זאת הייתה ההקדמה: הקדמה לטיול לנורווגיה.
ואני ממשיכה לספר כאן על הטיול המאורגן לנורווגיה מחודש אוגוסט האחרון.
בדיעבד, אחרי שסיימתי לכתוב את הקטע הנוכחי, הבנתי שלא יכולתי שלא לכתוב בפרוטרוט. תכננתי וחשבתי שאתאר ואספר את הדברים יותר בקצרה ובכלליות ושאתקדם בצורה מהירה וזורמת יותר בסיפור הכרונולוגי, אבל כהרגלי הארכתי בדברים והתעכבתי על נקודות, ובסוף יצא שהפוסט הנוכחי מכסה רק את יום הטיסה וחצי היום שלמחרת… והאמת היא שאיני יודעת עד כמה זה מעיק ומפורט מדי, כך שאולי בתגובותיכם, אם תהיינה, אם תרצו, תוכלו בין השאר לתת לי פידבק בנדון שיעזור לי לכייל את עצמי בהתאם במידת הצורך. מצד שני, אני כותבת כאן ראשית כל מתוך עצמי ובשביל עצמי, הרי זה היומן האישי שלי, ואיני חייבת לאף אחד, כולל לעצמי, דין וחשבון והצטדקויות והתנצלויות (להפך – הנטייה להתנצלות והצטדקות היא מהמרכיבים באישיותי שעליי למסמס, לגדוע ואף לעקור מהשורש. כך גם הספקות העצמיים האינסופיים והנפש המסוכסכת שאני מחצינה כאן בריש גלי בתהיות העולות בפסקה זו ממש, בעצם ההתלבטות שלי בקול מולכם 😁 – אך אם לא כאן אז היכן? 🤷 ☺️), כך שמי שבא ברוך הבא, ומי שמתייגע אינו חייב לקרוא. אני חושבת שמכיוון שתחילת הנסיעה הייתה עבורי קצת טראומתית, עוזר לי לספר עליה בפרוטרוט, לעבד את החוויה.
אז יומיים לפני הנסיעה הרגשתי לא משהו מבחינה פיזית. לא היה לי בכלל תיאבון ולכן כמעט לא אכלתי בכלל (רק שני אגוזי ברזיל ליום). הייתה לי מועקה כללית לא מוגדרת בבטן והרגשתי חולשה ועייפות, אבל תפקדתי. ארזתי את המזוודה לאט לאט ובחוסר כוחות, והייתי צריכה לנוח מדי פעם, כשקצת זיעה קרה מכסה אותי. חשבתי שזה בגלל מזג האוויר החם והמאמץ. גם היה לי כאב ראש. למרות זאת, בסך הכול הייתי עם גישה אופרטיבית ופתוחה לבאות. אז קצת לא מרגישה טוב, שטויות, לא נורא, קורה, עובר.
כבר בנסיעה לשדה התעופה – באוטובוס וברכבת – הרגשתי לא מדהים. הרגשה כללית חלשה מאוד. הגענו לנתב"ג, ואחרי התפּקדוּת אצל המדריך של הטיול המאורגן בנקודת המפגש התקדמנו לנו צ'יק צ'ק במסלול הקבוע. כשעברנו הכול והגענו לאזור הדיוטי פרי, כבר התחלתי להרגיש ממש על הפנים. התחילה לי פתאום בחילה חזקה, נוראית ומתמשכת.
בשנים האחרונות, למיטב ידיעתי מאז שנת 2016, התחלתי לסבול מבחילות והקאות בתכיפות שהיא כנראה באופן יחסי די גבוהה, בערך כל כמה חודשים (יש שנים שיותר ויש שנים שפחות). יכול להיות שהמקרים הללו כלל אינם קשורים זה לזה ופשוט במקרה או עם הגיל אני חוטפת וירוס בטן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר (אם כי בעבר זה בקושי קרה לי אם בכלל, לא זכור לי שהיו לי כאלו בחילות והקאות, בטח לא בשנות חיי הבוגרות). בכל אופן, אני בודקת את הנושא, ואולי אכתוב על כך בפוסט נפרד.
אז כמו בפעמים האחרות, גם הפעם עלה בי החשש שהבחילה הזו כמו נשלפה ממעמקים, כאילו היא בעצם תמיד קיימת עמוק בתוכי, אך מוסתרת ובלתי-מורגשת, מוטמנת בקרקעית, מכוסה בשמיכות המנחמות, הרכות והמעמעמות של שגרת החיים מחד והחלומות מאידך, ורק מדי פעם מצליחה להשתחרר מאחיזת השמיכות האיתנה ומתרוממת אל פני השטח, כמו צוללת גרעינית שפתאום מגיחה מבטן האוקיאנוס – בהתחלה רק מבצבצת, ואז מפלחת באבחה אלימה את פני המים השקטים ומיתמרת מתוכם במלוא משמעותה המבעיתה והמאכזבת, חושפת טבע אחר לחלוטין של המציאות. בחילה קיומית בסיסית אה-לה-סארטר.
אז התחלתי לשקוע אט אט לאותו יקום חלופי של עולם הלא-בריאים, להתכווץ לתוך עצמי, כל הסובב אותי נראה לי רחוק וזר כל כך, ומואר מדי, גדול מדי, רועש ותזזיתי מדי. עולמי היה כולו נקודה אחת סובלת ומרוכזת של בחילה מעיקה.
בן-זוגי החל לפסוע לו בנינוחות לכיוון חנות מוצרי האלקטרוניקה, ואני משתרכת אחריו. באושר רב קלטתי בזווית העין פח אשפה והאטתי ועצרתי לידו, יען כי עולמי הצטמצם לכדי מטרה אחת: חיפוש קרבה לאגנֵי הקאה פוטנציאליים. לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך למראה פח. בן-זוגי, שהיה בעולם אחר ורחוק ממני, שאל כמו ממרחקים (אם כי היה סמוך אליי) אם אני בסדר, ועניתי שאני לא מרגישה טוב ושבא לי להקיא ושהנה אני אשאר פה ליד הפח והוא יכול ללכת להסתובב. תפסתי לי עמדת ישיבה בטוחה בקרבת הפח, העוגן החדש שלי בחיים, והוא נבלע בחנות האלקטרוניקה.
אחרי כמה רגעים הבנתי שזהו זה. וגם שממש לא בא לי ושזה ממש לא לעניין לעשות את זה בפח, ועוד בפרהסיה. הלכתי מהר ומצאתי את בן-זוגי, זרקתי לו: "אני הולכת לחפש שירותים, חייבת להקיא, קח את התיקים שלי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. נכנסתי לתא שירותים וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. יצאתי מהשירותים. גל בחילה תקף אותי, אז חזרתי לשירותים. עמדתי חסרת אונים, בוהה באסלה הדוחה. נאדה, דבר לא קרה. יצאתי שוב. זה חזר על עצמו כמה פעמים. בשלב זה המנקה בשירותים, עובדת זרה, כבר קלטה שמשהו קורה איתי ושלחה מבטים שלא הצלחתי להבין אם הם מודאגים מחמת המטלה הנוראית שאני הולכת לספק לה או דואגים לי מחמת האמפתיה האנושית. סביר להניח שאף אחת מהאופציות אינה נכונה, שאני סתם משליכה עליה פרשנויות שלי, ושהיא בסך הכול בהתה בי עניינית ואופרטיבית לחלוטין כמו בכל אובייקט אחר בעולמה התעסוקתי. אני חושבת שזרקתי לה בטון מתנצל, באנגלית, שאני לא מרגישה טוב, והיא שלחה מבט שפירשתי כמבין. אני כבר לא ממש זוכרת, הרי בשלב ההוא הכול כבר התחיל להתערפל סביבי. ההכרה שלי, איך אמרה יונה וולך, התחילה להימוג.
הסתובבתי באי-נחת. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי, כולי חלשה וכפופה, מצוקה ובהילוּת מרוחות על פניי החיוורות כמו איפור שהשתבש קשות מאיזו כּאפה מונומנטלית. לא הרגשתי בנוח בקרבת כל האנשים, וגם לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בתוך האוויר הדחוס והמבחיל של השירותים (אבל כנראה לא מספיק מבחיל בשביל לגאול אותי מייסוריי). מדי פעם שקלתי לשבת על הרצפה במסדרון שמחוץ לשירותים באיזו פינה ולהתקבע שם, אולי אפילו לנצח. לקרוס על הרצפה באיזו פינה נשכחת, להתקפל לכדי ערימה כפופה, וסוף סוף לנוח, מהכול – באותם רגעים זה נראה לי כמו הגורל הכי שלו ונעים ומרגיע שיכולתי לאחל לעצמי.
בסוף מצאתי כיור צדדי נפרד, במין פינה כזאת לפני היציאה מהשירותים. התבייתתי עליו והסתובבתי סביבו כארי בסוגר, מדי פעם נשענת על הקיר וכורעת במעין ישיבה, מקופלת. המנקה באה מדי פעם, מביטה בציפייה, בשקט, במרחק מה ממני. הלו, היא לא שמעה על חרדת ביצוע?… לא ממש בניתי על להופיע מול קהל 😅 😳 😒. בסוף היא הלכה משם לעיסוקיה. ואז זה פתאום קרה, ובגדול, ובנחשולים. הקלה. ניסיתי לשטוף את הכיור במים והתנצלתי בפני המנקה (שבאורח פלא פתאום שוב צצה שם), ולמיטב זכרוני היא הגיבה בהרגעה ובחיוך, it's ok, it's ok. הבעתי בפניה הכרת תודה, שבתי לבן-זוגי והודעתי לו בחגיגיות שהקאתי את נשמתי ושעכשיו טוב יותר. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כל כך לא.
עוד לפני הנסיעה בן-זוגי התבאס שיש לו זכות להיכנס לאחד הטרקלינים בשדה התעופה ולי אין (בעוונותיי הוצאות כרטיס האשראי שלי היו נמוכות מדי), הוא לא רצה להיכנס בלעדיי. אבל אמרתי לו שיילך לשם בכיף, אין בעיה, למה שהוא יפסיד בגללי, לפחות שאחד מאיתנו יהנה מזה, ואני כבר אעסיק את עצמי, וגם ככה עדיף שלא אתקע שם אוכל. כשהיינו כבר בנתב"ג והרגשתי רע אחרי סשן ההקאות, עדיין התעקשתי שיילך לטרקלין, ואמרתי שאני בינתיים אנוח לי על איזה כיסא ואנסה לא להרגיש בחילה. שילחתי אותו לשם לא לפני שהוא ליווה אותי לאיזשהו כיסא פנוי באחד מהשערים הסמוכים והלך לדרכו. אבל אחרי כמה זמן הגיע התקף קשה נוסף, ומיהרתי בחזרה לפינה שלי ליד הכיור בשירותים, ולאותה מנקה, שכבר היו לי רגשות אשמה שאני הופכת את המשמרת שלה לאחת הגרועות שהיו לה אי פעם, ובהתאם שלחתי לכיוונה מבטים אומללים מתנצלים וחסרי אונים. והנה, הופה, שוב נחשולים, וכבר הייתי נורא חלשה והרגשתי איום ונורא: כאב ראש חזק, הרגשה כללית מזעזעת, חולשה גורפת, צמרמורות ותחושת ערפול על סף סחרחורת. בכוחותיי האחרונים הלכתי לטרקלין והסברתי לדיילים ולדיילות המטופחים והמטופחות בכניסה את מצבי נטול זכות הכניסה מחד ועל סף עלפון מאידך, ואת רצוני רק לקרוא לבן-זוגי. הם היו ממש ממש נחמדים ומבינים, נתנו לי להיכנס לשם ולשבת איתו רגע, וגם הביאו לי בקבוק מים שאקח איתי.
יצאנו משם והלכנו לשער של הטיסה שלנו, תפסנו מקומות ישיבה והמתנו. סביבנו החלו להיאסף הנוסעים האחרים, שחלקם היו שייכים לקבוצה של הטיול המאורגן שלנו, ועדיין לא ידענו מי מהם איתנו ומי בקבוצות אחרות. חלקם, איך נאמר, לא היו מסוג האנשים שהייתי רוצה להיתקע איתם בטיול כזה. אבל באותם רגעים זו ממש לא הייתה הדאגה הכי גדולה שלי. בשלב זה כבר הייתי הצל של עצמי – הצל של הצל של עצמי… הפכתי ליצור סמרטוטי ואומלל שבקושי מצליח להרים את הראש, ישבתי רכונה ומקופלת, מכווצת לתוך עצמי, הראש מורכן מטה, באיזושהי תנוחה שמנסה איכשהו להכיל את הבחילה העזה ולהחזיק אותה במינימום תזוזה ותנועה, כי כל תנועה הגבירה אותה. וכשהרמתי את הראש מדי פעם, עשיתי זאת לאט לאט – והבטתי בזהירות, באימה, בחשד ובמבט מזוגג בסביבותיי המשונות. המולת האנשים ופטפוטם התיירותי הנלהב והטרחני היו זרים לי, ולא הבנתי מה אני עושה שם במקום הזה.
ואז גופי שילח אותי שוב לסבב נוסף בפינה הקבועה והבטוחה שלי בשירותים (עוגנים של ביטחון זה דבר חשוב בחיים), והתפללתי שלא אראה שוב את המנקה, וכשחזרתי מההתקף השלישי לשער שלנו, כבר לא מבינה מה קורה איתי וממש מודאגת ובקושי מתפקדת, ניגשתי לדלפק של חברת התעופה והתייעצתי עם אחת מדיילות הקרקע. היא אמרה שהיא יכולה לקרוא עבורי לפרמדיק שיבדוק אותי, אבל הזהירה אותי שאם הוא יגיד שאני לא במצב לעלות לטיסה – ייאסר עליי לעלות. היה לי נורא חבל שבן-זוגי יפסיד את הטיול, הרגשתי לא נעים שיפסיד בגללי, הוא כל כך רצה לנסוע, ותהיתי אם הביטוח מכסה ביטול נסיעה במצב כזה, ואולי בן-זוגי יוכל לנסוע בלעדיי, וכל מה שרציתי זה לא להיות שם ולחזור הביתה, אבל איך אחזור, בקושי היה לי כוח לזוז, כל מה שיכולתי לעשות זה להיות בקרבת שירותים ולחכות שזה יעבור, אבל זה לא עשה רושם של משהו שכבר עובר, ואיבדתי נוזלים והמציאות התחילה להתנתק ממני, ואמרתי לבן-זוגי בקול חלוש שהנה, ידעתי שאני לא צריכה לנסוע, וחבל שבכלל הסכמתי…
בסוף החלטתי לא לקרוא לפרמדיק, לזרום עם התסריט ולנסוע, הרי אם זה וירוס אז כמה זמן זה כבר יכול להיות, יום-יומיים? ואולי הרע כבר מאחוריי. וכבר יצא לי בעבר לטוס אחרי יום של הרגשה רעה בסגנון דומה, כשטסנו לארה"ב (אם כי אז זה היה פחות אינטנסיבי ואקוטי ממה שעבר עליי כעת), וגם אז התלבטתי אם לבטל את הנסיעה, אבל בסוף נסעתי, ובטיסה ההיא שתיתי הרבה בהדרגה וההרגשה לאט לאט השתפרה והיה אחרי זה כיף בטיול ובסך הכול שמחתי שנסעתי.
אבל במטוס לנורווגיה זה לא השתפר, ואחרי כמה זמן של טיסה הקאתי את נשמתי לתוך שקית הקאה (פעם ראשונה בחיי שהקאתי בטיסה, חוויה מרהיבה), ואני אומרת לכם – השקיות האלו יותר עמידות ממה שהן נראות. ממש התרשמתי מאיכותן. חששתי שהן סתם שקיות נייר דַרְדָלֶה שלא יחזיקו, ושכל העסק הזה יעשה שַמוֹת עליי וסביבי, אבל ממש לא. הרגשתי כל כך לא נעים מהנוסעים שישבו לידנו, זה נורא מבאס לשבת ליד מישהי שמקיאה, אם כי הייתי מקיאה מתחשבת ומנומסת ומודעת ונקייה, דחפתי את הפרצוף לפתח השקית וזה לא השפיע על סביבותיי, והלכתי לשפוך ולזרוק את זה בשירותים. כמובן שבדיוק כשקמתי היינו בכיס אוויר נוראי ומטלטל ופקדו על כולם לחגור חגורות, ודייל העיר לי במבט מודאג לא להסתובב וללכת בחזרה למושב שלי, אבל הייתי חייבת להיפטר מהשקית ותכולתה, אז רבאק, שנייה… בדרך כלל, בימים כתיקונם בטח הייתי הרבה יותר מבוהלת וחרדה מהטלטלות המפחידות של המטוס ומהמבט המודאג של הדייל, אבל הפעם הייתי שקועה בצרות אחרות ובערפול חושים כללי.
ביקשתי מהדיילת עוד שקיות, ביקשתי עוד מים. ואחרי כמה זמן היה לי התקף נוסף. הייתי על הפנים, ואיבדתי המון נוזלים. שתיתי כמה שיכולתי. הדיילת שאלה אותי אם להזמין לי אמבולנס שיחכה לי בשדה התעופה. לא ידעתי מה לענות, בקושי הצלחתי לחשוב, שלא נדבר על לדבר ולתקשר, מה גם שאף פעם לא הייתי במצב שדרש אמבולנס והיו לי חששות מכל הסיטואציה וההשלכות. הסתכלתי על בן-זוגי במבט מתחנן שיעזור לי בתקשורת עם הדיילת, ובכלל בניהול המשבר ובקבלת ההחלטות, והוא בהה בי ושתק ולא התייחס. כנראה בדיוק התעורר משינה והיה מרחף וגמור מעייפות, או אולי לא שמע אותי ואת הדיילת היטב. קראתי לו בשמו, חזרתי על הצעתה של הדיילת, אבל שום ישועה תקשורתית לא הגיעה מכיוונו, שום חלק פעיל בניהול המצב, וזה היה מעצבן ומתסכל, אולי הוא אמר בסוף משהו כמו שהוא לא יודע, או שזה תלוי בהרגשה שלי, אני כבר לא זוכרת, ובסוף אמרתי לדיילת שזה בסדר, שלא צריך, תודה, יהיה בסדר. קצת כעסתי שבן-זוגי לא עוזר לי, לא תופס פיקוד, או לפחות תומך באופן פעיל יותר, הרי הוא הרגיש בסדר גמור, ואני הייתי על סף אשפוז ואינפוזיה, אז ווט דה פאק??? התחושה הזו חזרה על עצמה גם במהלך הטיול בהמשך.
נחתנו באוסלו ויצאתי מהמטוס מעורפלת ומתנדנדת. ניסיתי ללכת ישר ולא כ"כ הצלחתי, הרגשתי שאני כל הזמן נמשכת הצידה, ונעזרתי בבן-זוגי. דרכונים, מזוודות, ומצאתי את עצמי בשעת לילה מאוחרת בנורווגיה באוטובוס של הטיול המאורגן עם חבורה של אנשים זרים, שבקושי הייתי מסוגלת להסתכל עליהם או לבחון אותם, ולמרבה חרדתי זה היה אוטובוס ללא חלונות, ואני כל כך הייתי זקוקה לאוויר. פשוט התקפלתי במושב שלי והתכדרתי לתוך עצמי. בכוחות אחרונים הגענו לחדר שלנו במלון, וסיכמתי עם בן-זוגי שהוא ייצא למחרת עם הקבוצה לטיול באוסלו ואני אשאר לנוח ולהתאושש בחדר במלון. כמובן באותו לילה הצטרפו לחגיגה קצת שלשול וגם צרבות חזקות חוזרות ונישנות, כדי שרשימת הסימפטומים לא תהיה חדגונית מדי 😒
בשארית הלילה ובחלק מהיום למחרת ישנתי, וחלומותיי היו טרופים ומוזרים עד מאוד, ובין בחילה לצרבת ולכאב ראש גם היו לי צמרמורות והזעתי, ולאור כל זאת אני די בטוחה שהיה לי חום. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בחדר זר ושקט במלון אי שם במדינה רחוקה ולא מוכרת. ועדיין עם בחילה.
-המשך יבוא-
אור בשולי הענן 