היי חברים יקרים + עדכונים

אני מתגעגעת לכתוב כאן. אני מתגעגעת אליכם.

התחלתי ללמוד לפני שבועיים וחצי והימים עמוסים ואינטנסיביים. בערב אני עייפה מכדי לכתוב, וגם יש שיעורי בית שאני מכינה בערבים ובסופ"ש, בנוסף לשאר ענייני היומיום הרגילים. והנסיעות הלוך-חזור לוקחות זמן. באוטובוס אני מאזינה למוזיקה, מכינה שיעורי בית, קוראת ספר. ואם אין לי כוח לשום דבר אז סתם בוהה בעולם סביבי ונותנת לעולם הפנימי שלי לרקד לו בתוכי בתיאטרליות. הרי אם הגוף מתקשה לרקד לו בחופשיות, אז שלפחות המוח יעכס לו.

שגרת היומיום היא מין מרתון כזה מבחינתי (שזה בעצם החיים הרגילים של כולם :-)). אני בעיקר מנסה לשרוד את היציאה מאזור הנוחות בתחומים שקשים לי במיוחד. בחודשים האחרונים אני כל הזמן שואפת לצאת מאזור הנוחות ומיישמת את זה, ובעקבות כך אני מרגישה שינויים אצלי. אני עושה הרבה דברים קטנים שפעם לא עשיתי, וזה גורם לי לתחושת שחרור, הקלה ורווחה. הלימודים מאתגרים אותי ומעמתים אותי עם הקשיים שלי, אבל הם מעניינים ואני נהנית מהם. יש נושאים שאני פחות מתחברת אליהם ויש נושאים שיותר – ככה זה. גם מבחינה חברתית אני נהנית. האנשים שלומדים איתי מקסימים וחמודים ומוכשרים וחכמים ומצחיקים ומפרגנים ויש לי איתם תקשורת טובה. לפחות כך התרשמתי עד כה. אני פוחדת להתלהב יותר מדי כי יש לי נטייה לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה. ולא רוצה להתאכזב ולהתפכח מאשליות. רוצה להסתכל למציאות בעיניים. לא לפנטז. אולי קצת לפנטז, בקטנה. כי בכל זאת. מותר. אבל לא יותר מדי.

והנה, בשבועיים הראשונים הייתי יותר ב-high, ועכשיו אני חווה קצת נפילת מתח, ואפילו נסיגה. מרגישה לא שייכת, לא קשורה, לא מתאימה, מאותגרת מדי, לא משתלבת כמו שצריך, עייפה מהכול… אבל זה צפוי וזה בסדר. יום עסל יום בסל. נראה מה יהיה.

יש לי קטע דפוק כזה שאני מרחמת על מי שנתקע איתי כשלמשל צריך להתחלק לזוגות לפעילות כלשהי. כי אני שוקיסטית ולא מספקת חוויה כיפית. טוב, אני יודעת שאני עושה עוול לעצמי. אני מרביצה שם בדיחות ומדברת עם הרבה אנשים ויש שיחות טובות וזורמות וכיף לנו יחד, נראה לי. אבל עדיין. לפעמים מרגישה ממש חייזרית. ולפעמים מפחדת שאני משליכה על אחרים כל כך הרבה, עד כדי כך שתפיסת המציאות שלי ממש מתעוותת דרך פריזמת ה-wishful thinking שלי מצד אחד וההלקאה העצמית הנמרצת והמבוהלת שלי מצד שני. אז בעצם אני לא ממש יודעת מה המציאות באמת. בעיקר מציאות חברתית. פתאום לא מבינה מה קורה. פתאום מרגישה נורא בצד ושונה ובלתי רצויה.

בימים האחרונים נכנס בפתאומיות עניין חדש לחיי המשפחה – המצב הבריאותי של אבא שלי. פתאום צץ משהו ממש מדאיג שגילו אצלו. הוא עכשיו בבדיקות ונהיה חכמים יותר כשנקבל תוצאות. הדיבור הוא על משהו רציני בשלב מתקדם, אבל נקווה בכל זאת לבשורות טובות. בדיקה אחת הראתה מצב לא טוב, אבל מחכים לתוצאות בדיקה עיקרית ולבדיקה נוספת שצריך לקבוע בהקדם. אני יודעת שאני מדברת במעורפל, אבל כרגע מעדיפה לא להיכנס לפרטים ספציפיים.
אני עכשיו בטח נשמעת לכאורה עניינית ורגועה, אבל כשאבא שלי סיפר לי על זה הייתי בהלם, ולאחר מכן בכיתי הרבה. ודווקא עודד אותי לשמוע ממנו על הגישה שלו. הוא אמר לי שהוא הרי פילוסוף, וככזה הוא מתייחס לכל העניין הזה כאל עוד חוויה אנושית שצריך לעבור. וגם אם המוות יגיע – יגיע, ומעניין מה יקרה, מה זה למות, ואם באמת יש מנהרה עם אור וכל מה שמתארים… ושהרי גם אם זה לא היה קורה לו עכשיו, זה היה קורה לו עוד 5 שנים, 10 שנים או 15 שנה. בכל מקרה אי אפשר להתחמק מזה. לא חיים לנצח… והוא כבר באמצע שנו השבעים לחייו, בכל זאת…
אני ובן-זוגי ביקרנו אותו בבית החולים, ושמחתי לראותו. ודאגתי לו. וחיבקתי אותו כמה פעמים. ודיברנו וצחקנו והוא היה עייף וסיפר כל מיני סיפורים על מה שעבר עליו.

אולי חלקכם יודעים ממה שסיפרתי כאן בעבר שהקשר שלי עם אבא שלי הוא מורכב ואמביוולנטי. נאלצתי להתרחק ממנו כדי לשרוד נפשית. אבא שלי הוא טיפוס מאוד בעייתי וקשה ולא בריא נפשית ונפגעתי ממנו (כמו אחיותיי ואמי – כולנו ספגנו פגיעוֹת), אבל כמובן יש בו עוד צדדים וגם דברים טובים, והוא בכל זאת אבא שלי. אני מאוד אוהבת אותו ומאוד קשורה אליו. הייתי ילדה של אבא. הפנמתי אותו לתוכי בצורה מושלמת. ובגיל מבוגר יותר, כשהבנתי כמה רעל ספגתי ממנו, הייתי צריכה להקיא אותו מתוכי במאמץ רב. אני חושבת שלאחר מכן נשארתי די ריקה, כי בעצם תמיד הייתי הוא, אימצתי את הזהות שלו, ולא הייתה לי זהות מגובשת אחרת.

אני לא רוצה שהוא יסבול. זה הכי חשוב לי.

תודה על ההקשבה ועל כך שאתם כאן איתי.

עדכונים

שני הגורמים אישרו לי סיוע במימון הלימודים! אני מתחילה ביום ראשון הקרוב. מרגישה שילוב מוזר של התרגשות, בעתה ואדישות 🤪 🥴

עשיתי צילום אולטרסאונד והייתי אצל האורתופד. אמר שיש לי מתיחה קשה של הרצועה בקרסול. יש שלוש דרגות: קלה, בינונית וקשה. אני זכיתי בכל הקופה 😅
צריכה לעשות פיזיותרפיה. כבר לפני כמה ימים קבעתי תור ראשון לשבוע הבא, כי ידעתי שאצטרך. דווקא מומלץ ורצוי לחזור לפעילות רגילה, לחזור לעשות את כל מה שעשיתי קודם, אבל בהתאם לתחושה – אם כואב או מרגישה שמשהו לא בסדר, אז למתן את הפעילות. לדבריו אפילו יכולה לחזור להליכות מהירות בחוץ, אבל בהדרגה ורק בקצב שמתאים לי ולראות איך הרגל מגיבה. אבל אסור לרוץ. ולא צריך לחבוש את הרגל. החבישה הייתה רק לימים הראשונים. צפי החלמה בד"כ חודש וחצי-חודשיים. מחר זה בדיוק חודש מאז הנפילה. בקיצור, אמור להשתפר ככל שהזמן יעבור. נעקוב ונראה…

אני כל כך כל כך מתגעגעת להליכות בחוץ. הספורט חסר לי, כמו גם ההתפעמות תוך כדי מהיופי של המוזיקה והרחובות והעצים והגינות והשמיים ופה ושם פינות חמד נסתרות ומרחבים שנגלים לפתע. גם מתכוונת לקנות איזשהו מכשיר כושר לבית. נכון לעכשיו לא יכולה ללכת מהר בכלל ועדיין קצת צולעת. כף הרגל נחלשת ומתעייפת מהר, ויש לפעמים קצת כאב עמום, לא אקוטי בכלל. ויש קצת נפיחות בצד הקרסול שמתגברת כשאני הולכת ועומדת הרבה. אז לא יכולה לאמץ את האזור הזה יותר מדי. הוא אמר שגם הנפיחות צפויה לרדת עם הזמן.

מבחינה רגשית/נפשית אני בימים קצת משונים. משהו קשה להגדרה ולא ברור עובר עלי. יש בפנים תזוזות טקטוניות אינטואיטיביות עמומות. יש איזשהו שינוי בדינמיקה ביני לבין הסביבה. אולי אלו רק ניואנסים, אולי זה משהו מהותי יותר – בשלב זה אינני יודעת, והמשמעויות וההשלכות לא ברורות לי עדיין, אם בכלל יש. הרי אם משמעויות הן סובייקטיביות, בוודאי משמעויות רגשיות וחברתיות, אז איך בכלל אפשר לדעת. התוקף שלהן תלוי בתפיסה שלנו, אז המשמעות יכולה להשתנות בהתאם לתפיסה, ואין אמת אחת.
אבל דברים פתאום נראים לי אחרת. מרגישה איזשהו שינוי שמתחיל לפרוץ החוצה דרך סדקים בקרקע. ואני לא יודעת מה יפרוץ משם. זה גם קצת מפחיד אותי.
כמו כן דרמות רגשיות פנימיות שהתבוססתי בהן לאחרונה פתאום נראות לי מיותרות, מוגזמות ולא רלוונטיות. פג תוקפן.

מצד שני, יכול להיות שזו פשוט רגישות-יתר/חשיבת-יתר, ובעצם במציאות הכול בסדר וכרגיל ואין חדש תחת השמש.

על לימודים וילדים


הייתה תקופה של כמה חודשים שלא כתבתי כאן בכלל. ומאז שחזרתי לכתוב, אני כותבת ‏לעיתים קרובות. כי אני מרגישה צורך.‏

הנה, למה אני כותבת עכשיו? שום דבר מיוחד לא קרה ולא קורה. אולי הכתיבה מכסה על ‏הכלום שבפנים? הריקנות? או יותר נכון הפחד מריקנות שאולי אורבת? האם יש עולם ומלואו ‏של חיים ואפשרויות מרגשות, או שבעצם אין שום דבר מיוחד? ואני מנסה למלא את הכלום ‏בכתיבה כאן? זה כל כך סובייקטיבי כי אני קובעת מה יש. המשמעות נובעת ממני. ואני ‏מבולבלת ולא בטוחה מה נכון. אני באמת באמת לא יודעת. לפעמים מתגבשות בי משמעויות ‏ממלאות, אך למחרת הן כבר עלולות להתגלות במלוא סובייקטיביותן העירומה ולהתפוגג. ‏הכול כל כך שברירי ומשתנה.‏

סימני השאלה תמיד יהיו, ואני צריכה ללמוד לחיות לצדם מבלי להיות משותקת בגללם.‏

אני כל כך לא יודעת מי אני ומה אני בדיוק (סליחה על הקלישאה, אבל באמת).‏

היום הייתי במין מפגש אוריינטציה שכזה במקום הלימודים החדש. בערך שעתיים מפגש של ‏הצוות עם כל התלמידים המיועדים. אני בכלל לא יודעת אם אוכל להתחיל ללמוד שם מבחינה ‏כלכלית. שני גורמים אמורים לסייע לי במימון הלימודים. גורם אחד כבר עושה שרירים וטוען ‏שאינו חושב שזה הכיוון שמתאים ונכון לי ולכן בינתיים נוטים לא לאשר את זה. אני נפגשת ‏איתם מחר וצריכה לשכנע אותם. עם הגורם השני יש לי פגישה בסוף החודש ונראה מה יגידו. ‏אלך על הלימודים האלו רק אם אקבל מימון משניהם.‏

היה באמת נחמד במפגש היום, אבל לא כל כך הרגשתי שייכת לשם (לא שזו חוכמה גדולה, ‏אני תמיד מרגישה לא שייכת). קודם כל, אני זקנת השבט. כלומר, בתוך המגמה שלי, שהיא ‏מאוד קטנה (כמות ספורה של אנשים), אני הכי זקנה ‏by far‏. הכי צעירה בת 18 (נראה לי ‏שאותה אני בינתיים הכי מסמפטת), הרוב בני עשרים פלוס, ויש אחד קשיש בן 33, וזהו. ואני ‏ממרום (כמעט) 44 שנותיי הבטתי בזאטוטים הללו ושמעתי אותם מדברים ותהיתי לעצמי מה ‏אני עושה שם במקום הזה ועם הטינאייג'רים האלו, ואולי אני בכלל צריכה ללכת לעבוד או ‏לעשות פאקינג תואר שני, אבל פשוט אני לא יודעת אם מבחינה נפשית אני מוכנה לזה ‏ואעמוד בזה, ולכן הלכתי לכיוון של מסגרת יותר מכילה ורגועה. אני גם תוהה שמא התכנים ‏הם ברמה מאוד בסיסית, בסיסית מדי בשבילי – מותאמים לאנשים צעירים בתחילת הדרך, ‏אפילו לפני תואר ראשון, וזה פחות מתאים לי.‏

אבל עוד סיבה בגינה הרגשתי לא שייכת היא דווקא מהכיוון ההפוך – שאני לא מספיק טובה ‏בתחום הנלמד. שאני לא באמת מתאימה, שזה לא התחום שלי. נתנו לנו לעשות תרגיל ‏ספונטני, והיה לי בלקאאוט ולא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב וכבר אמרתי לעצמי "נו טוב, ‏הלימודים היו חוויית התפכחות מענגת בת שעתיים, היו שלום ונתראה בשמחות", אבל אח"כ ‏הצלחתי להפליץ כמה שורות על הנייר וגם הקראתי אח"כ כמו כולם, ווטאבר. אני מרגישה ‏שהמוח שלי כבר התנוון, הרבה פחות יצירתי מפעם, ואולי מלכתחילה זה פשוט לא כיוון ‏שמתאים לי. לכן גם רציתי לנסות – כדי סוף סוף לדעת. בכל מקרה יש שם חודש ניסיון ולאחר ‏חודש בודקים אם זה אכן מתאים לנו, ואפשר להמשיך או לעזוב. אז אני מניחה שאם אקבל ‏מימון, אנסה לפחות את החודש הזה, ואם לא אקבל מימון, אז מן הסתם אלך לכיוון של ‏עבודה.‏

בפעמים האחרונות שהייתי במקום הזה הצעתי לידיד שלי (זה מהפוסט הקודם כמובן) ‏להיפגש כי המקום נמצא קרוב לאזור המגורים שלו. הפעם לא אמרתי לו שאני מגיעה לאזור. ‏נראה לי שעדיף כך. קצת לקחת מרחק בריא. גם כך אני לא יכולה להתרוצץ הרבה בגלל הרגל (שממשיכה להשתפר ‏כל הזמן). חוצמזה הוא לא היה בקשר איתי כבר כמה וכמה ימים ונראה לי שהוא צריך מנוחה ממני. ‏חרדתית קלאסית שכמותי, חושבת שהכול קשור אליי, כאשר בעצם זה ממש, אבל ממש לא ‏כך, ולאנשים יש עוד דברים בחיים חוץ ממני ‏😏

מה עוד? ‏

נושא הבאת ילדים לעולם ממשיך להתחבט בתוכי. משהו בי ממש משתוקק לזה ומרגיש שזה ‏נכון לנו עכשיו, ושצריך לנצל את הרגעים האחרונים שבהם זה עוד אולי אפשרי, אם בכלל. ‏אבל אז משהו אחר מעיף סטירה למשהו הראשון ומזכיר לו שזה הכול פנטזיה רומנטית שלא ‏קיימת בכלל במציאות, ושהמציאות היא ממש ממש ממש קשה ולא צפויה ומדאיגה ומתישה ‏ומפחידה נורא ומלאת סכנות ותקלות, אלא שפשוט אנשים מספרים לעצמם ולאחרים סיפורים ‏ונמצאים בכל מיני אשליות כמנגנוני הגנה והצדקה. המממ, תמיד חשדתי שאנשים ‏שמדרבנים אנשים אחרים להביא ילדים לעולם עושים זאת כדי להרגיש עם עצמם ועם ‏ההורות שלהם טוב יותר. זה מאיים עליהם שיש אנשים בעולם שאשכרה ‎dodged this bullet‏. ‏כוווולם צריכים להיות פראיירים ולקחת חלק בסבל הקולקטיבי הזה.‏

אני הכי מפחדת שיהיו לילדה בעיות בריאותיות, שיקרה לה משהו רע. ויש הרבה יותר ‏סיכונים בהיריון ובלידה בגיל שלי. גם מפחיד אותי שיקרה לי משהו רע – רעלת הריון וכו'.‏

ושוב המחשבה על כך שכשהילדה שלי תהיה בת 30 אני אהיה בת 75 (!!!) וזה עצוב ולא הוגן ‏כלפיה. שיואו, אני ממש חייבת לחתן אותה עד אז, שתהיה עם מישהו שידאג לה וישמור ‏עליה, כמו שבן-זוגי שומר עליי. אחרת לא יישארו לי שערות על הראש מרוב דאגה. מה היא ‏תעשה לבד בעולם? מתי אביא לה אח, כשאהיה בת 47?? ובכלל, אחים לא תמיד מסתדרים, ‏אז זו לא ערובה לשום דבר. ע"ע אני ואחותי הגדולה.‏

אם תצא לי ילדה נורא רגישה וחרדתית ומתקשה בחיים (כמוני) – זה ממש יקרע לי את הלב ‏וארגיש אשמה נוראית. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לה, אבל יש גבול גם למה שאפשר ‏לעשות כהורה כשהילד כבר אדם מבוגר. זה ממש מפחיד. אחותי הקטנה (בת 30) ממש ‏ממש מתקשה לחיות. יש לה המון בעיות. אני תומכת בה נפשית בשיחות ונמצאת שם ‏בשבילה כאוזן קשבת, אבל לא יכולה לעשות הרבה מעבר לזה ולא יכולה לחיות במקומה. ‏היא חזרה לבית ההורים כי היא מתקשה לתפקד. היא נורא נורא סובלת. לאורך השנים אמרה ‏לי שאם היה לה אומץ היא הייתה מתאבדת. גם לאחרונה אמרה לי את זה. כל החיים שלה ‏אני דואגת לה בלי סוף, ממש עד כדי מצוקה. ואני מרגישה מעין חצי אמא שלה. אבל כדי לאזן ‏אספר שלאחרונה מצבה השתפר – ביוזמתה מצאה עבודה, התחילה לעסוק בהתנדבות ‏באיזשהו ארגון והכירה שם חברים חדשים, ויש לה חיי חברה תוססים למדי. אמנם הסבל ‏הנפשי והפיזי שלה עדיין קיים (וכנראה תמיד יהיה קיים, לצערי, כך היא תמיד אומרת ‏ואמרה), אבל לפחות הנסיבות החיצוניות השתפרו. כואב לי הלב עליה. אני יודעת שיש גם ‏דברים שהיא לא מספרת לי. לא הייתי רוצה שילדתי תהיה במצב כזה.‏

אז עם כל הכבוד לרגש האמהי ולרצון לטפל ולאהוב ולעטוף ולעשות רק טוב – רוב הדברים ‏אינם בשליטתנו. אז אני יכולה להיות עם כוונות טובות מכאן עד ונצואלה – עדיין אצטרך ‏להתמודד עם מצבים קשים, ועדיין יכול להיות שהבת שלי תסבול נורא ממשהו שלא אוכל להציל אותה ממנו, ומי יודע אם יהיה לי חוסן נפשי לעמוד בזה ולתפקד כמו שצריך. ‏

הפסיכולוגית שלי בטיפול האחרון אמרה לי בין השאר שיש לי "בּאג" בהגנות. מנגנוני ההגנה ‏שעובדים אצל אנשים אחרים לא עובדים אצלי כמו שצריך. כמו הדחקה למשל.‏

ובימים אלו של התלבטויות בנושא זה, התפתחה היום בקבוצת הווטסאפ של החבורה שיחה ‏על איך בעיות נפשיות של הורה משפיעות על הילדים שלו. מישהי כתבה שהמצב שלה ‏משפיע על הבן שלה וזה כל כך כואב לה. אחרת כתבה שככה זה אצל "כולנו" (כל מי ‏שמתמודד נפש ויש לו ילדים) ושהיא לא אשמה. המישהי ענתה שפשוט חבל על הילדים ‏שבכלל לא קשורים לטראומות שאנחנו חווינו והם פשוט נולדים למציאות כזאת וגם הרבה ‏פעמים יורשים את "המחלה" (כך היא קוראת לבעיה הנפשית שלה), ושהיא בכלל לא הבינה ‏את זה כשהיא החליטה להביא ילד לעולם כי הייתה צעירה ותמימה. האחרת ענתה לה שזה ‏באמת לא צודק, ושבגלל זה אחרי שהיא חלתה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם. אני יודעת ‏שיש לה ילדים בוגרים, אז שאלתי אותה מה גרם לה בסוף כן להביא.
היא ענתה לי במילה ‏אחת: "טמטום".‏

יש נפילות ויש נפילות

(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)

*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.

‏*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם ‏האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר ‏הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן ‏סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה ‏בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין ‏אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.

חלק 1 – הלימודים

ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.

אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.

חלק 2 – הידיד

בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.

קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.

ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.

אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).

אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.

חלק 3 – אישיוזזזזז

למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.

הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.

חלק 4 – הנפילה

נחזור ליום חמישי –

יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.

הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול ‏הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג ‏to fall in love‏, ולמה בחרו ‏דווקא את הפועל ‏to fall‏. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט ‏מניסיון העבר… ‏

אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או ‏לפחות עד המוות.‏

בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.

חלק 5 – הדרך הביתה

הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.

בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.

חלק 6 – הסופ"ש

למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.

חלק 7 – האורתופד

בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.

הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים ‏במהלך משחק.‏ יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ‏ממשפחת ‏SSRI‏), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם ‏אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – ‏NSAID‏ (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. ‏גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי.‏ יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.

הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.

מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.

אחרון ודי – סיכום

דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.

מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.

בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים ‏בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ‏ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.

2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?

לילה לילה מסתכלת הלבנה

שוב אני מתקשה להירדם, ומתגעגעת לימים שהיו לא מזמן שבהם נרדמתי ב-22:00 או 23:00 לכל המאוחר, או באופן חריג בחצות. מניחה שהפעילות במשך היום הייתה אז קצת יותר מעייפת מהשגרה הנוכחית שלי. אבל בקרוב בטח אחזור לשגרה יותר פעלתנית מחוץ לבית, ומקווה שעניין השינה יסתדר. בכל מקרה אני מתעוררת ספונטנית כבר ב-6:00 או 6:30 (לפני כן יש בד"כ יקיצות לפיפי בסביבות 2:00 ובסביבות 4:00, משהו כזה), ובד"כ לא יכולה להמשיך לישון ופשוט די עייפה במשך היום. בלילות ממש לבנים, שבהם אני נרדמת לפנות בוקר, אני יכולה לישון עד נגיד 8:00 או 8:30, גג. בעבר יכולתי לישון גם עד מאוחר יותר, למשל 10:00 או אפילו יותר, אבל בחודשים האחרונים השעון הביולוגי שלי התכוונן ליקיצה מוקדמת – ואני אוהבת את זה. להתחיל את היום מוקדם. אני אוהבת את הבוקר. בבוקר הכול עוד אפשרי. היום נפרש לפניי מלא באפשרויות ובעשייה. מספיקים לעשות דברים. אבל בקצב שלי, בלי לחץ.
אני ממש משתוקקת לשינה טובה של 8 או 9 שעות לפחות, שממנה אתעורר לשם שינוי לא עייפה אלא מלאת אנרגייה. כבר הרבה זמן לא היה לי את זה.

אז בינתיים אכתוב כאן. אעדכן קצת:

1. אני מתקדמת בירוקרטית בעניין הלימודים. החלטתי שאני הולכת על זה. לפחות אנסה. אין יותר מדי מה להפסיד. אז מתעסקת עם טופסיאדה ופרוצדורות.

2. ביום שני האחרון נפגשתי בערב עם שתי חברות (שלא שייכות לחבורה ההיא), והיה ממש ממש כיף.

3. החברה שהייתי אמורה להיפגש איתה באותו יום בצהריים ביטלה כי לא הרגישה טוב. מקווה שניפגש בקרוב.

4. באותו יום שני גם התחסנתי בחיסון השלישי. החלטתי לסגור עניין ולגמור עם זה וזהו. תופעות הלוואי היו אותו דבר כמו בחיסון השני אבל נראה שבעוצמה פחותה יותר – כאב בזרוע, חולשה ותשישות. עכשיו יותר טוב.

5. עד שאתחיל מסגרת טיפול שאני כרגע בהמתנה אליה, אני בטיפול מקוון דרך קופ"ח. אני ממש אוהבת את המטפלת שלי. היא מקסימה וחכמה. אני מרגישה חיבור טוב, נהנית מהמפגשים ומרגישה שהיא ממש מבינה עניין וקולעת בדברים שהיא אומרת לי. חבל שאני לא יכולה להיפגש איתה פנים אל פנים (היא אמרה לי שדרך הקופה היא רק במקוון, ואני יודעת שהיא גרה רחוק ממני, ולא נראה לי שהיא מגיעה לאזור שלי). זה כזה מזל, כי נורא חששתי מרמת הטיפול המקוון, והופתעתי לטובה. אפילו חבל לי שאצטרך לסיים איתה בשביל להתחיל את הטיפול האחר, הפרונטלי.

6. שמתי לב שהתחילו שינויי מזג האוויר. כן, עדיין חם ולעיתים גם מגעיל במשך היום, אבל בערב כבר היו רוחות נעימות ואף קרירות שהביאו איתן מנגינה אחרת.

טוב, נראה לי שזהו בינתיים.

לילה טוב!

עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?

ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.

כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.

אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.

אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!

בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.

לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…

אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.

אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…

החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.

הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…

אחחח, החיים.

חלום מלפני כמעט חודש. ושוב…

שוב, אני חלק מכיתה בלימודים כלשהם. ויש בחור חמוד מאוד שאני אוהבת, אבל מסתירה את רגשותיי כלפיו. ויש מישהי אחרת בכיתה שאוהבת אותו, ובניגוד אלי היא נראית טוב, ואני משדכת ביניהם, באופן מזוכיסטי לחלוטין, עוזרת להם להיות ביחד, וכשמתגלעות ביניהם בעיות אני עוזרת להם להתגבר עליהן. שניהם נהיים חברים קרובים שלי. ואחרי שאני משדכת ביניהם והם ביחד, אני מתחילה להרגיש לא טוב, ומבריזה משיעורים, וחבריי לכיתה דואגים לי, אבל אני בורחת ומתרחקת, ואני עפה באוויר, עולה ומרחפת מעלה מעלה, ומתרחקת מכולם רחוק רחוק, מעל לנופים קדומים, והם נהיים כולם נקודות קטנות ורחוקות אי שם למטה במרחקים (וואו, השתמשתי ממש הרבה בשורש ר.ח.ק במשפט האחרון).
 

והרגש שלי כלפיו עמוק וטהור ומייסר, והוא אדם מקסים, ואני פשוט אוהבת אותו.
 

כן, ברור שזה ההוא מהלימודים. מעניין איך הוא באמת וכמה אידאליזציה אני עושה לו. היה עוזר לי אם איכשהו האידאליזציה הייתה מתנפצת, כדי שאפסיק להרגיש כל מיני דברים כלפיו, כמו למשל הצביטה החמימה והמכאיבה הזאת בלב כשאני רואה אותו. הוא מאוד מוצא חן בעיני – כלומר, באופן כללי, כאדם – והייתי שמחה להיות בקשרי ידידות איתו, ואני לא יודעת איך.

אני מרגישה שפישלתי בקשר שלי איתו, שאולי יכולתי לבסס איזשהו קשר יציב ועקבי יותר של ידידות – כי בהתחלה הוא כל הזמן יזם קשר (למשל, הליכה יחד לקפיטריה, חילופי דברים במהלך ובין שיעורים) – ואיכשהו לאורך הדרך משהו התפספס ועכשיו הוא יותר עם אחרים וזה עצוב לי, ואני לא כ"כ מבינה למה זה כך. מצד שני, מה היה קורה אם הייתי מעמיקה את הקשר איתו? הייתי סתם חושבת עליו יותר, וכמובן באובססיביות כמיטב המסורת, וזה סתם היה מעורר בי כל מיני רגשות ופנטזיות לא מציאותיות. בגלל זה מלכתחילה באיזשהו שלב נסוגותי מהקשר איתו, "הרגעתי" את עצמי. תפסתי את עצמי, הסתכלתי על הסיטואציה מהצד והבנתי – לצערי – שבהחלט יתכן והגיוני שאני משליכה עליו יותר מדי, ושהוא בטח סתם נחמד איתי כמו עם כל אחד אחר ושאני לא צריכה לייחס לזה משמעות מיוחדת. שלא נדבר על כך שהוא נשוי עם ילדים ואני עם בן זוג, כך שכמובן בכל מקרה מלכתחילה אין כאן עניין רומנטי, ולכן זה בעייתי שאפתח איזו תלות רגשית ביחס שלו אלי, בגילויי חיבה מצדו, וכיו"ב.


מעניין לעניין באותו עניין:

לפני כשבועיים באחד השיעורים, המורה עברה כתמיד בתחילת השיעור על רשימת התלמידים על מנת לסמן נוכחות. זו רק תחילת הסמסטר והיא עדיין לא זוכרת את השמות של כולם. אז היא אמרה את רוב השמות, ואת שמי היא לא ציינה. אז הפניתי תשומת לבה לכך, והיא ענתה שאותי היא כבר זוכרת ולכן כבר סימנה שאני נוכחת מבלי לקרוא בשמי. ואז הגיב אחד הסטודנטים – זה האיש שפתח את קבוצת הווטסאפ המצומצמת (הוא לא החמוד, מישהו אחר. גם הוא נחמד ואני מחבבת אותו) – ואמר משהו כמו שברור שהיא זוכרת אותי כי "איך אפשר לשכוח את אור" (כמובן אמר את שמי האמיתי). לא ידעתי איך להגיב לזה, ומלמלתי מה שעבר לי בראש באותו רגע: "ברור, עם המשקפיים האלו שלי" (כי ברור שאני צריכה לרדת על עצמי). ולא הייתי בטוחה אם האמירה שלו רומזת שאי אפשר לשכוח אותי כי אני טיפוס מוזר או חופר, כלומר שזו מעין "ירידה" חברית שכזו, או שהכוונה היא מחמאה (ואם כן, למה להגיד את זה מול כולם, זה מביך).
 

איי איי איי, תראו איך אני לוקחת "קשה" כל פיפס; ונגיד שהחמיא לי – לא כל מי שמחמיא לי או מביע כלפי חיבה מאוהב בי עד עמקי נשמתו, אנשים מחמיאים זה לזה וזה לא דרמטי, אנשים מחבבים זה את זה ומתיידדים, וזה לא מצריך אצל כולם התנשפויות נרגשות לתוך בלוג. כל זה מעסיק את מוחי יתר על המידה. מה שאנשים אחרים שכחו כבר מזמן, אני עדיין טוחנת עד דק.
 

כדאי שאלך לישון, מחר קמה מוקדם מאוד ללימודים. וכבר הספקתי הערב לחטוף קלקול קיבה נוראי מאכילת יותר מדי דברים מתוקים (כן כן, למדתי את הלקח לעתיד הקרוב, הולכת להתיידד ואף להתייחד עם ירקות), זה היה זוועה עם כאבי תופת מהגיהנום והרגשתי שאני הולכת להתעלף; והלילה עוד צעיר – מי יודע מה עוד טומנים בחובם עבורי חיי הלילה השוקקים של נמרת סקס שכמותי.

הקיצר, אתם זוכרים שאתם כאן איתי, כן? אז זהו, רק רציתי לתזכר ולרענן נהלים.

לילה טוב!

נ.ב
סקר קצר:
במדד שבין 1 ל- 10, היכן הייתם מדרגים את רמת הפתטיות שלי?
(כאשר: 1- הכי רחוקה מפתטית, 10- פתטית ברמה של צער בעלי חיים)

לילה שלישי ברציפות עם קושי להירדם

זה התחיל בלילה בין שבת לראשון כמובן, עם החזרה לשגרת העבודה.

למרות שאמרתי לעצמי שלא נורא, שיכול להיות נחמד, שדווקא סבבה, שכיף עם החברות בעבודה, שבכלל לא הצטברו אצלי בחג הרבה מיילים, להפך – היה די שקט בתיבות המייל, אז מה טוב. אז אחזור באיזי למשרד, אתקתק את המיילים בשקט בפינה שלי תוך כדי צחוקים ושיגועים עם החברות ואשקיע את מיטב מרצי לשאר הדברים בחיים חוץ מהעבודה – הלימודים, הליכות מהירות בחוץ שחזרתי לעשות אותן סוף סוף בחג, כל מיני מטלות וסידורים, הנאות קטנות. 

אבל ההרגעה הזאת כנראה לא הספיקה, ויחד עם החזרה לעבודה חזרה אלי גם אי הנחת הזאת. שמשאירה אותי ערה עד אמצע הלילה, גוד דמט.

היה לי כיף בחג. סוף סוף עשיתי והגשתי את העבודות שנשארו לי על סמסטר א'. ביליתי יום אחד בביקור אצל ההורים וביליתי שם עם אחותי הקטנה, התגעגעתי. היה כיף. וביליתי בבית ברוגע, מכינה לעצמי אוכל בריא וטעים, צופה פה ושם בסדרות, האזנה למוסיקה, השלמתי מלא שעות שינה ונהייתי אדם מאושר ורגוע ונינוח יותר, כאמור גם עשיתי הליכות וזה עשה לי ממש טוב. ובכלל לאחרונה הייתי יותר באיזון גם מבחינת תזונה, התחלתי לרדת קצת במשקל (זו רק ההתחלה).

ואתמול עוד היה לי נחמד בעבודה, באתי מאופרת וקלילה. בלילה הקודם, בין ראשון לשני, שוב היה לי קשה להירדם, ובראשון בערב גם ניסיתי לעשות את שיעורי הבית ליום הלימודים מחר ופשוט לא הייתי מסוגלת, הייתי גמורה מעייפות. גם השיעורים הפעם משעממים-תחת ולא קשורים לשומדבר. וגיליתי שאני לא היחידה שמרגישה כך. חוצמזה, רק בשבת בלילה הגשתי את העבודה האחרונה, ופשוט לא הספקתי ממש להיכנס לעובי הקורה של שיעורי הבית של הקורסים החדשים של סמסטר ב'. 

ואז היום פתאום חלה סוג של רגרסיה וקריסה-רבתי, הטריגר היה כמובן משהו ש"המזכירה-השנייה-שהפכה-באורח-מגוחך-ליעני-"בוסית"-שלי" (שודרגה לתפקיד הניהולי של משרדנו, וברור שזה בגלל שהבוס לא רצה להביא "מנהל/ת" של ממש, רוצה מישהו שלא ישאל יותר מדי שאלות ושיהיה לו נוח איתו, yes-woman) כתבה בווטסאפ, משפט אחד שהוא פשוט לא נכון וזה הטריף אותי כי זה דפוס אצלה. אז חטפתי ג'ננה והגבתי מהבטן, כאשר כמובן הייתי צריכה לספור עד 10 (או עד 390,000) ולהגיב באופן קצת יותר מעובד ומתוחכם ולא גולמי. ואז זה העלה לי את כל התסכול מהמצב המגה-דפוק במקום הזה – למרות שיש גם דברים טובים, ובכלל גם בה, במזכירה השנייה, יש בסה"כ גם דברים טובים ואנחנו בסה"כ כן עשינו ועושות מאמץ שיהיה לנו נעים לעבוד ביחד ושנבוא אחת לקראת השנייה, וזה עבד לאחרונה, ויכול להיות שדווקא המינוי שלה לתפקיד הזה הוא בעצם טוב ונוח גם בשבילי, ועם בוס אחר לא בטוח שהיה לי טוב יותר (ועובדה שהיה לי פחות טוב עם הבוס האחרון, שכל הזמן שיתף אותה בדברים ואותי לא), ותכלס היא לא מבקשת ממני הרבה דברים (כשהיא מונתה חששתי שהמצב יהיה שאני מאחורי הקלעים עוזרת לה ועושה בשבילה את כל החשיבה והיא תיקח קרדיט כלפי חוץ מול אנשים אחרים. אבל זה לא קורה, היא מתמודדת לבד עם רוב הדברים), רק שמדי פעם יש גליץ', משהו שאני לא מוכנה לשתוק עליו, התנהלות או אמירה שלה שמעצבנת ומתסכלת אותי (לרוב מדובר במשהו נקודתי מאוד), ומתפלקת לי תגובה מהקרביים הלוהטים. מן הסתם לא פרופורציונאלית, אבל זה יושב על תסכול עמוק ורחב ועקרוני יותר, שלמען האמת עם הזמן נהיה פחות ופחות אקוטי, כי ווטאבר.

הקיצר, אז הוצאתי קיטוֹר עם חברתי לעבודה שיושבת לצדי  – שכבר אמרה לי לא מזמן שגם היא נתקלה בהתנהלות של המזכירה השנייה שעצבנה אותה – שהיא מנכסת לעצמה דברים שאנשים אחרים עשו, שהיא לא נותנת קרדיט. ברור, הרי היא אישה פשוטה ולא מקורית ובסה"כ מעבירה לבוס הגדול דברים שאנשים אחרים כתבו והגו, אין לה שום חשיבה יצירתית ושום רעיונות מקוריים והיא מסתמכת על מה שאחרים אומרים (בגלל זה אני נזהרת שלא לומר לידה רעיונות שלי, שלא תשתמש בזה מול הבוס. פעם הייתי ראש גדול ושיתפתי אותה יותר וגם עזרתי לה הרבה, עד שקלטתי שהיא בכלל לא נותנת קרדיט ושבעצם אני מסייעת לה "לבנות" את עצמה מול הבוס. היום – זין בעין – שתתמודד. פה ושם אני מסייעת בקטנה. בכלל, אני משתמשת שם באחוז וחצי מהיכולת המוחית שלי), אז כלפי הבוס היא "מייפה" את הדברים בכך שהיא מצניעה את העובדה שזה משהו שמישהו אחר אמר לה, מישהו אחר טיפל או הגה, זו אסטרטגיה (לפעמים אני תוהה אם זו אפילו אסטרטגיה לא מודעת, דפוס התנהגות מוטמע, כדי לשרוד – כי הכישורים האינטלקטואליים שלה לא גבוהים, אז היא נוקטת דרכים אחרות). טוב, מספיק התעצבנתי על זה בעבר, נעזוב את זה עכשיו כי זה כבר לא משנה, ווטאבר. בסופו של דבר הבוס יודע טוב מאוד מה כל אחת שווה, וזה פשוט לא אכפת לו. אבל הוא יודע טוב מאוד. 

הקיצר, כל מצב הרוח שלי התחרבש, זללתי מלא מאפים ושוקולד, אחרי שלא נגעתי בדברים כאלו כמה שבועות, ועד כה בכלל לא הייתי מסוגלת לאכול כמויות כאלו – פשוט התקף זלילה כמיטב המסורת.

השעה עכשיו בסביבות שלוש בלילה ועוד שעתיים וחצי אני צריכה לקום ללימודים. לא עשיתי שיעורים. ואין לי חשק ללכת ללימודים. אגב, גם אחרים התלוננו – בקבוצת הווטסאפ שחזרתי אליה – על הקורסים בסמסטר החדש. באמת בשני קורסים המורות מעבירות את החומר בצורה מבולגנת ולא ברורה. יאללללה, ווטאבר, לא נורא אם לפעמים אני לא עושה שיעורים, גם בסמסטר הקודם לא עשיתי תמיד בחלק מהקורסים.

אני מחכה לציונים סופיים של 3 קורסים מסמסטר א'. מעניין מה אקבל. יכול להיות שזה יהיה בינוני, אי אפשר לדעת. בינתיים יש לי ציון סופי של קורס אחד – 100 מפתיע (קיבלתי 100 על העבודה וזה גם ציון הקורס) – והקורס השני הוא שנתי ובבחינה של סמסטר א' קיבלתי 95. הייתי בטוחה שאקבל פחות כי הרגשתי שהמבחן היה קשה יותר ממה שציפיתי והרגשתי שפישלתי קצת. כנראה שצדקתי, עובדה – ירדו 5 נקודות, זה הפישול! 😛 🤓. הקיצר, סתם מסקרן לקבל ציונים על עבודות שעמלתי והתייסרתי עליהן, לראות מה יצא מכל זה. זה ממקד אותי במשהו, באתגר שאני מתמידה בו – לפחות עד כה 😁 – סתם, סתם – אני מתכוונת להמשיך עד הסוף, ברור. אני פייטרית!! – ונחמד שאני מתמידה ואף מקבלת ציונים יפים – בינתיים – אחרי שבתחילת הסמסטר הרגשתי מנותקת מנושא הלימודים ועם ספקות שזה לא מתאים לי והתלבטתי אם לעזוב והתבאסתי שכבר לא אקבל החזר על השכ"ל… אבל הנה, סיימתי סמסטר שלם, וזה לא מובן מאליו בשבילי, אחרי התקופה הקשה נפשית שעברתי עם כל החרא של העבודה. ועכשיו יותר טוב לי – גם בעבודה היחסים השתפרו והגישה שלי השתפרה ויותר נעים לי שם (טפו טפו טפו חיק טפו), וגם נכנסו לחיי הלימודים שמרעננים לי את השבוע עם מקום אחר ואנשים אחרים ואווירה אחרת ויש לי שם חברה טובה ועוד אנשים נחמדים, ואני חלק מחבורה חדשה. מעניין אם הקשר יישמר אחורי זה, או שאולי הקשר יישמר בין אחרים ואני רק אשמור על קשר עם החברה הטובה, והיא כן תשמור על קשר איתם ורק איתי לא יישמרו על קשר כי אני מעיקה. או שאף אחד לא ישמור על קשר עם אף אחד. או שאני כן אשמור על קשר עם אחרים. או שאני מחורפנת מרוב חוסר בשינה. 

וואו, אני כ"כ משועממת מהדיווח+הוצאת קיטור האלו של עצמי, איזה דיווח משעמם טיכוֹ. טה טה טה, עבודה, טה טה טה, היה כיף בחופש, טה טה טה, אני לא נרדמת, טה טה טה, ההיא מהעבודה ואוי אוי אוי. ופטפטת אובססיבית שחוזרת על עצמה כפול 7,000 😴 🤪 🤯

ואני בכלל רציתי לכתוב כאן שירים שלי, שאם כבר נכנסתי לימים של התמוטטות קלה עד בינונית בואך קשה, אז לפחות אתחפר לי בשירים.

("בואך קשה" כי כבר נכנסתי לשלב הפרנואידיות – שאלתי את העובדת החדשה שלנו – שהיא מקסימה, אגב – אם היא והמזכירה השנייה (סלאש בוסית) דיברו עלי (כי שמעתי בחצי אוזן שיחה מהמשרד של ה"בוסית" והיה נדמה לי שהיא אומרת משהו עלי, ומה שנדמה היה לי שהיא אומרת עצבן והלחיץ אותי), אז העובדת החדשה אמרה לי במבט מופתע שממש לא, וקמה וחיבקה אותי. היה לי ברור שהן דיברו על משהו אחר ואני התבייתתי על מה ששמעתי כי אני חוששת שמאחורי הגב מדברים על כמה שאני "מאבדת את זה" ומגזימה).

הנה משהו שכתבתי לפני המון שנים ולדעתי הוא פשוט השיר הקצר ביותר שלי:

פתאום בלילה
רומחי הבדידות

והנה הבא בתור מבחינת האורך:

שישי בערב הוא זמן הברבורים העולים מן העיניים
בתפרחות קריסטל

והנה גם:

ניכשתי כל עשבי ראשי
ומחרשות מזהיבות מן האופק
באות לשרוט
רקמת רוחי
בדוגמאות קלטיות


את שלושת השירים הנ"ל כתבתי בלילה אחד לפני אלוהים-יודע-כמה שנים. אולי 20.

מניחה שלא אלך ללימודים כי לא אחזיק מעמד, כבר עכשיו יש לי רק שעתיים וחצי לישון, וזה אם ארדם ברגע זה ממש, מול המקלדת. not gonna happen.
ובינתיים עברתי על כל הטקסט לעשות הגהה, כך שעכשיו כבר שלוש וחצי. שעתיים שינה, אם בכלל. אבל, בסדר, אני כבר יודעת שפעם בכמה זמן יש לי מין לילה לבן שכזה, מין גל שכזה של שינה מועטה ששיאו בלילה הלבן, ואז הוא עובר ומגיעה תקופה רגועה ומאוזנת יותר עם שינה מאוזנת וטובה.

המממממ, טוב, נראה לי שזהו להפעם. טוב להוציא קיטור. בריא להוציא קיטור. הויסה קיטור! צא דיבוק, צא! מהבוהן השמאלית צא! 👻

 

רסיסי הרהורים, תחושות וחלומות

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי בכתובים כל מיני משפטים וקטעים – רשמים ותחושות והרהורים ורסיסי זיכרון מחלומות הליל – ששרבטתי לעצמי מהר – בבקרים בדרך לעבודה או ללימודים –  כדי לא לשכוח, כדי אולי להעמיק ולחדד את ניסוחם בהמשך – אבל זה נשאר זרוק בצד. לא היה לי זמן להתעסק בזה, וגם במחשבה שנייה זה פשוט לא נראה כ"כ חשוב או מעניין או בכלל מצדיק תיעוד ו"דיווח לעולם" על כך. אבל, יאללה – זה הבלוג שלי, מה אני בכלל מצטדקת, ובא לי עכשיו לכתוב… אז הנה…


ריצודי מחשבות בכמה בקרים בדרכי ללימודים או לעבודה, לפני כמה חודשים

בבוקר – במאמץ כביר הכרחתי עצמי לצאת, לא היה חשק או כוח, רציתי להתחבא לנצח מתחת לפוך, להתחבא בבית…. כל כך כל כך….
לא מגיעה לעשות את כל שיעורי הבית,
אין כוח ללימודים, לעשות שיעורים, הראש לא פנוי, ימי העבודה מתישים,

ויש בי הסתייגות, התנגדות,
רוצה לחיות בבלוג, להתחפר בבלוג לנצח נצחים…

כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו

מתלבטת בין שתי אופציות –
1. להתחבא בבית לנצח מול סדרות בטלוויזיה, ספרים, מוסיקה, שירים, חלומות וכו', וסידורים של בית, ולהגיח מדי פעם החוצה לסידורים, קניות והליכות מהירות;
2. או להתאבד.

החמוד מהלימודים – היום התמקדתי בבהייה בגב שלו. הוא אבא לבנות ויש לו גב חמוד. זה שילוב אלוהי בעיניי.

מרגישה אבודה

הבל הבלים הכל הבל

הלכתי ברחוב, שמש נעימה, עצים, רוח קלה, רחובות שקטים, איך אנשים פשוט מסתובבים להם בחוץ, לא עובדים (תמיד כשיוצא לי להסתובב בחוץ במהלך יום עבודה אני מתפלאת לראות כמה הרבה אנשים לא עובדים, מסתובבים בחוץ, בחנויות, יושבים בבתי קפה…).
רוצה שיניחו לי, שהעולם יניח לי, שאוכל גם אני ללכת כך ברחוב, לטייל לאיטי, לצפות בעולם…

 


 

חלום מורבידי

מישהי שאני מכירה, כנראה קולגה מהעבודה, מבועתת מכך שכשמתים חיות יכולות לטרוף חלקים בגוף המת, את העיניים… ואני מסבירה לה שלכן אבותינו הקדמוניים התחילו לקבור באדמה, כי ראו שזה קורה ורצו להימנע מזה. פתאום היה לי ברור ממה נובע מנהג הקבורה בתוך האדמה. ופתאום המודעות המבעיתה והמזעזעת הזו להיותנו חומר דומם, אובייקט פיזי בלבד, שבמותו (ולא רק במותו) אין לו כל יכולת להגן על עצמו מפני טורפים ותהליכים בעולם הטבע. אובייקט נאכל, מכורסם, מתקלקל, מרקיב, מתפרק, מתפורר, מתחלק, נשבר, נקרע, מיטלטל, מושלך. אשליית השליטה של התודעה לעומת הפיזיות הנוכחת הגמורה. אבל בחלום זו הקולגה שהייתה מבוהלת ואף היסטרית מכך, ואני הייתי במצב של השלמה והבנה רציונלית, למרות שהיה ברור לי שזו מציאות מזעזעת וקשה לתפיסה.

 

 



חלום ספוג רגש 

חלום הלילה הותיר בי רושם רגשי עמוק, מרגש אך גם מאוד מעציב, מלא יופי אך גם מעורר חרדה וחשש, מרגיע אך גם מעורר ספקות.

דמות שהיא אני, אך מדי פעם אני רואה אותה מבחוץ כדמות שאיננה אני, ואני רק הצופה, כמו צופה בסדרת טלוויזיה או מחזה. אני נמצאת באיזשהו קורס או כיתה עם עוד אנשים. לא בטוחה מה הגילאים, אולי בגילאי תיכון, אולי שנות העשרים, ואולי אפילו מבוגרים יותר. אני מרגישה בגילי הנוכחי, אבל במציאות אני בת ארבעים, והדמות היא צעירה יותר, כמו גם שאר חבריה לכיתה. הדמות שהיא אני היא אאוטסיידרית, וכמו שייכת-לא שייכת לקבוצה. 

בגישה חששנית של נוגעת-לא-נוגעת נוצרים לי קשרים עם אנשים בכיתה, יש תחושה מבלבלת של התקרבות-התרחקות. אני (או הדמות שהיא לכאורה אני) חוששת לרצות להתקרב לאנשים אחרים או להביע יותר מדי אינטימיות רגשית של קרבה שמא הכל בראש שלה והיא תביך את עצמה בפניהם, שמא האחרים בעצם אינם באמת מעוניינים בקרבתה ובקשר קרוב עמה.

יש שם בחור אחד חמוד. ומשום מה יש פתאום לדמות שלי איזו סיטואציה של קרבה עמו במיטה, וזו המיטה שלי מהבית שגרנו בו פעם, שגרתי בו עם המשפחה מכיתה ג' ועד הצבא. מה  שקורה ביננו זה בעיקר חיבוק, מגע אוהב, אולי נשיקה, לא יותר מזה. בעיקר קרבה רגשית, חיבה עזה.

הבנות האחרות בכיתה, במיוחד מישהי מסוימת, הן "מגניבות" ונראות טוב, בניגוד אלי. ואני לא יודעת אם הן חברות שלי או לא. אם הן אוהבות אותי או צוחקות עלי ולועגות לי.

ואז הכיתה יוצאת לטיול בחיק הטבע, ואני מחפשת לי מקום מבודד, כי השהייה בקרבתם מעוררת בי מתח ולחץ ואי נוחות. אני מטפסת על כמה סלעים ויושבת על סלע אחד גבוה מעל כולם, מסתכלת משם על האחרים מסתובבים ומתרוצצים להם ומשוחחים ביניהם. ואחת מהבנות, זו שהכי מגניבה ושנראית הכי טוב, עם תסרוקת יפה ובגדים יפים וגוף יפה, מצטרפת אלי, יושבת לצדי ומדברת איתי. היא מבהירה לי שאוהבים אותי ושרוצים בקרבתי ושהבחור ההוא רוצה בקרבתי. היא מחייכת כשהיא אומרת את זה ונראית מרוצה, ואני חוששת שהיא צוחקת עלי, עובדת עלי, שיש כאן איזו בדיחה על חשבוני, אבל היא מבהירה לי שלא.

אח"כ כמובן, מגיע שלב המייקאובר המתבקש 🙂  חחחחחח (נו, לא אמרתי שכל החלומות שלי מתוחכמים במיוחד). הבנות עושות לי מייקאובר ויש עניין שלם מזה שאני באה במראה החדש לבחור החמוד והוא שמח לקראתי וטרה לה לה.

אבל משום מה מדברים על זה שאני בת של אישה ידועה, אולי סופרת או משוררת או עיתונאית או אשת אקדמיה… בקיצור, אשת ציבור אינטלקטואלית מוערכת… אבל היא אישה לא פשוטה שהייתה קשה איתי, או שהיא עברה התמוטטות עצבים, וזה השפיע עלי בילדותי, וזה מוצג כחלק מהסיבות לקשיים האישיים שלי (מוזר, מדוע בחלום דווקא האמא מסומנת כך, כאשר במציאות זה אבא שלי שהשפיע עלי יותר).

ובסוף אני והבחור החמוד גרים ביחד, מאוהבים ומאושרים happily ever after, ואני חווה אפיזודות קשות של חרדה, אולי אפילו מדמיינת שרואה דברים, מפלצות מפחידות באוויר, והוא איתי, הוא חווה את זה יחד איתי, ולא בורח ולא עוזב ולא נוטש ולא מפסיק לאהוב אותי ולא מאבד עניין אלא להפך – הוא מביע את רצונו להיות איתי ויהי מה ולא מפחד מהפחדים שלי ומסתכל יחד איתי למפלצות בעיניים. ויש בזה משהו מרגש כל כך, תיקון לחרדת הנטישה שלי.

יש בכל זה משהו מן הפנטזיה הילדותית. אבל מותר לי. כי אני ילדה קטנה, הכי קטנה בעולם. קטנה כמו מולקולה.

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….