שוב לילה לבן + מחשבות על הורות


זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

אני והחבר'ה

לאחרונה מצאתי עצמי חלק מחבורה שהתגבשה לה. קבוצה של קשרים חברתיים חדשים ‏עם אנשים מקסימים ורגישים. היכרות טרייה של החודשים האחרונים שעוררה בי הרבה ‏רגשות חזקים ועמוקים. זה תהליך מתמשך של בניית אמון והתקרבות עם הזמן. אצלי ‏התהליך מלוּוה בקשיים האדירים שלי בתחום החברתי. הרבה רגשי נחיתות, דימוי עצמי ‏נמוך, חוסר ביטחון, משקעים מן העבר שמקרינים על ההווה, חששות (למשל הפחד שמסיבה כלשהי אגרום לאנשים להתרחק ממני, ‏שמשהו בי יגרום להם להירתע ולהתרחק, שאפגע במישהו מבלי להתכוון וכך אהרוס את ‏הקשר, שזה הכול אשליה שתתפוגג, שבעצם הם לא מעוניינים בקרבתי ורק נמצאים איתי ‏מתוך נימוס, שחושבים שאני מוזרה, שצוחקים עליי ושבעצם אני בדיחה מגוחכת, וכהנה ‏מטעמים בחסות מוחי הקודח), ועוד. ‏

קיבלתי מהאנשים הללו רק חיזוקים ואהבה ואישורים, וזו הייתה עבורי חוויה מתקנת ‏ומחזקת, אם כי גם מאוד לא פשוטה ומורכבת גם מאתגרים ומאכזבות ומספקות. כי ככה זה ‏קשרים חברתיים, זה לא שחור ולבן, וצריך לדעת להכיל ולקבל את מלוא הספקטרום של ‏דינמיקת הקשר בלי חשיבה קטסטרופלית. לא לייחס משמעות-יתר או משמעות הרת גורל ‏לכל ניואנס במה שאנשים אומרים ועושים, וגם להבין שלא כל דבר קשור אליי. ושאני משליכה ‏הרבה על האחרים מתוך עולמי הפנימי. מייחסת להם כוונות, דעות, מחשבות ורגשות ‏שנובעים בעיקר מהחששות המוגזמים שלי. אמנם לא תמיד הכול פרי דמיוני, יש ניואנסים ‏שאני קולטת, ולא תמיד כולם יאהבו אותנו או ירצו בחברתנו, וזה בסדר – צריך לדעת לקבל ‏גם את זה ולהבין שזה טבעי ולא אומר משהו פסקני עליי. ולקחת אנשים בערבון מוגבל. לא ‏לקחת אותם "קשה" מדי. אני יותר מדי מתרגשת מאנשים. ויש לי נטייה לעשות להם רומנטיזציה ואידאליזציה, ובכלל ‏למציאות.‏

פתאום נהייתי ממש מודעת לתלות הרגשית החזקה שלי באנשים אחרים ובתגובות שלהם. ‏ידעתי את זה קודם כמובן, אבל קצת אחרת. עד כה התמקדתי יותר בקשיים ובהימנעות שלי. ‏לאחרונה פתאום היכתה בי ההכרה, ראיתי פתאום בבהירות חדה ומכאיבה גם את הפן הזה ‏‏– לא רק שקשה לי ושיש לי חוסר ביטחון וכו' ושאני מרגישה אי-נוחות ונמנעת, אלא שחלק ‏מהסיבה הוא שאני יותר מדי מושפעת ותלויה רגשית. והבנתי עד כמה אני זקוקה (שלא ‏לצורך) לאישורים מבחוץ (כמו שוודאי שמתם לב כאן בבלוג). וכמה חסכים וריקנות יש בי… ‏וצורך אדיר באהבה שלא יודע שובע… כי הוואקום שואב ושואב ושואב… קיבלתי המון אהבה ‏וזה חירפן לי את המערכת… טלטל לי את הצורה… צ'יקמק לי את הלב… טימטם את חושיי…. ‏הזמין לי כרטיס לכיוון אחד ללה-לה-לנד… זרק אותי לבור ללא תחתית… כיפכף לי את ‏הסינפסות… טוב, מניחה שהבנתם.‏

ולא רק ראיתי והבנתי את זה, אלא גם חוויתי את זה במלוא העוצמה. וראיתי את הדינמיקה ‏הזו גם כצופה מהצד, קצת יותר באובייקטיביות מאשר בעבר. הבנתי עד כמה זה משפיע עליי ‏ומעצב את האינטראקציה שלי עם אחרים, ושאצל הרבה אנשים זה לגמרי אחרת, ושאפשר ‏אחרת. שאני לא באמת חייבת את כל האישורים האלו. שאני בעצם יכולה להחליט שאני ‏באמת בסדר ושוות ערך לאחרים מבחינת הלגיטימציה להתחבר, לאהוב, להיות חלק. כמובן ‏זה דבר אחד להבין את זה רציונלית ודבר אחר ממש להרגיש את זה. עבדתי על כל זה הרבה ‏בחודשים האחרונים, וחל שיפור מסוים.‏

אבל המשקעים הם עמוקים ומושרשים היטב, ושוב מצאתי את עצמי באותה הסיטואציה ‏כמו בעבר, עם אותם קשיים חברתיים ואותן התחושות. וזה ממש עצוב לי וקשה לי. אישה בת ‏‏43 (וחצי!), רבאקקק, מה נסגר? עוד רגע את בת 90 (אם ירצה השם), מתי כבר תחיי, אינעל ‏חמוקייך המפתים?‏

נפגשנו לפני כשבועיים למפגש חברתי קליל, ובסופו של דבר היה כיף, אבל הרגשתי ממש ‏מוזר. דווקא באתי בגישה חיובית. אבל כשנפגשנו פתאום הרגשתי נבדלת מהן. ממש ראיתי ‏איך הן מדברות זו עם זו בהתלהבות, מסתכלות זו בעיני זו, ובקושי מסתכלות עליי או פונות ‏אליי. לא הבנתי מה קורה. איך הדינמיקה הזו כבר התחילה, מהרגע הראשון. מה אני ‏מפספסת. ואולי לא הייתי צריכה לבוא. מישהי שאמרה לי בעבר שהיא אוהבת אותי וחפצה ‏בקרבתי התלהבה לראות שתיים אחרות שהגעתי איתן למקום המפגש, ושאלה אותן שאלות ‏בתשומת לב והסתכלה להן בעיניים. ובכלל לא הסתכלה עליי. הרגשתי שהקשר ביניהן זורם ‏ושאני בצד, שונה. לא שייכת. עומדת בצד אבודה. שאולי בעצם אני לא באמת חלק מהחבורה ‏ושמשהו בי לא מאפשר להן להתחבר אליי כמו שהן מתחברות אחת לשנייה. הרגשתי פתאום ‏כבדוּת ואכזבה, והשנאה העצמית החלה לצבור תאוצה. פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם. ‏היא חיבקה אותן ואז פנתה אליי בשאלה רטורית – משהו כמו "את בטח מעדיפה לא ‏להתחבק", כי היא מודעת לקושי שלי עם זה. והיה לי חבל שככה רואים אותי, ושהידיעה שיש ‏לי או.סי.די אולי גורמת לאחרים להתרחק ממני פיזית. הרי אני רוצה לחבק את כולן ואני כל כך ‏אוהבת אותן, והתחבקנו הרבה בחודשים האחרונים. אמנם בתחילת ההיכרות נמנעתי ‏ממגע, אבל אח"כ נמסתי והייתי כולי חיבוקים ומגע. וחבל לי שכנראה לא מבינים שאני לא ‏תמיד ככה. כי כבר שנים רבות שאני ששה לחבק ולגעת (בתחילת התפרצות האו.סי.די – לפני ‏כ-19 שנה – נמנעתי, אבל עם השנים זה נרגע). עכשיו זה בעיקר בגלל הקורונה, והרי ‏המומחים בעצמם מזהירים מחיבוקים בעת הזאת, כשהקורונה משתוללת שוב, אז נראה לי ‏שעדיף להיזהר, ‏better safe than sorry‏. כשנמנעתי בתחילת ההיכרות זה היה כשנתוני ‏התחלואה עדיין היו גבוהים. וכשמצב הקורונה נרגע, הרגשתי יותר בנוח להתקרב פיזית למי ‏שהתקרבתי אליו רגשית, ולא הפסקתי לחבק… ממש זונת חיבוקים נהייתי… טוב, אולי ‏האו.סי.די גורם לי להיזהר יותר מאחרים, אבל בצדק! כאילו, קורונה, ‏hello‏!‏ והרבה אנשים לא ‏נזהרים מספיק, וכך התחלואה מאמירה.‏

הנה אני מתגוננת ומצטדקת כמו תמיד. תמיד מרגישה לא בסדר.‏

ובכלל הרגשתי אי-נוחות עם הישיבה בתוך מסעדה ללא מסכה בכלל (פועלים לפי התו ‏הירוק), ועוד כמה דברים הפריעו לי. למשל שמש שחדרה מבעד לדלתות הזכוכית וסנוורה ‏ונחה על עורי הלבנבן והנשרף בקלות (אני מאוד נזהרת מהשמש), מה גם שהייתי עם גופייה ‏‏(כשאני בחוץ בשמש אני מסתובבת עם עליונית וכובע). בהתחלה ישבתי במצב שוקיסטי ולא ‏אמרתי כלום כי פחדתי להיראות חרדתית ומוטרדת בצורה מוגזמת, מה גם שהרגשתי כמו ‏חייזרית, אבל אח"כ ראיתי שחלק אחר של המסעדה ריק ומוצל ונעים יותר והצעתי לעבור ‏ואכן עברנו וגם לאחרים היה יותר נוח, ושמחתי שהצלחתי להיות אסרטיבית, גם אם זה לקח ‏לי קצת זמן. בהמשך הגיעה קצת שמש גם לחלק ההוא ונחה על הזרועות שלי באזור העליון ‏שרגיש יותר לשמש. ואז שוב נתקעתי, קפאתי (חבל שלא תרתי-משמע :-)‏ החום והלחות ‏האלו עושים בי שמות), ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשים את העליונית שלי שתגן על ‏הזרועות, אבל חששתי שזה ייראה מוזר ומוגזם. בסוף אחרי כמה זמן לבשתי את העליונית, ‏ומייד מישהו שאל בהפתעה אם קר לי, ואמרתי שכן, קצת קר לי. שחלילה לא תיחשף החרדה ‏שלי מהשמש, כי היא בטח מוגזמת (עכשיו אני מבינה שאין לי מה להתבייש בזהירות שלי, כל ‏אחד והרגישויות שלו).‏

ישבנו סביב השולחן והייתה אווירה שמחה ועולצת, והשיחה ביניהם זרמה, ואני לא הבנתי ‏הרבה הקשרים בשיחה. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה הזאת ולא קשורה לאנשים האלו. לא ‏הבנתי אם הם אוהבים אותי, מתעניינים בי ונהנים מחברתי, או שלא. אם הם אוהבים וכו', אז ‏למה בקושי פונים אליי וכו'. וכשניסיתי לדבר הייתי צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד ‏שהתייחסו אליי, וגם זה בקושי. וכשפנו אליי בשאלות הרגשתי שזה מתוך רחמים כי צריך ‏לנדב לי תשומת לב. ממש כמו בבית הספר עם המקובלים מול הדחויים חברתית. גאאאד ‏דמט. כמו גורל כזה שמקודד בדי.אן.איי.‏

כמובן זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי כך, הרגשתי כך גם במפגשים קודמים של החבורה ‏בקונסטלציות שונות.‏

יותר נוח לי בשיחה של אחד-על-אחד. ‏

התמקדתי כאן בתיאור התחושות השליליות, אבל חשוב לציין שגם נהניתי, היה כיף, והאנשים ‏נחמדים ומצחיקים וחמודים ואהובים. רק עננה שחורה עמדה מעל כל זה, גבול בלתי נראה ‏שנוצר ביני לבינם, גבול שכל חיי הרגשתי, ושאני כבר עייפה ממנו. שוב להתחבא בבית ‏מהעולם? מזל שיש לי את בן הזוג שלי.‏

לא, לא אתחבא. אבל אני כן בעד המעטת יציאות חברתיות בתקופה זו – בגלל החום והלחות ‏ובגלל הקורונה. לחכות עד יעבור זעם.‏

‏-המשך יבוא-‏

‏("המשך יבוא", אפשר לחשוב, כאילו שזה סיפור כזה מרתק, חחח.‏ אני חופרת כאן על דברים כל ‏כך יומיומיים שאנשים אחרים בכלל לא מתעכבים עליהם. ושוב כתבתי קטע נורא ארוך! ‏הלללו, גיברת! בחייאת זומזום, תרגיעי עם פירוט-היתר והאינטנסיביות, יש נורמות חברתיות שצריך ליישר ‏איתן קו כדי לממש את הפוטנציאל שלך עוד לפני גיל 90! ואני יודעת שההלקאה העצמית שלי היא מתישה ומעיקה ומיותרת! אבל אתם יודעים איך זה אנשים מכורים שחוזרים לטיפה המרה. הממממ, אני מרגישה צורך עז ‏לרדת על עצמי. זה ממש מדגדג לי בקצות האצבעות. איפה השוט שלי? שיטטט, הוא בניקוי יבש).‏

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

תקופה קשה נפשית

היי,

תודה למי שדואג, תודה רפרפית יקרה על הפנייה והדאגה, חמודה שכמותך.

נכנסתי לתקופה לא טובה נפשית, תקופה קשה, די הגעתי לקצה, ואין כוח לכתוב, וגם ככה אני נוטה ליותר מדי מלל, גם בפוסט הקודם – ובכלל – נכנסתי לפירוט-יתר, וזה סתם מתיש ומיותר, פתאום קלטתי שנכנסתי לתיאור של כל פיפס וזה פשוט לא יעיל ומעכב ומוגזם, ולוקח לי מלא זמן ואנרגיה לנסח כל פוסט כזה על הטיול בחו"ל ואני צריכה לכתוב יותר בכלליות ולסכם את העניין בכמה שורות.

לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל, על מה לכתוב, מה לספר, בלגן בראש, והכול נראה בלגן וכאוס, החיים בכלל, ותחושה שאיבדתי שליטה. הידרדרתי, התערערתי לחלוטין, ורואים את זה עליי.

קשיים בעבודה, ולחצים של חיפוש דירה. גדול עליי. מרגישה שחסר לי ידע בעולם הפרקטי של היומיום, מרגישה חסרת אונים ומבולבלת ואבודה ולא יודעת מה נכון לעשות ומה צריך ומה להחליט ואיך להתנהל, ופשוט איבדתי את עצמי, לא מוצאת את עצמי, לא מבינה מה קורה איתי, לא מוצאת את עצמי אפילו ברמה הבסיסית של שגרת היומיום, מה לעשות ובמה להתמקד ומה קורה איתי בכלל ומה הסיפור של החיים האלו ובמה אנשים מתעסקים.

אבל בימים האחרונים חל שיפור.

זהו בגדול…

והתחלתי כבר לפני חודשיים תהליך של פנייה לטיפול חינם דרך קופ"ח אבל זה פשוט נתקע ולוקח מלא זמן ויש סחבת ובירוקרטיה ואטימות של גורמים במערכת – לא חוזרים אליי ואין עם מי לדבר… למשל – רכזת בריאות הנפש הנחמדה אמרה שצריך מכתב הפניה מהפסיכיאטרית, אני רודפת אחרי הפסיכיאטרית שתיתן לי מכתב – באמצעות פניות חוזרות ונישנות למזכירות הרפואית של הסניף – ללא הצלחה, וכל פעם אומרים לי "היא לא בדקה את הדואר שלה היום", או "הנה עכשיו אני עולה אליה עם הפנייה שלך" – אבל לא שומעת מהם שום דבר לאחר מכן, וכל זה במשך שבועות רבים, עד שאני כבר מותשת ומוותרת, וכשסוף סוף מגיע התור אצלה שקבעתי כמה חודשים מראש – היא מסתכלת עליי במבט אטום ולא מבין ואומרת שהיא לא יודעת איזה מכתב הפניה היא צריכה לכתוב, ושמספיק מה שהיא כתבה בסיכום הפגישה, ואחרי זה עוד מתייחסת אליי כאילו אני הבעייתית כאן, הנודניקית שמתמקדת במכתב ההפניה במקום להתקדם הלאה – כאשר קופת החולים עצמה היא זו שדורשת מכתב הפניה מהפסיכיאטרית! מצב קפקאי מתסכל.

אז אמנם קבעו לי במרפאת בריאות הנפש פגישה ראשונית בלי מכתב ההפניה (בסוף הבאתי הפניה מרופאת משפחה ואת סיכום הפגישה מהפסיכיאטרית, וגם הייתי בעבר בטיפול במרפאה זו אז אולי אין צורך), אבל רק בדצמבר, אז היום פניתי לאיזה מטפל שעובד בתשלום מופחת דרך הקופה. קיבלתי את שמו ממטפלת קודמת שלי, שאין אצלה זמן פנוי מתאים לטיפול עבורי, ואולי טוב שכך, היא הייתה קצת קשוחה מדי ונטולת רגש ולפעמים מעצבנת, אבל גם יעילה בנקודות מעשיות מסוימות ובעידוד האסרטיביות ובניעור ובללמוד לשים זין ולשמור על האינטרסים שלי ולדעת להתנהל בדיפלומטיות אסרטיבית וכו'. המטפל נשמע נחמד והוא יחזור אליי אחרי שיטפל בבירוקרטיה מול קופ"ח.

נחיה ונראה.

עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית

מאז יום שבת מצבי הידרדר. קשה לי להסביר מה בדיוק קורה לי. תחושה שדברים לא מסתדרים, שדברים משתבשים מדחי אל דחי. ואני כל הזמן עצבנית, נורא נורא נורא. תחושה של נזקים מצטברים, של חוסר שליטה, שדברים קטנים לא מסתדרים ולא מובנים לי, שהזמן חומק מבין האצבעות ואני לא מספיקה לעשות שומדבר, שאני לא מצליחה להחליט, גם החלטות קטנות, ואני יודעת, פשוט יודעת, שמה שלא אחליט – אתחרט על כך לאחר מכן. תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.
לא תפסתי כלום. אולי במקום דם זורם לי ואקום בעורקים? אני כל כך כלום.
גם פיזית, תחושה מעוכה – הרי אני עושה הליכות, הרי רזיתי, הרי אני אוכלת בריא ובכלל לא זוללת כבר שבועות רבים, אז איך אני מרגישה כולי נפוחה ובלעעעע? אני בדיוק לפני מחזור, האם הוא משפיע עד כדי כך? שהוא גורם לי להיות קרייזי ביצ' ולהרגיש כמו פוף מאותגר?

אולי הכתיבה על כך לא נכונה. אולי במקרה שלי הכתיבה עלולה להגביר טורדנות, כי ארצה לתעד הדברים ולהסבירם בצורה מדוקדקת, וזה סתם יגרום לי להיתקע שעות על הניסוח והפירוט, במקום להתקדם הלאה ולחיות. גיחי גיחי גיחי, צחוק של פסיכי (סליחה, זה לא מכוון אליכם, אלא לעצמי, צחקתי לעצמי בתוכי צחוק ציני מריר מלא רעל עייף, אז עניתי לעצמי).

קצת התחרטתי על הפוסט הקודם שכתבתי בלילה בין שבת לראשון, על אבא, והמשפחה. מכמה סיבות:
הרגשתי לא נעים. לא יודעת להסביר את מהות ה"לא נעים" הזה. כאילו – הנה אני מעלה דברים שליליים ומעיקים, הנה אני מתמקדת בשלילי, הנה אני לא כיפית. הנה אני חופרת על דברים, נתקעת עליהם.
וגם – תחושה עמומה כללית שמדובר בדברים שעדיף לא לציין. שאני עושה לעצמי שירות דוב בהעלותי את הדברים על הכתב בבלוג פומבי.
ואולי אני עושה עוול לאבא שלי ולמשפחתי?

וכי ברגע שאני כותבת על זה משהו, אני מחויבת לא לתת תמונה חלקית. וכמה שלא אכתוב על כך, זה תמיד יציג תמונה חלקית, וארגיש שלא יבינו, שיקבלו מושג חלקי ולא נכון. אי אפשר לסכם חיים שלמים באיזה פוסט אחד בבלוג. מה גם שכל כך הרבה דברים לא מובנים לי בדינמיקה המשפחתית הזאת, ובסיפור המשפחתי בכלל.
וגם – למה עכשיו פתאום להציף את הדברים. מה הטעם לעורר בעצמי שוב את הכעס והתיסכול הנוראיים, ואת תחושת הקורבן וחוסר האונים. הרי כבר טחנתי את הנושא בעבר. כן, צריך להתקדם הלאה. כמו שכל בני המשפחה האחרים מתקדמים הלאה ולא נתקעים על זה. אז למה אני עדיין נותנת לזה לרדוף אותי כך. להשפיע עליי כך. האם אחיה את זה לנצח? ורגישות היתר הזו שלי, האופן בו אני כל כך מושפעת מדברים שאנשים אומרים לי. הדברים ממשיכים להדהד לי בראש, מכרסמים. די. קשה לחיות ככה. קשה להיות כך בקשר עם אנשים… ואני הורסת כך אולי…

אז הלכתי לישון ביום ראשון בשש בבוקר והתעוררתי לקראת שתיים בצהריים, והרגשתי חרא שחצי יום התבזבז על השינה הזו, במקום משימות שהיו לי, בעיקר משימה אחת שחשבתי לסיים באותו יום, וזה לא קרה. משהו שהבטחתי למישהי שאעשה בתור טובה אישית. ואז הכנתי לעצמי צהריים, וקצת מאוחר יותר יצאתי להליכה, ואז ארוחת ערב, והופ הזמן חמק לו, ובין לבין כמה מטלות, ובעיקר המוח שלי היה כל כך מוטרף מעצבים ומתחושה של סבל מענה, מלא דברים הטרידו אותי, ובן הזוג ספג. אמרתי לו שבא לי לחתוך את עצמי מרוב עצבים. אוף, אמירה מפגרת. למה אני מקשה עליו כך. זה נורא העציב אותו. הרגשתי בימים האחרונים כעס נוראי, רווי אלימות, שיכולה להיות מופנית רק אל עצמי. גררררר. לנשוך, לחתוך, כן אבא, גם אני יכולה להתעצבן נורא ולהשתולל! תראה! הנה, גם אני אשבור כיסא ואצרח חזק! הפעם אתה תפחד!!!!! כן, ממש. חחחח.

עיצבן אותי שבמפגש משפחתי ההתנהגות האידאלית שלי היא לשתוק כמה שיותר. כי כל דבר שאני אומרת עלול לשמש נגדי, כמו בבית משפט. מבלי לשים לב אני עלולה להרים להנחתה, ולקבל הנחתה חזקה ומועכת מאבא שלי. והוא עשה את זה. אז אני צריכה לשתוק. ודווקא הצלחתי להתעלם מכמה דברים ולשתוק, אבל לא מהכול, וכן אמרתי דברים שהתחרטתי עליהם לאחר מכן, כי הם גררו כמובן מייד עוד אמירות מההורים שלי… ואני מבינה – שתיקה זה כוח. חוסר תגובה זה כוח. אדישות זה כוח. לא להיגרר למערבולת שלהם. אבל אני גם מרגישה שזה כמו שקורבן להתעללות יודע שאם הוא לא יתנגד בזמן ההתעללות, זה ימזער נזקים וייגמר מהר יותר. כי אם הוא ינסה להתנגד, זה עלול להוציא מהתוקף שלו עוד שלל התנהגויות מתעללות. אז צריך לסבול בשקט בלי להתנגד, עד שזה נגמר.

אז כן, צריך לא לקחת ללב, להיות אדישה, לא לקחת ברצינות. אחותי הגדולה אמרה לי מזמן שהיא בכלל לא מתייחסת לדברים שהוא אומר כי הוא אדם חולה. בעצם, אני היחידה שעוד לוקחת אותו ברצינות.

טוב, בקיצור, בימים האחרונים אני מאבססת על עניין המשפחה.

וגם אחותי הגדולה התעללה בי רגשית בגיל הנעורים, זה היה נורא… היא הייתה מכשפה סדיסטית. הוציאה עליי את כל הרעל שלה. אבל זה לפוסט אחר… והעיקר שזה עבר לה והיא גם התנצלה. אבל יש יסודות באישיות שאני עוד מזהה, מנצנצים פה ושם… אמירות עוקצניות… תחרותיות…

אחותי הגדולה ואבא שלי אמרו לי פעם שאפסיק להיות קדושה מעונה – זה היה בסביבות אמצע שנות העשרים שלי, כשהתחלתי לראשונה לדבר על ההתנהגויות שלהם בעבר, כשפתאום הבנתי מה בעצם עבר עליי, שבעצם הייתי קורבן להתעללות, שבעצם התרחשו דברים ממש מעוותים, שספגתי הכול בלי להתנגד, וששילמתי על זה מחיר נפשי. אז הם הכחישו והקטינו את זה. אוי, מה את עכשיו כזאת קדושה מעונה, גם את לא מושלמת. 

רציתי גם לספר לכם, כדי להציג תמונה מלאה יותר: אני הייתי ילדה של אבא. הייתי צמודה אליו, קשורה אליו מאוד, הפנמתי אותו באופן מושלם, הערצתי אותו, וכיוון שכך – מכל האחיות, היה לי הקושי הרב ביותר להקיא אותו מתוכי. הן התמרדו בגיל צעיר והביעו כלפיו שנאה יוקדת, והתנתקו רגשית. אחותי הגדולה יכלה גם להתנתק פיזית, בגיל צעיר עזבה את הבית ולא הביטה לאחור (עכשיו היא מחפשת את קרבתם כי היא צריכה עזרה עם הילדים שלה, לכן הם עוברים לגור קרוב אליה. הכול אינטרסים). לי זה לקח יותר זמן. הוא כמובן לא מסתיר את העובדה שאני הייתי הבת האהובה עליו, והוא אומר זאת ליד אחיותיי, כי לא אכפת לו מהרגשות שלהן, והוא בכלל עודד בעבר תחרותיות בינינו, כי הוא אוהב אקשן כזה. אהבתי את אבא מאוד, הוא היה החיים שלי, הושפעתי ממנו מאוד. הוא היה רוב הזהות שלי. הוא אף פעם לא מבין איך אנחנו בכלל יכולות לבקר אותו – הוא הרי אבא כזה משקיען ודואג ואוהב – תמיד הביא לנו אוכל על מגש למיטה. זהו, זו האמירה הקבועה שלו. איך אפשר להגיד עליו בכלל מילה רעה כשהוא דאג לפנק אותנו עם אוכל למיטה.

אבל הוא אהב אותי כשהייתי הילדה החמודה והמצחיקה שלו (והמוזרה. תמיד הקפיד להגיד שהייתי ילדה מוזרה. זה נכנס לי לראש ואני תמיד מרגישה מוזרה). כשהתבגרתי והפכתי לנערה שמנה ומדוכאת, הוא איבד עניין. זה כבר לא היה חמוד. הוא היה מסתכל עליי בגועל ומעיר לי על המשקל. אמר לי שהרגליים שלי נראות כמו עמודי שלמה. פעם הוא אמר לי בחצי חיוך שובב: "אוף, למה אין לי בנות יפות…" ואז צחקק. כשאחותי הגדולה הייתה נערה, הוא כל הזמן משום מה צחק על האף שלה. העיר לה שהאף שלה ארוך ונוטה שמאלה, בשלל הערות עוקצניות ותוך כדי ציחקוק. היא פיתחה מזה תסביך רציני עם האף שלה. 

אמא שלי הייתה פחות קשורה אלינו רגשית. יותר השקיעה בקריאת מאות ספרי הרומן הרומנטי שלה (אותם ספרי Mills & Boon, למי שמכירה). היא קודם כל העריצה את בעלה, כלומר את אבא שלנו. היא לא הייתה כל כך אמהית. אז היא מעריצה את התחת שלו, והוא ממש לא מעריץ את התחת שלה. היא אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותה. הוא התחתן איתה (לאחר שבועות ספורים של היכרות) בעיקר כי היא הייתה אישה מאוד יפה (לא קיבלתי את הגנים שלה. קיבלתי את הפרצוף הבולגרי של סבתי מצד אבי, וגם את האו.סי.די שלה). אחר כך היא השמינה, וכל השנים הללו, עד עצם היום הזה ממש, הוא כל הזמן אומר איך היא הייתה אישה יפה, ואיך היא הרסה את עצמה. ובכלל, מדבר עליה בצורה מגעילה ליד אנשים אחרים. כל השנים הוא בגד בה, תמיד היו לו "ידידות", עד היום. אמא שלי אמרה לי לפני כמה שנים: "כל הגברים בוגדים".

בשיחות איתה בשנים האחרונות היא אומרת שאולי היא טעתה, שאולי הייתה צריכה לעזוב אותו מזמן. כן, שמענו. הם בחיים לא ייפרדו. הם יותר מדי נהנים לסבול יחד. יחסי סאדו-מאזו רגשיים. אגב, אמא שלי אינה טלית שכולה תכלת. היא גם חתיכת טיפוס. אומרת שטויות. צועקת על אנשים, מקללת. הייתה חנות אחת בעיר מגוריהם שמנעה ממנה כניסה לשם לאחר אירוע שבו היא צעקה עליהם… אסרו עליה לחזור לשם. בקיצור, היא ואבא שלי – מצא מין את מינו.

כשאחותי הקטנה הייתה ילדה קטנה היא אהבה להתחפש לחתולה, לזחול בבית כמו חתולה, להתייחס לאנשים כמו חתולה, וכיו"ב. זה היה חמוד. היא מאוד אהבה חתולים וחיות וגם היה לה חלום להיות שחקנית. אבל אמא שלי כל הזמן אמרה לה: "משוגעת". "היא מתנהגת כמו משוגעת! משהו לא בסדר איתה!". כעסתי על אמא שלי, אמרתי לה להפסיק לקרוא לה משוגעת כל הזמן. די. אבל כל הזמן תפסתי אותה ממשיכה עם זה. "משוגעת!". התחרפנתי, אמרתי לה שככה דופקים ילדים, די. היא לא משוגעת, היא בסך הכל ילדה קטנה שמתחפשת לחתולה, זה בסדר גמור. "היא מוזרה". לא, היא לא! את מוזרה! די!!!

אבל בשנים האחרונות אמא שלי מנסה לפצות על הריחוק והטעויות של פעם. היא כל הזמן מביעה דאגה ואהבה, מסרים מרגיעים. מתעניינת בשלומי. מנסה להיות יותר אמא. במקביל היא כמובן ממשיכה גם להתנהג בצורה בלתי נסבלת (הרי מה טעם החיים בלי זה), אבל היא הרבה יותר קשובה ומעורבת רגשית.

טוב, חפרתי, לא משנה. אני פשוט סובלת בימים האחרונים ממחשבות טורדניות יותר מהרגיל.

ואתמול אני ובן זוגי נסענו לטייל, ונורא התלבטתי יום לפני כן אם לעשות זאת, כי הרי הייתי במצב רוח מזעזע ושלילי נורא, וגם חששתי מבחינת מזג האוויר כי אמרו שיהיה סוג של שרב, אבל בן זוגי הרגיע, אמר שיהיה נחמד, ושבסה"כ צפוי להיות 26-27 מעלות. וגם הרי תמיד אומרים שכדאי לטייל, וכל הזמן אומרים לי לטייל, כי לטייל זה משהו משהו, וגם אני רציתי קצת לראות טבע ולטייל, הקיצר – נסענו לטייל, היה פחות או יותר בסדר תוך כדי המסלול (הקצר והרגוע יחסית), והיה נוף יפה וירוק ושלל פרחים (כל כך הרבה רקפות! 😊), וכמובן שתינו כל הזמן והיינו עם כובע, אבל מייד לאחר מכן חטפתי כאב ראש ובחילה נוראית והרגשתי רע, וכשהגענו למסעדה הקאתי וסבלתי. אז חתכנו חזרה הביתה יותר מוקדם ממה שתכננו. וסתם דפקתי את היום הזה. עד שאנחנו סוף סוף נוסעים לטייל, וזה נדפק. והוא לקח יום חופש בשביל זה. וזו הייתה טעות בכלל לצאת. הייתי צריכה להישאר בבית. הכי טוב בבית. רגוע, שקט, בלי כל הבלגן והרעש והאנשים והקשקושים שלהם. ובבית מספיקים לעשות כל מיני דברים חשובים. אולי אני לא בנויה להתרוצצות בחוץ. אולי אני רגישה מדי.

הבוקר הייתי אצל הפסיכולוגית והיא עצבנה אותי. באתי אליה מוצפת, התחלתי לספר שאני מרגישה שהכול חרא, ושהמפגש המשפחתי בשבת השפיע עליי לרעה, ושהטיול נדפק, והיא אמרה לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה. ווט דה פאק. אף פעם לא לקחתי כדור הרגעה. אגב, זו הפעם השנייה שהיא מציעה לי לקחת כדור הרגעה. הפעם הראשונה הייתה לא מזמן, כשקרה העניין בעבודה, והייתה צפויה להתקיים פגישה מלחיצה (שבסוף לא התקיימה), אז היא הציעה לי לקחת חצי כדור הרגעה לפני הפגישה. כדי שאהיה רגועה ולא אתפרץ בתגובה רגשית. סיפרתי לאחיותיי והן היו המומות ואמרו שכדור הרגעה זה ממש גרוע וממכר (אחותי הקטנה מניסיון אישי, ואחותי הגדולה מניסיון של אנשים קרובים לה), ואחותי הגדולה אמרה לי לעזוב את הפסיכולוגית הזאת… מצד שני, הפסיכולוגית הזאת גם עזרה לי עם עצות מועילות… אז אני כבר לא יודעת… אני מניחה שזה לא שחור או לבן… אולי היה לה קשה להתמודד עם האינטנסיביות והבלבול שלי הפעם…
בקיצור, בפגישה הבוקר רציתי לדבר על מה שהיה במפגש המשפחתי ובימים האחרונים כדי לבחון את התגובות הקוגניטיביות ולראות איך יכולתי להגיב אחרת, אבל היא התעקשה לדבר על הכדורים שסיפרתי לה שהפסקתי לקחת, ושאני צריכה לחזור לקחת כדורים. אמרתי לה בסדר, אני אחזור לקחת כדורים, אני מבינה שאני כולי מוצפת ואינטנסיבית, אבל בואי נדבר על משהו אחר חוץ מהכדורים. וככה כל הפגישה. לא יודעת. זו הייתה פגישה מיותרת.

אני לא מצליחה לגבש דעה בנוגע למה נכון ומה לא נכון. מה בסדר ומה לא בסדר.

למשל, נראה לי שזו טעות לפרסם את הקטע הזה. אז הנה, אלחץ כאן על כפתור ה"פרסום", והנה תצטרף לה עוד טעות לשרשרת הטעויות היפה שאני עונדת לצווארי. בחיי, לא צריך אפילו תליין, העסק דופק לבד.

לילה שלישי ברציפות עם קושי להירדם

זה התחיל בלילה בין שבת לראשון כמובן, עם החזרה לשגרת העבודה.

למרות שאמרתי לעצמי שלא נורא, שיכול להיות נחמד, שדווקא סבבה, שכיף עם החברות בעבודה, שבכלל לא הצטברו אצלי בחג הרבה מיילים, להפך – היה די שקט בתיבות המייל, אז מה טוב. אז אחזור באיזי למשרד, אתקתק את המיילים בשקט בפינה שלי תוך כדי צחוקים ושיגועים עם החברות ואשקיע את מיטב מרצי לשאר הדברים בחיים חוץ מהעבודה – הלימודים, הליכות מהירות בחוץ שחזרתי לעשות אותן סוף סוף בחג, כל מיני מטלות וסידורים, הנאות קטנות. 

אבל ההרגעה הזאת כנראה לא הספיקה, ויחד עם החזרה לעבודה חזרה אלי גם אי הנחת הזאת. שמשאירה אותי ערה עד אמצע הלילה, גוד דמט.

היה לי כיף בחג. סוף סוף עשיתי והגשתי את העבודות שנשארו לי על סמסטר א'. ביליתי יום אחד בביקור אצל ההורים וביליתי שם עם אחותי הקטנה, התגעגעתי. היה כיף. וביליתי בבית ברוגע, מכינה לעצמי אוכל בריא וטעים, צופה פה ושם בסדרות, האזנה למוסיקה, השלמתי מלא שעות שינה ונהייתי אדם מאושר ורגוע ונינוח יותר, כאמור גם עשיתי הליכות וזה עשה לי ממש טוב. ובכלל לאחרונה הייתי יותר באיזון גם מבחינת תזונה, התחלתי לרדת קצת במשקל (זו רק ההתחלה).

ואתמול עוד היה לי נחמד בעבודה, באתי מאופרת וקלילה. בלילה הקודם, בין ראשון לשני, שוב היה לי קשה להירדם, ובראשון בערב גם ניסיתי לעשות את שיעורי הבית ליום הלימודים מחר ופשוט לא הייתי מסוגלת, הייתי גמורה מעייפות. גם השיעורים הפעם משעממים-תחת ולא קשורים לשומדבר. וגיליתי שאני לא היחידה שמרגישה כך. חוצמזה, רק בשבת בלילה הגשתי את העבודה האחרונה, ופשוט לא הספקתי ממש להיכנס לעובי הקורה של שיעורי הבית של הקורסים החדשים של סמסטר ב'. 

ואז היום פתאום חלה סוג של רגרסיה וקריסה-רבתי, הטריגר היה כמובן משהו ש"המזכירה-השנייה-שהפכה-באורח-מגוחך-ליעני-"בוסית"-שלי" (שודרגה לתפקיד הניהולי של משרדנו, וברור שזה בגלל שהבוס לא רצה להביא "מנהל/ת" של ממש, רוצה מישהו שלא ישאל יותר מדי שאלות ושיהיה לו נוח איתו, yes-woman) כתבה בווטסאפ, משפט אחד שהוא פשוט לא נכון וזה הטריף אותי כי זה דפוס אצלה. אז חטפתי ג'ננה והגבתי מהבטן, כאשר כמובן הייתי צריכה לספור עד 10 (או עד 390,000) ולהגיב באופן קצת יותר מעובד ומתוחכם ולא גולמי. ואז זה העלה לי את כל התסכול מהמצב המגה-דפוק במקום הזה – למרות שיש גם דברים טובים, ובכלל גם בה, במזכירה השנייה, יש בסה"כ גם דברים טובים ואנחנו בסה"כ כן עשינו ועושות מאמץ שיהיה לנו נעים לעבוד ביחד ושנבוא אחת לקראת השנייה, וזה עבד לאחרונה, ויכול להיות שדווקא המינוי שלה לתפקיד הזה הוא בעצם טוב ונוח גם בשבילי, ועם בוס אחר לא בטוח שהיה לי טוב יותר (ועובדה שהיה לי פחות טוב עם הבוס האחרון, שכל הזמן שיתף אותה בדברים ואותי לא), ותכלס היא לא מבקשת ממני הרבה דברים (כשהיא מונתה חששתי שהמצב יהיה שאני מאחורי הקלעים עוזרת לה ועושה בשבילה את כל החשיבה והיא תיקח קרדיט כלפי חוץ מול אנשים אחרים. אבל זה לא קורה, היא מתמודדת לבד עם רוב הדברים), רק שמדי פעם יש גליץ', משהו שאני לא מוכנה לשתוק עליו, התנהלות או אמירה שלה שמעצבנת ומתסכלת אותי (לרוב מדובר במשהו נקודתי מאוד), ומתפלקת לי תגובה מהקרביים הלוהטים. מן הסתם לא פרופורציונאלית, אבל זה יושב על תסכול עמוק ורחב ועקרוני יותר, שלמען האמת עם הזמן נהיה פחות ופחות אקוטי, כי ווטאבר.

הקיצר, אז הוצאתי קיטוֹר עם חברתי לעבודה שיושבת לצדי  – שכבר אמרה לי לא מזמן שגם היא נתקלה בהתנהלות של המזכירה השנייה שעצבנה אותה – שהיא מנכסת לעצמה דברים שאנשים אחרים עשו, שהיא לא נותנת קרדיט. ברור, הרי היא אישה פשוטה ולא מקורית ובסה"כ מעבירה לבוס הגדול דברים שאנשים אחרים כתבו והגו, אין לה שום חשיבה יצירתית ושום רעיונות מקוריים והיא מסתמכת על מה שאחרים אומרים (בגלל זה אני נזהרת שלא לומר לידה רעיונות שלי, שלא תשתמש בזה מול הבוס. פעם הייתי ראש גדול ושיתפתי אותה יותר וגם עזרתי לה הרבה, עד שקלטתי שהיא בכלל לא נותנת קרדיט ושבעצם אני מסייעת לה "לבנות" את עצמה מול הבוס. היום – זין בעין – שתתמודד. פה ושם אני מסייעת בקטנה. בכלל, אני משתמשת שם באחוז וחצי מהיכולת המוחית שלי), אז כלפי הבוס היא "מייפה" את הדברים בכך שהיא מצניעה את העובדה שזה משהו שמישהו אחר אמר לה, מישהו אחר טיפל או הגה, זו אסטרטגיה (לפעמים אני תוהה אם זו אפילו אסטרטגיה לא מודעת, דפוס התנהגות מוטמע, כדי לשרוד – כי הכישורים האינטלקטואליים שלה לא גבוהים, אז היא נוקטת דרכים אחרות). טוב, מספיק התעצבנתי על זה בעבר, נעזוב את זה עכשיו כי זה כבר לא משנה, ווטאבר. בסופו של דבר הבוס יודע טוב מאוד מה כל אחת שווה, וזה פשוט לא אכפת לו. אבל הוא יודע טוב מאוד. 

הקיצר, כל מצב הרוח שלי התחרבש, זללתי מלא מאפים ושוקולד, אחרי שלא נגעתי בדברים כאלו כמה שבועות, ועד כה בכלל לא הייתי מסוגלת לאכול כמויות כאלו – פשוט התקף זלילה כמיטב המסורת.

השעה עכשיו בסביבות שלוש בלילה ועוד שעתיים וחצי אני צריכה לקום ללימודים. לא עשיתי שיעורים. ואין לי חשק ללכת ללימודים. אגב, גם אחרים התלוננו – בקבוצת הווטסאפ שחזרתי אליה – על הקורסים בסמסטר החדש. באמת בשני קורסים המורות מעבירות את החומר בצורה מבולגנת ולא ברורה. יאללללה, ווטאבר, לא נורא אם לפעמים אני לא עושה שיעורים, גם בסמסטר הקודם לא עשיתי תמיד בחלק מהקורסים.

אני מחכה לציונים סופיים של 3 קורסים מסמסטר א'. מעניין מה אקבל. יכול להיות שזה יהיה בינוני, אי אפשר לדעת. בינתיים יש לי ציון סופי של קורס אחד – 100 מפתיע (קיבלתי 100 על העבודה וזה גם ציון הקורס) – והקורס השני הוא שנתי ובבחינה של סמסטר א' קיבלתי 95. הייתי בטוחה שאקבל פחות כי הרגשתי שהמבחן היה קשה יותר ממה שציפיתי והרגשתי שפישלתי קצת. כנראה שצדקתי, עובדה – ירדו 5 נקודות, זה הפישול! 😛 🤓. הקיצר, סתם מסקרן לקבל ציונים על עבודות שעמלתי והתייסרתי עליהן, לראות מה יצא מכל זה. זה ממקד אותי במשהו, באתגר שאני מתמידה בו – לפחות עד כה 😁 – סתם, סתם – אני מתכוונת להמשיך עד הסוף, ברור. אני פייטרית!! – ונחמד שאני מתמידה ואף מקבלת ציונים יפים – בינתיים – אחרי שבתחילת הסמסטר הרגשתי מנותקת מנושא הלימודים ועם ספקות שזה לא מתאים לי והתלבטתי אם לעזוב והתבאסתי שכבר לא אקבל החזר על השכ"ל… אבל הנה, סיימתי סמסטר שלם, וזה לא מובן מאליו בשבילי, אחרי התקופה הקשה נפשית שעברתי עם כל החרא של העבודה. ועכשיו יותר טוב לי – גם בעבודה היחסים השתפרו והגישה שלי השתפרה ויותר נעים לי שם (טפו טפו טפו חיק טפו), וגם נכנסו לחיי הלימודים שמרעננים לי את השבוע עם מקום אחר ואנשים אחרים ואווירה אחרת ויש לי שם חברה טובה ועוד אנשים נחמדים, ואני חלק מחבורה חדשה. מעניין אם הקשר יישמר אחורי זה, או שאולי הקשר יישמר בין אחרים ואני רק אשמור על קשר עם החברה הטובה, והיא כן תשמור על קשר איתם ורק איתי לא יישמרו על קשר כי אני מעיקה. או שאף אחד לא ישמור על קשר עם אף אחד. או שאני כן אשמור על קשר עם אחרים. או שאני מחורפנת מרוב חוסר בשינה. 

וואו, אני כ"כ משועממת מהדיווח+הוצאת קיטור האלו של עצמי, איזה דיווח משעמם טיכוֹ. טה טה טה, עבודה, טה טה טה, היה כיף בחופש, טה טה טה, אני לא נרדמת, טה טה טה, ההיא מהעבודה ואוי אוי אוי. ופטפטת אובססיבית שחוזרת על עצמה כפול 7,000 😴 🤪 🤯

ואני בכלל רציתי לכתוב כאן שירים שלי, שאם כבר נכנסתי לימים של התמוטטות קלה עד בינונית בואך קשה, אז לפחות אתחפר לי בשירים.

("בואך קשה" כי כבר נכנסתי לשלב הפרנואידיות – שאלתי את העובדת החדשה שלנו – שהיא מקסימה, אגב – אם היא והמזכירה השנייה (סלאש בוסית) דיברו עלי (כי שמעתי בחצי אוזן שיחה מהמשרד של ה"בוסית" והיה נדמה לי שהיא אומרת משהו עלי, ומה שנדמה היה לי שהיא אומרת עצבן והלחיץ אותי), אז העובדת החדשה אמרה לי במבט מופתע שממש לא, וקמה וחיבקה אותי. היה לי ברור שהן דיברו על משהו אחר ואני התבייתתי על מה ששמעתי כי אני חוששת שמאחורי הגב מדברים על כמה שאני "מאבדת את זה" ומגזימה).

הנה משהו שכתבתי לפני המון שנים ולדעתי הוא פשוט השיר הקצר ביותר שלי:

פתאום בלילה
רומחי הבדידות

והנה הבא בתור מבחינת האורך:

שישי בערב הוא זמן הברבורים העולים מן העיניים
בתפרחות קריסטל

והנה גם:

ניכשתי כל עשבי ראשי
ומחרשות מזהיבות מן האופק
באות לשרוט
רקמת רוחי
בדוגמאות קלטיות


את שלושת השירים הנ"ל כתבתי בלילה אחד לפני אלוהים-יודע-כמה שנים. אולי 20.

מניחה שלא אלך ללימודים כי לא אחזיק מעמד, כבר עכשיו יש לי רק שעתיים וחצי לישון, וזה אם ארדם ברגע זה ממש, מול המקלדת. not gonna happen.
ובינתיים עברתי על כל הטקסט לעשות הגהה, כך שעכשיו כבר שלוש וחצי. שעתיים שינה, אם בכלל. אבל, בסדר, אני כבר יודעת שפעם בכמה זמן יש לי מין לילה לבן שכזה, מין גל שכזה של שינה מועטה ששיאו בלילה הלבן, ואז הוא עובר ומגיעה תקופה רגועה ומאוזנת יותר עם שינה מאוזנת וטובה.

המממממ, טוב, נראה לי שזהו להפעם. טוב להוציא קיטור. בריא להוציא קיטור. הויסה קיטור! צא דיבוק, צא! מהבוהן השמאלית צא! 👻

 

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….

מבליחה, מצ'וקמקה, בוקה ומבולקה

אז משום מה הרגשתי יותר בנוח לכתוב אתמול פוסט דווקא בבלוג הישן, אבל מוצאת לנכון לשים כאן קישור לשם:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=615006

והנה ככה נשמרות אחידות ועקביות כלשהן…

אולי שם אכתוב את הפוסטים המקטרים והמתמוטטים והאבודים יותר? אלו שהם "סתם" דיבור ספונטני, חשיבה בקול, הוצאת קיטור, התפזרות רעיונית, אוננות מילולית, שליחת יד בציפייה לפגוש יד אוהדת מושטת בחזרה?… וכאן אכתוב את הפוסטים היותר קוהרנטים ושנכתבים על נושא מסוים?

אבל רגע, ואם ישראבלוג ייעלם ואז הקישור הזה לא יעבוד? אז אולי בכל זאת אעתיק את הפוסט לכאן, הנה:

 


הא!
כאן.
ולא בבלוג החדש כי
הבלוג החדש יפה ומסודר
ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה.
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים…).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה… כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה… אחרת…

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

 


 

אז עכשיו אני חושבת בקול גם בבלוג הזה כאן, והוא כבר פחות חינני וסדור ופיוטי ומהודק ובטוח בעצמו, ומתחילים להצטמח בו עשבים שוטים של מלל מגובב ומיותר, לשלשת מילולית, קושי להפריד בין עיקר לטפל, פירוט יתר, חשיבה עקרה מעגלית, נימה אפולוגטית ונטייה לאובססיה,

והנה, 

.i might as well declare: OCD! OCD! OCD! and get it over with

עצרי. הירגעי.

בסוף מצאתי את ההקלטה של הקטע המוסיקלי היפה. עכשיו נשאר לברר מה הוא בדיוק.

מה עוד?

בתחילת החודש חטפתי את הוירוס הזה שמסתובב והייתי עם כאב גרון עז והצטננות. הגרון כל כך כאב שאפילו לנשום דרך הפה הכאיב (כמו לבלוע נייר זכוכית ולגרגר אותו בגרון), אז השתדלתי לנשום דרך האף, שהיה חצי סתום, אז נשמתי דרך נחיר אחד, וכך במשך כמה ימים הפקתי קולות נשימה מקסימים של דארת' ויידר. נשארתי בבית שלושה ימים, חזרתי לעבודה, כמעט נעלם לי הקול, ואז זה עבר.

מאז שהבנתי עד כמה ההתלהבות שלי מהחמוד בלימודים לא קשורה למציאות, החיים נהיו אפורים יותר ופחות מרגשים אך גם ממוקדים במושאים מציאותיים יותר, אז מה טוב. גם בשבוע שעבר וגם היום היה לי איתו טרמפ בדרך חזרה מהלימודים. פעם נרעדתי ברטט התרגשות רק למחשבה על הזכות לנסוע איתו, ובמציאות זה היה נורא רגיל והשיחה השתרכה לה בעצלתיים משמימים. הקיצר, איזה כיף כשהכל מציאותי יותר. הידד למציאות! שיר הלל למציאות! הלאה הרגש הלא רלוונטי והלא פרופורציונלי והמעיד על חסכים ועל השלכות ועל אישיוז! הלאה האישיוז! אישיוז הביתה! קישטא אישיוז! הרציונל לשלטון! הדימוי העצמי הנמוך מת, יחי הדימוי העצמי הבריא והיציב החדש! שעוד מעט יגיע, ממש אוטוטו, השמועה אומרת שהוא כבר בכניסה לעיר, ואם אין פקקים אז זה עניין של כמה דקות, הנה אני כבר שומעת את הסירנה, אה, רגע, למה סירנה? מה זה הרכב הזה? למה אמבולנס? ואנשים בחלוקים לבנים? מה הם כל כך חמורי סבר? אני בסך הכל מתרוצצת בחוץ בעירום ורוקדת לצלילי שיר עם רומני שמתנגן אך ורק בראשי! אההה, רגע, אני קופצת לבלוג המקביל, הקירות שם מרופדים… מיד אשוב…