אי שם במדינה רחוקה ולא ‏מוכרת. ועדיין עם בחילה.‏


‏-המשך יבוא-‏

שישי בערב

מדליקה טלוויזיה
ובוחרת דווקא ברדיו – דרך האפליקציה של "כאן" – קול המוזיקה.
שנים רבות לא האזנתי לקול המוזיקה.
פעם נהגתי להאזין רבות, ולרדיו בכלל,
אך כבר אין "מכשיר רדיו", אין "מערכת סטריאו", יש מחשב וטלוויזיה חכמה,
אז ההרגל התפוגג לו, וחבל

שישי בערב
שקט
גם בבית גם בחוץ
(מבחוץ פה ושם קולות אנשים, ילדים)
השבת צונחת
מבחוץ נכנסת רוח מפתיעה ביופיה,
אוויר רענן, קריר,
איזה יופי שבכל זאת, עדיין, בעידן פוסט-פוסט-פוסט-חיים זה,
בתוך הכלום של ההווה,
עדיין הרוח הומה, מפיחה, ועוד יש

געגועים מוזרים רדומים, כל כך רציתי לחיות ולהיות

שישי בערב ושקט ודומם,
אני לבד,
ההורים רחוקים ותמיד היו,
האחיות רחוקות, כל אחת בחייה ובעיותיה,
וכנראה מוטב המרחק (כמה עצוב. ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא),
בן הזוג כתמיד בחדר השינה במיטה,
צפה שעות בטלוויזיה ועכשיו כנראה ישן,
אני לבד בסלון

עוד מעט בת 42
איך השנים עברו

באמת שרציתי
אך לא בדיוק יצא
והרי, אלו החיים, ותמיד היו.
אבל אני כנראה ויתרתי מהר, נבהלתי, התבלבלתי, התעייפתי, הצטמצמתי.

בקול המוזיקה צלילים של יצירה שמימית פתאום תופסים אותי, אני נדרכת,
כבר שכחתי איך זה להתרגש מגילוי מוזיקה קסומה,
ההתפעמות, התעופה

שקט וחשוך ולבד בשישי בערב
ואני מתעטפת לי במוזיקה קסומה
כמו פעם, כשהייתי ילדה
בודדה

ובעצם, דבר לא נשתנה

שבת שלום 🙂
ומתנצלת על המלודרמטיות. הוצפתי ברגשות עדנה ותוגה מהורהרים (מאין באתי ולאן אני הולכת).
עדיף מרגשות מעורערים 😁

 

הקדמה לטיול לנורווגיה

‏(‏disclaimer‏ – רציתן פוסט על נורווגיה? אז הנה קיבלתן ובגדול, אל תגידו שלא הזהרתי, ‏כהרגלי אני חופרת כמו פטיש-אוויר עם פירוט יתר מעיק של כל הקשיים שלי עם כל פיפס של ‏המציאות – אני רציתי לחסוך מכן את הגיגי המוח המוטרד שלי והתעניתי איתם ביני לבין ‏עצמי, אבל ביקשתן, אז תתמודדו! וזו רק ההקדמה, יעני חלק א'…. להגנתי אספר שחלק ב' אמור להיות ‏הרבה יותר כיפי ונינוח וחיובי, כלומר אחרי החלק שמספר על הבחילות וההקאות…)‏.

אז מלכתחילה לא כל כך התחשק לי לנסוע לעוד טיול בחו"ל. לא היה לי מצב רוח וכוחות לשום ‏דבר כי בזמן האחרון אני במצב ירוד ומעוך ומוטרד (בעיקר בגלל העבודה, אבל לא רק), ולכן ‏זוללת כל הזמן, והשמנתי, ובקושי יש לי מה ללבוש (קניתי בגדים חדשים שכבר בקושי עולים ‏עליי, אני כמו אקורדיון, מעלה מטה מעלה מטה, מתיש), ולא בא לי להתרוצץ במרחב ‏הציבורי.‏

ובכלל – כל הרעיון הזה ש"צריכים" לנסוע לחו"ל לפחות פעם בשנה – זו נורמה חברתית של ‏השנים האחרונות, פעם זה לא היה כך. פעם טיול לחו"ל היה חתיכת דבר מיוחד, היו נוסעים ‏פעם בכמה שנים, והכול היה בסדר… אז מה ההיסטריה לנסוע כל שנה, אפשר נגיד פעם ‏בשנתיים או שלוש, והרי גם כך נוסעים לשבוע-שבועיים והוֹפּ – הנה חוזרים לאותה שגרה ‏כאן, והטיול כאילו לא היה בכלל, אז זה לא כזה משנה… לא שאין בי רצון לברוח כל רגע ורגע ‏מהמדינה ההרוסה והמחורבנת שלנו למדינה אחרת, יפה ונעימה יותר – יש גם יש. אבל טיול ‏של שבוע-שבועיים-אפילו-שלושה זה לא מספיק, וכמו כמעט לא מצדיק את כל הטרחה ‏הלוגיסטית סביב טיול כזה ואת כל הכסף שזורקים עליו.‏

זאת אומרת, אם כבר בוג'רס לוגיסטי של מעבר לחו"ל, אז לעבור לגור בחו"ל, לפחות לכמה ‏שנים… לא שאני יודעת באיזו קונסטלציה… וגם בן-זוגי לא מעוניין בזה… אז זה בכלל לא על ‏הפרק. שלא נדבר על כך שאני לא בטוחה שיש לי כוחות בכלל להתמודד עם כזה דבר… גם ‏מעבר דירה בתוך ישראל יהיה עבורי אתגר מורכב… אז לחו"ל בכלל… פעם היה ברור לי שאני ‏חייבת לעבור לחו"ל, כי אני קמלה בארץ מבחינה מנטלית, תרבותית וסביבתית. היום שום דבר כבר לא ‏ברור לי, ובאופן כללי אני יותר מדי מפוכחת מהכול, כך שכבר לא נאחזת באף רצון וחלום, ‏פשוט שורדת את השגרה היומיומית… ‏

וטיולים לחו"ל נהיו משהו קלישאתי כי כולם נוסעים וכולם משתפים תמונות והעולם היום שורץ ‏תיירים שמגיעים לכל פינה ורומסים אותה ברגליהם התאוותניות וזה משטיח את החוויה ‏שהייתה פעם מיוחדת. היא הפכה לחוויה נובורישית של לעשות עוד "וי" על הישג חברתי-‏חומרי ברשימת ה"צריך לעשות כדי להרגיש טוב ולהיות מוצלח ולמצות את החיים כמו כולם", ‏וזה בסופו של דבר הפך לעוד משהו המוני שאנשים מדברים עליו ומתהדרים בו בשיחות נדושות.‏

יתר על כן, בשבילי טיול מעורר חרדה ולחץ ומועקה בגלל כמה דברים:‏

‏1.‏ צריך לתכנן את הטיול מראש בצורה טובה, ואם אין מספיק זמן לזה – אני מרגישה ‏שהתכנון יהיה לקוי ושזה יחרבש את הטיול. אז אם לנסוע – רק לאחר תכנון מדוקדק ‏ויסודי. כי עד שכבר נוסעים, וזורקים על זה מלאן ת'אלפים כסף, חבל שהזמן יתבזבז ‏על התחרבשויות או שנפספס דברים. וגם כשיש לי מספיק זמן לתכנן – אני חוששת ‏שהמידע שאני מסתמכת עליו לא מספיק טוב או שלא נצליח ליישם בשטח את ‏המסלולים בצורה מיטבית – מה שכבר קרה פה ושם בעבר, כשלא הספקנו דברים ‏מסוימים או שבשטח לא היה ברור לנו היכן בדיוק המיקום של דבר זה או אחר.‏

‏2.‏ לא חבל על מלאן ת'אלפים הכסף שזורקים על הטיול?‏

‏3.‏ מה לארוז, כמה לארוז, מה לקחת ומה לא לקחת, כמה לקחת ממה שצריך לקחת – ‏אני משתגעת מהשאלות האלו ותמיד לא בטוחה, ותהליך האריזה לוקח שעות וכרוך ‏במתח ובהתלבטויות אין קץ.‏

‏4.‏ ואז להיסחב עם מזוודות כבדות, ואני תמיד דואגת בגלל בעיות הגב שלי ושל בן זוגי.‏

‏5.‏ ואז להתרגל לחדר במלון ולחשוב עד כמה הוא נקי או מגעיל ועד כמה אני יכולה ‏להניח חפצים שלי פה ושם מבלי להרגיש שזה ג'יפה של מיליון האורחים שהיו שם ‏לפניי ולחשוב על המנקה שמסתובבת בחדר כשאני לא שם ונוגעת בחפצים שלי, ‏ואולי אני צריכה לנעול את כל החפצים שלי, כולל כלי הרחצה. ואם עוברים ממלון אחד ‏לאחר כל לילה או כל כמה לילות, אז כל התהליך מחדש של לארוז ולפרוק.‏

‏6.‏ ולעשות פיפי וקקי בעמידה בכל מיני שירותים זרים וציבוריים (אולי אולי, אם ‏השירותים במלון ממש נקיים, אני יכולה להבא לקנות מראש כיסויים כאלו לאסלה, ‏ולשים עליהם בנוסף גם כמה שכבות נייר טואלט, ואולי אולי זה בטוח בריאותית ‏לשבת על הקונסטלציה המבודדת הזאת).‏

‏7.‏ החשש שאהיה חולה או שיקרה משהו בריאותי. במיוחד לאחר שמאז 2016 קורה לי ‏כל כמה זמן שיש לי בחילות והקאות – לא ברור בדיוק למה, התייעצתי עם רופאות, ‏אולי אספר על זה בפוסט נפרד. ואני גם רגישה לנסיעות, במיוחד כשיש הרבה ‏סיבובים, זה לא עושה לי טוב.‏

‏8.‏ אני צריכה לשתות הרבה מים, וצריך כל הזמן לדאוג לקנות מספיק מים מינרליים שלא ‏ייגמרו, שישיות של בקבוקים גדולים, אז צריך לשלב במסלול גם סופרמרקט ולסחוב… ‏אז גם לזה צריך לדאוג. אגב, בנורווגיה יש מי שתייה מהברז (במקומות מסודרים, לא ‏בכל מקום), אז פשוט מילאתי בקבוקים בכל מלון ולא הייתי צריכה לקנות, וזה היה ‏ממש טוב ונוח… אבל זה ייחודי לנורווגיה.‏

‏9.‏ תמיד יש לי פחד מהטיסה – שיקרה משהו. אני יודעת שסטטיסטית זה יותר בטוח ‏מנסיעה במכונית, אבל עדיין, הרעיון הזה של מטוס כבד שעף באוויר במשך שעות, ‏ושמתחתינו יש אלפי קילומטרים של אוויר, וכל הדברים שעלולים להשתבש. זה עדיין ‏לא מונע ממני לטוס בסופו של דבר, ובמשך הטיסה אני לא מתעסקת בזה כל הזמן ‏וזורמת עם הסיטואציה – אבל עדיין, בעיקר בהמראות, נחיתות וכשנקלעים לכיס ‏אוויר מטלטל – אני מתוחה.‏

‏10.‏ הרבה פעמים בסופו של דבר הטיול הוא עבודה קשה ומתישה, מתרוצצים הרבה, ‏וכשחוזרים מהטיול צריך עוד חופש להתאושש ממנו – שלא נדבר על כך שצריך לכבס ולנקות כמעט את כל הדברים המג'וייפים שלקחנו איתנו – אך בד"כ יש גג יום של מנוחה ‏לפני שחוזרים לשגרת העבודה, וזה כאילו שלא נחנו בכלל.‏ נכון שאפשר גם לנסוע לטיול רגוע יותר, להתמקד בעיר אחת ולטייל בה באיזי. אבל רוב הטיולים אינם כאלה. אם כבר נוסעים למדינה שאף פעם לא היינו בה, שיש בה הרבה מקומות יפים – ברור שכדאי לנצל את השהות לראות כמה שיותר ממנה.

עכשיו כשאני כותבת את כל זה, אני מבינה שהטרדות הנ"ל משקפות את חשיבת היתר ‏הטורדנית שלי ואת הדאגנות והחרדות שלי ואת נטייתי לחשיבה שלילית. אני מעניקה חשיבות-יתר להרבה פרטים קטנים, מתעכבת עליהם שלא לצורך. אבל עדיין, בלי קשר ‏לחרדות וכו' – זה לגיטימי לא לרצות לנסוע כל שנה ושנה. העובדה שיש חופשה מהעבודה לא ‏אומרת שצריך אוטומטית לנסוע לחו"ל, אפשר לעשות דברים אחרים בחופשה… לנוח, לקרוא ‏ספר, לסדר קצת דברים בבית, לעשות סידורים שנדחו מפאת חוסר זמן, אולי לטייל בישראל, ‏למרות שבד"כ מזג האוויר חם ולח… ובעיקר – אין לי מושג היכן לטייל בארץ, לא מכירה ‏מספיק… צריכה לשאול ולהתייעץ…. אחחח, אני כזאת אבודה…‏

כבר אמרה לי חברה בעבר שאם היא הייתה במצב שלי ושל בן זוגי – כלומר שאין לנו ילדים ‏כך שאנו חופשיים יותר – היא הייתה נוסעת לחו"ל כל הזמן. אני יודעת שיש אנשים שלא ‏מבינים בכלל את הדאגות וההסתייגות והלבטים, ושנוסעים לחו"ל בכל הזדמנות שיש להם. ‏בן-זוגי הוא כזה, רוצה לנסוע לחו"ל בכל הזדמנות שיש. אבל בסדר, אז אנשים הם שונים, כל ‏אחד עם אישיותו והעדפותיו.‏

ולסיום רק אציין שבסופו של דבר, עם כל הדאגות – נהניתי בכל הטיולים שלנו, גם אם חלקם ‏היו יותר מאתגרים עבורי (בעיקר הטיול למערב ארה"ב כשהיה שם גל חום קיצוני – זה היה ‏קשוח והרגשתי פיזית רע, אבל אח"כ כשעברנו לניו יורק נהניתי. וגם הטיול בפריז – הייתי אז ‏עם או.סי.די בשיאו, והתחרפנתי מכמה דברים).‏

אז על רקע כל זה, בן-זוגי החל לטפטף לי שהוא מאוד רוצה לנסוע לחו"ל, ושאפשר לנצל את ‏החופשה שיש לשנינו באוגוסט בשביל זה, והחל לבדוק כל מיני אפשרויות, ועלה לו הרעיון של ‏נורווגיה, והיו דיונים ואמרתי לו שאני לא במצב לנסוע, ועבר עוד קצת זמן, והוא המשיך ‏לטפטף, והמועד הלך והתקרב, והוא מצא טיולים מאורגנים – אף פעם לא נסענו בטיול ‏מאורגן.‏

מצד אחד, טיול מאורגן מקל על ארגון הטיול וחוסך לנו את כל ההכנות הלוגיסטיות, כולל תכנון ‏מסלול והזמנת מלונות ושכירת רכב, בעיקר לאור העובדה שכבר לא היה לנו הרבה זמן לפני ‏מועד הטיול והיינו שנינו יותר מדי מוצפים בעבודה ומותשים ממנה מכדי שיהיו לנו זמן וכוחות ‏לתכנן טיול. יתרון נוסף – טיול מאורגן גם חוסך לבן-זוגי את הנהיגה המתישה ברכב השכור. ‏אמנם עשיתי רשיון לפני כ-11 שנה, אבל נהגתי ממש מעט (אם כי הייתי נהגת טובה) ונטשתי ‏את העניין מהר מסיבות שונות, כך ששכחתי איך לנהוג ואם ארצה לחזור לזה צריכה לקחת שיעורים. אז כל ‏הנהיגה המתישה במסלולים הארוכים בחו"ל תמיד נופלת עליו. והוא צריך לפעמים חופש ‏ומנוחה מזה. בארה"ב הוא נהג מאות אם לא אלפי קילומטרים, וזה ממש מתיש. גם בנורווגיה ‏יש מרחקים גדולים של נהיגה ממקום למקום.‏

מצד שני, כמובן שבטיול מאורגן אי אפשר לדעת אלו אנשים יהיו בקבוצה ואם כל העסק יהיה ‏עוגמת נפש חברתית וסבל (במיוחד כשמדובר בישראלים)…

שנינו היססנו, אני הייתי עסוקה ‏עד מעל הראש בענייני עבודה ולא היה לי כוח אפילו לחשוב על נסיעה לחו"ל, אבל בסוף ‏‏"נכנעתי" והסכמתי, בעיקר כי היו לי רגשות אשמה שבגללי הוא לא ייסע לטיול שהוא כל כך משתוקק אליו, ואמרתי לו שזה בתנאי שאם הטיול יהיה עבורי עוגמת נפש ואסבול, כפי ‏שאני מרגישה שאסבול – הוא משלם על כל הטיול. כמובן שזה היה חצי בצחוק, כי לא נעים לי ‏שהוא ישלם עליי, בכל הטיולים התחלקנו חצי-חצי. מצד שני, אני בפירוש לא רציתי הפעם ‏לנסוע, והוא די לחץ עליי (אמנם בעדינות), אז שיישא באחריות להחלטות שלו…‏

-המשך יבוא-

פלונטר מבולבל ועייף

התיאור בכותרת – זה מצבי.

ולא ממש מצליחה לצאת מזה.

אין כוח.

בלגן בראש.

בכל התחומים.

אין כוח אפילו לכתוב. להסביר. מה זה משנה. גם כך הכול חוזר על עצמו.

אין שום דבר מיוחד. יש שגרה יומיומית שמכריחה עצמי לבצע, בקושי רב. יש מצב הישרדותי.

אינטראקציה עם אחרים שואבת ממני כוחות-על, גם אינטראקציה ברמה יומיומית בסיסית.

שיחות נדושות.

הכול חוזר על עצמו ומאוס. סתמי.

רציתי לספר על הטיול לנורבגיה שעשינו באוגוסט. מקווה לספר בפוסט נפרד. לא שיש משהו מיוחד לספר. נופים מדהימים, אנשים נחמדים, ארץ מרהיבה. נהנינו. אבל בימים הראשונים היה זוועה – הייתי מאוד חולה, בחילות והקאות קשות, ועוד כמה סימפטומים, היה מפחיד. עד שעבר.

גם טיול לחו"ל זה נדוש. הכול חוזר על עצמו.

ולפעמים עדיף פשוט לשתוק.

יפה שתיקה…