כמו היום למשל.
סתם שתדעו 🙂
קטגוריה: מצב נפשי מאוזן יותר
שלום לכם
לא הספקתי לכתוב כאן על החתונה, לא שיש משהו אקסטרה-אורדינר לכתוב עליו, בהזדמנות אכתוב.
אחרי סוכות היינו בחופשה בים המלח. אפשר להגיד סוג של ירח דבש. היה כיף ועשיתי דברים שלא עשיתי המון שנים, כמו לשים בגד ים ולהיכנס לברכה ולים המלח… לאחרונה משהו בי השתנה, נפתח, התגמש, נרגע (הכול יחסי, כן? אני עדיין אדם חרדתי, מודאג ולחוץ (-: ), ואני מוכנה לעשות דברים שעד כה הרתיעו אותי ונמנעתי מהם במשך שנים רבות.
מלבד המקווה שנאלצתי לעשות לפני החתונה, לא נכנסתי לברכה כבר כ-20 שנה. התגברתי על הפחד והחששות ובסופו של דבר ממש נהניתי. זה עשה לי חשק לעשות מנוי לברכה בקיץ הבא, ללמוד חתירה (יודעת רק חזה, וזה לא טוב לגב) ולחזור קצת לשחייה. גם היינו במצדה – אף פעם לא הייתי במצדה. כן כן, לא יצא לי. אז עשיתי "וי" גם על זה. היה מרהיב ומעניין. מה שכן, המון שמש. אבל התכסנו ונמרחנו כמה שיכולנו וכובע ומשקפי שמש וכו' ונשמרנו כמה שאפשר והשתדלנו להיות בצל היכן שהיה. היינו שם שלוש וחצי שעות! בין השאר גם נכנסנו לשיחה ארוכה עם תייר אמריקאי נחמד.
בשבוע שעבר התחלתי תואר שני. הייתי במצב שוקיסטי עם רגשות מעורבים. זה פעמיים בשבוע. ביום הראשון הרגשתי שזה אולי לא המקום בשבילי ומה אני עושה כאן בכלל, ושאין לי כוח להתפלספויות לעוסות (been there, done that), ושזה בכלל לא תואר פרקטי ואני צריכה ללמוד משהו שיחזיר אותי לשוק התעסוקה, שיצייד אותי בכלים פרקטיים ויעזור לי להיות עם הרגליים על הקרקע, בחיי היומיום הקונקרטיים והאופרטיביים… ביום השני כבר היה לי יותר מעניין ומעורר השראה והייתי אפילו בסוג של high. יש הרבה אנשים נחמדים ומעניינים – גם הסטודנטים וגם הסגל – ואווירה טובה ומיוחדת. אבל אולי זו הנטייה שלי לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים ולסיטואציות שגרמה לי להתלהב כל כך. ככה זה, כשמתחילים משהו חדש יש הרבה פעמים את התלהבות ה"ירח דבש" של ההתחלה, ואחרי זה חוזרים לקרקע המציאות. בכל מקרה, אני בינתיים זורמת ונראה. אבל התחבורה למקום הלימודים היא ממש חרא. טוב, ידעתי את זה. אני גרה לא רחוק משם, אבל התחבורה על הפנים. כתבתי למשרד התחבורה, נראה אם ייצא מזה משהו…
היום פגשתי חברת ילדות שלא התראינו כבר 23 שנה! מאוד התרגשתי ואף הזלתי דמעות בפגישה. דיברנו כל כך הרבה, יש הרבה פער להשלים… וסיכמנו שעוד ניפגש…
אני גמורה מעייפות, נשתמע בקרוב. מקווה שאתם בטוב.
רשימת המטלות הכי לבנה שהייתה לי אי פעם
שמלה לבנה מקסימה (לא מסלון כלות!) שממש מחמיאה לי ושהופתעתי למצוא בסוף עונה בחנות בגדים (נורא קשה לי למצוא בגדים שמתאימים ומחמיאים לי, ממש לא מובן מאליו) – ✅
סנדלים לבנות – ✅
הינומה (גם לא מסלון כלות! אלא תוצר של שיתוף פעולה ספונטני בין בעל חנות בדים חמוד לתופרת מקסימה שהוא שלח אותי אליה) – ✅
של לבן לכיסוי הכתפיים בבית הכנסת כדי לשמור על תומתם של הרב והמתנדבים הצדיקים למצוות המניין מפני הכתפיים המפתות שלי (גם תוצר אותו שת"פ) – ✅
(למה בבית כנסת? כי הרבנות בשיפוצים)
טבעת שאני ממש אוהבת (מבחינתי אפשר היה את הטבעת הכי פושטית ופשוטה, סתם חלקה כזאת, אבל נתקלתי באחת עם קישוטי חריטה עדינים שגם יפה בעיניי) – ✅
מה נשאר?
לקבוע פן
לקנות איפור בסיסי ביותר לאיפור עצמי
אולי גם לקנות חזיה לבנה שמתאימה יותר לשמלה ולא מבצבצת כמו אלו שיש לי (אם אצליח למצוא, הציצי שלי מאתגר).
לא שזה כזהההה משנה כי זה יהיה טקס חופה קצרצר, קטנטן וצנוע בחצר בית כנסת, נטול מוזמנים – מלבד שתי חברות טובות ששימשו כעדות ברבנות לעניין רווקותנו והודיעו שאין כזה דבר, ברור שהן יגיעו לטקס, חמודות. אז בזכותן גם יהיו תמונות 😁. ואולי אולי גם אחותי הקטנה תגיע. לשאר המשפחה לא סיפרנו עדיין. נספר אחורי זה ונעשה איזה מפגש קטן רק של המשפחה הגרעינית וזהו… לא בנויים לכל הטררם…
אבל הנורא מכל עוד לפניי. האימה, הסיוט, חלום הבלהות של כל או.סי.די-אית מצויה: המקווה!!! 😱
המקווה הוא הסיבה העיקרית לרתיעה הפיזית שלי מפרוצדורת החתונה היהודית. עזבו את זה שכל הטקס הדתי הזה מעורר בי אנטגוניזם רעיוני ורגשי מסיבות שונות – לא ניכנס לעניין העקרוני הזה עכשיו – אני שמה את כל זה בצד כי כרגע אין מה לעשות, זו החתונה הנהוגה בישראל, ואנחנו לא רוצים חתונה אזרחית בחו"ל, ואני נוקטת גישה פרקטית, פשוט החלטתי ללכת על זה כי זה זמן יחסית נוח לעשות את זה מכל מיני בחינות. יעני פשוט לגמור עם זה וזהו… גישה רומנטית, נכון? 😏 אבל ברור שיש גם התרגשות ושמחה. פשוט כל הטקס הזה כל כך מיותר בעיניי ויותר חשובים חיי היומיום ביחד מאשר טקס אחד מנותק מהמציאות. אם אפשר היה פשוט לחתום איפשהו וזהו, אנחנו נשואים, הייתי עושה זאת בשמחה, וחוגגת בנפרד עם בן-זוגי. מה אני צריכה את האיש הזה עם הזקן שימלמל איזה אברא קדברא מעידן עתיק שכבר לא רלוונטי לאורח החיים הנוכחי והופ, הסטטוס שלנו ביקום השתנה. לפחות שתהיה אפשרות בחירה…
המקווה מגעיל אותי. ביקרתי במקווה הקרוב לביתי ויצאתי משם במצב לא ברור. אמנם קבענו, אני והבלנית בעלת החיוך התמידי (לחשוב חיובי! ברוך השם!), שבאותו יום אכנס ראשונה למקווה, לפני כולן, אחרי שהמקווה מצוחצח באקונומיקה וממולא במים חדשים (שאמור להיות בהם כלור), אבל לא יודעת… המקום באופן כללי נקי, אבל כשבהיתי מלמעלה במי המקווה עצמו הייתה קצת עכירות, איכס… מניחה שפשוט כבר טבלו בו נשים… איך זה לא מגעיל אותן? ובדקתי באתר משרד הבריאות את תוצאות דיגום המים שם נכון לסוף 2021 (אין 2022), והיו איזה שתי תוצאות חריגות…
טוב, לא אלאה אתכן בדוקטורט שעשיתי בנושא. אני יכולה ללכת גם למקוואות אחרים בערים אחרות, אבל אין לי כוח להיסחב לעיר אחרת בשביל זה (אם כי בעיר סמוכה יש תוצאות דיגום מעולות). ומניחה שבסופו של דבר רוב המקוואות די אותו הדבר.
הרב ממש ממש נחמד, גם המזכירה ברבנות. סיפרתי להם על הקשיים שלי והרתיעה מהמקווה. הרב ממש חמוד ומבין וגם אמר שהוא יעשה לנו טקס קליל, אבל הוא לא יכול לתת לי "פטור" מהמקווה… אפשר בים, אבל אז הבלנית תצטרך ללכת איתי לים, ואצטרך להתפשט שם בים… לא רלוונטי… חשבתי גם על זה שאצטרך לרדת במדרגות לתוך המים, בלי משקפיים, עם הקרסוליים הרעועים שלי, זה ממש מפחיד, שלא אמעד או אחליק… הרי בפעם הראשונה שנפלתי במדרגות זה כנראה היה כי הייתי בלי משקפיים באותו רגע… אולי אנסה להשיג מכתב מרופאה או משהו… זה בטח לא נהוג… אבל Desperate Times Call for Desperate Measures
טוב, חפרתי מספיק.
דיווחים מלילה לבן וענייני השעה
איך דה פאק אתפקד היום? ודווקא בא לי לבוא ללימודים, כיף לי שם. הייתה תקופה קצת חראית של ירידה ונפילה וצניחה והתמוטטות קלה וכל מה שקשור בכיוון למטה, זה היה בערך כל חודש דצמבר, אבל התאוששתי ודי התאזנתי וינואר היה סביר. וכל הזמן עסוקה בהכנת תרגילים ללימודים וניסיון למלא מטלות בחוץ ובבית מה-to do list. איכשהו תמיד נראה שהכול לוקח לי יותר זמן מאחרים. נראה שאחרים דוחסים הרבה יותר עשייה ביום אחד ממה שאני עושה בשבוע. אבל ניחא. ההשוואה לאחרים מתעתעת.
אז אחרי הרבה זמן שישנתי לילות שלמים בשעות לגמרי מקובלות וסבביישן, הלילה לא ישנתי לא מסיבה רעה. מניחה שהייתי קצת בהיי מהתרגיל שסוף סוף עשיתי בקורס מסוים שעד כה גרם לי לאנטגוניזם וחרדה. אז לא עשיתי כמה תרגילים, ועכשיו עשיתי, כי זה משהו שאני יותר מתחברת אליו, ונהניתי ויצא לדעתי חביב. ולא מורכב מבחינת הטכנולוגיה הנדרשת. ואני גאה בעצמי על עצם מילוי המשימה. גם אם לא עשיתי מושלם ויש דברים שאפשר היה לשפר טכנית, אבל העיקר שבוצע, וגם לא רע בכלל. ואז בלילה כתבתי סיפור על המשפחה, שעדיין לא סיימתי, והצלחתי ללכוד בו דינמיקות ודפוסים אופייניים ורגעים טיפוסיים, וגם נורא הצחקתי את עצמי תוך כדי, כי זה כתוב הומוריסטי.
וגם תקעתי היום מלא מתוקים אחרי שלא נגעתי במתוקים בערך חודש. די ברור לי מה הטריגר. משהו שקשור ליחסים עם אנשים שעורר בי המון ספקות ואי שקט ודברים שצריך להעלות אל פני השטח ולעבד. כמו רגשות וזה. לא משנה. אדסקס עם הפסיכולוגית שלי כשפאקינג יקצו לי אחת. אני בהמתנה כבר חצי שנה, ואני תוהה אם אהיה בהמתנה עד יום מותי. וביום מותי תבוא הפסיכולוגית ותגיד לי שאני פשוט חושבת יותר מדי ושיש לי באג בהגנות. ואני כזה אענה לה "אני יודעת את זה כבר 60 שנה", והיא כזה "את בעצם יודעת את כל מה שצריך, את יודעת יותר טוב מכולנו!", ואז אני אמות מאכילת-יתר של שוקולד ביסקוויט מרוב אכזבה.
אבא בטיפולי כימו פעם בשבועיים כי הרופאים החליטו שלא מספיק הכדור שהוא לוקח להורדת רמת הטסטוסטרון (מתברר שטסטוסטרון מגביר גידול סרטני בערמונית), כי הסרטן יכול להיות מאוד אגרסיבי ולהתחרפן כל רגע, אז צריך גם כימו. הכימו הראשון היה לאבא שלי זוועת עולם עם תופעות לוואי קשות והוא היה צריך עירוי. הוא היה על הפנים וכל העסק לא היה מעודד במיוחד. גם זה שהרופאים חושבים שזה עלול להיות אגרסיבי וגם כל הסבל שלו. אחרי זה הוא התאושש ואפילו בבדיקת דם שעשה פתאום היו ערכים ממש ממש נמוכים לחלבון שמהווה אינדיקציה לסרטן הערמונית, לגמרי בטווח הנורמה, וזה היה באמת מעודד. לא יודעת בדיוק מה זה אומר על ההמשך וכמה טיפולים הוא עוד צריך ומה המצב שיגרום להחליט שזהו, המצב סבבה, אפשר להמשיך בחיים הרגילים עם מעקב.
אבא שלי גם נכנס לדיכאון מכל העסק (כאילו שהוא לא היה בדיכאון מודחק קודם…), וזה מובן לגמרי, אז הרופאה המליצה על תרופות נוגדות דיכאון ו/או קנביס רפואי. תכלס היה טוב כבר מזמן לנסות תרופה פסיכיאטרית לאבא שלי בגלל הכפייתיות העזה שלו וכל העניינים הנפשיים הדפקטיביים שלו, אבל הוא בכלל לא היה בכיוון, מבחינתו הוא בסדר גמור ומטפל בעצמו ונגד טיפול תרופתי ודבק בשגרת חייו הרעילה נפשית. קנביס – אולי ינסה בפורמט שמן. לא עישון. וואו, זה כל כך לא אבא שלי כל העניין הזה, אבל הסבל שלו גדול. כואב לי שכואב לו.
אני מקווה שבאמת הטיפול יהיה יעיל וימגר את הסרטן. היו ימים שהרגשתי פסימית ושהנורא מכל אולי יגיע מתישהו בקרוב. אבל אז באו ימים מעודדים יותר.
כרגע אני לא יכולה לבקר אותו בגלל הקורונה. הרופאים המליצו שכמה שפחות יתראה עם אנשים, רק המינימום ההכרחי, אז הוא ביקש שלא נבקר. גם ככה אין לו כוח.
אה כן, וחוץ מלחפור לבן הזוג שלי כתמיד, רק כאן אני יכולה קצת לשחרר קיטור על הבלבול שלי באשר להבאת ילדים לעולם בכלל ובגיל 44-45 בפרט – כן או לא. יש כל כך הרבה פרמטרים. בינתיים אני ממשיכה ללכת בכיוון שכן. אבל זה עדיין לא הזמן למימוש אופרטיבי. אם כן, אז אוטוטו. העיכוב נובע משני שיקולים. שלא אפרט כרגע. ובכלל, אולי עדיף שאשתוק בנדון. בחיים צריך לדעת גם מתי לשתוק. גם זה חשוב. חוכמת השתיקה.
הקיצר, יום עסל יום בסל, והסמטוכה הפרוצדורלית בראש.
טוב, חייבת להתארגן לצאת ללימודים. אז לא מתעכבת על עריכה והגהה. כך שאולי המילה פלוץ הסתננה לה איכשהו בטעות לאחת השורות. ואם לא, הרי שעכשיו היא נעוצה היטב בפסקה הלפני אחרונה.
יום טוב ידידיי, ותודה על ההקשבה. אין עליכם. אני מתחילה לראות קצת מטושטש מחוסר שינה. אז אולי אם אסיר את המשקפיים אראה את העולם בחדות.
עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?
ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.
כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.
אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.
אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!
בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.
לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…
אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.
אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…
החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.
הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…
אחחח, החיים.
השבוע שהיה + סוכריה משונה
השבוע שהיה
שישי שמח! שיואו, איך אני שמחה שהגיע הפאקינג סופ"ש!!! אחרי חופשת שבועות המבורכת (והקצרה) הגיע שבוע עמוס בעבודה, שבמהלכו סחבתי חוסר בשעות שינה וגם הרגשה כללית חלשה ומועקה בבטן – אולי חטפתי משהו. אחרי ההתרגשות מהיחס האוהב והמפרגן בעבודה, פתאום תקפה אותי השבוע הרגשה שצוחקים עליי כי אני מוזרה כזאת, מצחיקה במוּזרוּת המגוחכת והקצת פתטית ומכמירת לב שלי, בדיבור הנרגש החרדתי שלי, בהיותי אפופת הבעה אבודה ומוטרדת. או מכיוון שאני נוטה להרביץ משפטים מצחיקים וחדים, והם כבר למדו להכיר את זה – אז הם כבר מוכנים ומביטים בי מחוייכים, כמו בציפייה לשמוע ממני את המשפטים הציניים הטיפוסיים שלי, כמו אני ליצן החצר ותו לא, ולא לוקחים אותי ברצינות, ואני קצת בצד, שולית, לא חשובה, לא פונקציה, לא חלק אינטגרלי מהחבורה. כמובן, יתכן ואף סביר שהכול רק בראש המיוסר שלי.
בכל מקרה, מה זה משנה, הגיע הסופ"ש, שתיתי את קפה הבוקר עם החלב הטבעוני הטעים (שילוב של אורז + שקדים), קצת סידרתי וניקיתי, עשיתי כלים, הכנתי פסטה, ואכין עוד סלט ענק עשיר וטעיםםם, ואני מוכנה לצלול למעמקי הסופ"ש ולהתכרבל בו, כולל בהליכות מהירות בחוץ בשעת דמדומים של שמיים נפלאים ורוחות נעימות מלטפות והִתעלוּת המוזיקה באוזניי וגאות החלומות בעורקיי.
סוכריה משונה
היה לי השבוע באחד הבקרים קטע משונה בתחנת אוטובוס בדרכי לעבודה. עמדתי שם וחיכיתי לאוטובוס. עצרה ממש בתחנה נהגת במכונית היקרה הגדולה שלה – שמתי לב שזו נהייתה מגמה רווחת, שעוצרים בלי בושה בתחנה, מול אנשים שמחכים לאוטובוס, גם כשהאוטובוס ממש מגיע לתחנה. לאנשים כבר ממש לא אכפת מזולתם ומהמרחב הציבורי אלא רק מעצמם – אני ואפסי עוד. בקיצור, אמרתי לה בנימוס שהאוטובוס אמור להגיע כל רגע ואם היא יכולה לזוז קצת. אז היא התקדמה קצת ועצרה בצד. יצאה מהאוטו, חזרה לאוטו, כנראה חיכתה למישהו, לא ממש שמתי לב, לא הייתה לי כל סיבה להתעמק בה. אחרי כמה דקות היא ניגשה אליי ושאלה אם אני יכולה לעשות לה טובה, ואם יגיע לכאן מישהו בזמן שאני עוד כאן, אם אני יכולה למסור לו שהיא שמה את הסוכריה ליד הפח. טוב, זה היה משונה, לא הבנתי מה היא בדיוק רוצה ממני ומה כוונתה. אוטומטית עניתי לה "אוקיי…" מנומס, מבולבלת. היא מייד חזרה למכוניתה, ועוד הספקתי לזרוק אחריה, רגע לפני שסגרה את דלת המכונית: "אלא אם כן זאת עסקת סמים!…". שטגדיש. וזהו. נסעה ולא יספה.
הבטתי בפח האשפה שנמצא במרחק כמה מטרים מהתחנה. הוא כמובן היה מלא זבל, ובאדמה שסביבו היו זרוקות פה ושם עטיפות קטנות של ממתקים וכהנה שאריות אשפה שהגיעו לקרקע במקום לתוך הפח. לאיזו סוכריה היא מתכוונת? ולמה היא שמה אותה ליד הפח? התקרבתי קצת וראיתי בין עטיפות הסוכריות הריקות גם מה שנראה כמו סוכריית טופי שלמה ארוזה בעטיפתה האדומה ומונחת על האדמה בקרבת הפח, קצת יותר רחוק משאר שאריות הזבל. האם לסוכריה זו היא התכוונה? ווט דה פאק? למה להשאיר למישהו סוכריה על האדמה המטונפת ליד תחנת אוטובוס? ועוד דווקא ליד הפח? הרי אם כבר להשאיר סוכריה במקום כזה, אז בטח יש מקומות טובים יותר, כמו למשל בתחנה עצמה, או לתת למישהו שימסור לו. ואם כל כך חשוב למסור לו את הסוכריה, למה היא לא יכולה לחכות לו עוד כמה דקות וכל כך ממהרת לנסוע? ומה כל כך חשוב בסוכריה הקטנה הזניחה הזו עד כדי כך שאי אפשר לוותר על מסירתה? ולמה דווקא בתחנת אוטובוס? ואיך בכלל הייתי אמורה לזהות אותו? איך נראה מישהו שמחפש סוכריה בתחנת אוטובוס?
האוטובוס שלי הגיע והסיע אותי להמשך יומי. תהיתי מה הסיפור שעומד מאחורי זה, ואולי אפשר היה לכתוב על זה סיפור מעניין. ומצד שני אולי אין בסיפור האמיתי כל מסתורין או קסם ומדובר במשהו פרוזאי לחלוטין. נו טוב.
סופשבוע נעים ושבת שלום!
על עצים ומפלים, על שגרה וחלומות, ואולי בסוף עוד יהיו צמרות
כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני חודשיים. די הרבה זמן. התחלתי לעבוד במקום החדש, ונשאבתי לשגרה החדשה. רוב כוחותיי והאנרגיה שלי הופנו להתמודדות עם השגרה המחייבת החדשה הזו, להתרגלות אליה ולתיפקוד הבסיסי שלי בתוכה. מקום חדש, אנשים חדשים, סביבת עבודה חדשה, כללי ארגון חדשים, שעות עבודה חדשות, נושאים חדשים שבאחריותי, עולם חדש.
עצם הצורך להתעורר כל בוקר בשעה שש כבר היה אתגר בשבילי – ולהפתעתי ולשמחתי הרבה גיליתי שזה בכלל לא קשה לי, ושהתרגלתי לזה מהר, ושבסדר גמור לי עם זה. ובהתאם, אני גם מתעייפת מוקדם והולכת לישון יחסית מוקדם. בעבודה הקודמת הייתי צריכה הרבה פעמים להישאר עד מאוחר במשרד, עד הערב (ובהתאם גם לרוב הגעתי למשרד בימים כאלו מאוחר בבוקר), והייתי מגיעה הביתה כשהיום כבר נגמר וגם אני כבר גמורה. בעבודה החדשה אין כזה דבר – אני מגיעה מוקדם ויוצאת מוקדם (בסביבות 16:30), וזה נחמד שאני יוצאת מהעבודה כשיש עוד כמה שעות טובות לפני סוף היום. אבל עד כה עדיין הייתי עייפה ומותשת כבר כשהגעתי הביתה כי אני צריכה עוד להתרגל לשגרת היום הזו ולכל המאמץ הנפשי הזה – לתקשר עם אנשים חדשים ולשחק את המשחק החברתי של הבחוץ… וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה הקלה גדולה, וטופחת לעצמי על השכם על התיפקוד ה"זורם" שלי, אחרי כל החששות וחוסר הביטחון שהיו לי…
בהתחלה היו לי כמה רגעים לא פשוטים – על היום השני חטפתי וירוס נוראי של בחילות והקאות, הלכתי הביתה בצהריים, הרגשתי זוועה. באותו יום לא ידעתי שזה וירוס (רק אח"כ גיליתי שגם לאחרים היה), ותהיתי אם המקום הזה לא עושה לי טוב, חנוק לי, פתאום הרגשתי שלא בא לי לחזור לשם, שאני לא מבינה מה רוצים ממני, מה אני אמורה לעשות שם בכלל, שלא בא לי לעבוד בכלל, שכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, שאולי התפקיד הזה לא מתאים לי… אבל כשחזרתי למשרד אחרי יום וחצי הכול היה הרבה פחות דרמטי ממה שנבנה אצלי בראש… והבוס שלי והעובדת השנייה היו כל כך חמודים ונעימים וחמים ורגועים ואכפתיים, שפשוט גרמו לי להרגיש בנוח ושהכול בסדר ושלא צריך להתרגש.
נכון לעכשיו ממש נחמד ונעים לי שם. האנשים בסביבת העבודה שלי, גם אלו שאיתם אני עובדת ישירות וגם במעגל המורחב יותר, ממש נחמדים וכיף לי איתם. הבוס שלי חמוד ומקסים (קצת מקסים יותר מדי בשביל הלב המתרגש שלי). הבחורה שאני עובדת איתה גם ממש חמודה ומקסימה. בעצם, ההגדרה הנכונה יותר ליחסי העבודה בינינו היא שאני ממונה עליה… כן כן, אני עכשיו "בוסית", רחמנא ליצלן… ואני ממש לא רגילה למעמד החדש הזה, וגם לא ממש מתנהלת לפיו. כלומר, אני לא מזלזלת בזה, אבל לוקחת את זה באיזי, תוך שמירה על גבולות מסוימים. אני צריכה בכל זאת להתנהל כממונה עליה, וגם הבוס שלי אמר לי בפירוש שזה חלק מתפקידי ונתן לי טיפים פה ושם. אמר לי שזה מעולה שאנחנו מסתדרות ממש טוב, הוא שמח שיש ביננו יחסי חברות טובים, והוא גם אוהב אותה והיא נהדרת, אבל לא לשכוח שאני עדיין גם ממונה עליה, ואם צריך להעיר לה משהו – שארגיש בנוח להעיר לה, אפשר לומר את הדברים בחיוביות ובאכפתיות, והוא סומך עליי שאדע לעשות זאת בצורה הנכונה. ואכן פה ושם יצא לי לומר לה דברים שהייתי צריכה להפנות תשומת לבה אליהם, בגישה חברית וסימפטית וברוח טובה, והיא מייד הבינה וקיבלה את הדברים. כיף לנו לעבוד ביחד, ויש ביננו חיבור ממש טוב. אפשר לומר שאנו כבר חברות טובות. אני פשוט לוקחת את הדברים לאט, לוקחת את הזמן להכיר אותה ואת המערכת, כך שבהתחלה אני פחות "בוסית", ובהמשך, כשיותר אשלוט בחומר, בטח אדע יותר טוב היכן עליי לקחת את המושכות.
יש כמה נושאים תחת אחריותי שמאתגרים אותי – נושאים שאף פעם לא טיפלתי בהם בעבר – ואני חסרת ביטחון בנוגע אליהם, קצת לחוצה מזה ולא יודעת מה בדיוק יהיה, אך אתמודד, ונראה… אין לי חפיפה מסודרת, כי הקודם בתפקיד נטש חודשיים לפני שהגעתי. אני מקבלת את המידע וההדרכה מאנשים שונים במערכת, ולא בצורה מאוד מסודרת. נושא אחד במיוחד קצת מלחיץ אותי, כי זה נושא כספי שדורש אחריות והבנה בנדון, ועניינים מקצועיים כאלו כל כך רחוקים ממני… אבל אעשה מה שאוכל, ומקווה שיהיה בסדר. וגם אם לא אצליח, לא נורא. כרגע זה בעיניי הפן הבעייתי ביותר עבורי בעבודה, ובקרוב אצטרך להתעסק בזה באינטנסיביות.
הבחורה שעובדת "תחתיי" כבר סיפרה לי על טיפוס קצת בעייתי בחלונות הגבוהים, שצריך להיזהר ממנו – והסיפורים כל כך הזכירו לי דברים שנחשפתי אליהם במקום העבודה הקודם. כי ככה זה, היכן שיש בני אדם, יש גם פוליטיקה ומאבקי כוחות וטיפוסים ו"סיפורים". הדברים חוזרים על עצמם. אני כבר למודת ניסיון ולא מתרגשת. לוקחת הכול ואת כולם בעירבון מוגבל ובגישה של "כבדהו וחשדהו". נזהרת יותר. אני די רגועה יחסית בעבודה, ולא לוקחת קשה. לא משקיעה את הנשמה בעבודה כמו במקום הקודם. עושה מה שצריך, בקצב שלי, נכנסת לעניינים לאט לאט. יותר שומרת על עצמי מאשר במקום הקודם. הרבה יותר מרפּה מדברים, פחות פרפקציוניסטית, פחות "נתקעת" על דברים, לוקחת יותר בקלות, זורמת יותר עם הסיטואציה. והמקום החדש נעים יותר, רגוע יותר, האווירה טובה לי יותר. כמובן שלא הכול מושלם, אבל אין מושלם. וגם – חודשיים זה לא הרבה זמן, זו רק ההתחלה, ואני עדיין מגששת את דרכי, מכירה את המערכת ואת האנשים, מקשיבה ומסתכלת, בוחנת. מביאה בחשבון שדברים יכולים להשתנות, שההרגשה שלי שם עלולה להשתנות, שאני יכולה לגלות בהמשך דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, שעם הזמן אולי אגלה שאני פחות מתאימה לדרישות התפקיד – הכול אפשרי, וכל האפשרויות הן בסדר, ולא יקרה שום אסון גם אם באיזשהו שלב אצטרך מסיבה זו או אחרת לסיים את עבודתי שם. כלומר, גם ה-worst case scenario הוא בסדר מבחינתי.
אבל אם הדברים ימשיכו כפי שהם כרגע, ואם בהמשך אתמודד בהצלחה עם הנושא המקצועי שמאתגר אותי (ושמובן לי כרגע בערך כמו ג'יבריש במבטא סיני כבד) – אהיה מאושרת.
פעם בכמה זמן נכנסתי לבלוג, חשבתי לכתוב, לדווח קצת מה קורה איתי, אבל המילים נתקעו ובקושי יצאו ממני, וכשהן באו – הן היו סתמיות ואפורות ומעטות. הרגשתי שאין לי הרבה על מה לדווח מלבד כמה משפטים יבשושיים ומשעממים, אם כי חיוביים, בנוסח: "בינתיים בסדר לי ונחמד לי בעבודה החדשה, והאנשים נחמדים" וגם "ליל הסדר עם המשפחה דווקא היה נחמד".
כן, אני יודעת, שגרה משעממת זו ברכה. כמו הקללה הסינית: שיהיו לך חיים מעניינים. או אולי זה הפוך? אולי זו ברכה סינית: שיהיו לך חיים משעממים….
ההרגשה היא שאין לי הרבה השראה לכתיבה, לשיתוף, לבטא את עצמי. שאני במצב צבירה של "תיפקוד יומיומי". שזה בסדר, זה טוב, זה חיובי מאוד. אני יחסית מאוזנת. אבל אני מרגישה שהכתיבה שלי נהייתה "עֵצִית" משהו, כלומר קצת "התקשחה", לעומת המפל הנוזלי השוצף שהייתה קודם לכן. כאילו התודעה שלי התקשחה, התמצקה. אולי זו תודעה של אדם מתפקד יותר, "רגיל" יותר, מאוזן יותר. הרגש שקודם לכן שצף וגעש בי, טלטל אותי, כעת קצת רדום, תחת השגחה מבוקרת של מסגרת השגרה היומיומית הפשוטה, המובנית, הפרוצדורלית.
בלילה החלומות מטלטלים אותי בעוצמת הרגש שפורץ בהם, אני חווה בהם חוויות-קצה בין-אישיות ומטאפיזיות ששואבות מתוכי כל טיפת רגש שיש בי, ואני מתעוררת הלומת קרבות, אך לא זוכרת את החלומות בבוקר. כמו בלילה אני חיה חיים מקבילים, שבהם הלב משתולל all over the place, ובבוקר חוזר ממושמע לקופסת היומיום.
חזרתי לקחת כדורים עם תחילת העבודה, ליתר ביטחון, כדי שלא אהיה במצב נפשי רעוע ורגיש מדי שעלול לפעול לרעתי במקום החדש. אפשר להניח שאולי הכדורים הם חלק מהסיבה למצבי המאוזן יותר, אם כי הייתי במצב מאוזן עוד כשרק התחלתי לקחת אותם במינון הנמוך יותר. אז נראה לי שהשגרה החדשה עצמה עשתה לי טוב.
אפרופו ענייני בריאות, התנחל אצלי וירוס שאוהב לקחת את הזמן. כנראה נדבקתי מאבא שלי בליל הסדר, אבל חטפתי את הוירוס באופן קשה יותר ממנו.
רגע, פאוזה לדיווח קצר על ליל הסדר – בהתחלה חשבתי להבריז (כפי שהברזנו בשנים קודמות כבר פעמיים, בילינו בבית והיה נפלא לשם שינוי לא לקחת חלק בקלחת המשפחתית) כי גם אחותי הקטנה רצתה להבריז, אך היא שינתה דעתה והחליטה להגיע לסדר, אז גם אנחנו הגענו. ובאופן מפתיע, היה דווקא יחסית נחמד, כן כן. כמובן שהיו גם קטעים דפוקים כרגיל עם ההורים שלי, אבל פחות מבד"כ, ובקטנה, וגם אני הייתי במצב פחות רגיש, יותר אדיש, יותר חיובי ומשועשע. ונראה לי שמכיוון שאבא שלי לא כ"כ הרגיש טוב, התגובות שלו היו מתונות יותר… וגם האחיינים התנהגו יחסית טוב יותר מבד"כ.
למחרת ליל הסדר כבר הייתי עם כאב גרון וחולשה כללית, וזה התיישב אצלי כמה וכמה ימים, התפתח לאט לאט להצטננות ושיעולים, וככל שחלף השבוע זה הלך והחמיר, עד שבסופ"ש השני של החג כבר הייתי על הפנים, עם כאב גרון, שיעולים כרוניים, צרידות קשה, הצטננות, חולשה, כאב ראש וחום. הקול שלי נעלם כמעט לחלוטין, לא יכולתי לדבר, וכשנאלצתי לומר משהו – זה היה בלחישה מאומצת. לא יכולתי לחזור לעבודה אחרי החג ונשארתי בבית עוד ארבעה ימים. הרופאה אמרה שזו דלקת ויראלית בדרכי הנשימה. חזרתי לעבודה רק ביום חמישי לפני שבוע, ועדיין הייתי עם שיעולים והצטננות. וזה נמשך, וזה עובר לאט לאט, משתפר כל יום. זה עדיין קצת נשאר, שבועיים וחצי אחרי.
קרה לי עוד משהו תוך כדי המחלה הזאת, תופעה פיזית שאף פעם לא קרתה לי – כנראה איבדתי את ההכרה, התעלפתי. זה קרה באמצע הלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר. התעוררתי בתחושה מיובשת מאוד, וכשעמדתי בחדר האמבטיה הייתה לי פתאום סחרחורת נוראית. אני לא בטוחה מה קרה אחר כך. הדבר הבא שאני זוכרת זה שכאילו התעוררתי משינה ומצאתי עצמי שכובה על רצפת חדר האמבטיה. בקושי רב קמתי, ואיכשהו הבאתי עצמי למיטה, וקראתי לבן-זוגי שיביא לי מים, והרגשתי חולשה נוראית. כנראה איבדתי את ההכרה ונפלתי, ואני מניחה ששכבתי שם על הרצפה לא יותר מכמה שניות. הייתי קצת מבוהלת ומזועזעת מזה במהלך אותו יום, חששתי שמשהו אולי לא בסדר איתי, כי אף פעם לא קרה לי כזה דבר, אבל אח"כ נרגעתי. אני לא זוכרת דבר מהנפילה. אני מבינה שהייתה לי שם חתיכת נפילה רק מהעדויות שעל גופי: יש לי סימנים כחולים גדולים בכמה מקומות בגוף, וכאב בעצם הזנב בגב התחתון, שהיה בהתחלה חזק ועם הזמן הולך ונרגע. בהתחלה היה לי ממש קשה לקום ולהתיישב.
טוב, די עם דיווחי קופת חולים האלו. לא יודעת למה אני מספרת כאן הכול בכל כך פרטי פרטים. בזמן האחרון הרגשתי פחות צורך "לדווח". אבל ככה אני, יסודית, ואם אני מתחילה כאן לספר על מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים – אז אני מספרת ביסודיות…
מלבד זאת, לאורך כל התקופה גם תמכתי באחותי הקטנה שעברה כאמור לדירה שכורה לבד. נסעתי לבקר אותה כל אימת שיכולתי, עזרתי לה בענייני הדירה, וגם בילינו יחד. לאחרונה היה לה משבר גדול, שבינתיים נרגע. זה גם די שאב ממני אנרגיות. יש לה פוביה נוראית מג'וקים, היא הזמינה ריסוס, ולמחרת היה לה מפגש עם שני ג'וקים גוססים, וזה דירדר אותה מאוד, היא הייתה בהיסטריה מוחלטת, הייתי צריכה לנסוע אליה לדירה כדי לפנות את שני החברלך המפרפרים האלו, הרשל'ה ויוסל'ה (אותה השמות דווקא לא הצחיקו), והיא נכנסה למצב נפשי חרדתי קשה מאוד. נסעה להורים ונשארה אצלם כמה ימים והכריזה שהיא לא חוזרת לדירה שלה, אף פעם, ושאין מה לדבר על זה. בסוף היא כמובן חזרה לדירה והמצב נרגע, אבל אני ספגתי ממנה בדאגה את כל ההכרזות הקשות – שאם היא תהיה בדירה לבד היא לא יודעת מה היא תעשה לעצמה, שהיא תתאבד, שהדרך היחידה שבה היא תוכל לגור בדירה אחרת היא שמישהו יהיה איתה צמוד 24/7, וכהנה הצהרות. אחר כך, כשהיא כבר נרגעה, צחקנו על כך שכמה ימים אצל ההורים רק גורמים לה להתגעגע לדירה שלה ולהעריך אותה, שלעומת בית ההורים המסויט והרעיל הדירה שלה פתאום נראית לה כמו גן עדן של שלווה…
ברור שזה לא רק עניין הג'וקים – זה גם הלחץ הכללי והחרדות מהשינוי הגדול הזה, לראשונה בחייה לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור לבד, וכאשר גם כך יש לה קשיים אישיים ונפשיים. הפחדים, ההתמודדויות הפרקטיות-בירוקרטיות החדשות, הצורך לטפל בעצמה בדברים שקודם לכן אחרים טיפלו בהם בשבילה, תחושת הבדידות… אני מבינה לגמרי את הקושי, וגם אני בעבר הייתי מלאת חרדות מהשינוי הזה בחיי. שנה אחת שכרתי דירת חדר לבד, בתקופה שבה הייתי במצב נפשי גרוע, והיה לי מאוד קשה. למזלי הכרתי בהמשך את בן זוגי, כך שהמעבר הסופי החוצה מבית ההורים היה למגורים עם בן זוג, כך שלא הייתי לבד.
אני מאוד גאה באחותי הקטנה על ההתמודדות היפה שלה עם אתגרים שונים, ואני אומרת לה זאת כל הזמן. אנחנו משוחחות כל יום (כתמיד). היא מקבלת עזרה נוספת של תמיכה וליווי מעשי משתי עובדות שנפגשות עמה כמה פעמים בשבוע ומסייעות לה במטלות בירוקרטיות ובכל נושא שהן יכולות לעזור בו (וזאת בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הקבוע שהיא מקבלת).
אז זהו.
ואולי זה בסדר שאני מרגישה קצת "עֵצִית". אני אוהבת עצים. מאוד. עצים הם מהדברים שאני הכי אוהבת בעולם. גזע העץ יפה וספוג ניחוח חיים רענן, ריח יערות, והמרקם שלו מלא שבילים מפותלים, סודות, געגועים וזיכרונות. ועץ הוא לא רק הגזע, הוא גם העלים המתנועעים ברוח, הענפים השלוחים, הצמרת המרהיבה, ולפעמים גם הפרחים הצבעוניים. אני כל כך אוהבת עצים.
נשורת חלומות (יום עסל יום בסל)
שלום עולם עלום ששם בחוץ, שלום עולם!
אך, בעצם, אין לזה כל חשיבות, כולם
שופכים בחוץ תלי תלים של גבב מילים אודות עצמם,
אז מה לי להוסיף עצמי לשם,
מרחב רועש, הומה קולות אדם,
קקפוניה, כאוס, פסבדו-התרחשות, סתם,
ומה זה משנה, לכתוב עצמי אל העולם,
פעם ראיתי בזה קסם מסוים,
אך, מטבע הדברים, הקסם הצטמק תחת שמש הקיים,
וזה בסדר, אלו החיים באמת, זו המציאות, ככה זה בני אדם,
עכשיו הפרופורציות מציאותיות יותר, הגישה מעשית יותר,
יש בזה משהו הרבה יותר בריא ונכון,
השגרה עכשיו יותר מעשית, יציבה ומאוזנת יחסית,
שגרה יומיומית של עבודה ורשימת מטלות,
אמנם אני לא מגיעה להכל, אמנם הרבה דברים עדיין לא ברורים לי,
אך מתמקדת במה שאני כן יכולה לעשות, גם אם לעומת אנשים אחרים ההספק שלי מועט יותר,
מעריכה יותר את הדברים הטובים שיש,
לוקחת יותר בפרופורציות את הדברים הפחות טובים,
ואף לומדת לפרש את הדברים אחרת, בצורה פחות שלילית, פחות פרנואידית, פחות מתגוננת, פחות מדקדקת-על-קוצו-של-יוד, פחות מתעכבת על כל פיפס, זורמת יותר, אדישה יותר, חיובית יותר,
כמה שיכולה כמובן, והשינוי היחסי הוא במינון ובמידה, שלושה צעדים קדימה, צעד אחד אחורה, ככה מתקדמים,
(וזה בסדר לפעמים גם לעמוד במקום, או לחוות קצת רגרסיה, יום עסל יום בסל),
בלי נפילה לתהומות הנפש, בלי רעב רגשי משתולל ותחושות קיצון,
בלי טורנדו של אי נחת מטרידה ומתערבלת,
עם פחות היתקעות אובססיבית על דברים קטנים,
פחות התעסקות בחלומות מעורפלים, ערטילאיים,
חלומות פחות ניגרים
ממני,
כן, מעיין החלומות כמעט התייבש,
זה מצוין, זה מעשי, זה בריא יותר, אני הולכת ומבריאה,
אבל
בלילות
עדיין נושרים ממני
שרידי נשמה של ילדה אבודה
אור בשולי הענן 