בשורות מעודדות

אתמול האונקולוג הגיע לאבא שלי ועדכן אותנו.
אמר שיש כדורים יעילים לטיפול ממוקד בסוג הסרטן הזה (מוטציה של סרטן ריאות שיש ל-5% מהחולים בסרטן ריאות), והם אמורים לחסל את הגידול והגרורות. התרופה נמצאת בסל הבריאות.
נתחיל את הטיפול בימים הקרובים, ברגע שיגיעו הכדורים (מחכים למרשם מרופאת המשפחה שאמור להגיע היום, ואז מזמינים אותם ולוקח כמה ימים כנראה).
האונקולוג היה אופטימי ואמר לנו שיהיה בסדר.
אני לא ממהרת להיות יותר מדי אופטימית כי אני לא רוצה להתאכזב. לאט לאט. נחכה ונראה.
אלו בשורות מעולות.
בינתיים אבא שלי עוד לא יכול לחזור הביתה, אבל אני מקווה שכשמצבו ישתפר והוא כבר לא יהיה במצב "סיעודי מורכב", יוכל לחזור הביתה.
אמנם ברור שהוא לא יחזור להיות איך שהיה לפני כן. ועד עכשיו לא יודעים מה גרם לאירוע הפרכוס שהיה לו לפני כמה ימים. מקווה שזה היה חד-פעמי ולא יקרה שוב.
המשפחה מדווחת לי שמצבו הקוגניטיבי השתפר, שהוא יותר ויותר חוזר לעצמו, פחות מבולבל והזיכרון יותר טוב, אם כי עדיין לא מאה אחוז. מקווה שימשיך להשתפר גם מבחינה זו.

חדשות טובות בגזרה אחרת – הצלחתי להתקדם עם המטלות שצברתי בלימודים, הגשתי כמה מטלות והמצב יותר טוב גם מבחינה זו. נשארו לי עוד כמה חובות, אבל הלחץ ירד. תכננתי להשלים ולהגיש עוד שתי מטלות ביום שבת האחרון, אבל זה לא קרה בגלל מצב החירום של אבא שלי שאילץ אותי לנסוע לבי"ח. לא נורא. המורה של הקורס הזה ממש נחמד, אמר שימשיך לחכות לזה ושזה בסדר גמור. כשכתבתי לו בהתחלה שכבר חשבתי לפרוש מהקורס, ענה לי לא לוותר, הוא יחכה בסבלנות שאגיש כשאוכל…

נפשית ופיזית עברו עליי ימים קשים. בעיקר בגלל אבא שלי אבל לא רק, היו עוד דברים שהטרידו אותי. המצוקה הנפשית הובילה להתקף זלילה חולני שגרם לי להרגיש זוועה פיזית. זה היה נורא. אבל מקווה שעכשיו אתאזן.

נראה לי שלא יצא לי לספר כאן – אחרי שכבר סוף סוף החלמתי לגמרי משני הנקעים החמורים שהיו לי בקרסוליים, וכבר חזרתי להליכות מהירות של שעה בחוץ מבלי שהקרסוליים בכלל התנפחו, יש קצת רגרסיה בעניין הזה. לפני כשלושה שבועות נפלתי ברוב כישרוני במדרגות הבניין, אבל בעלייה, לא בירידה. זה היה אחרי יום ארוך ועמוס והייתי עייפה אז כנראה לא הייתי בשיאי… לא הרמתי את הרגל מספיק גבוה והיא נתקלה במדרגה ומעדתי. נפלתי קדימה ועצרתי עצמי בידיים. לא הרגשתי עיקום או קיפול בקרסוליים, והמשכתי כרגיל. אבל מאז הקרסוליים חזרו להתנפח 😣 ואני חשה שם אי-נוחות, קצת מיחושים, מוגבלות כלשהי בתנועה וקושי ללכת מהר, אז כנראה שבכל זאת נגרם איזשהו נזק 😟
הייתי אצל אורתופד ונתן לי הפניה לאולטרסאונד לבדוק מצב גידים ורצועה, קבעתי לעוד כשבוע וחצי.
אני מקווה שזה יעבור עם הזמן, כמו שזה עבר בפעם הקודמת, אז זה היה הרבה יותר חמור… אם כי השאלה היא אם הנזקים החוזרים משפיעים לרעה על ההחלמה… טוב, נראה, יהיה בסדר…

ושוב תודה על החיזוקים שלכם בפוסט הקודם, אני אוהבת אתכם.

הא, שוב הלילה, ופיפסים מסתובבים לי בין הרגליים

ושוב כל זה וזה…
הפסיכולוגית אמרה, וצודקת, שזה בסדר שלפעמים לא מבינים דברים ואנשים לגמרי, זה שאני מרגישה שלא מבינה דברים, וזה שמרגישה שאולי לא מבינים אותי, זה בסדר, וככה זה גם אנשים אחרים, אולי נראה לי שהם מבינים אחד את השני לגמרי, אבל זה לא, פשוט לא אכפת להם מזה כמוני, הם מחליקים את זה וממשיכים הלאה, לא מתעכבים על כל פיפס.
פיפס, פיפס, פיפס. אני אוהבת פיפסים. החיים שלי מורכבים מפיפסים, נראה לי. האם פיפסים הם משקולות כבדות קשורות לקרסוליים? אם כן, אז כן, החיים שלי פיפסים. למשל ימי החג שחלפו להם כמעט בלי עשייה בכלל, פשוט לא הייתי מסוגלת, כבדות שכזו, נסיגה אל בסיס האם, התכנסות כי בחוץ הכלום חוגג, כך ההרגשה לפחות. ככל שיותר אעשה דברים, כך ארגיש יותר את הכלום. אך אם אתכנס פסיבית לקיום מינימלי, לא ארגיש אותו כל כך חזק, אנוח.
בטח אין לכם מושג על מה אני כותבת ומה אני רוצה בכלל.
אולי אפשר לסכם את זה בפשטות במילה "דיכאון", והנה לכם, מילת קוד מובנת, אבל אני עדיין לא בטוחה שהיא מביעה הכול. זה מוזר. נההה, זו סתם חשיבת-יתר שמסבכת דברים פשוטים. אבל לעשות דברים רק לשם עשייתם? יש בזה משהו… חסר. לי, כלומר. יש בחיי היומיום משהו חזרתי מאוד שמטריד אותי, אז נמנעת כדי לא לחוש את מועקת החזרה. בכל מקרה, אני חיה במעגלים.
ובכלל לא התכוונתי לכתוב על זה. התכוונתי לכתוב על דברים אחרים. עם כל הכבוד לכלום, שכבר נלעס עד לזרא. איזו מילה יפה, זרא. וזרות. לפעמים הזרה מייפה את המציאות.

זוכרים את מבחן הבית שהייתי תקועה איתו במצוקה נוראית וכבר חשבתי שהקושי שלי איתו מעיד על כך שאני צריכה לפרוש מהלימודים? אז קיבלתי בו 94!!! חחחחחח, פאקינג 94. לא יודעת, אולי המרצה התבלבלה 😅. זה גם הציון הסופי שלי בקורס. ובשאלה שהכי התקשיתי בה והחלטתי בסוף מתוך ייאוש לחרבש משהו רק כדי שיהיה מה להגיש – קיבלתי את מלוא הנקודות! חחחח, איזה משונה.
אני מחכה לעוד ציון אחד מסמסטר א', זה בתחום שכתבתי עליו באותו פוסט ש"הגעתי למסקנה שפחות מתאים לי". הקיצר, עוד לא הכניסו את הציון רשמית למערכת, אבל המזכירה אמרה לי שקיבלתי 88, שזה ציון מכובד וטוב יותר ממה שחשבתי שאקבל, אז החלטתי בכל זאת לקחת את חלק ב' של אותו קורס בסמסטר ב' (לא הייתי חייבת). אבל יש קורס שנתי באותו תחום, עם מרצה אחר שאני לא אוהבת, ואני לא מתחברת לקורס הזה בכלל.
בכל מקרה, הציונים שקיבלתי מאוד עודדו אותי ושימחו אותי. כמובן שבינתיים המוח שלי כבר מצא סיבות להיכנס לדיכאון ודאגות כי זה פחות או יותר הפעילות המרכזית שלו מאז שהוא קיים.

אני בשוק שבמשך כל חופשת הפסח לא נסעתי לבקר את אבא שלי במוסד הסיעודי. פשוט לא הייתי מסוגלת. אסע ברגע שאוכל. אני לא יודעת מה יש לי. שקעתי לתוך הבית. אני כרגע בהכחשה למציאות ולקיום שלי ונחה. החזרה למסגרת אחרי החג תכריח אותי לחזור לתפקד.

רחש הגשם בחוץ, נפלא. אם כי עדיין בכל זאת נהפוך כולנו מתישהו לחפצים דוממים מתפרקים לפרודות, אז אף פעם לא אוכל להתרגש מהעולם כמו בימי הילדות והנעורים. זהו. ותהיו חברים שלי בכל זאת, למרות המורבידיות שלי, כי אני אמרתי וכי אני חמודה. אני חמודה אמרתי לכם!!! 👹

לפני כמה ימים אחותי הקטנה התקשרה אליי בערב במצוקה ובכי. היא בילתה ביום כיף עם חברה בעיר מרוחקת מביתה אך סמוכה לעיר מגוריי. רגע לפני שנכנסה לתחנת הרכבת בסוף היום, הרגישה לדבריה חבטה ברגל ובעקבותיה כאבי תופת בחלק האחורי של השוק, ולא יכלה ללכת. שומר שהוא גם חובש ניסה לעזור, אבל לא יכול היה לעשות יותר מדי, הביאו לה כיסא לשבת עליו, והיא הייתה צריכה להחליט אם להזמין אמבולנס. מייד הצעתי שנגיע לעזור לה, והיא אמרה שאולי ניקח אותה לחדר מיון, כי זה לא עבר, והיא לא רצתה לשלם על אמבולנס כי אין לה כל כך כסף. אך בן-זוגי אמר שהוא עם סחרחורת ולא יכול לנהוג. הוא באמת לא הרגיש טוב באותו יום. אני לא נוהגת. ניסיתי להבין אם הוא באמת עד כדי כך לא מרגיש טוב או פשוט לא אוהב את ההקפצה הזאת. אמרתי לו שצריך לעזור לבני משפחה במצב חירום… הוא התחיל להגיד שאם זה שבר אז גם ככה עדיף שהוא לא יסיע אותה… זה נראה לי סתם ניסיונות להיפטר מהטרחה הלא נוחה של הנסיעה… בכל מקרה, היא לא נפלה, אז לא היה סביר שזה שבר… משהו מוזר שכזה…

בסוף נסעתי אליה באוטובוס, כי יש אוטובוס מהיר והיא גם כך הייתה עם חברה אז היה לי חבל להזמין מונית. בינתיים הזמינו לה אמבולנס, החובשים לא מצאו משהו מיוחד, חוץ מאיזה סימן קטנטן של עקיצה שעלול להיות קשור. בסוף לקחו אותה לחדר מיון, ואני הגעתי אחרי כחצי שעה. עשו לה בדיקות, לא מצאו שום דבר. אפילו עשו צילום רנטגן, שאני לא יודעת אם היה הכרחי, אבל מילא. אמרו שגם אם זה קשור לעקיצה, לא היו שום תסמינים חוץ מהכאב הזה, ועברו כבר כמה שעות, אז סביר שזה לא משהו רציני. האורתופד המתמחה סיפר לנו שקרה לו פעם משהו דומה ביד, כאבים כאלו, כנראה בעקבות עקיצה על ידי משהו שלא הספיק לראות, אולי עכביש, ועבר אחרי יומיים. האורתופד הבכיר לא חשב שזה קשור לעקיצה, אלא פשוט איזשהו שטף דם בשריר, ושחרר אותה. שורה תחתונה, לא הבינו מה זה, ואמרו לה לנוח ושזה אמור לעבור תוך כמה ימים, וכמובן אם לא אז לבדוק את זה. הקטע הוא שבינתיים היא כבר פספסה רכבת אחרונה, והיא גרה בעיר רחוקה משם, והיא בקושי יכלה ללכת (כאב לה נורא בשוק כשהיא דרכה על העקב), והיא אמרה שאין לה אצל מי לישון בעיר הזאת, וזה כאילו היה מתבקש שאזמין אותה לישון אצלנו, בעיר הסמוכה. הרי אני אחותה, משפחה שלה.

אבל לא יכולתי. בן-זוגי לא הסכים. אני אסביר – אני שנים רבות עם או.סי.די, ומאז האו.סי.די הייתי עם חרדות מזה שייכנסו אליי הביתה. בעבר זה קרה רק כשלא הייתה ברירה, כמו בעלת הבית ובעלי מקצוע כשמשהו דרש תיקון. וגם אז זה נורא הלחיץ אותי. כי לא רציתי שייגעו לי בדברים או שישתמשו בשירותים. זה הגעיל אותי. ברמה שלא אדע איך להתמודד עם זה וכל חפץ יהיה בעיניי מזוהם אם מישהו ייגע בו. ולא היו לי כוחות לצחצח את השירותים עם אקונומיקה אחרי כל שימוש של אנשים זרים, מה גם שלא בטוחה שזה היה מספיק לי. אז העדפתי להימנע מזה מלכתחילה. מישהו שנכנס אליי הביתה נתפס כפלישה של משהו מזהם לתוך המרחב הפרטי הנקי. אלו שני עולמות שונים נפרדים – העולם בחוץ והעולם בבית.

בן-זוגי זרם עם זה כי בקטע הזה אנחנו בעצם דומים, וגם הוא לא התלהב מהכנסת אנשים אלינו הביתה. אמנם הוא לא היה בחרדות כמוני כשנאלצנו להזמין בעל מקצוע. עם השנים עברתי טיפולים ומסגרות, מצבי השתפר. אבל הנושא הזה של הכנסת אנשים הביתה נשאר המעוז האחרון המבוצר. אנחנו עדיין לא מארחים. והקטע הוא שאני כבר התחלתי להבין כמה זה חשוב לבריאות הנפשית שלי ולהתקדמות בשיקום שלי שאתן לאנשים להיכנס. גם חסר לי לארח, לפחות את אחותי הקטנה. להכין לה אוכל, שתראה את הדירה שלי, לבלות איתה בבית שלי. אז לפחות בראש שלי אני באיזושהי מוכנות להתגמש, בתור התחלה עם אחותי הקטנה. למרות שגם איתה יש לי בעיה… יש לה דברים שאני מפחדת להידבק מהם… בחיים לא אגיד לה את זה כי זה מעליב וכי זה יעורר בה חרדה. אני אוהבת אותה, אבל נראה לי ששנים רבות היא לא שמרה על עצמה בגלל מצבה הנפשי, ולא יודעת כמה אפשר לסמוך על ההגיינה שלה. אני יודעת בוודאות על משהו אחד שיש לה. ואני לא יודעת כמה זה האו.סי.די מדבר מגרוני וכמה זה באמת חשש מציאותי. למשל, היא סובלת מפוסט-טראומה וסיפרה לי לאחרונה שהיא לא מצחצחת שיניים, אולי אחת לשבועיים (פשוט שמתי לב שהשיניים שלה צהבהבות ושאלתי אותה), וכשהגבתי בהפתעה ובדאגה, שלא תתפתח לה עששת ונזק לשיניים וכאבים, וטיפולי שיניים הם כל כך יקרים, היא דרשה שלא אדבר על זה יותר וזהו, ושהזנחה של הגוף זה אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה מינית ואין מה לעשות ואסור לדבר על זה יותר כי זה סתם גורם לה להרגיש חרדה ורצון להתאבד. ענתה לי שהפסיכולוגית שלה יודעת על זה. ובזה זה נגמר. אז זה לא הדבר שאני חוששת להידבק ממנו, אלא רק דוגמה למה שקורה איתה פיזית. היא עברה כל מיני דברים ועשתה שטויות. עכשיו היא במקום טוב יותר, אבל עדיין סוחבת את השלכות העבר ועדיין סובלת מבעיות קשות. אני כבר רואה איך אצטרך לממן לה טיפולי שיניים בעתיד… 😬

אבל בן-זוגי לא מוכן להכניס אנשים הביתה. פעם אני הייתי המתנגדת העיקרית כי זה עורר בי חרדה. עכשיו הוא המתנגד העיקרי וממש שם על זה וטו. הוא אומר שאין לו כוח לנקות אחר כך, כי הוא זה שבעיקר מנקה בבית. אפשר לחשוב כמה לכלוך זה יעשה. והרי גם אני מנקה, ננקה יחד. ובאותו לילה הוא פשוט לא הסכים שאחותי תבוא לישון אצלנו על הספה. אמר שזה לא נוח. האמת היא שאנחנו לא מאורגנים לארח, אם כי מן הסתם מה כבר צריך לליל חירום אחד – איזה סדין על ספה + שמיכה + כרית. ומקסימום תתקלח באמבטיה שאנחנו לא משתמשים בה (ולא במקלחת שאנחנו משתמשים בה), אם כי אין שום וילון באמבטיה. הקיצר, זה נורא מלחיץ אותי, אבל מניחה שככל שאארח יותר, רמת החרדה תרד, זה בדיוק כמו טיפול בחשיפה.
ברור לי שגם לבן-זוגי יש או.סי.די. אותו זה מעצבן כשאני מזכירה את זה.
מצד שני, אני אומרת, זכותו לפרטיות, זכותו להרגיש בנוח בבית שלו. זכותו שתהיה לו שליטה מי נכנס לבית שלו ומסתובב בו.
אבל זה נראה לי קצת קיצוני שאפילו במצב חירום חריג אנחנו לא יכולים לארח משפחה.
אז נכון, אני בעבר התנגדתי שאחותו תבוא. גם אחותו עם פחות מודעות היגיינית, הייתה לה נטייה לדחוף את המזלג שלה לצלחות משותפות, זה תמיד הגעיל אותי. ויש לה הרפס בפה שלפעמים מתפרץ. למה שארצה לחשוף את המרחב הפרטי שלי ואת גופי לזה?
אבל אמרתי לו לאחרונה שאני מוכנה שאחותו תבוא עם בעלה והתינוקת. הוא ענה לי שאני ממש לא רוצה, עם כל הלכלוך שהתינוקת עושה, והחלפת החיתולים…

במזל, אחותי הצליחה למצוא מכרים שלה שבילו באותו לילה בעיר לא מאוד רחוקה משם (הרבה יותר רחוקה מהעיר שלנו), והם מייד הסכימו לבוא אליה, לקחת אותה מחדר המיון, והסיעו אותה עד הבית שלה בעיר המרוחקת, שהם כלל לא גרים בה. חמודים. וחשתי אשמה גדולה מאוד. שאני אחותה ובסוף הם אלו שעזרו לה. לפני כן שקלתי אפילו לנסוע איתה אליה הביתה באוטובוס לילי, רק כדי לעזור לה בדרך ולהיות איתה. אך כאמור בסוף לא היה צורך.

כשחזרתי הביתה לא ידעתי איך להתנהל מול בן-זוגי. הוא באמת חמוד. והוא עושה המון בשבילי. הוא גם עשה דברים בשביל המשפחה שלי, עזר בכל מיני דברים, גם לאחותי הקטנה. אבל בקטע הזה, זו לא פעם ראשונה שאני מרגישה שבמצב חירום אני לא בטוחה כמה אפשר לסמוך על העזרה שלו. כואב לי להגיד את זה. אני מקווה שאני טועה. אני אפילו לא יודעת אם זה באמת או.סי.די אצלו כמו אצלי. אני מניחה שכן, די ברור שכן, ואני מבינה שזו הפרעת חרדה וזה לא מתוך אנוכיות או רוע. הרי אני ככה גם. וזה נכון שעם אחותי הקטנה יש הרבה "דרמות" לאורך השנים בגלל מצבה הנפשי. נכנסה למצבים הרסניים. ואולי באמת המצב לא הצדיק מייד "להפיל" עליו אירוח שגורם לו להרגיש לא בנוח, כי עובדה שנמצא פיתרון אחר. אבל עדיין הרגשתי חרא, שאני אחות לא מספיק טובה.

כתבתי הרבה כהרגלי, לא בטוחה אם הסברתי וסיפרתי כמו שצריך. זה הכניס אותי למצוקה ודיכאון. איזו מין אחות אני. אבל הצעתי לשלם לה על האמבולנס, לפחות זה. נו בסדר, אז אולי אני לא מארחת אצלי בבית, אבל אני עוזרת לה כמה שאני יכולה, ולמשל אתמול היא הייתה במצוקה נפשית ושוחחתי איתה ארוכות והיא הודתה לי אחרי זה שהשיחה עזרה לה המון והיא ממש נרגעה.

פוסט לילי. עדכונים על אבא.

לא נרדמת, סתם אוכלת, מרגישה מוזר, אי-נחת – שילוב נסיבות אידאלי לכתיבת פוסט! 🙂

שלושת השבועות הראשונים של חודש מרץ היו אינטנסיביים, נסיעות לעיר של הוריי להיות במשמרות ארוכות עם אבא שלי בבית חולים, פעמיים בשבוע, כל פעם ליומיים או שלושה, עד שהסמסטר התחיל. גם כשהסמסטר התחיל עוד נסעתי כי היה ביטול של שיעור והתפנה לי יום… זה היה מתיש פיזית ונפשית, אבל רציתי לעשות את זה, זה היה חשוב לי לעזור כמה שאני יכולה, וזה גם אפשר לאמא שלי מנוחה וזמן לסידורים.
אבל זהו, מאז סוף מרץ לא נסעתי לשם. בינתיים העבירו את אבא למוסד סיעודי, כי הוא סיים את סדרת הטיפולים הראשונית בבית החולים (הקרנות להקלה ראשונית על הכאבים) והגיע הזמן לשחרר אותו. טרם יצא לי להיות במוסד הסיעודי הזה כי העבירו אותו יום אחרי הפעם האחרונה שביקרתי.
הגשנו בקשה לביטוח לאומי כדי לקבל מטפל זר ומה שמגיע לפי חוק סיעוד, אבל זה לוקח זמן וצריך להשלים כל מיני מסמכים, וכמובן גם חג הפסח מעכב את העניינים.
וגם אין עדיין אבחנה! באותו יום שהעבירו אותו למוסד הסיעודי הגיעו תוצאות הביופסיה, והן לא ברורות. האונקולוג אמר שצריך לעשות על הביופסיה בדיקות נוספות. ושכרגע נראה שזה לא הערמונית, וזה יכול להיות שלוש אפשרויות: ריאות, מערכת העיכול או עור. ומאז אין חדש. וזה מתסכל שבינתיים הטיפול ממשיך להתעכב. חשבתי שתוצאות ביופסיה זה דבר חד-משמעי וברור. אז מתברר שלא… אוף.
ב-CT שעשו לו התברר שיש לו גרורה בעמוד השדרה ובעוד מקומות, ובעצם הגרורות מכרסמות בעצמות ובחוליות. חוליה אחת נשברה (מה שנקרא "שבר פתולוגי" – כלומר שבר שלא נובע ממכה, אלא מהפעילות הפתולוגית של הגרורה), ומכאן כאבי התופת שהוא סבל מהם. מנהל במחלקה האונקולוגית אמר לי שה-CT של אבא שלי "מזעזע". כן, זו המילה שהוא השתמש בה 😦
בינתיים המשפחה מדווחת שמצבו של אבא ממש משתפר, ושולחים גם תמונות. הוא כבר יכול קצת ללכת לבד! כשאני הייתי שם הוא היה סיעודי לגמרי, רק שכב כל הזמן במיטה עם חיתול וסבל מכאבים וממצב נפשי מזעזע. והיינו צריכות לעשות בשבילו הכול. אז עכשיו הוא כבר עצמאי יותר וגם הכאבים פחתו. אם כי הוא צריך להיזהר – לפני כמה לילות הלך לבד לשירותים, נפל ונחבל ביד וחבשו אותו, אבל זה לא משהו רציני. הוא מתנייד עם כיסא גלגלים וגם נהנה במרפסת שם מהאוויר והנוף.
השיפור במצבו כמובן מאוד משמח, אבל אני חוששת שזה שיפור זמני, וכל עוד לא יקבל טיפול, הגרורות יתפשטו והמצב יתדרדר…
יש לי רגשות אשמה שכל כך הרבה זמן לא באתי לבקר אותו, ומתחילת חופשת הפסח עדיין לא נסעתי לשם. הצטברו לי מלא מטלות להגשה בלימודים מהתקופה שהייתי איתו, אבל לצערי כל הימים הראשונים של החופש עד כה עברו עליי בחוסר מעש בשל איזו תשישות מוזרה שתקפה אותי, כל הגוף היה כבד ולא היה לי כוח לשום דבר חוץ מהכנת אוכל, ניקוי כלים וכביסה. זהו. בשאר הזמן ישנתי או ראיתי טלוויזיה או בהיתי וחשבתי. והייתה בי איזו התנגדות ללימודים, ההימנעות והדחיינות האופייניים לי. יש לי נטייה לעשות דברים ברגע האחרון. אז לא נגעתי בלימודים וזה קצת מלחיץ אותי. לא רק המטלות, יש לי גם כמה ספרים לקרוא. אנסה בשבוע הקרוב.
היום אני ובעלי טיילנו קצת, היה נחמד. לא יוצא לנו לטייל הרבה. הצלחנו למצוא איזה מקום יפה בסביבה.

העיקר הבריאות

תודה למי שהגיבו לי לפוסט הקודם. זה עוזר לי ואני מעריכה את זה.

היום ישבתי לאורך היום וחירבשתי טיוטה לעבודה/מבחן-בית הזה. ווטאבר, העיקר שיהיה ציון עובר. מחר אערוך ואגיש. צריכה לקצץ הרבה כי יצא ארוך מדי.

תוך כדי זה יש משבר בריאותי עם אבא שלי. אני גרה רחוק מההורים. שתי אחיותיי גרות באותה עיר של הוריי.

סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי היה בשנה האחרונה עם סרטן הערמונית בשלב מתקדם גרורתי. קיבל כימותרפיה וטיפול הורמונלי ובינתיים נראה שיצא מזה כי המדדים היו מצוינים, אם כי כמובן בשן ועין מכל הטיפולים האגרסיביים, ועדיין ממשיך טיפולים הורמונליים. בינתיים בחודש האחרון בערך היה עם כאבים בכתף ובשכמה. הוא התמהמה קצת כהרגלו עם לבדוק את זה למרות דרבונים מאיתנו. בימים האחרונים לאחר רנטגן וסי.טי עלה חשד למיאלומה – סוג של סרטן דם שהוא כנראה מהסוגים הפחות גרועים שיש אבל לא להיט. ראו בצילום הרס של רקמות העצם, משהו כזה. עשה בדיקות דם ושתן ומחכים למלוא התוצאות (חלק ייקחו כמה שבועות) וגם צריך ביופסיה.

בקיצור היום אמא שלי דיווחה לנו בווטסאפ שהוא חלש ובקושי יוצא מהמיטה ולא מתקשר והיא לא מבינה מה הוא ממלמל. היא חירשת אז קשה לתקשר איתה, גם עם מכשיר השמיעה. התלבטנו אם להזמין אמבולנס. בקיצור התקשרתי לאבא שלי לנסות להבין מה קורה והוא רק אמר שהוא מרגיש נורא וכששאלתי על סימפטומים אמר רק "לא יודע". לא היה יכול להסביר יותר מזה. הייתה התכתבות בקבוצה המשפחתית. סוכם שאתקשר לרופאת המשפחה שלו להתייעץ ויצאתי מבולבלת מהשיחה, היא הלחיצה אותי ולא הבנתי מה לעשות, אין לי ניסיון עם בירוקרטיה של בתי חולים וזה, לאחותי הגדולה דווקא יש, היה עדיף שהיא תדבר איתה אבל היא ביקשה שאני אדבר כי היא הייתה עם הילדים. גם הרופאה לא הייתה במשמרת, זה היה בזמן הפרטי שלה לנייד האישי שלה שהיא נתנה להורים שלי להודעות ווטסאפ ונשמע שהיא לא הייתה מרוצה שהתקשרתי אליה, אבל באותה שעה סניף קופ"ח היה סגור ואי אפשר היה להזמין רופא הביתה. אמרה לי אם לא סובל דיחוי אז לקחת אותו למיון והיא תדאג להפניה כשתהיה במרפאה. אמרה לי גם שהמצב של אבא שלי ממש לא טוב 😦 ושאנחנו הבנות צריכות להיות עם ההורים בתקופה הזו ולעזור להם.

בקיצור דיווחתי בקבוצה מה שיכולתי והייתי קצת מבולבלת וכתבתי שאגיע לסייע להורים בסופ"ש ושבוע הבא, אחרי שאסיים להגיש מטלות בלימודים כי הדדליין מחר, ואחותי הגדולה ירדה עליי וכתבה לי דברים פוגעניים (למשל שאני מרוכזת בעצמי, הטיעון האהוב עליה, עושה לי גזלייטינג, היא מומחית בזה…). זה היה לי ממש טריגר, נורא בכיתי. ואולי אתם זוכרים שהקשר עם אחותי הגדולה בעייתי מגיל צעיר, ומאז הטרללת שלה סביב החתונה שלי לפני כמה חודשים הקשר נותק, לא שהיה ממש קשר לפני כן. אבל פה ושם אני כן מגיבה לה בווטסאפ והיא קצת לי, בסטטוס קוו של שקט תעשייתי כזה. לא משנה, בקיצור, אז זה ממש ערער אותי היום. זה מעורר את הכאבים העמוקים של הקשרים הלא בריאים במשפחה הזאת. אחרי זה אחותי הגדולה פנתה אליי בפרטי כדי להסביר והתנצלה שלא התכוונה לפגוע ושהיא אוהבת אותי אבל פשוט כתבתי הרבה הודעות והיא הייתה לחוצה לטפל ספציפית במשבר הנוכחי עם אבא להבין אם להזמין אמבולנס או לא וההודעות שלי הפריעו לה לתקשר עם אמא שלי על זה. והיא לא הבינה מה רלוונטי לעכשיו לציין שאגיע להורים בסופ"ש או שבוע הבא. הבהרתי לה שהיא פשוט הרבה פעמים מגיבה באופן פוגעני. הצעתי שנתקשר כרגע באופן ענייני לטובת המצב הנוכחי והיא אמרה שהיא בעד. גם החזירה אותי לקבוצה אחרי שיצאתי ממנה.

בהתחלה הגרוש של אחותי הגיע להוריי לנסות לעזור להקים אותו ולקחת אותו במכונית למיון, לא הצליחו, אז אחותי הזמינה אמבולנס, אבא שלי במיון עם אמא שלי, גם אחותי הקטנה נסעה לשם לסייע קצת. אבא שלי עם כאבים עזים בכתף, אחותי הקטנה אומרת שנראה לה שזה גם הלחץ הנפשי ממצבו ומהכאב…

האונקולוג בא לדבר איתם ואמר שהחליטו לעשות לו ביופסיה כבר מחר בבוקר, אז לפחות זה כבר מתקדם.

סליחה שחפרתי כאן. אני דואגת לאבא שלי וכואב לי שכואב לו.

when the shit hits the fan, כל חוסר התיפקוד של הקשרים הלא בריאים במשפחה עכשיו עולה אל פני השטח. מקווה שהביוב לא יעלה על גדותיו. שהקשר עם אחותי הגדולה יישאר ענייני ומכבד, ושהיא לא תרשה לעצמה להשתולל ברוע שלה.

בקיצור, נקווה שיהיה בסדר. העיקר הבריאות.

ומה שקורה במדינה… איזו טרללת… מדאיג ממש…

תקועה

2:45 בלילה. לפני כמה ימים פרסמתי פוסט ארוך וגנזתי אותו. מישהי הספיקה להגיב לי (סליחה י. בע"מ!).
הרגשתי שחפרתי יותר מדי ושבטח אנשים לא יודעים מה להגיב לי.
שאני כותבת ביותר מדי פאתוס. ויותר מדי בפירוט על דברים זניחים.
אני מרגישה לא רלוונטית.
יותר מדי מנותקת מאנשים.
מן הסתם זה יותר בראש שלי מאשר במציאות.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר.
חופשת סמסטר. אני תקועה כבר הרבה ימים עם מבחן בית שאני צריכה להגיש בחמישי הקרוב ואני לא יודעת למה אני כל כך מתחרבשת עם זה. ממש ממש מתקשה. כנראה המוח שלי כבר לא מה שהיה פעם. קשה לי להתמקד ולהתרכז. אני גם נורא פרפקציוניסטית ואולי מכוונת למשהו מסובך ויסודי יותר מהנדרש, רוצה לכלול כל פיפס וכל היבט ולא בטוחה מה עיקר ומה טפל מבחינת המרצה. היא ביקשה שנכתוב בקצרה ובתמצות, אני מבינה שהיא לא מחפשת משהו מבריק ומושלם, רק לראות שהפנמנו את העקרונות והידע בכיתה. עדיין, ההימנעות והדחיינות השתלטו עליי. גם הייתי ממש חולה הרבה ימים בשבועיים האחרונים (כאב גרון, שיעולים, נזלת, ליחה, ובהמשך בנפרד גם כאבי ראש ובחילות והקאות), אז אולי זה השפיע. בשלב זה העבודה כבר הייתה צריכה להיות כמעט גמורה, והיא לא. אני בקושי בחצי הדרך, וצריכה עוד לערוך אותה.
עצוב לי שזה כך. אני מאכזבת את עצמי. מרגישה כישלון. חוששת לאכזב אחרים.
בסך הכול אני מאוד נהנית בשיעורים באוניברסיטה, הנושאים מעניינים, הסטודנטים והצוות מקסימים, האווירה טובה.
יש תחום לימודים מסוים במסגרת התואר שהגעתי למסקנה שפחות מתאים לי. אני מניחה שאני יכולה לשנות את הרכב התואר ולהתמקד בקורסים אחרים… אברר…
חלפה במוחי המחשבה לפרוש מהתואר… אבל זה יהיה ממש חבל… אם כי… לא כזה קריטי לי התואר הזה, זה יותר בשביל ההנאה והנפש, ואם בשלב זה כתיבת עבודות מעיקה עליי, אז אולי אני ממש לא חייבת… לפחות ניסיתי…
הכרתי שם נשים מקסימות שלומדות לצדי, ועושה טוב על הלב להכיר אנשים טובים ומקסימים, אז מבחינה זו חבל לוותר על מסגרת שבסה"כ עושה לי טוב…

טוב, נראה מה יהיה…

המצב במדינה מדאיג אבל אין לי מושג מה לכתוב על זה. כבר לא מבינה מה קורה והכול בלגן אחד גדול.

(מה זה משנה אם אני כותבת כאן או לא. וואללה, לא כל כך משנה.
סליחה על הטון הדרמטי, נראה לי שאני פשוט יותר מדי זמן מסתגרת בבית ותקועה עמוק בתחת של עצמי)

היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

שלום לכם

לא הספקתי לכתוב כאן על החתונה, לא שיש משהו אקסטרה-אורדינר לכתוב עליו, בהזדמנות אכתוב.

אחרי סוכות היינו בחופשה בים המלח. אפשר להגיד סוג של ירח דבש. היה כיף ועשיתי דברים שלא עשיתי המון שנים, כמו לשים בגד ים ולהיכנס לברכה ולים המלח… לאחרונה משהו בי השתנה, נפתח, התגמש, נרגע (הכול יחסי, כן? אני עדיין אדם חרדתי, מודאג ולחוץ (-: ), ואני מוכנה לעשות דברים שעד כה הרתיעו אותי ונמנעתי מהם במשך שנים רבות.
מלבד המקווה שנאלצתי לעשות לפני החתונה, לא נכנסתי לברכה כבר כ-20 שנה. התגברתי על הפחד והחששות ובסופו של דבר ממש נהניתי. זה עשה לי חשק לעשות מנוי לברכה בקיץ הבא, ללמוד חתירה (יודעת רק חזה, וזה לא טוב לגב) ולחזור קצת לשחייה. גם היינו במצדה – אף פעם לא הייתי במצדה. כן כן, לא יצא לי. אז עשיתי "וי" גם על זה. היה מרהיב ומעניין. מה שכן, המון שמש. אבל התכסנו ונמרחנו כמה שיכולנו וכובע ומשקפי שמש וכו' ונשמרנו כמה שאפשר והשתדלנו להיות בצל היכן שהיה. היינו שם שלוש וחצי שעות! בין השאר גם נכנסנו לשיחה ארוכה עם תייר אמריקאי נחמד.

בשבוע שעבר התחלתי תואר שני. הייתי במצב שוקיסטי עם רגשות מעורבים. זה פעמיים בשבוע. ביום הראשון הרגשתי שזה אולי לא המקום בשבילי ומה אני עושה כאן בכלל, ושאין לי כוח להתפלספויות לעוסות (been there, done that), ושזה בכלל לא תואר פרקטי ואני צריכה ללמוד משהו שיחזיר אותי לשוק התעסוקה, שיצייד אותי בכלים פרקטיים ויעזור לי להיות עם הרגליים על הקרקע, בחיי היומיום הקונקרטיים והאופרטיביים… ביום השני כבר היה לי יותר מעניין ומעורר השראה והייתי אפילו בסוג של high. יש הרבה אנשים נחמדים ומעניינים – גם הסטודנטים וגם הסגל – ואווירה טובה ומיוחדת. אבל אולי זו הנטייה שלי לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים ולסיטואציות שגרמה לי להתלהב כל כך. ככה זה, כשמתחילים משהו חדש יש הרבה פעמים את התלהבות ה"ירח דבש" של ההתחלה, ואחרי זה חוזרים לקרקע המציאות. בכל מקרה, אני בינתיים זורמת ונראה. אבל התחבורה למקום הלימודים היא ממש חרא. טוב, ידעתי את זה. אני גרה לא רחוק משם, אבל התחבורה על הפנים. כתבתי למשרד התחבורה, נראה אם ייצא מזה משהו…

היום פגשתי חברת ילדות שלא התראינו כבר 23 שנה! מאוד התרגשתי ואף הזלתי דמעות בפגישה. דיברנו כל כך הרבה, יש הרבה פער להשלים… וסיכמנו שעוד ניפגש…

אני גמורה מעייפות, נשתמע בקרוב. מקווה שאתם בטוב.

השעה 5:27

לא נרדמתי הלילה, בטח כי ישנתי כמה שעות במשך היום. נו מילא, יש לפעמים גם לילות כאלה.
אז הרבצתי חצי עונה של סדרה לוקסמבורגית בנטפליקס. נשנשתי איזה חטיף. ניסיתי לבלוש בשקט מופתי דרך החלון אחר קולות מוזרים שאיזו חיה לילית מסתורית הפיקה – משהו בין ציוץ שורקני לבין יללה דקה. חשבתי שאגלה איזו ישות ערפדית מעניינת ממוצא טרנסילבני או יונק מפליא אשר עין אנושית טרם ראתה, שיוצא מדדה מהשיחים העירוניים רק בארבע לפנות בוקר ומפגין מראה-כלאיים של חצי דביבון חצי ארמדילו, ואז אכריז עליו בקול מלחשש ונרגש של דייוויד אטינבורו. או אפילו ינשוף. אבל הנוף החייתי היחידי שנתקלתי בו היה שלוש היונים הקבועות במקום הלינה הקבוע שלהן בחלון הדירה שממול, עומדות כהות ועמומות בתוך החושך, ללא ניע, מתמזגות באפלה כמו פסלי גרגוילים שיחזרו להיות עכברושים מכונפים עם בוקר.
אוי, היונים הללו.

הלימודים די נגמרו רשמית, רק שעד סוף הקיץ יש עוד כמה מפגשים פחות רשמיים כדי לא לסיים בבת אחת אלא בהדרגה, שלא ניזרק בחזרה לחיינו הרגילים בהפתעה גמורה ונגיד לעצמנו ולרעמת השיער המבורדקת אה-לה-מוצרט שלנו במראה בבוקר "ווט דה פאק??? מה עושים עכשיו עם החיים שלנו?". היה אירוע סיום יפה ודי מרגש. כל התקופה לקראת הסיום הייתה לי מוזרה, מוזר שנגמר, אבל בסדר, צפוי, ידעתי שזה יגיע, ואני שלמה עם זה. זו הייתה די חממה. ועכשיו ממשיכים הלאה.

איך אסכם את הלימודים? שמחה שעשיתי זאת, זה תרם לי הרבה. זו הייתה חוויה מיוחדת. היו תקופות יותר ופחות טובות, היו בלימודים שיעורים שיותר אהבתי וכאלו שפחות התחברתי אליהם, בסך הכול זה היה הדבר הנכון בשבילי. יצאתי מאזור הנוחות, עשיתי דברים שבתחילת השנה אמרתי שבחיים לא אעשה ואפילו נהניתי מזה, נפתחתי לכיווני עשייה חדשים והתפתחתי, כמובן בקצב הזהיר שלי. יצרתי קשרים. קיבלתי הרבה אהבה, פרגון, עידוד וחיזוק לביטחון העצמי.

במהלך השנה הזו הפגנתי את כישרונותיי לא רק בתחום הלימודים, אלא גם בתחום הנפילות במדרגות והנקעים בקרסול. כתבתי כאן בזמנו על הנקע החמור בקרסול בעקבות הנפילה במדרגות בסוף ספטמבר. זה היה קרסול רגל שמאל. בדיוק חצי שנה לאחר מכן, בסוף חודש מרץ, נפלתי ברחוב בעקבות מדרגה זדונית שהתחבאה במדרכה והתנפלה עליי פתאום, מה שהוביל לנפילה מאסיבית אפיים ארצה, עיקום ברור והחלטי של קרסול רגל ימין ופרצוף המום. "איך, איך זה קורה לי שוב אחרי שכבר למדתי לקח מהפעם הקודמת וכל כך נזהרתי? איך אני יכולה בכלל לסמוך על עצמי?" חלפה המחשבה בראשי המרצד בעוד בחור צעיר ואדיב רץ לכיווני בפרצוף מודאג ואמר "גבירתי, את צריכה עזרה?". פעם לא היו קוראים לי "גבירתי", בשנים האחרונות זה התחיל. השנים כנראה עושות את שלהן. זה כנראה אומר שיש לי מראה מכובד, אריסטוקרטי. הוא הביא לי את הסמרטפון שהתעופף מהיד שלי כאקרובט נמרץ ונחת במרחק כמה מטרים ממני. כן, החזקתי בזמן הנפילה את הסמרטפון. והבנתי ששלחתי כל הזמן מבטים במפה בסמרטפון לוודא שאני הולכת במסלול שהמפה התוותה לי בדרך אל מחוז חפצי. כן, כנראה נפלתי כי הסתכלתי בסמרטפון במקום בדרך שלפניי. כעסתי על עצמי. זה הרי הכי בייסיק – לראות לאן אני הולכת. זה הרי היה מיותר לחלוטין. הרי כבר הבנתי לאן אני צריכה ללכת. הקיצקץ, to make a long story short, כנראה קרסול רגל ימין שלי קינא בתשומת הלב שקיבל קרסול רגל שמאל, וגם הוא דפק נקע רציני. לא הייתי בלימודים שבועיים. ואז גם עוד שבוע של פסח בבית. מאז זה כבר מאוד השתפר והחלים, בהדרגה. מדי פעם עוד קצת מתנפח, וטרם חזרתי להליכות המהירות בחוץ, שעשו לי כל כך טוב ושהפסקתי בעקבות הנקע הראשון. אני עדיין עושה פיזיותרפיה, ועדיין הולכת עם גרביים אלסטיות כשאני מסתובבת בחוץ, ליתר ביטחון, יען כי אני קצת בטראומה וחוששת למעוד ולעקם שוב…

נרשמתי והתקבלתי לתואר שני באוניברסיטה. מאוד התלבטתי בין שתי אפשרויות שונות. בסוף בחרתי באחת מהן ונראה בהמשך אם זה באמת מתאים לי…

אני דואגת לאחותי הקטנה, עניינים בריאותיים… היה משהו מדאיג והלכתי איתה לרופא ומה שהוא אמר קצת הרגיע כי זה פחות נורא ממה שחששנו. אבל עדיין, היא צריכה לעשות בדיקות מעקב בהמשך, ונראה… גם מבחינה נפשית היא במאבק מתמיד, לא פשוט… אני עושה מה שאני יכולה כדי לתמוך בה…

אבא שלי סיים את כל הטיפולים הקשים (כימו) כבר לפני כמה חודשים, והמדד הקובע בבדיקת הדם מראה על הצלחה בטיפול והתכווצות חדה וברורה של הגידול והגרורות. לקח לו זמן להתאושש מהשפעות הכימו הקשות, לאט לאט. הוא די חזר לעצמו יחסית, כמובן שלא יחזור להיות מה שהיה קודם, ובכל זאת הוא גם מזדקן. אבל חזר ללכת כמו פעם, ולעשות את עבודות הבית שהוא אוהב לעשות. פתאום בזמן האחרון אמר לי כמה פעמים בטלפון שהוא מתגעגע אליי ושחבל שאני ובן-זוגי לא גרים בעיר שלהם. זה נדיר. בד"כ אין לו סבלנות לדבר בטלפון והוא כל הזמן עסוק בעניינים שלו. אבל כשאני באה לבקר הוא מאבד מהר עניין וסבלנות, מעוניין בעיקר להשמיע את עצמו ופחות להקשיב לאחרים, וכמו תמיד בעיקר מדבר על עצמו וחוזר על אותן אמירות. אז למרות שהתרגשתי שאמר בטלפון שמתגעגע ואוהב ושאני חסרה לו, אני משתדלת לא ליפול במלכודת הגעגוע לרעיון של אבא. להישאר עם הרגליים על הקרקע.

השעה 6:46. הציפורים בחוץ התחילו לפטפט בניבים שונים. הדביבודילו בטח כבר דידה בחזרה למעמקי השיחים, ועסוק כעת בקרב מבטים עם חתול מופתע. הינשוף קלט שכנופיית היונים שולטת בשכונה הזו והמשיך הלאה, אל יערות רחוקים רחוקים. והעורבים צוחקים על כולם.