המצב של אבא

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל. כבר הייתי הבוקר אצל הפסיכולוגית והוצאתי הכול ובכיתי המון. הייתי בעיר של הוריי משישי בבוקר עד שבת בערב. כל יום היינו גם בבית החולים, מתחלקות במשמרות. המצב של אבא לא טוב, בלשון המעטה. לרופאים יש הערכה שהם די בטוחים בה, אבל נדע סופית רק כשיעשו לו CT, אנחנו מחכים. אמרו שישתדלו היום, אבל יכול להיות שיהיה מחר. ההערכה של הרופאים – למרות שחשבנו (וגם רופאיו במחלקה האונקולוגית חשבו) שסרטן הערמונית התכווץ בעקבות הכימותרפיה והטיפולים (הרי מדד ה-PSA בדם ירד כמעט לאפס, והוא הרגיש יותר טוב), יתכן שיש גרורות בעמוד השדרה (לפחות). הוא סובל מכאבי תופת בגב ברמה בלתי נסבלת. מקבל משככי כאבים (עוזרים רק חלקית, היום הגיעו ממרפאת כאב ונתחיל לבדוק מה יכול יותר לעזור) וכדור שינה בערב. הוא גם ביקש כדור הרגעה אך הרופאים העדיפו בשלב זה להימנע מזה ולראות אולי יספיקו לו משככי הכאבים (אבא שלי תמיד התנגד לתרופות ואף פעם לא לקח, עכשיו התחנן שיתנו לו).

מבחינה נפשית הוא שבר כלי. בהתפרקות טוטלית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא בוכה. הוא כמו ילד. תינוק. בגלל הכאבים הוא לא יכול לזוז והוא סיעודי כרגע, עם חיתול וקטטר. האחיות צריכות להחליף לו כשיש יציאה. אנחנו עוזרות לו לאכול ולקחת תרופות, לעיתים פשוט נאלצות להאכיל אותו. הוא במצב רגשני, אומר כל מיני דברים. אחותי הגדולה סיפרה שביום חמישי כשהייתה אצלו בבי"ח הוא אמר לה שהוא רוצה להתאבד. גם איתי הוא הביע את הייסורים. אמר תוך כדי בכי שהוא לא מאמין שכך הוא מסיים את החיים, במצב הזה, ובכאבים האלו. אמר לנו בבכי שיש לו רגשות אשמה כלפינו, שהוא היה אבא גרוע, שהוציא את הקשיים שלו על אחרים, ואנחנו כאלו מקסימות, והוא כל כך אוהב אותנו. אנחנו מרגיעות אותו שזה בסדר, שלא יקשה על עצמו.

ליטפתי אותו ביד ובכף הרגל, זה מרגיע אותו. הוא לא רצה שאלך וזה קרע לי את הלב לעזוב אותו ככה, כמעט נשארתי איתו כל הלילה אבל הייתי חייבת לעזוב כדי לחזור הביתה אמש כי יש לי היום תורים ופגישות. לפני שהלכתי הוא ביקש את היד שלי ושם על הלב שלו ואמר לי שהוא רוצה ללטף אותי לפני שאלך וליטף אותי קצת בזרוע. מרגיע אותו שאנחנו לידו. אנחנו כל הזמן אומרות לו שאנחנו אוהבות אותו. אני מרעיפה עליו אהבה וחום. אפילו הצלחתי להצחיק אותו בלי להתכוון, הוא צחק וזה גרם לו לכאבים, גם לצחוק הוא לא יכול.

בתוך כל זה היחסים הדפוקים בין אמא שלי לאבא שלי ממשיכים ויש משברים ביניהם וחיכוכים אינספור, כאילו לא מספיק קשה. אמא שלי מתנהגת כמו ילדה קטנה. התחננתי בפניה שתשתדל להיות סבלנית וקשובה ועניינית. אמרה שתשתדל. היא גם מתנהלת בצורה מחפירה מול הצוות בביה"ח, עושה פדיחות, מתעסקת בשטויות.
שני ההורים שלי כל השנים התנהגו כמו ילדים קטנים.

חוץ מהגב יש גם את העניין בכתף, שהתחיל עוד לפני התפרצות עניין הגב ביום רביעי. כבר לפני שבועיים התחילו לבדוק את עניין הכאב בכתף ובשכמה בקופ"ח, ועלה חשד למיאלומה, סוג של סרטן הדם, שהורס את העצמות. לא הספיקו לעשות ביופסיה לפני המשבר הנוכחי אז יעשו במסגרת האשפוז בימים הקרובים.

אז כרגע מחכים ל-CT ולביופסיה ואז נהיה חכמים יותר.

מחר בצהריים אחזור לשם ואשאר עד רביעי בערב כי בחמישי יש לי תורים ופגישות.

תודה על ההקשבה ונקווה בכל זאת לטוב.

אגב, ראיתי את אחותי הגדולה לראשונה מאז סוף אוגוסט, אז היה מפגש משפחתי אחרון איתה לפני החתונה והטרללת הפוגענית שלה סביב החתונה שלי (אם אתם זוכרים). גם טלפונית לא שוחחתי איתה מאז. ראיתי אותה לשנייה כי רצתי לאוטובוס כשהיא ואמא שלי הגיעו להחליף אותי, וספונטנית התחבקנו לרגע.


נ.ב – פתאום אני חושבת שזה אולי פוסט קשה מדי לקריאה, מתנצלת אם זה כך.

העיקר הבריאות

תודה למי שהגיבו לי לפוסט הקודם. זה עוזר לי ואני מעריכה את זה.

היום ישבתי לאורך היום וחירבשתי טיוטה לעבודה/מבחן-בית הזה. ווטאבר, העיקר שיהיה ציון עובר. מחר אערוך ואגיש. צריכה לקצץ הרבה כי יצא ארוך מדי.

תוך כדי זה יש משבר בריאותי עם אבא שלי. אני גרה רחוק מההורים. שתי אחיותיי גרות באותה עיר של הוריי.

סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי היה בשנה האחרונה עם סרטן הערמונית בשלב מתקדם גרורתי. קיבל כימותרפיה וטיפול הורמונלי ובינתיים נראה שיצא מזה כי המדדים היו מצוינים, אם כי כמובן בשן ועין מכל הטיפולים האגרסיביים, ועדיין ממשיך טיפולים הורמונליים. בינתיים בחודש האחרון בערך היה עם כאבים בכתף ובשכמה. הוא התמהמה קצת כהרגלו עם לבדוק את זה למרות דרבונים מאיתנו. בימים האחרונים לאחר רנטגן וסי.טי עלה חשד למיאלומה – סוג של סרטן דם שהוא כנראה מהסוגים הפחות גרועים שיש אבל לא להיט. ראו בצילום הרס של רקמות העצם, משהו כזה. עשה בדיקות דם ושתן ומחכים למלוא התוצאות (חלק ייקחו כמה שבועות) וגם צריך ביופסיה.

בקיצור היום אמא שלי דיווחה לנו בווטסאפ שהוא חלש ובקושי יוצא מהמיטה ולא מתקשר והיא לא מבינה מה הוא ממלמל. היא חירשת אז קשה לתקשר איתה, גם עם מכשיר השמיעה. התלבטנו אם להזמין אמבולנס. בקיצור התקשרתי לאבא שלי לנסות להבין מה קורה והוא רק אמר שהוא מרגיש נורא וכששאלתי על סימפטומים אמר רק "לא יודע". לא היה יכול להסביר יותר מזה. הייתה התכתבות בקבוצה המשפחתית. סוכם שאתקשר לרופאת המשפחה שלו להתייעץ ויצאתי מבולבלת מהשיחה, היא הלחיצה אותי ולא הבנתי מה לעשות, אין לי ניסיון עם בירוקרטיה של בתי חולים וזה, לאחותי הגדולה דווקא יש, היה עדיף שהיא תדבר איתה אבל היא ביקשה שאני אדבר כי היא הייתה עם הילדים. גם הרופאה לא הייתה במשמרת, זה היה בזמן הפרטי שלה לנייד האישי שלה שהיא נתנה להורים שלי להודעות ווטסאפ ונשמע שהיא לא הייתה מרוצה שהתקשרתי אליה, אבל באותה שעה סניף קופ"ח היה סגור ואי אפשר היה להזמין רופא הביתה. אמרה לי אם לא סובל דיחוי אז לקחת אותו למיון והיא תדאג להפניה כשתהיה במרפאה. אמרה לי גם שהמצב של אבא שלי ממש לא טוב 😦 ושאנחנו הבנות צריכות להיות עם ההורים בתקופה הזו ולעזור להם.

בקיצור דיווחתי בקבוצה מה שיכולתי והייתי קצת מבולבלת וכתבתי שאגיע לסייע להורים בסופ"ש ושבוע הבא, אחרי שאסיים להגיש מטלות בלימודים כי הדדליין מחר, ואחותי הגדולה ירדה עליי וכתבה לי דברים פוגעניים (למשל שאני מרוכזת בעצמי, הטיעון האהוב עליה, עושה לי גזלייטינג, היא מומחית בזה…). זה היה לי ממש טריגר, נורא בכיתי. ואולי אתם זוכרים שהקשר עם אחותי הגדולה בעייתי מגיל צעיר, ומאז הטרללת שלה סביב החתונה שלי לפני כמה חודשים הקשר נותק, לא שהיה ממש קשר לפני כן. אבל פה ושם אני כן מגיבה לה בווטסאפ והיא קצת לי, בסטטוס קוו של שקט תעשייתי כזה. לא משנה, בקיצור, אז זה ממש ערער אותי היום. זה מעורר את הכאבים העמוקים של הקשרים הלא בריאים במשפחה הזאת. אחרי זה אחותי הגדולה פנתה אליי בפרטי כדי להסביר והתנצלה שלא התכוונה לפגוע ושהיא אוהבת אותי אבל פשוט כתבתי הרבה הודעות והיא הייתה לחוצה לטפל ספציפית במשבר הנוכחי עם אבא להבין אם להזמין אמבולנס או לא וההודעות שלי הפריעו לה לתקשר עם אמא שלי על זה. והיא לא הבינה מה רלוונטי לעכשיו לציין שאגיע להורים בסופ"ש או שבוע הבא. הבהרתי לה שהיא פשוט הרבה פעמים מגיבה באופן פוגעני. הצעתי שנתקשר כרגע באופן ענייני לטובת המצב הנוכחי והיא אמרה שהיא בעד. גם החזירה אותי לקבוצה אחרי שיצאתי ממנה.

בהתחלה הגרוש של אחותי הגיע להוריי לנסות לעזור להקים אותו ולקחת אותו במכונית למיון, לא הצליחו, אז אחותי הזמינה אמבולנס, אבא שלי במיון עם אמא שלי, גם אחותי הקטנה נסעה לשם לסייע קצת. אבא שלי עם כאבים עזים בכתף, אחותי הקטנה אומרת שנראה לה שזה גם הלחץ הנפשי ממצבו ומהכאב…

האונקולוג בא לדבר איתם ואמר שהחליטו לעשות לו ביופסיה כבר מחר בבוקר, אז לפחות זה כבר מתקדם.

סליחה שחפרתי כאן. אני דואגת לאבא שלי וכואב לי שכואב לו.

when the shit hits the fan, כל חוסר התיפקוד של הקשרים הלא בריאים במשפחה עכשיו עולה אל פני השטח. מקווה שהביוב לא יעלה על גדותיו. שהקשר עם אחותי הגדולה יישאר ענייני ומכבד, ושהיא לא תרשה לעצמה להשתולל ברוע שלה.

בקיצור, נקווה שיהיה בסדר. העיקר הבריאות.

ומה שקורה במדינה… איזו טרללת… מדאיג ממש…

היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

השעה 5:27

לא נרדמתי הלילה, בטח כי ישנתי כמה שעות במשך היום. נו מילא, יש לפעמים גם לילות כאלה.
אז הרבצתי חצי עונה של סדרה לוקסמבורגית בנטפליקס. נשנשתי איזה חטיף. ניסיתי לבלוש בשקט מופתי דרך החלון אחר קולות מוזרים שאיזו חיה לילית מסתורית הפיקה – משהו בין ציוץ שורקני לבין יללה דקה. חשבתי שאגלה איזו ישות ערפדית מעניינת ממוצא טרנסילבני או יונק מפליא אשר עין אנושית טרם ראתה, שיוצא מדדה מהשיחים העירוניים רק בארבע לפנות בוקר ומפגין מראה-כלאיים של חצי דביבון חצי ארמדילו, ואז אכריז עליו בקול מלחשש ונרגש של דייוויד אטינבורו. או אפילו ינשוף. אבל הנוף החייתי היחידי שנתקלתי בו היה שלוש היונים הקבועות במקום הלינה הקבוע שלהן בחלון הדירה שממול, עומדות כהות ועמומות בתוך החושך, ללא ניע, מתמזגות באפלה כמו פסלי גרגוילים שיחזרו להיות עכברושים מכונפים עם בוקר.
אוי, היונים הללו.

הלימודים די נגמרו רשמית, רק שעד סוף הקיץ יש עוד כמה מפגשים פחות רשמיים כדי לא לסיים בבת אחת אלא בהדרגה, שלא ניזרק בחזרה לחיינו הרגילים בהפתעה גמורה ונגיד לעצמנו ולרעמת השיער המבורדקת אה-לה-מוצרט שלנו במראה בבוקר "ווט דה פאק??? מה עושים עכשיו עם החיים שלנו?". היה אירוע סיום יפה ודי מרגש. כל התקופה לקראת הסיום הייתה לי מוזרה, מוזר שנגמר, אבל בסדר, צפוי, ידעתי שזה יגיע, ואני שלמה עם זה. זו הייתה די חממה. ועכשיו ממשיכים הלאה.

איך אסכם את הלימודים? שמחה שעשיתי זאת, זה תרם לי הרבה. זו הייתה חוויה מיוחדת. היו תקופות יותר ופחות טובות, היו בלימודים שיעורים שיותר אהבתי וכאלו שפחות התחברתי אליהם, בסך הכול זה היה הדבר הנכון בשבילי. יצאתי מאזור הנוחות, עשיתי דברים שבתחילת השנה אמרתי שבחיים לא אעשה ואפילו נהניתי מזה, נפתחתי לכיווני עשייה חדשים והתפתחתי, כמובן בקצב הזהיר שלי. יצרתי קשרים. קיבלתי הרבה אהבה, פרגון, עידוד וחיזוק לביטחון העצמי.

במהלך השנה הזו הפגנתי את כישרונותיי לא רק בתחום הלימודים, אלא גם בתחום הנפילות במדרגות והנקעים בקרסול. כתבתי כאן בזמנו על הנקע החמור בקרסול בעקבות הנפילה במדרגות בסוף ספטמבר. זה היה קרסול רגל שמאל. בדיוק חצי שנה לאחר מכן, בסוף חודש מרץ, נפלתי ברחוב בעקבות מדרגה זדונית שהתחבאה במדרכה והתנפלה עליי פתאום, מה שהוביל לנפילה מאסיבית אפיים ארצה, עיקום ברור והחלטי של קרסול רגל ימין ופרצוף המום. "איך, איך זה קורה לי שוב אחרי שכבר למדתי לקח מהפעם הקודמת וכל כך נזהרתי? איך אני יכולה בכלל לסמוך על עצמי?" חלפה המחשבה בראשי המרצד בעוד בחור צעיר ואדיב רץ לכיווני בפרצוף מודאג ואמר "גבירתי, את צריכה עזרה?". פעם לא היו קוראים לי "גבירתי", בשנים האחרונות זה התחיל. השנים כנראה עושות את שלהן. זה כנראה אומר שיש לי מראה מכובד, אריסטוקרטי. הוא הביא לי את הסמרטפון שהתעופף מהיד שלי כאקרובט נמרץ ונחת במרחק כמה מטרים ממני. כן, החזקתי בזמן הנפילה את הסמרטפון. והבנתי ששלחתי כל הזמן מבטים במפה בסמרטפון לוודא שאני הולכת במסלול שהמפה התוותה לי בדרך אל מחוז חפצי. כן, כנראה נפלתי כי הסתכלתי בסמרטפון במקום בדרך שלפניי. כעסתי על עצמי. זה הרי הכי בייסיק – לראות לאן אני הולכת. זה הרי היה מיותר לחלוטין. הרי כבר הבנתי לאן אני צריכה ללכת. הקיצקץ, to make a long story short, כנראה קרסול רגל ימין שלי קינא בתשומת הלב שקיבל קרסול רגל שמאל, וגם הוא דפק נקע רציני. לא הייתי בלימודים שבועיים. ואז גם עוד שבוע של פסח בבית. מאז זה כבר מאוד השתפר והחלים, בהדרגה. מדי פעם עוד קצת מתנפח, וטרם חזרתי להליכות המהירות בחוץ, שעשו לי כל כך טוב ושהפסקתי בעקבות הנקע הראשון. אני עדיין עושה פיזיותרפיה, ועדיין הולכת עם גרביים אלסטיות כשאני מסתובבת בחוץ, ליתר ביטחון, יען כי אני קצת בטראומה וחוששת למעוד ולעקם שוב…

נרשמתי והתקבלתי לתואר שני באוניברסיטה. מאוד התלבטתי בין שתי אפשרויות שונות. בסוף בחרתי באחת מהן ונראה בהמשך אם זה באמת מתאים לי…

אני דואגת לאחותי הקטנה, עניינים בריאותיים… היה משהו מדאיג והלכתי איתה לרופא ומה שהוא אמר קצת הרגיע כי זה פחות נורא ממה שחששנו. אבל עדיין, היא צריכה לעשות בדיקות מעקב בהמשך, ונראה… גם מבחינה נפשית היא במאבק מתמיד, לא פשוט… אני עושה מה שאני יכולה כדי לתמוך בה…

אבא שלי סיים את כל הטיפולים הקשים (כימו) כבר לפני כמה חודשים, והמדד הקובע בבדיקת הדם מראה על הצלחה בטיפול והתכווצות חדה וברורה של הגידול והגרורות. לקח לו זמן להתאושש מהשפעות הכימו הקשות, לאט לאט. הוא די חזר לעצמו יחסית, כמובן שלא יחזור להיות מה שהיה קודם, ובכל זאת הוא גם מזדקן. אבל חזר ללכת כמו פעם, ולעשות את עבודות הבית שהוא אוהב לעשות. פתאום בזמן האחרון אמר לי כמה פעמים בטלפון שהוא מתגעגע אליי ושחבל שאני ובן-זוגי לא גרים בעיר שלהם. זה נדיר. בד"כ אין לו סבלנות לדבר בטלפון והוא כל הזמן עסוק בעניינים שלו. אבל כשאני באה לבקר הוא מאבד מהר עניין וסבלנות, מעוניין בעיקר להשמיע את עצמו ופחות להקשיב לאחרים, וכמו תמיד בעיקר מדבר על עצמו וחוזר על אותן אמירות. אז למרות שהתרגשתי שאמר בטלפון שמתגעגע ואוהב ושאני חסרה לו, אני משתדלת לא ליפול במלכודת הגעגוע לרעיון של אבא. להישאר עם הרגליים על הקרקע.

השעה 6:46. הציפורים בחוץ התחילו לפטפט בניבים שונים. הדביבודילו בטח כבר דידה בחזרה למעמקי השיחים, ועסוק כעת בקרב מבטים עם חתול מופתע. הינשוף קלט שכנופיית היונים שולטת בשכונה הזו והמשיך הלאה, אל יערות רחוקים רחוקים. והעורבים צוחקים על כולם.

לא ברור

אני נורא רוצה לכתוב כאן אבל זה לא יוצא ממני.
מנסה מדי פעם ונסוגה.
אין משהו חדשני לדווח.
יש בפנים בלבול ומצוקה מוּכּרת.
כשאני באה לשטוח כאן את התחושות, אני מרגישה שזה הכול בעצם שטויות וכלום.
אבל המצוקה מאוד מוחשית ומתפשטת.
האכילה הכפייתית משתוללת ותוקעת יתדות, כאילו הרשיתי לה מושב קבע.
אני לא אני לא, אבל אני כן. כי מה האלטרנטיבה. לא, אני אתעשת. אבל בשביל מה. אם היה בשביל מה, בטח הייתה לי סיבה להפסיק, לא? כנראה שיש חסרים שלא מוצאים מענה במציאות. אבל צריך מנגנון התמודדות אחר, לא הרסני.

אני בהמתנה כבר מעל חצי שנה לטיפול, מקווה שיגיע תורי בקרוב. אמרו לי שיש עוד כמה לפניי בתור, צריך לחכות.
מקווה שכשאוכל לעבד את הסיטואציות והתחושות והכול עם מטפל/ת, יהיה קצת יותר קל, קצת יותר ברור, קצת פחות מתח בפנים. אני מקווה כל כך כל כך. אבל אני למודת ניסיון ויודעת שאם לא תהיה כימיה עם המטפל/ת, זה יכול להיות סתמי, פַּרוֶוה.
יש איזו פסיכיאטרית מעצבנת פעם בכמה חודשים. המפגשים איתה לא יעילים לשומדבר. והיא גם התנהלה איתי בצורה לא נעימה ולא הוגנת. ויש לה קסם אישי של חוקרת גסטפו.

לא מוצאת את עצמי בלימודים. בעיקר חברתית, אבל לא רק.
ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי שם עכשיו במשבר נפשי, לא הגיעה ללימודים כבר כמה זמן ולדעתי כבר לא תחזור. ממש עברה התמוטטות עצבים. אני מקווה שמצבה ישתפר בקרוב. היא צריכה טיפול רציני ויעיל וארוך-טווח.

היום היה נראה לי שצוחקים עליי בכיתה.
התחרטתי שדיברתי בכיתה, התייחסתי למשהו שמישהו אחר כתב, אבל היה עדיף לא לדבר. לא אהבתי את מה שאמרתי, לא יצא לי כמו שהתכוונתי. הרבה פעמים עדיף לשתוק. וגם שניים שם (זה שכתב את הטקסט שדנו עליו ומישהי שישבה לצידו, שיש ביניהם איזושהי קירבה רגשית) הסתכלו אחד על השני וחייכו, כאילו בתגובה לדברים שאמרתי. חיוך צופן סוד כזה. בלי מילים. כבר קלטתי כזה מבט פעם. אני תוהה מה זה אומר. אולי הפגנתי איזה דפוס שיש לי שהם נוהגים לצחוק עליו? אולי סתם הסתבכתי באמירה שלא הצלחתי להסביר? אלו דווקא שניים מקסימים ורגישים שיש לי איתם יחסים טובים.
וגם היה דיון על משהו שאני כתבתי, ואני די בטוחה שעדיף היה שלא ידונו בזה, שלא אראה לאחרים, אין להם מה להגיד, אין מה להגיד על מה שאני כותבת. אני סתם. על דברים של אחרים הם מתלהבים לנתח ולהתייחס, אצלי לא היה להם יותר מדי מה להגיד, כך נראה לי, אז זהו, הבנתי את המסר. מה אני עושה שם בכלל.
הם מתלהבים אחד מהשני אבל לא ממני, אז אני מבינה.
הצלחתי להיות אאוטסיידרית אפילו בחבורה של אאוטסיידרים. יש לי יכולות מאוד מרשימות.

אני לא מבינה אם אני מפרשת נכון את המציאות. אני קולטת דקויות, אני רואה מחוות בין אנשים, אני קולטת מבטים, מילים. לא תמיד מרגישה כך. יש ימים שיותר. מן הסתם בלי החברה הטובה ההיא ההרגשה קצת יותר בודדה. אבל יש שם אנשים מקסימים, אנשים שאני כן די קרובה אליהם, אבל איכשהו התחושה היא שהם יותר מתגבשים ביניהם ואני יותר מחוץ לחבורה, פחות שייכת. מנסה לבחון את התנהגותי, אולי אני מעבירה מסרים של התרחקות מבלי להתכוון. אולי קשה יותר להתקרב אליי. אולי אלו רגשי הנחיתות שלי והביטחון העצמי הנמוך. כרגע אני באמת לא יודעת.

שקלתי לשאול מישהי אם הם באמת צחקו עליי – היא תבין לגמרי את חוסר הביטחון, כולנו שם אנשים רגישים עם קשיים אלו ואחרים, ואנחנו פתוחים ויכולים לדבר בחופשיות. אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב לפתוח את זה. להתחיל "לבקש אישורים" מאנשים אחרים לספקות שלי – זה ההפך מטיפול התנהגותי יעיל לספקות. כאן באמת אני צריכה מטפלת שתכוון אותי איך להתמודד. לא שכל מה שמטפלת אומרת זה תורה מסיני.

אז אני מרגישה קצת תסכול ופגיעות, במיוחד כי אני אוהבת את האנשים שם כל כך – וגם קיבלתי אהבה בחזרה, אז למה עכשיו כזו תחושה של נפרדות מהם, אני לא מבינה. אני ממש שמה לב איך הם מדברים יותר אחד עם השני ואני יותר בצד. זה קצת טלטל אותי וגרם לי להרגיש גל מיזנתרופיה עז. בגלל תחושת הפגיעה והאכזבה. ובא לי להישאר בבית ולהתנתק קצת מהכאב הזה של הממשק המבלבל הזה עם הבחוץ. ומרגישה שרק אחותי הקטנה ובן-זוגי באמת מבינים אותי ורוצים בחברתי.

לגבי הבריאות של אבא שלי – הוא בשגרת טיפולי כימותרפיה, לא פשוט, אבל פחות גרוע מהפעם הראשונה. לוקח כל מיני תרופות וסובל מכל מיני תופעות גופניות לא נעימות. לוקח טיפות שמן קנביס לדיכאון. בהתחלה דיווח שזה לא השפיע, ואז הגדיל מינון ואמר שזה גרם לו להרגשה מוזרה שהוא לא אהב, וגם לכאב ראש. אבל עכשיו דיווח שלקח ושזה דווקא כן אפקטיבי. לא יודעת, לא הכול ברור. בבדיקות הדם שהוא עושה התוצאות מעודדות ועשויות להעיד על נסיגת הגידול. מניחה שאחרי עוד כמה טיפולים ספורים אולי יעשו גם איזשהו צילום לבדוק את המצב.

כרגע החיים לא ברורים לי ואנשים לא ברורים לי ואני לא ברורה לעצמי.
אני באמת באמת לא יודעת.
חשבתי ש… אבל גם אם לא, בסדר.
כל עוד יש לי עוגנים אחרים, אני יכולה לעמוד בכל זה.
כי אם הייתי באמת לבד, זה היה נורא קשה. ומפחיד.

דיווחים מלילה לבן וענייני השעה

איך דה פאק אתפקד היום? ודווקא בא לי לבוא ללימודים, כיף לי שם. הייתה תקופה קצת חראית של ירידה ונפילה וצניחה והתמוטטות קלה וכל מה שקשור בכיוון למטה, זה היה בערך כל חודש דצמבר, אבל התאוששתי ודי התאזנתי וינואר היה סביר. וכל הזמן עסוקה בהכנת תרגילים ללימודים וניסיון למלא מטלות בחוץ ובבית מה-to do list. איכשהו תמיד נראה שהכול לוקח לי יותר זמן מאחרים. נראה שאחרים דוחסים הרבה יותר עשייה ביום אחד ממה שאני עושה בשבוע. אבל ניחא. ההשוואה לאחרים מתעתעת.

אז אחרי הרבה זמן שישנתי לילות שלמים בשעות לגמרי מקובלות וסבביישן, הלילה לא ישנתי לא מסיבה רעה. מניחה שהייתי קצת בהיי מהתרגיל שסוף סוף עשיתי בקורס מסוים שעד כה גרם לי לאנטגוניזם וחרדה. אז לא עשיתי כמה תרגילים, ועכשיו עשיתי, כי זה משהו שאני יותר מתחברת אליו, ונהניתי ויצא לדעתי חביב. ולא מורכב מבחינת הטכנולוגיה הנדרשת. ואני גאה בעצמי על עצם מילוי המשימה. גם אם לא עשיתי מושלם ויש דברים שאפשר היה לשפר טכנית, אבל העיקר שבוצע, וגם לא רע בכלל. ואז בלילה כתבתי סיפור על המשפחה, שעדיין לא סיימתי, והצלחתי ללכוד בו דינמיקות ודפוסים אופייניים ורגעים טיפוסיים, וגם נורא הצחקתי את עצמי תוך כדי, כי זה כתוב הומוריסטי.

וגם תקעתי היום מלא מתוקים אחרי שלא נגעתי במתוקים בערך חודש. די ברור לי מה הטריגר. משהו שקשור ליחסים עם אנשים שעורר בי המון ספקות ואי שקט ודברים שצריך להעלות אל פני השטח ולעבד. כמו רגשות וזה. לא משנה. אדסקס עם הפסיכולוגית שלי כשפאקינג יקצו לי אחת. אני בהמתנה כבר חצי שנה, ואני תוהה אם אהיה בהמתנה עד יום מותי. וביום מותי תבוא הפסיכולוגית ותגיד לי שאני פשוט חושבת יותר מדי ושיש לי באג בהגנות. ואני כזה אענה לה "אני יודעת את זה כבר 60 שנה", והיא כזה "את בעצם יודעת את כל מה שצריך, את יודעת יותר טוב מכולנו!", ואז אני אמות מאכילת-יתר של שוקולד ביסקוויט מרוב אכזבה.

אבא בטיפולי כימו פעם בשבועיים כי הרופאים החליטו שלא מספיק הכדור שהוא לוקח להורדת רמת הטסטוסטרון (מתברר שטסטוסטרון מגביר גידול סרטני בערמונית), כי הסרטן יכול להיות מאוד אגרסיבי ולהתחרפן כל רגע, אז צריך גם כימו. הכימו הראשון היה לאבא שלי זוועת עולם עם תופעות לוואי קשות והוא היה צריך עירוי. הוא היה על הפנים וכל העסק לא היה מעודד במיוחד. גם זה שהרופאים חושבים שזה עלול להיות אגרסיבי וגם כל הסבל שלו. אחרי זה הוא התאושש ואפילו בבדיקת דם שעשה פתאום היו ערכים ממש ממש נמוכים לחלבון שמהווה אינדיקציה לסרטן הערמונית, לגמרי בטווח הנורמה, וזה היה באמת מעודד. לא יודעת בדיוק מה זה אומר על ההמשך וכמה טיפולים הוא עוד צריך ומה המצב שיגרום להחליט שזהו, המצב סבבה, אפשר להמשיך בחיים הרגילים עם מעקב.

אבא שלי גם נכנס לדיכאון מכל העסק (כאילו שהוא לא היה בדיכאון מודחק קודם…), וזה מובן לגמרי, אז הרופאה המליצה על תרופות נוגדות דיכאון ו/או קנביס רפואי. תכלס היה טוב כבר מזמן לנסות תרופה פסיכיאטרית לאבא שלי בגלל הכפייתיות העזה שלו וכל העניינים הנפשיים הדפקטיביים שלו, אבל הוא בכלל לא היה בכיוון, מבחינתו הוא בסדר גמור ומטפל בעצמו ונגד טיפול תרופתי ודבק בשגרת חייו הרעילה נפשית. קנביס – אולי ינסה בפורמט שמן. לא עישון. וואו, זה כל כך לא אבא שלי כל העניין הזה, אבל הסבל שלו גדול. כואב לי שכואב לו.

אני מקווה שבאמת הטיפול יהיה יעיל וימגר את הסרטן. היו ימים שהרגשתי פסימית ושהנורא מכל אולי יגיע מתישהו בקרוב. אבל אז באו ימים מעודדים יותר.

כרגע אני לא יכולה לבקר אותו בגלל הקורונה. הרופאים המליצו שכמה שפחות יתראה עם אנשים, רק המינימום ההכרחי, אז הוא ביקש שלא נבקר. גם ככה אין לו כוח.

אה כן, וחוץ מלחפור לבן הזוג שלי כתמיד, רק כאן אני יכולה קצת לשחרר קיטור על הבלבול שלי באשר להבאת ילדים לעולם בכלל ובגיל 44-45 בפרט – כן או לא. יש כל כך הרבה פרמטרים. בינתיים אני ממשיכה ללכת בכיוון שכן. אבל זה עדיין לא הזמן למימוש אופרטיבי. אם כן, אז אוטוטו. העיכוב נובע משני שיקולים. שלא אפרט כרגע. ובכלל, אולי עדיף שאשתוק בנדון. בחיים צריך לדעת גם מתי לשתוק. גם זה חשוב. חוכמת השתיקה.

הקיצר, יום עסל יום בסל, והסמטוכה הפרוצדורלית בראש.

טוב, חייבת להתארגן לצאת ללימודים. אז לא מתעכבת על עריכה והגהה. כך שאולי המילה פלוץ הסתננה לה איכשהו בטעות לאחת השורות. ואם לא, הרי שעכשיו היא נעוצה היטב בפסקה הלפני אחרונה.

יום טוב ידידיי, ותודה על ההקשבה. אין עליכם. אני מתחילה לראות קצת מטושטש מחוסר שינה. אז אולי אם אסיר את המשקפיים אראה את העולם בחדות.

אז פשוט אכתוב

קודם כל, סליחה שאני לא מגיבה כמו פעם בבלוגים הקבועים שלי. כאמור הימים בלימודים אינטנסיביים, כולל ש.ב. וקשה לי למצוא את הזמן להתעמק בבלוגים. אני בקושי נכנסת לכאן. מקווה בקרוב למצוא זמן וכוחות לכתוב כאן. רוצה לכתוב כאן. מרגישה עכשיו צורך חזק מאוד לכתוב כאן. אבל גם עייפה וריקה.

החיים ממשיכים להתחמק ממני.

לא יודעת מה אני עושה לא בסדר.

לא יודעת איך צריך להתנהג כדי

כדי ש

לא יודעת מה נהוג

ודואגת לאבא

עצוב, מקווה שיהיה בסדר ושזה יסתדר

סרטן

ההורים כבר זקנים

עצוב לי

חלום שהתנפץ

לא יודעת בדיוק

לא מבינה איך אפשר לחיות את החיים האלו בהדחקה של כל ההזדקנות והמוות והמחלות

קשה לי להדחיק, אז קשה לי לחיות

רוצה את החיים נורא נורא, ממש

רוצה אותם אבל

זמנך עבר, זמנך עבר

זמנך עבר אור יקרה שלי,

חיית בחלומות ועכשיו כבר מאוחר מדי

אני מלאה בדברים שלא מסתדרים עם המציאות. קצת אבודה. ובימים האחרונים קצת נפילה, קצת מבהילה, אבל יעבור.

אצל אבא זה סרטן הערמונית שזה הסוג הכי קל לטיפול, אבל
גילו את זה אצלו בשלב נורא מאוחר, מתקדם, עם גרורות בגוף,
זה התחיל מכאבים עזים שהיו לו באזור הגב כמה שבועות ובסוף הלך לרופאה,
הוא טיפוס שלא אוהב ללכת לרופאים, אז לקח זמן עד שהשתכנע ללכת,
ואז שלחה לבדיקות דם והתוצאות הראו אינדיקציה לסרטן הערמונית,
ואז בדיקת CT הראתה גרורות בכל מיני מקומות בגוף,
ואז ביופסיה הראתה באמת סרטן הערמונית בדרגה הכי מתקדמת,
ועשה אתמול צילום PET scan ועוד שבוע תוצאות, לראות יותר במדויק להיכן בדיוק הסרטן התפשט,
ועוד כמה ימים פגישה במחלקה האונקולוגית להחליט על טיפול ולהתחיל כבר.
ומתברר שלגברים מעל גיל 50 מומלץ לעשות כל שנה בדיקה ידועה לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית,
ובשלב מוקדם זה ממש קל לטיפול ונחשב יחסית פשוט,
אבל אבא שלי לא ידע על כך, אף רופא לא אמר לו, ובכל מקרה הוא בקושי הולך לרופאים,
והוא כבר באמצע שנות השבעים לחייו,
אומרים שסרטן הערמונית מגיב טוב לטיפול גם בשלב של גרורות, אז נקווה שזה יהיה כך גם אצלו.
הוא במצב נפשי לא משהו בכלל, בלשון המעטה.
מוזר שבינתיים הכאבים נפסקו – והרופאים לא יודעים להסביר למה.

לגברים שקוראים כאן – אולי אתם כבר מודעים לבדיקה השנתית המומלצת הזו, ומי שלא – אנא היו מודעים והתחילו לעשות אותה מגיל 50.

זהו בינתיים,
תודה על ההקשבה.

היי חברים יקרים + עדכונים

אני מתגעגעת לכתוב כאן. אני מתגעגעת אליכם.

התחלתי ללמוד לפני שבועיים וחצי והימים עמוסים ואינטנסיביים. בערב אני עייפה מכדי לכתוב, וגם יש שיעורי בית שאני מכינה בערבים ובסופ"ש, בנוסף לשאר ענייני היומיום הרגילים. והנסיעות הלוך-חזור לוקחות זמן. באוטובוס אני מאזינה למוזיקה, מכינה שיעורי בית, קוראת ספר. ואם אין לי כוח לשום דבר אז סתם בוהה בעולם סביבי ונותנת לעולם הפנימי שלי לרקד לו בתוכי בתיאטרליות. הרי אם הגוף מתקשה לרקד לו בחופשיות, אז שלפחות המוח יעכס לו.

שגרת היומיום היא מין מרתון כזה מבחינתי (שזה בעצם החיים הרגילים של כולם :-)). אני בעיקר מנסה לשרוד את היציאה מאזור הנוחות בתחומים שקשים לי במיוחד. בחודשים האחרונים אני כל הזמן שואפת לצאת מאזור הנוחות ומיישמת את זה, ובעקבות כך אני מרגישה שינויים אצלי. אני עושה הרבה דברים קטנים שפעם לא עשיתי, וזה גורם לי לתחושת שחרור, הקלה ורווחה. הלימודים מאתגרים אותי ומעמתים אותי עם הקשיים שלי, אבל הם מעניינים ואני נהנית מהם. יש נושאים שאני פחות מתחברת אליהם ויש נושאים שיותר – ככה זה. גם מבחינה חברתית אני נהנית. האנשים שלומדים איתי מקסימים וחמודים ומוכשרים וחכמים ומצחיקים ומפרגנים ויש לי איתם תקשורת טובה. לפחות כך התרשמתי עד כה. אני פוחדת להתלהב יותר מדי כי יש לי נטייה לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה. ולא רוצה להתאכזב ולהתפכח מאשליות. רוצה להסתכל למציאות בעיניים. לא לפנטז. אולי קצת לפנטז, בקטנה. כי בכל זאת. מותר. אבל לא יותר מדי.

והנה, בשבועיים הראשונים הייתי יותר ב-high, ועכשיו אני חווה קצת נפילת מתח, ואפילו נסיגה. מרגישה לא שייכת, לא קשורה, לא מתאימה, מאותגרת מדי, לא משתלבת כמו שצריך, עייפה מהכול… אבל זה צפוי וזה בסדר. יום עסל יום בסל. נראה מה יהיה.

יש לי קטע דפוק כזה שאני מרחמת על מי שנתקע איתי כשלמשל צריך להתחלק לזוגות לפעילות כלשהי. כי אני שוקיסטית ולא מספקת חוויה כיפית. טוב, אני יודעת שאני עושה עוול לעצמי. אני מרביצה שם בדיחות ומדברת עם הרבה אנשים ויש שיחות טובות וזורמות וכיף לנו יחד, נראה לי. אבל עדיין. לפעמים מרגישה ממש חייזרית. ולפעמים מפחדת שאני משליכה על אחרים כל כך הרבה, עד כדי כך שתפיסת המציאות שלי ממש מתעוותת דרך פריזמת ה-wishful thinking שלי מצד אחד וההלקאה העצמית הנמרצת והמבוהלת שלי מצד שני. אז בעצם אני לא ממש יודעת מה המציאות באמת. בעיקר מציאות חברתית. פתאום לא מבינה מה קורה. פתאום מרגישה נורא בצד ושונה ובלתי רצויה.

בימים האחרונים נכנס בפתאומיות עניין חדש לחיי המשפחה – המצב הבריאותי של אבא שלי. פתאום צץ משהו ממש מדאיג שגילו אצלו. הוא עכשיו בבדיקות ונהיה חכמים יותר כשנקבל תוצאות. הדיבור הוא על משהו רציני בשלב מתקדם, אבל נקווה בכל זאת לבשורות טובות. בדיקה אחת הראתה מצב לא טוב, אבל מחכים לתוצאות בדיקה עיקרית ולבדיקה נוספת שצריך לקבוע בהקדם. אני יודעת שאני מדברת במעורפל, אבל כרגע מעדיפה לא להיכנס לפרטים ספציפיים.
אני עכשיו בטח נשמעת לכאורה עניינית ורגועה, אבל כשאבא שלי סיפר לי על זה הייתי בהלם, ולאחר מכן בכיתי הרבה. ודווקא עודד אותי לשמוע ממנו על הגישה שלו. הוא אמר לי שהוא הרי פילוסוף, וככזה הוא מתייחס לכל העניין הזה כאל עוד חוויה אנושית שצריך לעבור. וגם אם המוות יגיע – יגיע, ומעניין מה יקרה, מה זה למות, ואם באמת יש מנהרה עם אור וכל מה שמתארים… ושהרי גם אם זה לא היה קורה לו עכשיו, זה היה קורה לו עוד 5 שנים, 10 שנים או 15 שנה. בכל מקרה אי אפשר להתחמק מזה. לא חיים לנצח… והוא כבר באמצע שנו השבעים לחייו, בכל זאת…
אני ובן-זוגי ביקרנו אותו בבית החולים, ושמחתי לראותו. ודאגתי לו. וחיבקתי אותו כמה פעמים. ודיברנו וצחקנו והוא היה עייף וסיפר כל מיני סיפורים על מה שעבר עליו.

אולי חלקכם יודעים ממה שסיפרתי כאן בעבר שהקשר שלי עם אבא שלי הוא מורכב ואמביוולנטי. נאלצתי להתרחק ממנו כדי לשרוד נפשית. אבא שלי הוא טיפוס מאוד בעייתי וקשה ולא בריא נפשית ונפגעתי ממנו (כמו אחיותיי ואמי – כולנו ספגנו פגיעוֹת), אבל כמובן יש בו עוד צדדים וגם דברים טובים, והוא בכל זאת אבא שלי. אני מאוד אוהבת אותו ומאוד קשורה אליו. הייתי ילדה של אבא. הפנמתי אותו לתוכי בצורה מושלמת. ובגיל מבוגר יותר, כשהבנתי כמה רעל ספגתי ממנו, הייתי צריכה להקיא אותו מתוכי במאמץ רב. אני חושבת שלאחר מכן נשארתי די ריקה, כי בעצם תמיד הייתי הוא, אימצתי את הזהות שלו, ולא הייתה לי זהות מגובשת אחרת.

אני לא רוצה שהוא יסבול. זה הכי חשוב לי.

תודה על ההקשבה ועל כך שאתם כאן איתי.

מוזיקה אהובה – פרק 2 (down memory lane)

אז עבר "קצת" זמן מאז הפוסט הקודם בנושא מוזיקה אהובה שפרסמתי בהשראת "השרביט החם". ליתר דיוק – חמישה חודשים תמימים. אבל אני מקיימת הבטחות, גם אם קצת בדיליי 😊

הפעם אני רוצה לשתף במוזיקה נוסטלגית לועזית. שוב מוזיקה מהקלטות של אבא שלי (כמעט הכול), פסקול ילדותי, אבל הפעם לא ישראלי.

La Petite Fille et Le Pere Noel – Barbara

שיר קסום שגם אחותי הגדולה אהבה במיוחד. רק בשנים האחרונות הצלחתי לגלות את שם השיר והמבצעת, בזכות ידיעת הצרפתית הבסיסית שלי וחיפושים בגוגל. קראתי עכשיו קצת על שניהם. השיר הוא מסביבות 1960, ומתברר שז'ורז' ברסנס כתב אותו וגם שר אותו. קראתי על ברברה בוויקיפדיה ונדהמתי מסיפור חייה. כל השנים התייחסתי לשיר ולזמרת כמגיעים עמוק מהתרבות הצרפתית ומעולם של אגדות רומנטיות. לא תיארתי לעצמי שהיא בעצם יהודייה שמשפחתה נאלצה להתחבא מהנאצים בצרפת בתקופת מלחה"ע השנייה. וכאילו זה לא מספיק, גם אביה התעלל בה מינית כשהייתה בת עשר. אוף, הפער בין החלום הרומנטי למציאות, תמיד. אבל טוב שיש אמנות יפה – מוזיקה, שירים, סיפורים, ציורים – לתעל אליהם את הקשיים והכאב ולזקק מהם יופי וקתרזיס. אומרים שבעקבות תלאותיה היא הייתה מאופיינת במלנכוליות, וכך גם רוב שיריה.

L'Olivier – Danielle Darrieux

ובכלל, כל אלבום האוסף "צפיחית בדבש" של קול ישראל, שממנו הכרתי את השיר הזה, הוא פשוט נפלא.

זה השיר האהוב עליי ביותר משם. אותי הוא מרגש באופן מיוחד. ואגב – במקרה זה לא מדובר בקלטת אלא בתקליט האוסף עצמו שהיה לאבי, ושכמובן לא שרד אצלו, כמו כל שאר התקליטים שנעלמו. לכאורה אבא שלי אומר שהוא לא יודע מדוע ולאן נעלמו, ואף שאל אותי פעם אם התקליטים אצלי, אבל זה ברור שהוא זרק או נתן אותם, כי יש לו צורך כפייתי להיפטר מחפצים והוא זורק ונותן הרבה דברים. גם את הפטפון המצוין שהיה לנו הוא נתן כמתנה.

קראתי עכשיו על דניאל דרייה – מתברר שהיא נפטרה ב-2017, בגיל 100! וואו.

The Lambeth Walk – Dalida

בילדותי הכרתי רק את הגרסה הזו מהקלטת, אבל בבגרותי גיליתי שזו גרסה של דלידה לשיר אנגלי משנות ה-30 של המאה העשרים. אני גדלתי על הגרסה של דלידה, שאני מאוד אוהבת. יש בה משהו חמים שקשור אצלי לימי אנגליה העליזים במיתולוגיה המשפחתית. איזו אופטימיות גולשת לכל עבר, שמחת חיים ראשונית, תחילת החיים. ההקלטה הייתה מהרדיו, מן הסתם מה-BBC, ובנוסף לשיר עצמו גם שדרן הרדיו הבריטי המצחיק תיקשר עם השיר בקצת דיבור ושירה בתחילת השיר ובסופו באופן משעשע שנכנס לפנתאון המשפחתי (או מה שחשבתי שהוא הפנתאון המשפחתי. גיליתי שאני כנראה די לבד בפנתאון הזה. האחרים עזבו כבר מזמן ונמצאים במחוזות אחרים).

ואם כבר דלידה, אז גם השיר הזה (שלא היה בקלטות של אבי, אך אני מאוד אוהבת):

Paroles, Paroles – Dalida and Alain Delon

קראתי עכשיו על סיפור חייה של דלידה – ממש ממש עצוב וקשה. כל כך מוכשרת, יפה, אשת העולם הגדול, וכל כך הרבה כאב, אובדן ואבדון (וכמובן מי שמתעניין יכול לגגל).

Nessuno Di Voi – Milva

שיר מרגש מאוד בעיניי. הלחן הנפלא, הביצוע העוצמתי של הזמרת, שכמו מתפקע מרוב רגש. וכדי להבין משהו ממילות השיר באיטלקית, שמתי אותן עכשיו בגוגל טרנסלייט (עובדים עם מה שיש 🙄), ואני מבינה יותר את עוצמת הרגש. היא שרה על אהובה שעזב אותה, ואומרת לאחרים – אל תדברו איתי עליו, הוא אומר לי את האמת, הרחמים שלכם לא עוזרים לי, אף אחד מכם לא יבין אותי כי אף אחד לא אהב כמו שאני אוהבת אותו, וגם אם הוא עם מישהי אחרת עכשיו, זה לא משנה, אסלח לו על כך, ופונה לאהובה – אהובי חזור אליי, לא אוכל לחיות בלעדיך. בקיצור, הפכה לשטיחון לניגוב רגליים (סתם, הייתי חייבת 😏).

Eye Level – Simon Park Orchestra

אני יודעת שכבר השתמשתי כאן כמה פעמים במילה "מרגש", ואני מקווה שאני לא שוחקת אותה, אבל גם הקטע האינסטרומנטלי הזה מרגש אותי במיוחד, בבחינת תחושת התעלות ראשונית של תחילת החיים (וגם במונחים האלו כבר השתמשתי 😁. מה, אתם רומזים שאני נוטה לחזור על עצמי? 🤔 😅). הוא נטוע אצלי עמוק בזכרונות הראשוניים שלי ומעורר געגוע לזמנים אחרים. איזו מנגינה אופטימית ועליזה ויפה. מנגינה של בוקר חדש מלא באפשרויות. הקטע שימש כנעימה של סדרת הטלוויזיה הבלשית Van der Valk.

England my England – Alan Price

השיר הזה תמיד עורר בי התרגשות, והרי זה שיר אנגלי על אנגליה, ספוג בתחושה של זיכרונות ילדות. מה צריך יותר מזה. הייתי שרה את הפזמון מכל הלב כהמנון געגועים. וכמה אירוני הפער בין הנוסטלגיה של הוריי (ושלי בעקבותיהם) לאנגליה כגן עדן רומנטי לבין מילות השיר שמציירות תמונה הפוכה לגמרי… אבל אני מניחה שזה גם ההבדל בין המעמדות – השיר מציג את המציאות של המעמד הנמוך, ששונה מהמציאות של המעמדות הגבוהים יותר…

Shaddap You Face – Joe Dolce

שיר קומי שמאוד שעשע את אבא שלי ואותנו. אבא שלי הקליט אותנו שומעות את השיר ברדיו או רואות אותו מבוצע בטלוויזיה (אני באמת לא יודעת, אבל בכל אופן ההקלטה היא בקלטת אודיו בלבד). הרעיון היה לענות בפזמון בצהלה "hey!!", ובסוף להצטרף לזמר בהתלהבות ב-"!!!Shaddap You Face", ואכן כך הצלחנו לעשות ברוב הפעמים. בהקלטה שומעים בעיקר את אחותי הגדולה שמשלה בכיפה (וגדולה ממני בשנה), ואני מאחוריה מצטרפת מדי פעם בחשש מה.

הנה בהופעה בטלוויזיה עם קהל (כי השואו הוא חלק מהעניין):

וריגשה אותי התגובה הראשונה לסרטון הזה (במיון "top comments"), של מישהו בכינוי Mally B:

"Whenever I became an angst filled teenager my late father played this to me to basically tell me stop being so miserable and cheer up at times and it annoyed me how much it worked. Now, when I feel down I play this and think about him and tell my depressed inner being to "shut up'a you face!" and it helped. Thanks, Dad"

והנה גם גרסת האולפן:

Miriam Makeba

באחת הקלטות היו כמה שירים נפלאים של הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה:

Pata Pata – Miriam Makeba

The Click Song – Miriam Makeba‎

Malaika – Miriam Makeba

מרים מקבה גם שרה את השיר היפהפה Suliram:

Miriam Makeba – Suliram

אבל אני הכרתי אותו בגרסה אחרת שהייתה בקלטת של אבא שלי, גרסה שאני יותר אוהבת (אולי כי גדלתי עליה ☺️). מחיפושיי האינטרנטיים הנחושים מתברר שזה ביצוע של הרכב מוזיקלי בשם Duo Ouro Negro:

Suliram – Duo Ouro Negro

ואיך אפשר בלי הקשר יהודי? הנה מתוך וויקיפדיה:
"אמה של מרים עבדה במשק ביתה של משפחה יהודית ומרים התלוותה אליה. אם המשפחה היהודית גילתה את כישרונה של מרים וכיוונה את צעדיה הראשונים בתחום המוזיקה, כפי שסיפרה מרים מקבה עצמה, מאוחר יותר, במהלך טקס בו הוענק לה פרס ובו שרה לבאי הטקס המופתעים את השיר "יידישע מאמע"".

ניסיתי למצוא את ה"יידישע מאמע" הזה שלה אבל לא הצלחתי. במקום זה נתקלתי בביצוע שלה לשיר "ערב של שושנים" (שלא קשור לנוסטלגיה האישית שלי):

Bebida Magica – Los jaivas

ועכשיו לגראנד פינאלה.

באחת הקלטות היה הקטע המוזיקלי האינסטרומנטלי הנהדר הזה. אבי הקליט אותו מהרדיו. הקטע תמיד מאוד ריגש אותי (כן, אני יודעת, שוב אני משתמשת בשורש ר.ג.ש 🤪), במיוחד בעלייה לצלילים הממריאים בפזמון. זו עוד מנגינה נפלאה שיושבת אצלי עמוק בחוויה הראשונית הטהורה של החיים. היא מעוררת ומייצגת בעיניי תחושה של תקוות גדולות, ציפייה, כיסופים, הבטחות. יכול להיות שכילדה גם הייתי רוקדת לצליליה בהתרגשות רבת מבע – אך הזיכרון עמום ואיני בטוחה אם זה נכון.

לפני די הרבה שנים (משהו כמו 20 שנה כמדומני) ביקשתי מאבא שלי שנמיר כמה שירים/קטעים מוזיקליים נבחרים מהקלטות הנוסטלגיות לפורמט מחשב, כדי לשמור אותם ושלא ייעלמו לתהום הנשייה. הייתה לו אפשרות טכנית כזאת להמיר מהטייפ למחשב, ואני לא הבנתי בזה כלום. הוא הסכים ועשינו פרויקט קטן. לקבצים קראנו בשמות השירים במקרה שידענו אותם, וכשלא ידענו קראנו להם בשם מזהה כלשהו. אבא שלי לא ידע איך קוראים לקטע הזה ומי המבצעים, אז קראנו לו South American 70's כי המנגינה וכלי הנגינה – החלילים –  נשמעים כמובן דרום אמריקאים, ודי ברור שזה משנות השבעים בגלל סגנון הדיסקו, וזה גם הוקלט ע"י אבי בסוף שנות השבעים.

לאורך השנים עשיתי מאמצים לנסות לגלות לגבי כל שיר ושיר מהקלטות הללו את שמו ושם המבצעים. זה היה ריסרצ' רציני, חיפושים תוך נבירה במעמקי האינטרנט, והצלחתי למצוא כמעט את כולם. אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה, שהאינסטרומנטליות שלו הקשתה על זיהויו, שכן לא היו אפילו מילים להישען עליהן בחיפוש. וכבר ויתרתי על התקווה שאי פעם אגלה מה היצירה הזו.

ואז לפני כמה חודשים עלה בי הרעיון הגאוני לנסות לזהות את הקטע עם האפליקציה לזיהוי מוזיקה בסמרטפון (SoundHound). תוך שניות עלו פרטי השיר: bebida magica של להקה מצ'ילה בשם Los jaivas.

עשרות שנים של ניסיונות זיהוי כושלים בפלאי הטכנולוגיה – מהימים המוקדמים של האינטרנט ועד להפצעתם של יוטיוב וגוגל לחיינו – הובילו אותי לרגע הקצר הזה של זיהוי באפליקציית סמרטפון בשלוש שניות.

בהתרגשות רבה מיהרתי לשתף את הקטע בקבוצה המשפחתית. אבי הגיב כלאחר יד ויחסית באדישות, והוסיף בנימה ידענית שלושה משפטים על הלהקה מתוך המידע שבאותו רגע קרא באינטרנט, כך, אני מצטטת:

"יפה, אור, אכן, לוס חייבס (Los Jaivas), משנת 1963 ועד היום. אחד ממייסדי הלהקה עדיין חבר פעיל בה. היא נחשבת לאחת הלהקות החשובות ביותר בדרום אמריקה…"

ואחותי הגדולה כלל לא הגיבה. אמי כבדת שמיעה אז לא הייתה יכולה כלל לשמוע את השיר.

אבא, אתה רואה? סמרטפונים אינם רק חולה רעה שהרסה את האנושות ותשמיד אותה, כדבריך, אלא יש בהם גם יתרונות. הבעיה היא בני האדם, לא המכשירים. הבעיה היא כיצד משתמשים בהם. הנה אבא, בוא נאזין יחד למנגינה היפהפיה הזאת ונרקוד יחד כמו ילדים מתלהבים ותמימים. אבל לא, אל תעשה את זה מוגזם בכוונה וגם אל תצחק עליי. וזה באמת מצחיק כשאתה פתאום מגיח לסלון וחולף לרוחבו בצעדי ריקוד מעודנים אה-לה-מינואט (או כל ריקוד בארוק אחר שאתה אוהב) ושואל במבע קומי שמנסה להיות רציני משהו כמו "איך רגלי האיילה החינניות שלי?", מאדים מצחוק בחיוך מדושן עונג מתנוך לתנוך, כמעט מתפקע מצחוק. כן, היית מצחיק נורא, והיית גם מפחיד נורא בהתפרצויות הזעם, והיית גם אוהב נורא ומרעיף חום ומגע ופינוקים, וגם פוגע נורא באמירות מכאיבות, וגם מרגש נורא כשהתרגשת עד דמעות מתוכניות בטלוויזיה ומשירים וממוזיקה. היית כל עולמי.

ואחרי ההקדמה הארוכה והפומפוזית מדי הזאת (הרי אמרתי גראנד פינאלה 😇), הנה הקטע:

-המשך יבוא בפרק הבא-