לילה לילה מסתכלת הלבנה

שוב אני מתקשה להירדם, ומתגעגעת לימים שהיו לא מזמן שבהם נרדמתי ב-22:00 או 23:00 לכל המאוחר, או באופן חריג בחצות. מניחה שהפעילות במשך היום הייתה אז קצת יותר מעייפת מהשגרה הנוכחית שלי. אבל בקרוב בטח אחזור לשגרה יותר פעלתנית מחוץ לבית, ומקווה שעניין השינה יסתדר. בכל מקרה אני מתעוררת ספונטנית כבר ב-6:00 או 6:30 (לפני כן יש בד"כ יקיצות לפיפי בסביבות 2:00 ובסביבות 4:00, משהו כזה), ובד"כ לא יכולה להמשיך לישון ופשוט די עייפה במשך היום. בלילות ממש לבנים, שבהם אני נרדמת לפנות בוקר, אני יכולה לישון עד נגיד 8:00 או 8:30, גג. בעבר יכולתי לישון גם עד מאוחר יותר, למשל 10:00 או אפילו יותר, אבל בחודשים האחרונים השעון הביולוגי שלי התכוונן ליקיצה מוקדמת – ואני אוהבת את זה. להתחיל את היום מוקדם. אני אוהבת את הבוקר. בבוקר הכול עוד אפשרי. היום נפרש לפניי מלא באפשרויות ובעשייה. מספיקים לעשות דברים. אבל בקצב שלי, בלי לחץ.
אני ממש משתוקקת לשינה טובה של 8 או 9 שעות לפחות, שממנה אתעורר לשם שינוי לא עייפה אלא מלאת אנרגייה. כבר הרבה זמן לא היה לי את זה.

אז בינתיים אכתוב כאן. אעדכן קצת:

1. אני מתקדמת בירוקרטית בעניין הלימודים. החלטתי שאני הולכת על זה. לפחות אנסה. אין יותר מדי מה להפסיד. אז מתעסקת עם טופסיאדה ופרוצדורות.

2. ביום שני האחרון נפגשתי בערב עם שתי חברות (שלא שייכות לחבורה ההיא), והיה ממש ממש כיף.

3. החברה שהייתי אמורה להיפגש איתה באותו יום בצהריים ביטלה כי לא הרגישה טוב. מקווה שניפגש בקרוב.

4. באותו יום שני גם התחסנתי בחיסון השלישי. החלטתי לסגור עניין ולגמור עם זה וזהו. תופעות הלוואי היו אותו דבר כמו בחיסון השני אבל נראה שבעוצמה פחותה יותר – כאב בזרוע, חולשה ותשישות. עכשיו יותר טוב.

5. עד שאתחיל מסגרת טיפול שאני כרגע בהמתנה אליה, אני בטיפול מקוון דרך קופ"ח. אני ממש אוהבת את המטפלת שלי. היא מקסימה וחכמה. אני מרגישה חיבור טוב, נהנית מהמפגשים ומרגישה שהיא ממש מבינה עניין וקולעת בדברים שהיא אומרת לי. חבל שאני לא יכולה להיפגש איתה פנים אל פנים (היא אמרה לי שדרך הקופה היא רק במקוון, ואני יודעת שהיא גרה רחוק ממני, ולא נראה לי שהיא מגיעה לאזור שלי). זה כזה מזל, כי נורא חששתי מרמת הטיפול המקוון, והופתעתי לטובה. אפילו חבל לי שאצטרך לסיים איתה בשביל להתחיל את הטיפול האחר, הפרונטלי.

6. שמתי לב שהתחילו שינויי מזג האוויר. כן, עדיין חם ולעיתים גם מגעיל במשך היום, אבל בערב כבר היו רוחות נעימות ואף קרירות שהביאו איתן מנגינה אחרת.

טוב, נראה לי שזהו בינתיים.

לילה טוב!

עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?

ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.

כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.

אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.

אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!

בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.

לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…

אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.

אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…

החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.

הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…

אחחח, החיים.

חלום מלפני כמעט חודש. ושוב…

שוב, אני חלק מכיתה בלימודים כלשהם. ויש בחור חמוד מאוד שאני אוהבת, אבל מסתירה את רגשותיי כלפיו. ויש מישהי אחרת בכיתה שאוהבת אותו, ובניגוד אלי היא נראית טוב, ואני משדכת ביניהם, באופן מזוכיסטי לחלוטין, עוזרת להם להיות ביחד, וכשמתגלעות ביניהם בעיות אני עוזרת להם להתגבר עליהן. שניהם נהיים חברים קרובים שלי. ואחרי שאני משדכת ביניהם והם ביחד, אני מתחילה להרגיש לא טוב, ומבריזה משיעורים, וחבריי לכיתה דואגים לי, אבל אני בורחת ומתרחקת, ואני עפה באוויר, עולה ומרחפת מעלה מעלה, ומתרחקת מכולם רחוק רחוק, מעל לנופים קדומים, והם נהיים כולם נקודות קטנות ורחוקות אי שם למטה במרחקים (וואו, השתמשתי ממש הרבה בשורש ר.ח.ק במשפט האחרון).
 

והרגש שלי כלפיו עמוק וטהור ומייסר, והוא אדם מקסים, ואני פשוט אוהבת אותו.
 

כן, ברור שזה ההוא מהלימודים. מעניין איך הוא באמת וכמה אידאליזציה אני עושה לו. היה עוזר לי אם איכשהו האידאליזציה הייתה מתנפצת, כדי שאפסיק להרגיש כל מיני דברים כלפיו, כמו למשל הצביטה החמימה והמכאיבה הזאת בלב כשאני רואה אותו. הוא מאוד מוצא חן בעיני – כלומר, באופן כללי, כאדם – והייתי שמחה להיות בקשרי ידידות איתו, ואני לא יודעת איך.

אני מרגישה שפישלתי בקשר שלי איתו, שאולי יכולתי לבסס איזשהו קשר יציב ועקבי יותר של ידידות – כי בהתחלה הוא כל הזמן יזם קשר (למשל, הליכה יחד לקפיטריה, חילופי דברים במהלך ובין שיעורים) – ואיכשהו לאורך הדרך משהו התפספס ועכשיו הוא יותר עם אחרים וזה עצוב לי, ואני לא כ"כ מבינה למה זה כך. מצד שני, מה היה קורה אם הייתי מעמיקה את הקשר איתו? הייתי סתם חושבת עליו יותר, וכמובן באובססיביות כמיטב המסורת, וזה סתם היה מעורר בי כל מיני רגשות ופנטזיות לא מציאותיות. בגלל זה מלכתחילה באיזשהו שלב נסוגותי מהקשר איתו, "הרגעתי" את עצמי. תפסתי את עצמי, הסתכלתי על הסיטואציה מהצד והבנתי – לצערי – שבהחלט יתכן והגיוני שאני משליכה עליו יותר מדי, ושהוא בטח סתם נחמד איתי כמו עם כל אחד אחר ושאני לא צריכה לייחס לזה משמעות מיוחדת. שלא נדבר על כך שהוא נשוי עם ילדים ואני עם בן זוג, כך שכמובן בכל מקרה מלכתחילה אין כאן עניין רומנטי, ולכן זה בעייתי שאפתח איזו תלות רגשית ביחס שלו אלי, בגילויי חיבה מצדו, וכיו"ב.


מעניין לעניין באותו עניין:

לפני כשבועיים באחד השיעורים, המורה עברה כתמיד בתחילת השיעור על רשימת התלמידים על מנת לסמן נוכחות. זו רק תחילת הסמסטר והיא עדיין לא זוכרת את השמות של כולם. אז היא אמרה את רוב השמות, ואת שמי היא לא ציינה. אז הפניתי תשומת לבה לכך, והיא ענתה שאותי היא כבר זוכרת ולכן כבר סימנה שאני נוכחת מבלי לקרוא בשמי. ואז הגיב אחד הסטודנטים – זה האיש שפתח את קבוצת הווטסאפ המצומצמת (הוא לא החמוד, מישהו אחר. גם הוא נחמד ואני מחבבת אותו) – ואמר משהו כמו שברור שהיא זוכרת אותי כי "איך אפשר לשכוח את אור" (כמובן אמר את שמי האמיתי). לא ידעתי איך להגיב לזה, ומלמלתי מה שעבר לי בראש באותו רגע: "ברור, עם המשקפיים האלו שלי" (כי ברור שאני צריכה לרדת על עצמי). ולא הייתי בטוחה אם האמירה שלו רומזת שאי אפשר לשכוח אותי כי אני טיפוס מוזר או חופר, כלומר שזו מעין "ירידה" חברית שכזו, או שהכוונה היא מחמאה (ואם כן, למה להגיד את זה מול כולם, זה מביך).
 

איי איי איי, תראו איך אני לוקחת "קשה" כל פיפס; ונגיד שהחמיא לי – לא כל מי שמחמיא לי או מביע כלפי חיבה מאוהב בי עד עמקי נשמתו, אנשים מחמיאים זה לזה וזה לא דרמטי, אנשים מחבבים זה את זה ומתיידדים, וזה לא מצריך אצל כולם התנשפויות נרגשות לתוך בלוג. כל זה מעסיק את מוחי יתר על המידה. מה שאנשים אחרים שכחו כבר מזמן, אני עדיין טוחנת עד דק.
 

כדאי שאלך לישון, מחר קמה מוקדם מאוד ללימודים. וכבר הספקתי הערב לחטוף קלקול קיבה נוראי מאכילת יותר מדי דברים מתוקים (כן כן, למדתי את הלקח לעתיד הקרוב, הולכת להתיידד ואף להתייחד עם ירקות), זה היה זוועה עם כאבי תופת מהגיהנום והרגשתי שאני הולכת להתעלף; והלילה עוד צעיר – מי יודע מה עוד טומנים בחובם עבורי חיי הלילה השוקקים של נמרת סקס שכמותי.

הקיצר, אתם זוכרים שאתם כאן איתי, כן? אז זהו, רק רציתי לתזכר ולרענן נהלים.

לילה טוב!

נ.ב
סקר קצר:
במדד שבין 1 ל- 10, היכן הייתם מדרגים את רמת הפתטיות שלי?
(כאשר: 1- הכי רחוקה מפתטית, 10- פתטית ברמה של צער בעלי חיים)

לילה שלישי ברציפות עם קושי להירדם

זה התחיל בלילה בין שבת לראשון כמובן, עם החזרה לשגרת העבודה.

למרות שאמרתי לעצמי שלא נורא, שיכול להיות נחמד, שדווקא סבבה, שכיף עם החברות בעבודה, שבכלל לא הצטברו אצלי בחג הרבה מיילים, להפך – היה די שקט בתיבות המייל, אז מה טוב. אז אחזור באיזי למשרד, אתקתק את המיילים בשקט בפינה שלי תוך כדי צחוקים ושיגועים עם החברות ואשקיע את מיטב מרצי לשאר הדברים בחיים חוץ מהעבודה – הלימודים, הליכות מהירות בחוץ שחזרתי לעשות אותן סוף סוף בחג, כל מיני מטלות וסידורים, הנאות קטנות. 

אבל ההרגעה הזאת כנראה לא הספיקה, ויחד עם החזרה לעבודה חזרה אלי גם אי הנחת הזאת. שמשאירה אותי ערה עד אמצע הלילה, גוד דמט.

היה לי כיף בחג. סוף סוף עשיתי והגשתי את העבודות שנשארו לי על סמסטר א'. ביליתי יום אחד בביקור אצל ההורים וביליתי שם עם אחותי הקטנה, התגעגעתי. היה כיף. וביליתי בבית ברוגע, מכינה לעצמי אוכל בריא וטעים, צופה פה ושם בסדרות, האזנה למוסיקה, השלמתי מלא שעות שינה ונהייתי אדם מאושר ורגוע ונינוח יותר, כאמור גם עשיתי הליכות וזה עשה לי ממש טוב. ובכלל לאחרונה הייתי יותר באיזון גם מבחינת תזונה, התחלתי לרדת קצת במשקל (זו רק ההתחלה).

ואתמול עוד היה לי נחמד בעבודה, באתי מאופרת וקלילה. בלילה הקודם, בין ראשון לשני, שוב היה לי קשה להירדם, ובראשון בערב גם ניסיתי לעשות את שיעורי הבית ליום הלימודים מחר ופשוט לא הייתי מסוגלת, הייתי גמורה מעייפות. גם השיעורים הפעם משעממים-תחת ולא קשורים לשומדבר. וגיליתי שאני לא היחידה שמרגישה כך. חוצמזה, רק בשבת בלילה הגשתי את העבודה האחרונה, ופשוט לא הספקתי ממש להיכנס לעובי הקורה של שיעורי הבית של הקורסים החדשים של סמסטר ב'. 

ואז היום פתאום חלה סוג של רגרסיה וקריסה-רבתי, הטריגר היה כמובן משהו ש"המזכירה-השנייה-שהפכה-באורח-מגוחך-ליעני-"בוסית"-שלי" (שודרגה לתפקיד הניהולי של משרדנו, וברור שזה בגלל שהבוס לא רצה להביא "מנהל/ת" של ממש, רוצה מישהו שלא ישאל יותר מדי שאלות ושיהיה לו נוח איתו, yes-woman) כתבה בווטסאפ, משפט אחד שהוא פשוט לא נכון וזה הטריף אותי כי זה דפוס אצלה. אז חטפתי ג'ננה והגבתי מהבטן, כאשר כמובן הייתי צריכה לספור עד 10 (או עד 390,000) ולהגיב באופן קצת יותר מעובד ומתוחכם ולא גולמי. ואז זה העלה לי את כל התסכול מהמצב המגה-דפוק במקום הזה – למרות שיש גם דברים טובים, ובכלל גם בה, במזכירה השנייה, יש בסה"כ גם דברים טובים ואנחנו בסה"כ כן עשינו ועושות מאמץ שיהיה לנו נעים לעבוד ביחד ושנבוא אחת לקראת השנייה, וזה עבד לאחרונה, ויכול להיות שדווקא המינוי שלה לתפקיד הזה הוא בעצם טוב ונוח גם בשבילי, ועם בוס אחר לא בטוח שהיה לי טוב יותר (ועובדה שהיה לי פחות טוב עם הבוס האחרון, שכל הזמן שיתף אותה בדברים ואותי לא), ותכלס היא לא מבקשת ממני הרבה דברים (כשהיא מונתה חששתי שהמצב יהיה שאני מאחורי הקלעים עוזרת לה ועושה בשבילה את כל החשיבה והיא תיקח קרדיט כלפי חוץ מול אנשים אחרים. אבל זה לא קורה, היא מתמודדת לבד עם רוב הדברים), רק שמדי פעם יש גליץ', משהו שאני לא מוכנה לשתוק עליו, התנהלות או אמירה שלה שמעצבנת ומתסכלת אותי (לרוב מדובר במשהו נקודתי מאוד), ומתפלקת לי תגובה מהקרביים הלוהטים. מן הסתם לא פרופורציונאלית, אבל זה יושב על תסכול עמוק ורחב ועקרוני יותר, שלמען האמת עם הזמן נהיה פחות ופחות אקוטי, כי ווטאבר.

הקיצר, אז הוצאתי קיטוֹר עם חברתי לעבודה שיושבת לצדי  – שכבר אמרה לי לא מזמן שגם היא נתקלה בהתנהלות של המזכירה השנייה שעצבנה אותה – שהיא מנכסת לעצמה דברים שאנשים אחרים עשו, שהיא לא נותנת קרדיט. ברור, הרי היא אישה פשוטה ולא מקורית ובסה"כ מעבירה לבוס הגדול דברים שאנשים אחרים כתבו והגו, אין לה שום חשיבה יצירתית ושום רעיונות מקוריים והיא מסתמכת על מה שאחרים אומרים (בגלל זה אני נזהרת שלא לומר לידה רעיונות שלי, שלא תשתמש בזה מול הבוס. פעם הייתי ראש גדול ושיתפתי אותה יותר וגם עזרתי לה הרבה, עד שקלטתי שהיא בכלל לא נותנת קרדיט ושבעצם אני מסייעת לה "לבנות" את עצמה מול הבוס. היום – זין בעין – שתתמודד. פה ושם אני מסייעת בקטנה. בכלל, אני משתמשת שם באחוז וחצי מהיכולת המוחית שלי), אז כלפי הבוס היא "מייפה" את הדברים בכך שהיא מצניעה את העובדה שזה משהו שמישהו אחר אמר לה, מישהו אחר טיפל או הגה, זו אסטרטגיה (לפעמים אני תוהה אם זו אפילו אסטרטגיה לא מודעת, דפוס התנהגות מוטמע, כדי לשרוד – כי הכישורים האינטלקטואליים שלה לא גבוהים, אז היא נוקטת דרכים אחרות). טוב, מספיק התעצבנתי על זה בעבר, נעזוב את זה עכשיו כי זה כבר לא משנה, ווטאבר. בסופו של דבר הבוס יודע טוב מאוד מה כל אחת שווה, וזה פשוט לא אכפת לו. אבל הוא יודע טוב מאוד. 

הקיצר, כל מצב הרוח שלי התחרבש, זללתי מלא מאפים ושוקולד, אחרי שלא נגעתי בדברים כאלו כמה שבועות, ועד כה בכלל לא הייתי מסוגלת לאכול כמויות כאלו – פשוט התקף זלילה כמיטב המסורת.

השעה עכשיו בסביבות שלוש בלילה ועוד שעתיים וחצי אני צריכה לקום ללימודים. לא עשיתי שיעורים. ואין לי חשק ללכת ללימודים. אגב, גם אחרים התלוננו – בקבוצת הווטסאפ שחזרתי אליה – על הקורסים בסמסטר החדש. באמת בשני קורסים המורות מעבירות את החומר בצורה מבולגנת ולא ברורה. יאללללה, ווטאבר, לא נורא אם לפעמים אני לא עושה שיעורים, גם בסמסטר הקודם לא עשיתי תמיד בחלק מהקורסים.

אני מחכה לציונים סופיים של 3 קורסים מסמסטר א'. מעניין מה אקבל. יכול להיות שזה יהיה בינוני, אי אפשר לדעת. בינתיים יש לי ציון סופי של קורס אחד – 100 מפתיע (קיבלתי 100 על העבודה וזה גם ציון הקורס) – והקורס השני הוא שנתי ובבחינה של סמסטר א' קיבלתי 95. הייתי בטוחה שאקבל פחות כי הרגשתי שהמבחן היה קשה יותר ממה שציפיתי והרגשתי שפישלתי קצת. כנראה שצדקתי, עובדה – ירדו 5 נקודות, זה הפישול! 😛 🤓. הקיצר, סתם מסקרן לקבל ציונים על עבודות שעמלתי והתייסרתי עליהן, לראות מה יצא מכל זה. זה ממקד אותי במשהו, באתגר שאני מתמידה בו – לפחות עד כה 😁 – סתם, סתם – אני מתכוונת להמשיך עד הסוף, ברור. אני פייטרית!! – ונחמד שאני מתמידה ואף מקבלת ציונים יפים – בינתיים – אחרי שבתחילת הסמסטר הרגשתי מנותקת מנושא הלימודים ועם ספקות שזה לא מתאים לי והתלבטתי אם לעזוב והתבאסתי שכבר לא אקבל החזר על השכ"ל… אבל הנה, סיימתי סמסטר שלם, וזה לא מובן מאליו בשבילי, אחרי התקופה הקשה נפשית שעברתי עם כל החרא של העבודה. ועכשיו יותר טוב לי – גם בעבודה היחסים השתפרו והגישה שלי השתפרה ויותר נעים לי שם (טפו טפו טפו חיק טפו), וגם נכנסו לחיי הלימודים שמרעננים לי את השבוע עם מקום אחר ואנשים אחרים ואווירה אחרת ויש לי שם חברה טובה ועוד אנשים נחמדים, ואני חלק מחבורה חדשה. מעניין אם הקשר יישמר אחורי זה, או שאולי הקשר יישמר בין אחרים ואני רק אשמור על קשר עם החברה הטובה, והיא כן תשמור על קשר איתם ורק איתי לא יישמרו על קשר כי אני מעיקה. או שאף אחד לא ישמור על קשר עם אף אחד. או שאני כן אשמור על קשר עם אחרים. או שאני מחורפנת מרוב חוסר בשינה. 

וואו, אני כ"כ משועממת מהדיווח+הוצאת קיטור האלו של עצמי, איזה דיווח משעמם טיכוֹ. טה טה טה, עבודה, טה טה טה, היה כיף בחופש, טה טה טה, אני לא נרדמת, טה טה טה, ההיא מהעבודה ואוי אוי אוי. ופטפטת אובססיבית שחוזרת על עצמה כפול 7,000 😴 🤪 🤯

ואני בכלל רציתי לכתוב כאן שירים שלי, שאם כבר נכנסתי לימים של התמוטטות קלה עד בינונית בואך קשה, אז לפחות אתחפר לי בשירים.

("בואך קשה" כי כבר נכנסתי לשלב הפרנואידיות – שאלתי את העובדת החדשה שלנו – שהיא מקסימה, אגב – אם היא והמזכירה השנייה (סלאש בוסית) דיברו עלי (כי שמעתי בחצי אוזן שיחה מהמשרד של ה"בוסית" והיה נדמה לי שהיא אומרת משהו עלי, ומה שנדמה היה לי שהיא אומרת עצבן והלחיץ אותי), אז העובדת החדשה אמרה לי במבט מופתע שממש לא, וקמה וחיבקה אותי. היה לי ברור שהן דיברו על משהו אחר ואני התבייתתי על מה ששמעתי כי אני חוששת שמאחורי הגב מדברים על כמה שאני "מאבדת את זה" ומגזימה).

הנה משהו שכתבתי לפני המון שנים ולדעתי הוא פשוט השיר הקצר ביותר שלי:

פתאום בלילה
רומחי הבדידות

והנה הבא בתור מבחינת האורך:

שישי בערב הוא זמן הברבורים העולים מן העיניים
בתפרחות קריסטל

והנה גם:

ניכשתי כל עשבי ראשי
ומחרשות מזהיבות מן האופק
באות לשרוט
רקמת רוחי
בדוגמאות קלטיות


את שלושת השירים הנ"ל כתבתי בלילה אחד לפני אלוהים-יודע-כמה שנים. אולי 20.

מניחה שלא אלך ללימודים כי לא אחזיק מעמד, כבר עכשיו יש לי רק שעתיים וחצי לישון, וזה אם ארדם ברגע זה ממש, מול המקלדת. not gonna happen.
ובינתיים עברתי על כל הטקסט לעשות הגהה, כך שעכשיו כבר שלוש וחצי. שעתיים שינה, אם בכלל. אבל, בסדר, אני כבר יודעת שפעם בכמה זמן יש לי מין לילה לבן שכזה, מין גל שכזה של שינה מועטה ששיאו בלילה הלבן, ואז הוא עובר ומגיעה תקופה רגועה ומאוזנת יותר עם שינה מאוזנת וטובה.

המממממ, טוב, נראה לי שזהו להפעם. טוב להוציא קיטור. בריא להוציא קיטור. הויסה קיטור! צא דיבוק, צא! מהבוהן השמאלית צא! 👻

 

רסיסי הרהורים, תחושות וחלומות

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי בכתובים כל מיני משפטים וקטעים – רשמים ותחושות והרהורים ורסיסי זיכרון מחלומות הליל – ששרבטתי לעצמי מהר – בבקרים בדרך לעבודה או ללימודים –  כדי לא לשכוח, כדי אולי להעמיק ולחדד את ניסוחם בהמשך – אבל זה נשאר זרוק בצד. לא היה לי זמן להתעסק בזה, וגם במחשבה שנייה זה פשוט לא נראה כ"כ חשוב או מעניין או בכלל מצדיק תיעוד ו"דיווח לעולם" על כך. אבל, יאללה – זה הבלוג שלי, מה אני בכלל מצטדקת, ובא לי עכשיו לכתוב… אז הנה…


ריצודי מחשבות בכמה בקרים בדרכי ללימודים או לעבודה, לפני כמה חודשים

בבוקר – במאמץ כביר הכרחתי עצמי לצאת, לא היה חשק או כוח, רציתי להתחבא לנצח מתחת לפוך, להתחבא בבית…. כל כך כל כך….
לא מגיעה לעשות את כל שיעורי הבית,
אין כוח ללימודים, לעשות שיעורים, הראש לא פנוי, ימי העבודה מתישים,

ויש בי הסתייגות, התנגדות,
רוצה לחיות בבלוג, להתחפר בבלוג לנצח נצחים…

כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו

מתלבטת בין שתי אופציות –
1. להתחבא בבית לנצח מול סדרות בטלוויזיה, ספרים, מוסיקה, שירים, חלומות וכו', וסידורים של בית, ולהגיח מדי פעם החוצה לסידורים, קניות והליכות מהירות;
2. או להתאבד.

החמוד מהלימודים – היום התמקדתי בבהייה בגב שלו. הוא אבא לבנות ויש לו גב חמוד. זה שילוב אלוהי בעיניי.

מרגישה אבודה

הבל הבלים הכל הבל

הלכתי ברחוב, שמש נעימה, עצים, רוח קלה, רחובות שקטים, איך אנשים פשוט מסתובבים להם בחוץ, לא עובדים (תמיד כשיוצא לי להסתובב בחוץ במהלך יום עבודה אני מתפלאת לראות כמה הרבה אנשים לא עובדים, מסתובבים בחוץ, בחנויות, יושבים בבתי קפה…).
רוצה שיניחו לי, שהעולם יניח לי, שאוכל גם אני ללכת כך ברחוב, לטייל לאיטי, לצפות בעולם…

 


 

חלום מורבידי

מישהי שאני מכירה, כנראה קולגה מהעבודה, מבועתת מכך שכשמתים חיות יכולות לטרוף חלקים בגוף המת, את העיניים… ואני מסבירה לה שלכן אבותינו הקדמוניים התחילו לקבור באדמה, כי ראו שזה קורה ורצו להימנע מזה. פתאום היה לי ברור ממה נובע מנהג הקבורה בתוך האדמה. ופתאום המודעות המבעיתה והמזעזעת הזו להיותנו חומר דומם, אובייקט פיזי בלבד, שבמותו (ולא רק במותו) אין לו כל יכולת להגן על עצמו מפני טורפים ותהליכים בעולם הטבע. אובייקט נאכל, מכורסם, מתקלקל, מרקיב, מתפרק, מתפורר, מתחלק, נשבר, נקרע, מיטלטל, מושלך. אשליית השליטה של התודעה לעומת הפיזיות הנוכחת הגמורה. אבל בחלום זו הקולגה שהייתה מבוהלת ואף היסטרית מכך, ואני הייתי במצב של השלמה והבנה רציונלית, למרות שהיה ברור לי שזו מציאות מזעזעת וקשה לתפיסה.

 

 



חלום ספוג רגש 

חלום הלילה הותיר בי רושם רגשי עמוק, מרגש אך גם מאוד מעציב, מלא יופי אך גם מעורר חרדה וחשש, מרגיע אך גם מעורר ספקות.

דמות שהיא אני, אך מדי פעם אני רואה אותה מבחוץ כדמות שאיננה אני, ואני רק הצופה, כמו צופה בסדרת טלוויזיה או מחזה. אני נמצאת באיזשהו קורס או כיתה עם עוד אנשים. לא בטוחה מה הגילאים, אולי בגילאי תיכון, אולי שנות העשרים, ואולי אפילו מבוגרים יותר. אני מרגישה בגילי הנוכחי, אבל במציאות אני בת ארבעים, והדמות היא צעירה יותר, כמו גם שאר חבריה לכיתה. הדמות שהיא אני היא אאוטסיידרית, וכמו שייכת-לא שייכת לקבוצה. 

בגישה חששנית של נוגעת-לא-נוגעת נוצרים לי קשרים עם אנשים בכיתה, יש תחושה מבלבלת של התקרבות-התרחקות. אני (או הדמות שהיא לכאורה אני) חוששת לרצות להתקרב לאנשים אחרים או להביע יותר מדי אינטימיות רגשית של קרבה שמא הכל בראש שלה והיא תביך את עצמה בפניהם, שמא האחרים בעצם אינם באמת מעוניינים בקרבתה ובקשר קרוב עמה.

יש שם בחור אחד חמוד. ומשום מה יש פתאום לדמות שלי איזו סיטואציה של קרבה עמו במיטה, וזו המיטה שלי מהבית שגרנו בו פעם, שגרתי בו עם המשפחה מכיתה ג' ועד הצבא. מה  שקורה ביננו זה בעיקר חיבוק, מגע אוהב, אולי נשיקה, לא יותר מזה. בעיקר קרבה רגשית, חיבה עזה.

הבנות האחרות בכיתה, במיוחד מישהי מסוימת, הן "מגניבות" ונראות טוב, בניגוד אלי. ואני לא יודעת אם הן חברות שלי או לא. אם הן אוהבות אותי או צוחקות עלי ולועגות לי.

ואז הכיתה יוצאת לטיול בחיק הטבע, ואני מחפשת לי מקום מבודד, כי השהייה בקרבתם מעוררת בי מתח ולחץ ואי נוחות. אני מטפסת על כמה סלעים ויושבת על סלע אחד גבוה מעל כולם, מסתכלת משם על האחרים מסתובבים ומתרוצצים להם ומשוחחים ביניהם. ואחת מהבנות, זו שהכי מגניבה ושנראית הכי טוב, עם תסרוקת יפה ובגדים יפים וגוף יפה, מצטרפת אלי, יושבת לצדי ומדברת איתי. היא מבהירה לי שאוהבים אותי ושרוצים בקרבתי ושהבחור ההוא רוצה בקרבתי. היא מחייכת כשהיא אומרת את זה ונראית מרוצה, ואני חוששת שהיא צוחקת עלי, עובדת עלי, שיש כאן איזו בדיחה על חשבוני, אבל היא מבהירה לי שלא.

אח"כ כמובן, מגיע שלב המייקאובר המתבקש 🙂  חחחחחח (נו, לא אמרתי שכל החלומות שלי מתוחכמים במיוחד). הבנות עושות לי מייקאובר ויש עניין שלם מזה שאני באה במראה החדש לבחור החמוד והוא שמח לקראתי וטרה לה לה.

אבל משום מה מדברים על זה שאני בת של אישה ידועה, אולי סופרת או משוררת או עיתונאית או אשת אקדמיה… בקיצור, אשת ציבור אינטלקטואלית מוערכת… אבל היא אישה לא פשוטה שהייתה קשה איתי, או שהיא עברה התמוטטות עצבים, וזה השפיע עלי בילדותי, וזה מוצג כחלק מהסיבות לקשיים האישיים שלי (מוזר, מדוע בחלום דווקא האמא מסומנת כך, כאשר במציאות זה אבא שלי שהשפיע עלי יותר).

ובסוף אני והבחור החמוד גרים ביחד, מאוהבים ומאושרים happily ever after, ואני חווה אפיזודות קשות של חרדה, אולי אפילו מדמיינת שרואה דברים, מפלצות מפחידות באוויר, והוא איתי, הוא חווה את זה יחד איתי, ולא בורח ולא עוזב ולא נוטש ולא מפסיק לאהוב אותי ולא מאבד עניין אלא להפך – הוא מביע את רצונו להיות איתי ויהי מה ולא מפחד מהפחדים שלי ומסתכל יחד איתי למפלצות בעיניים. ויש בזה משהו מרגש כל כך, תיקון לחרדת הנטישה שלי.

יש בכל זה משהו מן הפנטזיה הילדותית. אבל מותר לי. כי אני ילדה קטנה, הכי קטנה בעולם. קטנה כמו מולקולה.

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….

מיומנה של חפרנית פרנואידית מצויה, והפעם: פרשת קבוצת הווטסאפ

 

אני מנסה בימים האחרונים לכתוב כאן על משהו ולא כל כך מצליחה. משהו שטותי ומפגר שתורגם אצלי לטלטלה רגשית שרציתי לכתוב עליה כאן. אבל פתאום כשבאתי לכתוב על זה, זה נראה כזה נון-אישיו, שממש אין מה לכתוב עליו. פתאום התחוור לי שבעצם לא קרה שום דבר, בטח לא משהו שמצדיק לספר עליו כאן. אבל אמרתי לעצמי שעצם העובדה שזה גרם לי לכזו תגובה רגשית עזה כבר מצדיק את הכתיבה על זה.

יש משהו מדכא בפער בין הדרמה בראש לבין היעדר הדרמה המוחלט בהתרחשות האובייקטיבית במציאות. סערת רגשות שנגמרה בקול ענות חלושה; כשהתפזרו ענני הסערה, נחשפה ריקות השמיים. נחשף הכלום. אולי. אני לא יודעת. האם זה באמת כלום? האם אין שום משמעות לכאן או לכאן? אני סתם מעניקה משמעויות-יתר? ואם לא צריך להתייחס או לפרש, אז מתי כן? ומתי כן מתרחשת דרמה רגשית בחוץ? אף פעם?

אם אני כולי רוחשת ברגשות מבעבעים בעוד שהאנשים סביבי…. האנשים סביבי מה? אני לא יודעת. מה הם חושבים עלי או מרגישים כלפי, מה הם מרגישים זה כלפי זה.

בשבוע הקודם לא הייתי בלימודים כי לא הרגשתי טוב. שוחחתי בטלפון עם חברתי מהלימודים כדי להתעדכן מה היה. שוחחנו שוב השבוע בערב שלפני יום הלימודים, והיא זרקה לי פתאום שאחד הסטודנטים פתח קבוצת ווטסאפ מצומצמת. כלומר, נפתחה קבוצת ווטסאפ חופרת של כל הסטודנטים בכיתה. אבל הוא החליט לפתוח איזו קבוצה מצומצמת (של "יחידי סגולה" מאאאאגניבים?)  כמפלט הומוריסטי שכזה מהקבוצה הגדולה ההיא. היא אמרה לי שהוא צירף אותה לקבוצה וגם את החמוד ועוד שתיים שהן מסתובבות תמיד עם החמוד והן ידידות שלו (הם מאותו אזור מגורים), וגם אני קצת הסתובבתי איתן, ואחת מהן גם לוקחת אותי בטרמפ הרבה פעמים ושוחחנו הרבה, גם על דברים אישיים מאוד שלה. אז אנחנו קבוצה קצת יותר מגובשת מהאחרים. אנחנו יושבים באותו אזור בכיתה ואנחנו לפעמים יושבים יחד באוכל. והכל באווירה נינוחה ונעימה. והוא צירף גם עוד אחת, שאני פחות הכרתי באופן אישי.

אבל האיש הזה לא הזמין אותי לקבוצה. למרות שאנחנו משוחחים וצוחקים ובקשר סבבה, גם אם לא מאוד קרוב. והוא דווקא כן הזמין את חברתי מהלימודים, למרות שבעצם אני מכירה אותם יותר טוב ממנה. אני זוכרת שבהתחלה היא שאלה אותי אם אני והחמוד מכירים מלפני הלימודים, כי היא ראתה איך שהוא כל הזמן ניגש אלי ומדבר איתי ומציע לי ללכת יחד לאכול ולפה ולשם (זה כבר פחות קורה בעת האחרונה, ואני לא בטוחה אם בגללי או בגללו). אבל עכשיו דווקא אותה צירפו לקבוצה ואותי לא. בכל אופן, אז היא סיפרה לי שהוא פתח את הקבוצה הזאת ושהיא לא מבינה למה הוא לא צירף גם אותי, ושהיא תגיד לו לצרף אותי.

קשה לי להסביר מה הרגשתי לשמע המידע הזה. הוצפתי רגשית – תחושה חמוצה וכואבת שצבטה לי חזק בבטן. באופן לחלוטין לא רציונלי ותוך מודעות להגזמה שבכך – הרגשתי שזו טראומה רגשית בשבילי, ממש כך. זה נגע בי בנקודה מאוד רגישה ושברירית. הרגשתי דחויה. left out. מאוכזבת. עד אז החוויה החברתית בלימודים הייתה דווקא חוויה מתקנת – קיבלתי תגובות חמות של חיבה מכל עבר, אנשים יוזמים שיחות איתי, מחייכים, מחפשים את קרבתי, והכל די זורם ונעים. וגם מצאתי חברה טובה שאני והיא כל הזמן נמצאות ביחד. זה הפתיע אותי לטובה. הרגשתי כמעט נורמלית  🙂

ועכשיו, הרגשתי שזו הפעם הראשונה שאני חווה שם דחייה חברתית. זה זרק אותי למקומות אפלים ועצובים מהעבר. חשבתי שמחבבים אותי – והנה, עובדה, מעדיפים שלא אהיה בקבוצה… אז מה זה אומר על מה שחושבים עלי? מה זה אומר עלי?

לא אמרתי לחברתי מהלימודים את כל זה, כמובן (והיא לא יודעת על העניינים הנפשיים שלי, לא סיפרתי לה). אמרתי לה – אה, לא נורא, לא משנה… לא קריטי… לא צריך לבקש שהוא יצרף אותי, מה שהוא רוצה…. כאלו דברים. כשמבפנים השתלטה עלי עצבות כבדה. כמובן שגם הביטחון העצמי שלי קרס.

למחרת בלימודים כמו תמיד התחלנו אני וחברתי את הבוקר בקפיטריה עם קפה ולאחר מכן שמנו פעמינו לכיוון הכיתה. פגשנו שם מחוץ לכיתה את ההוא שפתח את הקבוצה. קצת דיברתי איתם ואז נכנסתי לכיתה לשים את התיק וחזרתי. הם בדיוק דיברו על הקבוצה והוא אמר משהו על לצרף אותי. וראיתי אח"כ שהיא צירפה אותי לקבוצה. בשיעור כתבתי לה בווטסאפ: "את ביקשת מ____ להוסיף אותי לקבוצה?… כי לא צריך שיוסיף אותי מתוך אי נעימות או כ"טובה"…. אם לא רצו להוסיף אותי, אין בעיה…". היא ענתה: "אה לא חחח, לא היה לו את המספר שלך… זה היה ספונטני כשהוא פתח את הקבוצה + אימוג'י נורא צוחק". אבל ביני לבין עצמי תהיתי איך לא היה לו את המספר שלי? יש את המספרים של כולם בקבוצה הגדולה בווטסאפ… בהפסקה שאלתי אותה עוד איזה משהו על זה, והיא אמרה לי להפסיק להתעסק בזה בטון של נזיפה משועשעת רכה ואוהבת ("אור! אויש, די!").

אח"כ במהלך השיעור הרגשתי שהחמוד צוחק ומגחך עלי יחד עם ההיא שאני נוסעת איתה בטרמפים. קלטתי הבעות פנים מחויכות ביניהם, כמה מילים, אחרי שדיברתי בכיתה, והוא דיבר אחרי. יכול להיות שזה בכלל לא היה קשור אלי. יכול להיות שהוא בכלל צחק על עצמו, על מה שהוא אמר, או שזו הייתה בדיחה פרטית ביניהם. ובכלל, לאחרונה זה פתאום נראה לי ככה, שהוא התרחק ממני ומסתכל עלי אחרת. קודם הוא היה ממש חמוד ודאגן ומתעניין ומצחיק בצורה חמודה ומשתפת, ועכשיו הוא פתאום נראה לי יותר ציני ולגלגן וביקורתי ומרוחק וחסר סבלנות. ואולי זה לחלוטין אצלי, הירידה בביטחון העצמי שלי והתחושה הפחות טובה שלי עם עצמי, שבעטיה אני "קוראת" אחרת גם את הסביבה, נותנת פרשנות שלילית אוטומטית נגדי. וגם אני אולי יותר מתרחקת מאחרים כי מרגישה פחות "ראויה" להם וליחס שלהם ולהיות חלק מהם, וגם נמנעת כי פוחדת מדחייה. לא יודעת. התחלתי להיות פרנואידית. חברתי ללימודים ישבה כרגיל לצדי. כתבתי לה בווטסאפ: "נראה לי שלפעמים צוחקים עלי". היא ענתה: "ולי נראה כאילו יורדים עלי כי אני לא טובה בלימודים" והוסיפה: "אף אחד לא צוחק עלייך" עם אימוג'י נשיקה.

אח"כ בהפסקה אחת בין השיעורים דיברתי קצת עם ההיא שגם הוכנסה לקבוצה, שאני קצת פחות מכירה. היא ממש חמודה. דיברנו על הלימודים והיא אמרה לי שהיא חושבת שממש היה מתאים לי ללמוד את התחום שהיא עוסקת בו. היא אמרה: "בגלל שאת…" וניסתה למצוא את המילה הנכונה לתאר אותי. היא מצאה: "בגלל שאת חופרת" והוסיפה הסבר שהכוונה לא במובן השלילי אלא החיובי. כנראה התכוונה לכך שאני נכנסת לפרטים הקטנים, דקדקנית. חופרת… צחקתי ואמרתי לה שאני אכן חפרנית מדופלמת. אבל מבפנים לבי נחמץ. זה מה שחושבים עלי. שאני חופרת. מעיקה ומייגעת. וזה אכן מה שאני.

בצהריים אני וחברתי ישבנו לאכול בקפיטריה. אמרתי לה שאני מרגישה לא נעים שצירפו אותי לקבוצה כי אולי לא רצו אותי שם, ולא נעים לי שעכשיו הם לא יכולים לרדת עלי שם על כמה שאני חופרת… היא פתחה עלי עיניים שאפסיק, שזה לא נכון, צחקה. אמרתי לה שיש לי דוקטורט בפולניות, ושזה רק קצה הקרחון. היא אמרה לי בתגובה משהו כמו: "איך את בכלל קמה מהמיטה בבוקר?". עניתי לה: "בקושי". בראשי נזפתי בעצמי על כך שאני סתם מציגה בפניה את עצמי באור לא מחמיא, חלשה ויורדת על עצמי, דימוי עצמי נמוך והלקאה עצמית.

כשסיפרתי לה שההיא אמרה לי שאני חופרת, זה הזכיר לה שהיא רצתה לספר לי על משהו שבן הזוג שלה אמר עלי, איזו הערה מצחיקה. היא אמרה שכשדיברנו בטלפון היא שמה אותי על רמקול, כך שבן הזוג שלה שמע אותי מהחדר השני. וכשהיא סיימה את השיחה בן הזוג אמר לה: "וואו, החברה שלך מדברת הרבה!". אני לא יודעת למה היא סיפרה לי את זה – האם רק כאנקדוטה משעשעת, או כדי להסב תשומת לבי לכך שאני מדברת יותר מדי או מהר מדי. הרגשתי שזו עוד מכת פטיש על הראש שלי באותו יום. עניתי לה מיד שבאמת יש לי מין צורת דיבור אינטנסיבית ונרגשת כזו… ומדברת מהר, עם המון מלל…. פעם הייתי מדברת אפילו יותר מהר, עם השנים נהייתי מודעת יותר לזה ומיתנתי…. ככה זה, יש לי המון מחשבות בראש, המון מילים… (אגב, יצא לי לשמוע לאחרונה הקלטה של עצמי מדברת – טראומה!).

כל זה הוסיף לי לתחושת העצב המריר. הנה, האמת נחשפת… כל האהבה שקיבלתי עד כה הייתה אשליה…. וזה בגללי. אני הורסת. ההתנהגות שלי גורמת להם לחשוב עלי כך, להסתייג ממני… בדרך חזרה מהקפיטריה לכיתה, אמרתי לה שאני לפעמים מרגישה/חוששת שחושבים שאני מוזרה… היא הביטה בי וחייכה חיוך רחב, מין חיוך כזה מאוזן לאוזן, גם העיניים שלה חייכו. לרגע חששתי שזה חיוך מרוצה, שהחשיפה של חוסר הביטחון העצמי שלי והחולשה והסבל שלי, מסייעת לה להרגיש יותר טוב לגבי עצמה, לגבי הספקות העצמיים שלה. שהחולשה שלי מחזקת אותה. (פרנואידית?). או שהיא צוחקת עלי – הנה עוד מישהו צוחק עלי – עוד הנפת פטיש לכיוון הפרצוף המגוחך שלי. שאלתי אותה למה היא מחייכת, והיא ענתה: "כי כולם מתים עלייך!". לא יודעת. אולי היא חייכה כך כי היא הופתעה שאני מרגישה כך. עברו בי מחשבות – אני לא יודעת מה זה אומר שכולם מתים עלי. מי זה כולם. ולמה הרגשתי שהיא צוחקת עלי. אולי היא צוחקת עלי. למה כולם צוחקים עלי. אין לי מושג מה חושבים עלי. ולמה בכלל הרגשתי רגשות כאלו עמוקים כלפי החמוד ההוא. ולמה הם אוהבים את חברתי ללימודים יותר משהם אוהבים אותי. כן, ברור שעלו בי גם רגשות קנאה.

אחרי כל זה חששתי שאולי יותר מדי חשפתי בפניה את הקלפים שלי, את החולשות, ושזה אולי גורם לה להרגיש יותר טוב עם עצמה. שהזמנתה לקבוצה ה"סולידית" והקריסה-בהילוך-איטי שלי מול עיניה – שיפרו את הביטחון העצמי שלה. אני לא בנויה למשחק החברתי ואני לא טובה בו. אולי דווקא חשיפת חוסר הביטחון והספקות העצמיים שלי היא שמבריחה אנשים ממני או גורמת להם להירתע ממני. אולי באמת אהבו אותי קודם ורצו בקרבתי, אבל ברגע שהתחלתי להחצין את הספקות וחוסר הביטחון והנפש המגומגמת, או מה שזה לא יהיה, הם הניחו לי לנפשי והלכו לשחק עם ילדים מאאאגניבים וכיפיים יותר.

היא בחורה ממש חמודה ומקסימה ונשמה טהורה, ואני אוהבת אותה ונהנית מהקשר איתה ומהשיחות איתה. ברור לי שאין לה שמץ מהכוונות ה"זדוניות" שייחסתי לה במחשבות הפרנואידיות שטסו לי בראש באותו התקף חוסר ביטחון אקוטי. נכנסתי למצב מוזר מאוד. מגננה מוגזמת של חיה פצועה.

אז צורפתי אחר כבוד לקבוצה, ויש שם קצת צחוקים ושיגועים ואני גם כותבת קצת ומגיבה, מנסה להתנהג כאילו "הכל בסדר". ואולי באמת הכל בסדר. הרי אמרנו, כל הדרמה בראש שלי, לא? כולה קבוצת ווטסאפ. ואולי לא הייתה שום סיבה מיוחדת לכך שלא צירפו אותי, הוא פתח את הקבוצה בסה"כ יום או יומיים לפני כן. אולי אין לכל זה שום משמעות מיוחדת, ואני היחידה שמקדישה לקבוצה הזאת כ"כ הרבה מחשבה ומשמעות חברתית ואישית. אבל, אולי יש לזה משמעות חברתית. אולי יש משמעות לכך שהוא לא צירף אותי יחד עם כולם בהתחלה. ואולי זו רק סיבה טכנית, כי היה לו ב"שלוף" את המספרים של כולם, ואת שלי לא היה לו. למרות שאם רוצים, מוצאים… כאמור היה את המס' שלי בקבוצה, וגם לחברתי יש את המס' שלי, הרי אפשר לבקש ממנה… אבל שוב, אולי גם הוא לא השקיע בזה יותר מחשבה… וברור שאני סתם מעצימה את העניין הרבה מעבר לפרופורציות הנכונות….
בכל אופן, אני משתדלת בקבוצה לא לכתוב יותר מדי, לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, לא "לחפור". אני מרגישה שיש קודים ונורמות שאני לא מכירה…

אני יודעת שהטעות שלי בכל זה היא עצם ההתעסקות במה שאחרים חושבים עלי והחשיבות והמשמעות שאני מייחסת לזה. יש את המשפט הזה: "מה שאחרים חושבים עליך – זה לא בעיה שלך". וכמובן יש עוד אלפי דברים שנכתבו בנושא… הפתרונות לקרוסלת המחשבות שנתקעתי בה הם הרי קלישאות לעוסות וידועות, אבל לא תמיד זוכרים את התובנות, וחשוב לשמוע את זה שוב ושוב, להיזכר, להפנים, להבין שנסחפתי הרחק ללב האוקיינוס הגועש ושהגיע הזמן לחזור לחוף.

הנה, למשל, גיגלתי ומצאתי את הקטע שלהלן, מצטטת קטעים נבחרים:

 


"על מה אחרים באמת חושבים?
האמת היא שאין שם אחרים "שחושבים", מי שחושב באמת זה בעצם אתה.
לאף אחד אין קוד כניסה למוח שלך, אף אחד לא יכול לפטפט איתך שם בפנים, מי שעושה את זה הוא רק אתה.
השאלה "מה אחרים יגידו עלי?" או "מה אחרים יחשבו?" נובעת מהפחדים שלך, מההערכה העצמית שנבנתה ועוצבה בילדותך על ידי הוריך ושות'.
קיימות אצלך תבניות חשיבה קבועות מראש על מה ש "אחרים" חושבים עליך או על מה שהם עלולים לומר. אתה מקשיב לקולות הללו שוב ושוב בראשך, בדמיונך ומרוב שזה נראה לך אמיתי אתה מתחיל להיות משוכנע שזה באמת מה ש -"הם" חושבים עליך ושזאת מציאות קיימת… הרי אתה לא ממציא דברים, לא?
האמת היא שאם תביט לאחור לאורך חייך תבחין שפחות מ 1% ממה שחשבת לגבי מה שאחרים חושבים עליך קיבל התאמה כלשהיא במציאות. 99% מזה היה ונשאר רק בראשך, בדיאלוג הפנימי בינך לבין עצמך.
אנחנו לא זקוקים "לעולם" שיקלקל אותנו, אנחנו עושים עבודה טובה בעצמנו.
תחשוב כמה זמן ומשאבים היית מפנה לעיסוקים מהנים ומקדמים אם היית מצליח להתעלם ממה "שאחרים" כאילו יחשבו עליך בעתיד או חושבים עליך בהווה.
לאיזה הישגים היית מגיע אילו מה שיחשבו עליך לא היה גורם במשוואה?
השאלה מה יחשבו עלי? מגיעה מתוך פחד. פחד מכישלון, פחד מהצלחה, פחד מגדילה, פחד מאכזבה, פחד שלא יאהבו אותך, פחד מביקורת ועוד סיפורי אלף לילה ולילה אחרים…

בדרך כלל אינך שם לב, אבל אתה כמו מפעיל מיומן וטבעי של תיאטרון בובות וירטואלי. אתה מדמיין בובות שנקראות "האחרים" ואתה כל הזמן מדובב אותן, אתה מכניס להן מחשבות ומילים לפה ומדבר במקומן. הצגה שלמה מתחוללת בראשך ולא רק שאתה משתף פעולה איתה וצופה בה, אתה הוא היוצר והמפעיל של ההצגה ואתה גם הקהל הפרטי והנאמן שלה. אתה יוצר הצגה מיותרת וגם רוכש כרטיס שעולה לך המון להצגה האישית המתישה הזאת.

כמה טיפשי וכמה נכון.

מיליוני אנשים מנפישים דמויות במוחם באופן אוטומטי במהלך היום. אותם האנשים שאתה חושב שחושבים עליך, חושבים גם הם שאתה או מישהו אחר חושב עליהם.

וגם אם זה נכון ובאמת מישהו חושב עליך משהו או אומר עליך משהו, אז מה?

הצירוף הוא שתי מילות הקסם – "אז מה?"

אז מה? פשוט אומר שאני מקבל את עצמי כפי שאני, לא חשוב לי באמת מה אחרים יחשבו או יגידו, אני אותנטי עם מי שאני וזאת המיוחדות שלי.

אז 99% אחוז ממה שיחשבו או יגידו עליך נמצא רק בראשך ולאחוז הנותר אתה יכול לומר בחיוך רחב… אז מה??

התחל להיות מודע לפטפוט הפנימי שלך, ברגע שאתה קולט שאתה בסרט פנימי, שנה את הסרט, זה כל כך פשוט. אתה לא חייב לצפות בתוכניות שלא בא לך לצפות בהן, יש לך את השלט בידיים, השלט הוא היכולת לכוון את המחשבה שלך לאן שאתה רוצה. היכולת לשנות תסריטים פנימיים, לשנות דמויות, לשנות טקסטים, לשנות מבטים, לשנות התנהגות, אתה הוא הבמאי של הסרטים הפנימיים שלך.

התחל לשחק עם הדמויות, אל תיתן לדמויות לשחק בך.

מה שאחרים חושבים עליך זה מה שאתה חושב על עצמך.

מה שאחרים אומרים עליך זה מה שאתה אומר לעצמך.


סוף ציטוט.

זהו, הוצאתי את זה. למי ששרד/ה עד כאן – תודה על ההקשבה 🙂

 

 

מבליחה, מצ'וקמקה, בוקה ומבולקה

אז משום מה הרגשתי יותר בנוח לכתוב אתמול פוסט דווקא בבלוג הישן, אבל מוצאת לנכון לשים כאן קישור לשם:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615006

והנה ככה נשמרות אחידות ועקביות כלשהן…

אולי שם אכתוב את הפוסטים המקטרים והמתמוטטים והאבודים יותר? אלו שהם "סתם" דיבור ספונטני, חשיבה בקול, הוצאת קיטור, התפזרות רעיונית, אוננות מילולית, שליחת יד בציפייה לפגוש יד אוהדת מושטת בחזרה?… וכאן אכתוב את הפוסטים היותר קוהרנטים ושנכתבים על נושא מסוים?

אבל רגע, ואם ישראבלוג ייעלם ואז הקישור הזה לא יעבוד? אז אולי בכל זאת אעתיק את הפוסט לכאן, הנה:

 


הא!
כאן.
ולא בבלוג החדש כי
הבלוג החדש יפה ומסודר
ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה.
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים…).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה… כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה… אחרת…

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

 


 

אז עכשיו אני חושבת בקול גם בבלוג הזה כאן, והוא כבר פחות חינני וסדור ופיוטי ומהודק ובטוח בעצמו, ומתחילים להצטמח בו עשבים שוטים של מלל מגובב ומיותר, לשלשת מילולית, קושי להפריד בין עיקר לטפל, פירוט יתר, חשיבה עקרה מעגלית, נימה אפולוגטית ונטייה לאובססיה,

והנה, 

.i might as well declare: OCD! OCD! OCD! and get it over with

עצרי. הירגעי.

בסוף מצאתי את ההקלטה של הקטע המוסיקלי היפה. עכשיו נשאר לברר מה הוא בדיוק.

מה עוד?

בתחילת החודש חטפתי את הוירוס הזה שמסתובב והייתי עם כאב גרון עז והצטננות. הגרון כל כך כאב שאפילו לנשום דרך הפה הכאיב (כמו לבלוע נייר זכוכית ולגרגר אותו בגרון), אז השתדלתי לנשום דרך האף, שהיה חצי סתום, אז נשמתי דרך נחיר אחד, וכך במשך כמה ימים הפקתי קולות נשימה מקסימים של דארת' ויידר. נשארתי בבית שלושה ימים, חזרתי לעבודה, כמעט נעלם לי הקול, ואז זה עבר.

מאז שהבנתי עד כמה ההתלהבות שלי מהחמוד בלימודים לא קשורה למציאות, החיים נהיו אפורים יותר ופחות מרגשים אך גם ממוקדים במושאים מציאותיים יותר, אז מה טוב. גם בשבוע שעבר וגם היום היה לי איתו טרמפ בדרך חזרה מהלימודים. פעם נרעדתי ברטט התרגשות רק למחשבה על הזכות לנסוע איתו, ובמציאות זה היה נורא רגיל והשיחה השתרכה לה בעצלתיים משמימים. הקיצר, איזה כיף כשהכל מציאותי יותר. הידד למציאות! שיר הלל למציאות! הלאה הרגש הלא רלוונטי והלא פרופורציונלי והמעיד על חסכים ועל השלכות ועל אישיוז! הלאה האישיוז! אישיוז הביתה! קישטא אישיוז! הרציונל לשלטון! הדימוי העצמי הנמוך מת, יחי הדימוי העצמי הבריא והיציב החדש! שעוד מעט יגיע, ממש אוטוטו, השמועה אומרת שהוא כבר בכניסה לעיר, ואם אין פקקים אז זה עניין של כמה דקות, הנה אני כבר שומעת את הסירנה, אה, רגע, למה סירנה? מה זה הרכב הזה? למה אמבולנס? ואנשים בחלוקים לבנים? מה הם כל כך חמורי סבר? אני בסך הכל מתרוצצת בחוץ בעירום ורוקדת לצלילי שיר עם רומני שמתנגן אך ורק בראשי! אההה, רגע, אני קופצת לבלוג המקביל, הקירות שם מרופדים… מיד אשוב…

נימוחה


בשבע וחצי בבוקר בחלל הקפיטריה הריק כמעט

מתנגן:
Owner of a lonely heart
(much better than a)
Owner of a broken heart
ואני מתרוננת לַצלילים,
הד מן העבר המבטיח, הנה הנה החיים תכף קורים,
אני כאן, אני קיימת,
ודאי קורים, קורים דברים, כשקיימים,
כשבאמת קיימת – אני קורֵית, והם באים,

לבד לבד לבד בשעת בוקר מוקדמת
עדיין יכולה להיות
אפופת התרגשויות ילדותיות

פתאום חלומות נקווים לרגליי,
מתעבים כעננים,
נושאים אותי קצת מעל הקרקע,
פוסעת על אוויר,
אני רכה

אחר כך, כשכבר באו האנשים סביבי,
מפזרים קצוות חוטים של קשר אנושי,
רחקתי לגלקסיות רחוקות
ושרתי לעצמי:

תראי איך האהבה עושה אותך כל כך נימוחה
ממש בכפית לאסוף אותך
לתוך הלוע השחור
היישר אל נקודת האל-חזור

ברוכה הבאה לבלוג חדש-ישן

תתחדשי על משכנך החדש, אור. וכן, מותר לך לדבר אל עצמך! כי המקום הזה כולו שלך, וזה פאקינג בלוג, ואת יכולה להתחרע כאן על מה וכמה שבא לך. למשל – הנה אני כותבת את המילה "זנגוויל", סתם כי בא לי, וזהו! אז יופי לך! טרה לה לה! וגם המילה "חרגול"!

חשבתי לכתוב בכותרת "ברוכים הבאים / ברוכות הבאות", אבל אני לא מתיימרת לברך קוראים, בינתיים אני יודעת רק שאני כאן ותו לא… וכן, יש לי קטעים פולניים קשים – יוצאת מנקודת ההנחה שאני לבד כאן ושיכול להיות שאף אחד לא יקרא כאן או יגיב לי או יתעניין… בהחלט יתכן שזה מטופש מצדי לחשוף את הצד הפולני המעיק הזה שעשוי להרתיע אנשים. ואמנם, קודם כתבתי פסקה פולנית אחרת, שבצעד בריא החלטתי למחוק – אבל רק כדי לכתוב במקומה את הפסקה הפולנית הנוכחית. הפולניוּת מרימה ראש היכן שרק ניתן. אז ממקום מאוד בוגר ומכיל אני מאפשרת לצד הזה להתבטא. ברור שזה עניין לא פתור אצלי, וחרדת הדחייה שלי מעסיקה אותי גם ביומיום. אז הנה היא גם כאן. הו, שלום לך. אוהבים אותך חרדת דחייה! בחיים לא נדחה אותך! נמעך אותך בחיבוק אוהב עד שתביני שלא ננטוש ושתמיד תמיד… אבל איך שתרגישי בטוחה – הא הא! – ברגע שתירגעי ותזרמי כמו מפל שוויצרי, אז נאבד עניין, ונלך לדבר עם אנשים אחרים! וואהה וואה הא הא!!!

מוזר לי לכתוב כאן. זה כמו הלילה הראשון במקום מגורים חדש. לוגיסטיקת המעבר מעיקה, אם לא טראומתית-משהו. האינטראקציה עם המובילים כשלעצמה עלולה להוביל להתפוררות ספונטנית של העצבים (תמיד כדאי לקחת עצבים ספּייר בתיק). ואז, בסופו של יום המעבר, מחפשים את נחמת המיטה, אך עדיין אין תחושת שייכות של "בית"; הבית הוא מקום זר מלא סימני שאלה, קירות חשופים, חללים ריקים וקרטונים. צלילי הלילה עדיין לא מוכרים, לא צפויים. השכנים בגדר תעלומה. ופתאום כבר שום דבר לא ברור. מי אני, לאן אני שייכת, למה אני כאן בכלל, מה צריך לעשות. אין את שגרת הבית, צריך לבנות מחדש. זהות בהתהוות. ואם אני מנסה ללחוש לעצמי כמה מילים מרגיעות, הן מהדהדות ברחבי הבית הריק, תופסות תאוצה מעגלית הולכת וגוברת וחוזרות אלי כמו בומרנג רועם: "זנגוויל וויל וויל וויל וויל…. חרגול גול גול גול גול…", היישר לפרצופי העוטה הבעת deer caught in the headlights (ההבעה הסקסית הידועה שלי).

Home Sweet Home.

אם הבית מתעצב בדמותי, ואם אני מתקשה ומהססת ואף לפעמים חשה חסרת אונים בעיצוב ובסידור הבית – מה זה אומר על עצמי, על הווייתי? אולי זה אומר משהו קצת מפחיד, על משהו שחסר בי, או מבולבל. ולכן, אולי בכלל לא כדאי לאנשים להתארח אצלי? כי הם ירגישו אי נוחות? אולי את אי הנוחות שלי? אבל אני אוהבת אותם ורוצה להתאחד עם הנשמה שלהם לנצח נצחים!!! אכן קונפליקט.

בלוג חדש הוא לכאורה גם הזדמנות לפתוח דף חדש, אם ברצוני להשאיר מאחור משהו מעצמי שהכביד עלי או שאני מרגישה שעדיף לי בלעדיו. בינתיים אני מביאה את עצמי לכאן בדיוק כפי שהייתי שם, בישראבלוג, ואני תוהה אם זה נכון וטוב לי. כל כך בקלות אני יכולה להמשיך לרדת על עצמי, להתנצל בלי סוף. את זה, למשל, כדאי להשאיר מאחור. ואולי אני יכולה להביא לכאן צדדים שלי שפחות חשפתי בבלוג הקודם, או שנתתי להם פחות ביטוי. ואולי אני יכולה לרדת כאן 20 ק"ג, ואז בכלל לא תזהו אותי. אין ספק, האפשרויות אינסופיות.

אני עייפה. לא רק אני הייתי עייפה היום. נדמה שהעייפות וחוסר הכוחות אפפו את רוב האנשים בהם נתקלתי היום. סחבתי את עצמי בכוח ללימודים. לא היה לי חשק. בקושי נגעתי בשיעורי הבית. בעיקר מפאת חוסר זמן (הסופ"ש מיועד להכנת שיעורי בית, והפעם הוא הוקדש להתעסקות עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי), אבל גם לא היה לי חשק בכלל להכין אותם הפעם. בבוקר ממש ממש ממש רציתי להישאר בבית, אבל הכרחתי את עצמי לצאת. היום עבר בסדר, מפוהק. רוב הזמן בהיתי בבחור הזה שמשום מה קיומו מסב לי ריגוש כלשהו, מחמם לי את הלב. בהתחלה התלהבתי שהוא התייחס אלי, אחרי זה הרגעתי את עצמי, וכרגע אני בקושי מתייחסת אליו. מעדיפה להקדים תרופה למכה. זה היה גם ככה חריג ומוזר שהוא התייחס אלי, אז במקום לפנטז שנהפוך לידידי נפש, עשיתי בשבילו את עבודת ההתרחקות. נראה לי שהוא באמת פחות מתייחס אלי ומסתובב יותר עם אחרים. אין פלא, אני באמת נראית זוועה והשמנתי. אבל היה לי נחמד לבהות בו היום. הוא התלבש בצורה ממש חמודה. ושמתי לב שהזרועות והידיים שלו יפות, והאצבעות נראות עדינות. טבעת הנישואין מוסיפה לו חן. שיערו נראה רך, תספורת חמודה. והוא אומר דברים שנונים ומצחיקים, ניכר שצורת החשיבה שלו מיוחדת. אני רואה בו יופי שמרגש אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שיש לי נטייה להשליך על אחרים איזו פיוטיות יצירת מוחי. אהממממ.

יש לי את זה לא רק עם דמויות גבריות. אני מפחדת באופן כללי להתלהב יותר מדי מקשרים חברתיים חדשים, לכנות אותם מהר מדי קשרי חברוּת. לאהוב יותר מדי. חוששת שאני מבריחה אנשים ממני. שרגע אחד הם איתי, וברגע האחר פתאום כבר לא. יש לי חברה בלימודים. נוצר ביננו קשר די קרוב, אנחנו כל הזמן מסתובבות ביחד, וניכר שהיא אוהבת אותי ומביעה כלפי חום וחיבה. אבל אני עדיין פוחדת. שמשהו בי יגרום לה לסגת.

אז כן, אור, להתעשת! סנטר למעלה! להישיר מבט! להרגיש טוב עם עצמך, להתקדם קדימה! לחייך בקלילות, לא לפתח תלות בקשרים עם אנשים אחרים! הם קולטים את זה וזה משדר חולשה! להיות – א ד י ש ה !!!!!!!

הקיצר, צ'מעו, מצדי תיכנסו לבלוג או לא, תגיבו כאן או לא, תתעניינו או לא, ממש לא אכפת לי, אני יש לי עולם שלם ומלא משלי עם עיסוקים ותחביבים ותחושת זהות עצמית מגובשת ויציבה וחיים חברתיים עמוסים ונורמטיביים ועבודה אינטנסיבית, והאמת היא שעם כל החיים התוססים האלו בקושי נשאר לי זמן לתחזק בלוג, לא כל שכן לרפרש כל דקה לבדוק אם הגיבו לי, נראה לי בכלל שהפעם הבאה שיתפנה לי זמן להיכנס לבלוג הזה תהיה רק כשאצא לפנסיה, רק אז אולי אגיע לזה…. או מחר. נראה. מה שיבוא קודם.

לילה טוב!

אור