כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני חודשיים. די הרבה זמן. התחלתי לעבוד במקום החדש, ונשאבתי לשגרה החדשה. רוב כוחותיי והאנרגיה שלי הופנו להתמודדות עם השגרה המחייבת החדשה הזו, להתרגלות אליה ולתיפקוד הבסיסי שלי בתוכה. מקום חדש, אנשים חדשים, סביבת עבודה חדשה, כללי ארגון חדשים, שעות עבודה חדשות, נושאים חדשים שבאחריותי, עולם חדש.
עצם הצורך להתעורר כל בוקר בשעה שש כבר היה אתגר בשבילי – ולהפתעתי ולשמחתי הרבה גיליתי שזה בכלל לא קשה לי, ושהתרגלתי לזה מהר, ושבסדר גמור לי עם זה. ובהתאם, אני גם מתעייפת מוקדם והולכת לישון יחסית מוקדם. בעבודה הקודמת הייתי צריכה הרבה פעמים להישאר עד מאוחר במשרד, עד הערב (ובהתאם גם לרוב הגעתי למשרד בימים כאלו מאוחר בבוקר), והייתי מגיעה הביתה כשהיום כבר נגמר וגם אני כבר גמורה. בעבודה החדשה אין כזה דבר – אני מגיעה מוקדם ויוצאת מוקדם (בסביבות 16:30), וזה נחמד שאני יוצאת מהעבודה כשיש עוד כמה שעות טובות לפני סוף היום. אבל עד כה עדיין הייתי עייפה ומותשת כבר כשהגעתי הביתה כי אני צריכה עוד להתרגל לשגרת היום הזו ולכל המאמץ הנפשי הזה – לתקשר עם אנשים חדשים ולשחק את המשחק החברתי של הבחוץ… וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה הקלה גדולה, וטופחת לעצמי על השכם על התיפקוד ה"זורם" שלי, אחרי כל החששות וחוסר הביטחון שהיו לי…
בהתחלה היו לי כמה רגעים לא פשוטים – על היום השני חטפתי וירוס נוראי של בחילות והקאות, הלכתי הביתה בצהריים, הרגשתי זוועה. באותו יום לא ידעתי שזה וירוס (רק אח"כ גיליתי שגם לאחרים היה), ותהיתי אם המקום הזה לא עושה לי טוב, חנוק לי, פתאום הרגשתי שלא בא לי לחזור לשם, שאני לא מבינה מה רוצים ממני, מה אני אמורה לעשות שם בכלל, שלא בא לי לעבוד בכלל, שכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, שאולי התפקיד הזה לא מתאים לי… אבל כשחזרתי למשרד אחרי יום וחצי הכול היה הרבה פחות דרמטי ממה שנבנה אצלי בראש… והבוס שלי והעובדת השנייה היו כל כך חמודים ונעימים וחמים ורגועים ואכפתיים, שפשוט גרמו לי להרגיש בנוח ושהכול בסדר ושלא צריך להתרגש.
נכון לעכשיו ממש נחמד ונעים לי שם. האנשים בסביבת העבודה שלי, גם אלו שאיתם אני עובדת ישירות וגם במעגל המורחב יותר, ממש נחמדים וכיף לי איתם. הבוס שלי חמוד ומקסים (קצת מקסים יותר מדי בשביל הלב המתרגש שלי). הבחורה שאני עובדת איתה גם ממש חמודה ומקסימה. בעצם, ההגדרה הנכונה יותר ליחסי העבודה בינינו היא שאני ממונה עליה… כן כן, אני עכשיו "בוסית", רחמנא ליצלן… ואני ממש לא רגילה למעמד החדש הזה, וגם לא ממש מתנהלת לפיו. כלומר, אני לא מזלזלת בזה, אבל לוקחת את זה באיזי, תוך שמירה על גבולות מסוימים. אני צריכה בכל זאת להתנהל כממונה עליה, וגם הבוס שלי אמר לי בפירוש שזה חלק מתפקידי ונתן לי טיפים פה ושם. אמר לי שזה מעולה שאנחנו מסתדרות ממש טוב, הוא שמח שיש ביננו יחסי חברות טובים, והוא גם אוהב אותה והיא נהדרת, אבל לא לשכוח שאני עדיין גם ממונה עליה, ואם צריך להעיר לה משהו – שארגיש בנוח להעיר לה, אפשר לומר את הדברים בחיוביות ובאכפתיות, והוא סומך עליי שאדע לעשות זאת בצורה הנכונה. ואכן פה ושם יצא לי לומר לה דברים שהייתי צריכה להפנות תשומת לבה אליהם, בגישה חברית וסימפטית וברוח טובה, והיא מייד הבינה וקיבלה את הדברים. כיף לנו לעבוד ביחד, ויש ביננו חיבור ממש טוב. אפשר לומר שאנו כבר חברות טובות. אני פשוט לוקחת את הדברים לאט, לוקחת את הזמן להכיר אותה ואת המערכת, כך שבהתחלה אני פחות "בוסית", ובהמשך, כשיותר אשלוט בחומר, בטח אדע יותר טוב היכן עליי לקחת את המושכות.
יש כמה נושאים תחת אחריותי שמאתגרים אותי – נושאים שאף פעם לא טיפלתי בהם בעבר – ואני חסרת ביטחון בנוגע אליהם, קצת לחוצה מזה ולא יודעת מה בדיוק יהיה, אך אתמודד, ונראה… אין לי חפיפה מסודרת, כי הקודם בתפקיד נטש חודשיים לפני שהגעתי. אני מקבלת את המידע וההדרכה מאנשים שונים במערכת, ולא בצורה מאוד מסודרת. נושא אחד במיוחד קצת מלחיץ אותי, כי זה נושא כספי שדורש אחריות והבנה בנדון, ועניינים מקצועיים כאלו כל כך רחוקים ממני… אבל אעשה מה שאוכל, ומקווה שיהיה בסדר. וגם אם לא אצליח, לא נורא. כרגע זה בעיניי הפן הבעייתי ביותר עבורי בעבודה, ובקרוב אצטרך להתעסק בזה באינטנסיביות.
הבחורה שעובדת "תחתיי" כבר סיפרה לי על טיפוס קצת בעייתי בחלונות הגבוהים, שצריך להיזהר ממנו – והסיפורים כל כך הזכירו לי דברים שנחשפתי אליהם במקום העבודה הקודם. כי ככה זה, היכן שיש בני אדם, יש גם פוליטיקה ומאבקי כוחות וטיפוסים ו"סיפורים". הדברים חוזרים על עצמם. אני כבר למודת ניסיון ולא מתרגשת. לוקחת הכול ואת כולם בעירבון מוגבל ובגישה של "כבדהו וחשדהו". נזהרת יותר. אני די רגועה יחסית בעבודה, ולא לוקחת קשה. לא משקיעה את הנשמה בעבודה כמו במקום הקודם. עושה מה שצריך, בקצב שלי, נכנסת לעניינים לאט לאט. יותר שומרת על עצמי מאשר במקום הקודם. הרבה יותר מרפּה מדברים, פחות פרפקציוניסטית, פחות "נתקעת" על דברים, לוקחת יותר בקלות, זורמת יותר עם הסיטואציה. והמקום החדש נעים יותר, רגוע יותר, האווירה טובה לי יותר. כמובן שלא הכול מושלם, אבל אין מושלם. וגם – חודשיים זה לא הרבה זמן, זו רק ההתחלה, ואני עדיין מגששת את דרכי, מכירה את המערכת ואת האנשים, מקשיבה ומסתכלת, בוחנת. מביאה בחשבון שדברים יכולים להשתנות, שההרגשה שלי שם עלולה להשתנות, שאני יכולה לגלות בהמשך דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, שעם הזמן אולי אגלה שאני פחות מתאימה לדרישות התפקיד – הכול אפשרי, וכל האפשרויות הן בסדר, ולא יקרה שום אסון גם אם באיזשהו שלב אצטרך מסיבה זו או אחרת לסיים את עבודתי שם. כלומר, גם ה-worst case scenario הוא בסדר מבחינתי.
אבל אם הדברים ימשיכו כפי שהם כרגע, ואם בהמשך אתמודד בהצלחה עם הנושא המקצועי שמאתגר אותי (ושמובן לי כרגע בערך כמו ג'יבריש במבטא סיני כבד) – אהיה מאושרת.
פעם בכמה זמן נכנסתי לבלוג, חשבתי לכתוב, לדווח קצת מה קורה איתי, אבל המילים נתקעו ובקושי יצאו ממני, וכשהן באו – הן היו סתמיות ואפורות ומעטות. הרגשתי שאין לי הרבה על מה לדווח מלבד כמה משפטים יבשושיים ומשעממים, אם כי חיוביים, בנוסח: "בינתיים בסדר לי ונחמד לי בעבודה החדשה, והאנשים נחמדים" וגם "ליל הסדר עם המשפחה דווקא היה נחמד".
כן, אני יודעת, שגרה משעממת זו ברכה. כמו הקללה הסינית: שיהיו לך חיים מעניינים. או אולי זה הפוך? אולי זו ברכה סינית: שיהיו לך חיים משעממים….
ההרגשה היא שאין לי הרבה השראה לכתיבה, לשיתוף, לבטא את עצמי. שאני במצב צבירה של "תיפקוד יומיומי". שזה בסדר, זה טוב, זה חיובי מאוד. אני יחסית מאוזנת. אבל אני מרגישה שהכתיבה שלי נהייתה "עֵצִית" משהו, כלומר קצת "התקשחה", לעומת המפל הנוזלי השוצף שהייתה קודם לכן. כאילו התודעה שלי התקשחה, התמצקה. אולי זו תודעה של אדם מתפקד יותר, "רגיל" יותר, מאוזן יותר. הרגש שקודם לכן שצף וגעש בי, טלטל אותי, כעת קצת רדום, תחת השגחה מבוקרת של מסגרת השגרה היומיומית הפשוטה, המובנית, הפרוצדורלית.
בלילה החלומות מטלטלים אותי בעוצמת הרגש שפורץ בהם, אני חווה בהם חוויות-קצה בין-אישיות ומטאפיזיות ששואבות מתוכי כל טיפת רגש שיש בי, ואני מתעוררת הלומת קרבות, אך לא זוכרת את החלומות בבוקר. כמו בלילה אני חיה חיים מקבילים, שבהם הלב משתולל all over the place, ובבוקר חוזר ממושמע לקופסת היומיום.
חזרתי לקחת כדורים עם תחילת העבודה, ליתר ביטחון, כדי שלא אהיה במצב נפשי רעוע ורגיש מדי שעלול לפעול לרעתי במקום החדש. אפשר להניח שאולי הכדורים הם חלק מהסיבה למצבי המאוזן יותר, אם כי הייתי במצב מאוזן עוד כשרק התחלתי לקחת אותם במינון הנמוך יותר. אז נראה לי שהשגרה החדשה עצמה עשתה לי טוב.
אפרופו ענייני בריאות, התנחל אצלי וירוס שאוהב לקחת את הזמן. כנראה נדבקתי מאבא שלי בליל הסדר, אבל חטפתי את הוירוס באופן קשה יותר ממנו.
רגע, פאוזה לדיווח קצר על ליל הסדר – בהתחלה חשבתי להבריז (כפי שהברזנו בשנים קודמות כבר פעמיים, בילינו בבית והיה נפלא לשם שינוי לא לקחת חלק בקלחת המשפחתית) כי גם אחותי הקטנה רצתה להבריז, אך היא שינתה דעתה והחליטה להגיע לסדר, אז גם אנחנו הגענו. ובאופן מפתיע, היה דווקא יחסית נחמד, כן כן. כמובן שהיו גם קטעים דפוקים כרגיל עם ההורים שלי, אבל פחות מבד"כ, ובקטנה, וגם אני הייתי במצב פחות רגיש, יותר אדיש, יותר חיובי ומשועשע. ונראה לי שמכיוון שאבא שלי לא כ"כ הרגיש טוב, התגובות שלו היו מתונות יותר… וגם האחיינים התנהגו יחסית טוב יותר מבד"כ.
למחרת ליל הסדר כבר הייתי עם כאב גרון וחולשה כללית, וזה התיישב אצלי כמה וכמה ימים, התפתח לאט לאט להצטננות ושיעולים, וככל שחלף השבוע זה הלך והחמיר, עד שבסופ"ש השני של החג כבר הייתי על הפנים, עם כאב גרון, שיעולים כרוניים, צרידות קשה, הצטננות, חולשה, כאב ראש וחום. הקול שלי נעלם כמעט לחלוטין, לא יכולתי לדבר, וכשנאלצתי לומר משהו – זה היה בלחישה מאומצת. לא יכולתי לחזור לעבודה אחרי החג ונשארתי בבית עוד ארבעה ימים. הרופאה אמרה שזו דלקת ויראלית בדרכי הנשימה. חזרתי לעבודה רק ביום חמישי לפני שבוע, ועדיין הייתי עם שיעולים והצטננות. וזה נמשך, וזה עובר לאט לאט, משתפר כל יום. זה עדיין קצת נשאר, שבועיים וחצי אחרי.
קרה לי עוד משהו תוך כדי המחלה הזאת, תופעה פיזית שאף פעם לא קרתה לי – כנראה איבדתי את ההכרה, התעלפתי. זה קרה באמצע הלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר. התעוררתי בתחושה מיובשת מאוד, וכשעמדתי בחדר האמבטיה הייתה לי פתאום סחרחורת נוראית. אני לא בטוחה מה קרה אחר כך. הדבר הבא שאני זוכרת זה שכאילו התעוררתי משינה ומצאתי עצמי שכובה על רצפת חדר האמבטיה. בקושי רב קמתי, ואיכשהו הבאתי עצמי למיטה, וקראתי לבן-זוגי שיביא לי מים, והרגשתי חולשה נוראית. כנראה איבדתי את ההכרה ונפלתי, ואני מניחה ששכבתי שם על הרצפה לא יותר מכמה שניות. הייתי קצת מבוהלת ומזועזעת מזה במהלך אותו יום, חששתי שמשהו אולי לא בסדר איתי, כי אף פעם לא קרה לי כזה דבר, אבל אח"כ נרגעתי. אני לא זוכרת דבר מהנפילה. אני מבינה שהייתה לי שם חתיכת נפילה רק מהעדויות שעל גופי: יש לי סימנים כחולים גדולים בכמה מקומות בגוף, וכאב בעצם הזנב בגב התחתון, שהיה בהתחלה חזק ועם הזמן הולך ונרגע. בהתחלה היה לי ממש קשה לקום ולהתיישב.
טוב, די עם דיווחי קופת חולים האלו. לא יודעת למה אני מספרת כאן הכול בכל כך פרטי פרטים. בזמן האחרון הרגשתי פחות צורך "לדווח". אבל ככה אני, יסודית, ואם אני מתחילה כאן לספר על מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים – אז אני מספרת ביסודיות…
מלבד זאת, לאורך כל התקופה גם תמכתי באחותי הקטנה שעברה כאמור לדירה שכורה לבד. נסעתי לבקר אותה כל אימת שיכולתי, עזרתי לה בענייני הדירה, וגם בילינו יחד. לאחרונה היה לה משבר גדול, שבינתיים נרגע. זה גם די שאב ממני אנרגיות. יש לה פוביה נוראית מג'וקים, היא הזמינה ריסוס, ולמחרת היה לה מפגש עם שני ג'וקים גוססים, וזה דירדר אותה מאוד, היא הייתה בהיסטריה מוחלטת, הייתי צריכה לנסוע אליה לדירה כדי לפנות את שני החברלך המפרפרים האלו, הרשל'ה ויוסל'ה (אותה השמות דווקא לא הצחיקו), והיא נכנסה למצב נפשי חרדתי קשה מאוד. נסעה להורים ונשארה אצלם כמה ימים והכריזה שהיא לא חוזרת לדירה שלה, אף פעם, ושאין מה לדבר על זה. בסוף היא כמובן חזרה לדירה והמצב נרגע, אבל אני ספגתי ממנה בדאגה את כל ההכרזות הקשות – שאם היא תהיה בדירה לבד היא לא יודעת מה היא תעשה לעצמה, שהיא תתאבד, שהדרך היחידה שבה היא תוכל לגור בדירה אחרת היא שמישהו יהיה איתה צמוד 24/7, וכהנה הצהרות. אחר כך, כשהיא כבר נרגעה, צחקנו על כך שכמה ימים אצל ההורים רק גורמים לה להתגעגע לדירה שלה ולהעריך אותה, שלעומת בית ההורים המסויט והרעיל הדירה שלה פתאום נראית לה כמו גן עדן של שלווה…
ברור שזה לא רק עניין הג'וקים – זה גם הלחץ הכללי והחרדות מהשינוי הגדול הזה, לראשונה בחייה לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור לבד, וכאשר גם כך יש לה קשיים אישיים ונפשיים. הפחדים, ההתמודדויות הפרקטיות-בירוקרטיות החדשות, הצורך לטפל בעצמה בדברים שקודם לכן אחרים טיפלו בהם בשבילה, תחושת הבדידות… אני מבינה לגמרי את הקושי, וגם אני בעבר הייתי מלאת חרדות מהשינוי הזה בחיי. שנה אחת שכרתי דירת חדר לבד, בתקופה שבה הייתי במצב נפשי גרוע, והיה לי מאוד קשה. למזלי הכרתי בהמשך את בן זוגי, כך שהמעבר הסופי החוצה מבית ההורים היה למגורים עם בן זוג, כך שלא הייתי לבד.
אני מאוד גאה באחותי הקטנה על ההתמודדות היפה שלה עם אתגרים שונים, ואני אומרת לה זאת כל הזמן. אנחנו משוחחות כל יום (כתמיד). היא מקבלת עזרה נוספת של תמיכה וליווי מעשי משתי עובדות שנפגשות עמה כמה פעמים בשבוע ומסייעות לה במטלות בירוקרטיות ובכל נושא שהן יכולות לעזור בו (וזאת בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הקבוע שהיא מקבלת).
אז זהו.
ואולי זה בסדר שאני מרגישה קצת "עֵצִית". אני אוהבת עצים. מאוד. עצים הם מהדברים שאני הכי אוהבת בעולם. גזע העץ יפה וספוג ניחוח חיים רענן, ריח יערות, והמרקם שלו מלא שבילים מפותלים, סודות, געגועים וזיכרונות. ועץ הוא לא רק הגזע, הוא גם העלים המתנועעים ברוח, הענפים השלוחים, הצמרת המרהיבה, ולפעמים גם הפרחים הצבעוניים. אני כל כך אוהבת עצים.
אור בשולי הענן 