אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

תקופה קשה נפשית

היי,

תודה למי שדואג, תודה רפרפית יקרה על הפנייה והדאגה, חמודה שכמותך.

נכנסתי לתקופה לא טובה נפשית, תקופה קשה, די הגעתי לקצה, ואין כוח לכתוב, וגם ככה אני נוטה ליותר מדי מלל, גם בפוסט הקודם – ובכלל – נכנסתי לפירוט-יתר, וזה סתם מתיש ומיותר, פתאום קלטתי שנכנסתי לתיאור של כל פיפס וזה פשוט לא יעיל ומעכב ומוגזם, ולוקח לי מלא זמן ואנרגיה לנסח כל פוסט כזה על הטיול בחו"ל ואני צריכה לכתוב יותר בכלליות ולסכם את העניין בכמה שורות.

לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל, על מה לכתוב, מה לספר, בלגן בראש, והכול נראה בלגן וכאוס, החיים בכלל, ותחושה שאיבדתי שליטה. הידרדרתי, התערערתי לחלוטין, ורואים את זה עליי.

קשיים בעבודה, ולחצים של חיפוש דירה. גדול עליי. מרגישה שחסר לי ידע בעולם הפרקטי של היומיום, מרגישה חסרת אונים ומבולבלת ואבודה ולא יודעת מה נכון לעשות ומה צריך ומה להחליט ואיך להתנהל, ופשוט איבדתי את עצמי, לא מוצאת את עצמי, לא מבינה מה קורה איתי, לא מוצאת את עצמי אפילו ברמה הבסיסית של שגרת היומיום, מה לעשות ובמה להתמקד ומה קורה איתי בכלל ומה הסיפור של החיים האלו ובמה אנשים מתעסקים.

אבל בימים האחרונים חל שיפור.

זהו בגדול…

והתחלתי כבר לפני חודשיים תהליך של פנייה לטיפול חינם דרך קופ"ח אבל זה פשוט נתקע ולוקח מלא זמן ויש סחבת ובירוקרטיה ואטימות של גורמים במערכת – לא חוזרים אליי ואין עם מי לדבר… למשל – רכזת בריאות הנפש הנחמדה אמרה שצריך מכתב הפניה מהפסיכיאטרית, אני רודפת אחרי הפסיכיאטרית שתיתן לי מכתב – באמצעות פניות חוזרות ונישנות למזכירות הרפואית של הסניף – ללא הצלחה, וכל פעם אומרים לי "היא לא בדקה את הדואר שלה היום", או "הנה עכשיו אני עולה אליה עם הפנייה שלך" – אבל לא שומעת מהם שום דבר לאחר מכן, וכל זה במשך שבועות רבים, עד שאני כבר מותשת ומוותרת, וכשסוף סוף מגיע התור אצלה שקבעתי כמה חודשים מראש – היא מסתכלת עליי במבט אטום ולא מבין ואומרת שהיא לא יודעת איזה מכתב הפניה היא צריכה לכתוב, ושמספיק מה שהיא כתבה בסיכום הפגישה, ואחרי זה עוד מתייחסת אליי כאילו אני הבעייתית כאן, הנודניקית שמתמקדת במכתב ההפניה במקום להתקדם הלאה – כאשר קופת החולים עצמה היא זו שדורשת מכתב הפניה מהפסיכיאטרית! מצב קפקאי מתסכל.

אז אמנם קבעו לי במרפאת בריאות הנפש פגישה ראשונית בלי מכתב ההפניה (בסוף הבאתי הפניה מרופאת משפחה ואת סיכום הפגישה מהפסיכיאטרית, וגם הייתי בעבר בטיפול במרפאה זו אז אולי אין צורך), אבל רק בדצמבר, אז היום פניתי לאיזה מטפל שעובד בתשלום מופחת דרך הקופה. קיבלתי את שמו ממטפלת קודמת שלי, שאין אצלה זמן פנוי מתאים לטיפול עבורי, ואולי טוב שכך, היא הייתה קצת קשוחה מדי ונטולת רגש ולפעמים מעצבנת, אבל גם יעילה בנקודות מעשיות מסוימות ובעידוד האסרטיביות ובניעור ובללמוד לשים זין ולשמור על האינטרסים שלי ולדעת להתנהל בדיפלומטיות אסרטיבית וכו'. המטפל נשמע נחמד והוא יחזור אליי אחרי שיטפל בבירוקרטיה מול קופ"ח.

נחיה ונראה.

פלונטר מבולבל ועייף

התיאור בכותרת – זה מצבי.

ולא ממש מצליחה לצאת מזה.

אין כוח.

בלגן בראש.

בכל התחומים.

אין כוח אפילו לכתוב. להסביר. מה זה משנה. גם כך הכול חוזר על עצמו.

אין שום דבר מיוחד. יש שגרה יומיומית שמכריחה עצמי לבצע, בקושי רב. יש מצב הישרדותי.

אינטראקציה עם אחרים שואבת ממני כוחות-על, גם אינטראקציה ברמה יומיומית בסיסית.

שיחות נדושות.

הכול חוזר על עצמו ומאוס. סתמי.

רציתי לספר על הטיול לנורבגיה שעשינו באוגוסט. מקווה לספר בפוסט נפרד. לא שיש משהו מיוחד לספר. נופים מדהימים, אנשים נחמדים, ארץ מרהיבה. נהנינו. אבל בימים הראשונים היה זוועה – הייתי מאוד חולה, בחילות והקאות קשות, ועוד כמה סימפטומים, היה מפחיד. עד שעבר.

גם טיול לחו"ל זה נדוש. הכול חוזר על עצמו.

ולפעמים עדיף פשוט לשתוק.

יפה שתיקה…

נד-נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד

ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה… סיפור חיי. אם כי עד כה רוב התקופות בחיי היו בסימן ירידה במצב הנפשי (ועלייה במשקל גופי)… מעגל הקסם האכזר… מעניין אם אוכל לנסות איכשהו להנדס יותר תקופות של עלייה (וירידה משקלית בהתאם)… לפצח את קוד הכישוף ולהתעלות מעליו לכדי ברייה יצרנית ומרוצה למדי. ומאוזנת יחסית.

נכון שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים את השיר הזה על איך שכל הבפנוכו שלי קורס וכולם רואים? וחלקכם הגבתם לי בביטחון שאף אחד לא רואה, שזו רק אני שרואה? אז אני מאוד מעריכה את מתן הפרופורציות ואת העידוד וההרגעה, וזה נכון בחלקו, כי באמת יש פער ענק בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שאחרים תופסים אותי, אבל זה לא נכון לגמרי. כי יש ביטוי פיזי לקריסה שלי, ואחרים יכולים לראות, בהחלט. כי נכנסתי, שוב, לתקופה של זלילות חולניות של גלידות בן אנד ג'ריז (יאמי יאמי יאמי, האאא, טעיםםם טעיםםם טעיםםםם, בּוּגה בּוּגה בּוּגה, אושרררר! להזריק להזריק להזריק! עוד עוד עוד! לעורק הראשי! ישירות ללב!) ושוקולדים (הוֹ מארס נעים ורך! אתעטף בך עד יעבור זעם, עד יעברו החיים!) ועוד… וזה כדור שלג שרק הולך וגדל תוך כדי הידרדרותו במדרון התלול והחלקלק (הוֹ כדור שלג קריר וצפוני! קח אותי לנופי אירופה הקסומים של פעם!) עד שהוא נהיה מפלצת-שלג ענקית, אמורפית, מסורבלת וחסרת גבולות.

אני זוללת כמויות כאלו שגורמות לגופי להשמין מהר. תוך זמן לא רב כבר לא עלו עליי כמה זוגות מכנסיים שכה שמחתי לאחרונה שסוף סוף חזרתי למידה שלהם ושלבשתי בהנאה שמימית… והנה הם שוב מונחים בארון חסרי מעש… אנו מחליפים ביננו מבטים נוגים של הבנה-הדדית וגעגוע… ורק לאחרונה קניתי בחדווה כמה חולצות חדשות, שאפילו לא הספקתי ללבוש…. והנה שוב חזרתי לסורי והן מתרחקות ממני למחוזות אחרים, דמיוניים…

האכילה הכפייתית היא התמכרות לשמה (שלא לומר מחלה. הפרעה. כרונית). אני מסיימת חטיף מארס אחד, ומייד בא לי עוד אחד, לשחזר את ההנאה, את הסוטול. ואחרי המארס השני, כששוב הוא נגמר, כששוב אני נשארת בלי שום דבר, אז שוב בא לי עוד אחד, לשחזר את הטעם הזה והתחושה הזאת והחוויה הזאת, חייבת אותה. וחוזר חלילה. בתקופות כאלו התחושה היא שאוכל הוא הדבר היחיד שמסב לי הנאה מוחשית וסיפוק אולטימטיבי, שכל השאר הוא ריק או מעיק או מבלבל ולא מובן או ערטילאי, שמה שנשאר זה רק אוכל, אז אני רק מחכה לאכול כל הזמן. הרבה פעמים אחרי שזללתי, הרגשתי רע פיזית, וכדי להתמודד עם ההרגשה הפיזית הרעה – שוב אכלתי כדי להתנחם, כדי להקהות את התחושה הפיזית הרעה ואת המחשבות המטרידות על כך שלא הייתי צריכה לאכול כ"כ הרבה. כדי להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה ה"טובה" (המתעתעת) של אכילת שוקולד/גלידה/כל אוכל מנחם שהוא. זה באמת מעגל שקשה לצאת ממנו. הוא מתקבע אצלי מהר ולעומק. וזה כמובן קשור למוח האובססיבי שלי, לצורך הכפייתי בהרגעת התנועה הסיבובית של הכימיקלים במוח שלי.

אני יודעת שזה נורא לא בריא לאכול הרבה חטיפי שוקולד בזה אחר זה. אני יודעת שזה לא בריא לאכול שתי חבילות בן אנד ג'ריז, בזו אחר זו. אבל באותם רגעים הצורך הוא כל כך עמוק ומשתוקק וחייב. לעומת זאת, כשאני חוזרת לתקופה "נורמלית", של אכילה מאוזנת, תוך זמן קצר יורדת ההשתוקקות למתוק, וזה כבר לא מפתה אותי ופחות מעניין אותי או מושך אותי, ואני נהנית מאכילת ירקות ואוכל בריא, ואוכלת רק כשרעבה, ונהנית מהאכילה אך לא מרגישה צורך לשחזר אותה שוב ושוב, אלא עוברת הלאה לדברים אחרים, ולא אוכלת הרבה, ויורדת במשקל מהר.

די ברור שהטריגר לזלילות בשבועות האחרונים היה המוטרדות שלי מהעבודה, האכזבה שחשתי מכמה דברים שם, והקונפליקטים שהתחילו לצוץ, ונושאים בעבודה שקצת הלחיצו אותי. ולא רק שהשמנתי, גם לא ישנתי הרבה כי הייתי כולי מוטרדת. התחלתי להרגיש שפשוט לא בא לי לבוא לעבודה, אז גם לא התחשק לי ללכת לישון, כי זה אמר שהפעולה הבאה שלי תהיה לקום בבוקר לעבודה, אז דחיתי את השינה, והלכתי לישון מאוחר מדי. אז גם חוסר השינה השפיע וגרם לתחושת תשישות נפשית ועוד יותר דחף להתנחמות באכילה. והפרצוף והשיער שלי נראו בהתאם, פרצוף מעוך ועייף ושיער סמרטוטי-כאוטי. השיער זה גם בגלל מזג האוויר הלח נוראאא והבלעעעע. וכן, גם מזג האוויר עושה לי רע באופן כללי, לא בנויה לקיץ הישראלי.

אז בסופו של דבר הגעתי לשפל המדרגה, לתחתית התהום, הגוף שלי הגיע למצב איום והתריע על כך שהוא הגיע לקצה. הרגשתי נורא רע, תשושה ומלאה עד כדי להתפקע, ושעה לפני מפגש חברתי שנתי בבית הבוס שלי הודעתי להם שאיני מגיעה (גם מלכתחילה אני לא בנויה למפגשים חברתיים בתקופות של זלילות, מרגישה רע עם עצמי, מגעילה ושמנה ומאותגרת ועייפה, עם בגדים מכוערים שנבחרים מהארון רק כי הם עולים עליי, צריכה לשדרג את גרדרובת התקופות השמנות שלי), ולמען האמת גם בן-זוגי הרגיש רע (גם הוא היה אמור להצטרף).

אז ביום-יומיים שלאחר מכן די קרסתי פיזית, סבלתי מכאבי ראש איומים, חולשה נוראית, הרגשתי כאילו הגוף שלי מורכב מ-90% מרגרינה רעילה שחונקת כל אטום ואטום בגופי, ונעדרתי יומיים מהעבודה. האמת היא שגם בן-זוגי הרגיש רע – כאבי ראש ובחילות – והוא לחלוטין לא אוכל הרבה, אז יתכן שזה גם שילוב של איזה וירוס או משהו, או מזג האוויר, או לא יודעת מה.

בימים האחרונים חל שיפור בגזרת העבודה.

חלה תפנית בגישה שלי לנושא בעבודה שהעיק עליי והלחיץ אותי, הנושא הפיננסי שאני אחראית עליו, שמתחילת עבודתי שם חששתי ממנו. אני והעובדת השנייה נפגשנו עם מנהל הכספים, ויצאנו משם בתחושת הקלה, הרבה דברים שלא הבנו קודם נהיו מובנים, ואבן נגולה מעל לבנו. פתאום זה נראה הרבה פחות מסובך. אם קודם חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, כי אין לי בכלל רקע בטיפול בנושאים כאלו, הרי שעכשיו ברור לי שאוכל, ואפילו נהיה לנו כיף להכין את המסמך הפיננסי הזה. זה לא מסמך פיננסי מקצועי, אלא בקטנה. אני מתחילה ממש להתיידד עם אקסל…

וגם הבנתי שנורא הגזמתי בהתמוטטות שלי מהעניינים שצצו בעבודה בגזרת קונפליקטים קטנים, ואכזבות קטנות. אני לוקחת קשה מדי דברים שאנשים אומרים, מפרשת בכיוון אבסולוטי מדי. השבוע היה לי נחמד ונעים בעבודה, והיחסים עם כולם נעימים ומיטיבים. חשבתי שהאכזבה שלי מהבוס לאחרונה בנושא מסוים, וקונפליקט שצץ באותו הקשר עם העובדת השנייה, הם קו פרשת המים, ושנגמרה תקופת ה"ירח דבש", ומכאן הכול יהיה מעצבן ומעיק, ושנחשפים הפרצופים האמיתיים והמציאות האמיתית והמורכבת יותר שמתחת לפוצי-מוצי, ושאצטרך להתמודד עם פוליטיקה משרדית וכיו"ב. אבל זה לא ככה. הגזמתי. המציאות היא לא שחור ולבן. ושניהם נחמדים ונעים לי איתם. ונראה לי שיהיה בסדר. וגם אם לא הכול יהיה בסדר, עדיין יהיה בסדר.

אחרי שירדתי למחתרת באותם ימי מחלה בבית, התאוששתי וההרגשה הכללית השתפרה, אפילו עשיתי בבית כמה פרויקטים קטנים – מטלות שרציתי לעשות כבר זמן רב ודחיתי עד כה. אז אני במוֹד יותר אופרטיבי, מעשי וחיוני (יחסית).

עכשיו נשאר לי לגדוע את מעגל הקסמים של הזלילה, כי זה ממשיך… זה החבל שעוד קושר ומגביל אותי ושמשאיר אותי קרובה לשפת התהום… (אם כי אני מרגישה שזה החבל שעוד שומר עליי ומשאיר אותי מוגנת מפני הכלום והריק והשממון והכאוס והעול).

למישהו יש גרזן?

אה, אז בסדר

אז כאילו מה כל הדרמה הייתה בכלל, זה הכול שטויות, הנה הסתנכרנתי בחזרה עם המציאות הפשוטה, הבסיסית, הסתמית, הרגילה… הכול כרגיל… לא קרה שומדבר יוצא דופן, שום דבר מיוחד… שום אינטראקציה קסומה…

הבוס קרא לי בשם חיבה? אורצ'וק? הוא קורא ככה גם לאחרים (מיכלוש, מיכלצ'וק), זה פשוט הסגנון שלו…

מרעיפים עלי מחמאות וחיבה? שוואיה שוואיה, לאט לאט, ואז גם מתגלים עוד דברים מתחת לפני השטח, ששמים הכול בפרופורציות… אני לא מיוחדת, אני נחמדה וחביבה, אבל אין בי משהו יוצא מגדר הרגיל, פשוט הקודם בתפקיד היה מזעזע, ולעומתו אני מלאכית קסומה. הכול יחסי. וחוצמזה, אני בטח נוחה לכולם, לא מאיימת עליהם, אולי נוחה לתימרון. מוותרת, נחמדה. לכן אוהבים אותי. ולא יאהבו אותי לנצח, לא כשהמציאות תהיה קצת יותר מורכבת ואינטרסים יתנגשו. זו נחמדות של התחלה, של ירח הדבש. תמיד זה ככה. ולא רק אותי אוהבים, אוהבים הרבה אנשים, אני לא מקבלת יחס מיוחד, וזה מצוין. אני לא מקרה מיוחד ולכן אין סיבה שאקבל יחס מיוחד. אני צריכה להתרגל להיות כאחת האדם, להבין שאני אחת האדם. אז אין כאן שום דבר חדש בעצם. הנה שוב הכלום חוזר, הנה, התגעגעתי לריקנות החונקת, המצמיתה, של החיים הפרוצדורליים. עכשיו זו ההרגשה המוּכּרת. הנה, אין something to look forward to, עכשיו הכול הגיוני.

הנה הבוס כבר עצבן אותי בתגובה תמוהה שלו למשהו, הנה זה מתחיל… הנה הוא כבר מאכזב אותי, כצפוי, וזה בסדר, זה שגרתי ואפילו טבעי, רוב האנשים מאכזבים… ולכן לא צריך להיסחף לציפיות, כי תמיד נופלים מהן נפילה מכאיבה. הנפילה מגן העדן לקרקע המציאות צריכה לקרות פעם אחת בחיים ולא לחזור על עצמה. לכן חשוב להיות עם האצבע על הדופק ולזהות כשמתחילים לחלום חלומות ולהרגיש רגשות מוגזמים ולא מציאותיים.

ברור שהוא לא בדיוק מי שחשבתי שהוא, כי אני כאמור עושה לאנשים אידאליזציה ורומנטיזציה, ואף אחד לא כזה. והוא לא אבא שלי ולא ידיד נפש. וכמו שאבא שלי היה המאכזב הראשון, כך אין דמות אב שאינה מאכזבת. כי זו מהותו של האב. דמות שמשליכים עליה ציפיות לא מציאותיות. כולם בסופו של דבר בני אדם, פגומים, כלואים במסכת אינטרסים ורצונות. ורק כשמתחילים ממש להכיר את האדם, נתקלים בזה.

יופי, עכשיו אקח את העבודה פחות ברצינות ואהיה פחות בלחץ. כי על הזין הענק שלי, גרסת אימוג'י החציל, ביג טיים 🍆
אני שמה כאאא-זההה חציל ענק, סגול ומנצנץ על כל זה. אבוא לעבודה ואעשה את שלי בקצב שלי ובשקט, בלי לצאת מגדרי. ואני אמצא סיבה אחרת טיפה להתלהב מהחיים, כי בטח יש.

הא, שוב פעם יצא לי פוסט ארוך! 😕 😳 😄
טוב, אתגר עתידי – פוסט קצר.
ומי ששרד עד הסוף – יקבל דוקטורט בארכאולוגיה 😏

פידבק

אולי זו טעות, ואולי זה לא משנה גם אם כן.
אולי התגובה הנכונה היא בכלל לא לשתף פעולה עם השאלה שלי, איתי, כי אני מבקשת ודאויות והתרת ספקות כחלק מהאו.סי.די שלי – והטיפול הנכון הוא לא לתת לי תשובות, אלא לכוון אותי להשלים עם העובדה שבמציאות אנחנו לא יודעים הכול ושזה בסדר, ושאני מתמקדת בדברים הלא נכונים ומשקיעה בהם אנרגיה ותשומת לב הרבה הרבה יותר מהרצוי, וזאת על חשבון דברים אחרים, פרודוקטיביים יותר ושעושים לי יותר טוב.

מה שהתכוונתי לשאול אתכם, לבקש, הוא – אם זה בסדר מבחינתכם, האם תוכלו לכתוב לי מה לטעמכם הדברים בי שמפריעים לכם, מעצבנים אתכם, "לא באים לכם טוב", דברים שגורמים לכם להירתע ממני? דברים שנתפסים על-ידכם כ-off-putting. אני רוצה לקבל נקודת מבט חיצונית על עצמי, ודווקא על הדברים הפחות טובים, כדי שאדע למתן אותם.

אני מודעת למאפיינים מסוימים שלי שעשויים להעיק: אני כותבת בהמון המון מילים דברים שאנשים אחרים כותבים במילים מעטות יותר, יותר מדי מפרטת, "חופרת", וזה עשוי להעיק; אני אולי נתפסת כטרחנית, נתקעת על נקודות קטנות; אני מושפעת מדי מכל דבר שאנשים אומרים, נתפסת לאמירות ומתעמקת בהן יתר על המידה, מעניקה להן פרשנות-יתר, מייחסת משמעות-יתר. אני נוטה להתגוננות-יתר, אפולוגטיות. אולי ההומור הציני שלי עלול "לבוא לא טוב" או להיתפס כעוקצני מדי. אולי יש בי מרירות ש, איך נאמר, לא הייתה מגיעה למקום הראשון בתחרות "מסמר הערב".
ואולי יש דברים נוספים שאיני מודעת אליהם.

יש כמובן דברים שאי אפשר להכיר דרך כתיבה אלא רק פנים אל פנים. נראה לי שפנים-אל-פנים אני עשויה לעשות רושם מוטרד, מתוח, לא רגוע (תלוי כמובן במצב הנפשי-קוגניטיבי שלי, הייתה לי תקופה רגועה יותר, לאחרונה קצת התערערתי). בחודשים האחרונים עבדתי על הנטייה שלי למהר להשיב לאנשים, לפעמים לפני שסיימו לדבר, כך שיוצא שאני נכנסת לדבריהם, אבל זה לא בכוונה ורק כי המוח שלי עובד מהר ומתמלא בדברים להגיד, ויש בי מין דחיפות כזו להוציא החוצה את המחשבות – אבל כאמור מאז כל השינוי בעבודה נהייתי מודעת יותר לצורך שלי ממש לעבוד על זה ולשנות את הדפוס הזה כי הפנמתי עד כמה זה משפיע על היחס של הצד השני אליי ותפיסתו אותי ודעתו עליי. וללמוד יותר להקשיב לצד השני. ולשתוק יותר. חוכמת השתיקה. נראה לי שלאחרונה קצת חזרתי לסורי ודיברתי קצת יותר מדיי בעבודה, וצריכה לשתוק יותר.

אם יש משהו באינטראקציה איתי כאן שעורר בכם אנטגוניזם – אשמח לדעת. ואני יודעת שזה לא תמיד קשור רק אליי אלא גם לרגישויות של הצד השני. ואני יודעת שאני יוצאת מה זה חומוס מפגר משאלת הקיטבג הזו. אך כבר כמה זמן בוער בי לשאול אותה כאן. ואני מניחה שבטח אנשים לא ייענו לבקשה ולא יתחילו למנות מאפיינים שלי שהם תופסים כפחות נעימים. הרי אף אחד לא מושלם, זו אקסיומה, בכל אדם יש משהו מעצבן, לכל אדם יש נקודות חוזק וחולשה, אז למה להתעסק בזה. ובטח יש חשש שאעלב או אפגע. 

אז תעשו עם זה מה שאתם רוצים… מוזמנים להתעלם, או לענות משהו אחר שקשור לזה, או לענות ישירות על השאלה.

אני מבינה שמוקד העניין הוא פחות התשובות שלכם ויותר עצם העובדה ששאלתי את השאלה הזו, שממה שקראתי עד עכשיו בבלוגים לאורך השנים – אנשים בד"כ לא שואלים בבלוג. לא ראיתי פוסט ששואל: מה אתם חושבים עליי?…

אני בימים קצת מעורערים מבחינת התחושה שלי בעבודה, מה באמת חושבים עליי, איזה רושם אני עושה, האם היה רושם טוב יותר קודם ולאחרונה הוא השתנה מכיוון שהייתי בתקופה לחוצה אז אולי התנהגתי אחרת, פחות טוב.

התפכחות טובה

בשבוע שעבר הקולגה שלי (זו שאני ממונה שלה) סיפרה לי קצת דברים שעוזרים לי להתפכח מה-high וההתלהבות מהבוס שלי ובכלל, וזה ממש מעולה. זה החזיר אותי לקרקע המציאות של הג'ונגל החברתי האנושי. לפרופורציות של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "אין חדש תחת השמש". בכל מקום עבודה יש סיפורים ועניינים. הכול חוזר על עצמו. בני אדם.

היא כבר סיפרה לי בעבר על יחס לא הוגן שהיא קיבלה מהנהלת המקום. אז בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהבוס שלנו לא ממש עשה משהו בשביל לגבות אותה מול ההנהלה. שאמנם הוא משדר שהוא כן מגבה אותנו ושהוא כאן בשבילנו לכל דבר שאנו צריכות והוא לבבי ונחמד, אבל ברגע האמת הוא לא ייצא מגדרו לגבות, ושבכלל יש צעדים שהוא נקט שעוררו באנשים רבים במחלקה אי-הסכמה ואנטגוניזם וגרמו להם להתרחק, להימנע מביקורים במשרד שלנו… ושהיא לא מסכימה עם הגישה שלו… שהמקום השתנה – לטעמה לא לטובה – מאז שהוא בתפקיד המנהל… היא אפילו ציינה שמי שהייתה בתפקיד שלי עד הקיץ הקודם (והוחלפה ע"י קודמי בתפקיד שנטש לאחר כמה חודשים ואומרים עליו שהוא היה זוועתי מבחינה אישיותית) – עזבה בגלל הגישה הזאת של הבוס, בגלל התחושה שהוא לא מגבה, בגלל אי-הסכמות עם צעדים שלו, משהו כזה.

אז כן, ברור שזה רק צד אחד של המטבע, זו נקודת המבט של הקולגה שלי, שאני אמנם די סומכת על שיקול הדעת שלה מהיכרותנו עד כה, אבל ברור שאני עדיין לוקחת בעירבון מוגבל, כי זו הגרסה שלה ולא שמעתי את כל הצדדים. אולי קשה לבוס שלנו להתנגד להנהלה, אולי הוא יודע שאין סיכוי. לא יודעת. אבל בכל מקרה, עדיין – זה גרם לי לראות אותו באור יותר אנושי, לא מושלם… לפני כן התחלתי כבר להתפעם ממנו כאדם מקסים, רגיש, אדיב, לבבי, עדין, אכפתי וטהור לבב… עדיין נותרו בי שיירי הנטייה שלי משכבר הימים לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה לאנשים מסוימים שמעוררים בי רגש או חיבור כלשהו או חיבה יתרה… וכשהם מרעיפים עליי אהבה בחזרה – זה בכלל מטיס אותי לגבהי הפנטזיות מרוב התרגשות… נפש נוגעת בנפש וכהנה תמצית פאתוס רוטטת כג'לי במטבח אנגלי במחוזות הכפר המוריקים. טאלי הו.

לא ג'לי ולא בטיח, וגם לא אבטיח. אפילו לא גרעין של אבטיחה. העולם עובד אחרת. אז הבוס שלי הוא כנראה לא האדם טהור הלבב והמקסים שחשבתי, אלא אדם כמו כולם, עם פגמים באישיות, עם קטעים מעצבנים. וגם יש לו ריח מוזר בחדר. שמתגבר כשהוא שם. קטע מוזר שצריך עוד לחקור.

אז אני חוזרת לגישת "כבדהו וחשדהו" ול"לקחת הכול בעירבון מוגבל", ואני כבר לא מפנטזת שאנו מגלים שאנו נשמות תאומות ומתאהבים בסתר זה בזה ונקלעים לייסורי אהבה אסורה. כן, אני ילדה קטנה, לא עברתי שלבי התפתחות חברתית/זוגית-ארוטית-רומנטית נורמטיביים ואני מלאת חסכים אז אני תקועה בשלבים אינפנטיליים פנטזיונריים בדיוניים, וזהו.

והערת סוגריים – אם אתן מתפלאות איך זה מסתדר עם העובדה שיש לי בן-זוג – ואמפי פעם תהתה על זה כשסיפרתי כאן פעם על מין התאהבות קטנה במישהו מהלימודים בשנה שעברה – אז כן, יש לי בן-זוג מזה 12 שנה, ואני בקושי כותבת עליו כאן פשוט כי אני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא בטח מעדיף שלא אכתוב עליו קבל עם ועדה, ואם אכתוב אז ארגיש קצת אשמה ושאני עושה משהו בניגוד לרצונו. הוא יודע שיש לי בלוג, בהתחלה הוא גם היה מנוי על הבלוג שלי בישראבלוג, וגם אחותי הקטנה הייתה מנויה. ושניהם מפרגנים ואוהבים עד אין קץ. אבל בשלב כלשהו התחלתי להרגיש לא בנוח, שאולי ארצה בכל זאת להפריד בין העולמות, שאולי העובדה שהבלוג שלי פתוח בפניהם קצת מגבילה את תחושת הנוחות שלי לכתוב ככל העולה על רוחי, וחוצמזה אולי ארצה לכתוב גם עליהם. אז הקפאתי את המנוי שלהם ואמרתי להם. והם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים. אז בן-זוגי הוא כאמור אדם ששומר על פרטיותו ולא ירגיש בנוח אם אכתוב עליו, אז בינתיים אני משתדלת להימנע מזה, למרות שהייתי רוצה לשתף בנוגע לקשר איתו. אני אוהבת אותו מאוד, הוא המשפחה שלי. כן, הוא גם קצת מעצבן אותי לפעמים, ככה זה בקשר זוגי מציאותי. טוב, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת… אבל אני לפעמים קצת חוששת שאכתוב TMI, שיש לי נטייה לחשוף יותר מדי, שאני לא מכירה את הגבולות של הנורמה החברתית… שאני לא שומרת על עצמי מספיק…

השבוע שהיה + סוכריה משונה

השבוע שהיה

שישי שמח! שיואו, איך אני שמחה שהגיע הפאקינג סופ"ש!!! אחרי חופשת שבועות המבורכת (והקצרה) הגיע שבוע עמוס בעבודה, שבמהלכו סחבתי חוסר בשעות שינה וגם הרגשה כללית חלשה ומועקה בבטן – אולי חטפתי משהו. אחרי ההתרגשות מהיחס האוהב והמפרגן בעבודה, פתאום תקפה אותי השבוע הרגשה שצוחקים עליי כי אני מוזרה כזאת, מצחיקה במוּזרוּת המגוחכת והקצת פתטית ומכמירת לב שלי, בדיבור הנרגש החרדתי שלי, בהיותי אפופת הבעה אבודה ומוטרדת. או מכיוון שאני נוטה להרביץ משפטים מצחיקים וחדים, והם כבר למדו להכיר את זה – אז הם כבר מוכנים ומביטים בי מחוייכים, כמו בציפייה לשמוע ממני את המשפטים הציניים הטיפוסיים שלי, כמו אני ליצן החצר ותו לא, ולא לוקחים אותי ברצינות, ואני קצת בצד, שולית, לא חשובה, לא פונקציה, לא חלק אינטגרלי מהחבורה. כמובן, יתכן ואף סביר שהכול רק בראש המיוסר שלי.

בכל מקרה, מה זה משנה, הגיע הסופ"ש, שתיתי את קפה הבוקר עם החלב הטבעוני הטעים (שילוב של אורז + שקדים), קצת סידרתי וניקיתי, עשיתי כלים, הכנתי פסטה, ואכין עוד סלט ענק עשיר וטעיםםם, ואני מוכנה לצלול למעמקי הסופ"ש ולהתכרבל בו, כולל בהליכות מהירות בחוץ בשעת דמדומים של שמיים נפלאים ורוחות נעימות מלטפות והִתעלוּת המוזיקה באוזניי וגאות החלומות בעורקיי.


סוכריה משונה

היה לי השבוע באחד הבקרים קטע משונה בתחנת אוטובוס בדרכי לעבודה. עמדתי שם וחיכיתי לאוטובוס. עצרה ממש בתחנה נהגת במכונית היקרה הגדולה שלה – שמתי לב שזו נהייתה מגמה רווחת, שעוצרים בלי בושה בתחנה, מול אנשים שמחכים לאוטובוס, גם כשהאוטובוס ממש מגיע לתחנה. לאנשים כבר ממש לא אכפת מזולתם ומהמרחב הציבורי אלא רק מעצמם – אני ואפסי עוד. בקיצור, אמרתי לה בנימוס שהאוטובוס אמור להגיע כל רגע ואם היא יכולה לזוז קצת. אז היא התקדמה קצת ועצרה בצד. יצאה מהאוטו, חזרה לאוטו, כנראה חיכתה למישהו, לא ממש שמתי לב, לא הייתה לי כל סיבה להתעמק בה. אחרי כמה דקות היא ניגשה אליי ושאלה אם אני יכולה לעשות לה טובה, ואם יגיע לכאן מישהו בזמן שאני עוד כאן, אם אני יכולה למסור לו שהיא שמה את הסוכריה ליד הפח. טוב, זה היה משונה, לא הבנתי מה היא בדיוק רוצה ממני ומה כוונתה. אוטומטית עניתי לה "אוקיי…" מנומס, מבולבלת. היא מייד חזרה למכוניתה, ועוד הספקתי לזרוק אחריה, רגע לפני שסגרה את דלת המכונית: "אלא אם כן זאת עסקת סמים!…". שטגדיש. וזהו. נסעה ולא יספה.

הבטתי בפח האשפה שנמצא במרחק כמה מטרים מהתחנה. הוא כמובן היה מלא זבל, ובאדמה שסביבו היו זרוקות פה ושם עטיפות קטנות של ממתקים וכהנה שאריות אשפה שהגיעו לקרקע במקום לתוך הפח. לאיזו סוכריה היא מתכוונת? ולמה היא שמה אותה ליד הפח? התקרבתי קצת וראיתי בין עטיפות הסוכריות הריקות גם מה שנראה כמו סוכריית טופי שלמה ארוזה בעטיפתה האדומה ומונחת על האדמה בקרבת הפח, קצת יותר רחוק משאר שאריות הזבל. האם לסוכריה זו היא התכוונה? ווט דה פאק? למה להשאיר למישהו סוכריה על האדמה המטונפת ליד תחנת אוטובוס? ועוד דווקא ליד הפח? הרי אם כבר להשאיר סוכריה במקום כזה, אז בטח יש מקומות טובים יותר, כמו למשל בתחנה עצמה, או לתת למישהו שימסור לו. ואם כל כך חשוב למסור לו את הסוכריה, למה היא לא יכולה לחכות לו עוד כמה דקות וכל כך ממהרת לנסוע? ומה כל כך חשוב בסוכריה הקטנה הזניחה הזו עד כדי כך שאי אפשר לוותר על מסירתה? ולמה דווקא בתחנת אוטובוס? ואיך בכלל הייתי אמורה לזהות אותו? איך נראה מישהו שמחפש סוכריה בתחנת אוטובוס?

האוטובוס שלי הגיע והסיע אותי להמשך יומי. תהיתי מה הסיפור שעומד מאחורי זה, ואולי אפשר היה לכתוב על זה סיפור מעניין. ומצד שני אולי אין בסיפור האמיתי כל מסתורין או קסם ומדובר במשהו פרוזאי לחלוטין. נו טוב.

סופשבוע נעים ושבת שלום!

אישיוזזזז

השבוע אני ממשיכה לבלות עם הרבה טישיוז יען כי אני כל הזמן מצוננת, ופתאום שוב שיעולים טורדניים, ומה נסגר עם השיט הזה, אבל בכלל לא התכנסתי כאן כדי לכתוב על הטישיוז אלא על האישיוז שלי, ב"ז" הידיעה. אישיוזזזזזז.

טוב, אני יודעת שאני חופרת על זה, אבל זה מה שמעסיק אותי בימים אלו, וחוצמזה כרגע אני לא הולכת לפסיכולוגית, אז אתם צריכים לספוג יותר… (בעצם גם כשהלכתי לפסיכולוגית כתבתי כאן באותה מידה, אז לא משנה… כוננות ספיגה איט איזזזז).

אני מבינה עד מאוד שיש סוויץ' מאוד מסוים שאני צריכה לעשות בראש, יש איזו התאפסות שצריכה לקרות אצלי, התעשתות-רבתי שצריכה להרים (או להוריד, תלוי איך מסתכלים על זה) אותי לאותו מישור עם המציאות היומיומית החברתית הנורמטיבית המאוד נון-שלנטית ולא-חרדתית, אבל האמת היא – שאני לא בטוחה מה זה אומר. אני מסתכלת מהצד. אני באתי מסיפור אחר. מפלנטה אחרת. אני חייזרית בתחפושת. לא, לא חייזרית. אני ילדה שברירית ושוקיסטית שלא מבינה הרבה דברים אבל איכשהו ממשיכה. אני יודעת שיש במשפט האחרון, ובאופן הביטוי שלי בכלל, המון פאתוס, אבל כך אני מרגישה, באמת ובתמים. 

אני רואה ושומעת מהצד אינטראקציות בין אנשים אחרים, שיחות זורמות על דא ועל הא, שיחות "נכונות", למשל על ענייני עבודה (שאני לא מבינה בהם ואין לי הרבה מה לומר בנוגע אליהם), על החיים הרגילים, על לא יודעת מה. ואצלי, לעומת זאת, זה אחרת. אני פשוט לא יכולה לדבר "נורמלי" כמו האחרים. קשה לי להסביר… קשה לי להשתלב, תמיד הייתי אאוטסיידרית, עוד מימי גן טרום-חובה, עוד מההתחלה… תחושת הנפרדוּת, השונוּת, חוסר ההשתלבות – זו חוויה מאוד בסיסית ומכוננת אצלי, שאני זוכרת מהרגעים המוקדמים ביותר של חיי. מגוחכת, פתטית, מוזרה.

אז השבוע שוב הבוס אמר לי דברים שהמשיכו את תנועת הצ'יקמוק בעומק הלב שלי, כמו פטיש אוויר עשוי מרשמלו (אני לוקחת אחריות מלאה על המטאפורה הצ'יזית).

השבוע היו ימים עמוסים ומטורפים בעבודה. תקופה כזאת. רצה מדבר לדבר. פרויקטים גדולים שדוחים זמנית את ההתעסקות במשימות הקטנות יותר המצטברות בינתיים.

הייתי בדרך לפגישה, אפילו קצת איחרתי בכמה דקות והייתי לחוצה לצאת, ורגע לפני שיצאתי מהמשרד הוא פתאום קרא לי למשרדו ושאל אותי: "אור, איך הולך לך כאן? איך את מרגישה כאן?". עניתי שנעים לי כאן, ושיש דברים במסגרת התפקיד שלי שטרם יצא לי לעשות ושאכיר בהמשך, ולמה הוא שואל. הוא אמר שהוא פתאום קלט שאיך שהגעתי "צללנו" מייד לענייני העבודה בחודשים האחרונים, ולא יצא לו לשאול אותי. הוא התנצל שהוא שואל את זה ככה ספונטנית ב"שיחת מסדרון" כזו ולא בצורה מסודרת. הוא אמר לי במבט רציני משהו כמו: תדעי שכולנו מאוד אוהבים אותך. והוסיף בחיוך משהו כמו – אני אולי לא אמור להגיד לך את זה, אבל כל הצוות מאוד אוהב אותך – X, ו-Y ו-Z, כולם אומרים לי דברים טובים עלייך. ובשבילי זו הקלה גדולה שסוף סוף יש איתי מישהו שמפעיל חשיבה, זה מאוד עוזר לי, את באמת ממש נכס.

כל פעם מחדש אני מופתעת לשמוע את הסופרלטיבים האלו, כי אני מרגישה שאני בכלל לא עושה משהו מיוחד, אלא אפילו להפך – שאני לא יודעת מספיק ולא עושה מספיק ושיש דברים רבים נוספים שאני אמורה לעשות ולא עושה. שאני עושה את הדברים הבסיסיים, נתקעת כהרגלי על הדברים הקטנים, ושאני בכלל לא מנהלת, זה לא ה-comfort zone שלי (טוב, ביננו, זו לא חוכמה – כל מה שמחוץ לבית הוא לא ה-comfort zone שלי).

עניתי תודה, ושאני שמחה לשמוע ושאני מעריכה את זה, ושגם לי מאוד נעים עם כולם. שמרתי על פאסון ענייני, תוך כדי שהשיחה עשתה לי פאנלים בלבלב מרוב התלהבות מהחיים, והייתי נורא לחוצה שאני מאחרת לפגישה, ולא היה לי נעים להגיד לו שאני צריכה ללכת – ולמה שבכלל אקטע שיחה כזו מסעירה – ובתוכי הדהדה האמירה "אוהבים אותך", שהעדפתי לתייק באיזו ארונית צדדית כדי לא לאבסס עליה יותר מדי. רק 200 פעם ביום, וממש לא טריליון.

הוא שאל אם אני שלמה עם ההחלטה לעזוב את העבודה הקודמת ולהתחיל אצלם. כמובן שהוא לא יודע דבר וחצי דבר על הרקע לעזיבה… עניתי לו שכן, ב-117%… אחחחחח, הוא לא יכול אפילו לתאר לעצמו את ההקלה שאני חשה במעבר… הם חושבים שעזבתי מקום יוקרתי ונחשב לטובת מקום פחות מעניין. חחחחח, אין להם מושג. אני מרגישה שאני עכשיו בבית הבראה לעומת החרא שהיה קודם. שאני מתאוששת מהלחצים הנפשיים שהמקום הקודם עורר בי בשנתיים האחרונות שלי שם.

התגובה שלי הייתה מאופקת ומנומסת, כשמה שבאמת רציתי לעשות זה לחבק אותו ולהגיד לו שאני גםםם אוהבת את כולםםםם שםםם ושאני רוצה שהם יהיו המשפחה שלי לנצחחחח, ושהוא יהיה האבא המאמץ שלי, או לפחות שהוא יעשה לי שיחות כאלו פעם בשבוע.

אני מבינה שכרגע המשימה שלי היא להרגיע ואף איכשהו להעלים את ההתאהבות הילדותית הזו שלי בו. ככל שעובר הזמן הוא יותר ויותר מוצא חן בעיניי, מוקסמת ממנו. בטח משליכה עליו תועפות של אישיוזזזז. מלאאא אישיוז כמו זזזזבל. יש מלא אותיות "ז" בפוסט הזה.

עם נשים מרגישה הרבה יותר בנוח מאשר עם גברים. תמיד זה היה ככה. דימוי עצמי נמוך, רגשי נחיתות, חוששת "לכפות" את הנוכחות המגוחכת והמסורבלת שלי עליהם, יודעת שאני לא אובייקט אטרקטיבי עבורם, לא נעים לי עבורם. ואם זה מישהו שמעורר בי רגש – הקירבה אליו בכלל מבלבלת אותי. אני נאלמת. קטע דפוק פתטי טינאייג'רי. למה לא יכולה לתקשר כמו אנשים נורמליים. סוחבת את טראומות הילדות ובית הספר.

אז עד שתגיע אותה "התעשתות-רבתי" מיוחלת, אמשיך לי בינתיים בשגרת ה"התעטשות-רבתי" הנוכחית שלי. גם זה סוג של משהו.

יש כל מיני סוגים של משהו-ים:

אישיוז, טישיוז, debilitating void. ידיים יפות של גבר חמוד שאומר לי בעיני puppy מלאות טוב וחום וחיבה "כולנו אוהבים אותך" עד שבא לי לדפוק את הראש בקיר. התלתלים היחסית בסדר שפתאום יש לי בשיער בערב אחרי המקלחת, ואיך שפתאום נראה שהוא אפילו קצת מסתדר, ואז רגעי האימה האלו למחרת בעבודה כשאני הולכת לשירותים ומהמראה ניבט אליי שיערי ההמום חסר הצורה התקוע בשלל זוויות קומיות מביכות (כרגיל). אנחת השלמה. השירים המיוחדים שהספוטיפיי פתאום זורק לעברי. הידיעה ששוב פעם אני צריכה להיגמל משוקולד כדי שהדינמיקה תבוא בגופי ובנפשי. כדי שהפאקינג ג'ינסים הצמודים ההם פאקינג יעלו עליי והפאקינג תחת החמוד שלי יעביר מסרים תת-הכרתיים לבוס הפאקינג חמוד שלי. אבל הפחד לשלוף את אצבע השוקולד מהחור בסכר, וכל הריקנות האדירה שתציף את כולי, כשארגיש את הסובייקטיביות חונקת אותי בכלום שלה.

תתעשתי

הבוס כבר קורא לי בכינוי החיבה (שהוא המציא) אורצ'וק (כמובן בשימוש בשמי האמיתי ולא ב"אור"), שזה כבר המיס לי את לב החמאה הרעב שלי, ואני כל הזמן במאבק לא להרגיש לידו כמו ילדה מפגרת שמתרגשת מכל מחווה של חיבה. ויש יותר ויותר כאלו מצדו, וזה קשה לי. בכלל קשה לי עם מחמאות, ואם אומרים לי משהו כזה, אני ממלמלת או מתבדחת ומתחמקת באלגנטיות (או במבוכה) מהסיטואציה, אבל בפנים הלב שלי מפרפר בהתרגשות, פעימות קטנות של אושר נדיר.
והיום הוא אמר לי "כל הכבוד!" על משהו שמבחינתי היה משהו ממש קטן, ולא הבנתי מה הוא כל כך מתלהב, ואז הוסיף, כאילו חצי בינו לבין עצמו, מין מלמול של התפעמות כזאת בנוסח "לא רק זה, בכלל, את משהו…". וברחתי מהחדר במבוכה. מה פה קורה פה? מה הקטע? מה ה-catch? וזה מכעיס אותי, למה הוא עושה לי את זה, למה המחמאות, למה לעורר בי את מפלצת הרגש הרעבה, שהצלחתי לאחרונה להשתיק לכדי מצב צבירה אופרטיבי-פרקטי. נו, תראה מה עשית, עכשיו אני רוצה שתהיה אבא שלי ושתחבק אותי ותאהב אותי המון ולנצח וזה. יופי לך. ואז פתאום אני תופסת את עצמי – טוב, תתעשתי, תרגיעי, קצת נסחפת, אפשר לחשוב, אז נותנים לך פידבק חיובי ומביעים כלפייך חיבה. זה לא דרמטי, זו אינטראקציה נפוצה נורמלית ביחסים חברתיים חמים ונעימים בין בני אדם, לא צריך לקחת קשה כל הבעת חיבה והערכה ולהפוך לשלולית דבילית מוצפת רגשית.

לפני כמה ימים התייחסתי לאיזו תשובה ששלחתי לו בווטסאפ לשאלה שהוא שאל אותי בענייני עבודה, ואמרתי בצחוק "ההודעה החופרת ששלחתי לך" (כי היא הייתה ארוכה), והוא מייד הזדעק ואמר שמה פתאום, אין כזה דבר, מה פתאום חופרת, שאני אף פעם לא "חופרת", ושלא אגיד את זה, אנחנו ביחד מנהלים את המקום, אנחנו עובדים יחד, אנחנו צוות, וכאלה דברים. וכל הזמן הוא ככה – אם אני רק מתקרבת לסגנון של אפולוגטיקה, הוא מייד עוצר אותי לא ללכת לכיוון הזה. גאאאד, אני רוצה שהוא ייתן לי פקודות סמכותיות ואחרי זה יגיד לי כמה שאני ילדה טובה (מכחישה כל קשר למשפט האחרון, פרצו לי לבלוג טרולים סמכותיים).

היום היה יום של תחושה פחות טובה בעבודה. בכלל, הימים האחרונים. יש עליות וירידות במצב הרוח. תלוי בין השאר בהספק היומי בעבודה. התחילה תקופה נורא עמוסה בעבודה, ויש הרבה הפרעות מאנשים שפונים בעניינים שונים, ומושכים את תשומת הלב שלי מפה לשם ומבקשים דברים, כנראה לא כולם בתחום אחריותי ואני צריכה יותר להגיד "לא", לשים גבולות, ולא להיות נחמדה מדי. אני לומדת עם הזמן. אבל כעת הימים האלו והאנשים האלו כבר שיגעו אותי וגרמו לזה שאני מתמהמהת עם כמה מטלות חשובות דחופות שלא הצלחתי להתרכז בהן בשקט ולהתקדם איתן בגלל כל הבלת"מים והבקשות, ויש כמה פרוצדורות שעדיין לא ברורות לי, ובאיזשהו שלב ביום המוח שלי נהיה עיסה וכל מה שבא לי זה ללכת הביתה לאורגיה עם בן וג'רי (בוצע, אגב. בצק עוגיות. העוגיות היו ממש שרלילות).

אז אני מרגישה די רע עם עצמי ביחס לעבודה, ובכל זאת הוא מלא מחמאות כלפיי, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
?Please Sir, may I have some more

בטח כלפי חוץ אני נראית שוקיסטית רגישה מדי שנתקעת על דברים קטנים. לא אכפת לי, אז אני שוקיסטית גאה. בשם כל השוקיסטים באשר הם, מותר לי להיות בשוק מהחיים, כמה הנאות כבר נשארו לנו. לפחות הזכות להישאר באותו שוק מהרגע שבו הגחתי מרחם אמי אל העולם האבסורדי הזה.

אגב, אני בטוחה שאנשים רואים אותי באופן שונה לגמרי ממה שאני מעידה על עצמי כאן.

גם העובדת שאני ממונה עליה מלאה מחמאות כלפיי, היא מאוד אוהבת אותי – ואני אותה. אבל גם כאן קשה לי. די בהתחלה היא כתבה לי בווטסאפ שהיא כל כך שמחה שזו אני שהגעתי אליהם לתפקיד הזה (היא מאוד סבלה מקודמי בתפקיד והייתה בדיכאון במשך כל תקופת עבודתו הקצרה שם), והוסיפה אימוג'י מלא אהבה. מרוב שלא ידעתי איך להגיב והתלבטתי, לא הגבתי בסוף בכלל.

זהו, מחר צפוי יום שקט יותר בעבודה. אעביר את היום לאט לאט במילוי המטלות, ומקווה שאתקדם וארגיש הקלה. וחוצמזה, כולה עבודה. אני ממש לא צריכה להילחץ, וכדאי שאחזור לגישה הרגועה והאדישה יותר שהתחלתי איתה. יותר בריא.