החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

תקופה קשה נפשית

היי,

תודה למי שדואג, תודה רפרפית יקרה על הפנייה והדאגה, חמודה שכמותך.

נכנסתי לתקופה לא טובה נפשית, תקופה קשה, די הגעתי לקצה, ואין כוח לכתוב, וגם ככה אני נוטה ליותר מדי מלל, גם בפוסט הקודם – ובכלל – נכנסתי לפירוט-יתר, וזה סתם מתיש ומיותר, פתאום קלטתי שנכנסתי לתיאור של כל פיפס וזה פשוט לא יעיל ומעכב ומוגזם, ולוקח לי מלא זמן ואנרגיה לנסח כל פוסט כזה על הטיול בחו"ל ואני צריכה לכתוב יותר בכלליות ולסכם את העניין בכמה שורות.

לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל, על מה לכתוב, מה לספר, בלגן בראש, והכול נראה בלגן וכאוס, החיים בכלל, ותחושה שאיבדתי שליטה. הידרדרתי, התערערתי לחלוטין, ורואים את זה עליי.

קשיים בעבודה, ולחצים של חיפוש דירה. גדול עליי. מרגישה שחסר לי ידע בעולם הפרקטי של היומיום, מרגישה חסרת אונים ומבולבלת ואבודה ולא יודעת מה נכון לעשות ומה צריך ומה להחליט ואיך להתנהל, ופשוט איבדתי את עצמי, לא מוצאת את עצמי, לא מבינה מה קורה איתי, לא מוצאת את עצמי אפילו ברמה הבסיסית של שגרת היומיום, מה לעשות ובמה להתמקד ומה קורה איתי בכלל ומה הסיפור של החיים האלו ובמה אנשים מתעסקים.

אבל בימים האחרונים חל שיפור.

זהו בגדול…

והתחלתי כבר לפני חודשיים תהליך של פנייה לטיפול חינם דרך קופ"ח אבל זה פשוט נתקע ולוקח מלא זמן ויש סחבת ובירוקרטיה ואטימות של גורמים במערכת – לא חוזרים אליי ואין עם מי לדבר… למשל – רכזת בריאות הנפש הנחמדה אמרה שצריך מכתב הפניה מהפסיכיאטרית, אני רודפת אחרי הפסיכיאטרית שתיתן לי מכתב – באמצעות פניות חוזרות ונישנות למזכירות הרפואית של הסניף – ללא הצלחה, וכל פעם אומרים לי "היא לא בדקה את הדואר שלה היום", או "הנה עכשיו אני עולה אליה עם הפנייה שלך" – אבל לא שומעת מהם שום דבר לאחר מכן, וכל זה במשך שבועות רבים, עד שאני כבר מותשת ומוותרת, וכשסוף סוף מגיע התור אצלה שקבעתי כמה חודשים מראש – היא מסתכלת עליי במבט אטום ולא מבין ואומרת שהיא לא יודעת איזה מכתב הפניה היא צריכה לכתוב, ושמספיק מה שהיא כתבה בסיכום הפגישה, ואחרי זה עוד מתייחסת אליי כאילו אני הבעייתית כאן, הנודניקית שמתמקדת במכתב ההפניה במקום להתקדם הלאה – כאשר קופת החולים עצמה היא זו שדורשת מכתב הפניה מהפסיכיאטרית! מצב קפקאי מתסכל.

אז אמנם קבעו לי במרפאת בריאות הנפש פגישה ראשונית בלי מכתב ההפניה (בסוף הבאתי הפניה מרופאת משפחה ואת סיכום הפגישה מהפסיכיאטרית, וגם הייתי בעבר בטיפול במרפאה זו אז אולי אין צורך), אבל רק בדצמבר, אז היום פניתי לאיזה מטפל שעובד בתשלום מופחת דרך הקופה. קיבלתי את שמו ממטפלת קודמת שלי, שאין אצלה זמן פנוי מתאים לטיפול עבורי, ואולי טוב שכך, היא הייתה קצת קשוחה מדי ונטולת רגש ולפעמים מעצבנת, אבל גם יעילה בנקודות מעשיות מסוימות ובעידוד האסרטיביות ובניעור ובללמוד לשים זין ולשמור על האינטרסים שלי ולדעת להתנהל בדיפלומטיות אסרטיבית וכו'. המטפל נשמע נחמד והוא יחזור אליי אחרי שיטפל בבירוקרטיה מול קופ"ח.

נחיה ונראה.

עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית

מאז יום שבת מצבי הידרדר. קשה לי להסביר מה בדיוק קורה לי. תחושה שדברים לא מסתדרים, שדברים משתבשים מדחי אל דחי. ואני כל הזמן עצבנית, נורא נורא נורא. תחושה של נזקים מצטברים, של חוסר שליטה, שדברים קטנים לא מסתדרים ולא מובנים לי, שהזמן חומק מבין האצבעות ואני לא מספיקה לעשות שומדבר, שאני לא מצליחה להחליט, גם החלטות קטנות, ואני יודעת, פשוט יודעת, שמה שלא אחליט – אתחרט על כך לאחר מכן. תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.
לא תפסתי כלום. אולי במקום דם זורם לי ואקום בעורקים? אני כל כך כלום.
גם פיזית, תחושה מעוכה – הרי אני עושה הליכות, הרי רזיתי, הרי אני אוכלת בריא ובכלל לא זוללת כבר שבועות רבים, אז איך אני מרגישה כולי נפוחה ובלעעעע? אני בדיוק לפני מחזור, האם הוא משפיע עד כדי כך? שהוא גורם לי להיות קרייזי ביצ' ולהרגיש כמו פוף מאותגר?

אולי הכתיבה על כך לא נכונה. אולי במקרה שלי הכתיבה עלולה להגביר טורדנות, כי ארצה לתעד הדברים ולהסבירם בצורה מדוקדקת, וזה סתם יגרום לי להיתקע שעות על הניסוח והפירוט, במקום להתקדם הלאה ולחיות. גיחי גיחי גיחי, צחוק של פסיכי (סליחה, זה לא מכוון אליכם, אלא לעצמי, צחקתי לעצמי בתוכי צחוק ציני מריר מלא רעל עייף, אז עניתי לעצמי).

קצת התחרטתי על הפוסט הקודם שכתבתי בלילה בין שבת לראשון, על אבא, והמשפחה. מכמה סיבות:
הרגשתי לא נעים. לא יודעת להסביר את מהות ה"לא נעים" הזה. כאילו – הנה אני מעלה דברים שליליים ומעיקים, הנה אני מתמקדת בשלילי, הנה אני לא כיפית. הנה אני חופרת על דברים, נתקעת עליהם.
וגם – תחושה עמומה כללית שמדובר בדברים שעדיף לא לציין. שאני עושה לעצמי שירות דוב בהעלותי את הדברים על הכתב בבלוג פומבי.
ואולי אני עושה עוול לאבא שלי ולמשפחתי?

וכי ברגע שאני כותבת על זה משהו, אני מחויבת לא לתת תמונה חלקית. וכמה שלא אכתוב על כך, זה תמיד יציג תמונה חלקית, וארגיש שלא יבינו, שיקבלו מושג חלקי ולא נכון. אי אפשר לסכם חיים שלמים באיזה פוסט אחד בבלוג. מה גם שכל כך הרבה דברים לא מובנים לי בדינמיקה המשפחתית הזאת, ובסיפור המשפחתי בכלל.
וגם – למה עכשיו פתאום להציף את הדברים. מה הטעם לעורר בעצמי שוב את הכעס והתיסכול הנוראיים, ואת תחושת הקורבן וחוסר האונים. הרי כבר טחנתי את הנושא בעבר. כן, צריך להתקדם הלאה. כמו שכל בני המשפחה האחרים מתקדמים הלאה ולא נתקעים על זה. אז למה אני עדיין נותנת לזה לרדוף אותי כך. להשפיע עליי כך. האם אחיה את זה לנצח? ורגישות היתר הזו שלי, האופן בו אני כל כך מושפעת מדברים שאנשים אומרים לי. הדברים ממשיכים להדהד לי בראש, מכרסמים. די. קשה לחיות ככה. קשה להיות כך בקשר עם אנשים… ואני הורסת כך אולי…

אז הלכתי לישון ביום ראשון בשש בבוקר והתעוררתי לקראת שתיים בצהריים, והרגשתי חרא שחצי יום התבזבז על השינה הזו, במקום משימות שהיו לי, בעיקר משימה אחת שחשבתי לסיים באותו יום, וזה לא קרה. משהו שהבטחתי למישהי שאעשה בתור טובה אישית. ואז הכנתי לעצמי צהריים, וקצת מאוחר יותר יצאתי להליכה, ואז ארוחת ערב, והופ הזמן חמק לו, ובין לבין כמה מטלות, ובעיקר המוח שלי היה כל כך מוטרף מעצבים ומתחושה של סבל מענה, מלא דברים הטרידו אותי, ובן הזוג ספג. אמרתי לו שבא לי לחתוך את עצמי מרוב עצבים. אוף, אמירה מפגרת. למה אני מקשה עליו כך. זה נורא העציב אותו. הרגשתי בימים האחרונים כעס נוראי, רווי אלימות, שיכולה להיות מופנית רק אל עצמי. גררררר. לנשוך, לחתוך, כן אבא, גם אני יכולה להתעצבן נורא ולהשתולל! תראה! הנה, גם אני אשבור כיסא ואצרח חזק! הפעם אתה תפחד!!!!! כן, ממש. חחחח.

עיצבן אותי שבמפגש משפחתי ההתנהגות האידאלית שלי היא לשתוק כמה שיותר. כי כל דבר שאני אומרת עלול לשמש נגדי, כמו בבית משפט. מבלי לשים לב אני עלולה להרים להנחתה, ולקבל הנחתה חזקה ומועכת מאבא שלי. והוא עשה את זה. אז אני צריכה לשתוק. ודווקא הצלחתי להתעלם מכמה דברים ולשתוק, אבל לא מהכול, וכן אמרתי דברים שהתחרטתי עליהם לאחר מכן, כי הם גררו כמובן מייד עוד אמירות מההורים שלי… ואני מבינה – שתיקה זה כוח. חוסר תגובה זה כוח. אדישות זה כוח. לא להיגרר למערבולת שלהם. אבל אני גם מרגישה שזה כמו שקורבן להתעללות יודע שאם הוא לא יתנגד בזמן ההתעללות, זה ימזער נזקים וייגמר מהר יותר. כי אם הוא ינסה להתנגד, זה עלול להוציא מהתוקף שלו עוד שלל התנהגויות מתעללות. אז צריך לסבול בשקט בלי להתנגד, עד שזה נגמר.

אז כן, צריך לא לקחת ללב, להיות אדישה, לא לקחת ברצינות. אחותי הגדולה אמרה לי מזמן שהיא בכלל לא מתייחסת לדברים שהוא אומר כי הוא אדם חולה. בעצם, אני היחידה שעוד לוקחת אותו ברצינות.

טוב, בקיצור, בימים האחרונים אני מאבססת על עניין המשפחה.

וגם אחותי הגדולה התעללה בי רגשית בגיל הנעורים, זה היה נורא… היא הייתה מכשפה סדיסטית. הוציאה עליי את כל הרעל שלה. אבל זה לפוסט אחר… והעיקר שזה עבר לה והיא גם התנצלה. אבל יש יסודות באישיות שאני עוד מזהה, מנצנצים פה ושם… אמירות עוקצניות… תחרותיות…

אחותי הגדולה ואבא שלי אמרו לי פעם שאפסיק להיות קדושה מעונה – זה היה בסביבות אמצע שנות העשרים שלי, כשהתחלתי לראשונה לדבר על ההתנהגויות שלהם בעבר, כשפתאום הבנתי מה בעצם עבר עליי, שבעצם הייתי קורבן להתעללות, שבעצם התרחשו דברים ממש מעוותים, שספגתי הכול בלי להתנגד, וששילמתי על זה מחיר נפשי. אז הם הכחישו והקטינו את זה. אוי, מה את עכשיו כזאת קדושה מעונה, גם את לא מושלמת. 

רציתי גם לספר לכם, כדי להציג תמונה מלאה יותר: אני הייתי ילדה של אבא. הייתי צמודה אליו, קשורה אליו מאוד, הפנמתי אותו באופן מושלם, הערצתי אותו, וכיוון שכך – מכל האחיות, היה לי הקושי הרב ביותר להקיא אותו מתוכי. הן התמרדו בגיל צעיר והביעו כלפיו שנאה יוקדת, והתנתקו רגשית. אחותי הגדולה יכלה גם להתנתק פיזית, בגיל צעיר עזבה את הבית ולא הביטה לאחור (עכשיו היא מחפשת את קרבתם כי היא צריכה עזרה עם הילדים שלה, לכן הם עוברים לגור קרוב אליה. הכול אינטרסים). לי זה לקח יותר זמן. הוא כמובן לא מסתיר את העובדה שאני הייתי הבת האהובה עליו, והוא אומר זאת ליד אחיותיי, כי לא אכפת לו מהרגשות שלהן, והוא בכלל עודד בעבר תחרותיות בינינו, כי הוא אוהב אקשן כזה. אהבתי את אבא מאוד, הוא היה החיים שלי, הושפעתי ממנו מאוד. הוא היה רוב הזהות שלי. הוא אף פעם לא מבין איך אנחנו בכלל יכולות לבקר אותו – הוא הרי אבא כזה משקיען ודואג ואוהב – תמיד הביא לנו אוכל על מגש למיטה. זהו, זו האמירה הקבועה שלו. איך אפשר להגיד עליו בכלל מילה רעה כשהוא דאג לפנק אותנו עם אוכל למיטה.

אבל הוא אהב אותי כשהייתי הילדה החמודה והמצחיקה שלו (והמוזרה. תמיד הקפיד להגיד שהייתי ילדה מוזרה. זה נכנס לי לראש ואני תמיד מרגישה מוזרה). כשהתבגרתי והפכתי לנערה שמנה ומדוכאת, הוא איבד עניין. זה כבר לא היה חמוד. הוא היה מסתכל עליי בגועל ומעיר לי על המשקל. אמר לי שהרגליים שלי נראות כמו עמודי שלמה. פעם הוא אמר לי בחצי חיוך שובב: "אוף, למה אין לי בנות יפות…" ואז צחקק. כשאחותי הגדולה הייתה נערה, הוא כל הזמן משום מה צחק על האף שלה. העיר לה שהאף שלה ארוך ונוטה שמאלה, בשלל הערות עוקצניות ותוך כדי ציחקוק. היא פיתחה מזה תסביך רציני עם האף שלה. 

אמא שלי הייתה פחות קשורה אלינו רגשית. יותר השקיעה בקריאת מאות ספרי הרומן הרומנטי שלה (אותם ספרי Mills & Boon, למי שמכירה). היא קודם כל העריצה את בעלה, כלומר את אבא שלנו. היא לא הייתה כל כך אמהית. אז היא מעריצה את התחת שלו, והוא ממש לא מעריץ את התחת שלה. היא אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותה. הוא התחתן איתה (לאחר שבועות ספורים של היכרות) בעיקר כי היא הייתה אישה מאוד יפה (לא קיבלתי את הגנים שלה. קיבלתי את הפרצוף הבולגרי של סבתי מצד אבי, וגם את האו.סי.די שלה). אחר כך היא השמינה, וכל השנים הללו, עד עצם היום הזה ממש, הוא כל הזמן אומר איך היא הייתה אישה יפה, ואיך היא הרסה את עצמה. ובכלל, מדבר עליה בצורה מגעילה ליד אנשים אחרים. כל השנים הוא בגד בה, תמיד היו לו "ידידות", עד היום. אמא שלי אמרה לי לפני כמה שנים: "כל הגברים בוגדים".

בשיחות איתה בשנים האחרונות היא אומרת שאולי היא טעתה, שאולי הייתה צריכה לעזוב אותו מזמן. כן, שמענו. הם בחיים לא ייפרדו. הם יותר מדי נהנים לסבול יחד. יחסי סאדו-מאזו רגשיים. אגב, אמא שלי אינה טלית שכולה תכלת. היא גם חתיכת טיפוס. אומרת שטויות. צועקת על אנשים, מקללת. הייתה חנות אחת בעיר מגוריהם שמנעה ממנה כניסה לשם לאחר אירוע שבו היא צעקה עליהם… אסרו עליה לחזור לשם. בקיצור, היא ואבא שלי – מצא מין את מינו.

כשאחותי הקטנה הייתה ילדה קטנה היא אהבה להתחפש לחתולה, לזחול בבית כמו חתולה, להתייחס לאנשים כמו חתולה, וכיו"ב. זה היה חמוד. היא מאוד אהבה חתולים וחיות וגם היה לה חלום להיות שחקנית. אבל אמא שלי כל הזמן אמרה לה: "משוגעת". "היא מתנהגת כמו משוגעת! משהו לא בסדר איתה!". כעסתי על אמא שלי, אמרתי לה להפסיק לקרוא לה משוגעת כל הזמן. די. אבל כל הזמן תפסתי אותה ממשיכה עם זה. "משוגעת!". התחרפנתי, אמרתי לה שככה דופקים ילדים, די. היא לא משוגעת, היא בסך הכל ילדה קטנה שמתחפשת לחתולה, זה בסדר גמור. "היא מוזרה". לא, היא לא! את מוזרה! די!!!

אבל בשנים האחרונות אמא שלי מנסה לפצות על הריחוק והטעויות של פעם. היא כל הזמן מביעה דאגה ואהבה, מסרים מרגיעים. מתעניינת בשלומי. מנסה להיות יותר אמא. במקביל היא כמובן ממשיכה גם להתנהג בצורה בלתי נסבלת (הרי מה טעם החיים בלי זה), אבל היא הרבה יותר קשובה ומעורבת רגשית.

טוב, חפרתי, לא משנה. אני פשוט סובלת בימים האחרונים ממחשבות טורדניות יותר מהרגיל.

ואתמול אני ובן זוגי נסענו לטייל, ונורא התלבטתי יום לפני כן אם לעשות זאת, כי הרי הייתי במצב רוח מזעזע ושלילי נורא, וגם חששתי מבחינת מזג האוויר כי אמרו שיהיה סוג של שרב, אבל בן זוגי הרגיע, אמר שיהיה נחמד, ושבסה"כ צפוי להיות 26-27 מעלות. וגם הרי תמיד אומרים שכדאי לטייל, וכל הזמן אומרים לי לטייל, כי לטייל זה משהו משהו, וגם אני רציתי קצת לראות טבע ולטייל, הקיצר – נסענו לטייל, היה פחות או יותר בסדר תוך כדי המסלול (הקצר והרגוע יחסית), והיה נוף יפה וירוק ושלל פרחים (כל כך הרבה רקפות! 😊), וכמובן שתינו כל הזמן והיינו עם כובע, אבל מייד לאחר מכן חטפתי כאב ראש ובחילה נוראית והרגשתי רע, וכשהגענו למסעדה הקאתי וסבלתי. אז חתכנו חזרה הביתה יותר מוקדם ממה שתכננו. וסתם דפקתי את היום הזה. עד שאנחנו סוף סוף נוסעים לטייל, וזה נדפק. והוא לקח יום חופש בשביל זה. וזו הייתה טעות בכלל לצאת. הייתי צריכה להישאר בבית. הכי טוב בבית. רגוע, שקט, בלי כל הבלגן והרעש והאנשים והקשקושים שלהם. ובבית מספיקים לעשות כל מיני דברים חשובים. אולי אני לא בנויה להתרוצצות בחוץ. אולי אני רגישה מדי.

הבוקר הייתי אצל הפסיכולוגית והיא עצבנה אותי. באתי אליה מוצפת, התחלתי לספר שאני מרגישה שהכול חרא, ושהמפגש המשפחתי בשבת השפיע עליי לרעה, ושהטיול נדפק, והיא אמרה לי שאני צריכה לקחת כדור הרגעה. ווט דה פאק. אף פעם לא לקחתי כדור הרגעה. אגב, זו הפעם השנייה שהיא מציעה לי לקחת כדור הרגעה. הפעם הראשונה הייתה לא מזמן, כשקרה העניין בעבודה, והייתה צפויה להתקיים פגישה מלחיצה (שבסוף לא התקיימה), אז היא הציעה לי לקחת חצי כדור הרגעה לפני הפגישה. כדי שאהיה רגועה ולא אתפרץ בתגובה רגשית. סיפרתי לאחיותיי והן היו המומות ואמרו שכדור הרגעה זה ממש גרוע וממכר (אחותי הקטנה מניסיון אישי, ואחותי הגדולה מניסיון של אנשים קרובים לה), ואחותי הגדולה אמרה לי לעזוב את הפסיכולוגית הזאת… מצד שני, הפסיכולוגית הזאת גם עזרה לי עם עצות מועילות… אז אני כבר לא יודעת… אני מניחה שזה לא שחור או לבן… אולי היה לה קשה להתמודד עם האינטנסיביות והבלבול שלי הפעם…
בקיצור, בפגישה הבוקר רציתי לדבר על מה שהיה במפגש המשפחתי ובימים האחרונים כדי לבחון את התגובות הקוגניטיביות ולראות איך יכולתי להגיב אחרת, אבל היא התעקשה לדבר על הכדורים שסיפרתי לה שהפסקתי לקחת, ושאני צריכה לחזור לקחת כדורים. אמרתי לה בסדר, אני אחזור לקחת כדורים, אני מבינה שאני כולי מוצפת ואינטנסיבית, אבל בואי נדבר על משהו אחר חוץ מהכדורים. וככה כל הפגישה. לא יודעת. זו הייתה פגישה מיותרת.

אני לא מצליחה לגבש דעה בנוגע למה נכון ומה לא נכון. מה בסדר ומה לא בסדר.

למשל, נראה לי שזו טעות לפרסם את הקטע הזה. אז הנה, אלחץ כאן על כפתור ה"פרסום", והנה תצטרף לה עוד טעות לשרשרת הטעויות היפה שאני עונדת לצווארי. בחיי, לא צריך אפילו תליין, העסק דופק לבד.