מוזיקה אהובה – חלק 1

בתור פרפקציוניסטית (אפרופו נושא קודם של מדור "השרביט החם"… אצלי הפרפקציוניזם הוא מהסוג המשתק והמוביל לדחיינות והימנעות והיתקעות על הפרטים הקטנים, אז לא ניכנס לזה אפילו – כי נצא מזה אולי רק כשיגיע זמני להתאפסן בבית אבות 🤪), קשה לי להכין רשימה כזו של עשרה קטעים בלבד. והרי אני אוהבת כל כך הרבה מוזיקה ומסוגים שונים ושל אמנים שונים, והמוזיקה הזאת נטועה עמוק בלבי – בלתי אפשרי למצות ברשימה קצרה… אבל אניח את הפרפקציוניזם בצד (וכשהוא יציק מדי פעם אשתדל לתת לו בעיטה, שיעוף קיבינימט 🤬) ופשוט אכין רשימה של קטעים אהובים במיוחד, שמרגשים אותי במיוחד ושיש לי אליהם קשר רגשי ואסתטי עמוק. מן הסתם יישארו מחוץ לרשימה קטעים ושירים שאני גם ממש ממש אוהבת אבל פשוט אין מקום לכולם או שבאותו רגע לא אזכור אותם והם יצוצו אחר כך. אז תמיד אפשר פשוט להכין רשימה נוספת 🙂

אבל – אני חייבת לערוך כמה רשימות נפרדות כאלו לפי קטגוריות שונות. למשל – מוזיקה קלאסית, מוזיקה ישראלית ישנה/נוסטלגית, מוזיקה לועזית ישנה/נוסטלגית, פופ/רוק/אלטרנטיבי/אלקטרוני לועזי וישראלי, ועוד…
כמו כן – בחלק מהרשימות אולי אאלץ לגלוש לקצת יותר מעשרה קטעים. אני לגמרי מבינה את ההגבלה ההגיונית של "השרביט המוזיקלי" לעשרה שירים/קטעים – הרי לקוראים בטח קשה להתרכז ברשימה ארוכה מדי – אבל פה ושם יש שירים שאני פשוט לא יכולה להשמיט, אז אולי אוסיף לפעמים עוד שניים-שלושה, משהו כזה…

בקיצור, נתחיל ממוזיקה ישראלית ישנה נוסטלגית (ואני כבר מתריעה שכנראה אאלץ לעשות חלק ב' לרשימה זו 🙂 )

כבר כתבתי בעבר בבלוג שלי על פסקול ילדותי שמורכב בין השאר ובעיקר מהמוזיקה שאבי השמיע בבית, בעיקר מקלטות שהוא הקליט (נראה לי שבעיקר מוזיקה שהקליט מהרדיו, אך לא רק), וגם הקטעים ברשימה הזו הם רובם ככולם מאותו פסקול ילדות מהקלטות הללו.

כדי שלא אחזור על עצמי בכל שיר ושיר, פשוט אציין שלכולם יש לטעמי לחנים קסומים, וכל שיר הוא עולם ומלואו של יופי – בצלילים ובמילים.
השירים הללו מעוררים בי תחושה של טוהר ויופי מזוקק, של ראשוניות ותחילת הדרך, של תקוות גדולות, הבטחות וציפיות, של געגועי אין-קץ. הם מעוררים גם זכרונות פיזיים של מקומות בזמנים שונים, של הריחות שעמדו באוויר, של סביבה רוויית טבע, של המרחב הציבורי שהיה שונה כל כך מעכשיו, של אנשים, של הווי חיים, של משפחה, חלום שהיה ונגוז.

הדודאים – סקסטה:

בלדה לנערי שגדל – אילנה רובינא:

בוא ואשק לך – הגבעטרון:

גן נעול – שוקי ודורית:

ערב קיץ ויונים – רוחמה רז:

זיכרון שקשור לשיר הזה: בתקופה שבה הייתי סטודנטית למדתי באוניברסיטה בעיר רחוקה מזו של הוריי וגרתי במעונות, ומדי פעם נסעתי אליהם בסופי השבוע. באחת מהנסיעות הללו להוריי האוטובוס היה עמוס ודחוס במיוחד בנוסעים רבים, והייתה תחושה צפופה שהעיקה עליי. במושב שליידי התיישב איש מאוד גדול ושמן, די מבוגר, שנראה מוזנח ומרופט, וקצת נאלצתי להידחק הצידה, והרגשתי לא בנוח. פתאום האיש הזה התחיל לשיר לעצמו בשקט את השיר היפה והעדין הזה. פתאום, באמצע כל המועקה הזאת, האיש הזה בעל המראה המאיים שר את אחד מאוצרות פסקול ילדותי, שלא שמעתי שנים רבות וכבר כמעט שכחתי. מה הסיכוי שפתאום איש שיושב לידי באוטובוס ישיר דווקא את השיר הזה, שכל כך מרגש אותי וכל כך נשכח ממני… מה שהגביר את ההפתעה היה הניגוד בין המראה הגס והאפרורי שלו לבין השיר העדין. כמובן שבכל מקרה זה מפתיע שמישהו לידך פתאום מתחיל לשיר בקול לעצמו באוטובוס 🙂
אולי המראה שלו היה של אדם עייף, עצוב, מובס ומעוך מהחיים. אולי השיר הזה היה עבורו אחיזה ביופי ובנשמה. ואולי גם הוא מתגעגע, כמוני.

הו מרגנית – מילי מירן:

נראה לי שאני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר הזה (או אחת הפעמים הראשונות). יש לי זיכרון של עצמי יושבת על הרצפה בבית של מי שהייתה חברתי הטובה בתקופת גן חובה, אולי אפילו גם בתקופת גן טרום-חובה. גרנו אז בעיר צפונית – שהייתה אז רק עיירה בתחילת דרכה מוקפת טבע של ואדי וגבעות. תחילת שנות השמונים. אז זוכרת את עצמי יושבת שם אצלה בבית על הרצפה ושומעת את השיר. ואני זוכרת שקראו לה אורלי ולאח התאום שלה קראו ליאור, וצחקנו שאם אומרים הרבה פעמים "אורלי" זה הופך ל"ליאור", וההפך. והשיר הזה מתקשר אצלי עם אותם ראשוניות וטוהר שכתבתי עליהם קודם. אותה תחילת דרך. הורים צעירים, עיירה צעירה, תקוות גדולות, החיים בעיצומם. ניחוחות המרחבים והטבע. הרוחות ההומות, השבילים בין הבתים, המדרגות. אני זוכרת כמה פחדתי מחבורת כלבים מסוימת שהייתה תמיד נובחת עלינו, ואני זוכרת את עצמי רצה ורצה ורצה מהר בבהלה ובחרדה עצומה, יחד עם עוד ילדים, ומטפסת על מתקן המגלשה בגן השעשועים עד למעלה, כי לשם הכלבים לא יכלו להגיע, והם רק נבחו מלמטה, ואני הרגשתי שניצלתי ברגע האחרון ממשהו איום.

אגדת הל"ה – העמרנים:

הרמוניית הקולות שלהם מופלאה בעיניי (או באוזניי בעצם).

חייכי לי בשירים – דודו זכאי:

מישהו הולך תמיד איתי – עפרה חזה:

פעם היו שם פרחים:

לאחרונה גיליתי שהשיר התפרסם בביצוע הפרברים, אך אני דווקא הכרתי את השיר בביצוע אחר שאבי הקליט על קלטת שהשמיע לאורך ילדותי. הביצוע היה כנראה של הגבעטרון, זה די ברור, וכך גם אבי אומר, אך לצערי לא מצאתי באינטרנט שום אזכור לביצוע הגבעטרון לשיר זה, כך שאיני יכולה גם להביא לכאן את הביצוע הזה. כאמור יש לי אותו רק מוקלט בקלטת אודיו מקרטעת בת כ-40 שנה… המרתי את ההקלטה לקובץ מחשב (והאיכות ירודה כמובן בהתאם למקור), אך למיטב ידיעתי איני יכולה לשתף כאן קובץ שמע (אולי רק מי שמשלם על מנוי משודרג לבלוג יכול. אני בגרסת החינם כאן). יש בביצוע ההוא של הגבעטרון הרמוניה מופלאה של קולות ועיבוד פשוט נהדר. ואני ממשיכה לחפש מידע על הביצוע הזה. אז בינתיים אביא כאן את הביצוע של הפרברים (שאני פחות אוהבת, אך כמובן עדיין יפה), וגם ביצוע שמצאתי של חבורת זמר בשם "שדות שבעמק" (שמשום מה קוראים לשיר "ככה יודעים לספר", אך זה אינו שמו אלא רק שורה מתוכו), שאולי קצת יותר מזכיר את הביצוע של הגבעטרון בשל היותם חבורת זמר עם הרמוניה של קולות, אבל עדיין שונה מביצוע הגבעטרון ולא מתקרב לקרסוליו…

הפרברים:

שדות שבעמק:

והנה הגלישה אל מעבר להקצאת עשרת הקטעים – שני שירים של חוה אלברשטיין למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג – לא יכולתי להשמיט מהרשימה:

את תלכי בשדה – חוה אלברשטיין:‏

(כמובן מתוך שיר זה לקוחה כותרת הבלוג שלי. אחד השירים האהובים עלי ביותר – שירים במובן poems)

משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטיין:

Sonata in A minor for Arpeggione and Piano, D. 821 – Franz Schubert

זו אחת היצירות הקלאסיות האהובות עליי ביותר. כמו יצירות אחרות שציינתי בעבר כאן בבלוג, גם היא חלק מפסקול ילדותי, שכן נכללה באותן קסטות שאבי הקליט בהן מוזיקה מהרדיו או מתקליטים (המילים המסומנות בקו תחתון מקושרות לרשומה שכתבתי בעניין זה לפני כשלוש שנים). היצירה הזו תמיד מרגשת אותי, יש משהו מסתורי בצלילים שלה, במלודיה, ובטח כשהגיחה כך עם היופי המסתורי המכשף שלה ממעמקי רחשי הקסטה, אי אז… רק לחשוב על חורף אירופאי כהה מחוץ לחלון, ניחוחות הגשם, העצים והשבילים, האפרוריות המוריקה הזו, ספוגת החיים והחלומות והכיסופים… והיצירה מלאה אוצרות מלודיים לאורך כל הדרך…

יש כמובן ביצועים שונים, וניסיתי למצוא ביצוע שיהיה כמה שיותר דומה לביצוע הספציפי המוקלט שם. מצאתי את הביצוע הזה שמבוצע על הכלי המקורי שהיצירה נועדה לו (ארפג'יונה) – ומכל הביצועים ששמעתי זה נשמע לי הקרוב ביותר.

פרק 1:

פרקים 2 ו-3:


אני זוכרת שכילדה או כבת עשרה (כלומר, בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים) ראיתי בטלוויזיה סרטון מצויר שליווה את היצירה הזו – ובסרטון קבוצה קטנה של נגנים ממשיכה לנגן את היצירה הזו בהתמדה למרות כל מה שעובר עליהם – תוך כדי שמעבירים אותם ממקום למקום… וגם כשהם שוקעים במצולות הים, הם ממשיכים לנגן שם את היצירה… הייתי שמחה למצוא את הסרטון הזה, אך לא הצלחתי למצוא במרשתת אפילו רמז לקיומו…
משום מה בזיכרון שלי הסרטון היה חלק מתוכנית שנקראה משהו כמו "סיפורי הופמן" ובמסגרתה נכללו סרטונים מצוירים שונים… אך "סיפורי הופמן" היחידי שעולה בחיפושי הגוגל הוא האופרה של אופנבך… אולי ממרחק השנים הזיכרון שלי עשה מישמש מכמה דברים…

בכל אופן, תמיד כשאני מאזינה ליצירה הזו אני מרגישה שצליליה מגיעים אליי ממצולות הזמן, בדיוק כשם שהנגנים באותו סרטון ממשיכים לנגן אותה במצולות הים…

בלבוליישן כרוני

בלבוליישן כרוני ואמביוולנטיות אינסופית,
התלבטויות נתקעות ומעגליות חזרתית,

המילים נשחקו והתעייפו וקצת אבדו ונמחקו,
המילים האהובות התרוקנו,
כי המציאות התרוקנה

קצת מפחיד להתרוקן ולהימחק ולהיעלם

אבל לפחות אני סוג של עפה עכשיו על צלילים

למשל האלו:


יש בזה קצת הרבה מאוד יופי שמשכשך לי בבטן עיגולים עיגולים התרגשויות כמעט חיים, אם כי בטח יש פער בין הבפנוכו שלי למציאות, כתמיד. אני לא מבינה על מה הוא שר שם, הבחורצ'יק היפיוף הזה (אחחח, הצעירים מלאי המרץ וההורמונים האלו, משהו משהו!), המילים מעורפלות וחמקניות. האם אני היחידה שלא מבינה? לפעמים נדמה שהאחרים מבינים ורק אני לא, והם מתקשרים ביניהם ברמיזות של יודעי-דבר, ואני בקטע של WTF ומבט שוקיסטי, תמיד מרגישה שמפספסת משהו. או שהאחרים סתם משחקים משחק מוסכם של מיצוב עצמי, ואני סתם מפחיתה בערכי ומסבכת דברים פשוטים. הופכת בראשי את הדברים ליותר מסובכים ממה שהם באמת. בכל אופן, הייתי רוצה שהשיר הזה יהיה טהור ועדין לא רק במוזיקה אלא גם במילים, אבל זה בטח בסופו של דבר על משהו לא רומנטי בעליל, למשל סמים וסקס בתחת או סקס וסמים בתחת או משהו עכוזי כזה. 

שישי בערב

מדליקה טלוויזיה
ובוחרת דווקא ברדיו – דרך האפליקציה של "כאן" – קול המוזיקה.
שנים רבות לא האזנתי לקול המוזיקה.
פעם נהגתי להאזין רבות, ולרדיו בכלל,
אך כבר אין "מכשיר רדיו", אין "מערכת סטריאו", יש מחשב וטלוויזיה חכמה,
אז ההרגל התפוגג לו, וחבל

שישי בערב
שקט
גם בבית גם בחוץ
(מבחוץ פה ושם קולות אנשים, ילדים)
השבת צונחת
מבחוץ נכנסת רוח מפתיעה ביופיה,
אוויר רענן, קריר,
איזה יופי שבכל זאת, עדיין, בעידן פוסט-פוסט-פוסט-חיים זה,
בתוך הכלום של ההווה,
עדיין הרוח הומה, מפיחה, ועוד יש

געגועים מוזרים רדומים, כל כך רציתי לחיות ולהיות

שישי בערב ושקט ודומם,
אני לבד,
ההורים רחוקים ותמיד היו,
האחיות רחוקות, כל אחת בחייה ובעיותיה,
וכנראה מוטב המרחק (כמה עצוב. ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא),
בן הזוג כתמיד בחדר השינה במיטה,
צפה שעות בטלוויזיה ועכשיו כנראה ישן,
אני לבד בסלון

עוד מעט בת 42
איך השנים עברו

באמת שרציתי
אך לא בדיוק יצא
והרי, אלו החיים, ותמיד היו.
אבל אני כנראה ויתרתי מהר, נבהלתי, התבלבלתי, התעייפתי, הצטמצמתי.

בקול המוזיקה צלילים של יצירה שמימית פתאום תופסים אותי, אני נדרכת,
כבר שכחתי איך זה להתרגש מגילוי מוזיקה קסומה,
ההתפעמות, התעופה

שקט וחשוך ולבד בשישי בערב
ואני מתעטפת לי במוזיקה קסומה
כמו פעם, כשהייתי ילדה
בודדה

ובעצם, דבר לא נשתנה

שבת שלום 🙂
ומתנצלת על המלודרמטיות. הוצפתי ברגשות עדנה ותוגה מהורהרים (מאין באתי ולאן אני הולכת).
עדיף מרגשות מעורערים 😁

 

הביצוע המושלם

את הביצוע המושלם אני לא מצליחה למצוא ביוטיוב; את הביצוע המושלם יש לי בקובץ מחשב שהמרתי בעזרת אבא שלי מהקסטה המקורית עליה אבא שלי הקליט את היצירה מהיכן שהוא – רדיו או תקליט – אי שם בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים – שמה באנגליה הרחוקה, החורפית, המנמנמת בערש הזמן הספוג תקוות גדולות; את הביצוע המושלם, שיופיו האינסופי, החמקמק, קפא לנצח בקואורדינטות זמן ומיקום בלתי מושגות, מלווה איזה רחש רקע שקט – ספק חריצֵי תקליט, ספק גלֵי האֶתֶר, ספק המיית הבית ההוא, כאילו מתחננת לעצור את הזמן, כמנבאת את עומק געגועי העתיד. הביצוע המושלם מזכיר לי את השטיח מקיר לקיר, את הבית החם, את החלון הגדול הצופה אל החצר האחורית הירוקה, הדשא הרענן הרטוב, חומת האבנים ספוגת הגשם, המדיפה ניחוח קור והבטחה, שדרכה חמקו סנאים קטנים אל העולם שמעבר, אל העצים, אל השבילים, אל האגם, אל שערים וחצרות ובתים, אל רחובות רומזֵי חיים. וממעל, השמיים האפורים מתכרבלים בעננים, כמו הכול עטוף, שמור, מוגן, בחלומות, בשרעפים.

את כל היופי הזה ספגתי מאבא שלי, אבא המאכזב שלי, אבא האוהב והאהוב שלי, אבא המטפל והדואג, אבא המקניט והפוגע שלי, אבא השובר דברים, אבא המשתולל וצורח במבט מטורף, אבא המטפח חלומות, אבא המדבר בעיקר על עצמו, אבא החולה בנפשו, אבא החכם והמלא ידע ואוצרות תרבות, אבא המלטף והמפנק, אבא המחבק, אבא המצחיק, הצוחק, המלגלג, אבא המלעיט אותי בשוקולד עד כדי התמכרות, כי אהבה זה שוקולד ושוקולד זה אהבה, אבא העוקב אחר מה שאני אוכלת ומעיר ומבקר ונרתע ממני, אני כבר לא ילדונת חמודה, אני מתבגרת מיוסרת אבודה. חשבתי שירשתי עולם ומלואו של תקוות גדולות, אך לא ירשתי דבר מלבד הבטחות כוזבות, אכזבות. אני שומרת באדיקות על אוצרות היופי האלו, אך החוט המחובר אליהם קרוע, אינו מוביל לשום דבר. 

אני זוכרת שהשמעתי את הקטע המוסיקלי הזה, לצד קטעים קלאסיים שקטים ועדינים נוספים, לאחותי הקטנה, כשהייתה ילדה קטנה, כדי להרגיע אותה (נטתה להיפראקטיביות), חשבתי שתאהב את היופי, שאני מכירה לה כך אוצרות תרבות (כפי שאבי הכיר לי), אך להפתעתי היא לא אהבה את זה, היא נרתעה, היא אמרה בפרצוף מודאג שזה עצוב מדי, ורצתה מוסיקה אחרת, שמחה.

אותי המוסיקה העצובה הזו משמחת עד מאוד, גודשת את לבי בהתרגשות, אני רוצה להתכרבל בה לנצח בתוך חורף אינסופי.

עזבו אותי מכל ענייני המשרד, העבודה, הניירת, האנשים, הפוליטיקות הקטנות, הקשקושים והשטויות, עזבו אותי מכל הטפל הזה, עזבו אותי מהמרחב הציבורי הישראלי האגרסיבי, המכוער והרועש, אני רוצה בחזרה למקור, אני לא שייכת לכאן, אני שייכת למקום אחר, רחוק כל כך כל כך, אבל אולי המקום לא קיים באמת, אולי אף פעם לא היה קיים, אולי רק בחלומות, ואולי אף פעם לא אהיה שייכת. אבל זה בסדר, גם בגלות נצחית אני יכולה ליהנות כתיירת.

והנה אחד הביצועים הלא מושלמים ביוטיוב: