שוב לילה לבן + מחשבות על הורות


זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?

ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.

כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.

אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.

אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!

בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.

לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…

אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.

אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…

החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.

הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…

אחחח, החיים.

מוזיקה אהובה – פרק 2 (down memory lane)

אז עבר "קצת" זמן מאז הפוסט הקודם בנושא מוזיקה אהובה שפרסמתי בהשראת "השרביט החם". ליתר דיוק – חמישה חודשים תמימים. אבל אני מקיימת הבטחות, גם אם קצת בדיליי 😊

הפעם אני רוצה לשתף במוזיקה נוסטלגית לועזית. שוב מוזיקה מהקלטות של אבא שלי (כמעט הכול), פסקול ילדותי, אבל הפעם לא ישראלי.

La Petite Fille et Le Pere Noel – Barbara

שיר קסום שגם אחותי הגדולה אהבה במיוחד. רק בשנים האחרונות הצלחתי לגלות את שם השיר והמבצעת, בזכות ידיעת הצרפתית הבסיסית שלי וחיפושים בגוגל. קראתי עכשיו קצת על שניהם. השיר הוא מסביבות 1960, ומתברר שז'ורז' ברסנס כתב אותו וגם שר אותו. קראתי על ברברה בוויקיפדיה ונדהמתי מסיפור חייה. כל השנים התייחסתי לשיר ולזמרת כמגיעים עמוק מהתרבות הצרפתית ומעולם של אגדות רומנטיות. לא תיארתי לעצמי שהיא בעצם יהודייה שמשפחתה נאלצה להתחבא מהנאצים בצרפת בתקופת מלחה"ע השנייה. וכאילו זה לא מספיק, גם אביה התעלל בה מינית כשהייתה בת עשר. אוף, הפער בין החלום הרומנטי למציאות, תמיד. אבל טוב שיש אמנות יפה – מוזיקה, שירים, סיפורים, ציורים – לתעל אליהם את הקשיים והכאב ולזקק מהם יופי וקתרזיס. אומרים שבעקבות תלאותיה היא הייתה מאופיינת במלנכוליות, וכך גם רוב שיריה.



L'Olivier – Danielle Darrieux

ובכלל, כל אלבום האוסף "צפיחית בדבש" של קול ישראל, שממנו הכרתי את השיר הזה, הוא פשוט נפלא.

זה השיר האהוב עליי ביותר משם. אותי הוא מרגש באופן מיוחד. ואגב – במקרה זה לא מדובר בקלטת אלא בתקליט האוסף עצמו שהיה לאבי, ושכמובן לא שרד אצלו, כמו כל שאר התקליטים שנעלמו. לכאורה אבא שלי אומר שהוא לא יודע מדוע ולאן נעלמו, ואף שאל אותי פעם אם התקליטים אצלי, אבל זה ברור שהוא זרק או נתן אותם, כי יש לו צורך כפייתי להיפטר מחפצים והוא זורק ונותן הרבה דברים. גם את הפטפון המצוין שהיה לנו הוא נתן כמתנה.

קראתי עכשיו על דניאל דרייה – מתברר שהיא נפטרה ב-2017, בגיל 100! וואו.



The Lambeth Walk – Dalida

בילדותי הכרתי רק את הגרסה הזו מהקלטת, אבל בבגרותי גיליתי שזו גרסה של דלידה לשיר אנגלי משנות ה-30 של המאה העשרים. אני גדלתי על הגרסה של דלידה, שאני מאוד אוהבת. יש בה משהו חמים שקשור אצלי לימי אנגליה העליזים במיתולוגיה המשפחתית. איזו אופטימיות גולשת לכל עבר, שמחת חיים ראשונית, תחילת החיים. ההקלטה הייתה מהרדיו, מן הסתם מה-BBC, ובנוסף לשיר עצמו גם שדרן הרדיו הבריטי המצחיק תיקשר עם השיר בקצת דיבור ושירה בתחילת השיר ובסופו באופן משעשע שנכנס לפנתאון המשפחתי (או מה שחשבתי שהוא הפנתאון המשפחתי. גיליתי שאני כנראה די לבד בפנתאון הזה. האחרים עזבו כבר מזמן ונמצאים במחוזות אחרים).

ואם כבר דלידה, אז גם השיר הזה (שלא היה בקלטות של אבי, אך אני מאוד אוהבת):

Paroles, Paroles – Dalida and Alain Delon

קראתי עכשיו על סיפור חייה של דלידה – ממש ממש עצוב וקשה. כל כך מוכשרת, יפה, אשת העולם הגדול, וכל כך הרבה כאב, אובדן ואבדון (וכמובן מי שמתעניין יכול לגגל).


Nessuno Di Voi – Milva

שיר מרגש מאוד בעיניי. הלחן הנפלא, הביצוע העוצמתי של הזמרת, שכמו מתפקע מרוב רגש. וכדי להבין משהו ממילות השיר באיטלקית, שמתי אותן עכשיו בגוגל טרנסלייט (עובדים עם מה שיש 🙄), ואני מבינה יותר את עוצמת הרגש. היא שרה על אהובה שעזב אותה, ואומרת לאחרים – אל תדברו איתי עליו, הוא אומר לי את האמת, הרחמים שלכם לא עוזרים לי, אף אחד מכם לא יבין אותי כי אף אחד לא אהב כמו שאני אוהבת אותו, וגם אם הוא עם מישהי אחרת עכשיו, זה לא משנה, אסלח לו על כך, ופונה לאהובה – אהובי חזור אליי, לא אוכל לחיות בלעדיך. בקיצור, הפכה לשטיחון לניגוב רגליים (סתם, הייתי חייבת 😏).



Eye Level – Simon Park Orchestra

אני יודעת שכבר השתמשתי כאן כמה פעמים במילה "מרגש", ואני מקווה שאני לא שוחקת אותה, אבל גם הקטע האינסטרומנטלי הזה מרגש אותי במיוחד, בבחינת תחושת התעלות ראשונית של תחילת החיים (וגם במונחים האלו כבר השתמשתי 😁. מה, אתם רומזים שאני נוטה לחזור על עצמי? 🤔 😅). הוא נטוע אצלי עמוק בזכרונות הראשוניים שלי ומעורר געגוע לזמנים אחרים. איזו מנגינה אופטימית ועליזה ויפה. מנגינה של בוקר חדש מלא באפשרויות. הקטע שימש כנעימה של סדרת הטלוויזיה הבלשית Van der Valk.



England my England – Alan Price

השיר הזה תמיד עורר בי התרגשות, והרי זה שיר אנגלי על אנגליה, ספוג בתחושה של זיכרונות ילדות. מה צריך יותר מזה. הייתי שרה את הפזמון מכל הלב כהמנון געגועים. וכמה אירוני הפער בין הנוסטלגיה של הוריי (ושלי בעקבותיהם) לאנגליה כגן עדן רומנטי לבין מילות השיר שמציירות תמונה הפוכה לגמרי… אבל אני מניחה שזה גם ההבדל בין המעמדות – השיר מציג את המציאות של המעמד הנמוך, ששונה מהמציאות של המעמדות הגבוהים יותר…



Shaddap You Face – Joe Dolce

שיר קומי שמאוד שעשע את אבא שלי ואותנו. אבא שלי הקליט אותנו שומעות את השיר ברדיו או רואות אותו מבוצע בטלוויזיה (אני באמת לא יודעת, אבל בכל אופן ההקלטה היא בקלטת אודיו בלבד). הרעיון היה לענות בפזמון בצהלה "hey!!", ובסוף להצטרף לזמר בהתלהבות ב-"!!!Shaddap You Face", ואכן כך הצלחנו לעשות ברוב הפעמים. בהקלטה שומעים בעיקר את אחותי הגדולה שמשלה בכיפה (וגדולה ממני בשנה), ואני מאחוריה מצטרפת מדי פעם בחשש מה.

הנה בהופעה בטלוויזיה עם קהל (כי השואו הוא חלק מהעניין):

וריגשה אותי התגובה הראשונה לסרטון הזה (במיון "top comments"), של מישהו בכינוי Mally B:

"Whenever I became an angst filled teenager my late father played this to me to basically tell me stop being so miserable and cheer up at times and it annoyed me how much it worked. Now, when I feel down I play this and think about him and tell my depressed inner being to "shut up'a you face!" and it helped. Thanks, Dad"

והנה גם גרסת האולפן:



Miriam Makeba

באחת הקלטות היו כמה שירים נפלאים של הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה:

Pata Pata – Miriam Makeba

The Click Song – Miriam Makeba‎

Malaika – Miriam Makeba

מרים מקבה גם שרה את השיר היפהפה Suliram:

Miriam Makeba – Suliram

אבל אני הכרתי אותו בגרסה אחרת שהייתה בקלטת של אבא שלי, גרסה שאני יותר אוהבת (אולי כי גדלתי עליה ☺️). מחיפושיי האינטרנטיים הנחושים מתברר שזה ביצוע של הרכב מוזיקלי בשם Duo Ouro Negro:

Suliram – Duo Ouro Negro


ואיך אפשר בלי הקשר יהודי? הנה מתוך וויקיפדיה:
"אמה של מרים עבדה במשק ביתה של משפחה יהודית ומרים התלוותה אליה. אם המשפחה היהודית גילתה את כישרונה של מרים וכיוונה את צעדיה הראשונים בתחום המוזיקה, כפי שסיפרה מרים מקבה עצמה, מאוחר יותר, במהלך טקס בו הוענק לה פרס ובו שרה לבאי הטקס המופתעים את השיר "יידישע מאמע"".

ניסיתי למצוא את ה"יידישע מאמע" הזה שלה אבל לא הצלחתי. במקום זה נתקלתי בביצוע שלה לשיר "ערב של שושנים" (שלא קשור לנוסטלגיה האישית שלי):



Bebida Magica – Los jaivas

ועכשיו לגראנד פינאלה.

באחת הקלטות היה הקטע המוזיקלי האינסטרומנטלי הנהדר הזה. אבי הקליט אותו מהרדיו. הקטע תמיד מאוד ריגש אותי (כן, אני יודעת, שוב אני משתמשת בשורש ר.ג.ש 🤪), במיוחד בעלייה לצלילים הממריאים בפזמון. זו עוד מנגינה נפלאה שיושבת אצלי עמוק בחוויה הראשונית הטהורה של החיים. היא מעוררת ומייצגת בעיניי תחושה של תקוות גדולות, ציפייה, כיסופים, הבטחות. יכול להיות שכילדה גם הייתי רוקדת לצליליה בהתרגשות רבת מבע – אך הזיכרון עמום ואיני בטוחה אם זה נכון.

לפני די הרבה שנים (משהו כמו 20 שנה כמדומני) ביקשתי מאבא שלי שנמיר כמה שירים/קטעים מוזיקליים נבחרים מהקלטות הנוסטלגיות לפורמט מחשב, כדי לשמור אותם ושלא ייעלמו לתהום הנשייה. הייתה לו אפשרות טכנית כזאת להמיר מהטייפ למחשב, ואני לא הבנתי בזה כלום. הוא הסכים ועשינו פרויקט קטן. לקבצים קראנו בשמות השירים במקרה שידענו אותם, וכשלא ידענו קראנו להם בשם מזהה כלשהו. אבא שלי לא ידע איך קוראים לקטע הזה ומי המבצעים, אז קראנו לו South American 70's כי המנגינה וכלי הנגינה – החלילים –  נשמעים כמובן דרום אמריקאים, ודי ברור שזה משנות השבעים בגלל סגנון הדיסקו, וזה גם הוקלט ע"י אבי בסוף שנות השבעים.

לאורך השנים עשיתי מאמצים לנסות לגלות לגבי כל שיר ושיר מהקלטות הללו את שמו ושם המבצעים. זה היה ריסרצ' רציני, חיפושים תוך נבירה במעמקי האינטרנט, והצלחתי למצוא כמעט את כולם. אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה, שהאינסטרומנטליות שלו הקשתה על זיהויו, שכן לא היו אפילו מילים להישען עליהן בחיפוש. וכבר ויתרתי על התקווה שאי פעם אגלה מה היצירה הזו.

ואז לפני כמה חודשים עלה בי הרעיון הגאוני לנסות לזהות את הקטע עם האפליקציה לזיהוי מוזיקה בסמרטפון (SoundHound). תוך שניות עלו פרטי השיר: bebida magica של להקה מצ'ילה בשם Los jaivas.

עשרות שנים של ניסיונות זיהוי כושלים בפלאי הטכנולוגיה – מהימים המוקדמים של האינטרנט ועד להפצעתם של יוטיוב וגוגל לחיינו – הובילו אותי לרגע הקצר הזה של זיהוי באפליקציית סמרטפון בשלוש שניות.

בהתרגשות רבה מיהרתי לשתף את הקטע בקבוצה המשפחתית. אבי הגיב כלאחר יד ויחסית באדישות, והוסיף בנימה ידענית שלושה משפטים על הלהקה מתוך המידע שבאותו רגע קרא באינטרנט, כך, אני מצטטת:

"יפה, אור, אכן, לוס חייבס (Los Jaivas), משנת 1963 ועד היום. אחד ממייסדי הלהקה עדיין חבר פעיל בה. היא נחשבת לאחת הלהקות החשובות ביותר בדרום אמריקה…"

ואחותי הגדולה כלל לא הגיבה. אמי כבדת שמיעה אז לא הייתה יכולה כלל לשמוע את השיר.

אבא, אתה רואה? סמרטפונים אינם רק חולה רעה שהרסה את האנושות ותשמיד אותה, כדבריך, אלא יש בהם גם יתרונות. הבעיה היא בני האדם, לא המכשירים. הבעיה היא כיצד משתמשים בהם. הנה אבא, בוא נאזין יחד למנגינה היפהפיה הזאת ונרקוד יחד כמו ילדים מתלהבים ותמימים. אבל לא, אל תעשה את זה מוגזם בכוונה וגם אל תצחק עליי. וזה באמת מצחיק כשאתה פתאום מגיח לסלון וחולף לרוחבו בצעדי ריקוד מעודנים אה-לה-מינואט (או כל ריקוד בארוק אחר שאתה אוהב) ושואל במבע קומי שמנסה להיות רציני משהו כמו "איך רגלי האיילה החינניות שלי?", מאדים מצחוק בחיוך מדושן עונג מתנוך לתנוך, כמעט מתפקע מצחוק. כן, היית מצחיק נורא, והיית גם מפחיד נורא בהתפרצויות הזעם, והיית גם אוהב נורא ומרעיף חום ומגע ופינוקים, וגם פוגע נורא באמירות מכאיבות, וגם מרגש נורא כשהתרגשת עד דמעות מתוכניות בטלוויזיה ומשירים וממוזיקה. היית כל עולמי.

ואחרי ההקדמה הארוכה והפומפוזית מדי הזאת (הרי אמרתי גראנד פינאלה 😇), הנה הקטע:



-המשך יבוא בפרק הבא-



חלום: אבא

בחלום הלילה חיבקתי את אבא בעודו שוכב על הספה.
וכשחיבקתי אותו פתאום שמעתי אותו אומר בחיקי בקול קצת חלש, עמום ועצוב: "יש לך אבא גיהנום".
לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון את המילה האחרונה – האם באמת היה לו רגע של מודעות עצמית, כנות, חשבון נפש, צער? סוף סוף ללא הכחשה?
עניתי לו מנחמת ואוהבת: "יש לי אבא מיוסר, שמצא את הדרך שלו לחיות".
זה היה כל כך עצוב ומרגש.

חלום: סוף העולם

החלום שחלמתי בלילה הקודם היה כל כך עוצמתי ומטלטל עבורי, אז החלטתי לתעד ולשתף. כמובן בינתיים כבר הרבה חלקים היטשטשו ונשכחו, אבל העיקר זכור.

הייתי בבניין שאני גרה בו, אבל נראה לי שהוא היה שילוב של הבניין הנוכחי יחד עם הבניין שגרתי בו עם הוריי שנים רבות בילדותי ובנעוריי.
אני בטוחה שקרו עוד דברים לפני כן, אבל אני זוכרת רק מנקודה זו. רק זוכרת שגם כך הייתה אווירה כללית מדאיגה, של מצוקה כללית במדינה, אולי בעולם. שיש איזו סכנה עמומה אך גדולה מרחפת מעל הכול, מעל כולנו. מן הסתם זה בגלל הקורונה. אבל אולי לא רק.

ואז הגיעו העב"מים.

שמעתי רעשים גדולים מבחוץ, של משהו כמו התרחשות צבאית, בּוּמים, וגם צעקות וקולות אנשים מופתעים. הסתכלתי מהחלון וראיתי עב"ם טס בשמיים, מסתובב. ועוד אחד, ועוד אחד. ונראה לי שהם נלחמו בצבא. וחיפשו מקום לנחות.
כולם הסתכלו מהחלונות, ויצאו החוצה, בהלם. הסתובבו שמועות שזה קורה בכל הארץ, אולי בכל העולם, ושהחייזרים באים עם כוונות רעות. שכבר קרו כמה דברים קשים ושזה בדרך אלינו.
הייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי משהו כמו – אלוהים, זה באמת, זאת המציאות, הרי אני לא חולמת. אני ערה, זה באמת קורה. עב"מים באמת קיימים! חייזרים קיימים! והם עכשיו באים להרע לנו, איזה פחד! הייתי בטוחה במאה אחוז שאני ערה. הייתי מודעת לכך שזה בפירוש לא חלום.
הייתי המומה ומבועתת. כולם היו המומים. הייתה אווירה אפוקליפטית וקטסטרופלית והיסטריה המונית, כמו ב"מלחמת העולמות" (war of the worlds) (ובאמת נראה שהחלום שאב השראה משם… אפילו שצפיתי בסרט הזה מזמן).
לא ידעתי מה לעשות. רצתי החוצה עם כולם, ונראה לי שהמשפחה שלי רצה איתי. המונים רצו ביחד. פתאום היו שמועות על גל צונאמי ענק שמגיע מהים, ואמרו שזה האיראנים, שזו המתקפה שהם תכננו הרבה זמן, והנה זה סוף סוף מגיע, אחרי שנים שרק מדברים על זה. עכשיו זה רגע האמת. אז היינו צריכים לשנות כיוון ולרוץ לכיוון ההפוך לים.

נורא דאגתי לאחותי הקטנה. במציאות היא בת 30, אבל בחלום היא הייתה שוב ילדה. מדי פעם ראיתי אותה, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא אותה. נראה לי שבסוף הייתי איתה איכשהו. הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא אותה ולשמור עליה.

באיזשהו שלב פתאום היינו באזור שהפך למתחם של משכנים ארעיים, כמו אוהלים אך לא בדיוק – בנויים מקורות עץ שביניהן פרושים בדים שהתנפנפו כל הזמן ברוח העזה. ניסיתי לשמור על האנשים שאיתי, אבל הייתה תחושה נורא לא בטוחה, שכל אחד יכול כל רגע לפלוש לתוך המבנה הרעוע. הייתה למבנה דלת עם מנעול. דאגתי לנעול אותה, אבל זה היה מצחיק, כי הרי הקירות היו בדים שאפילו לא הגיעו עד לאדמה, ואפשר היה בקלות להיכנס. והנה הם באים כל רגע.

קרו עוד מיליון דברים, אבל אני כבר לא זוכרת.

כשהתעוררתי הייתי ממש מופתעת שזה היה רק חלום ולא המציאות וחשתי הקלה גדולה. זאת הייתה האימה העיקרית בחלום – שהייתי מודעת לכך שזה לא חלום אלא ממש המציאות, ושאני לגמרי ערה. הייתי בטוחה בזה, עד שהתעוררתי…

מניחה שזה חלום בהשפעת ימים טרופים אלו…

מוזיקה אהובה – פרק 1

בתור פרפקציוניסטית (אפרופו נושא קודם של מדור "השרביט החם"… אצלי הפרפקציוניזם הוא מהסוג המשתק והמוביל לדחיינות והימנעות והיתקעות על הפרטים הקטנים, אז לא ניכנס לזה אפילו – כי נצא מזה אולי רק כשיגיע זמני להתאפסן בבית אבות 🤪), קשה לי להכין רשימה כזו של עשרה קטעים בלבד. והרי אני אוהבת כל כך הרבה מוזיקה ומסוגים שונים ושל אמנים שונים, והמוזיקה הזאת נטועה עמוק בלבי – בלתי אפשרי למצות ברשימה קצרה… אבל אניח את הפרפקציוניזם בצד (וכשהוא יציק מדי פעם אשתדל לתת לו בעיטה, שיעוף קיבינימט 🤬) ופשוט אכין רשימה של קטעים אהובים במיוחד, שמרגשים אותי במיוחד ושיש לי אליהם קשר רגשי ואסתטי עמוק. מן הסתם יישארו מחוץ לרשימה קטעים ושירים שאני גם ממש ממש אוהבת אבל פשוט אין מקום לכולם או שבאותו רגע לא אזכור אותם והם יצוצו אחר כך. אז תמיד אפשר פשוט להכין רשימה נוספת 🙂

אבל – אני חייבת לערוך כמה רשימות נפרדות כאלו לפי קטגוריות שונות. למשל – מוזיקה קלאסית, מוזיקה ישראלית ישנה/נוסטלגית, מוזיקה לועזית ישנה/נוסטלגית, פופ/רוק/אלטרנטיבי/אלקטרוני לועזי וישראלי, ועוד…
כמו כן – בחלק מהרשימות אולי אאלץ לגלוש לקצת יותר מעשרה קטעים. אני לגמרי מבינה את ההגבלה ההגיונית של "השרביט המוזיקלי" לעשרה שירים/קטעים – הרי לקוראים בטח קשה להתרכז ברשימה ארוכה מדי – אבל פה ושם יש שירים שאני פשוט לא יכולה להשמיט, אז אולי אוסיף לפעמים עוד שניים-שלושה, משהו כזה…

בקיצור, נתחיל ממוזיקה ישראלית ישנה נוסטלגית (ואני כבר מתריעה שכנראה אאלץ לעשות חלק ב' לרשימה זו 🙂 )

כבר כתבתי בעבר בבלוג שלי על פסקול ילדותי שמורכב בין השאר ובעיקר מהמוזיקה שאבי השמיע בבית, בעיקר מקלטות שהוא הקליט (נראה לי שבעיקר מוזיקה שהקליט מהרדיו, אך לא רק), וגם הקטעים ברשימה הזו הם רובם ככולם מאותו פסקול ילדות מהקלטות הללו.

כדי שלא אחזור על עצמי בכל שיר ושיר, פשוט אציין שלכולם יש לטעמי לחנים קסומים, וכל שיר הוא עולם ומלואו של יופי – בצלילים ובמילים.
השירים הללו מעוררים בי תחושה של טוהר ויופי מזוקק, של ראשוניות ותחילת הדרך, של תקוות גדולות, הבטחות וציפיות, של געגועי אין-קץ. הם מעוררים גם זכרונות פיזיים של מקומות בזמנים שונים, של הריחות שעמדו באוויר, של סביבה רוויית טבע, של המרחב הציבורי שהיה שונה כל כך מעכשיו, של אנשים, של הווי חיים, של משפחה, חלום שהיה ונגוז.

הדודאים – סקסטה:

בלדה לנערי שגדל – אילנה רובינא:

בוא ואשק לך – הגבעטרון:

גן נעול – שוקי ודורית:

ערב קיץ ויונים – רוחמה רז:

זיכרון שקשור לשיר הזה: בתקופה שבה הייתי סטודנטית למדתי באוניברסיטה בעיר רחוקה מזו של הוריי וגרתי במעונות, ומדי פעם נסעתי אליהם בסופי השבוע. באחת מהנסיעות הללו להוריי האוטובוס היה עמוס ודחוס במיוחד בנוסעים רבים, והייתה תחושה צפופה שהעיקה עליי. במושב שליידי התיישב איש מאוד גדול ושמן, די מבוגר, שנראה מוזנח ומרופט, וקצת נאלצתי להידחק הצידה, והרגשתי לא בנוח. פתאום האיש הזה התחיל לשיר לעצמו בשקט את השיר היפה והעדין הזה. פתאום, באמצע כל המועקה הזאת, האיש הזה בעל המראה המאיים שר את אחד מאוצרות פסקול ילדותי, שלא שמעתי שנים רבות וכבר כמעט שכחתי. מה הסיכוי שפתאום איש שיושב לידי באוטובוס ישיר דווקא את השיר הזה, שכל כך מרגש אותי וכל כך נשכח ממני… מה שהגביר את ההפתעה היה הניגוד בין המראה הגס והאפרורי שלו לבין השיר העדין. כמובן שבכל מקרה זה מפתיע שמישהו לידך פתאום מתחיל לשיר בקול לעצמו באוטובוס 🙂
אולי המראה שלו היה של אדם עייף, עצוב, מובס ומעוך מהחיים. אולי השיר הזה היה עבורו אחיזה ביופי ובנשמה. ואולי גם הוא מתגעגע, כמוני.

הו מרגנית – מילי מירן:

נראה לי שאני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר הזה (או אחת הפעמים הראשונות). יש לי זיכרון של עצמי יושבת על הרצפה בבית של מי שהייתה חברתי הטובה בתקופת גן חובה, אולי אפילו גם בתקופת גן טרום-חובה. גרנו אז בעיר צפונית – שהייתה אז רק עיירה בתחילת דרכה מוקפת טבע של ואדי וגבעות. תחילת שנות השמונים. אז זוכרת את עצמי יושבת שם אצלה בבית על הרצפה ושומעת את השיר. ואני זוכרת שקראו לה אורלי ולאח התאום שלה קראו ליאור, וצחקנו שאם אומרים הרבה פעמים "אורלי" זה הופך ל"ליאור", וההפך. והשיר הזה מתקשר אצלי עם אותם ראשוניות וטוהר שכתבתי עליהם קודם. אותה תחילת דרך. הורים צעירים, עיירה צעירה, תקוות גדולות, החיים בעיצומם. ניחוחות המרחבים והטבע. הרוחות ההומות, השבילים בין הבתים, המדרגות. אני זוכרת כמה פחדתי מחבורת כלבים מסוימת שהייתה תמיד נובחת עלינו, ואני זוכרת את עצמי רצה ורצה ורצה מהר בבהלה ובחרדה עצומה, יחד עם עוד ילדים, ומטפסת על מתקן המגלשה בגן השעשועים עד למעלה, כי לשם הכלבים לא יכלו להגיע, והם רק נבחו מלמטה, ואני הרגשתי שניצלתי ברגע האחרון ממשהו איום.

אגדת הל"ה – העמרנים:

הרמוניית הקולות שלהם מופלאה בעיניי (או באוזניי בעצם).

חייכי לי בשירים – דודו זכאי:

מישהו הולך תמיד איתי – עפרה חזה:

פעם היו שם פרחים:

לאחרונה גיליתי שהשיר התפרסם בביצוע הפרברים, אך אני דווקא הכרתי את השיר בביצוע אחר שאבי הקליט על קלטת שהשמיע לאורך ילדותי. הביצוע היה כנראה של הגבעטרון, זה די ברור, וכך גם אבי אומר, אך לצערי לא מצאתי באינטרנט שום אזכור לביצוע הגבעטרון לשיר זה, כך שאיני יכולה גם להביא לכאן את הביצוע הזה. כאמור יש לי אותו רק מוקלט בקלטת אודיו מקרטעת בת כ-40 שנה… המרתי את ההקלטה לקובץ מחשב (והאיכות ירודה כמובן בהתאם למקור), אך למיטב ידיעתי איני יכולה לשתף כאן קובץ שמע (אולי רק מי שמשלם על מנוי משודרג לבלוג יכול. אני בגרסת החינם כאן). יש בביצוע ההוא של הגבעטרון הרמוניה מופלאה של קולות ועיבוד פשוט נהדר. ואני ממשיכה לחפש מידע על הביצוע הזה. אז בינתיים אביא כאן את הביצוע של הפרברים (שאני פחות אוהבת, אך כמובן עדיין יפה), וגם ביצוע שמצאתי של חבורת זמר בשם "שדות שבעמק" (שמשום מה קוראים לשיר "ככה יודעים לספר", אך זה אינו שמו אלא רק שורה מתוכו), שאולי קצת יותר מזכיר את הביצוע של הגבעטרון בשל היותם חבורת זמר עם הרמוניה של קולות, אבל עדיין שונה מביצוע הגבעטרון ולא מתקרב לקרסוליו…

הפרברים:

שדות שבעמק:

והנה הגלישה אל מעבר להקצאת עשרת הקטעים – שני שירים של חוה אלברשטיין למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג – לא יכולתי להשמיט מהרשימה:

את תלכי בשדה – חוה אלברשטיין:‏

(כמובן מתוך שיר זה לקוחה כותרת הבלוג שלי. אחד השירים האהובים עלי ביותר – שירים במובן poems)

משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטיין:

ביקור אצל סבא וסבתא ופנורמת הרוחות

ביקור אצל סבא וסבתא (זיכרון ילדות א')‏

ריחות טיגון חביתה
סבא ספון במטבח
אחר כך יאמר בחיוך רחב
ובעיניים נוצצות:‏
‏"אפילו מלכת אנגליה‏
לא מקבלת ארוחה כזאת!"‏

לפני בואי לחיפה
יש סידורים –‏
קונים פסטרמה, קוטג'‏
ומסדרים המיטה

אחר כך יקחוני לטיולים
ברחבי עיר אינסופית
כאילו היא מפת החיים
ואני לומדת דרך הרגליים
את חלוף השנים

בגן האם איש מבוגר מתנהג מוזר
מלוּוה באמו, הוא כמו ילד
סוקר סביבתו במבט רדוף
ואצבעותיו מתעוותות

‏"עכשיו הולכים לסידורי עבודה של סבתא"‏
ובמעלה הכרמל מעפילים, לעת ערב,‏
אל בית שנראה לי כמו
פסגת החלומות –‏
חלונות גדולים בסלון
מגשרים בין רצפה לתקרה
משקיפים אל מדרונות הכרמל האפלים
הנשפכים אל שחור המפרץ,‏
וקור מתוק נשזר באורות המהבהבים
במרחק

אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מפציר ופוקד
מחבּרותיי פרושות על שולחנה
של בעלת הבית הזרה
סבתא סגורה איתה בחדר
השעון מתקתק, ודממה

‏(אלו לא ענייני עבודה)‏

בבית, מקלחת חמה
מערסלת אותי אל חיק הלילה
ניחוח מצעים נקיים
שייכות וביטחון: משפחה, חיים.‏

—————————————

פנורמת הרוחות (זיכרון ילדות ב')‏

מורד הכרמל כבר משחיר
חלונות הענק ניבטים מטה אל מפרץ זרוע-אורות
מן המרחק באות רוחות
מביאות מן המרחבים
הדֵי חיים, אפשרויות

מתדפּקות אלֵי חלון, אל סף הבית המואר

בחוץ קר.‏
דממה בחדרי הבית,‏
בתוך הגוף תקוות חמות.‏

בְּרכּוּת שטיחים נבלע תקתוק שעון,‏
רהיטים נאים, תמונות תלויות,‏
נקי ומסודר – נעים לחיות

בחדר הסגור – סבתא ואישה זרה

בדרכנו לכאן עלינו בעלייה תלולה
סבא אמר – לסבתא יש פגישה בענייני עבודה.‏
האם כבר אז ידעתי את שביקש שלא אדע?‏

רשימותיי מונחות על השולחן לפנַי
אני לומדת למבחן בתנ"ך
סבא מדרבן ומתרשם משקדנותי

אך לבי האבוד נוהה אל פנורמת הרוחות,‏
אל החוּצוֹת

‏(ובִּפנים זִרעֵי סדקים כּוֹרעים לנבּוֹט)‏

ואני רואה איך הזגוגיות הן בעצם רוח שהתמצקה על סף ההכרה,‏
האורות הרחוקים – הבהובי הבטחות כוזבות,‏
והבית היפה – רצפת ההיכל – קרקעית חלום –‏
אשר מעבר לה – כאוס, קץ הדימיון

שישי בערב

מדליקה טלוויזיה
ובוחרת דווקא ברדיו – דרך האפליקציה של "כאן" – קול המוזיקה.
שנים רבות לא האזנתי לקול המוזיקה.
פעם נהגתי להאזין רבות, ולרדיו בכלל,
אך כבר אין "מכשיר רדיו", אין "מערכת סטריאו", יש מחשב וטלוויזיה חכמה,
אז ההרגל התפוגג לו, וחבל

שישי בערב
שקט
גם בבית גם בחוץ
(מבחוץ פה ושם קולות אנשים, ילדים)
השבת צונחת
מבחוץ נכנסת רוח מפתיעה ביופיה,
אוויר רענן, קריר,
איזה יופי שבכל זאת, עדיין, בעידן פוסט-פוסט-פוסט-חיים זה,
בתוך הכלום של ההווה,
עדיין הרוח הומה, מפיחה, ועוד יש

געגועים מוזרים רדומים, כל כך רציתי לחיות ולהיות

שישי בערב ושקט ודומם,
אני לבד,
ההורים רחוקים ותמיד היו,
האחיות רחוקות, כל אחת בחייה ובעיותיה,
וכנראה מוטב המרחק (כמה עצוב. ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא),
בן הזוג כתמיד בחדר השינה במיטה,
צפה שעות בטלוויזיה ועכשיו כנראה ישן,
אני לבד בסלון

עוד מעט בת 42
איך השנים עברו

באמת שרציתי
אך לא בדיוק יצא
והרי, אלו החיים, ותמיד היו.
אבל אני כנראה ויתרתי מהר, נבהלתי, התבלבלתי, התעייפתי, הצטמצמתי.

בקול המוזיקה צלילים של יצירה שמימית פתאום תופסים אותי, אני נדרכת,
כבר שכחתי איך זה להתרגש מגילוי מוזיקה קסומה,
ההתפעמות, התעופה

שקט וחשוך ולבד בשישי בערב
ואני מתעטפת לי במוזיקה קסומה
כמו פעם, כשהייתי ילדה
בודדה

ובעצם, דבר לא נשתנה

שבת שלום 🙂
ומתנצלת על המלודרמטיות. הוצפתי ברגשות עדנה ותוגה מהורהרים (מאין באתי ולאן אני הולכת).
עדיף מרגשות מעורערים 😁

 

התפכחות טובה

בשבוע שעבר הקולגה שלי (זו שאני ממונה שלה) סיפרה לי קצת דברים שעוזרים לי להתפכח מה-high וההתלהבות מהבוס שלי ובכלל, וזה ממש מעולה. זה החזיר אותי לקרקע המציאות של הג'ונגל החברתי האנושי. לפרופורציות של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "אין חדש תחת השמש". בכל מקום עבודה יש סיפורים ועניינים. הכול חוזר על עצמו. בני אדם.

היא כבר סיפרה לי בעבר על יחס לא הוגן שהיא קיבלה מהנהלת המקום. אז בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהבוס שלנו לא ממש עשה משהו בשביל לגבות אותה מול ההנהלה. שאמנם הוא משדר שהוא כן מגבה אותנו ושהוא כאן בשבילנו לכל דבר שאנו צריכות והוא לבבי ונחמד, אבל ברגע האמת הוא לא ייצא מגדרו לגבות, ושבכלל יש צעדים שהוא נקט שעוררו באנשים רבים במחלקה אי-הסכמה ואנטגוניזם וגרמו להם להתרחק, להימנע מביקורים במשרד שלנו… ושהיא לא מסכימה עם הגישה שלו… שהמקום השתנה – לטעמה לא לטובה – מאז שהוא בתפקיד המנהל… היא אפילו ציינה שמי שהייתה בתפקיד שלי עד הקיץ הקודם (והוחלפה ע"י קודמי בתפקיד שנטש לאחר כמה חודשים ואומרים עליו שהוא היה זוועתי מבחינה אישיותית) – עזבה בגלל הגישה הזאת של הבוס, בגלל התחושה שהוא לא מגבה, בגלל אי-הסכמות עם צעדים שלו, משהו כזה.

אז כן, ברור שזה רק צד אחד של המטבע, זו נקודת המבט של הקולגה שלי, שאני אמנם די סומכת על שיקול הדעת שלה מהיכרותנו עד כה, אבל ברור שאני עדיין לוקחת בעירבון מוגבל, כי זו הגרסה שלה ולא שמעתי את כל הצדדים. אולי קשה לבוס שלנו להתנגד להנהלה, אולי הוא יודע שאין סיכוי. לא יודעת. אבל בכל מקרה, עדיין – זה גרם לי לראות אותו באור יותר אנושי, לא מושלם… לפני כן התחלתי כבר להתפעם ממנו כאדם מקסים, רגיש, אדיב, לבבי, עדין, אכפתי וטהור לבב… עדיין נותרו בי שיירי הנטייה שלי משכבר הימים לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה לאנשים מסוימים שמעוררים בי רגש או חיבור כלשהו או חיבה יתרה… וכשהם מרעיפים עליי אהבה בחזרה – זה בכלל מטיס אותי לגבהי הפנטזיות מרוב התרגשות… נפש נוגעת בנפש וכהנה תמצית פאתוס רוטטת כג'לי במטבח אנגלי במחוזות הכפר המוריקים. טאלי הו.

לא ג'לי ולא בטיח, וגם לא אבטיח. אפילו לא גרעין של אבטיחה. העולם עובד אחרת. אז הבוס שלי הוא כנראה לא האדם טהור הלבב והמקסים שחשבתי, אלא אדם כמו כולם, עם פגמים באישיות, עם קטעים מעצבנים. וגם יש לו ריח מוזר בחדר. שמתגבר כשהוא שם. קטע מוזר שצריך עוד לחקור.

אז אני חוזרת לגישת "כבדהו וחשדהו" ול"לקחת הכול בעירבון מוגבל", ואני כבר לא מפנטזת שאנו מגלים שאנו נשמות תאומות ומתאהבים בסתר זה בזה ונקלעים לייסורי אהבה אסורה. כן, אני ילדה קטנה, לא עברתי שלבי התפתחות חברתית/זוגית-ארוטית-רומנטית נורמטיביים ואני מלאת חסכים אז אני תקועה בשלבים אינפנטיליים פנטזיונריים בדיוניים, וזהו.

והערת סוגריים – אם אתן מתפלאות איך זה מסתדר עם העובדה שיש לי בן-זוג – ואמפי פעם תהתה על זה כשסיפרתי כאן פעם על מין התאהבות קטנה במישהו מהלימודים בשנה שעברה – אז כן, יש לי בן-זוג מזה 12 שנה, ואני בקושי כותבת עליו כאן פשוט כי אני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא בטח מעדיף שלא אכתוב עליו קבל עם ועדה, ואם אכתוב אז ארגיש קצת אשמה ושאני עושה משהו בניגוד לרצונו. הוא יודע שיש לי בלוג, בהתחלה הוא גם היה מנוי על הבלוג שלי בישראבלוג, וגם אחותי הקטנה הייתה מנויה. ושניהם מפרגנים ואוהבים עד אין קץ. אבל בשלב כלשהו התחלתי להרגיש לא בנוח, שאולי ארצה בכל זאת להפריד בין העולמות, שאולי העובדה שהבלוג שלי פתוח בפניהם קצת מגבילה את תחושת הנוחות שלי לכתוב ככל העולה על רוחי, וחוצמזה אולי ארצה לכתוב גם עליהם. אז הקפאתי את המנוי שלהם ואמרתי להם. והם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים. אז בן-זוגי הוא כאמור אדם ששומר על פרטיותו ולא ירגיש בנוח אם אכתוב עליו, אז בינתיים אני משתדלת להימנע מזה, למרות שהייתי רוצה לשתף בנוגע לקשר איתו. אני אוהבת אותו מאוד, הוא המשפחה שלי. כן, הוא גם קצת מעצבן אותי לפעמים, ככה זה בקשר זוגי מציאותי. טוב, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת… אבל אני לפעמים קצת חוששת שאכתוב TMI, שיש לי נטייה לחשוף יותר מדי, שאני לא מכירה את הגבולות של הנורמה החברתית… שאני לא שומרת על עצמי מספיק…