התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

חלום בהשפעה

אתמול הידיד החמוד (נמאס לי לקרוא לו "הידיד ההומו", זה לא נעים לי לקרוא לו כך. וחוצמזה יש לי עוד ידיד הומו, שאיתו יש קשר לעיתים רחוקות יותר. גם הוא ידיד נפש מאוד חמוד ומקסים. אז אולי אקרא לידיד השני "הידיד המקסים" וככה נבדיל בין שניהם).

איפה היינו?

אתמול הידיד החמוד התייעץ איתי אם ללכת לאיזו מסיבת גייז קצת נועזת וסליזית (כהגדרתו). הוא התלבט מסיבות אישיות. דיסקסנו את העניין. הוא החליט ללכת. בלילה חלמתי את החלום הבא (בין שלל התרחשויות נוספות שכבר איני זוכרת):

מצאתי את עצמי באוטובוס הסעה למסיבת הגייז הנועזת-סליזית של הידיד, מוקפת הומואים ‏צעירים, נמרצים ונודפי סקס-אפיל עסיסי. פתאום ראיתי שאני לבושה בבגדים שמותאמים ‏למסיבה – מין בגד גוף שחור חושפני וקינקי שכזה וביריות. נורא התביישתי וניסיתי להסתיר את עצמי, ‏לשכב בתנוחת עובר ברגליים מקופלות כלפי הגוף ולנסות להיעלם. פתאום ראיתי את הידיד, והוא התלהב לראות אותי והתחיל לדבר איתי, אבל אני ‏רק רציתי שהאדמה תבלע אותי והרגשתי כל כך מובכת ומושפלת ורציתי לברוח משם. ‏הגענו למסיבה, שהתקיימה באזור פתוח עם עצים. ירדתי מהאוטובוס ומייד ברחתי לפאתי ‏המקום. הגעתי לאזור שקט של דשא ועצים ליד כביש צדדי וראיתי שם כלבלב קטן חמוד, עצוב, מסכן ואבוד, ‏מחפש את עצמו. הרמתי אותו וחיבקתי אותו, ולקחתי על עצמי את המשימה להחזיר אותו ‏לבעליו. איכשהו בהמשך הוא הפך לילדה קטנה. הוא בעצם היה ילדה קטנה שבאורח קסום ‏נראית לאנשים אחרים כמו כלבלב, אבל אני ראיתי אותה כפי שהיא, כילדה. ניסיתי להביא ‏אותה לכל מיני בתים שאיבדו כלב, אבל לא הצלחתי למצוא את הבית שלה. היא לא זכרה לאן ‏היא שייכת. אני לא זוכרת איך זה נגמר. רק שמאוד נקשרתי אליה. ושהיה לי מאוד עצוב שהיא ‏ננטשה ושהיא לבד.‏

בבוקר חשבתי על זה שאולי הכלבלב הוא הידיד והילדה היא אני. אולי זו פרשנות כפויה לחלום שרירותי, אבל התחברתי לפרשנות הזו – שאני רואה בידיד גם חלקים מעצמי. עוד פרשנות שעלתה בי היא שהיחס שלי לכלבלב/ילדה הוא יחס אימהי, וזה אולי קשור לנושא ההורות שמעסיק אותי לאחרונה.

חלום: אבא

בחלום הלילה חיבקתי את אבא בעודו שוכב על הספה.
וכשחיבקתי אותו פתאום שמעתי אותו אומר בחיקי בקול קצת חלש, עמום ועצוב: "יש לך אבא גיהנום".
לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון את המילה האחרונה – האם באמת היה לו רגע של מודעות עצמית, כנות, חשבון נפש, צער? סוף סוף ללא הכחשה?
עניתי לו מנחמת ואוהבת: "יש לי אבא מיוסר, שמצא את הדרך שלו לחיות".
זה היה כל כך עצוב ומרגש.

חלום: סוף העולם

החלום שחלמתי בלילה הקודם היה כל כך עוצמתי ומטלטל עבורי, אז החלטתי לתעד ולשתף. כמובן בינתיים כבר הרבה חלקים היטשטשו ונשכחו, אבל העיקר זכור.

הייתי בבניין שאני גרה בו, אבל נראה לי שהוא היה שילוב של הבניין הנוכחי יחד עם הבניין שגרתי בו עם הוריי שנים רבות בילדותי ובנעוריי.
אני בטוחה שקרו עוד דברים לפני כן, אבל אני זוכרת רק מנקודה זו. רק זוכרת שגם כך הייתה אווירה כללית מדאיגה, של מצוקה כללית במדינה, אולי בעולם. שיש איזו סכנה עמומה אך גדולה מרחפת מעל הכול, מעל כולנו. מן הסתם זה בגלל הקורונה. אבל אולי לא רק.

ואז הגיעו העב"מים.

שמעתי רעשים גדולים מבחוץ, של משהו כמו התרחשות צבאית, בּוּמים, וגם צעקות וקולות אנשים מופתעים. הסתכלתי מהחלון וראיתי עב"ם טס בשמיים, מסתובב. ועוד אחד, ועוד אחד. ונראה לי שהם נלחמו בצבא. וחיפשו מקום לנחות.
כולם הסתכלו מהחלונות, ויצאו החוצה, בהלם. הסתובבו שמועות שזה קורה בכל הארץ, אולי בכל העולם, ושהחייזרים באים עם כוונות רעות. שכבר קרו כמה דברים קשים ושזה בדרך אלינו.
הייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי משהו כמו – אלוהים, זה באמת, זאת המציאות, הרי אני לא חולמת. אני ערה, זה באמת קורה. עב"מים באמת קיימים! חייזרים קיימים! והם עכשיו באים להרע לנו, איזה פחד! הייתי בטוחה במאה אחוז שאני ערה. הייתי מודעת לכך שזה בפירוש לא חלום.
הייתי המומה ומבועתת. כולם היו המומים. הייתה אווירה אפוקליפטית וקטסטרופלית והיסטריה המונית, כמו ב"מלחמת העולמות" (war of the worlds) (ובאמת נראה שהחלום שאב השראה משם… אפילו שצפיתי בסרט הזה מזמן).
לא ידעתי מה לעשות. רצתי החוצה עם כולם, ונראה לי שהמשפחה שלי רצה איתי. המונים רצו ביחד. פתאום היו שמועות על גל צונאמי ענק שמגיע מהים, ואמרו שזה האיראנים, שזו המתקפה שהם תכננו הרבה זמן, והנה זה סוף סוף מגיע, אחרי שנים שרק מדברים על זה. עכשיו זה רגע האמת. אז היינו צריכים לשנות כיוון ולרוץ לכיוון ההפוך לים.

נורא דאגתי לאחותי הקטנה. במציאות היא בת 30, אבל בחלום היא הייתה שוב ילדה. מדי פעם ראיתי אותה, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא אותה. נראה לי שבסוף הייתי איתה איכשהו. הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא אותה ולשמור עליה.

באיזשהו שלב פתאום היינו באזור שהפך למתחם של משכנים ארעיים, כמו אוהלים אך לא בדיוק – בנויים מקורות עץ שביניהן פרושים בדים שהתנפנפו כל הזמן ברוח העזה. ניסיתי לשמור על האנשים שאיתי, אבל הייתה תחושה נורא לא בטוחה, שכל אחד יכול כל רגע לפלוש לתוך המבנה הרעוע. הייתה למבנה דלת עם מנעול. דאגתי לנעול אותה, אבל זה היה מצחיק, כי הרי הקירות היו בדים שאפילו לא הגיעו עד לאדמה, ואפשר היה בקלות להיכנס. והנה הם באים כל רגע.

קרו עוד מיליון דברים, אבל אני כבר לא זוכרת.

כשהתעוררתי הייתי ממש מופתעת שזה היה רק חלום ולא המציאות וחשתי הקלה גדולה. זאת הייתה האימה העיקרית בחלום – שהייתי מודעת לכך שזה לא חלום אלא ממש המציאות, ושאני לגמרי ערה. הייתי בטוחה בזה, עד שהתעוררתי…

מניחה שזה חלום בהשפעת ימים טרופים אלו…

על עצים ומפלים, על שגרה וחלומות, ואולי בסוף עוד יהיו צמרות‎

כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני חודשיים. די הרבה זמן. התחלתי לעבוד במקום החדש, ‏ונשאבתי לשגרה החדשה. רוב כוחותיי והאנרגיה שלי הופנו להתמודדות עם השגרה ‏המחייבת החדשה הזו, להתרגלות אליה ולתיפקוד הבסיסי שלי בתוכה. מקום חדש, אנשים ‏חדשים, סביבת עבודה חדשה, כללי ארגון חדשים, שעות עבודה חדשות, נושאים חדשים ‏שבאחריותי, עולם חדש.‏

עצם הצורך להתעורר כל בוקר בשעה שש כבר היה אתגר בשבילי – ולהפתעתי ולשמחתי ‏הרבה גיליתי שזה בכלל לא קשה לי, ושהתרגלתי לזה מהר, ושבסדר גמור לי עם זה. ‏ובהתאם, אני גם מתעייפת מוקדם והולכת לישון יחסית מוקדם. בעבודה הקודמת הייתי ‏צריכה הרבה פעמים להישאר עד מאוחר במשרד, עד הערב (ובהתאם גם לרוב הגעתי ‏למשרד בימים כאלו מאוחר בבוקר), והייתי מגיעה הביתה כשהיום כבר נגמר וגם אני כבר ‏גמורה. בעבודה החדשה אין כזה דבר – אני מגיעה מוקדם ויוצאת מוקדם (בסביבות 16:30), ‏וזה נחמד שאני יוצאת מהעבודה כשיש עוד כמה שעות טובות לפני סוף היום. אבל עד כה ‏עדיין הייתי עייפה ומותשת כבר כשהגעתי הביתה כי אני צריכה עוד להתרגל לשגרת היום הזו ‏ולכל המאמץ הנפשי הזה – לתקשר עם אנשים חדשים ולשחק את המשחק החברתי של ‏הבחוץ… וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה הקלה גדולה, וטופחת לעצמי על השכם על ‏התיפקוד ה"זורם" שלי, אחרי כל החששות וחוסר הביטחון שהיו לי…‏

בהתחלה היו לי כמה רגעים לא פשוטים – על היום השני חטפתי וירוס נוראי של בחילות ‏והקאות, הלכתי הביתה בצהריים, הרגשתי זוועה. באותו יום לא ידעתי שזה וירוס (רק אח"כ ‏גיליתי שגם לאחרים היה), ותהיתי אם המקום הזה לא עושה לי טוב, חנוק לי, פתאום ‏הרגשתי שלא בא לי לחזור לשם, שאני לא מבינה מה רוצים ממני, מה אני אמורה לעשות שם ‏בכלל, שלא בא לי לעבוד בכלל, שכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, שאולי התפקיד ‏הזה לא מתאים לי… אבל כשחזרתי למשרד אחרי יום וחצי הכול היה הרבה פחות דרמטי ‏ממה שנבנה אצלי בראש… והבוס שלי והעובדת השנייה היו כל כך חמודים ונעימים וחמים ‏ורגועים ואכפתיים, שפשוט גרמו לי להרגיש בנוח ושהכול בסדר ושלא צריך להתרגש.‏

נכון לעכשיו ממש נחמד ונעים לי שם. האנשים בסביבת העבודה שלי, גם אלו שאיתם אני ‏עובדת ישירות וגם במעגל המורחב יותר, ממש נחמדים וכיף לי איתם. הבוס שלי חמוד ‏ומקסים (קצת מקסים יותר מדי בשביל הלב המתרגש שלי). הבחורה שאני עובדת איתה גם ‏ממש חמודה ומקסימה. בעצם, ההגדרה הנכונה יותר ליחסי העבודה בינינו היא שאני ממונה ‏עליה… כן כן, אני עכשיו "בוסית", רחמנא ליצלן… ואני ממש לא רגילה למעמד החדש הזה, ‏וגם לא ממש מתנהלת לפיו. כלומר, אני לא מזלזלת בזה, אבל לוקחת את זה באיזי, תוך ‏שמירה על גבולות מסוימים. אני צריכה בכל זאת להתנהל כממונה עליה, וגם הבוס שלי אמר ‏לי בפירוש שזה חלק מתפקידי ונתן לי טיפים פה ושם. אמר לי שזה מעולה שאנחנו מסתדרות ‏ממש טוב, הוא שמח שיש ביננו יחסי חברות טובים, והוא גם אוהב אותה והיא נהדרת, אבל ‏לא לשכוח שאני עדיין גם ממונה עליה, ואם צריך להעיר לה משהו – שארגיש בנוח להעיר לה, ‏אפשר לומר את הדברים בחיוביות ובאכפתיות, והוא סומך עליי שאדע לעשות זאת בצורה ‏הנכונה. ואכן פה ושם יצא לי לומר לה דברים שהייתי צריכה להפנות תשומת לבה אליהם, ‏בגישה חברית וסימפטית וברוח טובה, והיא מייד הבינה וקיבלה את הדברים. כיף לנו לעבוד ‏ביחד, ויש ביננו חיבור ממש טוב. אפשר לומר שאנו כבר חברות טובות. אני פשוט לוקחת את ‏הדברים לאט, לוקחת את הזמן להכיר אותה ואת המערכת, כך שבהתחלה אני פחות ‏‏"בוסית", ובהמשך, כשיותר אשלוט בחומר, בטח אדע יותר טוב היכן עליי לקחת את ‏המושכות.‏

יש כמה נושאים תחת אחריותי שמאתגרים אותי – נושאים שאף פעם לא טיפלתי בהם בעבר – ‏ואני חסרת ביטחון בנוגע אליהם, קצת לחוצה מזה ולא יודעת מה בדיוק יהיה, אך אתמודד, ‏ונראה… אין לי חפיפה מסודרת, כי הקודם בתפקיד נטש חודשיים לפני שהגעתי. אני מקבלת ‏את המידע וההדרכה מאנשים שונים במערכת, ולא בצורה מאוד מסודרת. נושא אחד במיוחד ‏קצת מלחיץ אותי, כי זה נושא כספי שדורש אחריות והבנה בנדון, ועניינים מקצועיים כאלו כל ‏כך רחוקים ממני… אבל אעשה מה שאוכל, ומקווה שיהיה בסדר. וגם אם לא אצליח, לא נורא. ‏כרגע זה בעיניי הפן הבעייתי ביותר עבורי בעבודה, ובקרוב אצטרך להתעסק בזה ‏באינטנסיביות.‏

הבחורה שעובדת "תחתיי" כבר סיפרה לי על טיפוס קצת בעייתי בחלונות הגבוהים, שצריך ‏להיזהר ממנו – והסיפורים כל כך הזכירו לי דברים שנחשפתי אליהם במקום העבודה הקודם. ‏כי ככה זה, היכן שיש בני אדם, יש גם פוליטיקה ומאבקי כוחות וטיפוסים ו"סיפורים". הדברים ‏חוזרים על עצמם. אני כבר למודת ניסיון ולא מתרגשת. לוקחת הכול ואת כולם בעירבון מוגבל ‏ובגישה של "כבדהו וחשדהו". נזהרת יותר. אני די רגועה יחסית בעבודה, ולא לוקחת קשה. ‏לא משקיעה את הנשמה בעבודה כמו במקום הקודם. עושה מה שצריך, בקצב שלי, נכנסת ‏לעניינים לאט לאט. יותר שומרת על עצמי מאשר במקום הקודם. הרבה יותר מרפּה מדברים, ‏פחות פרפקציוניסטית, פחות "נתקעת" על דברים, לוקחת יותר בקלות, זורמת יותר עם ‏הסיטואציה. והמקום החדש נעים יותר, רגוע יותר, האווירה טובה לי יותר. כמובן שלא הכול ‏מושלם, אבל אין מושלם. וגם – חודשיים זה לא הרבה זמן, זו רק ההתחלה, ואני עדיין ‏מגששת את דרכי, מכירה את המערכת ואת האנשים, מקשיבה ומסתכלת, בוחנת. מביאה ‏בחשבון שדברים יכולים להשתנות, שההרגשה שלי שם עלולה להשתנות, שאני יכולה לגלות ‏בהמשך דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, שעם הזמן אולי אגלה שאני פחות מתאימה ‏לדרישות התפקיד – הכול אפשרי, וכל האפשרויות הן בסדר, ולא יקרה שום אסון גם אם ‏באיזשהו שלב אצטרך מסיבה זו או אחרת לסיים את עבודתי שם. כלומר, גם ה-‏worst case ‎scenario‏ הוא בסדר מבחינתי.‏

אבל אם הדברים ימשיכו כפי שהם כרגע, ואם בהמשך אתמודד בהצלחה עם הנושא ‏המקצועי שמאתגר אותי (ושמובן לי כרגע בערך כמו ג'יבריש במבטא סיני כבד) – אהיה ‏מאושרת. ‏

פעם בכמה זמן נכנסתי לבלוג, חשבתי לכתוב, לדווח קצת מה קורה איתי, אבל המילים נתקעו ‏ובקושי יצאו ממני, וכשהן באו – הן היו סתמיות ואפורות ומעטות. הרגשתי שאין לי הרבה על ‏מה לדווח מלבד כמה משפטים יבשושיים ומשעממים, אם כי חיוביים, בנוסח:‏ ‏"בינתיים בסדר לי ונחמד לי בעבודה החדשה, והאנשים נחמדים" וגם "ליל הסדר עם ‏המשפחה דווקא היה נחמד".‏

כן, אני יודעת, שגרה משעממת זו ברכה. כמו הקללה הסינית: שיהיו לך חיים מעניינים. או ‏אולי זה הפוך? אולי זו ברכה סינית: שיהיו לך חיים משעממים….‏

ההרגשה היא שאין לי הרבה השראה לכתיבה, לשיתוף, לבטא את עצמי. שאני במצב צבירה ‏של "תיפקוד יומיומי". שזה בסדר, זה טוב, זה חיובי מאוד. אני יחסית מאוזנת. אבל אני ‏מרגישה שהכתיבה שלי נהייתה "עֵצִית" משהו, כלומר קצת "התקשחה", לעומת המפל הנוזלי ‏השוצף שהייתה קודם לכן. כאילו התודעה שלי התקשחה, התמצקה. אולי זו תודעה של אדם ‏מתפקד יותר, "רגיל" יותר, מאוזן יותר. הרגש שקודם לכן שצף וגעש בי, טלטל אותי, כעת קצת ‏רדום, תחת השגחה מבוקרת של מסגרת השגרה היומיומית הפשוטה, המובנית, הפרוצדורלית.‏

בלילה החלומות מטלטלים אותי בעוצמת הרגש שפורץ בהם, אני חווה בהם חוויות-קצה בין-‏אישיות ומטאפיזיות ששואבות מתוכי כל טיפת רגש שיש בי, ואני מתעוררת הלומת קרבות, אך ‏לא זוכרת את החלומות בבוקר. כמו בלילה אני חיה חיים מקבילים, שבהם הלב משתולל ‏all ‎over the place‏, ובבוקר חוזר ממושמע לקופסת היומיום.‏

חזרתי לקחת כדורים עם תחילת העבודה, ליתר ביטחון, כדי שלא אהיה במצב נפשי רעוע ‏ורגיש מדי שעלול לפעול לרעתי במקום החדש. אפשר להניח שאולי הכדורים הם חלק ‏מהסיבה למצבי המאוזן יותר, אם כי הייתי במצב מאוזן עוד כשרק התחלתי לקחת אותם ‏במינון הנמוך יותר. אז נראה לי שהשגרה החדשה עצמה עשתה לי טוב.

אפרופו ענייני בריאות, התנחל אצלי וירוס שאוהב לקחת את הזמן. כנראה נדבקתי מאבא שלי ‏בליל הסדר, אבל חטפתי את הוירוס באופן קשה יותר ממנו. ‏

רגע, פאוזה לדיווח קצר על ליל הסדר – בהתחלה חשבתי להבריז (כפי שהברזנו בשנים ‏קודמות כבר פעמיים, בילינו בבית והיה נפלא לשם שינוי לא לקחת חלק בקלחת ‏המשפחתית) כי גם אחותי הקטנה רצתה להבריז, אך היא שינתה דעתה והחליטה להגיע ‏לסדר, אז גם אנחנו הגענו. ובאופן מפתיע, היה דווקא יחסית נחמד, כן כן. כמובן שהיו גם קטעים ‏דפוקים כרגיל עם ההורים שלי, אבל פחות מבד"כ, ובקטנה, וגם אני הייתי במצב פחות רגיש, ‏יותר אדיש, יותר חיובי ומשועשע. ונראה לי שמכיוון שאבא שלי לא כ"כ הרגיש טוב, התגובות ‏שלו היו מתונות יותר… וגם האחיינים התנהגו יחסית טוב יותר מבד"כ.‏

למחרת ליל הסדר כבר הייתי עם כאב גרון וחולשה כללית, וזה התיישב אצלי כמה וכמה ימים, ‏התפתח לאט לאט להצטננות ושיעולים, וככל שחלף השבוע זה הלך והחמיר, עד שבסופ"ש ‏השני של החג כבר הייתי על הפנים, עם כאב גרון, שיעולים כרוניים, צרידות קשה, הצטננות, ‏חולשה, כאב ראש וחום. הקול שלי נעלם כמעט לחלוטין, לא יכולתי לדבר, וכשנאלצתי לומר ‏משהו – זה היה בלחישה מאומצת. לא יכולתי לחזור לעבודה אחרי החג ונשארתי בבית עוד ‏ארבעה ימים. הרופאה אמרה שזו דלקת ויראלית בדרכי הנשימה. חזרתי לעבודה רק ביום חמישי לפני שבוע, ועדיין הייתי עם שיעולים והצטננות. ‏וזה נמשך, וזה עובר לאט לאט, משתפר כל יום. זה עדיין קצת נשאר, שבועיים וחצי אחרי.‏

קרה לי עוד משהו תוך כדי המחלה הזאת, תופעה פיזית שאף פעם לא קרתה לי – כנראה ‏איבדתי את ההכרה, התעלפתי. זה קרה באמצע הלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר. ‏התעוררתי בתחושה מיובשת מאוד, וכשעמדתי בחדר האמבטיה הייתה לי פתאום סחרחורת ‏נוראית. אני לא בטוחה מה קרה אחר כך. הדבר הבא שאני זוכרת זה שכאילו התעוררתי ‏משינה ומצאתי עצמי שכובה על רצפת חדר האמבטיה. בקושי רב קמתי, ואיכשהו הבאתי ‏עצמי למיטה, וקראתי לבן-זוגי שיביא לי מים, והרגשתי חולשה נוראית. כנראה איבדתי את ‏ההכרה ונפלתי, ואני מניחה ששכבתי שם על הרצפה לא יותר מכמה שניות. הייתי קצת ‏מבוהלת ומזועזעת מזה במהלך אותו יום, חששתי שמשהו אולי לא בסדר איתי, כי אף פעם לא קרה לי כזה דבר, אבל אח"כ נרגעתי. ‏אני לא זוכרת דבר מהנפילה. אני מבינה שהייתה לי שם חתיכת נפילה רק מהעדויות שעל ‏גופי: יש לי סימנים כחולים גדולים בכמה מקומות בגוף, וכאב בעצם הזנב בגב התחתון, ‏שהיה בהתחלה חזק ועם הזמן הולך ונרגע. בהתחלה היה לי ממש קשה לקום ולהתיישב.‏

טוב, די עם דיווחי קופת חולים האלו. לא יודעת למה אני מספרת כאן הכול בכל כך פרטי ‏פרטים. בזמן האחרון הרגשתי פחות צורך "לדווח". אבל ככה אני, יסודית, ואם אני מתחילה ‏כאן לספר על מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים – אז אני מספרת ביסודיות…‏

מלבד זאת, לאורך כל התקופה גם תמכתי באחותי הקטנה שעברה כאמור לדירה שכורה לבד. נסעתי לבקר אותה כל אימת שיכולתי, עזרתי לה בענייני הדירה, וגם בילינו יחד. לאחרונה היה לה משבר גדול, שבינתיים נרגע. זה גם די שאב ממני אנרגיות. יש לה פוביה נוראית מג'וקים, היא הזמינה ריסוס, ולמחרת היה לה מפגש עם שני ג'וקים גוססים, וזה דירדר אותה מאוד, היא הייתה בהיסטריה מוחלטת, הייתי צריכה לנסוע אליה לדירה כדי לפנות את שני החברלך המפרפרים האלו, הרשל'ה ויוסל'ה (אותה השמות דווקא לא הצחיקו), והיא נכנסה למצב נפשי חרדתי קשה מאוד. נסעה להורים ונשארה אצלם כמה ימים והכריזה שהיא לא חוזרת לדירה שלה, אף פעם, ושאין מה לדבר על זה. בסוף היא כמובן חזרה לדירה והמצב נרגע, אבל אני ספגתי ממנה בדאגה את כל ההכרזות הקשות – שאם היא תהיה בדירה לבד היא לא יודעת מה היא תעשה לעצמה, שהיא תתאבד, שהדרך היחידה שבה היא תוכל לגור בדירה אחרת היא שמישהו יהיה איתה צמוד 24/7, וכהנה הצהרות. אחר כך, כשהיא כבר נרגעה, צחקנו על כך שכמה ימים אצל ההורים רק גורמים לה להתגעגע לדירה שלה ולהעריך אותה, שלעומת בית ההורים המסויט והרעיל הדירה שלה פתאום נראית לה כמו גן עדן של שלווה…
ברור שזה לא רק עניין הג'וקים – זה גם הלחץ הכללי והחרדות מהשינוי הגדול הזה, לראשונה בחייה לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור לבד, וכאשר גם כך יש לה קשיים אישיים ונפשיים. הפחדים, ההתמודדויות הפרקטיות-בירוקרטיות החדשות, הצורך לטפל בעצמה בדברים שקודם לכן אחרים טיפלו בהם בשבילה, תחושת הבדידות… אני מבינה לגמרי את הקושי, וגם אני בעבר הייתי מלאת חרדות מהשינוי הזה בחיי. שנה אחת שכרתי דירת חדר לבד, בתקופה שבה הייתי במצב נפשי גרוע, והיה לי מאוד קשה. למזלי הכרתי בהמשך את בן זוגי, כך שהמעבר הסופי החוצה מבית ההורים היה למגורים עם בן זוג, כך שלא הייתי לבד.
אני מאוד גאה באחותי הקטנה על ההתמודדות היפה שלה עם אתגרים שונים, ואני אומרת לה זאת כל הזמן. אנחנו משוחחות כל יום (כתמיד). היא מקבלת עזרה נוספת של תמיכה וליווי מעשי משתי עובדות שנפגשות עמה כמה פעמים בשבוע ומסייעות לה במטלות בירוקרטיות ובכל נושא שהן יכולות לעזור בו (וזאת בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הקבוע שהיא מקבלת).

אז זהו.

ואולי זה בסדר שאני מרגישה קצת "עֵצִית". אני אוהבת עצים. מאוד. עצים הם מהדברים שאני ‏הכי אוהבת בעולם. גזע העץ יפה וספוג ניחוח חיים רענן, ריח יערות, והמרקם שלו מלא ‏שבילים מפותלים, סודות, געגועים וזיכרונות. ועץ הוא לא רק הגזע, הוא גם העלים ‏המתנועעים ברוח, הענפים השלוחים, הצמרת המרהיבה, ולפעמים גם הפרחים הצבעוניים. ‏אני כל כך אוהבת עצים.‏

לפעמים הכול קצת יותר מדי בשבילי

ולפעמים אני מרגישה כל כך כל כך מבולבלת ואבודה. וכל כך לא מבינה מה בדיוק קורה ואיך הכי נכון להתנהל. מי נגד מי, ומה פה קורה פה.
ביממה האחרונה, בעקבות עניין לא מובן ומאתגר, החרדה הרימה ראש, ועיניה נפוחות מבכי. אך בינתיים הדברים נראים קצת יותר מובנים ויש רגיעה והקלה.
כן, הרגשות שלי לעיתים סוערים ומשתוללים ואני במצב צבירה מוזר ביותר.
תקופה כל כך מאתגרת, ובסך הכול אני עוברת אותה יפה, אבל יש רגעים של שבירה תחת הלחצים והמתחים והאי-ודאות. אני משתדלת לפעול נכון ובחוכמה, אבל בנקודות מסוימות קצת נשברת. הביטחון העצמי, הרעוע ממילא, קורס מדי פעם טוטאלית. המוח מרגיש לפעמים כבר מעוך ממאמץ (ונדמה כי משקיעה מאמץ רב מדי בדברים קטנים) ודרוס ממחשבות כבדות ומבולבלות, מהניסיון להבין ולארגן, ונתקע בבלק-אאוט, בקצר חשמלי. נראה לי שפעם הייתי הרבה יותר חדה, מושחזת. נראה לי שהתדרדרתי קוגניטיבית.
בסך הכול נראה כי הדברים מתקדמים בכיוון הנכון.
אך הלילה פקדוני סיוטים, לצערי כבר איני זוכרת את תוכנם, אף על פי שהתעוררתי נסערת ממשמעותם הסמלית שהייתה מאוד מובנת לי באותו רגע של יקיצה. זכור לי במעומעם כי היה צריך להחביא מעשה רצח, והאלימות פשתה במחשכים, אך אני מצאתי עליית גג עם ספרים ישנים, כמו הספרים אצל סבא, כמו החיים הקודמים, שבהם היה מקום בעולם לנפש פיוטית ועדינה, והכלניות עוד הצטבעו בשלל גוונים במעלה הגבעה הירוקה שליד ביתם, והרוח הקלה ליטפה בלחי ובעלי הכותרת, והיה אפשר לטייל אט אט אל הפסגה, בהתרגשות לקראתה, לקראת כל היופי הזה.

אבא סיפר לי לאחרונה שכל הגבעה הזו כבר נתונה תחת בטון הבתים שנבנו עליה, אין עוד את הדרך ההיא בינות הצמחייה הירוקה והפרחים הצבעוניים העדינים.

 

---

 

To-morrow, and to-morrow, and to-morrow,
Creeps in this petty pace from day to day,
To the last syllable of recorded time;
And all our yesterdays have lighted fools
The way to dusty death. Out, out, brief candle!
Life's but a walking shadow, a poor player,
That struts and frets his hour upon the stage,
And then is heard no more. It is a tale
Told by an idiot, full of sound and fury,
Signifying nothing.

(Shakespeare, Macbeth)

החלום על התינוק

חלום שחלמתי בחודש שעבר:

אחותי הגדולה יולדת תינוק (במציאות יש לה 3 ילדים, הגדולה בת 8), ומסיבה כלשהי אני עוזרת לה לטפל בו ושומרת עליו במשך היום. ביני לבין התינוק נוצר קשר קרוב וחזק.
אני מחזיקה אותו, מחבקת אותו, נושאת אותו איתי בחוץ לטייל ולבקר בכל מיני מקומות, מדברת איתו. והוא כ"כ חמוד ועדין ושקט ונבון ובעל מבט תם ועמוק.

למרות שהוא רק נולד – ממש תינוק בן יומו – הוא מתחיל לדבר, ומתפתח במהירות לא טבעית במהלך היום. הוא פתאום משוחח איתי, עונה לי, מעיר הערות בענייני היומיום, להפתעתי אפילו מביט בעיתון ואז מעיר הערות על ענייני העולם, נושאים מדיניים, על השתלטות סין על העולם… ואני מתפעלת מאוד ומספרת לכולם.

הוא לא רק נבון אינטלקטואלית, אלא גם רגשית. הוא חייכן וחיובי, רגוע, מתקשר איתי לא רק מילולית אלא גם רגשית. אני נקשרת אליו ואוהבת אותו מאוד.
הוא חמוד כל כך, והלב שלי מוצף באהבה. הלב שלו פתוח לעולם, הוא חברותי כלפי כולם, יש בו אופטימיות ואהבה וחיוביות אין קץ.

אך התום הזה שלו עלול להיות לו לרועץ. כי יש בעולם סכנות שהוא לא מודע להן.

אחרי זמן מה של הנאה וריגוש ואושר טהור, אופל מתחיל להתגנב.

הוא איכשהו מצליח, מבלי שאשים לב, לטפס על כיסא כדי להגיע לשידה שיש עליה סכין יפנית. הוא משתמש בה במיומנות רבה לחיתוך קצוות תעודת הלידה שלו, שזקוקה ליישור השוליים. אני מזדעזעת שלא השגחתי עליו באותו רגע ומלאת אשמה שלא שמתי לב, אבל הוא רגוע לחלוטין ומחייך בשביעות רצון על שתיקן את תעודת הלידה שלו.

בהמשך מתרחש עוד מקרה מפחיד. אני יושבת לצד שולחן, והוא יושב על אותו שולחן קרוב אליי, ואני משגיחה עליו. מישהו מסיח את דעתי, מדבר אליי, לא זוכרת. ואז התינוק נעלם פתאום מהשולחן ואני מוצאת אותו על הרצפה. לא ברור אם הוא נפל או שמישהו שם אותו על הרצפה או שהוא איכשהו ירד בעצמו. הוא מחייך, אבל פתאום נראה לי שהראש שלו נהיה גדול יותר, גדול מדי ביחס לגוף. וגם העיניים שלו נראות גדולות יותר, ויש משהו מוזר במבט שלו, קצת חלול ומימי ומנותק וחייזרי. אני פוחדת שנגרם לו נזק.

זה כל מה שאני זוכרת מהחלום.

סיפרתי לאחותי הגדולה על החלום. קודם כל, היא כמובן אמרה לי בביטחון עצמי רב שחלמתי עליה בהקשר של תינוק כי היא הדמות האמהית עם ילדים קטנים שהכי קרובה אליי, שהיא מייצגת בעיניי דמות אמהית, או משהו כזה. האמת היא שהיא בכלל לא אמהית בעיניי ואף פעם לא הייתה, ויש לי חברות עם ילדים קטנים שהרבה יותר קרובות אליי ממנה. כמובן שהיא אחותי, אבל היא כ"כ כ"כ רחוקה ממני, פיזית ורגשית ונפשית. בכל מקרה, ברור לי שחלק מהעניין בחלום הוא מה שקרה לאחותי עם הבן האמצעי שלה – כשהוא היה תינוק, היא החזיקה אותו בידיים בבית ואז נתקלה במשהו ונפלה והוא עף לה מהידיים ונפל על הראש ואיבד הכרה והם מיהרו לבית החולים, והיה לו שטף דם פנימי בחלק כלשהו של המוח, זה היה נורא מלחיץ ומפחיד, ולקח קצת זמן אך הוא חזר להכרה, וסוף טוב הכל טוב – עכשיו הוא בנדיט מעצבן בן 6. היו לו כל מיני בעיות לאורך השנים, רגשיות וקוגניטיביות, אבל אי אפשר לדעת אם זה בכלל קשור לנפילה. ובכל מקרה, אחותי השקיעה בו המון, בטיפולים שונים ובאופן אישי רגשית, והוא התקדם והשתפר. הגדולה שלה עוד יותר מעצבנת, קיבלה מאחותי הגדולה את הגֵנים של הרוע הטהור. אוהבת להתעלל ולהציק, אך השתפרה בזמן האחרון. שני הגדולים מקבלים ריטלין. אלוהים, ואנשים עוד ממשיכים להטיף לי כמה ילדים זה הדבר הכי מדהים בעולם. יה, רייט. אחותי הגדולה אמרה לי פעם בחיוך שזה לא אומר שהילדים שלי יהיו מעצבנים כמו שלה. ובן זוגי אמר לי את המשפט המצחיק הזה, שילדים זה כמו פלוצים, אתה סובל מאלו של אחרים אבל אוהב את שלך. בכל אופן, הקטנצ'יק שלה בינתיים ממש מתוק ורגוע יחסית, פיצוי על שני הפיראטים הראשונים.

בכל מקרה, באותה שיחה לא אמרתי לה את זה, שהחלום בטח מושפע מהמקרה עם האמצעי שלה, כי לא רציתי להיכנס לזה או להזכיר לה את זה, למרות שאין לה בעיה לדבר על זה. היא לא העלתה את זה. היא אמרה שבחלום הרבה פעמים הדמויות מייצגות חלקים בנו (כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה על החלום הקודם. היא בטח שמעה את זה מהפסיכולוגית שלה), ושמבחינה זו התינוק מייצג משהו בי, איך אני חווה את העולם ומרגישה בו – פגיעה ושברירית, מאויימת, חשופה לסכנה, לא בטוחה, לא מוגנת, חסרת אונים, מפוחדת. עולם מסוכן ומאיים. כן, בהחלט, זה נכון, כמובן. עכשיו אני חושבת על כך שלפי הגישה הזאת – גם המאפיינים האחרים של התינוק – חדוות החיים, אהבת האדם, הגישה החיובית – מייצגים חלקים בי, או חלקים שאני משתוקקת אליהם. אולי אהבה תמימה לעולם, אנרגיית חיים ראשונית טהורה – לפני שהעולם הורס אותה.

לי ברור שהחלום כמובן מגלם את אחד החששות שלי מהבאת ילדים לעולם – שהילד ייפגע, שיקרה לו משהו. וזו רק הסתייגות אחת שלי מני רבות.

כל הנושא הזה של הבאת ילדים לעולם – כבר מזמן מזמן חשבתי לכתוב על כך יום אחד פוסט בבלוג, אך טרם יצא לי… תמיד הרגשתי שיש הרבה דברים לכתוב על הנושא, ושזה צריך להתנסח נכון ומובן וממצה ומקיף ומדויק (ההסתייגויות וההתלבטויות נובעות ממגוון סיבות שונות), אך שמצד שני, מה זה משנה לכתוב על זה בבלוג, הרי כל ההתלבטויות ידועות וקלישאתיות… כל העולם כותב על זה ומדבר על זה… ה"בעד" וה"נגד" ידועים, ואין אמת אבסולוטית, זה עניין של החלטה אישית, תפיסת עולם, מבנה אישיוּת, נסיבות אישיוֹת… ואני כבר טחנתי את הנושא לאורך השנים בשיחות עם בן זוגי וחברות והמשפחה והפסיכולוגית… כל הזוויות דוסקסו… אם כי באופן ספּוֹראדי למדי… אז נראה לי שאכתוב את הפוסט הזה בקרוב, גם אם רק כדי "לעשות לעצמי קצת סדר בראש".

אני מניחה שהכיוון שלי בסופו של דבר הוא לא להביא ילדים לעולם, אך מכיוון שיש לי נטייה לחוסר החלטיות כרוני ולהתבוססות בהתלבטויות אין קץ, גם בנושא הזה אני מתקשה להגיע להכרעה סופית (אפשר גם להחליט לא להחליט… גם זו החלטה), ומניחה שאמשיך להתלבט בזה עד שהנתונים הביולוגיים שלי כבר יהפכו את ההתלבטות ללא רלוונטית ובעצם יעזרו לי להחליט סופית לא לעשות זאת… וזה כבר יקרה ממש בקרוב, אם לא קרה כבר. השבוע מלאו לי 41 שנה.

ואגב, זה ממש לא טראגי בעיניי לא להביא ילדים לעולם. אולי אפילו להפך… ואני לא חושבת שאתחרט על כך; ובכל מקרה אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר להתחרט על כך שהבאתי ילדים לעולם.

כשהייתי צעירה יותר, דווקא היה לי ברור שאהיה אמא. רציתי מאוד להביא ילדה לעולם, שאוהב מאוד ואשקיע בה ואעניק לה המון אהבה ומסרים חיוביים (בניגוד למסרים השליליים שהוריי הטמיעו בי) ואוצרות תרבות. תמיד הרגשתי אמהית ואהבתי ילדים, וטיפלתי בילדים (כולל אחותי הקטנה) והתגעגעתי לעולם הילדות. אבל בשנים מאוחרות יותר עברתי תהליך התפכחות כללי. מהכל. מהעולם, מהמציאות, מאנשים.

ממה שאני רואה וחווה אני מסיקה שאנשים משליכים על העניין הזה של גידול ילדים כל כך הרבה אשליות, מספרים לעצמם סיפורים כדי למלא את החיים התמוהים האלו במשמעות וסדר והיגיון וכדי להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות וכיו"ב…
אחותי הגדולה אמרה לי שההחלטה הזו היא שלי בלבד, וכל החלטה היא לגיטימית, והחלטה לא להביא ילדים לעולם היא ממש מובנת ולגיטימית, אבל – אני לא יכולה לקבוע מה אנשים אחרים מרגישים ולמה הם מביאים ילדים לעולם ולקבוע שזה הכל אשליות, כי תפיסת המציאות של אחרים שונה משלי, ומה שאני תופסת כאשליות הוא לאו דווקא אשליות בשבילם אלא משהו אמיתי מאוד. שאני צריכה להתמקד בחיים שלי ובהרגשה שלי ובהחלטה שלי, ולא לקבוע אמיתות אבסולוטיות מכלילות על כל בני האדם ועל המציאות. כי זה עניין מאוד סובייקטיבי.

אבל הנה, אני כבר גולשת… אמשיך את הנושא בצורה מסודרת בפוסט הבא בעניין זה.

תודה על ההקשבה.

חלום: הבית הפרוץ

חלום מלפני כחודש:

בבוקר קמתי בבהלה מן החלום,
הוטחתי אל קרקע המציאות הקונקרטית – אל עוד בוקר פרוצדורלי לקראת יום עבודה,
מבולבלת, מרגישה בדיעבד את הבְּעָתָה המתוחה-עד-הקצה שאחזה בי במהלך החלום,
חוויתי את אירועיו באופן מציאותי כל כך, עד כי ההקלה שבגילוי כי רק חלום היה – גרמה לשחרור מתח אדיר שהדף אותי בפתאומיות אל תוך החלל הריק של חדר השינה, של חיי, והייתי זקוקה, הייתי זקוקה לנחמה שאין, והמשכתי הלאה בתנועות הרובוטיות המתבקשות של תהליך ההתארגנות היומי.

אחר כך, אצל הפסיכולוגית, נזכרתי פתאום בחלום, וסיפרתי לה:

היינו שם, אני והוריי וכנראה גם אחותי הקטנה, אולי גם הגדולה, בבית הוריי,

אך הוא לא היה אף אחד מהבתים שגרנו בהם,

גרנו תמיד בדירות, אף פעם לא בבית פרטי,

אך בחלום היה זה מעין בית פרטי, אולי דירת גן,

בכל אופן – בנוי על הקרקע,

אך שערי הבית ודלתותיו לא היו נעולים, נפתחו בקלות, פרוצים לכל דכפין,

ובעיקר לשכנים שלנו – משפחה שגרה בסמוך לנו – שבאו לבקר כל הזמן,

בעל ואישה וילד קטן או שניים (לא הזכירו לי דמויות מן המציאות, כמדומני),

וזה מאוד הטריד אותי, שהם נכנסים לביתנו מתי שמתחשק להם, מבלי לקבוע מראש ומבלי לבקש רשות, מחייכים ומסתובבים בחדרי ביתנו כבשלהם, ומצפים שנשמח לקראתם כלקראת חברי נפש ותיקים או בני משפחה, אפילו שבקושי הכרנו אותם,

ולעיתים עשו זאת כשהחלפתי בגדים בחדרי והדלת הייתה פתוחה, והרגשתי שזו פלישה גסה למרחב הפרטי שלי, שלנו, לאינטימיות שלי,

ומאוד הטריד אותי שהוריי לא עושים דבר כדי לעצור זאת, חלשים מולם, למרות שהם אמרו שזה מטריד גם אותם,

הייתה תחושה מאוד לא מוגנת בבית, תחושה חשופה ומאוימת, של חוסר פרטיות ושל סכנה,

ואב המשפחה השכנה הזו, היה בו משהו מוזר – כלפי חוץ לבבי וחייכן, אך בהגזמה, חיוך מתוח מדי מאוזן לאוזן, עד כדי בצבוץ של קריפּיות מדאיגה, כמו מתחת לנחמדות מסתתרים יצרים אפלים ואלימות מרומזת, משהו מאיים ופסיכופטי, בסגנון "חיזור גורלי".

באיזשהו שלב הם איכשהו מצליחים במניפולטיביות לגרום להוריי למכור להם את הבית, למרות שזה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו,

זה מכעיס אותי, אבל כבר אין מה לעשות,

ואני רואה את אבי מספר על הסאגה הזו לאחותו, דודתי, מבטא חוסר אונים ותסכול,

וזה כואב לי נורא, אני דואגת לו וכועסת עליו בו-זמנית,

ואז באיזשהו שלב אנחנו מבקשים בנימוס מהשכנים האלו שייצאו מהבית שלנו, שייתנו לנו קצת פרטיות,

והם נורא נעלבים, בעיקר הגבר,

והם יוצאים ואז הגבר חוזר כשרובה בידו, והוא חמום מוח ומשתולל מכעס ומאיים לירות בנו, ואני מבועתת, כמעט משותקת מפחד, ואני מדברת אליו בעדינות וברגש ובחמלה, מנסה לתקשר עם הצד הפגוע והפגיע שבו, עם הצד השפוי, להסביר לו שלא דחינו אותו, שלא הייתה כוונה לפגוע, אלא רק שתהיה לנו קצת פרטיות שכל אדם זקוק לה באופן טבעי, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו ושמחים על חברותו ומעריכים אותה, ונשמח להמשיך להיפגש, אבל רק צריכים קצת זמן לעצמנו, ומזכירה לו את ילדיו, ואני פונה גם לאשתו ומדברת על ליבה… בסופו של דבר הוא מתרצה ונרגע ומביע רגש ודומע, ואני מרגישה לאחר מכן סחוטה רגשית, נטולת כוחות, כמו אחרי משא ומתן מתיש עם חוטפים או עם פושעים פסיכופטיים מסוכנים, על סף אסון…

לאחר שהתעוררתי ובהתחלה לא הבנתי מדוע חלמתי דווקא חלום כזה, וממשי כל כך, נזכרתי פתאום שהוריי נמצאים לקראת מעבר דירה לעיר אחרת, עוזבים את העיר בה גרו מאז הייתי בכיתה א' (וחוזרים לעיר ילדותם ונעוריהם, שם גם אחותי הגדולה גרה עם ילדיה, כך שיהיו קרובים אליה ולנכדים, ויש בי גם הרבה נוסטלגיה לעיר הזו), ואולי זה טריגר, אבל זה רק הקשר נסיבתי שטחי מעשי,

בעיקר היה ברור לי ההקשר העמוק יותר: הוריי לא השרו בי (בלשון המעטה) תחושת ביטחון שהייתי כל כך זקוקה לה, אלא בדיוק להפך – חוויית החיים איתם הייתה חוויה מערערת של חרדה ואיום ולחץ ומתח ופגיעה ואווירה לא בריאה ומסרים שליליים, תחושה שלא מגנים עליי (ובדיעבד הבנתי עד כמה), ואבא שלי תמיד היה מסתבך בכל מיני מערכות יחסים לא בריאות עם כל מיני אנשים, ובכלל הוא אדם כפייתי ושתלטני, ולחיות איתו זו חוויה מתמשכת של פולשנות לנשמה. במשבר הנפשי הגדול שפרץ אצלי לקראת סוף תקופת האוניברסיטה הבנתי פתאום עד כמה הוריי הם פשוט משענת קנה רצוץ, ויותר מזה – שהם בעצם מקור של פגיעה (בעיקר אבא שלי), ושהכי נכון לי להתרחק מהם. שאין לי שם בית באמת. שאני לבד בעולם. שרעיון המשפחה שתמיד היה כל כך חשוב לי – היה אשליה.

אך הפסיכולוגית ביקשה ממני לנסות להבין את החלום גם מזווית קצת אחרת – איך אני מנתחת את החלום אם כל היסודות שבו מייצגים דברים בתוכי, בי. כשחשבתי על זה כך, עלו עוד תובנות שגם התחברתי אליהן:

השכנים הפולשים יכולים לייצג את העולם החיצוני – שתמיד חשתי שעושה בי כבשלו, פולש לי לנשמה, אל מתחת לעור, ושאין לי הגנה מפניו. בעצם בשלב מסויים בחיי הבנתי שבכל שנות הילדות והנעורים שלי הסתובבתי בעולם בלי עור נפשי שיגן עליי מפני העולם החיצוני ויסנן את מה שנכנס פנימה, והכל נכנס לתוכי ועשה בי שמות, הייתי פגיעה ושברירית כל כך, ספגתי הכל לתוכי, את כל הרעל. וזה עבד גם בכיוון ההפוך – היעדר העור, או העור הדקיק, הפך אותי לשקופה, כל מה שהתחולל בתוכי היה חשוף לעולם החיצוני. הסתובבתי עם עצבים חשופים.

כמובן שעם השנים זה השתפר והשתנה מאוד, ואני היום שונה מאוד מהאדם שהייתי פעם – פיתחתי עור עבה יותר, קצת יותר שריון, יותר אדישות כלפי מה שאחרים אומרים ועושים, פחות מושפעת. הפסיכולוגית שהתחלתי ללכת אליה לפני מספר שבועות גם מאוד עזרה לי עם זה, בעיקר בהתמודדות עם כל מה שקורה אצלי בעבודה. שיניתי גישה בזכותה והמצב בעבודה בסה"כ התייצב.

השכנים הפולשים יכולים לייצג גם את המחשבות הטורדניות שלי, שפעמים רבות מציקות לי ושולטות בי ושקשה לי להתנגד להן ולגרש אותן מראשי.

ופירוש שהוא שילוב של השניים – העולם החיצוני + המחשבות הפולשניות:
הקשיים והפגיעוּת שלי בקשרים עם אנשים אחרים נובעים במידה רבה מהמחשבות והפרשנויות שלי – הכוונות והמשמעויות השליליות שאני מייחסת לאנשים, כוונות ומשמעויות שהן נגדי.

וכשאני לא מצליחה להתנגד לכל הגורמים האלו שמשתוללים בתוכי ומשתקים אותי, בעצם אין לי מקום משלי, אין תחושה מוגנת ושלווה של בית בתוכי, בית שקט משלי שמופרד מהעולם החיצוני. העולם החיצוני מתרוצץ בתוך הבית שלי.

ההתחננות שלי בחלום כלפי אב המשפחה שאיים לירות בנו, להרוג אותנו – מייצגת את העמדה הבסיסית שלי מול העולם: עמדה מתגוננת ומצטדקת, הניסיונות התמידיים שלי לפייס, להתגונן, להצטדק, להתנצל, להסביר את עצמי על כל צעד ושעל, להתחנן על נפשי במאמץ. התפיסה הבסיסית שלי את עצמי כלא לגיטימית, לא בסדר, ושאני צריכה כל הזמן להתנצל בפני הסביבה כדי שהיא לא תפגע בי ולא תחשוב עלי רעות, ובעיקר – כי אני חוששת מאוד לפגוע באחרים, וחיכוכים ועימותים עם אחרים מעוררים בי חרדה וצער עמוק. יש בי תחושת אשמה בסיסית.

הפסיכולוגית (וגם הקודמת) מכניסה לי לראש שקודם כל, לא רק שאני בסדר, אני הרבה יותר מזה, והלוואי שאחרים היו כל כך מתחשבים וחושבים על אחרים כמוני, ויותר מזה – שכל החיים אני ילדה טובה, ושאני לא חייבת להיות ילדה טובה, שאני יכולה להיות גם לא בסדר, בדיוק כמו האחרים. שהעולם לרוב לא הוגן, ואין מה לעשות, זה העולם, אין צדק אבסולוטי ואין לי מה לחפש צדק כזה, ואני צריכה לחשוב יותר על מה עושה לי טוב, מה אני רוצה ומה בא לי.

החולשה, חוסר האונים והפחד האלו שלי מול העולם – כמובן יש להם שורשים עמוקים. מגיל צעיר ספגתי בריונות והצקות מהסביבה. הייתי כאמור ילדה רגישה ופגיעה מאוד (ושמנה וממושקפת – שילוב קטלני), ונכנסתי לדינמיקה של קורבן. וחשתי תמיד אשמה, שאני מוזרה ושאני גורמת ליחס הזה כלפיי במוזרות שלי, בכיעור שלי. תמיד הרגשתי צורך לומר סליחה, סליחה שאני קיימת, הקיום שלי הוא בעיה שמפריעה לאחרים, עיוות שצריך לתקן, תופעה ביזארית שצצה פתאום בקרב אנשים והם לא יודעים איך להתמודד איתה. תמיד שונה מאחרים. הסתובבתי בעולם עם תחושת איום תמידית, תחושה שאני פשוט איכשהו ומשום מה מושכת אלי את כל המבטים העקומים וההצקות והבריונים (שהייתי הטרף האהוב עליהם, כמובן), כמו דבק בי גורל כזה של קורבן חסר אונים. יצור מוזר.

וגם כשרזיתי בגיל הנעורים והתחלתי להיראות טוב יותר – גם זה לא היה בסדר מצדי. כי אחותי הגדולה התחילה ממש להתעלל בי נפשית ולרדת עלי, עד שבסוף העליתי במשקל. בשנים מאוחרות יותר היא הודתה שהיא התנהגה כך מתוך קנאה בי. זו הייתה החולניות שלה. אבל בזמנו לקחתי את זה על עצמי. הרגשתי שאני לא בסדר. שאני מפריעה לה. ושיהיה שקט יותר אם פשוט אשמין ולא אתיימר להיות יותר כמו כולם ולהיראות טוב יותר. ידעתי מבחינה רציונלית שהיא רעה ושהתנהגותה נובעת מהאישיוז שלה, אבל היא ידעה איך לתמרן במניפולטיביות את הדימוי העצמי הנמוך שלי נגדי, איך לתקוע הערות פוגעות כמו אגרוף לבטן, איך לערער אותי (וזה לא היה קשה, הייתי מעורערת מלכתחילה), היא הייתה ממש שטנית. ככה זה, החזקים שורדים.

טוב, נסחפתי יותר ממה שתכננתי, כהרגלי, וגלשתי ליחסים עם אחותי ולצלקות מהילדות ומהנעורים. והקטע הולך ומתארך.

אז אסיים בכך שאני יודעת שחלק ארי מהעניין הוא איך אני תופסת את עצמי, מגדירה את עצמי. כל השנים תפסתי את עצמי במונחים שליליים של מוזרות, חולשה, כיעור, קורבנות, חוסר אונים, חייזרות. עשיתי לעצמי עוול באוצר המילים הדורסני הזה. אפשר להגדיר אותי גם במילים אחרות, למשל: שנונה, מצחיקה, טובת לב, חמודה, חכמה, לפעמים מבריקה, מעמיקה, מקורית, מוכשרת, יצירתית, מעניינת, אכפתית, בעלת חמוקיים עסיסיים וסקסית בטירוף, אחושילינננגגג.

טוב, ביי

הביצוע המושלם

את הביצוע המושלם אני לא מצליחה למצוא ביוטיוב; את הביצוע המושלם יש לי בקובץ מחשב שהמרתי בעזרת אבא שלי מהקסטה המקורית עליה אבא שלי הקליט את היצירה מהיכן שהוא – רדיו או תקליט – אי שם בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים – שמה באנגליה הרחוקה, החורפית, המנמנמת בערש הזמן הספוג תקוות גדולות; את הביצוע המושלם, שיופיו האינסופי, החמקמק, קפא לנצח בקואורדינטות זמן ומיקום בלתי מושגות, מלווה איזה רחש רקע שקט – ספק חריצֵי תקליט, ספק גלֵי האֶתֶר, ספק המיית הבית ההוא, כאילו מתחננת לעצור את הזמן, כמנבאת את עומק געגועי העתיד. הביצוע המושלם מזכיר לי את השטיח מקיר לקיר, את הבית החם, את החלון הגדול הצופה אל החצר האחורית הירוקה, הדשא הרענן הרטוב, חומת האבנים ספוגת הגשם, המדיפה ניחוח קור והבטחה, שדרכה חמקו סנאים קטנים אל העולם שמעבר, אל העצים, אל השבילים, אל האגם, אל שערים וחצרות ובתים, אל רחובות רומזֵי חיים. וממעל, השמיים האפורים מתכרבלים בעננים, כמו הכול עטוף, שמור, מוגן, בחלומות, בשרעפים.

את כל היופי הזה ספגתי מאבא שלי, אבא המאכזב שלי, אבא האוהב והאהוב שלי, אבא המטפל והדואג, אבא המקניט והפוגע שלי, אבא השובר דברים, אבא המשתולל וצורח במבט מטורף, אבא המטפח חלומות, אבא המדבר בעיקר על עצמו, אבא החולה בנפשו, אבא החכם והמלא ידע ואוצרות תרבות, אבא המלטף והמפנק, אבא המחבק, אבא המצחיק, הצוחק, המלגלג, אבא המלעיט אותי בשוקולד עד כדי התמכרות, כי אהבה זה שוקולד ושוקולד זה אהבה, אבא העוקב אחר מה שאני אוכלת ומעיר ומבקר ונרתע ממני, אני כבר לא ילדונת חמודה, אני מתבגרת מיוסרת אבודה. חשבתי שירשתי עולם ומלואו של תקוות גדולות, אך לא ירשתי דבר מלבד הבטחות כוזבות, אכזבות. אני שומרת באדיקות על אוצרות היופי האלו, אך החוט המחובר אליהם קרוע, אינו מוביל לשום דבר. 

אני זוכרת שהשמעתי את הקטע המוסיקלי הזה, לצד קטעים קלאסיים שקטים ועדינים נוספים, לאחותי הקטנה, כשהייתה ילדה קטנה, כדי להרגיע אותה (נטתה להיפראקטיביות), חשבתי שתאהב את היופי, שאני מכירה לה כך אוצרות תרבות (כפי שאבי הכיר לי), אך להפתעתי היא לא אהבה את זה, היא נרתעה, היא אמרה בפרצוף מודאג שזה עצוב מדי, ורצתה מוסיקה אחרת, שמחה.

אותי המוסיקה העצובה הזו משמחת עד מאוד, גודשת את לבי בהתרגשות, אני רוצה להתכרבל בה לנצח בתוך חורף אינסופי.

עזבו אותי מכל ענייני המשרד, העבודה, הניירת, האנשים, הפוליטיקות הקטנות, הקשקושים והשטויות, עזבו אותי מכל הטפל הזה, עזבו אותי מהמרחב הציבורי הישראלי האגרסיבי, המכוער והרועש, אני רוצה בחזרה למקור, אני לא שייכת לכאן, אני שייכת למקום אחר, רחוק כל כך כל כך, אבל אולי המקום לא קיים באמת, אולי אף פעם לא היה קיים, אולי רק בחלומות, ואולי אף פעם לא אהיה שייכת. אבל זה בסדר, גם בגלות נצחית אני יכולה ליהנות כתיירת.

והנה אחד הביצועים הלא מושלמים ביוטיוב:

נשורת חלומות (יום עסל יום בסל)

שלום עולם עלום ששם בחוץ, שלום עולם!

אך, בעצם, אין לזה כל חשיבות, כולם

שופכים בחוץ תלי תלים של גבב מילים אודות עצמם,

אז מה לי להוסיף עצמי לשם,

מרחב רועש, הומה קולות אדם,

קקפוניה, כאוס, פסבדו-התרחשות, סתם,

ומה זה משנה, לכתוב עצמי אל העולם,

פעם ראיתי בזה קסם מסוים,

אך, מטבע הדברים, הקסם הצטמק תחת שמש הקיים,

וזה בסדר, אלו החיים באמת, זו המציאות, ככה זה בני אדם,

עכשיו הפרופורציות מציאותיות יותר, הגישה מעשית יותר, 

יש בזה משהו הרבה יותר בריא ונכון,

 

השגרה עכשיו יותר מעשית, יציבה ומאוזנת יחסית,

שגרה יומיומית של עבודה ורשימת מטלות,

אמנם אני לא מגיעה להכל, אמנם הרבה דברים עדיין לא ברורים לי,

אך מתמקדת במה שאני כן יכולה לעשות, גם אם לעומת אנשים אחרים ההספק שלי מועט יותר,

מעריכה יותר את הדברים הטובים שיש,

לוקחת יותר בפרופורציות את הדברים הפחות טובים,

ואף לומדת לפרש את הדברים אחרת, בצורה פחות שלילית, פחות פרנואידית, פחות מתגוננת, פחות מדקדקת-על-קוצו-של-יוד, פחות מתעכבת על כל פיפס, זורמת יותר, אדישה יותר, חיובית יותר,

כמה שיכולה כמובן, והשינוי היחסי הוא במינון ובמידה, שלושה צעדים קדימה, צעד אחד אחורה, ככה מתקדמים,

(וזה בסדר לפעמים גם לעמוד במקום, או לחוות קצת רגרסיה, יום עסל יום בסל),

בלי נפילה לתהומות הנפש, בלי רעב רגשי משתולל ותחושות קיצון,

בלי טורנדו של אי נחת מטרידה ומתערבלת,

עם פחות היתקעות אובססיבית על דברים קטנים,

פחות התעסקות בחלומות מעורפלים, ערטילאיים,

חלומות פחות ניגרים

ממני,

כן, מעיין החלומות כמעט התייבש,

זה מצוין, זה מעשי, זה בריא יותר, אני הולכת ומבריאה,

 

אבל

בלילות 

עדיין נושרים ממני

שרידי נשמה של ילדה אבודה