לילה לבן מס' 10,347

אוי ויי. אני נגלית בפני עצמי במלוא פתטיותי. חולשתי. מגוחכותי. לא מחזה נעים. ואולי אני מגזימה. כנראה אני מגזימה. בטוח. אבל. כבר אמרו בעבר. וצחקו בעבר. ואני, ברייה אבודה, עדיין ילדה, לנצח. וזה לא העיקר. זה הטפל. רואים שלא עברתי תהליך חיברות נורמלי. אני לא חיה כמוכם. אני לא בתוך החיים. אני צופה מהצד. ולפעמים כשבטעות אחד מכם נוגע בקצה אצבעו בכתפי, אני מרגישה חיה והאהבה מתפרצת לי מכל הנקבוביות.

סליחה

צער כלשהו מחכה שאכיר בו

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

על חתונה ואחיות

רציתי לספר כאן מוקדם יותר על החתונה ומה שהיה אחריה, אבל לא הייתי במצב צבירה מתאים. אני עדיין לא. ואולי זה גם הפרפקציוניזם הזה ששואף לספר את הדברים בצורה המדויקת וה"נכונה" ביותר, לא להשמיט פרטים "חשובים". וזה כמובן לא משנה בעצם. אפשר לספר בכל מיני דרכים, כולן נכונות. יעשה לי טוב להרפות מהנטייה שלי לתאר את כל הפרטים הקטנים. ללמוד שאפשר גם אחרת, ועדיין יש תקשורת טובה בלי להתייחס לכל פיפס. להפריד בין עיקר לטפל – עקב האכילס שלי.

אבל בעיקר – לא היה לי כוח נפשי לספר על מה שקרה עם אחותי הגדולה, שלא הגיעה לחתונה, אבל הפציצה אותי למחרת בהודעות ביקורתיות בווטסאפ על הכיבוד שהיה בחתונה. נכנסה בי במילים קשות. ברור שהכיבוד אינו האישיו, יש כאן עניין פסיכולוגי עמוק שלה. זה מאמץ נפשי עבורי להיכנס לזה, וקשה לי לכתוב על זה, כי זה מעיק ומדכא ועצוב, ומעורבים בזה המון מניפולציה ורעל וגזלייטינג מצד אחותי הגדולה, ומספיק חוויתי את זה ממנה בעבר, והיא גרמה לי תמיד להרגיש שאני לא בסדר – לא קשה לעשות את זה, הבטחון העצמי והדימוי העצמי שלי היו (ועדיין) כל כך מעוכים.

חשבתי שהצלחתי לכונן איתה בשנים האחרונות סטטוס קוו ענייני וקורקטי ביחסים. אני רק מפרגנת לה ומשתדלת להתעלם מהערות עוקצניות ותמוהות שלה כדי לא ליפול למלכודת העימות המיותר. אפשר לומר שפיתחתי יותר חסינות וחוסן נפשי מולה, ומתחתי קו בריא יותר ביחסים. אבל מתברר שדרך קבע היא מטנפת עליי ועל אחותי הקטנה מאחורי הקלעים בשיחות עם ההורים שלנו. עכשיו הכול התפוצץ מתוכה, כל הרעל, לכל הכיוונים.

לא תיארתי לעצמי שהחתונה הקטנה והפשוטה שלי, שממש לא רציתי לעשות ממנה סיפור (וגם שקלנו בהתחלה לא לספר עליה לאף אחד, מה שהשתנה אח"כ), תעורר בה כאלו יצרים אפלים. אבל מתברר שהנושא העסיק אותה באובססיביות בשיחות עם הוריי עוד בשבועות שלפני החתונה, עד שהיא לא יכלה יותר וגם הפנתה אליי את הרעל ישירות – וזו הייתה טעות מצידה, היא איבדה שליטה ונחשפה במלוא הכיעור הפנימי שלה. ההורים שלי נדהמו מהתנהגותה והתאכזבו ממנה. בד"כ היא מאוד מתוחכמת ומניפולטיבית, ובחיי שכשקיבלתי ממנה את ההודעות הארוכות המצליפות, וכשהיא התקשרה אליי שוב ושוב גם אחרי שכתבתי לה שכרגע לא תהיה שיחה טלפונית בינינו – המחשבה שעברה בראשי הייתה שהיא עוברת התמוטטות עצבים, ושהיא ממש אומללה, וממש דאגתי לה.

אחותי הקטנה לעומת זאת חושבת שיש לה הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שהיא נוטה להאדרה עצמית על חשבון אחרים, והיא לא מרגישה כלפיה קמצוץ חמלה או אמפתיה. היא לא הבינה איך עניתי להודעות המבישות והמגעילות של אחותנו הגדולה במענה ענייני (ואף מצטדק, כהרגלי), איך אני לא מביעה כעס או לחילופין מתעלמת. אחותי הגדולה התקשרה גם אליה וטינפה עליי. זה היה כל כך תמוה. אחותי הקטנה ניסתה בהתחלה להגיב בצורה מדודה, אבל ככל שאחותי הגדולה המשיכה לטנף אחותי הקטנה התפרצה עליה בצעקות, טרקה את הטלפון, חסמה אותה וניתקה איתה את הקשר. אצלה אין חוכמות.

אני ואחותי הקטנה מאוד קרובות. היא החברה הכי טובה שלי.

טוב, הלילה הלבן הזה שעובר עליי הביא אותי להתחיל לכתוב על זה כאן, ואני שמחה שהתחלתי להוציא.

יש הרבה משקעים מהעבר ביחסים עם אחותי הגדולה. ובכלל, דינמיקת היחסים במשפחה הזו היא מאוד לא בריאה. אמנם אחותי הגדולה מאוד גאה בכך שלדבריה היא "הנורמלית היחידה במשפחה" (כן כן, זה הדבר הראשון שהיא אמרה אחרי שסיפרתי לה על תהליך הטיפול והשיקום שאני עוברת בשנים האחרונות. גם אחותי הקטנה במסגרת טיפולית ושיקומית), אבל ניכר שהיא מאוד חולה רגשית וצריכה לטפל בעצמה. מן הסתם כולנו, שלוש האחיות, שילמנו מחיר על האווירה בה גדלנו והדברים שחווינו. מניחה שיש גם ממד אישיותי, ואולי אני יותר מדי "נחמדה" איתה. כל השנים הייתי יותר מדי "נחמדה". ורגישות היתר ורגשי הנחיתות שלי אפשרו לה לערער אותי. אבל די, נגמרה החגיגה. זה לא יעבוד לה יותר. אני כבר לא לבד מולה. אני מוקפת באנשים ששומרים עליי. ולמרות זאת, היא בכל זאת הצליחה לערער אותי למשך כמה ימים, בהם הרגשתי ממש רע, ובכיתי, ואמרתי לבן-זוגי (בעלי? 😏) ולאחותי הקטנה שהיא צודקת, אחותי הגדולה לגמרי צודקת, פישלנו עם הכיבוד, ושלחתי התנצלות על הכיבוד כמעט לכל מי שהגיע, וכולם ענו לי שמה פתאום אני מתנצלת, אין על מה, ואמרו שהם נהנו ושהיה מרגש ומקסים ושהם שמחו לשמוח בשמחתי, והכיבוד זה שטויות, למי אכפת, והוא היה בסדר גמור.

אז היא בכל זאת הצליחה להשיג משהו ממטרתה, לערער ולהרוס. שחלילה לא יהיה לי טוב. זה לקח שלמדתי מזמן. שכשטוב לי, רע לה. זה מאיים עליה. קלטתי את זה בסיטואציות שונות בעבר, והפנמתי את המסר. אני פוחדת לדבר לידה. כל דבר שאגיד יכול לשמש נגדי… תמיד פחדתי ממנה. הרגשתי שהיא פשוט מכשפה רעה, רעה.

כן, לאורך השנים היא גם התנצלה על התנהגותה בגיל הנעורים, אמרה שהיא הייתה במצב נפשי לא טוב, ורצתה לשפר את היחסים. היא התרככה באופן יחסי. מאוד הערכתי את זה, ורציתי. היא אחותי, גדולה ממני בשנה בלבד, גדלנו ביחד, היא חלק מהזהות שלי. היא חשובה לי. אהבתי אותה. הקרבה אליה הייתה חסרה לי. אבל הבעיה היא שכל פעם מחדש היה צץ משהו מכיוונה. תגובה מקטינה, מזלזלת או פוגענית, ביקורת תמוהה, עקיצה. והמון ריחוק וזרות מצידה. היא הבהירה בהתנהגותה ובאמירותיה שאני לא חלק משמעותי בחייה.

אחותי הקטנה אומרת שהיא צבועה, ושלא צריך להאמין להתנצלויות שלה, שזה הכול אינטרסים אצלה.
אחרי שהוריי נזפו באחותי הגדולה (למרות שביקשתי מהם לא ללבות יותר את הנושא), היא שלחה לי איזו התנצלות. אחותי הקטנה כל הזמן מזהירה אותי לא ליפול בפח הזה. האמת היא שאמנם ידעתי כל השנים שיש בה בריונות רגשית, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. דווקא נתתי לה קרדיט והאמנתי שהיא באמת השתנתה, וכל הזמן נאבקתי בעצמי ושכנעתי את עצמי שאני סתם משליכה עליה את דמותה מהעבר.

ותראו איך אני כותבת כאן כבר כמה פסקאות ארוכות על העסק איתה, וכמעט שום מילה על החתונה עצמה – שלמען האמת הייתה מרגשת, מהנה ומצחיקה, והייתי מוקפת בה באהבה של חברים וקרובי משפחה מקסימים, שרק פרגנו וחיזקו אותי. וזו שורה תחתונה חיובית ומשמחת. כן, גבאי בית הכנסת פישל עם הכיבוד ואכזב אותנו, לא היה מה שאמור להיות (לא רק הכיבוד, אלא גם עוד דברים – אולי אספר בהמשך), והיינו בהלם מזה – אבל השתדלתי באותו רגע להתמקד בחיובי ולזרום עם הסיטואציה. ואני גאה בעצמי שהתגברתי על הפחדים והקשיים ועשיתי את זה!

אני מתארת לעצמי שמה שכתבתי כאן יכול גם להתפרש כמונולוג של קדושה מעונה. אין זו כוונתי. שנים הייתי במצב צבירה של "קורבן", אבל זה השתנה בשנים האחרונות. זה נושא רגיש אצלי – בתחילת שנות העשרים שלי, כשהבנתי מה בעצם עבר עליי במשפחה, הפגיעה שספגתי, כל הזבל שספגתי לתוכי מאחרים, והצפתי את זה בשיחות עם אבא שלי ואחותי הגדולה – שניהם האשימו אותי בהיותי "קדושה מעונה". מן הסתם לא היה להם נוח מול ההאשמות שלי. בשנים האחרונות קיבלתי יותר כוח וכלים לצאת מעמדת הקורבן, ושיניתי גישה. ובכלל, הייתי מסוגלת להתחיל להפנים את העובדה שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק. ולשחק את המשחק.

אחותי הגדולה כבר אמרה לי בעבר איך בטיפול הפסיכולוגי שלה עלה העניין שכשנולדתי, והיא הייתה בת שנה בלבד, כל תשומת הלב עברה אליי. גם אבא שלנו מספר איך מרגע שנולדתי תשומת הלב והאהבה שלו הופנו בעיקר כלפיי. כי הייתי כל כך חמודה. ושאנשים אמרו לו שהוא מזניח את אחותי הגדולה ושזה לא בסדר. ובכלל, בעבר היה אומר שוב ושוב, ליד האחיות שלי, שאותי הוא תמיד הכי אהב מבין שלושתנו. למה שהורה יגיד דבר כזה? למה נערה/אישה צריכה לשמוע מאבא שלה שהוא אוהב אותה פחות מאשר את אחותה? זה הרסני. זה בטח דפק אותה חזק והטמיע בה שנאה כלפיי וקנאה פתולוגית.

השעה 5:27

לא נרדמתי הלילה, בטח כי ישנתי כמה שעות במשך היום. נו מילא, יש לפעמים גם לילות כאלה.
אז הרבצתי חצי עונה של סדרה לוקסמבורגית בנטפליקס. נשנשתי איזה חטיף. ניסיתי לבלוש בשקט מופתי דרך החלון אחר קולות מוזרים שאיזו חיה לילית מסתורית הפיקה – משהו בין ציוץ שורקני לבין יללה דקה. חשבתי שאגלה איזו ישות ערפדית מעניינת ממוצא טרנסילבני או יונק מפליא אשר עין אנושית טרם ראתה, שיוצא מדדה מהשיחים העירוניים רק בארבע לפנות בוקר ומפגין מראה-כלאיים של חצי דביבון חצי ארמדילו, ואז אכריז עליו בקול מלחשש ונרגש של דייוויד אטינבורו. או אפילו ינשוף. אבל הנוף החייתי היחידי שנתקלתי בו היה שלוש היונים הקבועות במקום הלינה הקבוע שלהן בחלון הדירה שממול, עומדות כהות ועמומות בתוך החושך, ללא ניע, מתמזגות באפלה כמו פסלי גרגוילים שיחזרו להיות עכברושים מכונפים עם בוקר.
אוי, היונים הללו.

הלימודים די נגמרו רשמית, רק שעד סוף הקיץ יש עוד כמה מפגשים פחות רשמיים כדי לא לסיים בבת אחת אלא בהדרגה, שלא ניזרק בחזרה לחיינו הרגילים בהפתעה גמורה ונגיד לעצמנו ולרעמת השיער המבורדקת אה-לה-מוצרט שלנו במראה בבוקר "ווט דה פאק??? מה עושים עכשיו עם החיים שלנו?". היה אירוע סיום יפה ודי מרגש. כל התקופה לקראת הסיום הייתה לי מוזרה, מוזר שנגמר, אבל בסדר, צפוי, ידעתי שזה יגיע, ואני שלמה עם זה. זו הייתה די חממה. ועכשיו ממשיכים הלאה.

איך אסכם את הלימודים? שמחה שעשיתי זאת, זה תרם לי הרבה. זו הייתה חוויה מיוחדת. היו תקופות יותר ופחות טובות, היו בלימודים שיעורים שיותר אהבתי וכאלו שפחות התחברתי אליהם, בסך הכול זה היה הדבר הנכון בשבילי. יצאתי מאזור הנוחות, עשיתי דברים שבתחילת השנה אמרתי שבחיים לא אעשה ואפילו נהניתי מזה, נפתחתי לכיווני עשייה חדשים והתפתחתי, כמובן בקצב הזהיר שלי. יצרתי קשרים. קיבלתי הרבה אהבה, פרגון, עידוד וחיזוק לביטחון העצמי.

במהלך השנה הזו הפגנתי את כישרונותיי לא רק בתחום הלימודים, אלא גם בתחום הנפילות במדרגות והנקעים בקרסול. כתבתי כאן בזמנו על הנקע החמור בקרסול בעקבות הנפילה במדרגות בסוף ספטמבר. זה היה קרסול רגל שמאל. בדיוק חצי שנה לאחר מכן, בסוף חודש מרץ, נפלתי ברחוב בעקבות מדרגה זדונית שהתחבאה במדרכה והתנפלה עליי פתאום, מה שהוביל לנפילה מאסיבית אפיים ארצה, עיקום ברור והחלטי של קרסול רגל ימין ופרצוף המום. "איך, איך זה קורה לי שוב אחרי שכבר למדתי לקח מהפעם הקודמת וכל כך נזהרתי? איך אני יכולה בכלל לסמוך על עצמי?" חלפה המחשבה בראשי המרצד בעוד בחור צעיר ואדיב רץ לכיווני בפרצוף מודאג ואמר "גבירתי, את צריכה עזרה?". פעם לא היו קוראים לי "גבירתי", בשנים האחרונות זה התחיל. השנים כנראה עושות את שלהן. זה כנראה אומר שיש לי מראה מכובד, אריסטוקרטי. הוא הביא לי את הסמרטפון שהתעופף מהיד שלי כאקרובט נמרץ ונחת במרחק כמה מטרים ממני. כן, החזקתי בזמן הנפילה את הסמרטפון. והבנתי ששלחתי כל הזמן מבטים במפה בסמרטפון לוודא שאני הולכת במסלול שהמפה התוותה לי בדרך אל מחוז חפצי. כן, כנראה נפלתי כי הסתכלתי בסמרטפון במקום בדרך שלפניי. כעסתי על עצמי. זה הרי הכי בייסיק – לראות לאן אני הולכת. זה הרי היה מיותר לחלוטין. הרי כבר הבנתי לאן אני צריכה ללכת. הקיצקץ, to make a long story short, כנראה קרסול רגל ימין שלי קינא בתשומת הלב שקיבל קרסול רגל שמאל, וגם הוא דפק נקע רציני. לא הייתי בלימודים שבועיים. ואז גם עוד שבוע של פסח בבית. מאז זה כבר מאוד השתפר והחלים, בהדרגה. מדי פעם עוד קצת מתנפח, וטרם חזרתי להליכות המהירות בחוץ, שעשו לי כל כך טוב ושהפסקתי בעקבות הנקע הראשון. אני עדיין עושה פיזיותרפיה, ועדיין הולכת עם גרביים אלסטיות כשאני מסתובבת בחוץ, ליתר ביטחון, יען כי אני קצת בטראומה וחוששת למעוד ולעקם שוב…

נרשמתי והתקבלתי לתואר שני באוניברסיטה. מאוד התלבטתי בין שתי אפשרויות שונות. בסוף בחרתי באחת מהן ונראה בהמשך אם זה באמת מתאים לי…

אני דואגת לאחותי הקטנה, עניינים בריאותיים… היה משהו מדאיג והלכתי איתה לרופא ומה שהוא אמר קצת הרגיע כי זה פחות נורא ממה שחששנו. אבל עדיין, היא צריכה לעשות בדיקות מעקב בהמשך, ונראה… גם מבחינה נפשית היא במאבק מתמיד, לא פשוט… אני עושה מה שאני יכולה כדי לתמוך בה…

אבא שלי סיים את כל הטיפולים הקשים (כימו) כבר לפני כמה חודשים, והמדד הקובע בבדיקת הדם מראה על הצלחה בטיפול והתכווצות חדה וברורה של הגידול והגרורות. לקח לו זמן להתאושש מהשפעות הכימו הקשות, לאט לאט. הוא די חזר לעצמו יחסית, כמובן שלא יחזור להיות מה שהיה קודם, ובכל זאת הוא גם מזדקן. אבל חזר ללכת כמו פעם, ולעשות את עבודות הבית שהוא אוהב לעשות. פתאום בזמן האחרון אמר לי כמה פעמים בטלפון שהוא מתגעגע אליי ושחבל שאני ובן-זוגי לא גרים בעיר שלהם. זה נדיר. בד"כ אין לו סבלנות לדבר בטלפון והוא כל הזמן עסוק בעניינים שלו. אבל כשאני באה לבקר הוא מאבד מהר עניין וסבלנות, מעוניין בעיקר להשמיע את עצמו ופחות להקשיב לאחרים, וכמו תמיד בעיקר מדבר על עצמו וחוזר על אותן אמירות. אז למרות שהתרגשתי שאמר בטלפון שמתגעגע ואוהב ושאני חסרה לו, אני משתדלת לא ליפול במלכודת הגעגוע לרעיון של אבא. להישאר עם הרגליים על הקרקע.

השעה 6:46. הציפורים בחוץ התחילו לפטפט בניבים שונים. הדביבודילו בטח כבר דידה בחזרה למעמקי השיחים, ועסוק כעת בקרב מבטים עם חתול מופתע. הינשוף קלט שכנופיית היונים שולטת בשכונה הזו והמשיך הלאה, אל יערות רחוקים רחוקים. והעורבים צוחקים על כולם.

לא ברור

אני נורא רוצה לכתוב כאן אבל זה לא יוצא ממני.
מנסה מדי פעם ונסוגה.
אין משהו חדשני לדווח.
יש בפנים בלבול ומצוקה מוּכּרת.
כשאני באה לשטוח כאן את התחושות, אני מרגישה שזה הכול בעצם שטויות וכלום.
אבל המצוקה מאוד מוחשית ומתפשטת.
האכילה הכפייתית משתוללת ותוקעת יתדות, כאילו הרשיתי לה מושב קבע.
אני לא אני לא, אבל אני כן. כי מה האלטרנטיבה. לא, אני אתעשת. אבל בשביל מה. אם היה בשביל מה, בטח הייתה לי סיבה להפסיק, לא? כנראה שיש חסרים שלא מוצאים מענה במציאות. אבל צריך מנגנון התמודדות אחר, לא הרסני.

אני בהמתנה כבר מעל חצי שנה לטיפול, מקווה שיגיע תורי בקרוב. אמרו לי שיש עוד כמה לפניי בתור, צריך לחכות.
מקווה שכשאוכל לעבד את הסיטואציות והתחושות והכול עם מטפל/ת, יהיה קצת יותר קל, קצת יותר ברור, קצת פחות מתח בפנים. אני מקווה כל כך כל כך. אבל אני למודת ניסיון ויודעת שאם לא תהיה כימיה עם המטפל/ת, זה יכול להיות סתמי, פַּרוֶוה.
יש איזו פסיכיאטרית מעצבנת פעם בכמה חודשים. המפגשים איתה לא יעילים לשומדבר. והיא גם התנהלה איתי בצורה לא נעימה ולא הוגנת. ויש לה קסם אישי של חוקרת גסטפו.

לא מוצאת את עצמי בלימודים. בעיקר חברתית, אבל לא רק.
ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי שם עכשיו במשבר נפשי, לא הגיעה ללימודים כבר כמה זמן ולדעתי כבר לא תחזור. ממש עברה התמוטטות עצבים. אני מקווה שמצבה ישתפר בקרוב. היא צריכה טיפול רציני ויעיל וארוך-טווח.

היום היה נראה לי שצוחקים עליי בכיתה.
התחרטתי שדיברתי בכיתה, התייחסתי למשהו שמישהו אחר כתב, אבל היה עדיף לא לדבר. לא אהבתי את מה שאמרתי, לא יצא לי כמו שהתכוונתי. הרבה פעמים עדיף לשתוק. וגם שניים שם (זה שכתב את הטקסט שדנו עליו ומישהי שישבה לצידו, שיש ביניהם איזושהי קירבה רגשית) הסתכלו אחד על השני וחייכו, כאילו בתגובה לדברים שאמרתי. חיוך צופן סוד כזה. בלי מילים. כבר קלטתי כזה מבט פעם. אני תוהה מה זה אומר. אולי הפגנתי איזה דפוס שיש לי שהם נוהגים לצחוק עליו? אולי סתם הסתבכתי באמירה שלא הצלחתי להסביר? אלו דווקא שניים מקסימים ורגישים שיש לי איתם יחסים טובים.
וגם היה דיון על משהו שאני כתבתי, ואני די בטוחה שעדיף היה שלא ידונו בזה, שלא אראה לאחרים, אין להם מה להגיד, אין מה להגיד על מה שאני כותבת. אני סתם. על דברים של אחרים הם מתלהבים לנתח ולהתייחס, אצלי לא היה להם יותר מדי מה להגיד, כך נראה לי, אז זהו, הבנתי את המסר. מה אני עושה שם בכלל.
הם מתלהבים אחד מהשני אבל לא ממני, אז אני מבינה.
הצלחתי להיות אאוטסיידרית אפילו בחבורה של אאוטסיידרים. יש לי יכולות מאוד מרשימות.

אני לא מבינה אם אני מפרשת נכון את המציאות. אני קולטת דקויות, אני רואה מחוות בין אנשים, אני קולטת מבטים, מילים. לא תמיד מרגישה כך. יש ימים שיותר. מן הסתם בלי החברה הטובה ההיא ההרגשה קצת יותר בודדה. אבל יש שם אנשים מקסימים, אנשים שאני כן די קרובה אליהם, אבל איכשהו התחושה היא שהם יותר מתגבשים ביניהם ואני יותר מחוץ לחבורה, פחות שייכת. מנסה לבחון את התנהגותי, אולי אני מעבירה מסרים של התרחקות מבלי להתכוון. אולי קשה יותר להתקרב אליי. אולי אלו רגשי הנחיתות שלי והביטחון העצמי הנמוך. כרגע אני באמת לא יודעת.

שקלתי לשאול מישהי אם הם באמת צחקו עליי – היא תבין לגמרי את חוסר הביטחון, כולנו שם אנשים רגישים עם קשיים אלו ואחרים, ואנחנו פתוחים ויכולים לדבר בחופשיות. אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב לפתוח את זה. להתחיל "לבקש אישורים" מאנשים אחרים לספקות שלי – זה ההפך מטיפול התנהגותי יעיל לספקות. כאן באמת אני צריכה מטפלת שתכוון אותי איך להתמודד. לא שכל מה שמטפלת אומרת זה תורה מסיני.

אז אני מרגישה קצת תסכול ופגיעות, במיוחד כי אני אוהבת את האנשים שם כל כך – וגם קיבלתי אהבה בחזרה, אז למה עכשיו כזו תחושה של נפרדות מהם, אני לא מבינה. אני ממש שמה לב איך הם מדברים יותר אחד עם השני ואני יותר בצד. זה קצת טלטל אותי וגרם לי להרגיש גל מיזנתרופיה עז. בגלל תחושת הפגיעה והאכזבה. ובא לי להישאר בבית ולהתנתק קצת מהכאב הזה של הממשק המבלבל הזה עם הבחוץ. ומרגישה שרק אחותי הקטנה ובן-זוגי באמת מבינים אותי ורוצים בחברתי.

לגבי הבריאות של אבא שלי – הוא בשגרת טיפולי כימותרפיה, לא פשוט, אבל פחות גרוע מהפעם הראשונה. לוקח כל מיני תרופות וסובל מכל מיני תופעות גופניות לא נעימות. לוקח טיפות שמן קנביס לדיכאון. בהתחלה דיווח שזה לא השפיע, ואז הגדיל מינון ואמר שזה גרם לו להרגשה מוזרה שהוא לא אהב, וגם לכאב ראש. אבל עכשיו דיווח שלקח ושזה דווקא כן אפקטיבי. לא יודעת, לא הכול ברור. בבדיקות הדם שהוא עושה התוצאות מעודדות ועשויות להעיד על נסיגת הגידול. מניחה שאחרי עוד כמה טיפולים ספורים אולי יעשו גם איזשהו צילום לבדוק את המצב.

כרגע החיים לא ברורים לי ואנשים לא ברורים לי ואני לא ברורה לעצמי.
אני באמת באמת לא יודעת.
חשבתי ש… אבל גם אם לא, בסדר.
כל עוד יש לי עוגנים אחרים, אני יכולה לעמוד בכל זה.
כי אם הייתי באמת לבד, זה היה נורא קשה. ומפחיד.

דיווחים מלילה לבן וענייני השעה

איך דה פאק אתפקד היום? ודווקא בא לי לבוא ללימודים, כיף לי שם. הייתה תקופה קצת חראית של ירידה ונפילה וצניחה והתמוטטות קלה וכל מה שקשור בכיוון למטה, זה היה בערך כל חודש דצמבר, אבל התאוששתי ודי התאזנתי וינואר היה סביר. וכל הזמן עסוקה בהכנת תרגילים ללימודים וניסיון למלא מטלות בחוץ ובבית מה-to do list. איכשהו תמיד נראה שהכול לוקח לי יותר זמן מאחרים. נראה שאחרים דוחסים הרבה יותר עשייה ביום אחד ממה שאני עושה בשבוע. אבל ניחא. ההשוואה לאחרים מתעתעת.

אז אחרי הרבה זמן שישנתי לילות שלמים בשעות לגמרי מקובלות וסבביישן, הלילה לא ישנתי לא מסיבה רעה. מניחה שהייתי קצת בהיי מהתרגיל שסוף סוף עשיתי בקורס מסוים שעד כה גרם לי לאנטגוניזם וחרדה. אז לא עשיתי כמה תרגילים, ועכשיו עשיתי, כי זה משהו שאני יותר מתחברת אליו, ונהניתי ויצא לדעתי חביב. ולא מורכב מבחינת הטכנולוגיה הנדרשת. ואני גאה בעצמי על עצם מילוי המשימה. גם אם לא עשיתי מושלם ויש דברים שאפשר היה לשפר טכנית, אבל העיקר שבוצע, וגם לא רע בכלל. ואז בלילה כתבתי סיפור על המשפחה, שעדיין לא סיימתי, והצלחתי ללכוד בו דינמיקות ודפוסים אופייניים ורגעים טיפוסיים, וגם נורא הצחקתי את עצמי תוך כדי, כי זה כתוב הומוריסטי.

וגם תקעתי היום מלא מתוקים אחרי שלא נגעתי במתוקים בערך חודש. די ברור לי מה הטריגר. משהו שקשור ליחסים עם אנשים שעורר בי המון ספקות ואי שקט ודברים שצריך להעלות אל פני השטח ולעבד. כמו רגשות וזה. לא משנה. אדסקס עם הפסיכולוגית שלי כשפאקינג יקצו לי אחת. אני בהמתנה כבר חצי שנה, ואני תוהה אם אהיה בהמתנה עד יום מותי. וביום מותי תבוא הפסיכולוגית ותגיד לי שאני פשוט חושבת יותר מדי ושיש לי באג בהגנות. ואני כזה אענה לה "אני יודעת את זה כבר 60 שנה", והיא כזה "את בעצם יודעת את כל מה שצריך, את יודעת יותר טוב מכולנו!", ואז אני אמות מאכילת-יתר של שוקולד ביסקוויט מרוב אכזבה.

אבא בטיפולי כימו פעם בשבועיים כי הרופאים החליטו שלא מספיק הכדור שהוא לוקח להורדת רמת הטסטוסטרון (מתברר שטסטוסטרון מגביר גידול סרטני בערמונית), כי הסרטן יכול להיות מאוד אגרסיבי ולהתחרפן כל רגע, אז צריך גם כימו. הכימו הראשון היה לאבא שלי זוועת עולם עם תופעות לוואי קשות והוא היה צריך עירוי. הוא היה על הפנים וכל העסק לא היה מעודד במיוחד. גם זה שהרופאים חושבים שזה עלול להיות אגרסיבי וגם כל הסבל שלו. אחרי זה הוא התאושש ואפילו בבדיקת דם שעשה פתאום היו ערכים ממש ממש נמוכים לחלבון שמהווה אינדיקציה לסרטן הערמונית, לגמרי בטווח הנורמה, וזה היה באמת מעודד. לא יודעת בדיוק מה זה אומר על ההמשך וכמה טיפולים הוא עוד צריך ומה המצב שיגרום להחליט שזהו, המצב סבבה, אפשר להמשיך בחיים הרגילים עם מעקב.

אבא שלי גם נכנס לדיכאון מכל העסק (כאילו שהוא לא היה בדיכאון מודחק קודם…), וזה מובן לגמרי, אז הרופאה המליצה על תרופות נוגדות דיכאון ו/או קנביס רפואי. תכלס היה טוב כבר מזמן לנסות תרופה פסיכיאטרית לאבא שלי בגלל הכפייתיות העזה שלו וכל העניינים הנפשיים הדפקטיביים שלו, אבל הוא בכלל לא היה בכיוון, מבחינתו הוא בסדר גמור ומטפל בעצמו ונגד טיפול תרופתי ודבק בשגרת חייו הרעילה נפשית. קנביס – אולי ינסה בפורמט שמן. לא עישון. וואו, זה כל כך לא אבא שלי כל העניין הזה, אבל הסבל שלו גדול. כואב לי שכואב לו.

אני מקווה שבאמת הטיפול יהיה יעיל וימגר את הסרטן. היו ימים שהרגשתי פסימית ושהנורא מכל אולי יגיע מתישהו בקרוב. אבל אז באו ימים מעודדים יותר.

כרגע אני לא יכולה לבקר אותו בגלל הקורונה. הרופאים המליצו שכמה שפחות יתראה עם אנשים, רק המינימום ההכרחי, אז הוא ביקש שלא נבקר. גם ככה אין לו כוח.

אה כן, וחוץ מלחפור לבן הזוג שלי כתמיד, רק כאן אני יכולה קצת לשחרר קיטור על הבלבול שלי באשר להבאת ילדים לעולם בכלל ובגיל 44-45 בפרט – כן או לא. יש כל כך הרבה פרמטרים. בינתיים אני ממשיכה ללכת בכיוון שכן. אבל זה עדיין לא הזמן למימוש אופרטיבי. אם כן, אז אוטוטו. העיכוב נובע משני שיקולים. שלא אפרט כרגע. ובכלל, אולי עדיף שאשתוק בנדון. בחיים צריך לדעת גם מתי לשתוק. גם זה חשוב. חוכמת השתיקה.

הקיצר, יום עסל יום בסל, והסמטוכה הפרוצדורלית בראש.

טוב, חייבת להתארגן לצאת ללימודים. אז לא מתעכבת על עריכה והגהה. כך שאולי המילה פלוץ הסתננה לה איכשהו בטעות לאחת השורות. ואם לא, הרי שעכשיו היא נעוצה היטב בפסקה הלפני אחרונה.

יום טוב ידידיי, ותודה על ההקשבה. אין עליכם. אני מתחילה לראות קצת מטושטש מחוסר שינה. אז אולי אם אסיר את המשקפיים אראה את העולם בחדות.

זה כבר לא מקורי מצדי, באמת

ואפילו הגיע הזמן ליצור אחר כבוד קטגורייה חדשה בפני עצמה: לילה לבן.
כן כן, לא נרדמת, damn it, וכל זה.
אבל למה לא להפוך את הלימונים ללימונדה? כמו שלא מזמן הכנתי עוגת לימון בחושה נהדרת לפי מתכון שקיבלתי מעדה (והיא קיבלה מנ*גה – אני נותנת קרדיט מלא!). פעם ראשונה בחיי שהשתמשתי בקליפת לימון למשהו. עצם החידוש וניחוח הלימון הנפלא שפרץ מהקליפה המגוררת הסעיר את חושיי הרוטטים. יצא ממש טעים ונימוח ויאמי. לא מתוק מדי ולא לימוני מדי. בדיוק במידה הנכונה. אז הנה, מלילה לבן אפשר להכין… המממ…. טוסט? לא, רגע – אפשר למלא דף לבן במילים! ואז הלילה לא לבן כי הוא מלא במילים. הוא מלא בתקשורת עם העולם, מהלב שלי אליכם ובחזרה אליי. מהמוח הקודח שלי לעולם הגדול, כי למה שאסבול לבד? יותר כיף לסבול ביחד. זה פתגם פולני ידוע. סתם, אני מקשקשת שטויות. ואני בכלל לא פולניה. אני מתהדרת במוצא בולגרי (ומצניעה את החצי הרומני המרופט). אבל עדיין יושבת עכשיו בחושך לבד 🙂

בן זוגי נסע לבקר את משפחתו לחג. זה היה די ספונטני, הוא לא תכנן, אבל אחותו שכנעה אותו, אמרה שאוטוטו היא יולדת ותצטרך להיות בבית עם התינוקת איזה חודש בהתחלה בלי לצאת בגלל ענייני מערכת החיסון (זה באמת ככה תמיד או רק בגלל הקורונה?), אז הם לא יתראו מלא זמן, אז שיבוא. הוא לא כ"כ רצה להשאיר אותי לבד אבל עודדתי אותו לנסוע. אני לא מצטרפת כי זו נסיעה ארוכה וצריך לישון שם ולא כ"כ נוח לי עם זה. לפחות בעבר התקשיתי עם הסיטואציה – הרגשתי לא שייכת ולא מצאתי את עצמי בשיחות, וגם מרגישה פחות בנוח לישון בבית אחר. וגם תמיד יש לי חשש שאחיו וגיסתו יגיעו, והם טיפוסים שממש לא נעים לי להיות בקרבתם… אז אחרי כמה פעמים התחלתי לוותר על זה, ובשנים האחרונות זה כבר ברור שאני לא מצטרפת. אבל אולי עוד אנסה פעם, אולי עכשיו אני יותר זורמת… נראה… מקסימום יכולה להביא איתי ספר… ואני אוהבת את אחותו ובעלה, הם ממש חמודים. גם לא נעים לי שכ"כ הרבה זמן לא נפגשתי עם אמא שלו… והבריאות שלה מידרדרת 😦

מה זה, פתאום התחילו לפעול ממטרות בחוץ. האמנם מקובל שממטרות פועלות בשתיים וחצי בלילה? מעניין.

אני מרגישה קצת אפופה (אבל גם זה לא מקורי מצדי, המאותגרות הנפשית), ואני תוהה מה הסיפור עם המוח שלי, ווט דה פאק וכל זה. הוא לא מפסיק לייצר מחשבות לחלוטין מיותרות ושרירותיות ועקרות ומעגליות. איזו התנהגות נוירולוגית מייגעת מצדו. עייפתי מהמוח הזה ומהקשקשת האינסופית שלו. יאללה, לך תבדוק אם אני מתחת לשולחן בסלון ותן לי כבר לישון. רוצה מנוחה ונחלה. רוצה מוח שקט יותר, חושב פחות, או לפחות בלי חשיבה טורדנית. כל כך רוצה לחיות בלי זה! סוף סוף לחיות, סוף סוף להיות… אבל ככה זה, לכל אחד החבילה שלו.

מישהו מעוניין במוח טורדני במיוחד במחיר מציאה? חינם? אולי אני אשלם לכם שתיקחו? יודעים מה, רק קחו אותו לזמן מוגבל בזמן שאני אאוורר את הראש שלי וארקוד צ'ארלסטון בפאסט פורוורד.

היום שוחחתי עם ידיד שלי והרגשתי מוזר עם עצמי. גם זה שכיח אצלי וממש לא מקורי. הרגשתי שאני "לא מספקת את הסחורה". לא מעניינת, לא יודעת מה לספר על עצמי, מה כבר יש לספר, ומתקשה להתבטא באופן קוהרנטי, חסרת ביטחון. תוך כדי שיחה כבר הכנתי את עצמי להמשך המתבקש – שהוא לא יבין למה אני מקרטעת תקשורתית ויאבד בי עניין. הוא בעיקר דיבר על עצמו ואני הגבתי. נראה לי שעדיף ככה, שאנשים יספרו לי על עצמם. פחות מעניין מה שיש לי לספר. ממש לא אומרת את זה בקטע פולני שמרים להנחתה. באמת. בקטע בולגרי אמיתי לחלוטין. בולגרים לא מרימים להנחתה. הם פשוט מנחיתים בעצמם. בעיקר משקולות.

אני והידיד הזה ועוד מישהי אמורים ללכת יחד עוד כמה ימים לחתונה של חברה משותפת. בד"כ הייתי נמנעת – בגלל הקורונה, אבל גם כי כל האירועים האלו הם ממש לא כוס הלימונדה שלי. אבל החלטתי לצאת מאזור הנוחות. מקווה שיהיה נחמד. אקפיד להסתובב רק בחלל הפתוח וכמובן עם מסכה כשצריך ואשמור מרחק מאנשים. קבלת הפנים והחופה באוויר הפתוח בחוץ, האוכל והריקודים בתוך האולם, אבל דלתות האולם פתוחות כך שיש אוורור כלשהו. בכל מקרה, האוכל הוא בופה אז אפשר לקחת אוכל ולצאת לאכול בחוץ. וגם ככה הדציבלים המטורפים של המוזיקה באירועים בתקופתנו בלתי נסבלים, אז גם כך בטח אברח החוצה מהאולם כהרגלי (ואהיה עם אטמי אוזניים כמובן). אם כי יכול להיות נחמד לפזז במחולות עם חבריי החדשים.
צריך גם ללבוש משהו לחתונה (לא נראה לי שעירום יתקבל שם בברכה), אז מדדתי שמלות שיושבות ללא שימוש כבר כמה שנים בארון הבגדים שלי, מאז שהייתי רזה לכמה חודשים ואז השמנתי. הופתעתי לטובה – חלקן ממש עולות עליי, אחרות דורשות עוד ירידה קטנה במשקל. שמלה אחת שאהבתי במיוחד ולא הספקתי ללבוש אפילו פעם אחת (קניתי אותה ובתגובה מייד השמנתי) – עולה עליי (אבל צמודה מדי בציצי, צריך עוד טיפה לרדת בשבילה, יש לי למה לשאוף בחיים, yey).

טוב, הייתם קהל נהדר, באמת. כל כך קשובים וסבלנים. וגם צחקתם במקומות הנכונים.

לסיום אשים כאן שיר נשכח וחמוד שבמקרה נתקלתי בו בספוטיפיי בפלייליסט אייטיז, אבל מתברר שהשיר הוא מ-1990. בכל אופן, זה ממש עשה לי נעים, כי שכחתי מקיומו לגמרי והנה פתאום הוא נשלף מתהום הנשייה: