מוזיקה אהובה – חלק 1

בתור פרפקציוניסטית (אפרופו נושא קודם של מדור "השרביט החם"… אצלי הפרפקציוניזם הוא מהסוג המשתק והמוביל לדחיינות והימנעות והיתקעות על הפרטים הקטנים, אז לא ניכנס לזה אפילו – כי נצא מזה אולי רק כשיגיע זמני להתאפסן בבית אבות 🤪), קשה לי להכין רשימה כזו של עשרה קטעים בלבד. והרי אני אוהבת כל כך הרבה מוזיקה ומסוגים שונים ושל אמנים שונים, והמוזיקה הזאת נטועה עמוק בלבי – בלתי אפשרי למצות ברשימה קצרה… אבל אניח את הפרפקציוניזם בצד (וכשהוא יציק מדי פעם אשתדל לתת לו בעיטה, שיעוף קיבינימט 🤬) ופשוט אכין רשימה של קטעים אהובים במיוחד, שמרגשים אותי במיוחד ושיש לי אליהם קשר רגשי ואסתטי עמוק. מן הסתם יישארו מחוץ לרשימה קטעים ושירים שאני גם ממש ממש אוהבת אבל פשוט אין מקום לכולם או שבאותו רגע לא אזכור אותם והם יצוצו אחר כך. אז תמיד אפשר פשוט להכין רשימה נוספת 🙂

אבל – אני חייבת לערוך כמה רשימות נפרדות כאלו לפי קטגוריות שונות. למשל – מוזיקה קלאסית, מוזיקה ישראלית ישנה/נוסטלגית, מוזיקה לועזית ישנה/נוסטלגית, פופ/רוק/אלטרנטיבי/אלקטרוני לועזי וישראלי, ועוד…
כמו כן – בחלק מהרשימות אולי אאלץ לגלוש לקצת יותר מעשרה קטעים. אני לגמרי מבינה את ההגבלה ההגיונית של "השרביט המוזיקלי" לעשרה שירים/קטעים – הרי לקוראים בטח קשה להתרכז ברשימה ארוכה מדי – אבל פה ושם יש שירים שאני פשוט לא יכולה להשמיט, אז אולי אוסיף לפעמים עוד שניים-שלושה, משהו כזה…

בקיצור, נתחיל ממוזיקה ישראלית ישנה נוסטלגית (ואני כבר מתריעה שכנראה אאלץ לעשות חלק ב' לרשימה זו 🙂 )

כבר כתבתי בעבר בבלוג שלי על פסקול ילדותי שמורכב בין השאר ובעיקר מהמוזיקה שאבי השמיע בבית, בעיקר מקלטות שהוא הקליט (נראה לי שבעיקר מוזיקה שהקליט מהרדיו, אך לא רק), וגם הקטעים ברשימה הזו הם רובם ככולם מאותו פסקול ילדות מהקלטות הללו.

כדי שלא אחזור על עצמי בכל שיר ושיר, פשוט אציין שלכולם יש לטעמי לחנים קסומים, וכל שיר הוא עולם ומלואו של יופי – בצלילים ובמילים.
השירים הללו מעוררים בי תחושה של טוהר ויופי מזוקק, של ראשוניות ותחילת הדרך, של תקוות גדולות, הבטחות וציפיות, של געגועי אין-קץ. הם מעוררים גם זכרונות פיזיים של מקומות בזמנים שונים, של הריחות שעמדו באוויר, של סביבה רוויית טבע, של המרחב הציבורי שהיה שונה כל כך מעכשיו, של אנשים, של הווי חיים, של משפחה, חלום שהיה ונגוז.

הדודאים – סקסטה:

בלדה לנערי שגדל – אילנה רובינא:

בוא ואשק לך – הגבעטרון:

גן נעול – שוקי ודורית:

ערב קיץ ויונים – רוחמה רז:

זיכרון שקשור לשיר הזה: בתקופה שבה הייתי סטודנטית למדתי באוניברסיטה בעיר רחוקה מזו של הוריי וגרתי במעונות, ומדי פעם נסעתי אליהם בסופי השבוע. באחת מהנסיעות הללו להוריי האוטובוס היה עמוס ודחוס במיוחד בנוסעים רבים, והייתה תחושה צפופה שהעיקה עליי. במושב שליידי התיישב איש מאוד גדול ושמן, די מבוגר, שנראה מוזנח ומרופט, וקצת נאלצתי להידחק הצידה, והרגשתי לא בנוח. פתאום האיש הזה התחיל לשיר לעצמו בשקט את השיר היפה והעדין הזה. פתאום, באמצע כל המועקה הזאת, האיש הזה בעל המראה המאיים שר את אחד מאוצרות פסקול ילדותי, שלא שמעתי שנים רבות וכבר כמעט שכחתי. מה הסיכוי שפתאום איש שיושב לידי באוטובוס ישיר דווקא את השיר הזה, שכל כך מרגש אותי וכל כך נשכח ממני… מה שהגביר את ההפתעה היה הניגוד בין המראה הגס והאפרורי שלו לבין השיר העדין. כמובן שבכל מקרה זה מפתיע שמישהו לידך פתאום מתחיל לשיר בקול לעצמו באוטובוס 🙂
אולי המראה שלו היה של אדם עייף, עצוב, מובס ומעוך מהחיים. אולי השיר הזה היה עבורו אחיזה ביופי ובנשמה. ואולי גם הוא מתגעגע, כמוני.

הו מרגנית – מילי מירן:

נראה לי שאני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר הזה (או אחת הפעמים הראשונות). יש לי זיכרון של עצמי יושבת על הרצפה בבית של מי שהייתה חברתי הטובה בתקופת גן חובה, אולי אפילו גם בתקופת גן טרום-חובה. גרנו אז בעיר צפונית – שהייתה אז רק עיירה בתחילת דרכה מוקפת טבע של ואדי וגבעות. תחילת שנות השמונים. אז זוכרת את עצמי יושבת שם אצלה בבית על הרצפה ושומעת את השיר. ואני זוכרת שקראו לה אורלי ולאח התאום שלה קראו ליאור, וצחקנו שאם אומרים הרבה פעמים "אורלי" זה הופך ל"ליאור", וההפך. והשיר הזה מתקשר אצלי עם אותם ראשוניות וטוהר שכתבתי עליהם קודם. אותה תחילת דרך. הורים צעירים, עיירה צעירה, תקוות גדולות, החיים בעיצומם. ניחוחות המרחבים והטבע. הרוחות ההומות, השבילים בין הבתים, המדרגות. אני זוכרת כמה פחדתי מחבורת כלבים מסוימת שהייתה תמיד נובחת עלינו, ואני זוכרת את עצמי רצה ורצה ורצה מהר בבהלה ובחרדה עצומה, יחד עם עוד ילדים, ומטפסת על מתקן המגלשה בגן השעשועים עד למעלה, כי לשם הכלבים לא יכלו להגיע, והם רק נבחו מלמטה, ואני הרגשתי שניצלתי ברגע האחרון ממשהו איום.

אגדת הל"ה – העמרנים:

הרמוניית הקולות שלהם מופלאה בעיניי (או באוזניי בעצם).

חייכי לי בשירים – דודו זכאי:

מישהו הולך תמיד איתי – עפרה חזה:

פעם היו שם פרחים:

לאחרונה גיליתי שהשיר התפרסם בביצוע הפרברים, אך אני דווקא הכרתי את השיר בביצוע אחר שאבי הקליט על קלטת שהשמיע לאורך ילדותי. הביצוע היה כנראה של הגבעטרון, זה די ברור, וכך גם אבי אומר, אך לצערי לא מצאתי באינטרנט שום אזכור לביצוע הגבעטרון לשיר זה, כך שאיני יכולה גם להביא לכאן את הביצוע הזה. כאמור יש לי אותו רק מוקלט בקלטת אודיו מקרטעת בת כ-40 שנה… המרתי את ההקלטה לקובץ מחשב (והאיכות ירודה כמובן בהתאם למקור), אך למיטב ידיעתי איני יכולה לשתף כאן קובץ שמע (אולי רק מי שמשלם על מנוי משודרג לבלוג יכול. אני בגרסת החינם כאן). יש בביצוע ההוא של הגבעטרון הרמוניה מופלאה של קולות ועיבוד פשוט נהדר. ואני ממשיכה לחפש מידע על הביצוע הזה. אז בינתיים אביא כאן את הביצוע של הפרברים (שאני פחות אוהבת, אך כמובן עדיין יפה), וגם ביצוע שמצאתי של חבורת זמר בשם "שדות שבעמק" (שמשום מה קוראים לשיר "ככה יודעים לספר", אך זה אינו שמו אלא רק שורה מתוכו), שאולי קצת יותר מזכיר את הביצוע של הגבעטרון בשל היותם חבורת זמר עם הרמוניה של קולות, אבל עדיין שונה מביצוע הגבעטרון ולא מתקרב לקרסוליו…

הפרברים:

שדות שבעמק:

והנה הגלישה אל מעבר להקצאת עשרת הקטעים – שני שירים של חוה אלברשטיין למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג – לא יכולתי להשמיט מהרשימה:

את תלכי בשדה – חוה אלברשטיין:‏

(כמובן מתוך שיר זה לקוחה כותרת הבלוג שלי. אחד השירים האהובים עלי ביותר – שירים במובן poems)

משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטיין:

ביקור אצל סבא וסבתא ופנורמת הרוחות

ביקור אצל סבא וסבתא (זיכרון ילדות א')‏

ריחות טיגון חביתה
סבא ספון במטבח
אחר כך יאמר בחיוך רחב
ובעיניים נוצצות:‏
‏"אפילו מלכת אנגליה‏
לא מקבלת ארוחה כזאת!"‏

לפני בואי לחיפה
יש סידורים –‏
קונים פסטרמה, קוטג'‏
ומסדרים המיטה

אחר כך יקחוני לטיולים
ברחבי עיר אינסופית
כאילו היא מפת החיים
ואני לומדת דרך הרגליים
את חלוף השנים

בגן האם איש מבוגר מתנהג מוזר
מלוּוה באמו, הוא כמו ילד
סוקר סביבתו במבט רדוף
ואצבעותיו מתעוותות

‏"עכשיו הולכים לסידורי עבודה של סבתא"‏
ובמעלה הכרמל מעפילים, לעת ערב,‏
אל בית שנראה לי כמו
פסגת החלומות –‏
חלונות גדולים בסלון
מגשרים בין רצפה לתקרה
משקיפים אל מדרונות הכרמל האפלים
הנשפכים אל שחור המפרץ,‏
וקור מתוק נשזר באורות המהבהבים
במרחק

אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מפציר ופוקד
מחבּרותיי פרושות על שולחנה
של בעלת הבית הזרה
סבתא סגורה איתה בחדר
השעון מתקתק, ודממה

‏(אלו לא ענייני עבודה)‏

בבית, מקלחת חמה
מערסלת אותי אל חיק הלילה
ניחוח מצעים נקיים
שייכות וביטחון: משפחה, חיים.‏

—————————————

פנורמת הרוחות (זיכרון ילדות ב')‏

מורד הכרמל כבר משחיר
חלונות הענק ניבטים מטה אל מפרץ זרוע-אורות
מן המרחק באות רוחות
מביאות מן המרחבים
הדֵי חיים, אפשרויות

מתדפּקות אלֵי חלון, אל סף הבית המואר

בחוץ קר.‏
דממה בחדרי הבית,‏
בתוך הגוף תקוות חמות.‏

בְּרכּוּת שטיחים נבלע תקתוק שעון,‏
רהיטים נאים, תמונות תלויות,‏
נקי ומסודר – נעים לחיות

בחדר הסגור – סבתא ואישה זרה

בדרכנו לכאן עלינו בעלייה תלולה
סבא אמר – לסבתא יש פגישה בענייני עבודה.‏
האם כבר אז ידעתי את שביקש שלא אדע?‏

רשימותיי מונחות על השולחן לפנַי
אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מדרבן ומתרשם משקדנותי

אך לבי האבוד נוהה אל פנורמת הרוחות,‏
אל החוּצוֹת

‏(ובִּפנים זִרעֵי סדקים כּוֹרעים לנבּוֹט)‏

ואני רואה איך הזגוגיות הן בעצם רוח שהתמצקה על סף ההכרה,‏
האורות הרחוקים – הבהובי הבטחות כוזבות,‏
והבית היפה – רצפת ההיכל – קרקעית חלום –‏
אשר מעבר לה – כאוס, קץ הדימיון

Sonata in A minor for Arpeggione and Piano, D. 821 – Franz Schubert

זו אחת היצירות הקלאסיות האהובות עליי ביותר. כמו יצירות אחרות שציינתי בעבר כאן בבלוג, גם היא חלק מפסקול ילדותי, שכן נכללה באותן קסטות שאבי הקליט בהן מוזיקה מהרדיו או מתקליטים (המילים המסומנות בקו תחתון מקושרות לרשומה שכתבתי בעניין זה לפני כשלוש שנים). היצירה הזו תמיד מרגשת אותי, יש משהו מסתורי בצלילים שלה, במלודיה, ובטח כשהגיחה כך עם היופי המסתורי המכשף שלה ממעמקי רחשי הקסטה, אי אז… רק לחשוב על חורף אירופאי כהה מחוץ לחלון, ניחוחות הגשם, העצים והשבילים, האפרוריות המוריקה הזו, ספוגת החיים והחלומות והכיסופים… והיצירה מלאה אוצרות מלודיים לאורך כל הדרך…

יש כמובן ביצועים שונים, וניסיתי למצוא ביצוע שיהיה כמה שיותר דומה לביצוע הספציפי המוקלט שם. מצאתי את הביצוע הזה שמבוצע על הכלי המקורי שהיצירה נועדה לו (ארפג'יונה) – ומכל הביצועים ששמעתי זה נשמע לי הקרוב ביותר.

פרק 1:

פרקים 2 ו-3:


אני זוכרת שכילדה או כבת עשרה (כלומר, בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים) ראיתי בטלוויזיה סרטון מצויר שליווה את היצירה הזו – ובסרטון קבוצה קטנה של נגנים ממשיכה לנגן את היצירה הזו בהתמדה למרות כל מה שעובר עליהם – תוך כדי שמעבירים אותם ממקום למקום… וגם כשהם שוקעים במצולות הים, הם ממשיכים לנגן שם את היצירה… הייתי שמחה למצוא את הסרטון הזה, אך לא הצלחתי למצוא במרשתת אפילו רמז לקיומו…
משום מה בזיכרון שלי הסרטון היה חלק מתוכנית שנקראה משהו כמו "סיפורי הופמן" ובמסגרתה נכללו סרטונים מצוירים שונים… אך "סיפורי הופמן" היחידי שעולה בחיפושי הגוגל הוא האופרה של אופנבך… אולי ממרחק השנים הזיכרון שלי עשה מישמש מכמה דברים…

בכל אופן, תמיד כשאני מאזינה ליצירה הזו אני מרגישה שצליליה מגיעים אליי ממצולות הזמן, בדיוק כשם שהנגנים באותו סרטון ממשיכים לנגן אותה במצולות הים…

שישי בערב

מדליקה טלוויזיה
ובוחרת דווקא ברדיו – דרך האפליקציה של "כאן" – קול המוזיקה.
שנים רבות לא האזנתי לקול המוזיקה.
פעם נהגתי להאזין רבות, ולרדיו בכלל,
אך כבר אין "מכשיר רדיו", אין "מערכת סטריאו", יש מחשב וטלוויזיה חכמה,
אז ההרגל התפוגג לו, וחבל

שישי בערב
שקט
גם בבית גם בחוץ
(מבחוץ פה ושם קולות אנשים, ילדים)
השבת צונחת
מבחוץ נכנסת רוח מפתיעה ביופיה,
אוויר רענן, קריר,
איזה יופי שבכל זאת, עדיין, בעידן פוסט-פוסט-פוסט-חיים זה,
בתוך הכלום של ההווה,
עדיין הרוח הומה, מפיחה, ועוד יש

געגועים מוזרים רדומים, כל כך רציתי לחיות ולהיות

שישי בערב ושקט ודומם,
אני לבד,
ההורים רחוקים ותמיד היו,
האחיות רחוקות, כל אחת בחייה ובעיותיה,
וכנראה מוטב המרחק (כמה עצוב. ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא),
בן הזוג כתמיד בחדר השינה במיטה,
צפה שעות בטלוויזיה ועכשיו כנראה ישן,
אני לבד בסלון

עוד מעט בת 42
איך השנים עברו

באמת שרציתי
אך לא בדיוק יצא
והרי, אלו החיים, ותמיד היו.
אבל אני כנראה ויתרתי מהר, נבהלתי, התבלבלתי, התעייפתי, הצטמצמתי.

בקול המוזיקה צלילים של יצירה שמימית פתאום תופסים אותי, אני נדרכת,
כבר שכחתי איך זה להתרגש מגילוי מוזיקה קסומה,
ההתפעמות, התעופה

שקט וחשוך ולבד בשישי בערב
ואני מתעטפת לי במוזיקה קסומה
כמו פעם, כשהייתי ילדה
בודדה

ובעצם, דבר לא נשתנה

שבת שלום 🙂
ומתנצלת על המלודרמטיות. הוצפתי ברגשות עדנה ותוגה מהורהרים (מאין באתי ולאן אני הולכת).
עדיף מרגשות מעורערים 😁

 

הילוך אלמותי

חלומי הראשון:‏
אל האופק, איתי,‏
הילדים מהגן, בהילוך איטי,‏
מדלגים, אל הרים, בינות העצים
הגבוהים בִּשְדֵרַת עלוּמֵי החיים

אל השמש – גדולה, תלויה וחמה –‏
זווית חיוכנו נשלחת תמה,‏
כמו קרנינו עונות לקרניה מאז
העירה אותנו אל יום עטור פז

קדימה – פנינו רואות, מבקשות,‏
קדימה – אל אופק ניסים, נפלאות,‏
ומצדֵי השדרה הרחבה משתרעים
שדות עד אינסוף, סודות מרצדים

לפעמים הכול קצת יותר מדי בשבילי

ולפעמים אני מרגישה כל כך כל כך מבולבלת ואבודה. וכל כך לא מבינה מה בדיוק קורה ואיך הכי נכון להתנהל. מי נגד מי, ומה פה קורה פה.
ביממה האחרונה, בעקבות עניין לא מובן ומאתגר, החרדה הרימה ראש, ועיניה נפוחות מבכי. אך בינתיים הדברים נראים קצת יותר מובנים ויש רגיעה והקלה.
כן, הרגשות שלי לעיתים סוערים ומשתוללים ואני במצב צבירה מוזר ביותר.
תקופה כל כך מאתגרת, ובסך הכול אני עוברת אותה יפה, אבל יש רגעים של שבירה תחת הלחצים והמתחים והאי-ודאות. אני משתדלת לפעול נכון ובחוכמה, אבל בנקודות מסוימות קצת נשברת. הביטחון העצמי, הרעוע ממילא, קורס מדי פעם טוטאלית. המוח מרגיש לפעמים כבר מעוך ממאמץ (ונדמה כי משקיעה מאמץ רב מדי בדברים קטנים) ודרוס ממחשבות כבדות ומבולבלות, מהניסיון להבין ולארגן, ונתקע בבלק-אאוט, בקצר חשמלי. נראה לי שפעם הייתי הרבה יותר חדה, מושחזת. נראה לי שהתדרדרתי קוגניטיבית.
בסך הכול נראה כי הדברים מתקדמים בכיוון הנכון.
אך הלילה פקדוני סיוטים, לצערי כבר איני זוכרת את תוכנם, אף על פי שהתעוררתי נסערת ממשמעותם הסמלית שהייתה מאוד מובנת לי באותו רגע של יקיצה. זכור לי במעומעם כי היה צריך להחביא מעשה רצח, והאלימות פשתה במחשכים, אך אני מצאתי עליית גג עם ספרים ישנים, כמו הספרים אצל סבא, כמו החיים הקודמים, שבהם היה מקום בעולם לנפש פיוטית ועדינה, והכלניות עוד הצטבעו בשלל גוונים במעלה הגבעה הירוקה שליד ביתם, והרוח הקלה ליטפה בלחי ובעלי הכותרת, והיה אפשר לטייל אט אט אל הפסגה, בהתרגשות לקראתה, לקראת כל היופי הזה.

אבא סיפר לי לאחרונה שכל הגבעה הזו כבר נתונה תחת בטון הבתים שנבנו עליה, אין עוד את הדרך ההיא בינות הצמחייה הירוקה והפרחים הצבעוניים העדינים.

 


 

To-morrow, and to-morrow, and to-morrow,
Creeps in this petty pace from day to day,
To the last syllable of recorded time;
And all our yesterdays have lighted fools
The way to dusty death. Out, out, brief candle!
Life's but a walking shadow, a poor player,
That struts and frets his hour upon the stage,
And then is heard no more. It is a tale
Told by an idiot, full of sound and fury,
Signifying nothing.

(Shakespeare, Macbeth)

ימי חורף וחנוכה

אני מתענגת על מזג האוויר החורפי הזה, פשוט נפלא.
למרות תלאות הדרך באוטובוסים וברחובות המוצפים בדרך לעבודה ובחזרה (זה לא היה כזה נורא);
ואף על פי שאיך שיצאתי החוצה בבוקר גיליתי שנעלי החצי מגף שלי (שנעלתי הבוקר לראשונה מאז החורף הקודם) כנראה זקוקות לתיקון כי מים החלו לחדור אליהן טיפין טיפין וללחך בחשק את הגרביים ההמומים;
ואף על פי שלמרבה תדהמתי באחד האוטובוסים היה מודלק מזגן על קירור, וכשביקשתי מנהג האוטובוס לכבות, הוא אמר שזה לא קירור אלא רק אוורור, וכשהצעתי לפתוח חלון הוא אמר שאני מוזמנת, אבל שהוא עדיין לא יכבה את האוורור כי זה עוזר להעלים את האדים מהחלונות, אז קפאתי כל הדרך וחששתי שאצטנן; והתברר שגם לאחרים היה קר, אבל הם לא אמרו שום דבר; רק כשאני דיברתי על זה, הם פתאום הסכימו ונהיו מעורבים רגשית;
למרות כל זאת – נהניתי מיום החורף, עם ביצועי מזג האוויר המרגשים, ושפע המשקעים שהאדמה והצמחייה כל כך זקוקות להם, ובעבודה היה שקט ונעים (השבוע הבוס לא נמצא אז אנחנו בהילוך נמוך ורגוע יותר), ופינטזתי על להיות בבית ולהתכרבל בפוך ולהתחבא מהעולם, והנה עכשיו אני כאן במיטה, קצת מתפנקת מול מפזר החום, כשבחוץ משתוללת סופה, אבל אני בבית המוגן, יכולה להתעטף בחלומות ובשלווה ולהתכנס לתוך העולם שלי, ומאזינה למוסיקה קסומה כמו למשל:


חג החנוכה תמיד היה החג האהוב עלי ביותר. בחוץ קור, גשם ועננים אפורים ובפנים אור וחום חגיגיים. ושירי החג רבים ויפים. יש לי זיכרון מכונן מחג החנוכה בגן – איני זוכרת כרגע אם זה היה בגן טרום-חובה או בגן חובה. פעם, מזמן, כשהייתי בצבא בבסיס, כשנשארתי שם למשמרת לילה של שמירה, נחה עלי ההשראה וכתבתי בפירוט קטע ארוך ופיוטי על הזיכרון הזה, וגם על זיכרונות אחרים שפתאום עלו בי, כמו זיכרון של מוסיקת פסנתר קסומה ששמעתי פעם. רגעי התעלות רגשית, אסתטית ורוחנית שחוויתי. למחרת חיפשתי את הדפים שכתבתי בהם, והם פשוט נעלמו ללא זכר. הפכתי את התיק שלי, חיפשתי במשרד – ללא הועיל. נעלמו לנצח. מוזר. הצטערתי על כך זמן רב, עד שהשלמתי עם זה.
בכל מקרה, זיכרון החנוכה מהגן:
זוכרת את עצמי צועדת לקראת הגן כשהוריי, או אחד מהם, לצדי, הולכים יחד למסיבת החנוכה. הנופים באותה עיר צפונית היו אז בראשתיים יותר, מעט מבנים ומסביב מרחבים של גבעות וצמחיה וסלעים, הטבע במלוא הדרו. מזג האוויר חורפי מאוד, עננים שחורים כבדים מכסים את השמיים, הנוף התכהה והצבעים התחדדו – צמחים ירוקים הפכו ליותר ירוקים, האבנים ליותר אפורות-בז', האדמה ליותר חומה. האוויר ספוג ניחוח רענן עמוק של עפר לח ורקמות צמחים רטובות וגשם שעומד לרדת, הכל הומה לקראת סופה, אך בהשתהות שקטה, ומתח נעים ומבטיח באוויר.
אני מתרגשת לקראת המסיבה. אנו עוברים בשער ואני רואה מרחוק את מבנה הגן. מחלונותיו מופץ אור נגוהות עז, ונטבע בי רושם הניגוד הדרמטי בין הקור האפרפר של החוץ לבין הצהוב החם של הפנים. מבנה הגן קורא לי לבוא, כמו אלומות האור הן זרועות המושכות אותי אליו. נשמעים מרחוק קולות החגיגה, קולות אנשים ומוזיקה. קְצוֹת הקולות מגיעים אלי עם הרוח. אני לא יודעת מה מחכה לי שם. אני גם קצת חוששת. אני ילדה מאוד עדינה, פגיעה וביישנית. אני גם שמחה כי אני מבינה שמשהו מאוד מיוחד מתרחש, משהו מיוחד הולך לקרות.
אני כמעט לא זוכרת בכלל את המסיבה עצמה, רק הבלחי רגעים או תחושה של רגעים, פירורי זיכרון עמום. איזו שמחה כללית, איזה מראה לא מוגדר של אנשים וילדים חוגגים ואני בתוכם, וחנוכייה ונרות ומשחקים וחיוכים. פתאום אני קצת זוכרת, אולי קראו לי להדליק את אחד הנרות, ונורא התרגשתי. ואולי זיכרוני בוגד בי וזה בעצם לא קרה.
אבל דווקא הרגעים לקראת ההגעה למסיבה, שבהם אני מסתכלת מרחוק על מבנה הגן המאיר, תחת שמיים הומים חורף כהה, ושומעת מרחוק את הקולות, הם הם הרגעים שנחרתו בי כרגע מכונן בחיי.

הביצוע המושלם

את הביצוע המושלם אני לא מצליחה למצוא ביוטיוב; את הביצוע המושלם יש לי בקובץ מחשב שהמרתי בעזרת אבא שלי מהקסטה המקורית עליה אבא שלי הקליט את היצירה מהיכן שהוא – רדיו או תקליט – אי שם בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים – שמה באנגליה הרחוקה, החורפית, המנמנמת בערש הזמן הספוג תקוות גדולות; את הביצוע המושלם, שיופיו האינסופי, החמקמק, קפא לנצח בקואורדינטות זמן ומיקום בלתי מושגות, מלווה איזה רחש רקע שקט – ספק חריצֵי תקליט, ספק גלֵי האֶתֶר, ספק המיית הבית ההוא, כאילו מתחננת לעצור את הזמן, כמנבאת את עומק געגועי העתיד. הביצוע המושלם מזכיר לי את השטיח מקיר לקיר, את הבית החם, את החלון הגדול הצופה אל החצר האחורית הירוקה, הדשא הרענן הרטוב, חומת האבנים ספוגת הגשם, המדיפה ניחוח קור והבטחה, שדרכה חמקו סנאים קטנים אל העולם שמעבר, אל העצים, אל השבילים, אל האגם, אל שערים וחצרות ובתים, אל רחובות רומזֵי חיים. וממעל, השמיים האפורים מתכרבלים בעננים, כמו הכול עטוף, שמור, מוגן, בחלומות, בשרעפים.

את כל היופי הזה ספגתי מאבא שלי, אבא המאכזב שלי, אבא האוהב והאהוב שלי, אבא המטפל והדואג, אבא המקניט והפוגע שלי, אבא השובר דברים, אבא המשתולל וצורח במבט מטורף, אבא המטפח חלומות, אבא המדבר בעיקר על עצמו, אבא החולה בנפשו, אבא החכם והמלא ידע ואוצרות תרבות, אבא המלטף והמפנק, אבא המחבק, אבא המצחיק, הצוחק, המלגלג, אבא המלעיט אותי בשוקולד עד כדי התמכרות, כי אהבה זה שוקולד ושוקולד זה אהבה, אבא העוקב אחר מה שאני אוכלת ומעיר ומבקר ונרתע ממני, אני כבר לא ילדונת חמודה, אני מתבגרת מיוסרת אבודה. חשבתי שירשתי עולם ומלואו של תקוות גדולות, אך לא ירשתי דבר מלבד הבטחות כוזבות, אכזבות. אני שומרת באדיקות על אוצרות היופי האלו, אך החוט המחובר אליהם קרוע, אינו מוביל לשום דבר. 

אני זוכרת שהשמעתי את הקטע המוסיקלי הזה, לצד קטעים קלאסיים שקטים ועדינים נוספים, לאחותי הקטנה, כשהייתה ילדה קטנה, כדי להרגיע אותה (נטתה להיפראקטיביות), חשבתי שתאהב את היופי, שאני מכירה לה כך אוצרות תרבות (כפי שאבי הכיר לי), אך להפתעתי היא לא אהבה את זה, היא נרתעה, היא אמרה בפרצוף מודאג שזה עצוב מדי, ורצתה מוסיקה אחרת, שמחה.

אותי המוסיקה העצובה הזו משמחת עד מאוד, גודשת את לבי בהתרגשות, אני רוצה להתכרבל בה לנצח בתוך חורף אינסופי.

עזבו אותי מכל ענייני המשרד, העבודה, הניירת, האנשים, הפוליטיקות הקטנות, הקשקושים והשטויות, עזבו אותי מכל הטפל הזה, עזבו אותי מהמרחב הציבורי הישראלי האגרסיבי, המכוער והרועש, אני רוצה בחזרה למקור, אני לא שייכת לכאן, אני שייכת למקום אחר, רחוק כל כך כל כך, אבל אולי המקום לא קיים באמת, אולי אף פעם לא היה קיים, אולי רק בחלומות, ואולי אף פעם לא אהיה שייכת. אבל זה בסדר, גם בגלות נצחית אני יכולה ליהנות כתיירת.

והנה אחד הביצועים הלא מושלמים ביוטיוב:

James Galway – Songs for Annie וקצת על אנגליה ועל אבא

אני מנסה למצוא דרך לזהות את אותה מוסיקה קסומה מהילדות שנזכרתי בה מתוך חלום ושהצלחתי למצוא על אחת הקלטות המשפחתיות הנוסטלגיות שאבי הקליט בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. את כל הקלטות הללו המרתי לקבצים דיגיטליים במחשב, כך שיש לי קובץ mp3 של המוסיקה ההיא (באיכות לא מדהימה כמובן), אבל אין לי דרך להעלות כאן קובץ אודיו – את זה אפשר לעשות רק בתשלום, ואני כאן בגרסת החינם – כך שאוכל לשתף אתכם במוסיקה זו רק אם אזהה את היצירה ואצליח למצוא אותה ביוטיוב ואשים כאן קישור. אמשיך לחפש ולבדוק… ובינתיים, עד אז –

ישנם כמובן עוד שלל קטעי מוסיקה, קסומים לא פחות (לפחות באזניי, המשוחדות בנוסטלגיית הילדות), שאשמח לשתף בה אתכם.

יש את האלבום הזה – Songs for Annie – של החלילן James Galway שהיה לאבא שלי בתקליט שהוא השמיע שוב ושוב ושוב ושוב, פסקול ילדותי האהוב.

שלוש שנים גרנו באנגליה, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. נסענו לשם כשהייתי בת כמה חודשים וחזרנו כשהייתי בת 4. אבא שלי השמיע שם את האלבום הזה, שנקשר עמוק בתודעתי עם הוויית אנגליה הרומנטית. בתים אנגליים עם שטיחים מקיר לקיר, החום שבפנים מול הקור שבחוץ, עננים אפורים מעל ארכיטקטורה נפלאה, האסתטיקה הייחודית, העדינה, החצרות הציוריות, הסנאים שחומקים אל מעבר לחומת הגן, בין העצים, השבילים הנסתרים, הנהר, שפע הצמחיה הירוקה, כל רחוב גדוש ביופי, הדלתות, החלונות, המדרגות, השערים, הגנים… כל יציאה החוצה הייתה חוויה נעימה, מרגשת, יפה. מגע חומות האבן העתיקות, הקרות, הספוגות בגשם… וההורים, צעירים, נמרצים, עם חוג חברים בינלאומי והווי חברתי תוסס, נסיעות וטיולים וחוויות וחנויות אנגליות מלאות אופי ומסורת, אוצרות תרבות… וכרי דשא ועצים ומרחבים, מרחבים של יופי… כן, ספגתי מאבא שלי הרבה נוסטלגיה לאנגליה (ושמא גם ניתן לומר, את המיתוס הרומנטי)… והוא דאג לטפח אותה בי… הוא עדיין חי באופן יומיומי את הנוסטלגיה הזו (מהססת אם לומר מתבוסס בה, האם להוסיף קונוטציה שלילית), למרות שאנגליה מאוד השתנתה. אני כבר לא יודעת מה עמדתי כלפי התפיסות הרומנטיות הללו. למדתי להתפכח מהמון דברים ולראות את המציאות בצורה יותר פרופורציונאלית ומאוזנת, יותר מציאותית… הרי באנגליה של אז היו גם דברים רעים וסתמיים. תמיד יש גם דברים רעים וסתמיים. מה גם שגרנו בעיר ציורית במיוחד, ולא חסרים גם חורים באנגליה, ערים תעשייתיות, שכונות עוני… אבל אולי זה בכלל לא העניין. העניין הוא שבאמת היה שם יופי נשגב. שבאמת הייתה שם תרבות נפלאה. ששמרו על האסתטיקה המעודנת של המרחב הציבורי למען היופי שעושה כל כך טוב לנפש. כדי לחיות בסביבה מעוררת השראה. כדי לכבד את הטבע ואת המרחב הציבורי ואת הזולת.

(אני דומה לאבא שלי גם בנטייה לפאתוס ולכתיבה בפאתוס, כפי שאני מניחה שהכתיבה שלי בבלוג ממחישה מן הסתם, וודאי בפוסט ספציפי זה. אני גם דומה לו בציניות הנלווית, אך באופן שונה ממנו. אני גרסה משלי, דומה לו בהיבטים מסוימים ושונה ממנו מאוד מאוד בהיבטים אחרים).

יכולנו להישאר שם, באנגליה. אבא שלי קיבל הצעה מהאוניברסיטה… אבל היה לו ברור שהוא חוזר לישראל, ממניעי אהבת הארץ, ציונות… וכך היה, חזרנו. עד היום הוא מתחרט שחזר ארצה, אחרי שראה למה המדינה הזאת הפכה, איך היא השתנתה והִדרדרה לבלי הכר מבחינה תרבותית, סביבתית, אנושית… אני מבינה אותו לגמרי. אני גם מרגישה זאת. כמובן לא באותה מידה כמוהו, בהיותו בן 70. הוא חש בחריפות את ההבדלים המדכאים בין אז להיום. אם כי יש גם תהליכים שהם גלובליים… רק שכאן מרגישים זאת ביתר שאת, בצורה מואצת…

בכל אופן, המשכנו לשמוע את האלבום הזה גם כשחזרנו לישראל, והוא תמיד עורר בי געגוע עז עד דמעות לתקופה מלאת קסם, שעם הזמן נדמתה יותר כחלום חמקמק, כאגדה נושנה.

הנה כמה קטעים אהובים עלי מתוכו (אלו שהצלחתי למצוא ביוטיוב):

 

 

(לא ברור לי למה היה צריך בקליפ הזה את שלוש רקדניות הבלט הרוטטות הללו ואת רעש גלגלי הכרכרה שפתאום מגיח מבין הצלילים היפים, אבל ניחא…).

השיר הידוע של ג'ון דנבר, Annie's Song. רק בשלב מאוחר יותר למדתי שהקטע מבוסס על שיר משנות השבעים, חשבתי שזה לחן קלאסי או עממי… זה היה הקטע האהוב עלי ביותר מכל האלבום. אני זוכרת איך שאבא שלי היה שם את השיר הזה ואני הייתי מתחילה לרקוד ברחבי הסלון בתנועות דרמטיות מלאות הבעה, כולי שקועה בדינמיקת השיר. ואני זוכרת שזה היה מצחיק אותו. לא זוכרת אם ניסיתי להצחיק – זה נכון שהייתי עושה הרבה דברים בשביל להצחיק, בדרנית כזאת – אך למיטב זכרוני לצלילי שיר זה רקדתי בשיא הרצינות. אבל אולי הוא לא צחק עלי, אולי צחק כי הייתי חמודה, והרי ילדים יכולים מאוד להצחיק בהתנהגותם הלא מודעת לעצמה, גם אם אינם מתכוונים לכך… (מנסה לאזן עם פרופורציות, לא למהר לייחס לו תגובות מזלזלות, מקטינות, מקניטות, ציניות, משפילות, מגחיכות, מצלקות, אם כי יש לו הרבה כאלו, והוא נוטה לצחוק על אנשים, גם על כולנו במשפחה).
 

 

ולחן עממי קלטי יפהפה מאירלנד:

 

אני חושבת שאבא שלי איכשהו איבד או זרק בכוונה (יש לו קטעים הזויים פסיכים) או השאיר מאחור בדירות קודמות במעברי דירה (לטענת אמא שלי) את התקליטים האהובים (כולל אלבום פסטיגל אהוב עלי, ועוד), כולל התקליט הזה. אני צריכה לבדוק איתו (לפני כמה זמן הוא שאל אותי אם התקליטים אצלי. ממש לא. חבל שהוא לא שומר על הדברים הללו, חבל שהוא זורק כל כך בקלות את אוצרות האחווה המשפחתית שלנו, מה כבר נשאר ממנה, מן העבר המשותף). אבל בכל אופן יש לי מהאינטרנט את עטיפת האלבום, חזית וגב:

songs for annie - front

songs for annie - back

אני זוכרת איך תמונת התקריב של האישה בגב העטיפה הרשימה אותי וגם קצת הפחידה כי הפנים גדולות ומצולמות מאוד מאוד מקרוב… אבל חשבתי שהיא יפה. הבנתי שהאישה הזו מאוד חשובה ובטח מיוחדת כי האלבום מוקדש לה ונוצר למענה. העובדה שהוא יצר את האלבום הזה בשבילה ובהשראתה הייתה בעיני מופלאה…. כילדה ממש קטנה חשבתי שגאלווי הוא זה שהלחין את המנגינה של Annie's Song במיוחד למענה, והמנגינה מלאת ההשראה הביעה את אהבתם הנעלה והטהורה, הנצחית…
האלבום יצא ב- 1978, והנה, אני קוראת כעת בוויקיפדיה שהם התגרשו בתחילת שנות השמונים (ב- 1984 כבר התחתן עם מישהי אחרת, אשתו השלישית….). החלום ושברו 🙂

המממ…. כל המוסיקה הזאת מאוד מחוברת לי רגשית עם אבא שלי, וגם אבא שלי היה אהבה נכזבת… אבל המוסיקה, המוסיקה תמיד יפה, תמיד נוגעת, תמיד מרגשת, תמיד מבטיחה, תמיד כאן, טבועה בדי.אן.איי שלי, תמיד מחזירה לאותה נקודה בזמן שבה הכל היה אפשרי ושבה הרגשתי – גם אם הייתה זו רק אשליה – מוקפת בחיים גדולים, במשמעות וביופי.