היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

לאהוב

נכון לאהוב זה טוב?
לאהוב זה טוב.
כשהלב נמס והופך לשלולית.
כשנורא בא לשלוח יד ולצבוט בעדינות בלחיים החמודות,
או לגעת בידיים היפות, העדינות.
לצלול לתוך עיניים טובות מאירות בוחשות בבטן שכשוכים.
ואם יש בזה רומנטיזציה ואידאליזציה וקצת ניתוק מהמציאות, אז יש.
אז אפשר להכניס את כל המציאות לתמונה, אז מה.
זה בריא להסתכל למציאות בעיניים.
לאהוב זה טוב.
גם כשזה מתנפץ בתהליך ההתפכחות.
מתי אהבה הופכת למחשבה אובססיבית?
יש סקאלה כזאת?
יש לאהוב יותר מדי?
ולמה זה קורה?
בגלל חסכים?
ואולי גם אם ממש מנסים ומודעים ויודעים ומסתכלים מבחוץ ופרופורציות ומציאות וזה – אולי גם אז אי אפשר להימנע מלהיפגע, בכל זאת? גם אם הצד השני הכי מקסים ומתחשב ואוהב שבעולם. כי הכול כזה עדין ושברירי ורקפת רמוסה.
ופתאום מי שחשבנו שהכי עדין ומקסים ואכפתי ומתחשב שבעולם – פתאום הוא עלול לשנות פניו ולברוח מאיתנו ולהתרחק, פתאום זר, ומה זה אומר עלינו, האם אנחנו עד כדי כך?

ימים מוזרים

יוצא שאני כותבת כאן לרוב בשעת מצוקה, אבל לא רק. בזמן האחרון היו ימים טובים יותר ורציתי לכתוב כאן לתעד גם ימים טובים, אבל לא הספקתי 🙂

חטפתי כנראה איזה וירוס ממיליון הווירוסים המשייטים להם בקרבנו, והחל מהלילה בין רביעי לחמישי בשבוע שעבר לא הרגשתי טוב – קצת כאב גרון, הצטננות והרגשה כללית חלשה, אבל לא משהו דרמטי. אז נחתי בבית. בשישי בבוקר עשיתי ליתר ביטחון בדיקת קורונה ביתית ויצא שלילי.

ביום שני הרגשתי יותר טוב והלכתי ללימודים. ממש לא רציתי להפסיד אותם, ונהניתי. אם כי עדיין לא חזרתי לגמרי למיטבי. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה באותו אחה"צ-ערב לאיזשהו פסטיבל אורות לחנוכה, שנשמע לי כמו אירוע למשפחות עם ילדים קטנים, וגם אמרתי לה שנראה לי שזה יהיה כך. אבל מכיוון שאני בקושי נפגשת עם חברות, ויש מין החלטה טיפולית כזאת שלי להיפגש יותר עם חברות ולעשות דברים בחוץ, והיה יום יפה ונעים, החלטתי להצטרף, הרי העיקר הוא הזמן שלנו ביחד. נורא התלבטתי כי האינסטינקט הראשוני שלי היה שכדאי שאחרי האוניברסיטה אחזור הביתה לנוח כי הגוף שלי עוד מתאושש מהמחלה. אבל הרבה פעמים אני "מתחמקת" מסיטואציות חברתיות ובורחת הביתה, אז החלטתי לא לעשות זאת הפעם. בדיעבד כמובן צדקתי וההליכה למקום הזה התבררה כטעות.

כשהגענו היה ברור שזה אירוע בעיקר לילדים, אבל חברתי התלהבה ונהנתה ולא רציתי לבאס אותה וזרמתי. היה שם רועש מאוד, וזה ממש הפריע לי, מלא מוזיקה רועשת ממוקדים שונים, אבל זה היה בחוץ ואמרתי לעצמי שזה לא מקום סגור אז לא נורא ונסתובב קצת. והיא דווקא אהבה את ההמולה. אמרה לי שזה עושה לה טוב לצאת לאירועים כאלו. ישבנו לשתות באיזו מסעדה בחוץ, והרעש נורא הפריע לי. לא היה לאן לברוח. אמרתי לה שזה מפריע לי ונראה היה לי שהיא חושבת שאני מגזימה ושביאסתי אותה. בתוך המסעדה לא היה מקום. חשבתי לעבור למקום רחוק יותר אבל זה לא היה כזה משנה, הכול היה רועש. בסוף ויתרתי ואמרתי לעצמי שאם זה לא מפריע לה, אולי זה גם לא צריך כזה להפריע לי, ולשם שינוי שאזרום ואהנה בלי לדאוג כל כך הרבה. דיברנו ובקושי יכולתי לשמוע מה היא אומרת.

וכמובן כל זה היה טעות מצדי. ואני לא מבינה איך שוב פעם נפלתי בטעות הזאת, אחרי שחטפתי טנטון באוזניים מהופעה לפני כ-18 שנה, וכל כך סבלתי מזה בזמנו למשך זמן רב, גם פיזית מהרחש באוזניים וגם נפשית מהחרטה האובססיבית על שלא שמתי אטמי אוזניים ועל שנשארתי במקום שהרעש בו היה בדציבלים כל כך מטורפים שפשוט הייתי במצוקה. עם השנים הרחש נרגע, או שאולי פשוט התרגלתי אליו. בכל מקרה – הוא הפך לעניין זניח לחלוטין שכבר לא שמתי לב אליו ולא הטריד אותי. ומאז נזהרתי כמה שיכולתי ולא הייתי במקומות רועשים, ובמידת הצורך שמתי אטמי אוזניים. הבנתי ששילמתי מחיר גדול מדי על ה"לא נעים" הזה, על החשש שיחשבו שאני מוזרה אם אפגין מצוקה מהרעש או רגישות-יתר לרעש או אם אשים אטמי אוזניים. כמובן שזה פשוט לא נכון, והרעש באמת מוגזם וגורם להרבה אנשים טנטון, אבל לפעמים לומדים מהניסיון ואנחנו חכמים רק בדיעבד. אז כל זה כבר היה מאחוריי – האירוע, הסבל, הלקח, תהליך ההשלמה והלמידה והרגיעה ולא תיארתי לעצמי שאכניס עצמי שוב למצב כזה.

כשחזרתי הביתה התבררו שני דברים:
האחד – הרגשתי חולה יותר – הגרון וההצטננות. היה שם ממש קפוא, צינה כזאת, אז אולי בגלל זה, ואולי זה היה קורה גם אילמלא נסעתי לשם, אולי הוירוס היה תופס כזה כיוון של החמרה בכל מקרה, אי אפשר לדעת.
הדבר השני – הרחש באוזניים התגבר ממש. ידעתי איזו סכנת מצוקה ומשבר נפשי יש כאן, וסירבתי להיכנס למצוקה, והעסקתי עצמי בדברים, אבל כמובן כל הזמן אורבות המחשבות המציקות – למה לא הלכת משם? למה לא אמרת לה שאת פשוט לא יכולה להיות שם? זה היה סתם אירוע דפוק, ממש לא שווה להקריב את הבריאות הפיזית והנפשית על זה. למה פקפקת בעצמך ובשיפוט המציאות שלך? למה את כ"כ חסרת ביטחון וחוששת שיחשבו שאת מגזימה, מוזרה ולא כיפית? אבל אני יודעת ששום דבר טוב לא יצמח מהכיוון הזה, רק סבל.

אני פוחדת מרגרסיה, זה כמו סוג של back to square one, וכל כך הרבה יותר טוב לי עכשיו בתקופה הזו בחיי, זה כל כך מיותר עכשיו, כל כך חבל, למה הבאתי על עצמי את זה…

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מקווה שהרחש הזה יירגע ויחלוף כמו שהרחש עבר גם בזמנו. אבל אולי ככל שנחשפים יותר יש יותר סכנה שזה לא יחלוף כי הנזק מחמיר ומתקבע? נקווה שלא. נקווה שפשוט יעבור. ושתוך כמה ימים או גג שבוע-שבועיים כל זה יהיה כבר מאחוריי ולא יעסיק אותי.

בלילה האחרון פתאום המצב הבריאותי שלי הידרדר. התקשיתי נורא לנשום, בקושי הצלחתי, התנשפתי, הרגשתי שהריאות שלי מתקשות לתפקד, מתכווצות ומתנפחות במאמץ כמו מפוח מקולקל משתנק, כמו שקית ניילון רפויה, והלב דפק במהירות מסחררת. בבוקר זה הידרדר והרגשתי שאני על סף עילפון. אף פעם לא היה לי דבר כזה וזה נורא הלחיץ אותי. עשיתי עוד בדיקת קורונה ביתית ויצאה שלילית. הצלחתי קצת להתאושש והבאתי עצמי לקופ"ח. רופאת המשפחה שלי בדקה אותי והמדדים יצאו בסדר, חוץ מלחץ הדם שקצת חרג, ובד"כ יש לי מושלם, אבל אמרה שזה כנראה בגלל המצב הזה של ההתנשפויות. גם בדקה עם סטטוסקופ ריאות ולב ואמרה שנשמע בסדר. נורא מוזר. בסוף זה לאט לאט נרגע, אבל לאורך היום עדיין הלב דפק יחסית מהר. היא רק נתנה לי תרופה להוצאת ליחה (ראולין) כי אני מרגישה שתקוע לי בחזה גוש ליחה. לקחתי כבר 3 פעמים וזה לא כל כך משפיע.

גם בן זוגי לא מרגיש טוב, וגם הרגיש מועקה בחזה וקושי לנשום, אבל לא בצורה קיצונית כמו שאני הרגשתי. אז אולי זה וירוס נשימתי כלשהו. בכל מקרה, הרופאה לא ממש ידעה להגיד לי מה זה. היא אמרה שאולי בלילה הליחה הקשתה עליי לנשום וזה הכניס אותי להיפר-ונטילציה.

אז אני מקווה שהכול ישתפר.

יש לי גם איזו מצוקה רגשית שקשורה למישהו שיש לי איתו סוג של קשר טיפולי (לא פסיכולוג, משהו אחר) והוא עושה לי קצת סמטוכה ברגשות המשתוללים שלי ונראה לי שאאלץ להחליף למישהי אחרת, אישה. מלכתחילה הופתעתי שהיה מדובר בגבר ולא באישה. אני מקבלת את השירות במסגרת מערכתית מסוימת, ואפילו לא שאלו אותי אם יש לי העדפה לגבר או אישה. יש לי קושי בעניין הזה, ואישיוז למכביר. הייתי אמורה להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי על זה אבל לא הספקנו. והשבוע לא הייתה לנו פגישה כי הייתי חולה ובשבוע הבא לא תהיה פגישה כי היא לא יכולה.

לילה לבן מס' 10,347

אוי ויי. אני נגלית בפני עצמי במלוא פתטיותי. חולשתי. מגוחכותי. לא מחזה נעים. ואולי אני מגזימה. כנראה אני מגזימה. בטוח. אבל. כבר אמרו בעבר. וצחקו בעבר. ואני, ברייה אבודה, עדיין ילדה, לנצח. וזה לא העיקר. זה הטפל. רואים שלא עברתי תהליך חיברות נורמלי. אני לא חיה כמוכם. אני לא בתוך החיים. אני צופה מהצד. ולפעמים כשבטעות אחד מכם נוגע בקצה אצבעו בכתפי, אני מרגישה חיה והאהבה מתפרצת לי מכל הנקבוביות.

סליחה

צער כלשהו מחכה שאכיר בו

לא ברור

אני נורא רוצה לכתוב כאן אבל זה לא יוצא ממני.
מנסה מדי פעם ונסוגה.
אין משהו חדשני לדווח.
יש בפנים בלבול ומצוקה מוּכּרת.
כשאני באה לשטוח כאן את התחושות, אני מרגישה שזה הכול בעצם שטויות וכלום.
אבל המצוקה מאוד מוחשית ומתפשטת.
האכילה הכפייתית משתוללת ותוקעת יתדות, כאילו הרשיתי לה מושב קבע.
אני לא אני לא, אבל אני כן. כי מה האלטרנטיבה. לא, אני אתעשת. אבל בשביל מה. אם היה בשביל מה, בטח הייתה לי סיבה להפסיק, לא? כנראה שיש חסרים שלא מוצאים מענה במציאות. אבל צריך מנגנון התמודדות אחר, לא הרסני.

אני בהמתנה כבר מעל חצי שנה לטיפול, מקווה שיגיע תורי בקרוב. אמרו לי שיש עוד כמה לפניי בתור, צריך לחכות.
מקווה שכשאוכל לעבד את הסיטואציות והתחושות והכול עם מטפל/ת, יהיה קצת יותר קל, קצת יותר ברור, קצת פחות מתח בפנים. אני מקווה כל כך כל כך. אבל אני למודת ניסיון ויודעת שאם לא תהיה כימיה עם המטפל/ת, זה יכול להיות סתמי, פַּרוֶוה.
יש איזו פסיכיאטרית מעצבנת פעם בכמה חודשים. המפגשים איתה לא יעילים לשומדבר. והיא גם התנהלה איתי בצורה לא נעימה ולא הוגנת. ויש לה קסם אישי של חוקרת גסטפו.

לא מוצאת את עצמי בלימודים. בעיקר חברתית, אבל לא רק.
ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי שם עכשיו במשבר נפשי, לא הגיעה ללימודים כבר כמה זמן ולדעתי כבר לא תחזור. ממש עברה התמוטטות עצבים. אני מקווה שמצבה ישתפר בקרוב. היא צריכה טיפול רציני ויעיל וארוך-טווח.

היום היה נראה לי שצוחקים עליי בכיתה.
התחרטתי שדיברתי בכיתה, התייחסתי למשהו שמישהו אחר כתב, אבל היה עדיף לא לדבר. לא אהבתי את מה שאמרתי, לא יצא לי כמו שהתכוונתי. הרבה פעמים עדיף לשתוק. וגם שניים שם (זה שכתב את הטקסט שדנו עליו ומישהי שישבה לצידו, שיש ביניהם איזושהי קירבה רגשית) הסתכלו אחד על השני וחייכו, כאילו בתגובה לדברים שאמרתי. חיוך צופן סוד כזה. בלי מילים. כבר קלטתי כזה מבט פעם. אני תוהה מה זה אומר. אולי הפגנתי איזה דפוס שיש לי שהם נוהגים לצחוק עליו? אולי סתם הסתבכתי באמירה שלא הצלחתי להסביר? אלו דווקא שניים מקסימים ורגישים שיש לי איתם יחסים טובים.
וגם היה דיון על משהו שאני כתבתי, ואני די בטוחה שעדיף היה שלא ידונו בזה, שלא אראה לאחרים, אין להם מה להגיד, אין מה להגיד על מה שאני כותבת. אני סתם. על דברים של אחרים הם מתלהבים לנתח ולהתייחס, אצלי לא היה להם יותר מדי מה להגיד, כך נראה לי, אז זהו, הבנתי את המסר. מה אני עושה שם בכלל.
הם מתלהבים אחד מהשני אבל לא ממני, אז אני מבינה.
הצלחתי להיות אאוטסיידרית אפילו בחבורה של אאוטסיידרים. יש לי יכולות מאוד מרשימות.

אני לא מבינה אם אני מפרשת נכון את המציאות. אני קולטת דקויות, אני רואה מחוות בין אנשים, אני קולטת מבטים, מילים. לא תמיד מרגישה כך. יש ימים שיותר. מן הסתם בלי החברה הטובה ההיא ההרגשה קצת יותר בודדה. אבל יש שם אנשים מקסימים, אנשים שאני כן די קרובה אליהם, אבל איכשהו התחושה היא שהם יותר מתגבשים ביניהם ואני יותר מחוץ לחבורה, פחות שייכת. מנסה לבחון את התנהגותי, אולי אני מעבירה מסרים של התרחקות מבלי להתכוון. אולי קשה יותר להתקרב אליי. אולי אלו רגשי הנחיתות שלי והביטחון העצמי הנמוך. כרגע אני באמת לא יודעת.

שקלתי לשאול מישהי אם הם באמת צחקו עליי – היא תבין לגמרי את חוסר הביטחון, כולנו שם אנשים רגישים עם קשיים אלו ואחרים, ואנחנו פתוחים ויכולים לדבר בחופשיות. אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב לפתוח את זה. להתחיל "לבקש אישורים" מאנשים אחרים לספקות שלי – זה ההפך מטיפול התנהגותי יעיל לספקות. כאן באמת אני צריכה מטפלת שתכוון אותי איך להתמודד. לא שכל מה שמטפלת אומרת זה תורה מסיני.

אז אני מרגישה קצת תסכול ופגיעות, במיוחד כי אני אוהבת את האנשים שם כל כך – וגם קיבלתי אהבה בחזרה, אז למה עכשיו כזו תחושה של נפרדות מהם, אני לא מבינה. אני ממש שמה לב איך הם מדברים יותר אחד עם השני ואני יותר בצד. זה קצת טלטל אותי וגרם לי להרגיש גל מיזנתרופיה עז. בגלל תחושת הפגיעה והאכזבה. ובא לי להישאר בבית ולהתנתק קצת מהכאב הזה של הממשק המבלבל הזה עם הבחוץ. ומרגישה שרק אחותי הקטנה ובן-זוגי באמת מבינים אותי ורוצים בחברתי.

לגבי הבריאות של אבא שלי – הוא בשגרת טיפולי כימותרפיה, לא פשוט, אבל פחות גרוע מהפעם הראשונה. לוקח כל מיני תרופות וסובל מכל מיני תופעות גופניות לא נעימות. לוקח טיפות שמן קנביס לדיכאון. בהתחלה דיווח שזה לא השפיע, ואז הגדיל מינון ואמר שזה גרם לו להרגשה מוזרה שהוא לא אהב, וגם לכאב ראש. אבל עכשיו דיווח שלקח ושזה דווקא כן אפקטיבי. לא יודעת, לא הכול ברור. בבדיקות הדם שהוא עושה התוצאות מעודדות ועשויות להעיד על נסיגת הגידול. מניחה שאחרי עוד כמה טיפולים ספורים אולי יעשו גם איזשהו צילום לבדוק את המצב.

כרגע החיים לא ברורים לי ואנשים לא ברורים לי ואני לא ברורה לעצמי.
אני באמת באמת לא יודעת.
חשבתי ש… אבל גם אם לא, בסדר.
כל עוד יש לי עוגנים אחרים, אני יכולה לעמוד בכל זה.
כי אם הייתי באמת לבד, זה היה נורא קשה. ומפחיד.

דיווחים מלילה לבן וענייני השעה

איך דה פאק אתפקד היום? ודווקא בא לי לבוא ללימודים, כיף לי שם. הייתה תקופה קצת חראית של ירידה ונפילה וצניחה והתמוטטות קלה וכל מה שקשור בכיוון למטה, זה היה בערך כל חודש דצמבר, אבל התאוששתי ודי התאזנתי וינואר היה סביר. וכל הזמן עסוקה בהכנת תרגילים ללימודים וניסיון למלא מטלות בחוץ ובבית מה-to do list. איכשהו תמיד נראה שהכול לוקח לי יותר זמן מאחרים. נראה שאחרים דוחסים הרבה יותר עשייה ביום אחד ממה שאני עושה בשבוע. אבל ניחא. ההשוואה לאחרים מתעתעת.

אז אחרי הרבה זמן שישנתי לילות שלמים בשעות לגמרי מקובלות וסבביישן, הלילה לא ישנתי לא מסיבה רעה. מניחה שהייתי קצת בהיי מהתרגיל שסוף סוף עשיתי בקורס מסוים שעד כה גרם לי לאנטגוניזם וחרדה. אז לא עשיתי כמה תרגילים, ועכשיו עשיתי, כי זה משהו שאני יותר מתחברת אליו, ונהניתי ויצא לדעתי חביב. ולא מורכב מבחינת הטכנולוגיה הנדרשת. ואני גאה בעצמי על עצם מילוי המשימה. גם אם לא עשיתי מושלם ויש דברים שאפשר היה לשפר טכנית, אבל העיקר שבוצע, וגם לא רע בכלל. ואז בלילה כתבתי סיפור על המשפחה, שעדיין לא סיימתי, והצלחתי ללכוד בו דינמיקות ודפוסים אופייניים ורגעים טיפוסיים, וגם נורא הצחקתי את עצמי תוך כדי, כי זה כתוב הומוריסטי.

וגם תקעתי היום מלא מתוקים אחרי שלא נגעתי במתוקים בערך חודש. די ברור לי מה הטריגר. משהו שקשור ליחסים עם אנשים שעורר בי המון ספקות ואי שקט ודברים שצריך להעלות אל פני השטח ולעבד. כמו רגשות וזה. לא משנה. אדסקס עם הפסיכולוגית שלי כשפאקינג יקצו לי אחת. אני בהמתנה כבר חצי שנה, ואני תוהה אם אהיה בהמתנה עד יום מותי. וביום מותי תבוא הפסיכולוגית ותגיד לי שאני פשוט חושבת יותר מדי ושיש לי באג בהגנות. ואני כזה אענה לה "אני יודעת את זה כבר 60 שנה", והיא כזה "את בעצם יודעת את כל מה שצריך, את יודעת יותר טוב מכולנו!", ואז אני אמות מאכילת-יתר של שוקולד ביסקוויט מרוב אכזבה.

אבא בטיפולי כימו פעם בשבועיים כי הרופאים החליטו שלא מספיק הכדור שהוא לוקח להורדת רמת הטסטוסטרון (מתברר שטסטוסטרון מגביר גידול סרטני בערמונית), כי הסרטן יכול להיות מאוד אגרסיבי ולהתחרפן כל רגע, אז צריך גם כימו. הכימו הראשון היה לאבא שלי זוועת עולם עם תופעות לוואי קשות והוא היה צריך עירוי. הוא היה על הפנים וכל העסק לא היה מעודד במיוחד. גם זה שהרופאים חושבים שזה עלול להיות אגרסיבי וגם כל הסבל שלו. אחרי זה הוא התאושש ואפילו בבדיקת דם שעשה פתאום היו ערכים ממש ממש נמוכים לחלבון שמהווה אינדיקציה לסרטן הערמונית, לגמרי בטווח הנורמה, וזה היה באמת מעודד. לא יודעת בדיוק מה זה אומר על ההמשך וכמה טיפולים הוא עוד צריך ומה המצב שיגרום להחליט שזהו, המצב סבבה, אפשר להמשיך בחיים הרגילים עם מעקב.

אבא שלי גם נכנס לדיכאון מכל העסק (כאילו שהוא לא היה בדיכאון מודחק קודם…), וזה מובן לגמרי, אז הרופאה המליצה על תרופות נוגדות דיכאון ו/או קנביס רפואי. תכלס היה טוב כבר מזמן לנסות תרופה פסיכיאטרית לאבא שלי בגלל הכפייתיות העזה שלו וכל העניינים הנפשיים הדפקטיביים שלו, אבל הוא בכלל לא היה בכיוון, מבחינתו הוא בסדר גמור ומטפל בעצמו ונגד טיפול תרופתי ודבק בשגרת חייו הרעילה נפשית. קנביס – אולי ינסה בפורמט שמן. לא עישון. וואו, זה כל כך לא אבא שלי כל העניין הזה, אבל הסבל שלו גדול. כואב לי שכואב לו.

אני מקווה שבאמת הטיפול יהיה יעיל וימגר את הסרטן. היו ימים שהרגשתי פסימית ושהנורא מכל אולי יגיע מתישהו בקרוב. אבל אז באו ימים מעודדים יותר.

כרגע אני לא יכולה לבקר אותו בגלל הקורונה. הרופאים המליצו שכמה שפחות יתראה עם אנשים, רק המינימום ההכרחי, אז הוא ביקש שלא נבקר. גם ככה אין לו כוח.

אה כן, וחוץ מלחפור לבן הזוג שלי כתמיד, רק כאן אני יכולה קצת לשחרר קיטור על הבלבול שלי באשר להבאת ילדים לעולם בכלל ובגיל 44-45 בפרט – כן או לא. יש כל כך הרבה פרמטרים. בינתיים אני ממשיכה ללכת בכיוון שכן. אבל זה עדיין לא הזמן למימוש אופרטיבי. אם כן, אז אוטוטו. העיכוב נובע משני שיקולים. שלא אפרט כרגע. ובכלל, אולי עדיף שאשתוק בנדון. בחיים צריך לדעת גם מתי לשתוק. גם זה חשוב. חוכמת השתיקה.

הקיצר, יום עסל יום בסל, והסמטוכה הפרוצדורלית בראש.

טוב, חייבת להתארגן לצאת ללימודים. אז לא מתעכבת על עריכה והגהה. כך שאולי המילה פלוץ הסתננה לה איכשהו בטעות לאחת השורות. ואם לא, הרי שעכשיו היא נעוצה היטב בפסקה הלפני אחרונה.

יום טוב ידידיי, ותודה על ההקשבה. אין עליכם. אני מתחילה לראות קצת מטושטש מחוסר שינה. אז אולי אם אסיר את המשקפיים אראה את העולם בחדות.

על לימודים וילדים

הייתה תקופה של כמה חודשים שלא כתבתי כאן בכלל. ומאז שחזרתי לכתוב, אני כותבת ‏לעיתים קרובות. כי אני מרגישה צורך.‏

הנה, למה אני כותבת עכשיו? שום דבר מיוחד לא קרה ולא קורה. אולי הכתיבה מכסה על ‏הכלום שבפנים? הריקנות? או יותר נכון הפחד מריקנות שאולי אורבת? האם יש עולם ומלואו ‏של חיים ואפשרויות מרגשות, או שבעצם אין שום דבר מיוחד? ואני מנסה למלא את הכלום ‏בכתיבה כאן? זה כל כך סובייקטיבי כי אני קובעת מה יש. המשמעות נובעת ממני. ואני ‏מבולבלת ולא בטוחה מה נכון. אני באמת באמת לא יודעת. לפעמים מתגבשות בי משמעויות ‏ממלאות, אך למחרת הן כבר עלולות להתגלות במלוא סובייקטיביותן העירומה ולהתפוגג. ‏הכול כל כך שברירי ומשתנה.‏

סימני השאלה תמיד יהיו, ואני צריכה ללמוד לחיות לצדם מבלי להיות משותקת בגללם.‏

אני כל כך לא יודעת מי אני ומה אני בדיוק (סליחה על הקלישאה, אבל באמת).‏

היום הייתי במין מפגש אוריינטציה שכזה במקום הלימודים החדש. בערך שעתיים מפגש של ‏הצוות עם כל התלמידים המיועדים. אני בכלל לא יודעת אם אוכל להתחיל ללמוד שם מבחינה ‏כלכלית. שני גורמים אמורים לסייע לי במימון הלימודים. גורם אחד כבר עושה שרירים וטוען ‏שאינו חושב שזה הכיוון שמתאים ונכון לי ולכן בינתיים נוטים לא לאשר את זה. אני נפגשת ‏איתם מחר וצריכה לשכנע אותם. עם הגורם השני יש לי פגישה בסוף החודש ונראה מה יגידו. ‏אלך על הלימודים האלו רק אם אקבל מימון משניהם.‏

היה באמת נחמד במפגש היום, אבל לא כל כך הרגשתי שייכת לשם (לא שזו חוכמה גדולה, ‏אני תמיד מרגישה לא שייכת). קודם כל, אני זקנת השבט. כלומר, בתוך המגמה שלי, שהיא ‏מאוד קטנה (כמות ספורה של אנשים), אני הכי זקנה ‏by far‏. הכי צעירה בת 18 (נראה לי ‏שאותה אני בינתיים הכי מסמפטת), הרוב בני עשרים פלוס, ויש אחד קשיש בן 33, וזהו. ואני ‏ממרום (כמעט) 44 שנותיי הבטתי בזאטוטים הללו ושמעתי אותם מדברים ותהיתי לעצמי מה ‏אני עושה שם במקום הזה ועם הטינאייג'רים האלו, ואולי אני בכלל צריכה ללכת לעבוד או ‏לעשות פאקינג תואר שני, אבל פשוט אני לא יודעת אם מבחינה נפשית אני מוכנה לזה ‏ואעמוד בזה, ולכן הלכתי לכיוון של מסגרת יותר מכילה ורגועה. אני גם תוהה שמא התכנים ‏הם ברמה מאוד בסיסית, בסיסית מדי בשבילי – מותאמים לאנשים צעירים בתחילת הדרך, ‏אפילו לפני תואר ראשון, וזה פחות מתאים לי.‏

אבל עוד סיבה בגינה הרגשתי לא שייכת היא דווקא מהכיוון ההפוך – שאני לא מספיק טובה ‏בתחום הנלמד. שאני לא באמת מתאימה, שזה לא התחום שלי. נתנו לנו לעשות תרגיל ‏ספונטני, והיה לי בלקאאוט ולא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב וכבר אמרתי לעצמי "נו טוב, ‏הלימודים היו חוויית התפכחות מענגת בת שעתיים, היו שלום ונתראה בשמחות", אבל אח"כ ‏הצלחתי להפליץ כמה שורות על הנייר וגם הקראתי אח"כ כמו כולם, ווטאבר. אני מרגישה ‏שהמוח שלי כבר התנוון, הרבה פחות יצירתי מפעם, ואולי מלכתחילה זה פשוט לא כיוון ‏שמתאים לי. לכן גם רציתי לנסות – כדי סוף סוף לדעת. בכל מקרה יש שם חודש ניסיון ולאחר ‏חודש בודקים אם זה אכן מתאים לנו, ואפשר להמשיך או לעזוב. אז אני מניחה שאם אקבל ‏מימון, אנסה לפחות את החודש הזה, ואם לא אקבל מימון, אז מן הסתם אלך לכיוון של ‏עבודה.‏

בפעמים האחרונות שהייתי במקום הזה הצעתי לידיד שלי (זה מהפוסט הקודם כמובן) ‏להיפגש כי המקום נמצא קרוב לאזור המגורים שלו. הפעם לא אמרתי לו שאני מגיעה לאזור. ‏נראה לי שעדיף כך. קצת לקחת מרחק בריא. גם כך אני לא יכולה להתרוצץ הרבה בגלל הרגל (שממשיכה להשתפר ‏כל הזמן). חוצמזה הוא לא היה בקשר איתי כבר כמה וכמה ימים ונראה לי שהוא צריך מנוחה ממני. ‏חרדתית קלאסית שכמותי, חושבת שהכול קשור אליי, כאשר בעצם זה ממש, אבל ממש לא ‏כך, ולאנשים יש עוד דברים בחיים חוץ ממני ‏😏

מה עוד? ‏

נושא הבאת ילדים לעולם ממשיך להתחבט בתוכי. משהו בי ממש משתוקק לזה ומרגיש שזה ‏נכון לנו עכשיו, ושצריך לנצל את הרגעים האחרונים שבהם זה עוד אולי אפשרי, אם בכלל. ‏אבל אז משהו אחר מעיף סטירה למשהו הראשון ומזכיר לו שזה הכול פנטזיה רומנטית שלא ‏קיימת בכלל במציאות, ושהמציאות היא ממש ממש ממש קשה ולא צפויה ומדאיגה ומתישה ‏ומפחידה נורא ומלאת סכנות ותקלות, אלא שפשוט אנשים מספרים לעצמם ולאחרים סיפורים ‏ונמצאים בכל מיני אשליות כמנגנוני הגנה והצדקה. המממ, תמיד חשדתי שאנשים ‏שמדרבנים אנשים אחרים להביא ילדים לעולם עושים זאת כדי להרגיש עם עצמם ועם ‏ההורות שלהם טוב יותר. זה מאיים עליהם שיש אנשים בעולם שאשכרה ‎dodged this bullet‏. ‏כוווולם צריכים להיות פראיירים ולקחת חלק בסבל הקולקטיבי הזה.‏

אני הכי מפחדת שיהיו לילדה בעיות בריאותיות, שיקרה לה משהו רע. ויש הרבה יותר ‏סיכונים בהיריון ובלידה בגיל שלי. גם מפחיד אותי שיקרה לי משהו רע – רעלת הריון וכו'.‏

ושוב המחשבה על כך שכשהילדה שלי תהיה בת 30 אני אהיה בת 75 (!!!) וזה עצוב ולא הוגן ‏כלפיה. שיואו, אני ממש חייבת לחתן אותה עד אז, שתהיה עם מישהו שידאג לה וישמור ‏עליה, כמו שבן-זוגי שומר עליי. אחרת לא יישארו לי שערות על הראש מרוב דאגה. מה היא ‏תעשה לבד בעולם? מתי אביא לה אח, כשאהיה בת 47?? ובכלל, אחים לא תמיד מסתדרים, ‏אז זו לא ערובה לשום דבר. ע"ע אני ואחותי הגדולה.‏

אם תצא לי ילדה נורא רגישה וחרדתית ומתקשה בחיים (כמוני) – זה ממש יקרע לי את הלב ‏וארגיש אשמה נוראית. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לה, אבל יש גבול גם למה שאפשר ‏לעשות כהורה כשהילד כבר אדם מבוגר. זה ממש מפחיד. אחותי הקטנה (בת 30) ממש ‏ממש מתקשה לחיות. יש לה המון בעיות. אני תומכת בה נפשית בשיחות ונמצאת שם ‏בשבילה כאוזן קשבת, אבל לא יכולה לעשות הרבה מעבר לזה ולא יכולה לחיות במקומה. ‏היא חזרה לבית ההורים כי היא מתקשה לתפקד. היא נורא נורא סובלת. לאורך השנים אמרה ‏לי שאם היה לה אומץ היא הייתה מתאבדת. גם לאחרונה אמרה לי את זה. כל החיים שלה ‏אני דואגת לה בלי סוף, ממש עד כדי מצוקה. ואני מרגישה מעין חצי אמא שלה. אבל כדי לאזן ‏אספר שלאחרונה מצבה השתפר – ביוזמתה מצאה עבודה, התחילה לעסוק בהתנדבות ‏באיזשהו ארגון והכירה שם חברים חדשים, ויש לה חיי חברה תוססים למדי. אמנם הסבל ‏הנפשי והפיזי שלה עדיין קיים (וכנראה תמיד יהיה קיים, לצערי, כך היא תמיד אומרת ‏ואמרה), אבל לפחות הנסיבות החיצוניות השתפרו. כואב לי הלב עליה. אני יודעת שיש גם ‏דברים שהיא לא מספרת לי. לא הייתי רוצה שילדתי תהיה במצב כזה.‏

אז עם כל הכבוד לרגש האמהי ולרצון לטפל ולאהוב ולעטוף ולעשות רק טוב – רוב הדברים ‏אינם בשליטתנו. אז אני יכולה להיות עם כוונות טובות מכאן עד ונצואלה – עדיין אצטרך ‏להתמודד עם מצבים קשים, ועדיין יכול להיות שהבת שלי תסבול נורא ממשהו שלא אוכל להציל אותה ממנו, ומי יודע אם יהיה לי חוסן נפשי לעמוד בזה ולתפקד כמו שצריך. ‏

הפסיכולוגית שלי בטיפול האחרון אמרה לי בין השאר שיש לי "בּאג" בהגנות. מנגנוני ההגנה ‏שעובדים אצל אנשים אחרים לא עובדים אצלי כמו שצריך. כמו הדחקה למשל.‏

ובימים אלו של התלבטויות בנושא זה, התפתחה היום בקבוצת הווטסאפ של החבורה שיחה ‏על איך בעיות נפשיות של הורה משפיעות על הילדים שלו. מישהי כתבה שהמצב שלה ‏משפיע על הבן שלה וזה כל כך כואב לה. אחרת כתבה שככה זה אצל "כולנו" (כל מי ‏שמתמודד נפש ויש לו ילדים) ושהיא לא אשמה. המישהי ענתה שפשוט חבל על הילדים ‏שבכלל לא קשורים לטראומות שאנחנו חווינו והם פשוט נולדים למציאות כזאת וגם הרבה ‏פעמים יורשים את "המחלה" (כך היא קוראת לבעיה הנפשית שלה), ושהיא בכלל לא הבינה ‏את זה כשהיא החליטה להביא ילד לעולם כי הייתה צעירה ותמימה. האחרת ענתה לה שזה ‏באמת לא צודק, ושבגלל זה אחרי שהיא חלתה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם. אני יודעת ‏שיש לה ילדים בוגרים, אז שאלתי אותה מה גרם לה בסוף כן להביא.
היא ענתה לי במילה ‏אחת: "טמטום".‏

יש נפילות ויש נפילות

(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)

*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.

‏*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם ‏האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר ‏הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן ‏סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה ‏בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין ‏אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.

חלק 1 – הלימודים

ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.

אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.

חלק 2 – הידיד

בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.

קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.

ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.

אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).

אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.

חלק 3 – אישיוזזזזז

למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.

הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.

חלק 4 – הנפילה

נחזור ליום חמישי –

יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.

הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול ‏הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג ‏to fall in love‏, ולמה בחרו ‏דווקא את הפועל ‏to fall‏. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט ‏מניסיון העבר… ‏

אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או ‏לפחות עד המוות.‏

בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.

חלק 5 – הדרך הביתה

הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.

בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.

חלק 6 – הסופ"ש

למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.

חלק 7 – האורתופד

בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.

הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים ‏במהלך משחק.‏ יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ‏ממשפחת ‏SSRI‏), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם ‏אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – ‏NSAID‏ (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. ‏גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי.‏ יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.

הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.

מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.

אחרון ודי – סיכום

דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.

מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.

בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים ‏בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ‏ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.

2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?

לילה לילה מסתכלת הלבנה

שוב אני מתקשה להירדם, ומתגעגעת לימים שהיו לא מזמן שבהם נרדמתי ב-22:00 או 23:00 לכל המאוחר, או באופן חריג בחצות. מניחה שהפעילות במשך היום הייתה אז קצת יותר מעייפת מהשגרה הנוכחית שלי. אבל בקרוב בטח אחזור לשגרה יותר פעלתנית מחוץ לבית, ומקווה שעניין השינה יסתדר. בכל מקרה אני מתעוררת ספונטנית כבר ב-6:00 או 6:30 (לפני כן יש בד"כ יקיצות לפיפי בסביבות 2:00 ובסביבות 4:00, משהו כזה), ובד"כ לא יכולה להמשיך לישון ופשוט די עייפה במשך היום. בלילות ממש לבנים, שבהם אני נרדמת לפנות בוקר, אני יכולה לישון עד נגיד 8:00 או 8:30, גג. בעבר יכולתי לישון גם עד מאוחר יותר, למשל 10:00 או אפילו יותר, אבל בחודשים האחרונים השעון הביולוגי שלי התכוונן ליקיצה מוקדמת – ואני אוהבת את זה. להתחיל את היום מוקדם. אני אוהבת את הבוקר. בבוקר הכול עוד אפשרי. היום נפרש לפניי מלא באפשרויות ובעשייה. מספיקים לעשות דברים. אבל בקצב שלי, בלי לחץ.
אני ממש משתוקקת לשינה טובה של 8 או 9 שעות לפחות, שממנה אתעורר לשם שינוי לא עייפה אלא מלאת אנרגייה. כבר הרבה זמן לא היה לי את זה.

אז בינתיים אכתוב כאן. אעדכן קצת:

1. אני מתקדמת בירוקרטית בעניין הלימודים. החלטתי שאני הולכת על זה. לפחות אנסה. אין יותר מדי מה להפסיד. אז מתעסקת עם טופסיאדה ופרוצדורות.

2. ביום שני האחרון נפגשתי בערב עם שתי חברות (שלא שייכות לחבורה ההיא), והיה ממש ממש כיף.

3. החברה שהייתי אמורה להיפגש איתה באותו יום בצהריים ביטלה כי לא הרגישה טוב. מקווה שניפגש בקרוב.

4. באותו יום שני גם התחסנתי בחיסון השלישי. החלטתי לסגור עניין ולגמור עם זה וזהו. תופעות הלוואי היו אותו דבר כמו בחיסון השני אבל נראה שבעוצמה פחותה יותר – כאב בזרוע, חולשה ותשישות. עכשיו יותר טוב.

5. עד שאתחיל מסגרת טיפול שאני כרגע בהמתנה אליה, אני בטיפול מקוון דרך קופ"ח. אני ממש אוהבת את המטפלת שלי. היא מקסימה וחכמה. אני מרגישה חיבור טוב, נהנית מהמפגשים ומרגישה שהיא ממש מבינה עניין וקולעת בדברים שהיא אומרת לי. חבל שאני לא יכולה להיפגש איתה פנים אל פנים (היא אמרה לי שדרך הקופה היא רק במקוון, ואני יודעת שהיא גרה רחוק ממני, ולא נראה לי שהיא מגיעה לאזור שלי). זה כזה מזל, כי נורא חששתי מרמת הטיפול המקוון, והופתעתי לטובה. אפילו חבל לי שאצטרך לסיים איתה בשביל להתחיל את הטיפול האחר, הפרונטלי.

6. שמתי לב שהתחילו שינויי מזג האוויר. כן, עדיין חם ולעיתים גם מגעיל במשך היום, אבל בערב כבר היו רוחות נעימות ואף קרירות שהביאו איתן מנגינה אחרת.

טוב, נראה לי שזהו בינתיים.

לילה טוב!

מחכה בצומת דרכים

תקופת הקורונה היא תקופה של אי-ודאות אצל רובנו אם לא כולנו. גם אצלי תקופה לא ברורה, תקופה של "בין לבין", ואני נמצאת בצומת דרכים וצריכה להחליט לאן לפנות. גם כך קשה לי לקבל החלטות… כרגע אני גם תלויה במשהו בירוקרטי שבשלב זה לא תלוי בי. מחכה לתשובה מגורם בירוקרטי ואז אדע יותר היכן אני עומדת ומה האפשרויות העומדות בפניי. אבל זה ייקח זמן, ובשל כך יכול להיות שאהיה תקועה בצומת אפילו חודש-חודשיים – רק בגלל העיכוב בתשובה מהגורם הבירוקרטי. בסה"כ אני בסדר כרגע. מצבי השתפר. אבל בקרוב יגיע שינוי, תיגמר מסגרת שתמכה בי, ויש חששות ואי-ודאות ותהייה מה יהיה איתי, מה אעשה. ברור שזה בסופו של דבר תלוי בי, ואני בהחלט מוכנה להתקדם הלאה ולהתמודד עם אתגר חדש. אבל לא בטוחה מה מתאים לי ולמה אני מתאימה, ולכן נעזרת בעוד גורמים כדי להביא את עצמי בעדינות ובהכלה למקום שאוכל להשתלב בו.

ובינתיים, אני מחכה.