המצב של אבא

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל. כבר הייתי הבוקר אצל הפסיכולוגית והוצאתי הכול ובכיתי המון. הייתי בעיר של הוריי משישי בבוקר עד שבת בערב. כל יום היינו גם בבית החולים, מתחלקות במשמרות. המצב של אבא לא טוב, בלשון המעטה. לרופאים יש הערכה שהם די בטוחים בה, אבל נדע סופית רק כשיעשו לו CT, אנחנו מחכים. אמרו שישתדלו היום, אבל יכול להיות שיהיה מחר. ההערכה של הרופאים – למרות שחשבנו (וגם רופאיו במחלקה האונקולוגית חשבו) שסרטן הערמונית התכווץ בעקבות הכימותרפיה והטיפולים (הרי מדד ה-PSA בדם ירד כמעט לאפס, והוא הרגיש יותר טוב), יתכן שיש גרורות בעמוד השדרה (לפחות). הוא סובל מכאבי תופת בגב ברמה בלתי נסבלת. מקבל משככי כאבים (עוזרים רק חלקית, היום הגיעו ממרפאת כאב ונתחיל לבדוק מה יכול יותר לעזור) וכדור שינה בערב. הוא גם ביקש כדור הרגעה אך הרופאים העדיפו בשלב זה להימנע מזה ולראות אולי יספיקו לו משככי הכאבים (אבא שלי תמיד התנגד לתרופות ואף פעם לא לקח, עכשיו התחנן שיתנו לו).

מבחינה נפשית הוא שבר כלי. בהתפרקות טוטלית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא בוכה. הוא כמו ילד. תינוק. בגלל הכאבים הוא לא יכול לזוז והוא סיעודי כרגע, עם חיתול וקטטר. האחיות צריכות להחליף לו כשיש יציאה. אנחנו עוזרות לו לאכול ולקחת תרופות, לעיתים פשוט נאלצות להאכיל אותו. הוא במצב רגשני, אומר כל מיני דברים. אחותי הגדולה סיפרה שביום חמישי כשהייתה אצלו בבי"ח הוא אמר לה שהוא רוצה להתאבד. גם איתי הוא הביע את הייסורים. אמר תוך כדי בכי שהוא לא מאמין שכך הוא מסיים את החיים, במצב הזה, ובכאבים האלו. אמר לנו בבכי שיש לו רגשות אשמה כלפינו, שהוא היה אבא גרוע, שהוציא את הקשיים שלו על אחרים, ואנחנו כאלו מקסימות, והוא כל כך אוהב אותנו. אנחנו מרגיעות אותו שזה בסדר, שלא יקשה על עצמו.

ליטפתי אותו ביד ובכף הרגל, זה מרגיע אותו. הוא לא רצה שאלך וזה קרע לי את הלב לעזוב אותו ככה, כמעט נשארתי איתו כל הלילה אבל הייתי חייבת לעזוב כדי לחזור הביתה אמש כי יש לי היום תורים ופגישות. לפני שהלכתי הוא ביקש את היד שלי ושם על הלב שלו ואמר לי שהוא רוצה ללטף אותי לפני שאלך וליטף אותי קצת בזרוע. מרגיע אותו שאנחנו לידו. אנחנו כל הזמן אומרות לו שאנחנו אוהבות אותו. אני מרעיפה עליו אהבה וחום. אפילו הצלחתי להצחיק אותו בלי להתכוון, הוא צחק וזה גרם לו לכאבים, גם לצחוק הוא לא יכול.

בתוך כל זה היחסים הדפוקים בין אמא שלי לאבא שלי ממשיכים ויש משברים ביניהם וחיכוכים אינספור, כאילו לא מספיק קשה. אמא שלי מתנהגת כמו ילדה קטנה. התחננתי בפניה שתשתדל להיות סבלנית וקשובה ועניינית. אמרה שתשתדל. היא גם מתנהלת בצורה מחפירה מול הצוות בביה"ח, עושה פדיחות, מתעסקת בשטויות.
שני ההורים שלי כל השנים התנהגו כמו ילדים קטנים.

חוץ מהגב יש גם את העניין בכתף, שהתחיל עוד לפני התפרצות עניין הגב ביום רביעי. כבר לפני שבועיים התחילו לבדוק את עניין הכאב בכתף ובשכמה בקופ"ח, ועלה חשד למיאלומה, סוג של סרטן הדם, שהורס את העצמות. לא הספיקו לעשות ביופסיה לפני המשבר הנוכחי אז יעשו במסגרת האשפוז בימים הקרובים.

אז כרגע מחכים ל-CT ולביופסיה ואז נהיה חכמים יותר.

מחר בצהריים אחזור לשם ואשאר עד רביעי בערב כי בחמישי יש לי תורים ופגישות.

תודה על ההקשבה ונקווה בכל זאת לטוב.

אגב, ראיתי את אחותי הגדולה לראשונה מאז סוף אוגוסט, אז היה מפגש משפחתי אחרון איתה לפני החתונה והטרללת הפוגענית שלה סביב החתונה שלי (אם אתם זוכרים). גם טלפונית לא שוחחתי איתה מאז. ראיתי אותה לשנייה כי רצתי לאוטובוס כשהיא ואמא שלי הגיעו להחליף אותי, וספונטנית התחבקנו לרגע.


נ.ב – פתאום אני חושבת שזה אולי פוסט קשה מדי לקריאה, מתנצלת אם זה כך.

העיקר הבריאות

תודה למי שהגיבו לי לפוסט הקודם. זה עוזר לי ואני מעריכה את זה.

היום ישבתי לאורך היום וחירבשתי טיוטה לעבודה/מבחן-בית הזה. ווטאבר, העיקר שיהיה ציון עובר. מחר אערוך ואגיש. צריכה לקצץ הרבה כי יצא ארוך מדי.

תוך כדי זה יש משבר בריאותי עם אבא שלי. אני גרה רחוק מההורים. שתי אחיותיי גרות באותה עיר של הוריי.

סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי היה בשנה האחרונה עם סרטן הערמונית בשלב מתקדם גרורתי. קיבל כימותרפיה וטיפול הורמונלי ובינתיים נראה שיצא מזה כי המדדים היו מצוינים, אם כי כמובן בשן ועין מכל הטיפולים האגרסיביים, ועדיין ממשיך טיפולים הורמונליים. בינתיים בחודש האחרון בערך היה עם כאבים בכתף ובשכמה. הוא התמהמה קצת כהרגלו עם לבדוק את זה למרות דרבונים מאיתנו. בימים האחרונים לאחר רנטגן וסי.טי עלה חשד למיאלומה – סוג של סרטן דם שהוא כנראה מהסוגים הפחות גרועים שיש אבל לא להיט. ראו בצילום הרס של רקמות העצם, משהו כזה. עשה בדיקות דם ושתן ומחכים למלוא התוצאות (חלק ייקחו כמה שבועות) וגם צריך ביופסיה.

בקיצור היום אמא שלי דיווחה לנו בווטסאפ שהוא חלש ובקושי יוצא מהמיטה ולא מתקשר והיא לא מבינה מה הוא ממלמל. היא חירשת אז קשה לתקשר איתה, גם עם מכשיר השמיעה. התלבטנו אם להזמין אמבולנס. בקיצור התקשרתי לאבא שלי לנסות להבין מה קורה והוא רק אמר שהוא מרגיש נורא וכששאלתי על סימפטומים אמר רק "לא יודע". לא היה יכול להסביר יותר מזה. הייתה התכתבות בקבוצה המשפחתית. סוכם שאתקשר לרופאת המשפחה שלו להתייעץ ויצאתי מבולבלת מהשיחה, היא הלחיצה אותי ולא הבנתי מה לעשות, אין לי ניסיון עם בירוקרטיה של בתי חולים וזה, לאחותי הגדולה דווקא יש, היה עדיף שהיא תדבר איתה אבל היא ביקשה שאני אדבר כי היא הייתה עם הילדים. גם הרופאה לא הייתה במשמרת, זה היה בזמן הפרטי שלה לנייד האישי שלה שהיא נתנה להורים שלי להודעות ווטסאפ ונשמע שהיא לא הייתה מרוצה שהתקשרתי אליה, אבל באותה שעה סניף קופ"ח היה סגור ואי אפשר היה להזמין רופא הביתה. אמרה לי אם לא סובל דיחוי אז לקחת אותו למיון והיא תדאג להפניה כשתהיה במרפאה. אמרה לי גם שהמצב של אבא שלי ממש לא טוב 😦 ושאנחנו הבנות צריכות להיות עם ההורים בתקופה הזו ולעזור להם.

בקיצור דיווחתי בקבוצה מה שיכולתי והייתי קצת מבולבלת וכתבתי שאגיע לסייע להורים בסופ"ש ושבוע הבא, אחרי שאסיים להגיש מטלות בלימודים כי הדדליין מחר, ואחותי הגדולה ירדה עליי וכתבה לי דברים פוגעניים (למשל שאני מרוכזת בעצמי, הטיעון האהוב עליה, עושה לי גזלייטינג, היא מומחית בזה…). זה היה לי ממש טריגר, נורא בכיתי. ואולי אתם זוכרים שהקשר עם אחותי הגדולה בעייתי מגיל צעיר, ומאז הטרללת שלה סביב החתונה שלי לפני כמה חודשים הקשר נותק, לא שהיה ממש קשר לפני כן. אבל פה ושם אני כן מגיבה לה בווטסאפ והיא קצת לי, בסטטוס קוו של שקט תעשייתי כזה. לא משנה, בקיצור, אז זה ממש ערער אותי היום. זה מעורר את הכאבים העמוקים של הקשרים הלא בריאים במשפחה הזאת. אחרי זה אחותי הגדולה פנתה אליי בפרטי כדי להסביר והתנצלה שלא התכוונה לפגוע ושהיא אוהבת אותי אבל פשוט כתבתי הרבה הודעות והיא הייתה לחוצה לטפל ספציפית במשבר הנוכחי עם אבא להבין אם להזמין אמבולנס או לא וההודעות שלי הפריעו לה לתקשר עם אמא שלי על זה. והיא לא הבינה מה רלוונטי לעכשיו לציין שאגיע להורים בסופ"ש או שבוע הבא. הבהרתי לה שהיא פשוט הרבה פעמים מגיבה באופן פוגעני. הצעתי שנתקשר כרגע באופן ענייני לטובת המצב הנוכחי והיא אמרה שהיא בעד. גם החזירה אותי לקבוצה אחרי שיצאתי ממנה.

בהתחלה הגרוש של אחותי הגיע להוריי לנסות לעזור להקים אותו ולקחת אותו במכונית למיון, לא הצליחו, אז אחותי הזמינה אמבולנס, אבא שלי במיון עם אמא שלי, גם אחותי הקטנה נסעה לשם לסייע קצת. אבא שלי עם כאבים עזים בכתף, אחותי הקטנה אומרת שנראה לה שזה גם הלחץ הנפשי ממצבו ומהכאב…

האונקולוג בא לדבר איתם ואמר שהחליטו לעשות לו ביופסיה כבר מחר בבוקר, אז לפחות זה כבר מתקדם.

סליחה שחפרתי כאן. אני דואגת לאבא שלי וכואב לי שכואב לו.

when the shit hits the fan, כל חוסר התיפקוד של הקשרים הלא בריאים במשפחה עכשיו עולה אל פני השטח. מקווה שהביוב לא יעלה על גדותיו. שהקשר עם אחותי הגדולה יישאר ענייני ומכבד, ושהיא לא תרשה לעצמה להשתולל ברוע שלה.

בקיצור, נקווה שיהיה בסדר. העיקר הבריאות.

ומה שקורה במדינה… איזו טרללת… מדאיג ממש…

על חתונה ואחיות

רציתי לספר כאן מוקדם יותר על החתונה ומה שהיה אחריה, אבל לא הייתי במצב צבירה מתאים. אני עדיין לא. ואולי זה גם הפרפקציוניזם הזה ששואף לספר את הדברים בצורה המדויקת וה"נכונה" ביותר, לא להשמיט פרטים "חשובים". וזה כמובן לא משנה בעצם. אפשר לספר בכל מיני דרכים, כולן נכונות. יעשה לי טוב להרפות מהנטייה שלי לתאר את כל הפרטים הקטנים. ללמוד שאפשר גם אחרת, ועדיין יש תקשורת טובה בלי להתייחס לכל פיפס. להפריד בין עיקר לטפל – עקב האכילס שלי.

אבל בעיקר – לא היה לי כוח נפשי לספר על מה שקרה עם אחותי הגדולה, שלא הגיעה לחתונה, אבל הפציצה אותי למחרת בהודעות ביקורתיות בווטסאפ על הכיבוד שהיה בחתונה. נכנסה בי במילים קשות. ברור שהכיבוד אינו האישיו, יש כאן עניין פסיכולוגי עמוק שלה. זה מאמץ נפשי עבורי להיכנס לזה, וקשה לי לכתוב על זה, כי זה מעיק ומדכא ועצוב, ומעורבים בזה המון מניפולציה ורעל וגזלייטינג מצד אחותי הגדולה, ומספיק חוויתי את זה ממנה בעבר, והיא גרמה לי תמיד להרגיש שאני לא בסדר – לא קשה לעשות את זה, הבטחון העצמי והדימוי העצמי שלי היו (ועדיין) כל כך מעוכים.

חשבתי שהצלחתי לכונן איתה בשנים האחרונות סטטוס קוו ענייני וקורקטי ביחסים. אני רק מפרגנת לה ומשתדלת להתעלם מהערות עוקצניות ותמוהות שלה כדי לא ליפול למלכודת העימות המיותר. אפשר לומר שפיתחתי יותר חסינות וחוסן נפשי מולה, ומתחתי קו בריא יותר ביחסים. אבל מתברר שדרך קבע היא מטנפת עליי ועל אחותי הקטנה מאחורי הקלעים בשיחות עם ההורים שלנו. עכשיו הכול התפוצץ מתוכה, כל הרעל, לכל הכיוונים.

לא תיארתי לעצמי שהחתונה הקטנה והפשוטה שלי, שממש לא רציתי לעשות ממנה סיפור (וגם שקלנו בהתחלה לא לספר עליה לאף אחד, מה שהשתנה אח"כ), תעורר בה כאלו יצרים אפלים. אבל מתברר שהנושא העסיק אותה באובססיביות בשיחות עם הוריי עוד בשבועות שלפני החתונה, עד שהיא לא יכלה יותר וגם הפנתה אליי את הרעל ישירות – וזו הייתה טעות מצידה, היא איבדה שליטה ונחשפה במלוא הכיעור הפנימי שלה. ההורים שלי נדהמו מהתנהגותה והתאכזבו ממנה. בד"כ היא מאוד מתוחכמת ומניפולטיבית, ובחיי שכשקיבלתי ממנה את ההודעות הארוכות המצליפות, וכשהיא התקשרה אליי שוב ושוב גם אחרי שכתבתי לה שכרגע לא תהיה שיחה טלפונית בינינו – המחשבה שעברה בראשי הייתה שהיא עוברת התמוטטות עצבים, ושהיא ממש אומללה, וממש דאגתי לה.

אחותי הקטנה לעומת זאת חושבת שיש לה הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שהיא נוטה להאדרה עצמית על חשבון אחרים, והיא לא מרגישה כלפיה קמצוץ חמלה או אמפתיה. היא לא הבינה איך עניתי להודעות המבישות והמגעילות של אחותנו הגדולה במענה ענייני (ואף מצטדק, כהרגלי), איך אני לא מביעה כעס או לחילופין מתעלמת. אחותי הגדולה התקשרה גם אליה וטינפה עליי. זה היה כל כך תמוה. אחותי הקטנה ניסתה בהתחלה להגיב בצורה מדודה, אבל ככל שאחותי הגדולה המשיכה לטנף אחותי הקטנה התפרצה עליה בצעקות, טרקה את הטלפון, חסמה אותה וניתקה איתה את הקשר. אצלה אין חוכמות.

אני ואחותי הקטנה מאוד קרובות. היא החברה הכי טובה שלי.

טוב, הלילה הלבן הזה שעובר עליי הביא אותי להתחיל לכתוב על זה כאן, ואני שמחה שהתחלתי להוציא.

יש הרבה משקעים מהעבר ביחסים עם אחותי הגדולה. ובכלל, דינמיקת היחסים במשפחה הזו היא מאוד לא בריאה. אמנם אחותי הגדולה מאוד גאה בכך שלדבריה היא "הנורמלית היחידה במשפחה" (כן כן, זה הדבר הראשון שהיא אמרה אחרי שסיפרתי לה על תהליך הטיפול והשיקום שאני עוברת בשנים האחרונות. גם אחותי הקטנה במסגרת טיפולית ושיקומית), אבל ניכר שהיא מאוד חולה רגשית וצריכה לטפל בעצמה. מן הסתם כולנו, שלוש האחיות, שילמנו מחיר על האווירה בה גדלנו והדברים שחווינו. מניחה שיש גם ממד אישיותי, ואולי אני יותר מדי "נחמדה" איתה. כל השנים הייתי יותר מדי "נחמדה". ורגישות היתר ורגשי הנחיתות שלי אפשרו לה לערער אותי. אבל די, נגמרה החגיגה. זה לא יעבוד לה יותר. אני כבר לא לבד מולה. אני מוקפת באנשים ששומרים עליי. ולמרות זאת, היא בכל זאת הצליחה לערער אותי למשך כמה ימים, בהם הרגשתי ממש רע, ובכיתי, ואמרתי לבן-זוגי (בעלי? 😏) ולאחותי הקטנה שהיא צודקת, אחותי הגדולה לגמרי צודקת, פישלנו עם הכיבוד, ושלחתי התנצלות על הכיבוד כמעט לכל מי שהגיע, וכולם ענו לי שמה פתאום אני מתנצלת, אין על מה, ואמרו שהם נהנו ושהיה מרגש ומקסים ושהם שמחו לשמוח בשמחתי, והכיבוד זה שטויות, למי אכפת, והוא היה בסדר גמור.

אז היא בכל זאת הצליחה להשיג משהו ממטרתה, לערער ולהרוס. שחלילה לא יהיה לי טוב. זה לקח שלמדתי מזמן. שכשטוב לי, רע לה. זה מאיים עליה. קלטתי את זה בסיטואציות שונות בעבר, והפנמתי את המסר. אני פוחדת לדבר לידה. כל דבר שאגיד יכול לשמש נגדי… תמיד פחדתי ממנה. הרגשתי שהיא פשוט מכשפה רעה, רעה.

כן, לאורך השנים היא גם התנצלה על התנהגותה בגיל הנעורים, אמרה שהיא הייתה במצב נפשי לא טוב, ורצתה לשפר את היחסים. היא התרככה באופן יחסי. מאוד הערכתי את זה, ורציתי. היא אחותי, גדולה ממני בשנה בלבד, גדלנו ביחד, היא חלק מהזהות שלי. היא חשובה לי. אהבתי אותה. הקרבה אליה הייתה חסרה לי. אבל הבעיה היא שכל פעם מחדש היה צץ משהו מכיוונה. תגובה מקטינה, מזלזלת או פוגענית, ביקורת תמוהה, עקיצה. והמון ריחוק וזרות מצידה. היא הבהירה בהתנהגותה ובאמירותיה שאני לא חלק משמעותי בחייה.

אחותי הקטנה אומרת שהיא צבועה, ושלא צריך להאמין להתנצלויות שלה, שזה הכול אינטרסים אצלה.
אחרי שהוריי נזפו באחותי הגדולה (למרות שביקשתי מהם לא ללבות יותר את הנושא), היא שלחה לי איזו התנצלות. אחותי הקטנה כל הזמן מזהירה אותי לא ליפול בפח הזה. האמת היא שאמנם ידעתי כל השנים שיש בה בריונות רגשית, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. דווקא נתתי לה קרדיט והאמנתי שהיא באמת השתנתה, וכל הזמן נאבקתי בעצמי ושכנעתי את עצמי שאני סתם משליכה עליה את דמותה מהעבר.

ותראו איך אני כותבת כאן כבר כמה פסקאות ארוכות על העסק איתה, וכמעט שום מילה על החתונה עצמה – שלמען האמת הייתה מרגשת, מהנה ומצחיקה, והייתי מוקפת בה באהבה של חברים וקרובי משפחה מקסימים, שרק פרגנו וחיזקו אותי. וזו שורה תחתונה חיובית ומשמחת. כן, גבאי בית הכנסת פישל עם הכיבוד ואכזב אותנו, לא היה מה שאמור להיות (לא רק הכיבוד, אלא גם עוד דברים – אולי אספר בהמשך), והיינו בהלם מזה – אבל השתדלתי באותו רגע להתמקד בחיובי ולזרום עם הסיטואציה. ואני גאה בעצמי שהתגברתי על הפחדים והקשיים ועשיתי את זה!

אני מתארת לעצמי שמה שכתבתי כאן יכול גם להתפרש כמונולוג של קדושה מעונה. אין זו כוונתי. שנים הייתי במצב צבירה של "קורבן", אבל זה השתנה בשנים האחרונות. זה נושא רגיש אצלי – בתחילת שנות העשרים שלי, כשהבנתי מה בעצם עבר עליי במשפחה, הפגיעה שספגתי, כל הזבל שספגתי לתוכי מאחרים, והצפתי את זה בשיחות עם אבא שלי ואחותי הגדולה – שניהם האשימו אותי בהיותי "קדושה מעונה". מן הסתם לא היה להם נוח מול ההאשמות שלי. בשנים האחרונות קיבלתי יותר כוח וכלים לצאת מעמדת הקורבן, ושיניתי גישה. ובכלל, הייתי מסוגלת להתחיל להפנים את העובדה שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק. ולשחק את המשחק.

אחותי הגדולה כבר אמרה לי בעבר איך בטיפול הפסיכולוגי שלה עלה העניין שכשנולדתי, והיא הייתה בת שנה בלבד, כל תשומת הלב עברה אליי. גם אבא שלנו מספר איך מרגע שנולדתי תשומת הלב והאהבה שלו הופנו בעיקר כלפיי. כי הייתי כל כך חמודה. ושאנשים אמרו לו שהוא מזניח את אחותי הגדולה ושזה לא בסדר. ובכלל, בעבר היה אומר שוב ושוב, ליד האחיות שלי, שאותי הוא תמיד הכי אהב מבין שלושתנו. למה שהורה יגיד דבר כזה? למה נערה/אישה צריכה לשמוע מאבא שלה שהוא אוהב אותה פחות מאשר את אחותה? זה הרסני. זה בטח דפק אותה חזק והטמיע בה שנאה כלפיי וקנאה פתולוגית.

עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית

מאז יום שבת מצבי הידרדר. קשה לי להסביר מה בדיוק קורה לי. תחושה שדברים לא מסתדרים, שדברים משתבשים מדחי אל דחי. ואני כל הזמן עצבנית, נורא נורא נורא. תחושה של נזקים מצטברים, של חוסר שליטה, שדברים קטנים לא מסתדרים ולא מובנים לי, שהזמן חומק מבין האצבעות ואני לא מספיקה לעשות שומדבר, שאני לא מצליחה להחליט, גם החלטות קטנות, ואני יודעת, פשוט יודעת, שמה שלא אחליט – אתחרט על כך לאחר מכן. תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.
לא תפסתי כלום. אולי במקום דם זורם לי ואקום בעורקים? אני כל כך כלום.
גם פיזית, תחושה מעוכה – הרי אני עושה הליכות, הרי רזיתי, הרי אני אוכלת בריא ובכלל לא זוללת כבר שבועות רבים, אז איך אני מרגישה כולי נפוחה ובלעעעע? אני בדיוק לפני מחזור, האם הוא משפיע עד כדי כך? שהוא גורם לי להיות קרייזי ביצ' ולהרגיש כמו פוף מאותגר?

אולי הכתיבה על כך לא נכונה. אולי במקרה שלי הכתיבה עלולה להגביר טורדנות, כי ארצה לתעד הדברים ולהסבירם בצורה מדוקדקת, וזה סתם יגרום לי להיתקע שעות על הניסוח והפירוט, במקום להתקדם הלאה ולחיות. גיחי גיחי גיחי, צחוק של פסיכי (סליחה, זה לא מכוון אליכם, אלא לעצמי, צחקתי לעצמי בתוכי צחוק ציני מריר מלא רעל עייף, אז עניתי לעצמי).

קצת התחרטתי על הפוסט הקודם שכתבתי בלילה בין שבת לראשון, על אבא, והמשפחה. מכמה סיבות:
הרגשתי לא נעים. לא יודעת להסביר את מהות ה"לא נעים" הזה. כאילו – הנה אני מעלה דברים שליליים ומעיקים, הנה אני מתמקדת בשלילי, הנה אני לא כיפית. הנה אני חופרת על דברים, נתקעת עליהם.
וגם – תחושה עמומה כללית שמדובר בדברים שעדיף לא לציין. שאני עושה לעצמי שירות דוב בהעלותי את הדברים על הכתב בבלוג פומבי.
ואולי אני עושה עוול לאבא שלי ולמשפחתי?
וכי ברגע שאני כותבת על זה משהו, אני מחויבת לא לתת תמונה חלקית. וכמה שלא אכתוב על כך, זה תמיד יציג תמונה חלקית, וארגיש שלא יבינו, שיקבלו מושג חלקי ולא נכון. אי אפשר לסכם חיים שלמים באיזה פוסט אחד בבלוג. מה גם שכל כך הרבה דברים לא מובנים לי בדינמיקה המשפחתית הזאת, ובסיפור המשפחתי בכלל.
וגם – למה עכשיו פתאום להציף את הדברים. מה הטעם לעורר בעצמי שוב את הכעס והתיסכול הנוראיים, ואת תחושת הקורבן וחוסר האונים. הרי כבר טחנתי את הנושא בעבר. כן, צריך להתקדם הלאה. כמו שכל בני המשפחה האחרים מתקדמים הלאה ולא נתקעים על זה. אז למה אני עדיין נותנת לזה לרדוף אותי כך. להשפיע עליי כך. האם אחיה את זה לנצח? ורגישות היתר הזו שלי, האופן בו אני כל כך מושפעת מדברים שאנשים אומרים לי. הדברים ממשיכים להדהד לי בראש, מכרסמים. די. קשה לחיות ככה. קשה להיות כך בקשר עם אנשים… ואני הורסת כך אולי…

אז הלכתי לישון ביום ראשון בשש בבוקר והתעוררתי לקראת שתיים בצהריים, והרגשתי חרא שחצי יום התבזבז על השינה הזו, במקום משימות שהיו לי, בעיקר משימה אחת שחשבתי לסיים באותו יום, וזה לא קרה. משהו שהבטחתי למישהי שאעשה בתור טובה אישית. ואז הכנתי לעצמי צהריים, וקצת מאוחר יותר יצאתי להליכה, ואז ארוחת ערב, והופ הזמן חמק לו, ובין לבין כמה מטלות, ובעיקר המוח שלי היה כל כך מוטרף מעצבים ומתחושה של סבל מענה, מלא דברים הטרידו אותי, ובן הזוג ספג. אמרתי לו שבא לי לחתוך את עצמי מרוב עצבים. אוף, אמירה מפגרת. למה אני מקשה עליו כך. זה נורא העציב אותו. הרגשתי בימים האחרונים כעס נוראי, רווי אלימות, שיכולה להיות מופנית רק אל עצמי. גררררר. לנשוך, לחתוך, כן אבא, גם אני יכולה להתעצבן נורא ולהשתולל! תראה! הנה, גם אני אשבור כיסא ואצרח חזק! הפעם אתה תפחד!!!!! כן, ממש. חחחח.

עיצבן אותי שבמפגש משפחתי ההתנהגות האידאלית שלי היא לשתוק כמה שיותר. כי כל דבר שאני אומרת עלול לשמש נגדי, כמו בבית משפט. מבלי לשים לב אני עלולה להרים להנחתה, ולקבל הנחתה חזקה ומועכת מאבא שלי. והוא עשה את זה. אז אני צריכה לשתוק. ודווקא הצלחתי להתעלם מכמה דברים ולשתוק, אבל לא מהכול, וכן אמרתי דברים שהתחרטתי עליהם לאחר מכן, כי הם גררו כמובן מייד עוד אמירות מההורים שלי… ואני מבינה – שתיקה זה כוח. חוסר תגובה זה כוח. אדישות זה כוח. לא להיגרר למערבולת שלהם. אבל אני גם מרגישה שזה כמו שקורבן להתעללות יודע שאם הוא לא יתנגד בזמן ההתעללות, זה ימזער נזקים וייגמר מהר יותר. כי אם הוא ינסה להתנגד, זה עלול להוציא מהתוקף שלו עוד שלל התנהגויות מתעללות. אז צריך לסבול בשקט בלי להתנגד, עד שזה נגמר.

אז כן, צריך לא לקחת ללב, להיות אדישה, לא לקחת ברצינות. אחותי הגדולה אמרה לי מזמן שהיא בכלל לא מתייחסת לדברים שהוא אומר כי הוא אדם חולה. בעצם, אני היחידה שעוד לוקחת אותו ברצינות.

טוב, בקיצור, בימים האחרונים אני מאבססת על עניין המשפחה.

וגם אחותי הגדולה התעללה בי רגשית בגיל הנעורים, זה היה נורא… היא הייתה מכשפה סדיסטית. הוציאה עליי את כל הרעל שלה. אבל זה לפוסט אחר… והעיקר שזה עבר לה והיא גם התנצלה. אבל יש יסודות באישיות שאני עוד מזהה, מנצנצים פה ושם… אמירות עוקצניות… תחרותיות…

אחותי הגדולה ואבא שלי אמרו לי פעם שאפסיק להיות קדושה מעונה – זה היה בסביבות אמצע שנות העשרים שלי, כשהתחלתי לראשונה לדבר על ההתנהגויות שלהם בעבר, כשפתאום הבנתי מה בעצם עבר עליי, שבעצם הייתי קורבן להתעללות, שבעצם התרחשו דברים ממש מעוותים, שספגתי הכול בלי להתנגד, וששילמתי על זה מחיר נפשי. אז הם הכחישו והקטינו את זה. אוי, מה את עכשיו כזאת קדושה מעונה, גם את לא מושלמת. 

רציתי גם לספר לכם, כדי להציג תמונה מלאה יותר: אני הייתי ילדה של אבא. הייתי צמודה אליו, קשורה אליו מאוד, הפנמתי אותו באופן מושלם, הערצתי אותו, וכיוון שכך – מכל האחיות, היה לי הקושי הרב ביותר להקיא אותו מתוכי. הן התמרדו בגיל צעיר והביעו כלפיו שנאה יוקדת, והתנתקו רגשית. אחותי הגדולה יכלה גם להתנתק פיזית, בגיל צעיר עזבה את הבית ולא הביטה לאחור (עכשיו היא מחפשת את קרבתם כי היא צריכה עזרה עם הילדים שלה, לכן הם עוברים לגור קרוב אליה. הכול אינטרסים). לי זה לקח יותר זמן. הוא כמובן לא מסתיר את העובדה שאני הייתי הבת האהובה עליו, והוא אומר זאת ליד אחיותיי, כי לא אכפת לו מהרגשות שלהן, והוא בכלל עודד בעבר תחרותיות בינינו, כי הוא אוהב אקשן כזה. אהבתי את אבא מאוד, הוא היה החיים שלי, הושפעתי ממנו מאוד. הוא היה רוב הזהות שלי. הוא אף פעם לא מבין איך אנחנו בכלל יכולות לבקר אותו – הוא הרי אבא כזה משקיען ודואג ואוהב – תמיד הביא לנו אוכל על מגש למיטה. זהו, זו האמירה הקבועה שלו. איך אפשר להגיד עליו בכלל מילה רעה כשהוא דאג לפנק אותנו עם אוכל למיטה.

אבל הוא אהב אותי כשהייתי הילדה החמודה והמצחיקה שלו (והמוזרה. תמיד הקפיד להגיד שהייתי ילדה מוזרה. זה נכנס לי לראש ואני תמיד מרגישה מוזרה). כשהתבגרתי והפכתי לנערה שמנה ומדוכאת, הוא איבד עניין. זה כבר לא היה חמוד. הוא היה מסתכל עליי בגועל ומעיר לי על המשקל. אמר לי שהרגליים שלי נראות כמו עמודי שלמה. פעם הוא אמר לי בחצי חיוך שובב: "אוף, למה אין לי בנות יפות…" ואז צחקק. כשאחותי הגדולה הייתה נערה, הוא כל הזמן משום מה צחק על האף שלה. העיר לה שהאף שלה ארוך ונוטה שמאלה, בשלל הערות עוקצניות ותוך כדי ציחקוק. היא פיתחה מזה תסביך רציני עם האף שלה. 

אמא שלי הייתה פחות קשורה אלינו רגשית. יותר השקיעה בקריאת מאות ספרי הרומן הרומנטי שלה (אותם ספרי Mills & Boon, למי שמכירה). היא קודם כל העריצה את בעלה, כלומר את אבא שלנו. היא לא הייתה כל כך אמהית. אז היא מעריצה את התחת שלו, והוא ממש לא מעריץ את התחת שלה. היא אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותה. הוא התחתן איתה (לאחר שבועות ספורים של היכרות) בעיקר כי היא הייתה אישה מאוד יפה (לא קיבלתי את הגנים שלה. קיבלתי את הפרצוף הבולגרי של סבתי מצד אבי, וגם את האו.סי.די שלה). אחר כך היא השמינה, וכל השנים הללו, עד עצם היום הזה ממש, הוא כל הזמן אומר איך היא הייתה אישה יפה, ואיך היא הרסה את עצמה. ובכלל, מדבר עליה בצורה מגעילה ליד אנשים אחרים. כל השנים הוא בגד בה, תמיד היו לו "ידידות", עד היום. אמא שלי אמרה לי לפני כמה שנים: "כל הגברים בוגדים".

בשיחות איתה בשנים האחרונות היא אומרת שאולי היא טעתה, שאולי הייתה צריכה לעזוב אותו מזמן. כן, שמענו. הם בחיים לא ייפרדו. הם יותר מדי נהנים לסבול יחד. יחסי סאדו-מאזו רגשיים. אגב, אמא שלי אינה טלית שכולה תכלת. היא גם חתיכת טיפוס. אומרת שטויות. צועקת על אנשים, מקללת. הייתה חנות אחת בעיר מגוריהם שמנעה ממנה כניסה לשם לאחר אירוע שבו היא צעקה עליהם… אסרו עליה לחזור לשם. בקיצור, היא ואבא שלי – מצא מין את מינו.

כשאחותי הקטנה הייתה ילדה קטנה היא אהבה להתחפש לחתולה, לזחול בבית כמו חתולה, להתייחס לאנשים כמו חתולה, וכיו"ב. זה היה חמוד. היא מאוד אהבה חתולים וחיות וגם היה לה חלום להיות שחקנית. אבל אמא שלי כל הזמן אמרה לה: "משוגעת". "היא מתנהגת כמו משוגעת! משהו לא בסדר איתה!". כעסתי על אמא שלי, אמרתי לה להפסיק לקרוא לה משוגעת כל הזמן. די. אבל כל הזמן תפסתי אותה ממשיכה עם זה. "משוגעת!". התחרפנתי, אמרתי לה שככה דופקים ילדים, די. היא לא משוגעת, היא בסך הכל ילדה קטנה שמתחפשת לחתולה, זה בסדר גמור. "היא מוזרה". לא, היא לא! את מוזרה! די!!!

אבל בשנים האחרונות אמא שלי מנסה לפצות על הריחוק והטעויות של פעם. היא כל הזמן מביעה דאגה ואהבה, מסרים מרגיעים. מתעניינת בשלומי. מנסה להיות יותר אמא. במקביל היא כמובן ממשיכה גם להתנהג בצורה בלתי נסבלת (הרי מה טעם החיים בלי זה), אבל היא הרבה יותר קשובה ומעורבת רגשית.

טוב, חפרתי, לא משנה. אני פשוט סובלת בימים האחרונים ממחשבות טורדניות יותר מהרגיל.

ואתמול אני ובן זוגי נסענו לטייל, ונורא התלבטתי יום לפני כן אם לעשות זאת, כי הרי הייתי במצב רוח מזעזע ושלילי נורא, וגם חששתי מבחינת מזג האוויר כי אמרו שיהיה סוג של שרב, אבל בן זוגי הרגיע, אמר שיהיה נחמד, ושבסה"כ צפוי להיות 26-27 מעלות. וגם הרי תמיד אומרים שכדאי לטייל, וכל הזמן אומרים לי לטייל, כי לטייל זה משהו משהו, וגם אני רציתי קצת לראות טבע ולטייל, הקיצר – נסענו לטייל, היה פחות או יותר בסדר תוך כדי המסלול (הקצר והרגוע יחסית), והיה נוף יפה וירוק ושלל פרחים (כל כך הרבה רקפות! 😊), וכמובן שתינו כל הזמן והיינו עם כובע, אבל מייד לאחר מכן חטפתי כאב ראש ובחילה נוראית והרגשתי רע, וכשהגענו למסעדה הקאתי וסבלתי. אז חתכנו חזרה הביתה יותר מוקדם ממה שתכננו. וסתם דפקתי את היום הזה. עד שאנחנו סוף סוף נוסעים לטייל, וזה נדפק. והוא לקח יום חופש בשביל זה. וזו הייתה טעות בכלל לצאת. הייתי צריכה להישאר בבית. הכי טוב בבית. רגוע, שקט, בלי כל הבלגן והרעש והאנשים והקשקושים שלהם. ובבית מספיקים לעשות כל מיני דברים חשובים. אולי אני לא בנויה להתרוצצות בחוץ. אולי אני רגישה מדי.

הבוקר הייתי אצל הפסיכולוגית והיא עצבנה אותי. באתי אליה מוצפת, התחלתי לספר שאני מרגישה שהכול חרא, ושהמפגש המשפחתי בשבת השפיע עליי לרעה, ושהטיול נדפק, והיא אמרה לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה. ווט דה פאק. אף פעם לא לקחתי כדור הרגעה. אגב, זו הפעם השנייה שהיא מציעה לי לקחת כדור הרגעה. הפעם הראשונה הייתה לא מזמן, כשקרה העניין בעבודה, והייתה צפויה להתקיים פגישה מלחיצה (שבסוף לא התקיימה), אז היא הציעה לי לקחת חצי כדור הרגעה לפני הפגישה. כדי שאהיה רגועה ולא אתפרץ בתגובה רגשית. סיפרתי לאחיותיי והן היו המומות ואמרו שכדור הרגעה זה ממש גרוע וממכר (אחותי הקטנה מניסיון אישי, ואחותי הגדולה מניסיון של אנשים קרובים לה), ואחותי הגדולה אמרה לי לעזוב את הפסיכולוגית הזאת… מצד שני, הפסיכולוגית הזאת גם עזרה לי עם עצות מועילות… אז אני כבר לא יודעת… אני מניחה שזה לא שחור או לבן… אולי היה לה קשה להתמודד עם האינטנסיביות והבלבול שלי הפעם…
בקיצור, בפגישה הבוקר רציתי לדבר על מה שהיה במפגש המשפחתי ובימים האחרונים כדי לבחון את התגובות הקוגניטיביות ולראות איך יכולתי להגיב אחרת, אבל היא התעקשה לדבר על הכדורים שסיפרתי לה שהפסקתי לקחת, ושאני צריכה לחזור לקחת כדורים. אמרתי לה בסדר, אני אחזור לקחת כדורים, אני מבינה שאני כולי מוצפת ואינטנסיבית, אבל בואי נדבר על משהו אחר חוץ מהכדורים. וככה כל הפגישה. לא יודעת. זו הייתה פגישה מיותרת.

אני לא מצליחה לגבש דעה בנוגע למה נכון ומה לא נכון. מה בסדר ומה לא בסדר.

למשל, נראה לי שזו טעות לפרסם את הקטע הזה. אז הנה, אלחץ כאן על כפתור ה"פרסום", והנה תצטרף לה עוד טעות לשרשרת הטעויות היפה שאני עונדת לצווארי. בחיי, לא צריך אפילו תליין, העסק דופק לבד.

החלום על התינוק

חלום שחלמתי בחודש שעבר:

אחותי הגדולה יולדת תינוק (במציאות יש לה 3 ילדים, הגדולה בת 8), ומסיבה כלשהי אני עוזרת לה לטפל בו ושומרת עליו במשך היום. ביני לבין התינוק נוצר קשר קרוב וחזק.
אני מחזיקה אותו, מחבקת אותו, נושאת אותו איתי בחוץ לטייל ולבקר בכל מיני מקומות, מדברת איתו. והוא כ"כ חמוד ועדין ושקט ונבון ובעל מבט תם ועמוק.

למרות שהוא רק נולד – ממש תינוק בן יומו – הוא מתחיל לדבר, ומתפתח במהירות לא טבעית במהלך היום. הוא פתאום משוחח איתי, עונה לי, מעיר הערות בענייני היומיום, להפתעתי אפילו מביט בעיתון ואז מעיר הערות על ענייני העולם, נושאים מדיניים, על השתלטות סין על העולם… ואני מתפעלת מאוד ומספרת לכולם.

הוא לא רק נבון אינטלקטואלית, אלא גם רגשית. הוא חייכן וחיובי, רגוע, מתקשר איתי לא רק מילולית אלא גם רגשית. אני נקשרת אליו ואוהבת אותו מאוד.
הוא חמוד כל כך, והלב שלי מוצף באהבה. הלב שלו פתוח לעולם, הוא חברותי כלפי כולם, יש בו אופטימיות ואהבה וחיוביות אין קץ.

אך התום הזה שלו עלול להיות לו לרועץ. כי יש בעולם סכנות שהוא לא מודע להן.

אחרי זמן מה של הנאה וריגוש ואושר טהור, אופל מתחיל להתגנב.

הוא איכשהו מצליח, מבלי שאשים לב, לטפס על כיסא כדי להגיע לשידה שיש עליה סכין יפנית. הוא משתמש בה במיומנות רבה לחיתוך קצוות תעודת הלידה שלו, שזקוקה ליישור השוליים. אני מזדעזעת שלא השגחתי עליו באותו רגע ומלאת אשמה שלא שמתי לב, אבל הוא רגוע לחלוטין ומחייך בשביעות רצון על שתיקן את תעודת הלידה שלו.

בהמשך מתרחש עוד מקרה מפחיד. אני יושבת לצד שולחן, והוא יושב על אותו שולחן קרוב אליי, ואני משגיחה עליו. מישהו מסיח את דעתי, מדבר אליי, לא זוכרת. ואז התינוק נעלם פתאום מהשולחן ואני מוצאת אותו על הרצפה. לא ברור אם הוא נפל או שמישהו שם אותו על הרצפה או שהוא איכשהו ירד בעצמו. הוא מחייך, אבל פתאום נראה לי שהראש שלו נהיה גדול יותר, גדול מדי ביחס לגוף. וגם העיניים שלו נראות גדולות יותר, ויש משהו מוזר במבט שלו, קצת חלול ומימי ומנותק וחייזרי. אני פוחדת שנגרם לו נזק.

זה כל מה שאני זוכרת מהחלום.

סיפרתי לאחותי הגדולה על החלום. קודם כל, היא כמובן אמרה לי בביטחון עצמי רב שחלמתי עליה בהקשר של תינוק כי היא הדמות האמהית עם ילדים קטנים שהכי קרובה אליי, שהיא מייצגת בעיניי דמות אמהית, או משהו כזה. האמת היא שהיא בכלל לא אמהית בעיניי ואף פעם לא הייתה, ויש לי חברות עם ילדים קטנים שהרבה יותר קרובות אליי ממנה. כמובן שהיא אחותי, אבל היא כ"כ כ"כ רחוקה ממני, פיזית ורגשית ונפשית. בכל מקרה, ברור לי שחלק מהעניין בחלום הוא מה שקרה לאחותי עם הבן האמצעי שלה – כשהוא היה תינוק, היא החזיקה אותו בידיים בבית ואז נתקלה במשהו ונפלה והוא עף לה מהידיים ונפל על הראש ואיבד הכרה והם מיהרו לבית החולים, והיה לו שטף דם פנימי בחלק כלשהו של המוח, זה היה נורא מלחיץ ומפחיד, ולקח קצת זמן אך הוא חזר להכרה, וסוף טוב הכל טוב – עכשיו הוא בנדיט מעצבן בן 6. היו לו כל מיני בעיות לאורך השנים, רגשיות וקוגניטיביות, אבל אי אפשר לדעת אם זה בכלל קשור לנפילה. ובכל מקרה, אחותי השקיעה בו המון, בטיפולים שונים ובאופן אישי רגשית, והוא התקדם והשתפר. הגדולה שלה עוד יותר מעצבנת, קיבלה מאחותי הגדולה את הגֵנים של הרוע הטהור. אוהבת להתעלל ולהציק, אך השתפרה בזמן האחרון. שני הגדולים מקבלים ריטלין. אלוהים, ואנשים עוד ממשיכים להטיף לי כמה ילדים זה הדבר הכי מדהים בעולם. יה, רייט. אחותי הגדולה אמרה לי פעם בחיוך שזה לא אומר שהילדים שלי יהיו מעצבנים כמו שלה. ובן זוגי אמר לי את המשפט המצחיק הזה, שילדים זה כמו פלוצים, אתה סובל מאלו של אחרים אבל אוהב את שלך. בכל אופן, הקטנצ'יק שלה בינתיים ממש מתוק ורגוע יחסית, פיצוי על שני הפיראטים הראשונים.

בכל מקרה, באותה שיחה לא אמרתי לה את זה, שהחלום בטח מושפע מהמקרה עם האמצעי שלה, כי לא רציתי להיכנס לזה או להזכיר לה את זה, למרות שאין לה בעיה לדבר על זה. היא לא העלתה את זה. היא אמרה שבחלום הרבה פעמים הדמויות מייצגות חלקים בנו (כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה על החלום הקודם. היא בטח שמעה את זה מהפסיכולוגית שלה), ושמבחינה זו התינוק מייצג משהו בי, איך אני חווה את העולם ומרגישה בו – פגיעה ושברירית, מאויימת, חשופה לסכנה, לא בטוחה, לא מוגנת, חסרת אונים, מפוחדת. עולם מסוכן ומאיים. כן, בהחלט, זה נכון, כמובן. עכשיו אני חושבת על כך שלפי הגישה הזאת – גם המאפיינים האחרים של התינוק – חדוות החיים, אהבת האדם, הגישה החיובית – מייצגים חלקים בי, או חלקים שאני משתוקקת אליהם. אולי אהבה תמימה לעולם, אנרגיית חיים ראשונית טהורה – לפני שהעולם הורס אותה.

לי ברור שהחלום כמובן מגלם את אחד החששות שלי מהבאת ילדים לעולם – שהילד ייפגע, שיקרה לו משהו. וזו רק הסתייגות אחת שלי מני רבות.

כל הנושא הזה של הבאת ילדים לעולם – כבר מזמן מזמן חשבתי לכתוב על כך יום אחד פוסט בבלוג, אך טרם יצא לי… תמיד הרגשתי שיש הרבה דברים לכתוב על הנושא, ושזה צריך להתנסח נכון ומובן וממצה ומקיף ומדויק (ההסתייגויות וההתלבטויות נובעות ממגוון סיבות שונות), אך שמצד שני, מה זה משנה לכתוב על זה בבלוג, הרי כל ההתלבטויות ידועות וקלישאתיות… כל העולם כותב על זה ומדבר על זה… ה"בעד" וה"נגד" ידועים, ואין אמת אבסולוטית, זה עניין של החלטה אישית, תפיסת עולם, מבנה אישיוּת, נסיבות אישיוֹת… ואני כבר טחנתי את הנושא לאורך השנים בשיחות עם בן זוגי וחברות והמשפחה והפסיכולוגית… כל הזוויות דוסקסו… אם כי באופן ספּוֹראדי למדי… אז נראה לי שאכתוב את הפוסט הזה בקרוב, גם אם רק כדי "לעשות לעצמי קצת סדר בראש".

אני מניחה שהכיוון שלי בסופו של דבר הוא לא להביא ילדים לעולם, אך מכיוון שיש לי נטייה לחוסר החלטיות כרוני ולהתבוססות בהתלבטויות אין קץ, גם בנושא הזה אני מתקשה להגיע להכרעה סופית (אפשר גם להחליט לא להחליט… גם זו החלטה), ומניחה שאמשיך להתלבט בזה עד שהנתונים הביולוגיים שלי כבר יהפכו את ההתלבטות ללא רלוונטית ובעצם יעזרו לי להחליט סופית לא לעשות זאת… וזה כבר יקרה ממש בקרוב, אם לא קרה כבר. השבוע מלאו לי 41 שנה.

ואגב, זה ממש לא טראגי בעיניי לא להביא ילדים לעולם. אולי אפילו להפך… ואני לא חושבת שאתחרט על כך; ובכל מקרה אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר להתחרט על כך שהבאתי ילדים לעולם.

כשהייתי צעירה יותר, דווקא היה לי ברור שאהיה אמא. רציתי מאוד להביא ילדה לעולם, שאוהב מאוד ואשקיע בה ואעניק לה המון אהבה ומסרים חיוביים (בניגוד למסרים השליליים שהוריי הטמיעו בי) ואוצרות תרבות. תמיד הרגשתי אמהית ואהבתי ילדים, וטיפלתי בילדים (כולל אחותי הקטנה) והתגעגעתי לעולם הילדות. אבל בשנים מאוחרות יותר עברתי תהליך התפכחות כללי. מהכל. מהעולם, מהמציאות, מאנשים.

ממה שאני רואה וחווה אני מסיקה שאנשים משליכים על העניין הזה של גידול ילדים כל כך הרבה אשליות, מספרים לעצמם סיפורים כדי למלא את החיים התמוהים האלו במשמעות וסדר והיגיון וכדי להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות וכיו"ב…
אחותי הגדולה אמרה לי שההחלטה הזו היא שלי בלבד, וכל החלטה היא לגיטימית, והחלטה לא להביא ילדים לעולם היא ממש מובנת ולגיטימית, אבל – אני לא יכולה לקבוע מה אנשים אחרים מרגישים ולמה הם מביאים ילדים לעולם ולקבוע שזה הכל אשליות, כי תפיסת המציאות של אחרים שונה משלי, ומה שאני תופסת כאשליות הוא לאו דווקא אשליות בשבילם אלא משהו אמיתי מאוד. שאני צריכה להתמקד בחיים שלי ובהרגשה שלי ובהחלטה שלי, ולא לקבוע אמיתות אבסולוטיות מכלילות על כל בני האדם ועל המציאות. כי זה עניין מאוד סובייקטיבי.

אבל הנה, אני כבר גולשת… אמשיך את הנושא בצורה מסודרת בפוסט הבא בעניין זה.

תודה על ההקשבה.

חלום: הבית הפרוץ

חלום מלפני כחודש:

בבוקר קמתי בבהלה מן החלום,
הוטחתי אל קרקע המציאות הקונקרטית – אל עוד בוקר פרוצדורלי לקראת יום עבודה,
מבולבלת, מרגישה בדיעבד את הבְּעָתָה המתוחה-עד-הקצה שאחזה בי במהלך החלום,
חוויתי את אירועיו באופן מציאותי כל כך, עד כי ההקלה שבגילוי כי רק חלום היה – גרמה לשחרור מתח אדיר שהדף אותי בפתאומיות אל תוך החלל הריק של חדר השינה, של חיי, והייתי זקוקה, הייתי זקוקה לנחמה שאין, והמשכתי הלאה בתנועות הרובוטיות המתבקשות של תהליך ההתארגנות היומי.

אחר כך, אצל הפסיכולוגית, נזכרתי פתאום בחלום, וסיפרתי לה:

היינו שם, אני והוריי וכנראה גם אחותי הקטנה, אולי גם הגדולה, בבית הוריי,

אך הוא לא היה אף אחד מהבתים שגרנו בהם,

גרנו תמיד בדירות, אף פעם לא בבית פרטי,

אך בחלום היה זה מעין בית פרטי, אולי דירת גן,

בכל אופן – בנוי על הקרקע,

אך שערי הבית ודלתותיו לא היו נעולים, נפתחו בקלות, פרוצים לכל דכפין,

ובעיקר לשכנים שלנו – משפחה שגרה בסמוך לנו – שבאו לבקר כל הזמן,

בעל ואישה וילד קטן או שניים (לא הזכירו לי דמויות מן המציאות, כמדומני),

וזה מאוד הטריד אותי, שהם נכנסים לביתנו מתי שמתחשק להם, מבלי לקבוע מראש ומבלי לבקש רשות, מחייכים ומסתובבים בחדרי ביתנו כבשלהם, ומצפים שנשמח לקראתם כלקראת חברי נפש ותיקים או בני משפחה, אפילו שבקושי הכרנו אותם,

ולעיתים עשו זאת כשהחלפתי בגדים בחדרי והדלת הייתה פתוחה, והרגשתי שזו פלישה גסה למרחב הפרטי שלי, שלנו, לאינטימיות שלי,

ומאוד הטריד אותי שהוריי לא עושים דבר כדי לעצור זאת, חלשים מולם, למרות שהם אמרו שזה מטריד גם אותם,

הייתה תחושה מאוד לא מוגנת בבית, תחושה חשופה ומאוימת, של חוסר פרטיות ושל סכנה,

ואב המשפחה השכנה הזו, היה בו משהו מוזר – כלפי חוץ לבבי וחייכן, אך בהגזמה, חיוך מתוח מדי מאוזן לאוזן, עד כדי בצבוץ של קריפּיות מדאיגה, כמו מתחת לנחמדות מסתתרים יצרים אפלים ואלימות מרומזת, משהו מאיים ופסיכופטי, בסגנון "חיזור גורלי".

באיזשהו שלב הם איכשהו מצליחים במניפולטיביות לגרום להוריי למכור להם את הבית, למרות שזה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו,

זה מכעיס אותי, אבל כבר אין מה לעשות,

ואני רואה את אבי מספר על הסאגה הזו לאחותו, דודתי, מבטא חוסר אונים ותסכול,

וזה כואב לי נורא, אני דואגת לו וכועסת עליו בו-זמנית,

ואז באיזשהו שלב אנחנו מבקשים בנימוס מהשכנים האלו שייצאו מהבית שלנו, שייתנו לנו קצת פרטיות,

והם נורא נעלבים, בעיקר הגבר,

והם יוצאים ואז הגבר חוזר כשרובה בידו, והוא חמום מוח ומשתולל מכעס ומאיים לירות בנו, ואני מבועתת, כמעט משותקת מפחד, ואני מדברת אליו בעדינות וברגש ובחמלה, מנסה לתקשר עם הצד הפגוע והפגיע שבו, עם הצד השפוי, להסביר לו שלא דחינו אותו, שלא הייתה כוונה לפגוע, אלא רק שתהיה לנו קצת פרטיות שכל אדם זקוק לה באופן טבעי, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו ושמחים על חברותו ומעריכים אותה, ונשמח להמשיך להיפגש, אבל רק צריכים קצת זמן לעצמנו, ומזכירה לו את ילדיו, ואני פונה גם לאשתו ומדברת על ליבה… בסופו של דבר הוא מתרצה ונרגע ומביע רגש ודומע, ואני מרגישה לאחר מכן סחוטה רגשית, נטולת כוחות, כמו אחרי משא ומתן מתיש עם חוטפים או עם פושעים פסיכופטיים מסוכנים, על סף אסון…

לאחר שהתעוררתי ובהתחלה לא הבנתי מדוע חלמתי דווקא חלום כזה, וממשי כל כך, נזכרתי פתאום שהוריי נמצאים לקראת מעבר דירה לעיר אחרת, עוזבים את העיר בה גרו מאז הייתי בכיתה א' (וחוזרים לעיר ילדותם ונעוריהם, שם גם אחותי הגדולה גרה עם ילדיה, כך שיהיו קרובים אליה ולנכדים, ויש בי גם הרבה נוסטלגיה לעיר הזו), ואולי זה טריגר, אבל זה רק הקשר נסיבתי שטחי מעשי,

בעיקר היה ברור לי ההקשר העמוק יותר: הוריי לא השרו בי (בלשון המעטה) תחושת ביטחון שהייתי כל כך זקוקה לה, אלא בדיוק להפך – חוויית החיים איתם הייתה חוויה מערערת של חרדה ואיום ולחץ ומתח ופגיעה ואווירה לא בריאה ומסרים שליליים, תחושה שלא מגנים עליי (ובדיעבד הבנתי עד כמה), ואבא שלי תמיד היה מסתבך בכל מיני מערכות יחסים לא בריאות עם כל מיני אנשים, ובכלל הוא אדם כפייתי ושתלטני, ולחיות איתו זו חוויה מתמשכת של פולשנות לנשמה. במשבר הנפשי הגדול שפרץ אצלי לקראת סוף תקופת האוניברסיטה הבנתי פתאום עד כמה הוריי הם פשוט משענת קנה רצוץ, ויותר מזה – שהם בעצם מקור של פגיעה (בעיקר אבא שלי), ושהכי נכון לי להתרחק מהם. שאין לי שם בית באמת. שאני לבד בעולם. שרעיון המשפחה שתמיד היה כל כך חשוב לי – היה אשליה.

אך הפסיכולוגית ביקשה ממני לנסות להבין את החלום גם מזווית קצת אחרת – איך אני מנתחת את החלום אם כל היסודות שבו מייצגים דברים בתוכי, בי. כשחשבתי על זה כך, עלו עוד תובנות שגם התחברתי אליהן:

השכנים הפולשים יכולים לייצג את העולם החיצוני – שתמיד חשתי שעושה בי כבשלו, פולש לי לנשמה, אל מתחת לעור, ושאין לי הגנה מפניו. בעצם בשלב מסויים בחיי הבנתי שבכל שנות הילדות והנעורים שלי הסתובבתי בעולם בלי עור נפשי שיגן עליי מפני העולם החיצוני ויסנן את מה שנכנס פנימה, והכל נכנס לתוכי ועשה בי שמות, הייתי פגיעה ושברירית כל כך, ספגתי הכל לתוכי, את כל הרעל. וזה עבד גם בכיוון ההפוך – היעדר העור, או העור הדקיק, הפך אותי לשקופה, כל מה שהתחולל בתוכי היה חשוף לעולם החיצוני. הסתובבתי עם עצבים חשופים.

כמובן שעם השנים זה השתפר והשתנה מאוד, ואני היום שונה מאוד מהאדם שהייתי פעם – פיתחתי עור עבה יותר, קצת יותר שריון, יותר אדישות כלפי מה שאחרים אומרים ועושים, פחות מושפעת. הפסיכולוגית שהתחלתי ללכת אליה לפני מספר שבועות גם מאוד עזרה לי עם זה, בעיקר בהתמודדות עם כל מה שקורה אצלי בעבודה. שיניתי גישה בזכותה והמצב בעבודה בסה"כ התייצב.

השכנים הפולשים יכולים לייצג גם את המחשבות הטורדניות שלי, שפעמים רבות מציקות לי ושולטות בי ושקשה לי להתנגד להן ולגרש אותן מראשי.

ופירוש שהוא שילוב של השניים – העולם החיצוני + המחשבות הפולשניות:
הקשיים והפגיעוּת שלי בקשרים עם אנשים אחרים נובעים במידה רבה מהמחשבות והפרשנויות שלי – הכוונות והמשמעויות השליליות שאני מייחסת לאנשים, כוונות ומשמעויות שהן נגדי.

וכשאני לא מצליחה להתנגד לכל הגורמים האלו שמשתוללים בתוכי ומשתקים אותי, בעצם אין לי מקום משלי, אין תחושה מוגנת ושלווה של בית בתוכי, בית שקט משלי שמופרד מהעולם החיצוני. העולם החיצוני מתרוצץ בתוך הבית שלי.

ההתחננות שלי בחלום כלפי אב המשפחה שאיים לירות בנו, להרוג אותנו – מייצגת את העמדה הבסיסית שלי מול העולם: עמדה מתגוננת ומצטדקת, הניסיונות התמידיים שלי לפייס, להתגונן, להצטדק, להתנצל, להסביר את עצמי על כל צעד ושעל, להתחנן על נפשי במאמץ. התפיסה הבסיסית שלי את עצמי כלא לגיטימית, לא בסדר, ושאני צריכה כל הזמן להתנצל בפני הסביבה כדי שהיא לא תפגע בי ולא תחשוב עלי רעות, ובעיקר – כי אני חוששת מאוד לפגוע באחרים, וחיכוכים ועימותים עם אחרים מעוררים בי חרדה וצער עמוק. יש בי תחושת אשמה בסיסית.

הפסיכולוגית (וגם הקודמת) מכניסה לי לראש שקודם כל, לא רק שאני בסדר, אני הרבה יותר מזה, והלוואי שאחרים היו כל כך מתחשבים וחושבים על אחרים כמוני, ויותר מזה – שכל החיים אני ילדה טובה, ושאני לא חייבת להיות ילדה טובה, שאני יכולה להיות גם לא בסדר, בדיוק כמו האחרים. שהעולם לרוב לא הוגן, ואין מה לעשות, זה העולם, אין צדק אבסולוטי ואין לי מה לחפש צדק כזה, ואני צריכה לחשוב יותר על מה עושה לי טוב, מה אני רוצה ומה בא לי.

החולשה, חוסר האונים והפחד האלו שלי מול העולם – כמובן יש להם שורשים עמוקים. מגיל צעיר ספגתי בריונות והצקות מהסביבה. הייתי כאמור ילדה רגישה ופגיעה מאוד (ושמנה וממושקפת – שילוב קטלני), ונכנסתי לדינמיקה של קורבן. וחשתי תמיד אשמה, שאני מוזרה ושאני גורמת ליחס הזה כלפיי במוזרות שלי, בכיעור שלי. תמיד הרגשתי צורך לומר סליחה, סליחה שאני קיימת, הקיום שלי הוא בעיה שמפריעה לאחרים, עיוות שצריך לתקן, תופעה ביזארית שצצה פתאום בקרב אנשים והם לא יודעים איך להתמודד איתה. תמיד שונה מאחרים. הסתובבתי בעולם עם תחושת איום תמידית, תחושה שאני פשוט איכשהו ומשום מה מושכת אלי את כל המבטים העקומים וההצקות והבריונים (שהייתי הטרף האהוב עליהם, כמובן), כמו דבק בי גורל כזה של קורבן חסר אונים. יצור מוזר.

וגם כשרזיתי בגיל הנעורים והתחלתי להיראות טוב יותר – גם זה לא היה בסדר מצדי. כי אחותי הגדולה התחילה ממש להתעלל בי נפשית ולרדת עלי, עד שבסוף העליתי במשקל. בשנים מאוחרות יותר היא הודתה שהיא התנהגה כך מתוך קנאה בי. זו הייתה החולניות שלה. אבל בזמנו לקחתי את זה על עצמי. הרגשתי שאני לא בסדר. שאני מפריעה לה. ושיהיה שקט יותר אם פשוט אשמין ולא אתיימר להיות יותר כמו כולם ולהיראות טוב יותר. ידעתי מבחינה רציונלית שהיא רעה ושהתנהגותה נובעת מהאישיוז שלה, אבל היא ידעה איך לתמרן במניפולטיביות את הדימוי העצמי הנמוך שלי נגדי, איך לתקוע הערות פוגעות כמו אגרוף לבטן, איך לערער אותי (וזה לא היה קשה, הייתי מעורערת מלכתחילה), היא הייתה ממש שטנית. ככה זה, החזקים שורדים.

טוב, נסחפתי יותר ממה שתכננתי, כהרגלי, וגלשתי ליחסים עם אחותי ולצלקות מהילדות ומהנעורים. והקטע הולך ומתארך.

אז אסיים בכך שאני יודעת שחלק ארי מהעניין הוא איך אני תופסת את עצמי, מגדירה את עצמי. כל השנים תפסתי את עצמי במונחים שליליים של מוזרות, חולשה, כיעור, קורבנות, חוסר אונים, חייזרות. עשיתי לעצמי עוול באוצר המילים הדורסני הזה. אפשר להגדיר אותי גם במילים אחרות, למשל: שנונה, מצחיקה, טובת לב, חמודה, חכמה, לפעמים מבריקה, מעמיקה, מקורית, מוכשרת, יצירתית, מעניינת, אכפתית, בעלת חמוקיים עסיסיים וסקסית בטירוף, אחושילינננגגג.

טוב, ביי