החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.
בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.
ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.
כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.
הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.
בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.
בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.
יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.
אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.
מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש
קטגוריה: זוגיות
התעוררות
לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.
אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…
חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.
התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.
בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.
רשימת המטלות הכי לבנה שהייתה לי אי פעם
שמלה לבנה מקסימה (לא מסלון כלות!) שממש מחמיאה לי ושהופתעתי למצוא בסוף עונה בחנות בגדים (נורא קשה לי למצוא בגדים שמתאימים ומחמיאים לי, ממש לא מובן מאליו) – ✅
סנדלים לבנות – ✅
הינומה (גם לא מסלון כלות! אלא תוצר של שיתוף פעולה ספונטני בין בעל חנות בדים חמוד לתופרת מקסימה שהוא שלח אותי אליה) – ✅
של לבן לכיסוי הכתפיים בבית הכנסת כדי לשמור על תומתם של הרב והמתנדבים הצדיקים למצוות המניין מפני הכתפיים המפתות שלי (גם תוצר אותו שת"פ) – ✅
(למה בבית כנסת? כי הרבנות בשיפוצים)
טבעת שאני ממש אוהבת (מבחינתי אפשר היה את הטבעת הכי פושטית ופשוטה, סתם חלקה כזאת, אבל נתקלתי באחת עם קישוטי חריטה עדינים שגם יפה בעיניי) – ✅
מה נשאר?
לקבוע פן
לקנות איפור בסיסי ביותר לאיפור עצמי
אולי גם לקנות חזיה לבנה שמתאימה יותר לשמלה ולא מבצבצת כמו אלו שיש לי (אם אצליח למצוא, הציצי שלי מאתגר).
לא שזה כזהההה משנה כי זה יהיה טקס חופה קצרצר, קטנטן וצנוע בחצר בית כנסת, נטול מוזמנים – מלבד שתי חברות טובות ששימשו כעדות ברבנות לעניין רווקותנו והודיעו שאין כזה דבר, ברור שהן יגיעו לטקס, חמודות. אז בזכותן גם יהיו תמונות 😁. ואולי אולי גם אחותי הקטנה תגיע. לשאר המשפחה לא סיפרנו עדיין. נספר אחורי זה ונעשה איזה מפגש קטן רק של המשפחה הגרעינית וזהו… לא בנויים לכל הטררם…
אבל הנורא מכל עוד לפניי. האימה, הסיוט, חלום הבלהות של כל או.סי.די-אית מצויה: המקווה!!! 😱
המקווה הוא הסיבה העיקרית לרתיעה הפיזית שלי מפרוצדורת החתונה היהודית. עזבו את זה שכל הטקס הדתי הזה מעורר בי אנטגוניזם רעיוני ורגשי מסיבות שונות – לא ניכנס לעניין העקרוני הזה עכשיו – אני שמה את כל זה בצד כי כרגע אין מה לעשות, זו החתונה הנהוגה בישראל, ואנחנו לא רוצים חתונה אזרחית בחו"ל, ואני נוקטת גישה פרקטית, פשוט החלטתי ללכת על זה כי זה זמן יחסית נוח לעשות את זה מכל מיני בחינות. יעני פשוט לגמור עם זה וזהו… גישה רומנטית, נכון? 😏 אבל ברור שיש גם התרגשות ושמחה. פשוט כל הטקס הזה כל כך מיותר בעיניי ויותר חשובים חיי היומיום ביחד מאשר טקס אחד מנותק מהמציאות. אם אפשר היה פשוט לחתום איפשהו וזהו, אנחנו נשואים, הייתי עושה זאת בשמחה, וחוגגת בנפרד עם בן-זוגי. מה אני צריכה את האיש הזה עם הזקן שימלמל איזה אברא קדברא מעידן עתיק שכבר לא רלוונטי לאורח החיים הנוכחי והופ, הסטטוס שלנו ביקום השתנה. לפחות שתהיה אפשרות בחירה…
המקווה מגעיל אותי. ביקרתי במקווה הקרוב לביתי ויצאתי משם במצב לא ברור. אמנם קבענו, אני והבלנית בעלת החיוך התמידי (לחשוב חיובי! ברוך השם!), שבאותו יום אכנס ראשונה למקווה, לפני כולן, אחרי שהמקווה מצוחצח באקונומיקה וממולא במים חדשים (שאמור להיות בהם כלור), אבל לא יודעת… המקום באופן כללי נקי, אבל כשבהיתי מלמעלה במי המקווה עצמו הייתה קצת עכירות, איכס… מניחה שפשוט כבר טבלו בו נשים… איך זה לא מגעיל אותן? ובדקתי באתר משרד הבריאות את תוצאות דיגום המים שם נכון לסוף 2021 (אין 2022), והיו איזה שתי תוצאות חריגות…
טוב, לא אלאה אתכן בדוקטורט שעשיתי בנושא. אני יכולה ללכת גם למקוואות אחרים בערים אחרות, אבל אין לי כוח להיסחב לעיר אחרת בשביל זה (אם כי בעיר סמוכה יש תוצאות דיגום מעולות). ומניחה שבסופו של דבר רוב המקוואות די אותו הדבר.
הרב ממש ממש נחמד, גם המזכירה ברבנות. סיפרתי להם על הקשיים שלי והרתיעה מהמקווה. הרב ממש חמוד ומבין וגם אמר שהוא יעשה לנו טקס קליל, אבל הוא לא יכול לתת לי "פטור" מהמקווה… אפשר בים, אבל אז הבלנית תצטרך ללכת איתי לים, ואצטרך להתפשט שם בים… לא רלוונטי… חשבתי גם על זה שאצטרך לרדת במדרגות לתוך המים, בלי משקפיים, עם הקרסוליים הרעועים שלי, זה ממש מפחיד, שלא אמעד או אחליק… הרי בפעם הראשונה שנפלתי במדרגות זה כנראה היה כי הייתי בלי משקפיים באותו רגע… אולי אנסה להשיג מכתב מרופאה או משהו… זה בטח לא נהוג… אבל Desperate Times Call for Desperate Measures
טוב, חפרתי מספיק.
כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר
כבר הרבה זמן לא נפלתי כך, קצת איבדתי שליטה.
זה קצת מפחיד אבל יעבור. קצת יותר מהרגיל.
זה גם המחזור, תמיד משפיע ככה, והפעם ביג טיים.
מקווה שאפשר לתקן מקווה שאפשר לתקן.
יש דברים שאי אפשר לתקן. למשל משפחות מסוימות.
ואיך אפשר להביא ילד לעולם כזה, איך אפשר.
אתה דווקא תהיה אבא כל כך חמוד, ואני רואה את עומק התשוקה והאהבה האינסופית בעיניים הטובות שלך.
נורא רוצה להביא איתך ילד לעולם, אנחנו אבא ואמא חמודים נהיה, כמובן שגם יש צרות והמציאות היא לא כמו הפנטזיה, אבל כמו שאמרת אנחנו כבר מפוכחים באים לזה. נתמודד. אבל אוי, שלא נפשל, ואוי, שלא אגלה שצדקתי כל הזמן הזה.
זה פרי האהבה שלנו ויש הרבה אהבה.
אבל הנה עכשיו למשל אני בצד אחר של המציאות אני בעולם אחר אני בסוג של גיהנום נפשי, אולי נסחפתי, אבל גם המחזור משפיע, אם לא בעיקר. אני לא מבינה מה קורה איתי ואיפה כולם.
אני לא מבינה מה זו המשפחה הזאת ומה קורה בתוכה ולאן כל זה בכלל מוביל.
ממש לשומקום, אני רואה איך זה מוביל לשומקום.
אני לא מתכוונת אליי ואליך אני מתכוונת למשפחה שלי שבאתי ממנה שנולדתי אליה, מתכוונת לאבא אמא וזאתי מה קוראים אותה אחותי הגדולה. ואחותי הקטנה אני אוהבת אבל יותר מדי דואגת ואני לא עושה מספיק אני אכזבה.
אני מתכוונת עכשיו ממש מרגישה את הדיכאון, הרבה זמן לא הרגשתי ממש דיכאון כהלכתו סלעים כבדים יושבים על הסרעפת עוצרים את החיים כולם פתאום רחוקים ושונים ממני, אני לא שייכת לשומדבר, אין לי ערך לקיום שלי אין כלום לא משנה. בטן גדולה.
יותר היו למשל דאגות חרדות, דיכאון הרבה זמן לא ביקר ככה וכל האכילה הכפייתית הזאת לא נגמרת רק עוד ועוד מה זה, עד ממש לאחרונה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה והאוכל היה משהו אחר, עכשיו פתאום נסוגותי עשרים שלושים שנה לאחור מה זה פה מה פה קורה פה, איפה את, נעלמת נמעכת מה זה אולי כל זה היה אשליה.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
מה את עושה? עם הזמן שלך מה את עושה איך ממלאת את היום את הלילה, חלומות מוזרים מאוד.
זה לא בגלל הורדת המינון זה לא בגלל זה אני יודעת, זה בעיקר המחזור.
גם הקרסול איכזב בניסיון הליכה מבינה שייקח עוד הרבה זמן להשתקם. וגם כאבי גב תוקפים כבר כמעט שבוע יושבים סלעים בקרקעית שלי סדקים משקל סלעים ובסך הכול בקלות מתפקעים החיים כמו זרדים מתפצחים יושבים למטה עייפים, נכנעים. עכשיו אתה שקט פתאום, עכשיו פתאום אומר כל מיני דברים, שנמצאים בקצה של החיים. אתה בכלל לא יודע, אתה בעצם יודע המון, אתה לא מה שחשבתי אף פעם לא תהיה מה שצריך. אתה בכלל לא מתעניין בי אני ספח. אבל עכשיו מחלה רצינית עליך פתאום הכול משתנה ולא משתנה בכלל. אולי אני לא קיימת אם אתה מתייחס אליי כאינרציה של משהו מפעם, ממשיכה להתקיים איפשהו אבל קיום לא חשוב לא משתלב בשום דבר.
התחלתי לדבר שטויות כנראה התפרקת תודעה מתקטנת קטנה קטנה נעלמת אין הצדקה אין מה להגיד על מה אתם מדברים.
בכי בכי בכי קלישאה דמעות עיניים מתהפכות בלילה רואות לתוך.
אני לא זוכרת את עצמי הייתי משהו אחר היו בי כמויות של שבילים עכשיו כלום.
אני כלום וסליחה.
ומה איתך? גם אתה נעלמת. מה זה בכלל לא מבינה, מי אתה ואיך אני נשזרת לעומתך, בתוך מה.
אני רואה בבהירות חדה איך שאני מפורקה, אני ממש רואה את הערמה נזרקת לחור נפער בבטן עד שישתלט על כולי.
אתם רואים אותי? אני לא רואה את עצמי.
שוב לילה לבן + מחשבות על הורות
זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.
כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.
סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.
אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).
אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.
לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.
סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.
והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?
אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.
אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.
וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.
מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.
הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.
אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…
ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.
אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.
וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).
ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.
סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.
הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.
בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.
חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.
חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.
אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.
אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.
כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.
ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.
ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.
(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).
ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).
הטיול בנורווגיה, חלק א': The Horror, או: הבחילה
זאת הייתה ההקדמה: הקדמה לטיול לנורווגיה.
ואני ממשיכה לספר כאן על הטיול המאורגן לנורווגיה מחודש אוגוסט האחרון.
בדיעבד, אחרי שסיימתי לכתוב את הקטע הנוכחי, הבנתי שלא יכולתי שלא לכתוב בפרוטרוט. תכננתי וחשבתי שאתאר ואספר את הדברים יותר בקצרה ובכלליות ושאתקדם בצורה מהירה וזורמת יותר בסיפור הכרונולוגי, אבל כהרגלי הארכתי בדברים והתעכבתי על נקודות, ובסוף יצא שהפוסט הנוכחי מכסה רק את יום הטיסה וחצי היום שלמחרת… והאמת היא שאיני יודעת עד כמה זה מעיק ומפורט מדי, כך שאולי בתגובותיכם, אם תהיינה, אם תרצו, תוכלו בין השאר לתת לי פידבק בנדון שיעזור לי לכייל את עצמי בהתאם במידת הצורך. מצד שני, אני כותבת כאן ראשית כל מתוך עצמי ובשביל עצמי, הרי זה היומן האישי שלי, ואיני חייבת לאף אחד, כולל לעצמי, דין וחשבון והצטדקויות והתנצלויות (להפך – הנטייה להתנצלות והצטדקות היא מהמרכיבים באישיותי שעליי למסמס, לגדוע ואף לעקור מהשורש. כך גם הספקות העצמיים האינסופיים והנפש המסוכסכת שאני מחצינה כאן בריש גלי בתהיות העולות בפסקה זו ממש, בעצם ההתלבטות שלי בקול מולכם 😁 – אך אם לא כאן אז היכן? 🤷 ☺️), כך שמי שבא ברוך הבא, ומי שמתייגע אינו חייב לקרוא. אני חושבת שמכיוון שתחילת הנסיעה הייתה עבורי קצת טראומתית, עוזר לי לספר עליה בפרוטרוט, לעבד את החוויה.
אז יומיים לפני הנסיעה הרגשתי לא משהו מבחינה פיזית. לא היה לי בכלל תיאבון ולכן כמעט לא אכלתי בכלל (רק שני אגוזי ברזיל ליום). הייתה לי מועקה כללית לא מוגדרת בבטן והרגשתי חולשה ועייפות, אבל תפקדתי. ארזתי את המזוודה לאט לאט ובחוסר כוחות, והייתי צריכה לנוח מדי פעם, כשקצת זיעה קרה מכסה אותי. חשבתי שזה בגלל מזג האוויר החם והמאמץ. גם היה לי כאב ראש. למרות זאת, בסך הכול הייתי עם גישה אופרטיבית ופתוחה לבאות. אז קצת לא מרגישה טוב, שטויות, לא נורא, קורה, עובר.
כבר בנסיעה לשדה התעופה – באוטובוס וברכבת – הרגשתי לא מדהים. הרגשה כללית חלשה מאוד. הגענו לנתב"ג, ואחרי התפּקדוּת אצל המדריך של הטיול המאורגן בנקודת המפגש התקדמנו לנו צ'יק צ'ק במסלול הקבוע. כשעברנו הכול והגענו לאזור הדיוטי פרי, כבר התחלתי להרגיש ממש על הפנים. התחילה לי פתאום בחילה חזקה, נוראית ומתמשכת.
בשנים האחרונות, למיטב ידיעתי מאז שנת 2016, התחלתי לסבול מבחילות והקאות בתכיפות שהיא כנראה באופן יחסי די גבוהה, בערך כל כמה חודשים (יש שנים שיותר ויש שנים שפחות). יכול להיות שהמקרים הללו כלל אינם קשורים זה לזה ופשוט במקרה או עם הגיל אני חוטפת וירוס בטן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר (אם כי בעבר זה בקושי קרה לי אם בכלל, לא זכור לי שהיו לי כאלו בחילות והקאות, בטח לא בשנות חיי הבוגרות). בכל אופן, אני בודקת את הנושא, ואולי אכתוב על כך בפוסט נפרד.
אז כמו בפעמים האחרות, גם הפעם עלה בי החשש שהבחילה הזו כמו נשלפה ממעמקים, כאילו היא בעצם תמיד קיימת עמוק בתוכי, אך מוסתרת ובלתי-מורגשת, מוטמנת בקרקעית, מכוסה בשמיכות המנחמות, הרכות והמעמעמות של שגרת החיים מחד והחלומות מאידך, ורק מדי פעם מצליחה להשתחרר מאחיזת השמיכות האיתנה ומתרוממת אל פני השטח, כמו צוללת גרעינית שפתאום מגיחה מבטן האוקיאנוס – בהתחלה רק מבצבצת, ואז מפלחת באבחה אלימה את פני המים השקטים ומיתמרת מתוכם במלוא משמעותה המבעיתה והמאכזבת, חושפת טבע אחר לחלוטין של המציאות. בחילה קיומית בסיסית אה-לה-סארטר.
אז התחלתי לשקוע אט אט לאותו יקום חלופי של עולם הלא-בריאים, להתכווץ לתוך עצמי, כל הסובב אותי נראה לי רחוק וזר כל כך, ומואר מדי, גדול מדי, רועש ותזזיתי מדי. עולמי היה כולו נקודה אחת סובלת ומרוכזת של בחילה מעיקה.
בן-זוגי החל לפסוע לו בנינוחות לכיוון חנות מוצרי האלקטרוניקה, ואני משתרכת אחריו. באושר רב קלטתי בזווית העין פח אשפה והאטתי ועצרתי לידו, יען כי עולמי הצטמצם לכדי מטרה אחת: חיפוש קרבה לאגנֵי הקאה פוטנציאליים. לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך למראה פח. בן-זוגי, שהיה בעולם אחר ורחוק ממני, שאל כמו ממרחקים (אם כי היה סמוך אליי) אם אני בסדר, ועניתי שאני לא מרגישה טוב ושבא לי להקיא ושהנה אני אשאר פה ליד הפח והוא יכול ללכת להסתובב. תפסתי לי עמדת ישיבה בטוחה בקרבת הפח, העוגן החדש שלי בחיים, והוא נבלע בחנות האלקטרוניקה.
אחרי כמה רגעים הבנתי שזהו זה. וגם שממש לא בא לי ושזה ממש לא לעניין לעשות את זה בפח, ועוד בפרהסיה. הלכתי מהר ומצאתי את בן-זוגי, זרקתי לו: "אני הולכת לחפש שירותים, חייבת להקיא, קח את התיקים שלי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. נכנסתי לתא שירותים וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. יצאתי מהשירותים. גל בחילה תקף אותי, אז חזרתי לשירותים. עמדתי חסרת אונים, בוהה באסלה הדוחה. נאדה, דבר לא קרה. יצאתי שוב. זה חזר על עצמו כמה פעמים. בשלב זה המנקה בשירותים, עובדת זרה, כבר קלטה שמשהו קורה איתי ושלחה מבטים שלא הצלחתי להבין אם הם מודאגים מחמת המטלה הנוראית שאני הולכת לספק לה או דואגים לי מחמת האמפתיה האנושית. סביר להניח שאף אחת מהאופציות אינה נכונה, שאני סתם משליכה עליה פרשנויות שלי, ושהיא בסך הכול בהתה בי עניינית ואופרטיבית לחלוטין כמו בכל אובייקט אחר בעולמה התעסוקתי. אני חושבת שזרקתי לה בטון מתנצל, באנגלית, שאני לא מרגישה טוב, והיא שלחה מבט שפירשתי כמבין. אני כבר לא ממש זוכרת, הרי בשלב ההוא הכול כבר התחיל להתערפל סביבי. ההכרה שלי, איך אמרה יונה וולך, התחילה להימוג.
הסתובבתי באי-נחת. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי, כולי חלשה וכפופה, מצוקה ובהילוּת מרוחות על פניי החיוורות כמו איפור שהשתבש קשות מאיזו כּאפה מונומנטלית. לא הרגשתי בנוח בקרבת כל האנשים, וגם לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בתוך האוויר הדחוס והמבחיל של השירותים (אבל כנראה לא מספיק מבחיל בשביל לגאול אותי מייסוריי). מדי פעם שקלתי לשבת על הרצפה במסדרון שמחוץ לשירותים באיזו פינה ולהתקבע שם, אולי אפילו לנצח. לקרוס על הרצפה באיזו פינה נשכחת, להתקפל לכדי ערימה כפופה, וסוף סוף לנוח, מהכול – באותם רגעים זה נראה לי כמו הגורל הכי שלו ונעים ומרגיע שיכולתי לאחל לעצמי.
בסוף מצאתי כיור צדדי נפרד, במין פינה כזאת לפני היציאה מהשירותים. התבייתתי עליו והסתובבתי סביבו כארי בסוגר, מדי פעם נשענת על הקיר וכורעת במעין ישיבה, מקופלת. המנקה באה מדי פעם, מביטה בציפייה, בשקט, במרחק מה ממני. הלו, היא לא שמעה על חרדת ביצוע?… לא ממש בניתי על להופיע מול קהל 😅 😳 😒. בסוף היא הלכה משם לעיסוקיה. ואז זה פתאום קרה, ובגדול, ובנחשולים. הקלה. ניסיתי לשטוף את הכיור במים והתנצלתי בפני המנקה (שבאורח פלא פתאום שוב צצה שם), ולמיטב זכרוני היא הגיבה בהרגעה ובחיוך, it's ok, it's ok. הבעתי בפניה הכרת תודה, שבתי לבן-זוגי והודעתי לו בחגיגיות שהקאתי את נשמתי ושעכשיו טוב יותר. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כל כך לא.
עוד לפני הנסיעה בן-זוגי התבאס שיש לו זכות להיכנס לאחד הטרקלינים בשדה התעופה ולי אין (בעוונותיי הוצאות כרטיס האשראי שלי היו נמוכות מדי), הוא לא רצה להיכנס בלעדיי. אבל אמרתי לו שיילך לשם בכיף, אין בעיה, למה שהוא יפסיד בגללי, לפחות שאחד מאיתנו יהנה מזה, ואני כבר אעסיק את עצמי, וגם ככה עדיף שלא אתקע שם אוכל. כשהיינו כבר בנתב"ג והרגשתי רע אחרי סשן ההקאות, עדיין התעקשתי שיילך לטרקלין, ואמרתי שאני בינתיים אנוח לי על איזה כיסא ואנסה לא להרגיש בחילה. שילחתי אותו לשם לא לפני שהוא ליווה אותי לאיזשהו כיסא פנוי באחד מהשערים הסמוכים והלך לדרכו. אבל אחרי כמה זמן הגיע התקף קשה נוסף, ומיהרתי בחזרה לפינה שלי ליד הכיור בשירותים, ולאותה מנקה, שכבר היו לי רגשות אשמה שאני הופכת את המשמרת שלה לאחת הגרועות שהיו לה אי פעם, ובהתאם שלחתי לכיוונה מבטים אומללים מתנצלים וחסרי אונים. והנה, הופה, שוב נחשולים, וכבר הייתי נורא חלשה והרגשתי איום ונורא: כאב ראש חזק, הרגשה כללית מזעזעת, חולשה גורפת, צמרמורות ותחושת ערפול על סף סחרחורת. בכוחותיי האחרונים הלכתי לטרקלין והסברתי לדיילים ולדיילות המטופחים והמטופחות בכניסה את מצבי נטול זכות הכניסה מחד ועל סף עלפון מאידך, ואת רצוני רק לקרוא לבן-זוגי. הם היו ממש ממש נחמדים ומבינים, נתנו לי להיכנס לשם ולשבת איתו רגע, וגם הביאו לי בקבוק מים שאקח איתי.
יצאנו משם והלכנו לשער של הטיסה שלנו, תפסנו מקומות ישיבה והמתנו. סביבנו החלו להיאסף הנוסעים האחרים, שחלקם היו שייכים לקבוצה של הטיול המאורגן שלנו, ועדיין לא ידענו מי מהם איתנו ומי בקבוצות אחרות. חלקם, איך נאמר, לא היו מסוג האנשים שהייתי רוצה להיתקע איתם בטיול כזה. אבל באותם רגעים זו ממש לא הייתה הדאגה הכי גדולה שלי. בשלב זה כבר הייתי הצל של עצמי – הצל של הצל של עצמי… הפכתי ליצור סמרטוטי ואומלל שבקושי מצליח להרים את הראש, ישבתי רכונה ומקופלת, מכווצת לתוך עצמי, הראש מורכן מטה, באיזושהי תנוחה שמנסה איכשהו להכיל את הבחילה העזה ולהחזיק אותה במינימום תזוזה ותנועה, כי כל תנועה הגבירה אותה. וכשהרמתי את הראש מדי פעם, עשיתי זאת לאט לאט – והבטתי בזהירות, באימה, בחשד ובמבט מזוגג בסביבותיי המשונות. המולת האנשים ופטפוטם התיירותי הנלהב והטרחני היו זרים לי, ולא הבנתי מה אני עושה שם במקום הזה.
ואז גופי שילח אותי שוב לסבב נוסף בפינה הקבועה והבטוחה שלי בשירותים (עוגנים של ביטחון זה דבר חשוב בחיים), והתפללתי שלא אראה שוב את המנקה, וכשחזרתי מההתקף השלישי לשער שלנו, כבר לא מבינה מה קורה איתי וממש מודאגת ובקושי מתפקדת, ניגשתי לדלפק של חברת התעופה והתייעצתי עם אחת מדיילות הקרקע. היא אמרה שהיא יכולה לקרוא עבורי לפרמדיק שיבדוק אותי, אבל הזהירה אותי שאם הוא יגיד שאני לא במצב לעלות לטיסה – ייאסר עליי לעלות. היה לי נורא חבל שבן-זוגי יפסיד את הטיול, הרגשתי לא נעים שיפסיד בגללי, הוא כל כך רצה לנסוע, ותהיתי אם הביטוח מכסה ביטול נסיעה במצב כזה, ואולי בן-זוגי יוכל לנסוע בלעדיי, וכל מה שרציתי זה לא להיות שם ולחזור הביתה, אבל איך אחזור, בקושי היה לי כוח לזוז, כל מה שיכולתי לעשות זה להיות בקרבת שירותים ולחכות שזה יעבור, אבל זה לא עשה רושם של משהו שכבר עובר, ואיבדתי נוזלים והמציאות התחילה להתנתק ממני, ואמרתי לבן-זוגי בקול חלוש שהנה, ידעתי שאני לא צריכה לנסוע, וחבל שבכלל הסכמתי…
בסוף החלטתי לא לקרוא לפרמדיק, לזרום עם התסריט ולנסוע, הרי אם זה וירוס אז כמה זמן זה כבר יכול להיות, יום-יומיים? ואולי הרע כבר מאחוריי. וכבר יצא לי בעבר לטוס אחרי יום של הרגשה רעה בסגנון דומה, כשטסנו לארה"ב (אם כי אז זה היה פחות אינטנסיבי ואקוטי ממה שעבר עליי כעת), וגם אז התלבטתי אם לבטל את הנסיעה, אבל בסוף נסעתי, ובטיסה ההיא שתיתי הרבה בהדרגה וההרגשה לאט לאט השתפרה והיה אחרי זה כיף בטיול ובסך הכול שמחתי שנסעתי.
אבל במטוס לנורווגיה זה לא השתפר, ואחרי כמה זמן של טיסה הקאתי את נשמתי לתוך שקית הקאה (פעם ראשונה בחיי שהקאתי בטיסה, חוויה מרהיבה), ואני אומרת לכם – השקיות האלו יותר עמידות ממה שהן נראות. ממש התרשמתי מאיכותן. חששתי שהן סתם שקיות נייר דַרְדָלֶה שלא יחזיקו, ושכל העסק הזה יעשה שַמוֹת עליי וסביבי, אבל ממש לא. הרגשתי כל כך לא נעים מהנוסעים שישבו לידנו, זה נורא מבאס לשבת ליד מישהי שמקיאה, אם כי הייתי מקיאה מתחשבת ומנומסת ומודעת ונקייה, דחפתי את הפרצוף לפתח השקית וזה לא השפיע על סביבותיי, והלכתי לשפוך ולזרוק את זה בשירותים. כמובן שבדיוק כשקמתי היינו בכיס אוויר נוראי ומטלטל ופקדו על כולם לחגור חגורות, ודייל העיר לי במבט מודאג לא להסתובב וללכת בחזרה למושב שלי, אבל הייתי חייבת להיפטר מהשקית ותכולתה, אז רבאק, שנייה… בדרך כלל, בימים כתיקונם בטח הייתי הרבה יותר מבוהלת וחרדה מהטלטלות המפחידות של המטוס ומהמבט המודאג של הדייל, אבל הפעם הייתי שקועה בצרות אחרות ובערפול חושים כללי.
ביקשתי מהדיילת עוד שקיות, ביקשתי עוד מים. ואחרי כמה זמן היה לי התקף נוסף. הייתי על הפנים, ואיבדתי המון נוזלים. שתיתי כמה שיכולתי. הדיילת שאלה אותי אם להזמין לי אמבולנס שיחכה לי בשדה התעופה. לא ידעתי מה לענות, בקושי הצלחתי לחשוב, שלא נדבר על לדבר ולתקשר, מה גם שאף פעם לא הייתי במצב שדרש אמבולנס והיו לי חששות מכל הסיטואציה וההשלכות. הסתכלתי על בן-זוגי במבט מתחנן שיעזור לי בתקשורת עם הדיילת, ובכלל בניהול המשבר ובקבלת ההחלטות, והוא בהה בי ושתק ולא התייחס. כנראה בדיוק התעורר משינה והיה מרחף וגמור מעייפות, או אולי לא שמע אותי ואת הדיילת היטב. קראתי לו בשמו, חזרתי על הצעתה של הדיילת, אבל שום ישועה תקשורתית לא הגיעה מכיוונו, שום חלק פעיל בניהול המצב, וזה היה מעצבן ומתסכל, אולי הוא אמר בסוף משהו כמו שהוא לא יודע, או שזה תלוי בהרגשה שלי, אני כבר לא זוכרת, ובסוף אמרתי לדיילת שזה בסדר, שלא צריך, תודה, יהיה בסדר. קצת כעסתי שבן-זוגי לא עוזר לי, לא תופס פיקוד, או לפחות תומך באופן פעיל יותר, הרי הוא הרגיש בסדר גמור, ואני הייתי על סף אשפוז ואינפוזיה, אז ווט דה פאק??? התחושה הזו חזרה על עצמה גם במהלך הטיול בהמשך.
נחתנו באוסלו ויצאתי מהמטוס מעורפלת ומתנדנדת. ניסיתי ללכת ישר ולא כ"כ הצלחתי, הרגשתי שאני כל הזמן נמשכת הצידה, ונעזרתי בבן-זוגי. דרכונים, מזוודות, ומצאתי את עצמי בשעת לילה מאוחרת בנורווגיה באוטובוס של הטיול המאורגן עם חבורה של אנשים זרים, שבקושי הייתי מסוגלת להסתכל עליהם או לבחון אותם, ולמרבה חרדתי זה היה אוטובוס ללא חלונות, ואני כל כך הייתי זקוקה לאוויר. פשוט התקפלתי במושב שלי והתכדרתי לתוך עצמי. בכוחות אחרונים הגענו לחדר שלנו במלון, וסיכמתי עם בן-זוגי שהוא ייצא למחרת עם הקבוצה לטיול באוסלו ואני אשאר לנוח ולהתאושש בחדר במלון. כמובן באותו לילה הצטרפו לחגיגה קצת שלשול וגם צרבות חזקות חוזרות ונישנות, כדי שרשימת הסימפטומים לא תהיה חדגונית מדי 😒
בשארית הלילה ובחלק מהיום למחרת ישנתי, וחלומותיי היו טרופים ומוזרים עד מאוד, ובין בחילה לצרבת ולכאב ראש גם היו לי צמרמורות והזעתי, ולאור כל זאת אני די בטוחה שהיה לי חום. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בחדר זר ושקט במלון אי שם במדינה רחוקה ולא מוכרת. ועדיין עם בחילה.
-המשך יבוא-
כל כך יפות שבא לבהות
טוב, אז לאחרונה היינו במסעדת שף יוקרתית שבן-זוגי השתוקק לנסות כבר מזה זמן מה, וההזדמנות נקרתה בדרכנו. היה מאודדד טעיםםם ושווהההה (למרות ההסתייגות שלי ממסעדות יקרות ופלצניות). אבל לא על האוכל אני רוצה לספר, אלא על החבורה בשולחן שמולי, שבהיתי בה רוב הזמן, ואני לא מבינה איך הם לא הזמינו איזה מאבטח שיסחוב אותי משם ויעיף אותי החוצה בגין הטרדת לקוחות.
הם היו שני זוגות צעירים + תינוק של אחד הזוגות. היה ברור שהם הורים טריים ושהם משתפים את הזוג השני בחוויית ההורות החדשה וגם נותנים להם עצות וטיפים. האישה השנייה הייתה הרה. האמא הטרייה הייתה יפה. מאוד יפה. יופי כזה שהפנט אותי ובהיתי בה כמו איזו creepy weirdo. היא הייתה בהירת-עור, והפנים שלה הזכירו לי פנים של שחקנית. גם האישה השנייה הייתה מאוד יפה. היא הייתה כהת-עור, אולי ממוצא אתיופי, ונראתה כמו דוגמנית. ובכלל, שני הזוגות נראו כמו power couples, כמו המקובלים בתיכון. הנשים כאמור יפות וחתיכות, והגברים יעני סוג של מסוקסים וגבוהים ומלאי ביטחון עצמי וחשיבות עצמית ועם פרצוף של high society ובטח עושים מלא כסף, ויש להם מלא על מה לדבר בתחום העסקים או הווטאבר-תחום-שהם-עוסקים-בו, אבל תכלס עשו עליי רושם של סתם בלוק איטונג משעמם ופלוצי ומלא תעופה עצמית, ולא נראו כזה מדהים. בקיצור, הגברים היו המרכיב הפחות אטרקטיבי בחבורה. ובטח כולם התאגדו יחדיו לוודא שהגֵנים המרהיבים שלהם עוברים לדור הבא בצורה מיטבית. ובאופן כללי נראו נורא מרוצים מעצמם.
בכל אופן, כל ההוויה הזו ריתקה אותי, ההוויה של להיות אישה כל כך יפה, ותהיתי איך זה לחיות ככה. בטח החיים שלהן כל כך נכונים וממומשים, כל כך מרגשים וממצים כל רגע וקורים באמת, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. והשמלות שלהן ישבו עליהן בכזו הרמוניה וחשפו ירכיים שאפילו שאולי קצת הושפעו מההריון – עדיין נראו שופרא דה שופרא. מי אמר שאין עליונות גנטית בעולם?
טוב, כן, אני יודעת, ברור, הדשא של השכנה (אופציה לשטגדיש אינפנטילי) וכל זה, ולכל אחת החבילה שלה (שטגדיש נאמבר טו), וממש לא צריך להשוות, ההשוואה היא אשליה, ואי אפשר לדעת מה באמת קורה מאחורי החזות הלכאורה מושלמת, ולכולם יש בעיות וקשיים וחסרונות, ובסופו של דבר כולנו מתמודדים עם אותן מגבלות של המציאות. אבל היופי שלהן ריתק והקסים אותי, והחיים האחרים שנשבו מהן. כמו לצפות בסדרת טלוויזיה אסקפיסטית, רק שזה היה אמיתי ובמרחק כמה מטרים ממני.
בסוף שיתפתי את בן-זוגי בהרהורים שלי, והוא היה קצת בהלם מעצם המחשבה ומהתפיסה שלי את עצמי ואת חיי שמשתמעת ממנה. הוא אמר לי ברוגע שהוא חושב שזה הכול עניין של גישה. הוא כזה חמוד וחכם ועם רגליים על הקרקע וגישה מעשית, רציונלית ועניינית. הכול אצלו הרבה יותר פשוט ובלי תסביכים וסיבוכים. הוא בעל דימוי עצמי תקין וגישה בריאה ומאוזנת, בלי ביקורת עצמית מוגזמת ובלי הלקאה עצמית. הוא לא מתערער בקלות ולא נובר בעצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא חווה את החיים ואת עצמו בצורה כל כך טבעית ומלאת עניין ומימוש עצמי, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. כל ההוויה הזו מרתקת אותי, ואני תוהה איך זה לחיות ככה.
התפכחות טובה
בשבוע שעבר הקולגה שלי (זו שאני ממונה שלה) סיפרה לי קצת דברים שעוזרים לי להתפכח מה-high וההתלהבות מהבוס שלי ובכלל, וזה ממש מעולה. זה החזיר אותי לקרקע המציאות של הג'ונגל החברתי האנושי. לפרופורציות של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "אין חדש תחת השמש". בכל מקום עבודה יש סיפורים ועניינים. הכול חוזר על עצמו. בני אדם.
היא כבר סיפרה לי בעבר על יחס לא הוגן שהיא קיבלה מהנהלת המקום. אז בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהבוס שלנו לא ממש עשה משהו בשביל לגבות אותה מול ההנהלה. שאמנם הוא משדר שהוא כן מגבה אותנו ושהוא כאן בשבילנו לכל דבר שאנו צריכות והוא לבבי ונחמד, אבל ברגע האמת הוא לא ייצא מגדרו לגבות, ושבכלל יש צעדים שהוא נקט שעוררו באנשים רבים במחלקה אי-הסכמה ואנטגוניזם וגרמו להם להתרחק, להימנע מביקורים במשרד שלנו… ושהיא לא מסכימה עם הגישה שלו… שהמקום השתנה – לטעמה לא לטובה – מאז שהוא בתפקיד המנהל… היא אפילו ציינה שמי שהייתה בתפקיד שלי עד הקיץ הקודם (והוחלפה ע"י קודמי בתפקיד שנטש לאחר כמה חודשים ואומרים עליו שהוא היה זוועתי מבחינה אישיותית) – עזבה בגלל הגישה הזאת של הבוס, בגלל התחושה שהוא לא מגבה, בגלל אי-הסכמות עם צעדים שלו, משהו כזה.
אז כן, ברור שזה רק צד אחד של המטבע, זו נקודת המבט של הקולגה שלי, שאני אמנם די סומכת על שיקול הדעת שלה מהיכרותנו עד כה, אבל ברור שאני עדיין לוקחת בעירבון מוגבל, כי זו הגרסה שלה ולא שמעתי את כל הצדדים. אולי קשה לבוס שלנו להתנגד להנהלה, אולי הוא יודע שאין סיכוי. לא יודעת. אבל בכל מקרה, עדיין – זה גרם לי לראות אותו באור יותר אנושי, לא מושלם… לפני כן התחלתי כבר להתפעם ממנו כאדם מקסים, רגיש, אדיב, לבבי, עדין, אכפתי וטהור לבב… עדיין נותרו בי שיירי הנטייה שלי משכבר הימים לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה לאנשים מסוימים שמעוררים בי רגש או חיבור כלשהו או חיבה יתרה… וכשהם מרעיפים עליי אהבה בחזרה – זה בכלל מטיס אותי לגבהי הפנטזיות מרוב התרגשות… נפש נוגעת בנפש וכהנה תמצית פאתוס רוטטת כג'לי במטבח אנגלי במחוזות הכפר המוריקים. טאלי הו.
לא ג'לי ולא בטיח, וגם לא אבטיח. אפילו לא גרעין של אבטיחה. העולם עובד אחרת. אז הבוס שלי הוא כנראה לא האדם טהור הלבב והמקסים שחשבתי, אלא אדם כמו כולם, עם פגמים באישיות, עם קטעים מעצבנים. וגם יש לו ריח מוזר בחדר. שמתגבר כשהוא שם. קטע מוזר שצריך עוד לחקור.
אז אני חוזרת לגישת "כבדהו וחשדהו" ול"לקחת הכול בעירבון מוגבל", ואני כבר לא מפנטזת שאנו מגלים שאנו נשמות תאומות ומתאהבים בסתר זה בזה ונקלעים לייסורי אהבה אסורה. כן, אני ילדה קטנה, לא עברתי שלבי התפתחות חברתית/זוגית-ארוטית-רומנטית נורמטיביים ואני מלאת חסכים אז אני תקועה בשלבים אינפנטיליים פנטזיונריים בדיוניים, וזהו.
והערת סוגריים – אם אתן מתפלאות איך זה מסתדר עם העובדה שיש לי בן-זוג – ואמפי פעם תהתה על זה כשסיפרתי כאן פעם על מין התאהבות קטנה במישהו מהלימודים בשנה שעברה – אז כן, יש לי בן-זוג מזה 12 שנה, ואני בקושי כותבת עליו כאן פשוט כי אני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא בטח מעדיף שלא אכתוב עליו קבל עם ועדה, ואם אכתוב אז ארגיש קצת אשמה ושאני עושה משהו בניגוד לרצונו. הוא יודע שיש לי בלוג, בהתחלה הוא גם היה מנוי על הבלוג שלי בישראבלוג, וגם אחותי הקטנה הייתה מנויה. ושניהם מפרגנים ואוהבים עד אין קץ. אבל בשלב כלשהו התחלתי להרגיש לא בנוח, שאולי ארצה בכל זאת להפריד בין העולמות, שאולי העובדה שהבלוג שלי פתוח בפניהם קצת מגבילה את תחושת הנוחות שלי לכתוב ככל העולה על רוחי, וחוצמזה אולי ארצה לכתוב גם עליהם. אז הקפאתי את המנוי שלהם ואמרתי להם. והם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים. אז בן-זוגי הוא כאמור אדם ששומר על פרטיותו ולא ירגיש בנוח אם אכתוב עליו, אז בינתיים אני משתדלת להימנע מזה, למרות שהייתי רוצה לשתף בנוגע לקשר איתו. אני אוהבת אותו מאוד, הוא המשפחה שלי. כן, הוא גם קצת מעצבן אותי לפעמים, ככה זה בקשר זוגי מציאותי. טוב, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת… אבל אני לפעמים קצת חוששת שאכתוב TMI, שיש לי נטייה לחשוף יותר מדי, שאני לא מכירה את הגבולות של הנורמה החברתית… שאני לא שומרת על עצמי מספיק…
רסיסי הרהורים, תחושות וחלומות
בחודשים האחרונים הצטברו אצלי בכתובים כל מיני משפטים וקטעים – רשמים ותחושות והרהורים ורסיסי זיכרון מחלומות הליל – ששרבטתי לעצמי מהר – בבקרים בדרך לעבודה או ללימודים – כדי לא לשכוח, כדי אולי להעמיק ולחדד את ניסוחם בהמשך – אבל זה נשאר זרוק בצד. לא היה לי זמן להתעסק בזה, וגם במחשבה שנייה זה פשוט לא נראה כ"כ חשוב או מעניין או בכלל מצדיק תיעוד ו"דיווח לעולם" על כך. אבל, יאללה – זה הבלוג שלי, מה אני בכלל מצטדקת, ובא לי עכשיו לכתוב… אז הנה…
ריצודי מחשבות בכמה בקרים בדרכי ללימודים או לעבודה, לפני כמה חודשים
בבוקר – במאמץ כביר הכרחתי עצמי לצאת, לא היה חשק או כוח, רציתי להתחבא לנצח מתחת לפוך, להתחבא בבית…. כל כך כל כך….
לא מגיעה לעשות את כל שיעורי הבית,
אין כוח ללימודים, לעשות שיעורים, הראש לא פנוי, ימי העבודה מתישים,
ויש בי הסתייגות, התנגדות,
רוצה לחיות בבלוג, להתחפר בבלוג לנצח נצחים…
כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו
מתלבטת בין שתי אופציות –
1. להתחבא בבית לנצח מול סדרות בטלוויזיה, ספרים, מוסיקה, שירים, חלומות וכו', וסידורים של בית, ולהגיח מדי פעם החוצה לסידורים, קניות והליכות מהירות;
2. או להתאבד.
החמוד מהלימודים – היום התמקדתי בבהייה בגב שלו. הוא אבא לבנות ויש לו גב חמוד. זה שילוב אלוהי בעיניי.
מרגישה אבודה
הבל הבלים הכל הבל
הלכתי ברחוב, שמש נעימה, עצים, רוח קלה, רחובות שקטים, איך אנשים פשוט מסתובבים להם בחוץ, לא עובדים (תמיד כשיוצא לי להסתובב בחוץ במהלך יום עבודה אני מתפלאת לראות כמה הרבה אנשים לא עובדים, מסתובבים בחוץ, בחנויות, יושבים בבתי קפה…).
רוצה שיניחו לי, שהעולם יניח לי, שאוכל גם אני ללכת כך ברחוב, לטייל לאיטי, לצפות בעולם…
חלום מורבידי
מישהי שאני מכירה, כנראה קולגה מהעבודה, מבועתת מכך שכשמתים חיות יכולות לטרוף חלקים בגוף המת, את העיניים… ואני מסבירה לה שלכן אבותינו הקדמוניים התחילו לקבור באדמה, כי ראו שזה קורה ורצו להימנע מזה. פתאום היה לי ברור ממה נובע מנהג הקבורה בתוך האדמה. ופתאום המודעות המבעיתה והמזעזעת הזו להיותנו חומר דומם, אובייקט פיזי בלבד, שבמותו (ולא רק במותו) אין לו כל יכולת להגן על עצמו מפני טורפים ותהליכים בעולם הטבע. אובייקט נאכל, מכורסם, מתקלקל, מרקיב, מתפרק, מתפורר, מתחלק, נשבר, נקרע, מיטלטל, מושלך. אשליית השליטה של התודעה לעומת הפיזיות הנוכחת הגמורה. אבל בחלום זו הקולגה שהייתה מבוהלת ואף היסטרית מכך, ואני הייתי במצב של השלמה והבנה רציונלית, למרות שהיה ברור לי שזו מציאות מזעזעת וקשה לתפיסה.
חלום ספוג רגש
חלום הלילה הותיר בי רושם רגשי עמוק, מרגש אך גם מאוד מעציב, מלא יופי אך גם מעורר חרדה וחשש, מרגיע אך גם מעורר ספקות.
דמות שהיא אני, אך מדי פעם אני רואה אותה מבחוץ כדמות שאיננה אני, ואני רק הצופה, כמו צופה בסדרת טלוויזיה או מחזה. אני נמצאת באיזשהו קורס או כיתה עם עוד אנשים. לא בטוחה מה הגילאים, אולי בגילאי תיכון, אולי שנות העשרים, ואולי אפילו מבוגרים יותר. אני מרגישה בגילי הנוכחי, אבל במציאות אני בת ארבעים, והדמות היא צעירה יותר, כמו גם שאר חבריה לכיתה. הדמות שהיא אני היא אאוטסיידרית, וכמו שייכת-לא שייכת לקבוצה.
בגישה חששנית של נוגעת-לא-נוגעת נוצרים לי קשרים עם אנשים בכיתה, יש תחושה מבלבלת של התקרבות-התרחקות. אני (או הדמות שהיא לכאורה אני) חוששת לרצות להתקרב לאנשים אחרים או להביע יותר מדי אינטימיות רגשית של קרבה שמא הכל בראש שלה והיא תביך את עצמה בפניהם, שמא האחרים בעצם אינם באמת מעוניינים בקרבתה ובקשר קרוב עמה.
יש שם בחור אחד חמוד. ומשום מה יש פתאום לדמות שלי איזו סיטואציה של קרבה עמו במיטה, וזו המיטה שלי מהבית שגרנו בו פעם, שגרתי בו עם המשפחה מכיתה ג' ועד הצבא. מה שקורה ביננו זה בעיקר חיבוק, מגע אוהב, אולי נשיקה, לא יותר מזה. בעיקר קרבה רגשית, חיבה עזה.
הבנות האחרות בכיתה, במיוחד מישהי מסוימת, הן "מגניבות" ונראות טוב, בניגוד אלי. ואני לא יודעת אם הן חברות שלי או לא. אם הן אוהבות אותי או צוחקות עלי ולועגות לי.
ואז הכיתה יוצאת לטיול בחיק הטבע, ואני מחפשת לי מקום מבודד, כי השהייה בקרבתם מעוררת בי מתח ולחץ ואי נוחות. אני מטפסת על כמה סלעים ויושבת על סלע אחד גבוה מעל כולם, מסתכלת משם על האחרים מסתובבים ומתרוצצים להם ומשוחחים ביניהם. ואחת מהבנות, זו שהכי מגניבה ושנראית הכי טוב, עם תסרוקת יפה ובגדים יפים וגוף יפה, מצטרפת אלי, יושבת לצדי ומדברת איתי. היא מבהירה לי שאוהבים אותי ושרוצים בקרבתי ושהבחור ההוא רוצה בקרבתי. היא מחייכת כשהיא אומרת את זה ונראית מרוצה, ואני חוששת שהיא צוחקת עלי, עובדת עלי, שיש כאן איזו בדיחה על חשבוני, אבל היא מבהירה לי שלא.
אח"כ כמובן, מגיע שלב המייקאובר המתבקש 🙂 חחחחחח (נו, לא אמרתי שכל החלומות שלי מתוחכמים במיוחד). הבנות עושות לי מייקאובר ויש עניין שלם מזה שאני באה במראה החדש לבחור החמוד והוא שמח לקראתי וטרה לה לה.
אבל משום מה מדברים על זה שאני בת של אישה ידועה, אולי סופרת או משוררת או עיתונאית או אשת אקדמיה… בקיצור, אשת ציבור אינטלקטואלית מוערכת… אבל היא אישה לא פשוטה שהייתה קשה איתי, או שהיא עברה התמוטטות עצבים, וזה השפיע עלי בילדותי, וזה מוצג כחלק מהסיבות לקשיים האישיים שלי (מוזר, מדוע בחלום דווקא האמא מסומנת כך, כאשר במציאות זה אבא שלי שהשפיע עלי יותר).
ובסוף אני והבחור החמוד גרים ביחד, מאוהבים ומאושרים happily ever after, ואני חווה אפיזודות קשות של חרדה, אולי אפילו מדמיינת שרואה דברים, מפלצות מפחידות באוויר, והוא איתי, הוא חווה את זה יחד איתי, ולא בורח ולא עוזב ולא נוטש ולא מפסיק לאהוב אותי ולא מאבד עניין אלא להפך – הוא מביע את רצונו להיות איתי ויהי מה ולא מפחד מהפחדים שלי ומסתכל יחד איתי למפלצות בעיניים. ויש בזה משהו מרגש כל כך, תיקון לחרדת הנטישה שלי.
יש בכל זה משהו מן הפנטזיה הילדותית. אבל מותר לי. כי אני ילדה קטנה, הכי קטנה בעולם. קטנה כמו מולקולה.
המממממממממממממממממממממממממ…
האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?
ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?
מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.
מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?
צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.
בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…
בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.
ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.
אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.
אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה.
ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.
המממממממממממממממממממממממממממ….
אור בשולי הענן 