הטיול בנורווגיה, חלק א': The Horror, או: הבחילה

זאת הייתה ההקדמה: הקדמה לטיול לנורווגיה.‏

ואני ממשיכה לספר כאן על הטיול המאורגן לנורווגיה מחודש אוגוסט האחרון.‏

בדיעבד, אחרי שסיימתי לכתוב את הקטע הנוכחי, הבנתי שלא יכולתי שלא לכתוב בפרוטרוט. ‏תכננתי וחשבתי שאתאר ואספר את הדברים יותר בקצרה ובכלליות ושאתקדם בצורה מהירה ‏וזורמת יותר בסיפור הכרונולוגי, אבל כהרגלי הארכתי בדברים והתעכבתי על נקודות, ובסוף ‏יצא שהפוסט הנוכחי מכסה רק את יום הטיסה וחצי היום שלמחרת… והאמת היא שאיני ‏יודעת עד כמה זה מעיק ומפורט מדי, כך שאולי בתגובותיכם, אם תהיינה, אם תרצו, תוכלו בין ‏השאר לתת לי פידבק בנדון שיעזור לי לכייל את עצמי בהתאם במידת הצורך. מצד שני, אני ‏כותבת כאן ראשית כל מתוך עצמי ובשביל עצמי, הרי זה היומן האישי שלי, ואיני חייבת לאף ‏אחד, כולל לעצמי, דין וחשבון והצטדקויות והתנצלויות (להפך – הנטייה להתנצלות והצטדקות ‏היא מהמרכיבים באישיותי שעליי למסמס, לגדוע ואף לעקור מהשורש. כך גם הספקות ‏העצמיים האינסופיים והנפש המסוכסכת שאני מחצינה כאן בריש גלי בתהיות העולות ‏בפסקה זו ממש, בעצם ההתלבטות שלי בקול מולכם ‏😁 – אך אם לא כאן אז היכן? 🤷 ☺️‏), כך שמי שבא ברוך הבא, ומי ‏שמתייגע אינו חייב לקרוא. אני חושבת שמכיוון שתחילת הנסיעה הייתה עבורי קצת ‏טראומתית, עוזר לי לספר עליה בפרוטרוט, לעבד את החוויה.‏

אז יומיים לפני הנסיעה הרגשתי לא משהו מבחינה פיזית. לא היה לי בכלל תיאבון ולכן כמעט לא ‏אכלתי בכלל (רק שני אגוזי ברזיל ליום). הייתה לי מועקה כללית לא מוגדרת בבטן והרגשתי ‏חולשה ועייפות, אבל תפקדתי. ארזתי את המזוודה לאט לאט ובחוסר כוחות, והייתי צריכה ‏לנוח מדי פעם, כשקצת זיעה קרה מכסה אותי. חשבתי שזה בגלל מזג האוויר החם והמאמץ. ‏גם היה לי כאב ראש. למרות זאת, בסך הכול הייתי עם גישה אופרטיבית ופתוחה לבאות. אז ‏קצת לא מרגישה טוב, שטויות, לא נורא, קורה, עובר.‏

כבר בנסיעה לשדה התעופה – באוטובוס וברכבת – הרגשתי לא מדהים. הרגשה כללית ‏חלשה מאוד. הגענו לנתב"ג, ואחרי התפּקדוּת אצל המדריך של הטיול המאורגן בנקודת ‏המפגש התקדמנו לנו צ'יק צ'ק במסלול הקבוע. כשעברנו הכול והגענו לאזור הדיוטי פרי, כבר ‏התחלתי להרגיש ממש על הפנים. התחילה לי פתאום בחילה חזקה, נוראית ומתמשכת.‏

בשנים האחרונות, למיטב ידיעתי מאז שנת 2016, התחלתי לסבול מבחילות והקאות ‏בתכיפות שהיא כנראה באופן יחסי די גבוהה, בערך כל כמה חודשים (יש שנים שיותר ויש ‏שנים שפחות). יכול להיות שהמקרים הללו כלל אינם קשורים זה לזה ופשוט במקרה או עם ‏הגיל אני חוטפת וירוס בטן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר (אם כי בעבר זה בקושי קרה ‏לי אם בכלל, לא זכור לי שהיו לי כאלו בחילות והקאות, בטח לא בשנות חיי הבוגרות). בכל אופן, אני בודקת את הנושא, ואולי אכתוב על כך בפוסט נפרד.‏

אז כמו בפעמים האחרות, גם הפעם עלה בי החשש שהבחילה הזו כמו ‏נשלפה ממעמקים, כאילו היא בעצם תמיד קיימת עמוק בתוכי, אך מוסתרת ובלתי-מורגשת, ‏מוטמנת בקרקעית, מכוסה בשמיכות המנחמות, הרכות והמעמעמות של שגרת החיים מחד ‏והחלומות מאידך, ורק מדי פעם מצליחה להשתחרר מאחיזת השמיכות האיתנה ומתרוממת ‏אל פני השטח, כמו צוללת גרעינית שפתאום מגיחה מבטן האוקיאנוס – בהתחלה רק ‏מבצבצת, ואז מפלחת באבחה אלימה את פני המים השקטים ומיתמרת מתוכם במלוא ‏משמעותה המבעיתה והמאכזבת, חושפת טבע אחר לחלוטין של המציאות. בחילה קיומית ‏בסיסית אה-לה-סארטר.‏

אז התחלתי לשקוע אט אט לאותו יקום חלופי של עולם הלא-בריאים, להתכווץ לתוך עצמי, כל ‏הסובב אותי נראה לי רחוק וזר כל כך, ומואר מדי, גדול מדי, רועש ותזזיתי מדי. עולמי היה ‏כולו נקודה אחת סובלת ומרוכזת של בחילה מעיקה.‏

בן-זוגי החל לפסוע לו בנינוחות לכיוון חנות מוצרי האלקטרוניקה, ואני משתרכת אחריו. ‏באושר רב קלטתי בזווית העין פח אשפה והאטתי ועצרתי לידו, יען כי עולמי הצטמצם לכדי ‏מטרה אחת: חיפוש קרבה לאגנֵי הקאה פוטנציאליים. לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך ‏למראה פח. בן-זוגי, שהיה בעולם אחר ורחוק ממני, שאל כמו ממרחקים (אם כי היה סמוך ‏אליי) אם אני בסדר, ועניתי שאני לא מרגישה טוב ושבא לי להקיא ושהנה אני אשאר פה ליד ‏הפח והוא יכול ללכת להסתובב. תפסתי לי עמדת ישיבה בטוחה בקרבת הפח, העוגן החדש ‏שלי בחיים, והוא נבלע בחנות האלקטרוניקה.‏

אחרי כמה רגעים הבנתי שזהו זה. וגם שממש לא בא לי ושזה ממש לא לעניין לעשות את זה ‏בפח, ועוד בפרהסיה. הלכתי מהר ומצאתי את בן-זוגי, זרקתי לו: "אני הולכת לחפש שירותים, ‏חייבת להקיא, קח את התיקים שלי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. נכנסתי לתא שירותים ‏וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. יצאתי מהשירותים. גל בחילה תקף אותי, אז חזרתי לשירותים. ‏עמדתי חסרת אונים, בוהה באסלה הדוחה. נאדה, דבר לא קרה. יצאתי שוב. זה חזר על ‏עצמו כמה פעמים. בשלב זה המנקה בשירותים, עובדת זרה, כבר קלטה שמשהו קורה איתי ‏ושלחה מבטים שלא הצלחתי להבין אם הם מודאגים מחמת המטלה הנוראית שאני הולכת ‏לספק לה או דואגים לי מחמת האמפתיה האנושית. סביר להניח שאף אחת מהאופציות אינה ‏נכונה, שאני סתם משליכה עליה פרשנויות שלי, ושהיא בסך הכול בהתה בי עניינית ‏ואופרטיבית לחלוטין כמו בכל אובייקט אחר בעולמה התעסוקתי. אני חושבת שזרקתי לה בטון ‏מתנצל, באנגלית, שאני לא מרגישה טוב, והיא שלחה מבט שפירשתי כמבין. אני כבר לא ‏ממש זוכרת, הרי בשלב ההוא הכול כבר התחיל להתערפל סביבי. ההכרה שלי, איך אמרה ‏יונה וולך, התחילה להימוג.‏

הסתובבתי באי-נחת. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי, כולי חלשה וכפופה, מצוקה ובהילוּת ‏מרוחות על פניי החיוורות כמו איפור שהשתבש קשות מאיזו כּאפה מונומנטלית. לא הרגשתי ‏בנוח בקרבת כל האנשים, וגם לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בתוך האוויר הדחוס והמבחיל ‏של השירותים (אבל כנראה לא מספיק מבחיל בשביל לגאול אותי מייסוריי). מדי פעם שקלתי ‏לשבת על הרצפה במסדרון שמחוץ לשירותים באיזו פינה ולהתקבע שם, אולי אפילו לנצח. ‏לקרוס על הרצפה באיזו פינה נשכחת, להתקפל לכדי ערימה כפופה, וסוף סוף לנוח, מהכול – ‏באותם רגעים זה נראה לי כמו הגורל הכי שלו ונעים ומרגיע שיכולתי לאחל לעצמי.‏

בסוף מצאתי כיור צדדי נפרד, במין פינה כזאת לפני היציאה מהשירותים. התבייתתי עליו ‏והסתובבתי סביבו כארי בסוגר, מדי פעם נשענת על הקיר וכורעת במעין ישיבה, מקופלת. ‏המנקה באה מדי פעם, מביטה בציפייה, בשקט, במרחק מה ממני. הלו, היא לא שמעה על ‏חרדת ביצוע?… לא ממש בניתי על להופיע מול קהל 😅 😳 😒. בסוף היא הלכה משם לעיסוקיה. ואז ‏זה פתאום קרה, ובגדול, ובנחשולים. הקלה. ניסיתי לשטוף את הכיור במים והתנצלתי בפני ‏המנקה (שבאורח פלא פתאום שוב צצה שם), ולמיטב זכרוני היא הגיבה בהרגעה ובחיוך, ‏it's ok, ‎it's ok‏. הבעתי בפניה הכרת תודה, שבתי לבן-זוגי והודעתי לו בחגיגיות שהקאתי את נשמתי ‏ושעכשיו טוב יותר. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כל כך לא. ‏

עוד לפני הנסיעה בן-זוגי התבאס שיש לו זכות להיכנס לאחד הטרקלינים בשדה התעופה ולי ‏אין (בעוונותיי הוצאות כרטיס האשראי שלי היו נמוכות מדי), הוא לא רצה להיכנס בלעדיי. אבל ‏אמרתי לו שיילך לשם בכיף, אין בעיה, למה שהוא יפסיד בגללי, לפחות שאחד מאיתנו יהנה ‏מזה, ואני כבר אעסיק את עצמי, וגם ככה עדיף שלא אתקע שם אוכל. כשהיינו כבר בנתב"ג ‏והרגשתי רע אחרי סשן ההקאות, עדיין התעקשתי שיילך לטרקלין, ואמרתי שאני בינתיים ‏אנוח לי על איזה כיסא ואנסה לא להרגיש בחילה. שילחתי אותו לשם לא לפני שהוא ליווה ‏אותי לאיזשהו כיסא פנוי באחד מהשערים הסמוכים והלך לדרכו. אבל אחרי כמה זמן הגיע ‏התקף קשה נוסף, ומיהרתי בחזרה לפינה שלי ליד הכיור בשירותים, ולאותה מנקה, שכבר ‏היו לי רגשות אשמה שאני הופכת את המשמרת שלה לאחת הגרועות שהיו לה אי פעם, ‏ובהתאם שלחתי לכיוונה מבטים אומללים מתנצלים וחסרי אונים. והנה, הופה, שוב נחשולים, ‏וכבר הייתי נורא חלשה והרגשתי איום ונורא: כאב ראש ‏חזק, הרגשה כללית מזעזעת, חולשה ‏גורפת, צמרמורות ותחושת ערפול על סף סחרחורת. ‏בכוחותיי האחרונים הלכתי לטרקלין ‏והסברתי לדיילים ולדיילות המטופחים והמטופחות בכניסה את מצבי נטול זכות הכניסה מחד ‏ועל סף עלפון מאידך, ואת רצוני רק לקרוא לבן-זוגי. הם היו ממש ממש נחמדים ומבינים, נתנו לי ‏להיכנס לשם ולשבת איתו רגע, וגם הביאו לי בקבוק מים שאקח איתי. ‏

יצאנו משם והלכנו לשער של הטיסה שלנו, תפסנו מקומות ישיבה והמתנו. סביבנו החלו ‏להיאסף הנוסעים האחרים, שחלקם היו שייכים לקבוצה של הטיול המאורגן שלנו, ועדיין לא ‏ידענו מי מהם איתנו ומי בקבוצות אחרות. חלקם, איך נאמר, לא היו מסוג האנשים שהייתי ‏רוצה להיתקע איתם בטיול כזה. אבל באותם רגעים זו ממש לא הייתה הדאגה הכי גדולה ‏שלי. בשלב זה כבר הייתי הצל של עצמי – הצל של הצל של עצמי… הפכתי ליצור סמרטוטי ‏ואומלל שבקושי מצליח להרים את הראש, ישבתי רכונה ומקופלת, מכווצת לתוך עצמי, הראש ‏מורכן מטה, באיזושהי תנוחה שמנסה איכשהו להכיל את הבחילה העזה ולהחזיק אותה ‏במינימום תזוזה ותנועה, כי כל תנועה הגבירה אותה. וכשהרמתי את הראש מדי פעם, עשיתי ‏זאת לאט לאט – והבטתי בזהירות, באימה, בחשד ובמבט מזוגג בסביבותיי המשונות. המולת ‏האנשים ופטפוטם התיירותי הנלהב והטרחני היו זרים לי, ולא הבנתי מה אני עושה שם ‏במקום הזה.

ואז גופי שילח אותי שוב לסבב נוסף בפינה הקבועה והבטוחה שלי בשירותים ‏‏(עוגנים של ביטחון זה דבר חשוב בחיים), והתפללתי שלא אראה שוב את המנקה, וכשחזרתי ‏מההתקף השלישי לשער שלנו, כבר לא מבינה מה קורה איתי וממש מודאגת ובקושי ‏מתפקדת, ניגשתי לדלפק של חברת התעופה והתייעצתי עם אחת מדיילות הקרקע. היא ‏אמרה שהיא יכולה לקרוא עבורי לפרמדיק שיבדוק אותי, אבל הזהירה אותי שאם הוא יגיד ‏שאני לא במצב לעלות לטיסה – ייאסר עליי לעלות. היה לי נורא חבל שבן-זוגי יפסיד את ‏הטיול, הרגשתי לא נעים שיפסיד בגללי, הוא כל כך רצה לנסוע, ותהיתי אם הביטוח מכסה ‏ביטול נסיעה במצב כזה, ואולי בן-זוגי יוכל לנסוע בלעדיי, וכל מה שרציתי זה לא להיות שם ‏ולחזור הביתה, אבל איך אחזור, בקושי היה לי כוח לזוז, כל מה שיכולתי לעשות זה להיות בקרבת ‏שירותים ולחכות שזה יעבור, אבל זה לא עשה רושם של משהו שכבר עובר, ואיבדתי נוזלים ‏והמציאות התחילה להתנתק ממני, ואמרתי לבן-זוגי בקול חלוש שהנה, ידעתי שאני לא צריכה ‏לנסוע, וחבל שבכלל הסכמתי…‏

בסוף החלטתי לא לקרוא לפרמדיק, לזרום עם התסריט ולנסוע, הרי אם זה וירוס אז כמה זמן ‏זה כבר יכול להיות, יום-יומיים? ואולי הרע כבר מאחוריי. וכבר יצא לי בעבר לטוס אחרי יום של הרגשה רעה ‏בסגנון דומה, כשטסנו לארה"ב (אם כי אז זה היה פחות אינטנסיבי ואקוטי ממה שעבר עליי ‏כעת), וגם אז התלבטתי אם לבטל את הנסיעה, אבל בסוף נסעתי, ובטיסה ההיא שתיתי ‏הרבה בהדרגה וההרגשה לאט לאט השתפרה והיה אחרי זה כיף בטיול ובסך הכול שמחתי שנסעתי.‏

אבל במטוס לנורווגיה זה לא השתפר, ואחרי כמה זמן של טיסה הקאתי את נשמתי לתוך שקית הקאה (פעם ראשונה בחיי שהקאתי בטיסה, חוויה מרהיבה), ואני אומרת לכם – השקיות האלו יותר עמידות ממה שהן נראות. ‏ממש התרשמתי מאיכותן. חששתי שהן סתם שקיות נייר דַרְדָלֶה שלא יחזיקו, ושכל העסק הזה ‏יעשה שַמוֹת עליי וסביבי, אבל ממש לא. הרגשתי כל כך לא נעים מהנוסעים שישבו לידנו, זה ‏נורא מבאס לשבת ליד מישהי שמקיאה, אם כי הייתי מקיאה מתחשבת ומנומסת ‏ומודעת ונקייה, דחפתי את הפרצוף לפתח השקית וזה לא השפיע על סביבותיי, והלכתי לשפוך ולזרוק את ‏זה בשירותים. כמובן שבדיוק כשקמתי היינו בכיס אוויר נוראי ומטלטל ופקדו על כולם לחגור ‏חגורות, ודייל העיר לי במבט מודאג לא להסתובב וללכת בחזרה למושב שלי, אבל הייתי ‏חייבת להיפטר מהשקית ותכולתה, אז רבאק, שנייה… בדרך כלל, בימים כתיקונם בטח הייתי ‏הרבה יותר מבוהלת וחרדה מהטלטלות המפחידות של המטוס ומהמבט המודאג של הדייל, ‏אבל הפעם הייתי שקועה בצרות אחרות ובערפול חושים כללי.‏

ביקשתי מהדיילת עוד שקיות, ביקשתי עוד מים. ואחרי כמה זמן היה לי התקף נוסף. הייתי על ‏הפנים, ואיבדתי המון נוזלים. שתיתי כמה שיכולתי. הדיילת שאלה אותי אם להזמין לי ‏אמבולנס שיחכה לי בשדה התעופה. לא ידעתי מה לענות, בקושי הצלחתי לחשוב, שלא נדבר ‏על לדבר ולתקשר, מה גם שאף פעם לא הייתי במצב שדרש אמבולנס והיו לי חששות מכל ‏הסיטואציה וההשלכות. הסתכלתי על בן-זוגי במבט מתחנן שיעזור לי בתקשורת עם הדיילת, ובכלל בניהול המשבר ‏ובקבלת ההחלטות, והוא בהה בי ושתק ולא התייחס. כנראה בדיוק התעורר משינה והיה ‏מרחף וגמור מעייפות, או אולי לא שמע אותי ואת הדיילת היטב. קראתי לו בשמו, חזרתי על הצעתה של הדיילת, אבל שום ישועה תקשורתית לא הגיעה מכיוונו, שום חלק פעיל בניהול המצב, וזה היה ‏מעצבן ומתסכל, אולי הוא אמר בסוף משהו כמו שהוא לא יודע, או שזה תלוי בהרגשה שלי, אני כבר לא זוכרת, ובסוף ‏אמרתי לדיילת שזה בסדר, שלא צריך, תודה, יהיה בסדר. קצת כעסתי שבן-זוגי לא עוזר לי, ‏לא תופס פיקוד, או לפחות תומך באופן פעיל יותר, הרי הוא הרגיש בסדר גמור, ואני הייתי על ‏סף אשפוז ואינפוזיה, אז ווט דה פאק??? התחושה הזו חזרה על עצמה גם במהלך הטיול ‏בהמשך.‏

נחתנו באוסלו ויצאתי מהמטוס מעורפלת ומתנדנדת. ניסיתי ללכת ישר ולא כ"כ הצלחתי, ‏הרגשתי שאני כל הזמן נמשכת הצידה, ונעזרתי בבן-זוגי. דרכונים, מזוודות, ומצאתי את עצמי ‏בשעת לילה מאוחרת בנורווגיה באוטובוס של הטיול המאורגן עם חבורה של אנשים זרים, ‏שבקושי הייתי מסוגלת להסתכל עליהם או לבחון אותם, ולמרבה חרדתי זה היה אוטובוס ללא ‏חלונות, ואני כל כך הייתי זקוקה לאוויר. פשוט התקפלתי במושב שלי והתכדרתי לתוך עצמי. ‏בכוחות אחרונים הגענו לחדר שלנו במלון, וסיכמתי עם בן-זוגי שהוא ייצא למחרת עם ‏הקבוצה לטיול באוסלו ואני אשאר לנוח ולהתאושש בחדר במלון. כמובן באותו לילה הצטרפו ‏לחגיגה קצת שלשול וגם צרבות חזקות חוזרות ונישנות, כדי שרשימת הסימפטומים לא תהיה ‏חדגונית מדי 😒‏

בשארית הלילה ובחלק מהיום למחרת ישנתי, וחלומותיי היו טרופים ומוזרים עד מאוד, ובין ‏בחילה לצרבת ולכאב ראש גם היו לי צמרמורות והזעתי, ולאור כל זאת אני די בטוחה שהיה לי ‏חום. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בחדר זר ושקט במלון אי שם במדינה רחוקה ולא ‏מוכרת. ועדיין עם בחילה.‏


‏-המשך יבוא-‏

כל כך יפות שבא לבהות

טוב, אז לאחרונה היינו במסעדת שף יוקרתית שבן-זוגי השתוקק לנסות כבר מזה זמן מה, ‏וההזדמנות נקרתה בדרכנו. היה מאודדד טעיםםם ושווהההה (למרות ההסתייגות שלי ממסעדות ‏יקרות ופלצניות). אבל לא על האוכל אני רוצה לספר, אלא על החבורה בשולחן שמולי, שבהיתי בה ‏רוב הזמן, ואני לא מבינה איך הם לא הזמינו איזה מאבטח שיסחוב אותי משם ויעיף אותי החוצה ‏בגין הטרדת לקוחות.‏

הם היו שני זוגות צעירים + תינוק של אחד הזוגות. היה ברור שהם הורים טריים ושהם משתפים ‏את הזוג השני בחוויית ההורות החדשה וגם נותנים להם עצות וטיפים. האישה השנייה הייתה ‏הרה. האמא הטרייה הייתה יפה. מאוד יפה. יופי כזה שהפנט אותי ובהיתי בה כמו איזו ‏creepy ‎weirdo‏. היא הייתה בהירת-עור, והפנים שלה הזכירו לי פנים של שחקנית. גם האישה השנייה ‏הייתה מאוד יפה. היא הייתה כהת-עור, אולי ממוצא אתיופי, ונראתה כמו דוגמנית. ובכלל, שני ‏הזוגות נראו כמו ‏power couples‏, כמו המקובלים בתיכון. הנשים כאמור יפות וחתיכות, והגברים ‏יעני סוג של מסוקסים וגבוהים ומלאי ביטחון עצמי וחשיבות עצמית ועם פרצוף של ‏high society‏ ‏ובטח עושים מלא כסף, ויש להם מלא על מה לדבר בתחום העסקים או הווטאבר-תחום-שהם-‏עוסקים-בו, אבל תכלס עשו עליי רושם של סתם בלוק איטונג משעמם ופלוצי ומלא תעופה עצמית, ‏ולא נראו כזה מדהים. בקיצור, הגברים היו המרכיב הפחות אטרקטיבי בחבורה. ובטח כולם ‏התאגדו יחדיו לוודא שהגֵנים המרהיבים שלהם עוברים לדור הבא בצורה מיטבית. ובאופן כללי ‏נראו נורא מרוצים מעצמם. ‏

בכל אופן, כל ההוויה הזו ריתקה אותי, ההוויה של להיות אישה כל כך יפה, ותהיתי איך זה לחיות ‏ככה. בטח החיים שלהן כל כך נכונים וממומשים, כל כך מרגשים וממצים כל רגע וקורים באמת, ‏בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. והשמלות שלהן ישבו עליהן בכזו הרמוניה וחשפו ‏ירכיים שאפילו שאולי קצת הושפעו מההריון – עדיין נראו שופרא דה שופרא. מי אמר שאין עליונות ‏גנטית בעולם?‏

טוב, כן, אני יודעת, ברור, הדשא של השכנה (אופציה לשטגדיש אינפנטילי) וכל זה, ולכל אחת ‏החבילה שלה (שטגדיש נאמבר טו), וממש לא צריך להשוות, ההשוואה היא אשליה, ואי אפשר ‏לדעת מה באמת קורה מאחורי החזות הלכאורה מושלמת, ולכולם יש בעיות וקשיים וחסרונות, ‏ובסופו של דבר כולנו מתמודדים עם אותן מגבלות של המציאות. אבל היופי שלהן ריתק והקסים אותי, והחיים האחרים שנשבו מהן. כמו לצפות בסדרת טלוויזיה ‏אסקפיסטית, רק שזה היה אמיתי ובמרחק כמה מטרים ממני.‏

בסוף שיתפתי את בן-זוגי בהרהורים שלי, והוא היה קצת בהלם מעצם המחשבה ומהתפיסה שלי ‏את עצמי ואת חיי שמשתמעת ממנה. הוא אמר לי ברוגע שהוא חושב שזה הכול עניין של גישה. הוא כזה חמוד וחכם ‏ועם רגליים על הקרקע וגישה מעשית, רציונלית ועניינית. הכול אצלו הרבה יותר פשוט ובלי תסביכים ‏וסיבוכים. הוא בעל דימוי עצמי תקין וגישה בריאה ומאוזנת, בלי ביקורת עצמית מוגזמת ובלי ‏הלקאה עצמית. הוא לא מתערער בקלות ולא נובר בעצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא חווה את החיים ‏ואת עצמו בצורה כל כך טבעית ומלאת עניין ומימוש עצמי, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה ‏כפייתית. כל ההוויה הזו מרתקת אותי, ואני תוהה איך זה לחיות ככה.‏

התפכחות טובה

בשבוע שעבר הקולגה שלי (זו שאני ממונה שלה) סיפרה לי קצת דברים שעוזרים לי להתפכח מה-high וההתלהבות מהבוס שלי ובכלל, וזה ממש מעולה. זה החזיר אותי לקרקע המציאות של הג'ונגל החברתי האנושי. לפרופורציות של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "אין חדש תחת השמש". בכל מקום עבודה יש סיפורים ועניינים. הכול חוזר על עצמו. בני אדם.

היא כבר סיפרה לי בעבר על יחס לא הוגן שהיא קיבלה מהנהלת המקום. אז בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהבוס שלנו לא ממש עשה משהו בשביל לגבות אותה מול ההנהלה. שאמנם הוא משדר שהוא כן מגבה אותנו ושהוא כאן בשבילנו לכל דבר שאנו צריכות והוא לבבי ונחמד, אבל ברגע האמת הוא לא ייצא מגדרו לגבות, ושבכלל יש צעדים שהוא נקט שעוררו באנשים רבים במחלקה אי-הסכמה ואנטגוניזם וגרמו להם להתרחק, להימנע מביקורים במשרד שלנו… ושהיא לא מסכימה עם הגישה שלו… שהמקום השתנה – לטעמה לא לטובה – מאז שהוא בתפקיד המנהל… היא אפילו ציינה שמי שהייתה בתפקיד שלי עד הקיץ הקודם (והוחלפה ע"י קודמי בתפקיד שנטש לאחר כמה חודשים ואומרים עליו שהוא היה זוועתי מבחינה אישיותית) – עזבה בגלל הגישה הזאת של הבוס, בגלל התחושה שהוא לא מגבה, בגלל אי-הסכמות עם צעדים שלו, משהו כזה.

אז כן, ברור שזה רק צד אחד של המטבע, זו נקודת המבט של הקולגה שלי, שאני אמנם די סומכת על שיקול הדעת שלה מהיכרותנו עד כה, אבל ברור שאני עדיין לוקחת בעירבון מוגבל, כי זו הגרסה שלה ולא שמעתי את כל הצדדים. אולי קשה לבוס שלנו להתנגד להנהלה, אולי הוא יודע שאין סיכוי. לא יודעת. אבל בכל מקרה, עדיין – זה גרם לי לראות אותו באור יותר אנושי, לא מושלם… לפני כן התחלתי כבר להתפעם ממנו כאדם מקסים, רגיש, אדיב, לבבי, עדין, אכפתי וטהור לבב… עדיין נותרו בי שיירי הנטייה שלי משכבר הימים לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה לאנשים מסוימים שמעוררים בי רגש או חיבור כלשהו או חיבה יתרה… וכשהם מרעיפים עליי אהבה בחזרה – זה בכלל מטיס אותי לגבהי הפנטזיות מרוב התרגשות… נפש נוגעת בנפש וכהנה תמצית פאתוס רוטטת כג'לי במטבח אנגלי במחוזות הכפר המוריקים. טאלי הו.

לא ג'לי ולא בטיח, וגם לא אבטיח. אפילו לא גרעין של אבטיחה. העולם עובד אחרת. אז הבוס שלי הוא כנראה לא האדם טהור הלבב והמקסים שחשבתי, אלא אדם כמו כולם, עם פגמים באישיות, עם קטעים מעצבנים. וגם יש לו ריח מוזר בחדר. שמתגבר כשהוא שם. קטע מוזר שצריך עוד לחקור.

אז אני חוזרת לגישת "כבדהו וחשדהו" ול"לקחת הכול בעירבון מוגבל", ואני כבר לא מפנטזת שאנו מגלים שאנו נשמות תאומות ומתאהבים בסתר זה בזה ונקלעים לייסורי אהבה אסורה. כן, אני ילדה קטנה, לא עברתי שלבי התפתחות חברתית/זוגית-ארוטית-רומנטית נורמטיביים ואני מלאת חסכים אז אני תקועה בשלבים אינפנטיליים פנטזיונריים בדיוניים, וזהו.

והערת סוגריים – אם אתן מתפלאות איך זה מסתדר עם העובדה שיש לי בן-זוג – ואמפי פעם תהתה על זה כשסיפרתי כאן פעם על מין התאהבות קטנה במישהו מהלימודים בשנה שעברה – אז כן, יש לי בן-זוג מזה 12 שנה, ואני בקושי כותבת עליו כאן פשוט כי אני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא בטח מעדיף שלא אכתוב עליו קבל עם ועדה, ואם אכתוב אז ארגיש קצת אשמה ושאני עושה משהו בניגוד לרצונו. הוא יודע שיש לי בלוג, בהתחלה הוא גם היה מנוי על הבלוג שלי בישראבלוג, וגם אחותי הקטנה הייתה מנויה. ושניהם מפרגנים ואוהבים עד אין קץ. אבל בשלב כלשהו התחלתי להרגיש לא בנוח, שאולי ארצה בכל זאת להפריד בין העולמות, שאולי העובדה שהבלוג שלי פתוח בפניהם קצת מגבילה את תחושת הנוחות שלי לכתוב ככל העולה על רוחי, וחוצמזה אולי ארצה לכתוב גם עליהם. אז הקפאתי את המנוי שלהם ואמרתי להם. והם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים. אז בן-זוגי הוא כאמור אדם ששומר על פרטיותו ולא ירגיש בנוח אם אכתוב עליו, אז בינתיים אני משתדלת להימנע מזה, למרות שהייתי רוצה לשתף בנוגע לקשר איתו. אני אוהבת אותו מאוד, הוא המשפחה שלי. כן, הוא גם קצת מעצבן אותי לפעמים, ככה זה בקשר זוגי מציאותי. טוב, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת… אבל אני לפעמים קצת חוששת שאכתוב TMI, שיש לי נטייה לחשוף יותר מדי, שאני לא מכירה את הגבולות של הנורמה החברתית… שאני לא שומרת על עצמי מספיק…

רסיסי הרהורים, תחושות וחלומות

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי בכתובים כל מיני משפטים וקטעים – רשמים ותחושות והרהורים ורסיסי זיכרון מחלומות הליל – ששרבטתי לעצמי מהר – בבקרים בדרך לעבודה או ללימודים –  כדי לא לשכוח, כדי אולי להעמיק ולחדד את ניסוחם בהמשך – אבל זה נשאר זרוק בצד. לא היה לי זמן להתעסק בזה, וגם במחשבה שנייה זה פשוט לא נראה כ"כ חשוב או מעניין או בכלל מצדיק תיעוד ו"דיווח לעולם" על כך. אבל, יאללה – זה הבלוג שלי, מה אני בכלל מצטדקת, ובא לי עכשיו לכתוב… אז הנה…


ריצודי מחשבות בכמה בקרים בדרכי ללימודים או לעבודה, לפני כמה חודשים

בבוקר – במאמץ כביר הכרחתי עצמי לצאת, לא היה חשק או כוח, רציתי להתחבא לנצח מתחת לפוך, להתחבא בבית…. כל כך כל כך….
לא מגיעה לעשות את כל שיעורי הבית,
אין כוח ללימודים, לעשות שיעורים, הראש לא פנוי, ימי העבודה מתישים,

ויש בי הסתייגות, התנגדות,
רוצה לחיות בבלוג, להתחפר בבלוג לנצח נצחים…

כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו

מתלבטת בין שתי אופציות –
1. להתחבא בבית לנצח מול סדרות בטלוויזיה, ספרים, מוסיקה, שירים, חלומות וכו', וסידורים של בית, ולהגיח מדי פעם החוצה לסידורים, קניות והליכות מהירות;
2. או להתאבד.

החמוד מהלימודים – היום התמקדתי בבהייה בגב שלו. הוא אבא לבנות ויש לו גב חמוד. זה שילוב אלוהי בעיניי.

מרגישה אבודה

הבל הבלים הכל הבל

הלכתי ברחוב, שמש נעימה, עצים, רוח קלה, רחובות שקטים, איך אנשים פשוט מסתובבים להם בחוץ, לא עובדים (תמיד כשיוצא לי להסתובב בחוץ במהלך יום עבודה אני מתפלאת לראות כמה הרבה אנשים לא עובדים, מסתובבים בחוץ, בחנויות, יושבים בבתי קפה…).
רוצה שיניחו לי, שהעולם יניח לי, שאוכל גם אני ללכת כך ברחוב, לטייל לאיטי, לצפות בעולם…

 


 

חלום מורבידי

מישהי שאני מכירה, כנראה קולגה מהעבודה, מבועתת מכך שכשמתים חיות יכולות לטרוף חלקים בגוף המת, את העיניים… ואני מסבירה לה שלכן אבותינו הקדמוניים התחילו לקבור באדמה, כי ראו שזה קורה ורצו להימנע מזה. פתאום היה לי ברור ממה נובע מנהג הקבורה בתוך האדמה. ופתאום המודעות המבעיתה והמזעזעת הזו להיותנו חומר דומם, אובייקט פיזי בלבד, שבמותו (ולא רק במותו) אין לו כל יכולת להגן על עצמו מפני טורפים ותהליכים בעולם הטבע. אובייקט נאכל, מכורסם, מתקלקל, מרקיב, מתפרק, מתפורר, מתחלק, נשבר, נקרע, מיטלטל, מושלך. אשליית השליטה של התודעה לעומת הפיזיות הנוכחת הגמורה. אבל בחלום זו הקולגה שהייתה מבוהלת ואף היסטרית מכך, ואני הייתי במצב של השלמה והבנה רציונלית, למרות שהיה ברור לי שזו מציאות מזעזעת וקשה לתפיסה.

 

 



חלום ספוג רגש 

חלום הלילה הותיר בי רושם רגשי עמוק, מרגש אך גם מאוד מעציב, מלא יופי אך גם מעורר חרדה וחשש, מרגיע אך גם מעורר ספקות.

דמות שהיא אני, אך מדי פעם אני רואה אותה מבחוץ כדמות שאיננה אני, ואני רק הצופה, כמו צופה בסדרת טלוויזיה או מחזה. אני נמצאת באיזשהו קורס או כיתה עם עוד אנשים. לא בטוחה מה הגילאים, אולי בגילאי תיכון, אולי שנות העשרים, ואולי אפילו מבוגרים יותר. אני מרגישה בגילי הנוכחי, אבל במציאות אני בת ארבעים, והדמות היא צעירה יותר, כמו גם שאר חבריה לכיתה. הדמות שהיא אני היא אאוטסיידרית, וכמו שייכת-לא שייכת לקבוצה. 

בגישה חששנית של נוגעת-לא-נוגעת נוצרים לי קשרים עם אנשים בכיתה, יש תחושה מבלבלת של התקרבות-התרחקות. אני (או הדמות שהיא לכאורה אני) חוששת לרצות להתקרב לאנשים אחרים או להביע יותר מדי אינטימיות רגשית של קרבה שמא הכל בראש שלה והיא תביך את עצמה בפניהם, שמא האחרים בעצם אינם באמת מעוניינים בקרבתה ובקשר קרוב עמה.

יש שם בחור אחד חמוד. ומשום מה יש פתאום לדמות שלי איזו סיטואציה של קרבה עמו במיטה, וזו המיטה שלי מהבית שגרנו בו פעם, שגרתי בו עם המשפחה מכיתה ג' ועד הצבא. מה  שקורה ביננו זה בעיקר חיבוק, מגע אוהב, אולי נשיקה, לא יותר מזה. בעיקר קרבה רגשית, חיבה עזה.

הבנות האחרות בכיתה, במיוחד מישהי מסוימת, הן "מגניבות" ונראות טוב, בניגוד אלי. ואני לא יודעת אם הן חברות שלי או לא. אם הן אוהבות אותי או צוחקות עלי ולועגות לי.

ואז הכיתה יוצאת לטיול בחיק הטבע, ואני מחפשת לי מקום מבודד, כי השהייה בקרבתם מעוררת בי מתח ולחץ ואי נוחות. אני מטפסת על כמה סלעים ויושבת על סלע אחד גבוה מעל כולם, מסתכלת משם על האחרים מסתובבים ומתרוצצים להם ומשוחחים ביניהם. ואחת מהבנות, זו שהכי מגניבה ושנראית הכי טוב, עם תסרוקת יפה ובגדים יפים וגוף יפה, מצטרפת אלי, יושבת לצדי ומדברת איתי. היא מבהירה לי שאוהבים אותי ושרוצים בקרבתי ושהבחור ההוא רוצה בקרבתי. היא מחייכת כשהיא אומרת את זה ונראית מרוצה, ואני חוששת שהיא צוחקת עלי, עובדת עלי, שיש כאן איזו בדיחה על חשבוני, אבל היא מבהירה לי שלא.

אח"כ כמובן, מגיע שלב המייקאובר המתבקש 🙂  חחחחחח (נו, לא אמרתי שכל החלומות שלי מתוחכמים במיוחד). הבנות עושות לי מייקאובר ויש עניין שלם מזה שאני באה במראה החדש לבחור החמוד והוא שמח לקראתי וטרה לה לה.

אבל משום מה מדברים על זה שאני בת של אישה ידועה, אולי סופרת או משוררת או עיתונאית או אשת אקדמיה… בקיצור, אשת ציבור אינטלקטואלית מוערכת… אבל היא אישה לא פשוטה שהייתה קשה איתי, או שהיא עברה התמוטטות עצבים, וזה השפיע עלי בילדותי, וזה מוצג כחלק מהסיבות לקשיים האישיים שלי (מוזר, מדוע בחלום דווקא האמא מסומנת כך, כאשר במציאות זה אבא שלי שהשפיע עלי יותר).

ובסוף אני והבחור החמוד גרים ביחד, מאוהבים ומאושרים happily ever after, ואני חווה אפיזודות קשות של חרדה, אולי אפילו מדמיינת שרואה דברים, מפלצות מפחידות באוויר, והוא איתי, הוא חווה את זה יחד איתי, ולא בורח ולא עוזב ולא נוטש ולא מפסיק לאהוב אותי ולא מאבד עניין אלא להפך – הוא מביע את רצונו להיות איתי ויהי מה ולא מפחד מהפחדים שלי ומסתכל יחד איתי למפלצות בעיניים. ויש בזה משהו מרגש כל כך, תיקון לחרדת הנטישה שלי.

יש בכל זה משהו מן הפנטזיה הילדותית. אבל מותר לי. כי אני ילדה קטנה, הכי קטנה בעולם. קטנה כמו מולקולה.

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….