לא נרדמתי הלילה, בטח כי ישנתי כמה שעות במשך היום. נו מילא, יש לפעמים גם לילות כאלה.
אז הרבצתי חצי עונה של סדרה לוקסמבורגית בנטפליקס. נשנשתי איזה חטיף. ניסיתי לבלוש בשקט מופתי דרך החלון אחר קולות מוזרים שאיזו חיה לילית מסתורית הפיקה – משהו בין ציוץ שורקני לבין יללה דקה. חשבתי שאגלה איזו ישות ערפדית מעניינת ממוצא טרנסילבני או יונק מפליא אשר עין אנושית טרם ראתה, שיוצא מדדה מהשיחים העירוניים רק בארבע לפנות בוקר ומפגין מראה-כלאיים של חצי דביבון חצי ארמדילו, ואז אכריז עליו בקול מלחשש ונרגש של דייוויד אטינבורו. או אפילו ינשוף. אבל הנוף החייתי היחידי שנתקלתי בו היה שלוש היונים הקבועות במקום הלינה הקבוע שלהן בחלון הדירה שממול, עומדות כהות ועמומות בתוך החושך, ללא ניע, מתמזגות באפלה כמו פסלי גרגוילים שיחזרו להיות עכברושים מכונפים עם בוקר.
אוי, היונים הללו.
הלימודים די נגמרו רשמית, רק שעד סוף הקיץ יש עוד כמה מפגשים פחות רשמיים כדי לא לסיים בבת אחת אלא בהדרגה, שלא ניזרק בחזרה לחיינו הרגילים בהפתעה גמורה ונגיד לעצמנו ולרעמת השיער המבורדקת אה-לה-מוצרט שלנו במראה בבוקר "ווט דה פאק??? מה עושים עכשיו עם החיים שלנו?". היה אירוע סיום יפה ודי מרגש. כל התקופה לקראת הסיום הייתה לי מוזרה, מוזר שנגמר, אבל בסדר, צפוי, ידעתי שזה יגיע, ואני שלמה עם זה. זו הייתה די חממה. ועכשיו ממשיכים הלאה.
איך אסכם את הלימודים? שמחה שעשיתי זאת, זה תרם לי הרבה. זו הייתה חוויה מיוחדת. היו תקופות יותר ופחות טובות, היו בלימודים שיעורים שיותר אהבתי וכאלו שפחות התחברתי אליהם, בסך הכול זה היה הדבר הנכון בשבילי. יצאתי מאזור הנוחות, עשיתי דברים שבתחילת השנה אמרתי שבחיים לא אעשה ואפילו נהניתי מזה, נפתחתי לכיווני עשייה חדשים והתפתחתי, כמובן בקצב הזהיר שלי. יצרתי קשרים. קיבלתי הרבה אהבה, פרגון, עידוד וחיזוק לביטחון העצמי.
במהלך השנה הזו הפגנתי את כישרונותיי לא רק בתחום הלימודים, אלא גם בתחום הנפילות במדרגות והנקעים בקרסול. כתבתי כאן בזמנו על הנקע החמור בקרסול בעקבות הנפילה במדרגות בסוף ספטמבר. זה היה קרסול רגל שמאל. בדיוק חצי שנה לאחר מכן, בסוף חודש מרץ, נפלתי ברחוב בעקבות מדרגה זדונית שהתחבאה במדרכה והתנפלה עליי פתאום, מה שהוביל לנפילה מאסיבית אפיים ארצה, עיקום ברור והחלטי של קרסול רגל ימין ופרצוף המום. "איך, איך זה קורה לי שוב אחרי שכבר למדתי לקח מהפעם הקודמת וכל כך נזהרתי? איך אני יכולה בכלל לסמוך על עצמי?" חלפה המחשבה בראשי המרצד בעוד בחור צעיר ואדיב רץ לכיווני בפרצוף מודאג ואמר "גבירתי, את צריכה עזרה?". פעם לא היו קוראים לי "גבירתי", בשנים האחרונות זה התחיל. השנים כנראה עושות את שלהן. זה כנראה אומר שיש לי מראה מכובד, אריסטוקרטי. הוא הביא לי את הסמרטפון שהתעופף מהיד שלי כאקרובט נמרץ ונחת במרחק כמה מטרים ממני. כן, החזקתי בזמן הנפילה את הסמרטפון. והבנתי ששלחתי כל הזמן מבטים במפה בסמרטפון לוודא שאני הולכת במסלול שהמפה התוותה לי בדרך אל מחוז חפצי. כן, כנראה נפלתי כי הסתכלתי בסמרטפון במקום בדרך שלפניי. כעסתי על עצמי. זה הרי הכי בייסיק – לראות לאן אני הולכת. זה הרי היה מיותר לחלוטין. הרי כבר הבנתי לאן אני צריכה ללכת. הקיצקץ, to make a long story short, כנראה קרסול רגל ימין שלי קינא בתשומת הלב שקיבל קרסול רגל שמאל, וגם הוא דפק נקע רציני. לא הייתי בלימודים שבועיים. ואז גם עוד שבוע של פסח בבית. מאז זה כבר מאוד השתפר והחלים, בהדרגה. מדי פעם עוד קצת מתנפח, וטרם חזרתי להליכות המהירות בחוץ, שעשו לי כל כך טוב ושהפסקתי בעקבות הנקע הראשון. אני עדיין עושה פיזיותרפיה, ועדיין הולכת עם גרביים אלסטיות כשאני מסתובבת בחוץ, ליתר ביטחון, יען כי אני קצת בטראומה וחוששת למעוד ולעקם שוב…
נרשמתי והתקבלתי לתואר שני באוניברסיטה. מאוד התלבטתי בין שתי אפשרויות שונות. בסוף בחרתי באחת מהן ונראה בהמשך אם זה באמת מתאים לי…
אני דואגת לאחותי הקטנה, עניינים בריאותיים… היה משהו מדאיג והלכתי איתה לרופא ומה שהוא אמר קצת הרגיע כי זה פחות נורא ממה שחששנו. אבל עדיין, היא צריכה לעשות בדיקות מעקב בהמשך, ונראה… גם מבחינה נפשית היא במאבק מתמיד, לא פשוט… אני עושה מה שאני יכולה כדי לתמוך בה…
אבא שלי סיים את כל הטיפולים הקשים (כימו) כבר לפני כמה חודשים, והמדד הקובע בבדיקת הדם מראה על הצלחה בטיפול והתכווצות חדה וברורה של הגידול והגרורות. לקח לו זמן להתאושש מהשפעות הכימו הקשות, לאט לאט. הוא די חזר לעצמו יחסית, כמובן שלא יחזור להיות מה שהיה קודם, ובכל זאת הוא גם מזדקן. אבל חזר ללכת כמו פעם, ולעשות את עבודות הבית שהוא אוהב לעשות. פתאום בזמן האחרון אמר לי כמה פעמים בטלפון שהוא מתגעגע אליי ושחבל שאני ובן-זוגי לא גרים בעיר שלהם. זה נדיר. בד"כ אין לו סבלנות לדבר בטלפון והוא כל הזמן עסוק בעניינים שלו. אבל כשאני באה לבקר הוא מאבד מהר עניין וסבלנות, מעוניין בעיקר להשמיע את עצמו ופחות להקשיב לאחרים, וכמו תמיד בעיקר מדבר על עצמו וחוזר על אותן אמירות. אז למרות שהתרגשתי שאמר בטלפון שמתגעגע ואוהב ושאני חסרה לו, אני משתדלת לא ליפול במלכודת הגעגוע לרעיון של אבא. להישאר עם הרגליים על הקרקע.
השעה 6:46. הציפורים בחוץ התחילו לפטפט בניבים שונים. הדביבודילו בטח כבר דידה בחזרה למעמקי השיחים, ועסוק כעת בקרב מבטים עם חתול מופתע. הינשוף קלט שכנופיית היונים שולטת בשכונה הזו והמשיך הלאה, אל יערות רחוקים רחוקים. והעורבים צוחקים על כולם.
קטגוריה: אחותי הקטנה
על לימודים וילדים
הייתה תקופה של כמה חודשים שלא כתבתי כאן בכלל. ומאז שחזרתי לכתוב, אני כותבת לעיתים קרובות. כי אני מרגישה צורך.
הנה, למה אני כותבת עכשיו? שום דבר מיוחד לא קרה ולא קורה. אולי הכתיבה מכסה על הכלום שבפנים? הריקנות? או יותר נכון הפחד מריקנות שאולי אורבת? האם יש עולם ומלואו של חיים ואפשרויות מרגשות, או שבעצם אין שום דבר מיוחד? ואני מנסה למלא את הכלום בכתיבה כאן? זה כל כך סובייקטיבי כי אני קובעת מה יש. המשמעות נובעת ממני. ואני מבולבלת ולא בטוחה מה נכון. אני באמת באמת לא יודעת. לפעמים מתגבשות בי משמעויות ממלאות, אך למחרת הן כבר עלולות להתגלות במלוא סובייקטיביותן העירומה ולהתפוגג. הכול כל כך שברירי ומשתנה.
סימני השאלה תמיד יהיו, ואני צריכה ללמוד לחיות לצדם מבלי להיות משותקת בגללם.
אני כל כך לא יודעת מי אני ומה אני בדיוק (סליחה על הקלישאה, אבל באמת).
היום הייתי במין מפגש אוריינטציה שכזה במקום הלימודים החדש. בערך שעתיים מפגש של הצוות עם כל התלמידים המיועדים. אני בכלל לא יודעת אם אוכל להתחיל ללמוד שם מבחינה כלכלית. שני גורמים אמורים לסייע לי במימון הלימודים. גורם אחד כבר עושה שרירים וטוען שאינו חושב שזה הכיוון שמתאים ונכון לי ולכן בינתיים נוטים לא לאשר את זה. אני נפגשת איתם מחר וצריכה לשכנע אותם. עם הגורם השני יש לי פגישה בסוף החודש ונראה מה יגידו. אלך על הלימודים האלו רק אם אקבל מימון משניהם.
היה באמת נחמד במפגש היום, אבל לא כל כך הרגשתי שייכת לשם (לא שזו חוכמה גדולה, אני תמיד מרגישה לא שייכת). קודם כל, אני זקנת השבט. כלומר, בתוך המגמה שלי, שהיא מאוד קטנה (כמות ספורה של אנשים), אני הכי זקנה by far. הכי צעירה בת 18 (נראה לי שאותה אני בינתיים הכי מסמפטת), הרוב בני עשרים פלוס, ויש אחד קשיש בן 33, וזהו. ואני ממרום (כמעט) 44 שנותיי הבטתי בזאטוטים הללו ושמעתי אותם מדברים ותהיתי לעצמי מה אני עושה שם במקום הזה ועם הטינאייג'רים האלו, ואולי אני בכלל צריכה ללכת לעבוד או לעשות פאקינג תואר שני, אבל פשוט אני לא יודעת אם מבחינה נפשית אני מוכנה לזה ואעמוד בזה, ולכן הלכתי לכיוון של מסגרת יותר מכילה ורגועה. אני גם תוהה שמא התכנים הם ברמה מאוד בסיסית, בסיסית מדי בשבילי – מותאמים לאנשים צעירים בתחילת הדרך, אפילו לפני תואר ראשון, וזה פחות מתאים לי.
אבל עוד סיבה בגינה הרגשתי לא שייכת היא דווקא מהכיוון ההפוך – שאני לא מספיק טובה בתחום הנלמד. שאני לא באמת מתאימה, שזה לא התחום שלי. נתנו לנו לעשות תרגיל ספונטני, והיה לי בלקאאוט ולא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב וכבר אמרתי לעצמי "נו טוב, הלימודים היו חוויית התפכחות מענגת בת שעתיים, היו שלום ונתראה בשמחות", אבל אח"כ הצלחתי להפליץ כמה שורות על הנייר וגם הקראתי אח"כ כמו כולם, ווטאבר. אני מרגישה שהמוח שלי כבר התנוון, הרבה פחות יצירתי מפעם, ואולי מלכתחילה זה פשוט לא כיוון שמתאים לי. לכן גם רציתי לנסות – כדי סוף סוף לדעת. בכל מקרה יש שם חודש ניסיון ולאחר חודש בודקים אם זה אכן מתאים לנו, ואפשר להמשיך או לעזוב. אז אני מניחה שאם אקבל מימון, אנסה לפחות את החודש הזה, ואם לא אקבל מימון, אז מן הסתם אלך לכיוון של עבודה.
בפעמים האחרונות שהייתי במקום הזה הצעתי לידיד שלי (זה מהפוסט הקודם כמובן) להיפגש כי המקום נמצא קרוב לאזור המגורים שלו. הפעם לא אמרתי לו שאני מגיעה לאזור. נראה לי שעדיף כך. קצת לקחת מרחק בריא. גם כך אני לא יכולה להתרוצץ הרבה בגלל הרגל (שממשיכה להשתפר כל הזמן). חוצמזה הוא לא היה בקשר איתי כבר כמה וכמה ימים ונראה לי שהוא צריך מנוחה ממני. חרדתית קלאסית שכמותי, חושבת שהכול קשור אליי, כאשר בעצם זה ממש, אבל ממש לא כך, ולאנשים יש עוד דברים בחיים חוץ ממני 😏
מה עוד?
נושא הבאת ילדים לעולם ממשיך להתחבט בתוכי. משהו בי ממש משתוקק לזה ומרגיש שזה נכון לנו עכשיו, ושצריך לנצל את הרגעים האחרונים שבהם זה עוד אולי אפשרי, אם בכלל. אבל אז משהו אחר מעיף סטירה למשהו הראשון ומזכיר לו שזה הכול פנטזיה רומנטית שלא קיימת בכלל במציאות, ושהמציאות היא ממש ממש ממש קשה ולא צפויה ומדאיגה ומתישה ומפחידה נורא ומלאת סכנות ותקלות, אלא שפשוט אנשים מספרים לעצמם ולאחרים סיפורים ונמצאים בכל מיני אשליות כמנגנוני הגנה והצדקה. המממ, תמיד חשדתי שאנשים שמדרבנים אנשים אחרים להביא ילדים לעולם עושים זאת כדי להרגיש עם עצמם ועם ההורות שלהם טוב יותר. זה מאיים עליהם שיש אנשים בעולם שאשכרה dodged this bullet. כוווולם צריכים להיות פראיירים ולקחת חלק בסבל הקולקטיבי הזה.
אני הכי מפחדת שיהיו לילדה בעיות בריאותיות, שיקרה לה משהו רע. ויש הרבה יותר סיכונים בהיריון ובלידה בגיל שלי. גם מפחיד אותי שיקרה לי משהו רע – רעלת הריון וכו'.
ושוב המחשבה על כך שכשהילדה שלי תהיה בת 30 אני אהיה בת 75 (!!!) וזה עצוב ולא הוגן כלפיה. שיואו, אני ממש חייבת לחתן אותה עד אז, שתהיה עם מישהו שידאג לה וישמור עליה, כמו שבן-זוגי שומר עליי. אחרת לא יישארו לי שערות על הראש מרוב דאגה. מה היא תעשה לבד בעולם? מתי אביא לה אח, כשאהיה בת 47?? ובכלל, אחים לא תמיד מסתדרים, אז זו לא ערובה לשום דבר. ע"ע אני ואחותי הגדולה.
אם תצא לי ילדה נורא רגישה וחרדתית ומתקשה בחיים (כמוני) – זה ממש יקרע לי את הלב וארגיש אשמה נוראית. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לה, אבל יש גבול גם למה שאפשר לעשות כהורה כשהילד כבר אדם מבוגר. זה ממש מפחיד. אחותי הקטנה (בת 30) ממש ממש מתקשה לחיות. יש לה המון בעיות. אני תומכת בה נפשית בשיחות ונמצאת שם בשבילה כאוזן קשבת, אבל לא יכולה לעשות הרבה מעבר לזה ולא יכולה לחיות במקומה. היא חזרה לבית ההורים כי היא מתקשה לתפקד. היא נורא נורא סובלת. לאורך השנים אמרה לי שאם היה לה אומץ היא הייתה מתאבדת. גם לאחרונה אמרה לי את זה. כל החיים שלה אני דואגת לה בלי סוף, ממש עד כדי מצוקה. ואני מרגישה מעין חצי אמא שלה. אבל כדי לאזן אספר שלאחרונה מצבה השתפר – ביוזמתה מצאה עבודה, התחילה לעסוק בהתנדבות באיזשהו ארגון והכירה שם חברים חדשים, ויש לה חיי חברה תוססים למדי. אמנם הסבל הנפשי והפיזי שלה עדיין קיים (וכנראה תמיד יהיה קיים, לצערי, כך היא תמיד אומרת ואמרה), אבל לפחות הנסיבות החיצוניות השתפרו. כואב לי הלב עליה. אני יודעת שיש גם דברים שהיא לא מספרת לי. לא הייתי רוצה שילדתי תהיה במצב כזה.
אז עם כל הכבוד לרגש האמהי ולרצון לטפל ולאהוב ולעטוף ולעשות רק טוב – רוב הדברים אינם בשליטתנו. אז אני יכולה להיות עם כוונות טובות מכאן עד ונצואלה – עדיין אצטרך להתמודד עם מצבים קשים, ועדיין יכול להיות שהבת שלי תסבול נורא ממשהו שלא אוכל להציל אותה ממנו, ומי יודע אם יהיה לי חוסן נפשי לעמוד בזה ולתפקד כמו שצריך.
הפסיכולוגית שלי בטיפול האחרון אמרה לי בין השאר שיש לי "בּאג" בהגנות. מנגנוני ההגנה שעובדים אצל אנשים אחרים לא עובדים אצלי כמו שצריך. כמו הדחקה למשל.
ובימים אלו של התלבטויות בנושא זה, התפתחה היום בקבוצת הווטסאפ של החבורה שיחה על איך בעיות נפשיות של הורה משפיעות על הילדים שלו. מישהי כתבה שהמצב שלה משפיע על הבן שלה וזה כל כך כואב לה. אחרת כתבה שככה זה אצל "כולנו" (כל מי שמתמודד נפש ויש לו ילדים) ושהיא לא אשמה. המישהי ענתה שפשוט חבל על הילדים שבכלל לא קשורים לטראומות שאנחנו חווינו והם פשוט נולדים למציאות כזאת וגם הרבה פעמים יורשים את "המחלה" (כך היא קוראת לבעיה הנפשית שלה), ושהיא בכלל לא הבינה את זה כשהיא החליטה להביא ילד לעולם כי הייתה צעירה ותמימה. האחרת ענתה לה שזה באמת לא צודק, ושבגלל זה אחרי שהיא חלתה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם. אני יודעת שיש לה ילדים בוגרים, אז שאלתי אותה מה גרם לה בסוף כן להביא.
היא ענתה לי במילה אחת: "טמטום".
שוב לילה לבן + מחשבות על הורות
זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.
כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.
סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.
אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).
אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.
לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.
סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.
והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?
אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.
אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.
וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.
מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.
הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.
אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…
ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.
אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.
וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).
ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.
סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.
הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.
בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.
חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.
חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.
אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.
אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.
כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.
ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.
ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.
(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).
ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).
חלום: סוף העולם
החלום שחלמתי בלילה הקודם היה כל כך עוצמתי ומטלטל עבורי, אז החלטתי לתעד ולשתף. כמובן בינתיים כבר הרבה חלקים היטשטשו ונשכחו, אבל העיקר זכור.
הייתי בבניין שאני גרה בו, אבל נראה לי שהוא היה שילוב של הבניין הנוכחי יחד עם הבניין שגרתי בו עם הוריי שנים רבות בילדותי ובנעוריי.
אני בטוחה שקרו עוד דברים לפני כן, אבל אני זוכרת רק מנקודה זו. רק זוכרת שגם כך הייתה אווירה כללית מדאיגה, של מצוקה כללית במדינה, אולי בעולם. שיש איזו סכנה עמומה אך גדולה מרחפת מעל הכול, מעל כולנו. מן הסתם זה בגלל הקורונה. אבל אולי לא רק.
ואז הגיעו העב"מים.
שמעתי רעשים גדולים מבחוץ, של משהו כמו התרחשות צבאית, בּוּמים, וגם צעקות וקולות אנשים מופתעים. הסתכלתי מהחלון וראיתי עב"ם טס בשמיים, מסתובב. ועוד אחד, ועוד אחד. ונראה לי שהם נלחמו בצבא. וחיפשו מקום לנחות.
כולם הסתכלו מהחלונות, ויצאו החוצה, בהלם. הסתובבו שמועות שזה קורה בכל הארץ, אולי בכל העולם, ושהחייזרים באים עם כוונות רעות. שכבר קרו כמה דברים קשים ושזה בדרך אלינו.
הייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי משהו כמו – אלוהים, זה באמת, זאת המציאות, הרי אני לא חולמת. אני ערה, זה באמת קורה. עב"מים באמת קיימים! חייזרים קיימים! והם עכשיו באים להרע לנו, איזה פחד! הייתי בטוחה במאה אחוז שאני ערה. הייתי מודעת לכך שזה בפירוש לא חלום.
הייתי המומה ומבועתת. כולם היו המומים. הייתה אווירה אפוקליפטית וקטסטרופלית והיסטריה המונית, כמו ב"מלחמת העולמות" (war of the worlds) (ובאמת נראה שהחלום שאב השראה משם… אפילו שצפיתי בסרט הזה מזמן).
לא ידעתי מה לעשות. רצתי החוצה עם כולם, ונראה לי שהמשפחה שלי רצה איתי. המונים רצו ביחד. פתאום היו שמועות על גל צונאמי ענק שמגיע מהים, ואמרו שזה האיראנים, שזו המתקפה שהם תכננו הרבה זמן, והנה זה סוף סוף מגיע, אחרי שנים שרק מדברים על זה. עכשיו זה רגע האמת. אז היינו צריכים לשנות כיוון ולרוץ לכיוון ההפוך לים.
נורא דאגתי לאחותי הקטנה. במציאות היא בת 30, אבל בחלום היא הייתה שוב ילדה. מדי פעם ראיתי אותה, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא אותה. נראה לי שבסוף הייתי איתה איכשהו. הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא אותה ולשמור עליה.
באיזשהו שלב פתאום היינו באזור שהפך למתחם של משכנים ארעיים, כמו אוהלים אך לא בדיוק – בנויים מקורות עץ שביניהן פרושים בדים שהתנפנפו כל הזמן ברוח העזה. ניסיתי לשמור על האנשים שאיתי, אבל הייתה תחושה נורא לא בטוחה, שכל אחד יכול כל רגע לפלוש לתוך המבנה הרעוע. הייתה למבנה דלת עם מנעול. דאגתי לנעול אותה, אבל זה היה מצחיק, כי הרי הקירות היו בדים שאפילו לא הגיעו עד לאדמה, ואפשר היה בקלות להיכנס. והנה הם באים כל רגע.
קרו עוד מיליון דברים, אבל אני כבר לא זוכרת.
כשהתעוררתי הייתי ממש מופתעת שזה היה רק חלום ולא המציאות וחשתי הקלה גדולה. זאת הייתה האימה העיקרית בחלום – שהייתי מודעת לכך שזה לא חלום אלא ממש המציאות, ושאני לגמרי ערה. הייתי בטוחה בזה, עד שהתעוררתי…
מניחה שזה חלום בהשפעת ימים טרופים אלו…
התפכחות טובה
בשבוע שעבר הקולגה שלי (זו שאני ממונה שלה) סיפרה לי קצת דברים שעוזרים לי להתפכח מה-high וההתלהבות מהבוס שלי ובכלל, וזה ממש מעולה. זה החזיר אותי לקרקע המציאות של הג'ונגל החברתי האנושי. לפרופורציות של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "אין חדש תחת השמש". בכל מקום עבודה יש סיפורים ועניינים. הכול חוזר על עצמו. בני אדם.
היא כבר סיפרה לי בעבר על יחס לא הוגן שהיא קיבלה מהנהלת המקום. אז בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהבוס שלנו לא ממש עשה משהו בשביל לגבות אותה מול ההנהלה. שאמנם הוא משדר שהוא כן מגבה אותנו ושהוא כאן בשבילנו לכל דבר שאנו צריכות והוא לבבי ונחמד, אבל ברגע האמת הוא לא ייצא מגדרו לגבות, ושבכלל יש צעדים שהוא נקט שעוררו באנשים רבים במחלקה אי-הסכמה ואנטגוניזם וגרמו להם להתרחק, להימנע מביקורים במשרד שלנו… ושהיא לא מסכימה עם הגישה שלו… שהמקום השתנה – לטעמה לא לטובה – מאז שהוא בתפקיד המנהל… היא אפילו ציינה שמי שהייתה בתפקיד שלי עד הקיץ הקודם (והוחלפה ע"י קודמי בתפקיד שנטש לאחר כמה חודשים ואומרים עליו שהוא היה זוועתי מבחינה אישיותית) – עזבה בגלל הגישה הזאת של הבוס, בגלל התחושה שהוא לא מגבה, בגלל אי-הסכמות עם צעדים שלו, משהו כזה.
אז כן, ברור שזה רק צד אחד של המטבע, זו נקודת המבט של הקולגה שלי, שאני אמנם די סומכת על שיקול הדעת שלה מהיכרותנו עד כה, אבל ברור שאני עדיין לוקחת בעירבון מוגבל, כי זו הגרסה שלה ולא שמעתי את כל הצדדים. אולי קשה לבוס שלנו להתנגד להנהלה, אולי הוא יודע שאין סיכוי. לא יודעת. אבל בכל מקרה, עדיין – זה גרם לי לראות אותו באור יותר אנושי, לא מושלם… לפני כן התחלתי כבר להתפעם ממנו כאדם מקסים, רגיש, אדיב, לבבי, עדין, אכפתי וטהור לבב… עדיין נותרו בי שיירי הנטייה שלי משכבר הימים לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה לאנשים מסוימים שמעוררים בי רגש או חיבור כלשהו או חיבה יתרה… וכשהם מרעיפים עליי אהבה בחזרה – זה בכלל מטיס אותי לגבהי הפנטזיות מרוב התרגשות… נפש נוגעת בנפש וכהנה תמצית פאתוס רוטטת כג'לי במטבח אנגלי במחוזות הכפר המוריקים. טאלי הו.
לא ג'לי ולא בטיח, וגם לא אבטיח. אפילו לא גרעין של אבטיחה. העולם עובד אחרת. אז הבוס שלי הוא כנראה לא האדם טהור הלבב והמקסים שחשבתי, אלא אדם כמו כולם, עם פגמים באישיות, עם קטעים מעצבנים. וגם יש לו ריח מוזר בחדר. שמתגבר כשהוא שם. קטע מוזר שצריך עוד לחקור.
אז אני חוזרת לגישת "כבדהו וחשדהו" ול"לקחת הכול בעירבון מוגבל", ואני כבר לא מפנטזת שאנו מגלים שאנו נשמות תאומות ומתאהבים בסתר זה בזה ונקלעים לייסורי אהבה אסורה. כן, אני ילדה קטנה, לא עברתי שלבי התפתחות חברתית/זוגית-ארוטית-רומנטית נורמטיביים ואני מלאת חסכים אז אני תקועה בשלבים אינפנטיליים פנטזיונריים בדיוניים, וזהו.
והערת סוגריים – אם אתן מתפלאות איך זה מסתדר עם העובדה שיש לי בן-זוג – ואמפי פעם תהתה על זה כשסיפרתי כאן פעם על מין התאהבות קטנה במישהו מהלימודים בשנה שעברה – אז כן, יש לי בן-זוג מזה 12 שנה, ואני בקושי כותבת עליו כאן פשוט כי אני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא בטח מעדיף שלא אכתוב עליו קבל עם ועדה, ואם אכתוב אז ארגיש קצת אשמה ושאני עושה משהו בניגוד לרצונו. הוא יודע שיש לי בלוג, בהתחלה הוא גם היה מנוי על הבלוג שלי בישראבלוג, וגם אחותי הקטנה הייתה מנויה. ושניהם מפרגנים ואוהבים עד אין קץ. אבל בשלב כלשהו התחלתי להרגיש לא בנוח, שאולי ארצה בכל זאת להפריד בין העולמות, שאולי העובדה שהבלוג שלי פתוח בפניהם קצת מגבילה את תחושת הנוחות שלי לכתוב ככל העולה על רוחי, וחוצמזה אולי ארצה לכתוב גם עליהם. אז הקפאתי את המנוי שלהם ואמרתי להם. והם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים. אז בן-זוגי הוא כאמור אדם ששומר על פרטיותו ולא ירגיש בנוח אם אכתוב עליו, אז בינתיים אני משתדלת להימנע מזה, למרות שהייתי רוצה לשתף בנוגע לקשר איתו. אני אוהבת אותו מאוד, הוא המשפחה שלי. כן, הוא גם קצת מעצבן אותי לפעמים, ככה זה בקשר זוגי מציאותי. טוב, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת… אבל אני לפעמים קצת חוששת שאכתוב TMI, שיש לי נטייה לחשוף יותר מדי, שאני לא מכירה את הגבולות של הנורמה החברתית… שאני לא שומרת על עצמי מספיק…
על עצים ומפלים, על שגרה וחלומות, ואולי בסוף עוד יהיו צמרות
כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני חודשיים. די הרבה זמן. התחלתי לעבוד במקום החדש, ונשאבתי לשגרה החדשה. רוב כוחותיי והאנרגיה שלי הופנו להתמודדות עם השגרה המחייבת החדשה הזו, להתרגלות אליה ולתיפקוד הבסיסי שלי בתוכה. מקום חדש, אנשים חדשים, סביבת עבודה חדשה, כללי ארגון חדשים, שעות עבודה חדשות, נושאים חדשים שבאחריותי, עולם חדש.
עצם הצורך להתעורר כל בוקר בשעה שש כבר היה אתגר בשבילי – ולהפתעתי ולשמחתי הרבה גיליתי שזה בכלל לא קשה לי, ושהתרגלתי לזה מהר, ושבסדר גמור לי עם זה. ובהתאם, אני גם מתעייפת מוקדם והולכת לישון יחסית מוקדם. בעבודה הקודמת הייתי צריכה הרבה פעמים להישאר עד מאוחר במשרד, עד הערב (ובהתאם גם לרוב הגעתי למשרד בימים כאלו מאוחר בבוקר), והייתי מגיעה הביתה כשהיום כבר נגמר וגם אני כבר גמורה. בעבודה החדשה אין כזה דבר – אני מגיעה מוקדם ויוצאת מוקדם (בסביבות 16:30), וזה נחמד שאני יוצאת מהעבודה כשיש עוד כמה שעות טובות לפני סוף היום. אבל עד כה עדיין הייתי עייפה ומותשת כבר כשהגעתי הביתה כי אני צריכה עוד להתרגל לשגרת היום הזו ולכל המאמץ הנפשי הזה – לתקשר עם אנשים חדשים ולשחק את המשחק החברתי של הבחוץ… וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה הקלה גדולה, וטופחת לעצמי על השכם על התיפקוד ה"זורם" שלי, אחרי כל החששות וחוסר הביטחון שהיו לי…
בהתחלה היו לי כמה רגעים לא פשוטים – על היום השני חטפתי וירוס נוראי של בחילות והקאות, הלכתי הביתה בצהריים, הרגשתי זוועה. באותו יום לא ידעתי שזה וירוס (רק אח"כ גיליתי שגם לאחרים היה), ותהיתי אם המקום הזה לא עושה לי טוב, חנוק לי, פתאום הרגשתי שלא בא לי לחזור לשם, שאני לא מבינה מה רוצים ממני, מה אני אמורה לעשות שם בכלל, שלא בא לי לעבוד בכלל, שכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, שאולי התפקיד הזה לא מתאים לי… אבל כשחזרתי למשרד אחרי יום וחצי הכול היה הרבה פחות דרמטי ממה שנבנה אצלי בראש… והבוס שלי והעובדת השנייה היו כל כך חמודים ונעימים וחמים ורגועים ואכפתיים, שפשוט גרמו לי להרגיש בנוח ושהכול בסדר ושלא צריך להתרגש.
נכון לעכשיו ממש נחמד ונעים לי שם. האנשים בסביבת העבודה שלי, גם אלו שאיתם אני עובדת ישירות וגם במעגל המורחב יותר, ממש נחמדים וכיף לי איתם. הבוס שלי חמוד ומקסים (קצת מקסים יותר מדי בשביל הלב המתרגש שלי). הבחורה שאני עובדת איתה גם ממש חמודה ומקסימה. בעצם, ההגדרה הנכונה יותר ליחסי העבודה בינינו היא שאני ממונה עליה… כן כן, אני עכשיו "בוסית", רחמנא ליצלן… ואני ממש לא רגילה למעמד החדש הזה, וגם לא ממש מתנהלת לפיו. כלומר, אני לא מזלזלת בזה, אבל לוקחת את זה באיזי, תוך שמירה על גבולות מסוימים. אני צריכה בכל זאת להתנהל כממונה עליה, וגם הבוס שלי אמר לי בפירוש שזה חלק מתפקידי ונתן לי טיפים פה ושם. אמר לי שזה מעולה שאנחנו מסתדרות ממש טוב, הוא שמח שיש ביננו יחסי חברות טובים, והוא גם אוהב אותה והיא נהדרת, אבל לא לשכוח שאני עדיין גם ממונה עליה, ואם צריך להעיר לה משהו – שארגיש בנוח להעיר לה, אפשר לומר את הדברים בחיוביות ובאכפתיות, והוא סומך עליי שאדע לעשות זאת בצורה הנכונה. ואכן פה ושם יצא לי לומר לה דברים שהייתי צריכה להפנות תשומת לבה אליהם, בגישה חברית וסימפטית וברוח טובה, והיא מייד הבינה וקיבלה את הדברים. כיף לנו לעבוד ביחד, ויש ביננו חיבור ממש טוב. אפשר לומר שאנו כבר חברות טובות. אני פשוט לוקחת את הדברים לאט, לוקחת את הזמן להכיר אותה ואת המערכת, כך שבהתחלה אני פחות "בוסית", ובהמשך, כשיותר אשלוט בחומר, בטח אדע יותר טוב היכן עליי לקחת את המושכות.
יש כמה נושאים תחת אחריותי שמאתגרים אותי – נושאים שאף פעם לא טיפלתי בהם בעבר – ואני חסרת ביטחון בנוגע אליהם, קצת לחוצה מזה ולא יודעת מה בדיוק יהיה, אך אתמודד, ונראה… אין לי חפיפה מסודרת, כי הקודם בתפקיד נטש חודשיים לפני שהגעתי. אני מקבלת את המידע וההדרכה מאנשים שונים במערכת, ולא בצורה מאוד מסודרת. נושא אחד במיוחד קצת מלחיץ אותי, כי זה נושא כספי שדורש אחריות והבנה בנדון, ועניינים מקצועיים כאלו כל כך רחוקים ממני… אבל אעשה מה שאוכל, ומקווה שיהיה בסדר. וגם אם לא אצליח, לא נורא. כרגע זה בעיניי הפן הבעייתי ביותר עבורי בעבודה, ובקרוב אצטרך להתעסק בזה באינטנסיביות.
הבחורה שעובדת "תחתיי" כבר סיפרה לי על טיפוס קצת בעייתי בחלונות הגבוהים, שצריך להיזהר ממנו – והסיפורים כל כך הזכירו לי דברים שנחשפתי אליהם במקום העבודה הקודם. כי ככה זה, היכן שיש בני אדם, יש גם פוליטיקה ומאבקי כוחות וטיפוסים ו"סיפורים". הדברים חוזרים על עצמם. אני כבר למודת ניסיון ולא מתרגשת. לוקחת הכול ואת כולם בעירבון מוגבל ובגישה של "כבדהו וחשדהו". נזהרת יותר. אני די רגועה יחסית בעבודה, ולא לוקחת קשה. לא משקיעה את הנשמה בעבודה כמו במקום הקודם. עושה מה שצריך, בקצב שלי, נכנסת לעניינים לאט לאט. יותר שומרת על עצמי מאשר במקום הקודם. הרבה יותר מרפּה מדברים, פחות פרפקציוניסטית, פחות "נתקעת" על דברים, לוקחת יותר בקלות, זורמת יותר עם הסיטואציה. והמקום החדש נעים יותר, רגוע יותר, האווירה טובה לי יותר. כמובן שלא הכול מושלם, אבל אין מושלם. וגם – חודשיים זה לא הרבה זמן, זו רק ההתחלה, ואני עדיין מגששת את דרכי, מכירה את המערכת ואת האנשים, מקשיבה ומסתכלת, בוחנת. מביאה בחשבון שדברים יכולים להשתנות, שההרגשה שלי שם עלולה להשתנות, שאני יכולה לגלות בהמשך דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, שעם הזמן אולי אגלה שאני פחות מתאימה לדרישות התפקיד – הכול אפשרי, וכל האפשרויות הן בסדר, ולא יקרה שום אסון גם אם באיזשהו שלב אצטרך מסיבה זו או אחרת לסיים את עבודתי שם. כלומר, גם ה-worst case scenario הוא בסדר מבחינתי.
אבל אם הדברים ימשיכו כפי שהם כרגע, ואם בהמשך אתמודד בהצלחה עם הנושא המקצועי שמאתגר אותי (ושמובן לי כרגע בערך כמו ג'יבריש במבטא סיני כבד) – אהיה מאושרת.
פעם בכמה זמן נכנסתי לבלוג, חשבתי לכתוב, לדווח קצת מה קורה איתי, אבל המילים נתקעו ובקושי יצאו ממני, וכשהן באו – הן היו סתמיות ואפורות ומעטות. הרגשתי שאין לי הרבה על מה לדווח מלבד כמה משפטים יבשושיים ומשעממים, אם כי חיוביים, בנוסח: "בינתיים בסדר לי ונחמד לי בעבודה החדשה, והאנשים נחמדים" וגם "ליל הסדר עם המשפחה דווקא היה נחמד".
כן, אני יודעת, שגרה משעממת זו ברכה. כמו הקללה הסינית: שיהיו לך חיים מעניינים. או אולי זה הפוך? אולי זו ברכה סינית: שיהיו לך חיים משעממים….
ההרגשה היא שאין לי הרבה השראה לכתיבה, לשיתוף, לבטא את עצמי. שאני במצב צבירה של "תיפקוד יומיומי". שזה בסדר, זה טוב, זה חיובי מאוד. אני יחסית מאוזנת. אבל אני מרגישה שהכתיבה שלי נהייתה "עֵצִית" משהו, כלומר קצת "התקשחה", לעומת המפל הנוזלי השוצף שהייתה קודם לכן. כאילו התודעה שלי התקשחה, התמצקה. אולי זו תודעה של אדם מתפקד יותר, "רגיל" יותר, מאוזן יותר. הרגש שקודם לכן שצף וגעש בי, טלטל אותי, כעת קצת רדום, תחת השגחה מבוקרת של מסגרת השגרה היומיומית הפשוטה, המובנית, הפרוצדורלית.
בלילה החלומות מטלטלים אותי בעוצמת הרגש שפורץ בהם, אני חווה בהם חוויות-קצה בין-אישיות ומטאפיזיות ששואבות מתוכי כל טיפת רגש שיש בי, ואני מתעוררת הלומת קרבות, אך לא זוכרת את החלומות בבוקר. כמו בלילה אני חיה חיים מקבילים, שבהם הלב משתולל all over the place, ובבוקר חוזר ממושמע לקופסת היומיום.
חזרתי לקחת כדורים עם תחילת העבודה, ליתר ביטחון, כדי שלא אהיה במצב נפשי רעוע ורגיש מדי שעלול לפעול לרעתי במקום החדש. אפשר להניח שאולי הכדורים הם חלק מהסיבה למצבי המאוזן יותר, אם כי הייתי במצב מאוזן עוד כשרק התחלתי לקחת אותם במינון הנמוך יותר. אז נראה לי שהשגרה החדשה עצמה עשתה לי טוב.
אפרופו ענייני בריאות, התנחל אצלי וירוס שאוהב לקחת את הזמן. כנראה נדבקתי מאבא שלי בליל הסדר, אבל חטפתי את הוירוס באופן קשה יותר ממנו.
רגע, פאוזה לדיווח קצר על ליל הסדר – בהתחלה חשבתי להבריז (כפי שהברזנו בשנים קודמות כבר פעמיים, בילינו בבית והיה נפלא לשם שינוי לא לקחת חלק בקלחת המשפחתית) כי גם אחותי הקטנה רצתה להבריז, אך היא שינתה דעתה והחליטה להגיע לסדר, אז גם אנחנו הגענו. ובאופן מפתיע, היה דווקא יחסית נחמד, כן כן. כמובן שהיו גם קטעים דפוקים כרגיל עם ההורים שלי, אבל פחות מבד"כ, ובקטנה, וגם אני הייתי במצב פחות רגיש, יותר אדיש, יותר חיובי ומשועשע. ונראה לי שמכיוון שאבא שלי לא כ"כ הרגיש טוב, התגובות שלו היו מתונות יותר… וגם האחיינים התנהגו יחסית טוב יותר מבד"כ.
למחרת ליל הסדר כבר הייתי עם כאב גרון וחולשה כללית, וזה התיישב אצלי כמה וכמה ימים, התפתח לאט לאט להצטננות ושיעולים, וככל שחלף השבוע זה הלך והחמיר, עד שבסופ"ש השני של החג כבר הייתי על הפנים, עם כאב גרון, שיעולים כרוניים, צרידות קשה, הצטננות, חולשה, כאב ראש וחום. הקול שלי נעלם כמעט לחלוטין, לא יכולתי לדבר, וכשנאלצתי לומר משהו – זה היה בלחישה מאומצת. לא יכולתי לחזור לעבודה אחרי החג ונשארתי בבית עוד ארבעה ימים. הרופאה אמרה שזו דלקת ויראלית בדרכי הנשימה. חזרתי לעבודה רק ביום חמישי לפני שבוע, ועדיין הייתי עם שיעולים והצטננות. וזה נמשך, וזה עובר לאט לאט, משתפר כל יום. זה עדיין קצת נשאר, שבועיים וחצי אחרי.
קרה לי עוד משהו תוך כדי המחלה הזאת, תופעה פיזית שאף פעם לא קרתה לי – כנראה איבדתי את ההכרה, התעלפתי. זה קרה באמצע הלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר. התעוררתי בתחושה מיובשת מאוד, וכשעמדתי בחדר האמבטיה הייתה לי פתאום סחרחורת נוראית. אני לא בטוחה מה קרה אחר כך. הדבר הבא שאני זוכרת זה שכאילו התעוררתי משינה ומצאתי עצמי שכובה על רצפת חדר האמבטיה. בקושי רב קמתי, ואיכשהו הבאתי עצמי למיטה, וקראתי לבן-זוגי שיביא לי מים, והרגשתי חולשה נוראית. כנראה איבדתי את ההכרה ונפלתי, ואני מניחה ששכבתי שם על הרצפה לא יותר מכמה שניות. הייתי קצת מבוהלת ומזועזעת מזה במהלך אותו יום, חששתי שמשהו אולי לא בסדר איתי, כי אף פעם לא קרה לי כזה דבר, אבל אח"כ נרגעתי. אני לא זוכרת דבר מהנפילה. אני מבינה שהייתה לי שם חתיכת נפילה רק מהעדויות שעל גופי: יש לי סימנים כחולים גדולים בכמה מקומות בגוף, וכאב בעצם הזנב בגב התחתון, שהיה בהתחלה חזק ועם הזמן הולך ונרגע. בהתחלה היה לי ממש קשה לקום ולהתיישב.
טוב, די עם דיווחי קופת חולים האלו. לא יודעת למה אני מספרת כאן הכול בכל כך פרטי פרטים. בזמן האחרון הרגשתי פחות צורך "לדווח". אבל ככה אני, יסודית, ואם אני מתחילה כאן לספר על מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים – אז אני מספרת ביסודיות…
מלבד זאת, לאורך כל התקופה גם תמכתי באחותי הקטנה שעברה כאמור לדירה שכורה לבד. נסעתי לבקר אותה כל אימת שיכולתי, עזרתי לה בענייני הדירה, וגם בילינו יחד. לאחרונה היה לה משבר גדול, שבינתיים נרגע. זה גם די שאב ממני אנרגיות. יש לה פוביה נוראית מג'וקים, היא הזמינה ריסוס, ולמחרת היה לה מפגש עם שני ג'וקים גוססים, וזה דירדר אותה מאוד, היא הייתה בהיסטריה מוחלטת, הייתי צריכה לנסוע אליה לדירה כדי לפנות את שני החברלך המפרפרים האלו, הרשל'ה ויוסל'ה (אותה השמות דווקא לא הצחיקו), והיא נכנסה למצב נפשי חרדתי קשה מאוד. נסעה להורים ונשארה אצלם כמה ימים והכריזה שהיא לא חוזרת לדירה שלה, אף פעם, ושאין מה לדבר על זה. בסוף היא כמובן חזרה לדירה והמצב נרגע, אבל אני ספגתי ממנה בדאגה את כל ההכרזות הקשות – שאם היא תהיה בדירה לבד היא לא יודעת מה היא תעשה לעצמה, שהיא תתאבד, שהדרך היחידה שבה היא תוכל לגור בדירה אחרת היא שמישהו יהיה איתה צמוד 24/7, וכהנה הצהרות. אחר כך, כשהיא כבר נרגעה, צחקנו על כך שכמה ימים אצל ההורים רק גורמים לה להתגעגע לדירה שלה ולהעריך אותה, שלעומת בית ההורים המסויט והרעיל הדירה שלה פתאום נראית לה כמו גן עדן של שלווה…
ברור שזה לא רק עניין הג'וקים – זה גם הלחץ הכללי והחרדות מהשינוי הגדול הזה, לראשונה בחייה לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור לבד, וכאשר גם כך יש לה קשיים אישיים ונפשיים. הפחדים, ההתמודדויות הפרקטיות-בירוקרטיות החדשות, הצורך לטפל בעצמה בדברים שקודם לכן אחרים טיפלו בהם בשבילה, תחושת הבדידות… אני מבינה לגמרי את הקושי, וגם אני בעבר הייתי מלאת חרדות מהשינוי הזה בחיי. שנה אחת שכרתי דירת חדר לבד, בתקופה שבה הייתי במצב נפשי גרוע, והיה לי מאוד קשה. למזלי הכרתי בהמשך את בן זוגי, כך שהמעבר הסופי החוצה מבית ההורים היה למגורים עם בן זוג, כך שלא הייתי לבד.
אני מאוד גאה באחותי הקטנה על ההתמודדות היפה שלה עם אתגרים שונים, ואני אומרת לה זאת כל הזמן. אנחנו משוחחות כל יום (כתמיד). היא מקבלת עזרה נוספת של תמיכה וליווי מעשי משתי עובדות שנפגשות עמה כמה פעמים בשבוע ומסייעות לה במטלות בירוקרטיות ובכל נושא שהן יכולות לעזור בו (וזאת בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הקבוע שהיא מקבלת).
אז זהו.
ואולי זה בסדר שאני מרגישה קצת "עֵצִית". אני אוהבת עצים. מאוד. עצים הם מהדברים שאני הכי אוהבת בעולם. גזע העץ יפה וספוג ניחוח חיים רענן, ריח יערות, והמרקם שלו מלא שבילים מפותלים, סודות, געגועים וזיכרונות. ועץ הוא לא רק הגזע, הוא גם העלים המתנועעים ברוח, הענפים השלוחים, הצמרת המרהיבה, ולפעמים גם הפרחים הצבעוניים. אני כל כך אוהבת עצים.
עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית
מאז יום שבת מצבי הידרדר. קשה לי להסביר מה בדיוק קורה לי. תחושה שדברים לא מסתדרים, שדברים משתבשים מדחי אל דחי. ואני כל הזמן עצבנית, נורא נורא נורא. תחושה של נזקים מצטברים, של חוסר שליטה, שדברים קטנים לא מסתדרים ולא מובנים לי, שהזמן חומק מבין האצבעות ואני לא מספיקה לעשות שומדבר, שאני לא מצליחה להחליט, גם החלטות קטנות, ואני יודעת, פשוט יודעת, שמה שלא אחליט – אתחרט על כך לאחר מכן. תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.
לא תפסתי כלום. אולי במקום דם זורם לי ואקום בעורקים? אני כל כך כלום.
גם פיזית, תחושה מעוכה – הרי אני עושה הליכות, הרי רזיתי, הרי אני אוכלת בריא ובכלל לא זוללת כבר שבועות רבים, אז איך אני מרגישה כולי נפוחה ובלעעעע? אני בדיוק לפני מחזור, האם הוא משפיע עד כדי כך? שהוא גורם לי להיות קרייזי ביצ' ולהרגיש כמו פוף מאותגר?
אולי הכתיבה על כך לא נכונה. אולי במקרה שלי הכתיבה עלולה להגביר טורדנות, כי ארצה לתעד הדברים ולהסבירם בצורה מדוקדקת, וזה סתם יגרום לי להיתקע שעות על הניסוח והפירוט, במקום להתקדם הלאה ולחיות. גיחי גיחי גיחי, צחוק של פסיכי (סליחה, זה לא מכוון אליכם, אלא לעצמי, צחקתי לעצמי בתוכי צחוק ציני מריר מלא רעל עייף, אז עניתי לעצמי).
קצת התחרטתי על הפוסט הקודם שכתבתי בלילה בין שבת לראשון, על אבא, והמשפחה. מכמה סיבות:
הרגשתי לא נעים. לא יודעת להסביר את מהות ה"לא נעים" הזה. כאילו – הנה אני מעלה דברים שליליים ומעיקים, הנה אני מתמקדת בשלילי, הנה אני לא כיפית. הנה אני חופרת על דברים, נתקעת עליהם.
וגם – תחושה עמומה כללית שמדובר בדברים שעדיף לא לציין. שאני עושה לעצמי שירות דוב בהעלותי את הדברים על הכתב בבלוג פומבי.
ואולי אני עושה עוול לאבא שלי ולמשפחתי?
וכי ברגע שאני כותבת על זה משהו, אני מחויבת לא לתת תמונה חלקית. וכמה שלא אכתוב על כך, זה תמיד יציג תמונה חלקית, וארגיש שלא יבינו, שיקבלו מושג חלקי ולא נכון. אי אפשר לסכם חיים שלמים באיזה פוסט אחד בבלוג. מה גם שכל כך הרבה דברים לא מובנים לי בדינמיקה המשפחתית הזאת, ובסיפור המשפחתי בכלל.
וגם – למה עכשיו פתאום להציף את הדברים. מה הטעם לעורר בעצמי שוב את הכעס והתיסכול הנוראיים, ואת תחושת הקורבן וחוסר האונים. הרי כבר טחנתי את הנושא בעבר. כן, צריך להתקדם הלאה. כמו שכל בני המשפחה האחרים מתקדמים הלאה ולא נתקעים על זה. אז למה אני עדיין נותנת לזה לרדוף אותי כך. להשפיע עליי כך. האם אחיה את זה לנצח? ורגישות היתר הזו שלי, האופן בו אני כל כך מושפעת מדברים שאנשים אומרים לי. הדברים ממשיכים להדהד לי בראש, מכרסמים. די. קשה לחיות ככה. קשה להיות כך בקשר עם אנשים… ואני הורסת כך אולי…
אז הלכתי לישון ביום ראשון בשש בבוקר והתעוררתי לקראת שתיים בצהריים, והרגשתי חרא שחצי יום התבזבז על השינה הזו, במקום משימות שהיו לי, בעיקר משימה אחת שחשבתי לסיים באותו יום, וזה לא קרה. משהו שהבטחתי למישהי שאעשה בתור טובה אישית. ואז הכנתי לעצמי צהריים, וקצת מאוחר יותר יצאתי להליכה, ואז ארוחת ערב, והופ הזמן חמק לו, ובין לבין כמה מטלות, ובעיקר המוח שלי היה כל כך מוטרף מעצבים ומתחושה של סבל מענה, מלא דברים הטרידו אותי, ובן הזוג ספג. אמרתי לו שבא לי לחתוך את עצמי מרוב עצבים. אוף, אמירה מפגרת. למה אני מקשה עליו כך. זה נורא העציב אותו. הרגשתי בימים האחרונים כעס נוראי, רווי אלימות, שיכולה להיות מופנית רק אל עצמי. גררררר. לנשוך, לחתוך, כן אבא, גם אני יכולה להתעצבן נורא ולהשתולל! תראה! הנה, גם אני אשבור כיסא ואצרח חזק! הפעם אתה תפחד!!!!! כן, ממש. חחחח.
עיצבן אותי שבמפגש משפחתי ההתנהגות האידאלית שלי היא לשתוק כמה שיותר. כי כל דבר שאני אומרת עלול לשמש נגדי, כמו בבית משפט. מבלי לשים לב אני עלולה להרים להנחתה, ולקבל הנחתה חזקה ומועכת מאבא שלי. והוא עשה את זה. אז אני צריכה לשתוק. ודווקא הצלחתי להתעלם מכמה דברים ולשתוק, אבל לא מהכול, וכן אמרתי דברים שהתחרטתי עליהם לאחר מכן, כי הם גררו כמובן מייד עוד אמירות מההורים שלי… ואני מבינה – שתיקה זה כוח. חוסר תגובה זה כוח. אדישות זה כוח. לא להיגרר למערבולת שלהם. אבל אני גם מרגישה שזה כמו שקורבן להתעללות יודע שאם הוא לא יתנגד בזמן ההתעללות, זה ימזער נזקים וייגמר מהר יותר. כי אם הוא ינסה להתנגד, זה עלול להוציא מהתוקף שלו עוד שלל התנהגויות מתעללות. אז צריך לסבול בשקט בלי להתנגד, עד שזה נגמר.
אז כן, צריך לא לקחת ללב, להיות אדישה, לא לקחת ברצינות. אחותי הגדולה אמרה לי מזמן שהיא בכלל לא מתייחסת לדברים שהוא אומר כי הוא אדם חולה. בעצם, אני היחידה שעוד לוקחת אותו ברצינות.
טוב, בקיצור, בימים האחרונים אני מאבססת על עניין המשפחה.
וגם אחותי הגדולה התעללה בי רגשית בגיל הנעורים, זה היה נורא… היא הייתה מכשפה סדיסטית. הוציאה עליי את כל הרעל שלה. אבל זה לפוסט אחר… והעיקר שזה עבר לה והיא גם התנצלה. אבל יש יסודות באישיות שאני עוד מזהה, מנצנצים פה ושם… אמירות עוקצניות… תחרותיות…
אחותי הגדולה ואבא שלי אמרו לי פעם שאפסיק להיות קדושה מעונה – זה היה בסביבות אמצע שנות העשרים שלי, כשהתחלתי לראשונה לדבר על ההתנהגויות שלהם בעבר, כשפתאום הבנתי מה בעצם עבר עליי, שבעצם הייתי קורבן להתעללות, שבעצם התרחשו דברים ממש מעוותים, שספגתי הכול בלי להתנגד, וששילמתי על זה מחיר נפשי. אז הם הכחישו והקטינו את זה. אוי, מה את עכשיו כזאת קדושה מעונה, גם את לא מושלמת.
רציתי גם לספר לכם, כדי להציג תמונה מלאה יותר: אני הייתי ילדה של אבא. הייתי צמודה אליו, קשורה אליו מאוד, הפנמתי אותו באופן מושלם, הערצתי אותו, וכיוון שכך – מכל האחיות, היה לי הקושי הרב ביותר להקיא אותו מתוכי. הן התמרדו בגיל צעיר והביעו כלפיו שנאה יוקדת, והתנתקו רגשית. אחותי הגדולה יכלה גם להתנתק פיזית, בגיל צעיר עזבה את הבית ולא הביטה לאחור (עכשיו היא מחפשת את קרבתם כי היא צריכה עזרה עם הילדים שלה, לכן הם עוברים לגור קרוב אליה. הכול אינטרסים). לי זה לקח יותר זמן. הוא כמובן לא מסתיר את העובדה שאני הייתי הבת האהובה עליו, והוא אומר זאת ליד אחיותיי, כי לא אכפת לו מהרגשות שלהן, והוא בכלל עודד בעבר תחרותיות בינינו, כי הוא אוהב אקשן כזה. אהבתי את אבא מאוד, הוא היה החיים שלי, הושפעתי ממנו מאוד. הוא היה רוב הזהות שלי. הוא אף פעם לא מבין איך אנחנו בכלל יכולות לבקר אותו – הוא הרי אבא כזה משקיען ודואג ואוהב – תמיד הביא לנו אוכל על מגש למיטה. זהו, זו האמירה הקבועה שלו. איך אפשר להגיד עליו בכלל מילה רעה כשהוא דאג לפנק אותנו עם אוכל למיטה.
אבל הוא אהב אותי כשהייתי הילדה החמודה והמצחיקה שלו (והמוזרה. תמיד הקפיד להגיד שהייתי ילדה מוזרה. זה נכנס לי לראש ואני תמיד מרגישה מוזרה). כשהתבגרתי והפכתי לנערה שמנה ומדוכאת, הוא איבד עניין. זה כבר לא היה חמוד. הוא היה מסתכל עליי בגועל ומעיר לי על המשקל. אמר לי שהרגליים שלי נראות כמו עמודי שלמה. פעם הוא אמר לי בחצי חיוך שובב: "אוף, למה אין לי בנות יפות…" ואז צחקק. כשאחותי הגדולה הייתה נערה, הוא כל הזמן משום מה צחק על האף שלה. העיר לה שהאף שלה ארוך ונוטה שמאלה, בשלל הערות עוקצניות ותוך כדי ציחקוק. היא פיתחה מזה תסביך רציני עם האף שלה.
אמא שלי הייתה פחות קשורה אלינו רגשית. יותר השקיעה בקריאת מאות ספרי הרומן הרומנטי שלה (אותם ספרי Mills & Boon, למי שמכירה). היא קודם כל העריצה את בעלה, כלומר את אבא שלנו. היא לא הייתה כל כך אמהית. אז היא מעריצה את התחת שלו, והוא ממש לא מעריץ את התחת שלה. היא אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותה. הוא התחתן איתה (לאחר שבועות ספורים של היכרות) בעיקר כי היא הייתה אישה מאוד יפה (לא קיבלתי את הגנים שלה. קיבלתי את הפרצוף הבולגרי של סבתי מצד אבי, וגם את האו.סי.די שלה). אחר כך היא השמינה, וכל השנים הללו, עד עצם היום הזה ממש, הוא כל הזמן אומר איך היא הייתה אישה יפה, ואיך היא הרסה את עצמה. ובכלל, מדבר עליה בצורה מגעילה ליד אנשים אחרים. כל השנים הוא בגד בה, תמיד היו לו "ידידות", עד היום. אמא שלי אמרה לי לפני כמה שנים: "כל הגברים בוגדים".
בשיחות איתה בשנים האחרונות היא אומרת שאולי היא טעתה, שאולי הייתה צריכה לעזוב אותו מזמן. כן, שמענו. הם בחיים לא ייפרדו. הם יותר מדי נהנים לסבול יחד. יחסי סאדו-מאזו רגשיים. אגב, אמא שלי אינה טלית שכולה תכלת. היא גם חתיכת טיפוס. אומרת שטויות. צועקת על אנשים, מקללת. הייתה חנות אחת בעיר מגוריהם שמנעה ממנה כניסה לשם לאחר אירוע שבו היא צעקה עליהם… אסרו עליה לחזור לשם. בקיצור, היא ואבא שלי – מצא מין את מינו.
כשאחותי הקטנה הייתה ילדה קטנה היא אהבה להתחפש לחתולה, לזחול בבית כמו חתולה, להתייחס לאנשים כמו חתולה, וכיו"ב. זה היה חמוד. היא מאוד אהבה חתולים וחיות וגם היה לה חלום להיות שחקנית. אבל אמא שלי כל הזמן אמרה לה: "משוגעת". "היא מתנהגת כמו משוגעת! משהו לא בסדר איתה!". כעסתי על אמא שלי, אמרתי לה להפסיק לקרוא לה משוגעת כל הזמן. די. אבל כל הזמן תפסתי אותה ממשיכה עם זה. "משוגעת!". התחרפנתי, אמרתי לה שככה דופקים ילדים, די. היא לא משוגעת, היא בסך הכל ילדה קטנה שמתחפשת לחתולה, זה בסדר גמור. "היא מוזרה". לא, היא לא! את מוזרה! די!!!
אבל בשנים האחרונות אמא שלי מנסה לפצות על הריחוק והטעויות של פעם. היא כל הזמן מביעה דאגה ואהבה, מסרים מרגיעים. מתעניינת בשלומי. מנסה להיות יותר אמא. במקביל היא כמובן ממשיכה גם להתנהג בצורה בלתי נסבלת (הרי מה טעם החיים בלי זה), אבל היא הרבה יותר קשובה ומעורבת רגשית.
טוב, חפרתי, לא משנה. אני פשוט סובלת בימים האחרונים ממחשבות טורדניות יותר מהרגיל.
ואתמול אני ובן זוגי נסענו לטייל, ונורא התלבטתי יום לפני כן אם לעשות זאת, כי הרי הייתי במצב רוח מזעזע ושלילי נורא, וגם חששתי מבחינת מזג האוויר כי אמרו שיהיה סוג של שרב, אבל בן זוגי הרגיע, אמר שיהיה נחמד, ושבסה"כ צפוי להיות 26-27 מעלות. וגם הרי תמיד אומרים שכדאי לטייל, וכל הזמן אומרים לי לטייל, כי לטייל זה משהו משהו, וגם אני רציתי קצת לראות טבע ולטייל, הקיצר – נסענו לטייל, היה פחות או יותר בסדר תוך כדי המסלול (הקצר והרגוע יחסית), והיה נוף יפה וירוק ושלל פרחים (כל כך הרבה רקפות! 😊), וכמובן שתינו כל הזמן והיינו עם כובע, אבל מייד לאחר מכן חטפתי כאב ראש ובחילה נוראית והרגשתי רע, וכשהגענו למסעדה הקאתי וסבלתי. אז חתכנו חזרה הביתה יותר מוקדם ממה שתכננו. וסתם דפקתי את היום הזה. עד שאנחנו סוף סוף נוסעים לטייל, וזה נדפק. והוא לקח יום חופש בשביל זה. וזו הייתה טעות בכלל לצאת. הייתי צריכה להישאר בבית. הכי טוב בבית. רגוע, שקט, בלי כל הבלגן והרעש והאנשים והקשקושים שלהם. ובבית מספיקים לעשות כל מיני דברים חשובים. אולי אני לא בנויה להתרוצצות בחוץ. אולי אני רגישה מדי.
הבוקר הייתי אצל הפסיכולוגית והיא עצבנה אותי. באתי אליה מוצפת, התחלתי לספר שאני מרגישה שהכול חרא, ושהמפגש המשפחתי בשבת השפיע עליי לרעה, ושהטיול נדפק, והיא אמרה לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה. ווט דה פאק. אף פעם לא לקחתי כדור הרגעה. אגב, זו הפעם השנייה שהיא מציעה לי לקחת כדור הרגעה. הפעם הראשונה הייתה לא מזמן, כשקרה העניין בעבודה, והייתה צפויה להתקיים פגישה מלחיצה (שבסוף לא התקיימה), אז היא הציעה לי לקחת חצי כדור הרגעה לפני הפגישה. כדי שאהיה רגועה ולא אתפרץ בתגובה רגשית. סיפרתי לאחיותיי והן היו המומות ואמרו שכדור הרגעה זה ממש גרוע וממכר (אחותי הקטנה מניסיון אישי, ואחותי הגדולה מניסיון של אנשים קרובים לה), ואחותי הגדולה אמרה לי לעזוב את הפסיכולוגית הזאת… מצד שני, הפסיכולוגית הזאת גם עזרה לי עם עצות מועילות… אז אני כבר לא יודעת… אני מניחה שזה לא שחור או לבן… אולי היה לה קשה להתמודד עם האינטנסיביות והבלבול שלי הפעם…
בקיצור, בפגישה הבוקר רציתי לדבר על מה שהיה במפגש המשפחתי ובימים האחרונים כדי לבחון את התגובות הקוגניטיביות ולראות איך יכולתי להגיב אחרת, אבל היא התעקשה לדבר על הכדורים שסיפרתי לה שהפסקתי לקחת, ושאני צריכה לחזור לקחת כדורים. אמרתי לה בסדר, אני אחזור לקחת כדורים, אני מבינה שאני כולי מוצפת ואינטנסיבית, אבל בואי נדבר על משהו אחר חוץ מהכדורים. וככה כל הפגישה. לא יודעת. זו הייתה פגישה מיותרת.
אני לא מצליחה לגבש דעה בנוגע למה נכון ומה לא נכון. מה בסדר ומה לא בסדר.
למשל, נראה לי שזו טעות לפרסם את הקטע הזה. אז הנה, אלחץ כאן על כפתור ה"פרסום", והנה תצטרף לה עוד טעות לשרשרת הטעויות היפה שאני עונדת לצווארי. בחיי, לא צריך אפילו תליין, העסק דופק לבד.
אבא
אני חווה קושי להירדם הלילה בעקבות המפגש המשפחתי היום, שהיה מאתגר ומעיק כתמיד, בעיקר בגלל אבא שלי. המוח שלי מוטרד, אני מרגישה מתח בגוף. ייקח לי קצת זמן להתאושש, לרוקן מעצמי את הרעל שבכל זאת הצליח להסתנן ולעשות לי קצת שמות בראש, אף על פי שבאופן כללי הגישה שלי השתפרה ביחס לפעם ואני פחות מתייחסת ולוקחת ללב וכיו"ב, יותר אדישה. אין לי כוחות להסביר ולפרט, ולמה בכלל להיכנס לחרא הזה. דינמיקת יחסים מעוותת והרסנית, והוא אדם כפייתי ושתלטן ואומר בהנאה רבה דברים עוקצניים ופוגעים. כל הזמן פולש לנשמה. זה כל כך דפוק שפשוט חבל להתעסק בזה. צריך פשוט להתנתק. אני נפגשת איתם לעיתים רחוקות, והמפגש היום עודד אותי לרווח עוד יותר את המפגשים. היו גם דברים נחמדים היום, אבל ככה זה אצל ההורים שלי – האמביוולנטיות הנצחית שאין לה מרפא או תיקון (התיקון הוא בניתוק מהם ובכינון יחסים בריאים עם אנשים אחרים) – האהבה מכאיבה ופוגעת, ואנרגיות רבות מושקעות בעצבים וביקורת וריבים מיותרים על דברים קטנים – שבקלות ניתן היה להימנע מהם. עושים מעשים קיצוניים ויוצרים אווירה מטורפת שלא לצורך. וצועקים, צועקים, צועקים, כל הזמן. זה כל כך מתיש ושוחק.
אני רוצה להעתיק לכאן כמה קטעים שכתבתי לעצמי לפני הרבה שנים. אני חושבת שכתבתי את הדברים עבור פגישה עם פסיכולוגית, כדי לרכז לי את הטראומות מאבא – מה שאני מצליחה לזכור. לא הוספתי תאריך על המסמך, אז אין לי מושג ממתי הוא, אך אני מעריכה שהוא מסביבות אמצע שנות העשרים שלי, דהיינו לפני בערך 15 שנה (איך הזמן עובר מהר כשמנסים לברוח מההשפעה ההרסנית של אבא חולה בנפשו). כי אני מרגישה צורך להוציא ממני משהו הלילה, לא לתת לזה לבעבע בתוכי. לפעמים צריך להקיא כדי שהבחילה תפסיק. אבא שלי, אגב, מכחיש לגמרי את התקפי העצבים שלו, או אולי מודה שלפעמים הוא התעצבן, אך לא בקנה המידה שאנו טוענות לו, ואנחנו סתם מגזימות. אני יודעת שהוא פשוט אדם חולה ולא שולט בעצמו ונמצא לחלוטין בהכחשה. זה מה יש. הייתה לו ילדות קשה עם אמא חולה בנפשה, הוא ספג ממנה הרבה חרא חולני. הוא רדוף שדים פנימיים. הנה הקטע:
פעם היה אגם קטן קטן קטן וסביב האגם היה יער גדול גדול גדול ופתאום בא סלע גדול גדול גדול ומלא פינות חדות וצחק צחוק גדול על האגם וזילזל בפינותיו המעוגלות ובנוזליותו השקופה ולעג לקטנותו ולמבטו המודאג ובסוף קפץ לאגם והעיף את כל המים החוצה ונשאר שם רק סלע ענק, פוצע ומצחקק.
הסלע זה אבא והאגם זה אני.
**************************************
זיכרונות הרסניים מאבא מתקופת הילדות:
כשכעס על משהו, כנראה כשהתארגנו לצאת, הוא נורא התעצבן, התנפל עליי וקרע את השמלה שלבשתי.
התפרצויות חולניות רבות מספור, עם מבט מטורף בעיניים, אלימות בעיקר כלפי חפצים, קולות של צווחות וציוצים אלימים ומפחידים.
קשה לי לזכור עכשיו את כל הדברים שאמר לי ושעשה שהשפיעו עליי כל כך לרעה. אמירות חולניות דפוקות שנכנסו לי לראש. חשבתי על זה הרבה לאחרונה וזה עושה לי רע ואין לי כוח להתמודד עם זה.
לא רק דברים שאמר, אלא גם מצבים לא בריאים ולא טובים שהוא נקלע אליהם עם אנשים אחרים והכניס גם אותנו לתוכם.
כשסבל מרעש שכנראה הגיע מהשכנים, הוא דפק עם משקולת על הקיר עד שהייתה גומחה בקיר. גם בדלת האמבטיה עשה פעם כמעט חור. ואני זוכרת פעם אחרת שבה הוא דפק עם המשקולת שלו על הרצפה נורא חזק ובלי סוף , שוב ושוב ושוב, ותוך כדי התנשפויות של אדם בהתקף מפחיד, ופשוט ברחתי מהבית החוצה.
צעק בקולי קולות שוב ושוב ושוב ושוב אל מחוץ לחלון המרפסת "קוקוריקו" על תרנגול שעשה רעש, וזרק עליו בקבוקי בירה שחורה.
הרס לי קלטת וידאו כשהיה עצבני על משהו שלא קשור אליי (ושלח אותה לאחר מכן לתיקון). הרס לאחותי הקטנה משחק סוני פלייסטיישן – דיסק שהוא עיקם לחלוטין.
היו לו התפרצויות מטורפות ואלימות שאי אפשר היה לדעת לאן יובילו ואיך ייגמרו. מבט מטורף בעיניים, קולות מוזרים ומבהילים, קול היסטרי מצייץ ומצווח, חוזר על אותן מילים שוב ושוב ושוב בהתקף עצבים. אני זוכרת שאחותי הגדולה ואני היינו מייד בורחות להתחבא בחדר כשהוא נכנס למצב כזה.
שבר המון חפצים. כלי מטבח, מה לא.
כשאחותי הקטנה הייתה תינוקת הוא נתן לה פעם מכה אדירה בישבן ונשאר לה סימן כחול-סגול למשך הרבה זמן, סימן בצורה של יד. הייתי המומה וזה עשה לי רע בנשמה לשנים רבות.
אחרי טקס סיום חטיבה (סיום כיתה ט') של אחותי הגדולה (או שלי, לא זוכרת כרגע) – חזרנו הביתה, ואחותי הקטנה, שהייתה תינוקת, לא הפסיקה לבכות, ואבא שלי התעקש לשים אותה בלול בסלון ולטלטל את הלול בפראות אף על פי שהראש שלה נדפק בדפנות הלול, ואת כל מי שהתקרב כדי לנסות לעזור – הוא העיף מהסלון באלימות. את אמא הוא העיף בבעיטה. נורא רציתי לקחת אליי את אחותי הקטנה אך אי אפשר היה להתקרב כי הוא כאמור דחף באלימות מפחידה את כל מי שהתקרב תוך כדי צווחות מטורפות ומבט מטורף בעיניים.
כשהייתי בכיתה א' או ב' – חבורה של ילדים מהשכונה הטרידה אותנו באינטרקום, לחצו הרבה פעמים וצחקקו, אז הוא ירד אליהם וצעק עליהם בשאגות, ואז חזר הביתה כולו במצב מטורף, לקח את אחד הכיסאות של פינת האוכל, שרגליהם עשויות מתכת, וקרע ממנו את רגלי המתכת אחת אחת, סובב כל רגל סביב עצמה עד שהיא נקרעה ממקומה. ואני צפיתי בכל זה באימה צרופה.
הייתה לנו חתולה סיאמית, היא פעם ארבה לאבא שלי והתנפלה עליו ושרטה אותו, אז הוא רדף אחריה בכל הבית, כשתוך כדי כך הוא העיף רהיטים – ספות, שולחן – אני די בטוחה שאני זוכרת שהוא לקח את הספה והעיף אותה על דלת הזכוכית של המרפסת, והדלת התנפצה לחלוטין. בעקבות זאת מסרנו את החתולה למשפחה אחרת…
יש עוד הרבה סיפורים…
חלום מלפני כמה שבועות:
אני ואבא נמצאים באיזשהו מוסד ציבורי, אולי בית משוגעים או קופת חולים. הוא מתעצבן כי אין מענה למצוקתו או לכאבו או לצורך כלשהו שיש לו, אז הוא תוקע לי אגרוף חזק בבטן, מכה אדירה, מוציא עליי את עצביו. וזה כל כך כואב וקשה לי לנשום.
בבוקר, בזוכרי את החלום, בכיתי וסיפרתי לאבא עליו.
עד כאן הקטע שנכתב כאמור לפני כ-15 שנה.
עכשיו ההורים עוזבים את העיר שבה גרו מאז שהייתי בכיתה א' (כמובן בתוך עיר זו הספיקו לגור כבר ב-5 דירות. אבא שלי חסר מנוחה), וחוזרים לגור בעיר ילדותם, ליד אחותי הגדולה ומשפחתה. אחותי הקטנה, שכבר לא קטנה, אלא בסוף שנות ה-20 שלה, לראשונה עוזבת את בית ההורים ותשכור דירת חדר לבד בעיר אחרת באזור רחוק מהוריי אך לא מאוד רחוק ממני. יש לה המון קשיים נפשיים. אני דואגת לה ומקווה שיהיה בסדר. אני מרגישה רגשות אשמה כי אני לא יכולה לעזור לה בכל הדברים הפרקטיים. אני עושה מה שאני יכולה. ההורים עוזרים לה וקונים לה דברים – בסך הכול כוונתם טובה, וזה יפה שהם עוזרים לה, גם אם זה חיבוק דוב, חיבוק שעדיף היה לוותר עליו אם היה חיבוק אחר במקומו. אך כרגע היא עוד תלויה בעזרה שלהם, וזה בא עם מחיר נפשי ורגשי מסוים, להיות עדיין חלק מדינמיקה חולה ומטריפה. אני מקווה שעם הזמן היא תוכל לאט לאט להתנתק מהם ולהיות עצמאית יותר.
העולם לא מושלם.
אור בשולי הענן 