משהו
לא בסדר
במעמקים
קטגוריה: הצפה רגשית
שוב לילה לבן + מחשבות על הורות
זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.
כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.
סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.
אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).
אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.
לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.
סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.
והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?
אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.
אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.
וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.
מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.
הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.
אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…
ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.
אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.
וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).
ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.
סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.
הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.
בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.
חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.
חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.
אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.
אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.
כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.
ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.
ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.
(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).
ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).
עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?
ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.
כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.
אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.
אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!
בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.
לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…
אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.
אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…
החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.
הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…
אחחח, החיים.
אני והחבר'ה
לאחרונה מצאתי עצמי חלק מחבורה שהתגבשה לה. קבוצה של קשרים חברתיים חדשים עם אנשים מקסימים ורגישים. היכרות טרייה של החודשים האחרונים שעוררה בי הרבה רגשות חזקים ועמוקים. זה תהליך מתמשך של בניית אמון והתקרבות עם הזמן. אצלי התהליך מלוּוה בקשיים האדירים שלי בתחום החברתי. הרבה רגשי נחיתות, דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון, משקעים מן העבר שמקרינים על ההווה, חששות (למשל הפחד שמסיבה כלשהי אגרום לאנשים להתרחק ממני, שמשהו בי יגרום להם להירתע ולהתרחק, שאפגע במישהו מבלי להתכוון וכך אהרוס את הקשר, שזה הכול אשליה שתתפוגג, שבעצם הם לא מעוניינים בקרבתי ורק נמצאים איתי מתוך נימוס, שחושבים שאני מוזרה, שצוחקים עליי ושבעצם אני בדיחה מגוחכת, וכהנה מטעמים בחסות מוחי הקודח), ועוד.
קיבלתי מהאנשים הללו רק חיזוקים ואהבה ואישורים, וזו הייתה עבורי חוויה מתקנת ומחזקת, אם כי גם מאוד לא פשוטה ומורכבת גם מאתגרים ומאכזבות ומספקות. כי ככה זה קשרים חברתיים, זה לא שחור ולבן, וצריך לדעת להכיל ולקבל את מלוא הספקטרום של דינמיקת הקשר בלי חשיבה קטסטרופלית. לא לייחס משמעות-יתר או משמעות הרת גורל לכל ניואנס במה שאנשים אומרים ועושים, וגם להבין שלא כל דבר קשור אליי. ושאני משליכה הרבה על האחרים מתוך עולמי הפנימי. מייחסת להם כוונות, דעות, מחשבות ורגשות שנובעים בעיקר מהחששות המוגזמים שלי. אמנם לא תמיד הכול פרי דמיוני, יש ניואנסים שאני קולטת, ולא תמיד כולם יאהבו אותנו או ירצו בחברתנו, וזה בסדר – צריך לדעת לקבל גם את זה ולהבין שזה טבעי ולא אומר משהו פסקני עליי. ולקחת אנשים בערבון מוגבל. לא לקחת אותם "קשה" מדי. אני יותר מדי מתרגשת מאנשים. ויש לי נטייה לעשות להם רומנטיזציה ואידאליזציה, ובכלל למציאות.
פתאום נהייתי ממש מודעת לתלות הרגשית החזקה שלי באנשים אחרים ובתגובות שלהם. ידעתי את זה קודם כמובן, אבל קצת אחרת. עד כה התמקדתי יותר בקשיים ובהימנעות שלי. לאחרונה פתאום היכתה בי ההכרה, ראיתי פתאום בבהירות חדה ומכאיבה גם את הפן הזה – לא רק שקשה לי ושיש לי חוסר ביטחון וכו' ושאני מרגישה אי-נוחות ונמנעת, אלא שחלק מהסיבה הוא שאני יותר מדי מושפעת ותלויה רגשית. והבנתי עד כמה אני זקוקה (שלא לצורך) לאישורים מבחוץ (כמו שוודאי שמתם לב כאן בבלוג). וכמה חסכים וריקנות יש בי… וצורך אדיר באהבה שלא יודע שובע… כי הוואקום שואב ושואב ושואב… קיבלתי המון אהבה וזה חירפן לי את המערכת… טלטל לי את הצורה… צ'יקמק לי את הלב… טימטם את חושיי…. הזמין לי כרטיס לכיוון אחד ללה-לה-לנד… זרק אותי לבור ללא תחתית… כיפכף לי את הסינפסות… טוב, מניחה שהבנתם.
ולא רק ראיתי והבנתי את זה, אלא גם חוויתי את זה במלוא העוצמה. וראיתי את הדינמיקה הזו גם כצופה מהצד, קצת יותר באובייקטיביות מאשר בעבר. הבנתי עד כמה זה משפיע עליי ומעצב את האינטראקציה שלי עם אחרים, ושאצל הרבה אנשים זה לגמרי אחרת, ושאפשר אחרת. שאני לא באמת חייבת את כל האישורים האלו. שאני בעצם יכולה להחליט שאני באמת בסדר ושוות ערך לאחרים מבחינת הלגיטימציה להתחבר, לאהוב, להיות חלק. כמובן זה דבר אחד להבין את זה רציונלית ודבר אחר ממש להרגיש את זה. עבדתי על כל זה הרבה בחודשים האחרונים, וחל שיפור מסוים.
אבל המשקעים הם עמוקים ומושרשים היטב, ושוב מצאתי את עצמי באותה הסיטואציה כמו בעבר, עם אותם קשיים חברתיים ואותן התחושות. וזה ממש עצוב לי וקשה לי. אישה בת 43 (וחצי!), רבאקקק, מה נסגר? עוד רגע את בת 90 (אם ירצה השם), מתי כבר תחיי, אינעל חמוקייך המפתים?
נפגשנו לפני כשבועיים למפגש חברתי קליל, ובסופו של דבר היה כיף, אבל הרגשתי ממש מוזר. דווקא באתי בגישה חיובית. אבל כשנפגשנו פתאום הרגשתי נבדלת מהן. ממש ראיתי איך הן מדברות זו עם זו בהתלהבות, מסתכלות זו בעיני זו, ובקושי מסתכלות עליי או פונות אליי. לא הבנתי מה קורה. איך הדינמיקה הזו כבר התחילה, מהרגע הראשון. מה אני מפספסת. ואולי לא הייתי צריכה לבוא. מישהי שאמרה לי בעבר שהיא אוהבת אותי וחפצה בקרבתי התלהבה לראות שתיים אחרות שהגעתי איתן למקום המפגש, ושאלה אותן שאלות בתשומת לב והסתכלה להן בעיניים. ובכלל לא הסתכלה עליי. הרגשתי שהקשר ביניהן זורם ושאני בצד, שונה. לא שייכת. עומדת בצד אבודה. שאולי בעצם אני לא באמת חלק מהחבורה ושמשהו בי לא מאפשר להן להתחבר אליי כמו שהן מתחברות אחת לשנייה. הרגשתי פתאום כבדוּת ואכזבה, והשנאה העצמית החלה לצבור תאוצה. פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם. היא חיבקה אותן ואז פנתה אליי בשאלה רטורית – משהו כמו "את בטח מעדיפה לא להתחבק", כי היא מודעת לקושי שלי עם זה. והיה לי חבל שככה רואים אותי, ושהידיעה שיש לי או.סי.די אולי גורמת לאחרים להתרחק ממני פיזית. הרי אני רוצה לחבק את כולן ואני כל כך אוהבת אותן, והתחבקנו הרבה בחודשים האחרונים. אמנם בתחילת ההיכרות נמנעתי ממגע, אבל אח"כ נמסתי והייתי כולי חיבוקים ומגע. וחבל לי שכנראה לא מבינים שאני לא תמיד ככה. כי כבר שנים רבות שאני ששה לחבק ולגעת (בתחילת התפרצות האו.סי.די – לפני כ-19 שנה – נמנעתי, אבל עם השנים זה נרגע). עכשיו זה בעיקר בגלל הקורונה, והרי המומחים בעצמם מזהירים מחיבוקים בעת הזאת, כשהקורונה משתוללת שוב, אז נראה לי שעדיף להיזהר, better safe than sorry. כשנמנעתי בתחילת ההיכרות זה היה כשנתוני התחלואה עדיין היו גבוהים. וכשמצב הקורונה נרגע, הרגשתי יותר בנוח להתקרב פיזית למי שהתקרבתי אליו רגשית, ולא הפסקתי לחבק… ממש זונת חיבוקים נהייתי… טוב, אולי האו.סי.די גורם לי להיזהר יותר מאחרים, אבל בצדק! כאילו, קורונה, hello! והרבה אנשים לא נזהרים מספיק, וכך התחלואה מאמירה.
הנה אני מתגוננת ומצטדקת כמו תמיד. תמיד מרגישה לא בסדר.
ובכלל הרגשתי אי-נוחות עם הישיבה בתוך מסעדה ללא מסכה בכלל (פועלים לפי התו הירוק), ועוד כמה דברים הפריעו לי. למשל שמש שחדרה מבעד לדלתות הזכוכית וסנוורה ונחה על עורי הלבנבן והנשרף בקלות (אני מאוד נזהרת מהשמש), מה גם שהייתי עם גופייה (כשאני בחוץ בשמש אני מסתובבת עם עליונית וכובע). בהתחלה ישבתי במצב שוקיסטי ולא אמרתי כלום כי פחדתי להיראות חרדתית ומוטרדת בצורה מוגזמת, מה גם שהרגשתי כמו חייזרית, אבל אח"כ ראיתי שחלק אחר של המסעדה ריק ומוצל ונעים יותר והצעתי לעבור ואכן עברנו וגם לאחרים היה יותר נוח, ושמחתי שהצלחתי להיות אסרטיבית, גם אם זה לקח לי קצת זמן. בהמשך הגיעה קצת שמש גם לחלק ההוא ונחה על הזרועות שלי באזור העליון שרגיש יותר לשמש. ואז שוב נתקעתי, קפאתי (חבל שלא תרתי-משמע :-) החום והלחות האלו עושים בי שמות), ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשים את העליונית שלי שתגן על הזרועות, אבל חששתי שזה ייראה מוזר ומוגזם. בסוף אחרי כמה זמן לבשתי את העליונית, ומייד מישהו שאל בהפתעה אם קר לי, ואמרתי שכן, קצת קר לי. שחלילה לא תיחשף החרדה שלי מהשמש, כי היא בטח מוגזמת (עכשיו אני מבינה שאין לי מה להתבייש בזהירות שלי, כל אחד והרגישויות שלו).
ישבנו סביב השולחן והייתה אווירה שמחה ועולצת, והשיחה ביניהם זרמה, ואני לא הבנתי הרבה הקשרים בשיחה. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה הזאת ולא קשורה לאנשים האלו. לא הבנתי אם הם אוהבים אותי, מתעניינים בי ונהנים מחברתי, או שלא. אם הם אוהבים וכו', אז למה בקושי פונים אליי וכו'. וכשניסיתי לדבר הייתי צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד שהתייחסו אליי, וגם זה בקושי. וכשפנו אליי בשאלות הרגשתי שזה מתוך רחמים כי צריך לנדב לי תשומת לב. ממש כמו בבית הספר עם המקובלים מול הדחויים חברתית. גאאאד דמט. כמו גורל כזה שמקודד בדי.אן.איי.
כמובן זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי כך, הרגשתי כך גם במפגשים קודמים של החבורה בקונסטלציות שונות.
יותר נוח לי בשיחה של אחד-על-אחד.
התמקדתי כאן בתיאור התחושות השליליות, אבל חשוב לציין שגם נהניתי, היה כיף, והאנשים נחמדים ומצחיקים וחמודים ואהובים. רק עננה שחורה עמדה מעל כל זה, גבול בלתי נראה שנוצר ביני לבינם, גבול שכל חיי הרגשתי, ושאני כבר עייפה ממנו. שוב להתחבא בבית מהעולם? מזל שיש לי את בן הזוג שלי.
לא, לא אתחבא. אבל אני כן בעד המעטת יציאות חברתיות בתקופה זו – בגלל החום והלחות ובגלל הקורונה. לחכות עד יעבור זעם.
-המשך יבוא-
("המשך יבוא", אפשר לחשוב, כאילו שזה סיפור כזה מרתק, חחח. אני חופרת כאן על דברים כל כך יומיומיים שאנשים אחרים בכלל לא מתעכבים עליהם. ושוב כתבתי קטע נורא ארוך! הלללו, גיברת! בחייאת זומזום, תרגיעי עם פירוט-היתר והאינטנסיביות, יש נורמות חברתיות שצריך ליישר איתן קו כדי לממש את הפוטנציאל שלך עוד לפני גיל 90! ואני יודעת שההלקאה העצמית שלי היא מתישה ומעיקה ומיותרת! אבל אתם יודעים איך זה אנשים מכורים שחוזרים לטיפה המרה. הממממ, אני מרגישה צורך עז לרדת על עצמי. זה ממש מדגדג לי בקצות האצבעות. איפה השוט שלי? שיטטט, הוא בניקוי יבש).
נד-נד, עלה ורד
הנפילות מלחיצות ומבהילות אותי, אז הנה אני כותבת כדי לשתף ולשפר. לא להישאר עם זה לבד ולהעלות עשן במוח מרוב מחשבות ותקיעוּת. אני רוצה ההפך מתקיעות. אני רוצה הלאה, ועכשיו, להתקדם, להאמין, לחיות. ולהיות פחות תלויה באישורים מבחוץ, להיות פחות מושפעת מהדינמיקה של הסביבה, לא להיות כעלה נידף שמתערער מכל משב רוח. אפשר לנוע ברוח, אפשר לרפרף לפה ולשם, אבל עדיף לא להיסחף לגמרי, להישמט, להיזרק למדרכה ולהימעך שם. לא להתרוקן כל כך בקלות מלגיטימציה להיות קיימת, מזהות מוצקה בעלת נוכחות וערך ומשמעות. לא לגמגם את עצמי ולהתבייש, לדעוך, לנבול, להימחק.
הייתה נפילה לא מזמן, ואז התאוששות יחסית מהירה וימים הרבה יותר טובים, והנה עכשיו שוב נפילה, קצת מבהילה אפילו. חייבת לעצור ולהתעשת. אין סיבה שלא. לא קרה שום דבר. רק המציאות מהדהדת בי, מהדהדת בי. אולי זו הריקנות, הכלום, הוואקום בפנים, שמאפשרים לקולות להדהד כך ולהיזרק במהירות מדופן לדופן, מדופן לדופן, טאחח טאחח טאחחח, די. תתעשתי. הכול בסדר. יש לך דברים משמעותיים לעשות ולהיות. יש לך ערך בעולם. ואת לא צריכה להתאמץ כדי שאנשים לא יברחו ממך, הם לא יברחו. ואם חלק ייעלמו, זה עניין שלהם, וזה לאו דווקא קשור אלייך. וגם אם כן קשור אלייך, ווטאבר. ככה זה, יש הרבה אנשים ששמחים להיות בקרבתך ואוהבים אותך, אבל לא כולם מתחברים אלינו או אוהבים אותנו, וזה בסדר גמור, זה טבעי. זה לא אומר שום דבר פסקני עלייך. פשוט יש אנשים שונים בעולם, במצבים שונים ועם העדפות שונות. וכבר אמרנו, חמודה שלי, אל תשימי את כל הערך והמשמעות שלך בחיקם של אנשים אחרים. זו תפיסה לא מציאותית של עצמך. נכון, אינטראקציה עם אנשים אחרים יכולה להיות מאוד משמעותית, תורמת, מחזקת, בונה, ממלאת. זה חשוב. אבל לא כגורם בלעדי, שמעלה ומוריד מגן עדן לשאוֹל ובחזרה.
וזה כזה אירוני שכדי לתקן את עצמי עכשיו מתחושת התלות הרגשית באחרים, אני כותבת כאן בבלוג, שזה גם בעצם לפנות לאחרים… טוב, יקרה ומתוקה שכמותך (אהבה עצמית זה חשוב, וגם חיבוק עצמי), זה כל כך אנושי וטבעי, הרי אנחנו יצורים חברתיים, רובנו במידה זו או אחרת תלויים רגשית באחרים, לא טוב היות האדם לבדו וכל זה. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידה ומינון.
אפרופו מידה ומינון – תזכרי גם לא לכתוב יותר מדי. בד"כ לאנשים קשה עם הרבה מלל. את עלולה להיות אינטנסיבית מדי, מפרטת מדי. ולחזור על אותו רעיון שוב ושוב במילים קצת שונות ואפילו באותן מילים. אני יודעת שאת רוצה לדייק, אבל אנשים מבינים, ואין צורך להמשיך להסביר עוד ועוד ועוד.
ואפילו אם תקעת עכשיו הרבה חלווה והסוכר רוקד ברייקדנס בדמך התוסס – תעשי נשימות, תירגעי, הכול בסדר. יש לך גוף מקסים ומוח שופע. וחמוקיים משהו משהו, גוטה גוטה, שופרא דה שופרא. הנשיות בהתגלמותה. ובכלל, את יכולה להתפרע כאן בכתיבה כאילו אף אחד לא קורא. זה כמו שאומרים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה. לנענע את העכוז באקסטזה, יופי יופי. לפה ולשם, ושטגדי-שטגדם. הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּה!
שיהיה יום נעים וקל, מלא במשמעות ובאפשרויות. ובשורות טובות. והכי חשוב הבריאות.
יהיה בסדר? עכשיו בסדר?
נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?
מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.
אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).
פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.
כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.
אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).
בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".
(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)
תקופה קשה נפשית
היי,
תודה למי שדואג, תודה רפרפית יקרה על הפנייה והדאגה, חמודה שכמותך.
נכנסתי לתקופה לא טובה נפשית, תקופה קשה, די הגעתי לקצה, ואין כוח לכתוב, וגם ככה אני נוטה ליותר מדי מלל, גם בפוסט הקודם – ובכלל – נכנסתי לפירוט-יתר, וזה סתם מתיש ומיותר, פתאום קלטתי שנכנסתי לתיאור של כל פיפס וזה פשוט לא יעיל ומעכב ומוגזם, ולוקח לי מלא זמן ואנרגיה לנסח כל פוסט כזה על הטיול בחו"ל ואני צריכה לכתוב יותר בכלליות ולסכם את העניין בכמה שורות.
לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל, על מה לכתוב, מה לספר, בלגן בראש, והכול נראה בלגן וכאוס, החיים בכלל, ותחושה שאיבדתי שליטה. הידרדרתי, התערערתי לחלוטין, ורואים את זה עליי.
קשיים בעבודה, ולחצים של חיפוש דירה. גדול עליי. מרגישה שחסר לי ידע בעולם הפרקטי של היומיום, מרגישה חסרת אונים ומבולבלת ואבודה ולא יודעת מה נכון לעשות ומה צריך ומה להחליט ואיך להתנהל, ופשוט איבדתי את עצמי, לא מוצאת את עצמי, לא מבינה מה קורה איתי, לא מוצאת את עצמי אפילו ברמה הבסיסית של שגרת היומיום, מה לעשות ובמה להתמקד ומה קורה איתי בכלל ומה הסיפור של החיים האלו ובמה אנשים מתעסקים.
אבל בימים האחרונים חל שיפור.
זהו בגדול…
והתחלתי כבר לפני חודשיים תהליך של פנייה לטיפול חינם דרך קופ"ח אבל זה פשוט נתקע ולוקח מלא זמן ויש סחבת ובירוקרטיה ואטימות של גורמים במערכת – לא חוזרים אליי ואין עם מי לדבר… למשל – רכזת בריאות הנפש הנחמדה אמרה שצריך מכתב הפניה מהפסיכיאטרית, אני רודפת אחרי הפסיכיאטרית שתיתן לי מכתב – באמצעות פניות חוזרות ונישנות למזכירות הרפואית של הסניף – ללא הצלחה, וכל פעם אומרים לי "היא לא בדקה את הדואר שלה היום", או "הנה עכשיו אני עולה אליה עם הפנייה שלך" – אבל לא שומעת מהם שום דבר לאחר מכן, וכל זה במשך שבועות רבים, עד שאני כבר מותשת ומוותרת, וכשסוף סוף מגיע התור אצלה שקבעתי כמה חודשים מראש – היא מסתכלת עליי במבט אטום ולא מבין ואומרת שהיא לא יודעת איזה מכתב הפניה היא צריכה לכתוב, ושמספיק מה שהיא כתבה בסיכום הפגישה, ואחרי זה עוד מתייחסת אליי כאילו אני הבעייתית כאן, הנודניקית שמתמקדת במכתב ההפניה במקום להתקדם הלאה – כאשר קופת החולים עצמה היא זו שדורשת מכתב הפניה מהפסיכיאטרית! מצב קפקאי מתסכל.
אז אמנם קבעו לי במרפאת בריאות הנפש פגישה ראשונית בלי מכתב ההפניה (בסוף הבאתי הפניה מרופאת משפחה ואת סיכום הפגישה מהפסיכיאטרית, וגם הייתי בעבר בטיפול במרפאה זו אז אולי אין צורך), אבל רק בדצמבר, אז היום פניתי לאיזה מטפל שעובד בתשלום מופחת דרך הקופה. קיבלתי את שמו ממטפלת קודמת שלי, שאין אצלה זמן פנוי מתאים לטיפול עבורי, ואולי טוב שכך, היא הייתה קצת קשוחה מדי ונטולת רגש ולפעמים מעצבנת, אבל גם יעילה בנקודות מעשיות מסוימות ובעידוד האסרטיביות ובניעור ובללמוד לשים זין ולשמור על האינטרסים שלי ולדעת להתנהל בדיפלומטיות אסרטיבית וכו'. המטפל נשמע נחמד והוא יחזור אליי אחרי שיטפל בבירוקרטיה מול קופ"ח.
נחיה ונראה.
אישיוזזזז
השבוע אני ממשיכה לבלות עם הרבה טישיוז יען כי אני כל הזמן מצוננת, ופתאום שוב שיעולים טורדניים, ומה נסגר עם השיט הזה, אבל בכלל לא התכנסתי כאן כדי לכתוב על הטישיוז אלא על האישיוז שלי, ב"ז" הידיעה. אישיוזזזזזז.
טוב, אני יודעת שאני חופרת על זה, אבל זה מה שמעסיק אותי בימים אלו, וחוצמזה כרגע אני לא הולכת לפסיכולוגית, אז אתם צריכים לספוג יותר… (בעצם גם כשהלכתי לפסיכולוגית כתבתי כאן באותה מידה, אז לא משנה… כוננות ספיגה איט איזזזז).
אני מבינה עד מאוד שיש סוויץ' מאוד מסוים שאני צריכה לעשות בראש, יש איזו התאפסות שצריכה לקרות אצלי, התעשתות-רבתי שצריכה להרים (או להוריד, תלוי איך מסתכלים על זה) אותי לאותו מישור עם המציאות היומיומית החברתית הנורמטיבית המאוד נון-שלנטית ולא-חרדתית, אבל האמת היא – שאני לא בטוחה מה זה אומר. אני מסתכלת מהצד. אני באתי מסיפור אחר. מפלנטה אחרת. אני חייזרית בתחפושת. לא, לא חייזרית. אני ילדה שברירית ושוקיסטית שלא מבינה הרבה דברים אבל איכשהו ממשיכה. אני יודעת שיש במשפט האחרון, ובאופן הביטוי שלי בכלל, המון פאתוס, אבל כך אני מרגישה, באמת ובתמים.
אני רואה ושומעת מהצד אינטראקציות בין אנשים אחרים, שיחות זורמות על דא ועל הא, שיחות "נכונות", למשל על ענייני עבודה (שאני לא מבינה בהם ואין לי הרבה מה לומר בנוגע אליהם), על החיים הרגילים, על לא יודעת מה. ואצלי, לעומת זאת, זה אחרת. אני פשוט לא יכולה לדבר "נורמלי" כמו האחרים. קשה לי להסביר… קשה לי להשתלב, תמיד הייתי אאוטסיידרית, עוד מימי גן טרום-חובה, עוד מההתחלה… תחושת הנפרדוּת, השונוּת, חוסר ההשתלבות – זו חוויה מאוד בסיסית ומכוננת אצלי, שאני זוכרת מהרגעים המוקדמים ביותר של חיי. מגוחכת, פתטית, מוזרה.
אז השבוע שוב הבוס אמר לי דברים שהמשיכו את תנועת הצ'יקמוק בעומק הלב שלי, כמו פטיש אוויר עשוי מרשמלו (אני לוקחת אחריות מלאה על המטאפורה הצ'יזית).
השבוע היו ימים עמוסים ומטורפים בעבודה. תקופה כזאת. רצה מדבר לדבר. פרויקטים גדולים שדוחים זמנית את ההתעסקות במשימות הקטנות יותר המצטברות בינתיים.
הייתי בדרך לפגישה, אפילו קצת איחרתי בכמה דקות והייתי לחוצה לצאת, ורגע לפני שיצאתי מהמשרד הוא פתאום קרא לי למשרדו ושאל אותי: "אור, איך הולך לך כאן? איך את מרגישה כאן?". עניתי שנעים לי כאן, ושיש דברים במסגרת התפקיד שלי שטרם יצא לי לעשות ושאכיר בהמשך, ולמה הוא שואל. הוא אמר שהוא פתאום קלט שאיך שהגעתי "צללנו" מייד לענייני העבודה בחודשים האחרונים, ולא יצא לו לשאול אותי. הוא התנצל שהוא שואל את זה ככה ספונטנית ב"שיחת מסדרון" כזו ולא בצורה מסודרת. הוא אמר לי במבט רציני משהו כמו: תדעי שכולנו מאוד אוהבים אותך. והוסיף בחיוך משהו כמו – אני אולי לא אמור להגיד לך את זה, אבל כל הצוות מאוד אוהב אותך – X, ו-Y ו-Z, כולם אומרים לי דברים טובים עלייך. ובשבילי זו הקלה גדולה שסוף סוף יש איתי מישהו שמפעיל חשיבה, זה מאוד עוזר לי, את באמת ממש נכס.
כל פעם מחדש אני מופתעת לשמוע את הסופרלטיבים האלו, כי אני מרגישה שאני בכלל לא עושה משהו מיוחד, אלא אפילו להפך – שאני לא יודעת מספיק ולא עושה מספיק ושיש דברים רבים נוספים שאני אמורה לעשות ולא עושה. שאני עושה את הדברים הבסיסיים, נתקעת כהרגלי על הדברים הקטנים, ושאני בכלל לא מנהלת, זה לא ה-comfort zone שלי (טוב, ביננו, זו לא חוכמה – כל מה שמחוץ לבית הוא לא ה-comfort zone שלי).
עניתי תודה, ושאני שמחה לשמוע ושאני מעריכה את זה, ושגם לי מאוד נעים עם כולם. שמרתי על פאסון ענייני, תוך כדי שהשיחה עשתה לי פאנלים בלבלב מרוב התלהבות מהחיים, והייתי נורא לחוצה שאני מאחרת לפגישה, ולא היה לי נעים להגיד לו שאני צריכה ללכת – ולמה שבכלל אקטע שיחה כזו מסעירה – ובתוכי הדהדה האמירה "אוהבים אותך", שהעדפתי לתייק באיזו ארונית צדדית כדי לא לאבסס עליה יותר מדי. רק 200 פעם ביום, וממש לא טריליון.
הוא שאל אם אני שלמה עם ההחלטה לעזוב את העבודה הקודמת ולהתחיל אצלם. כמובן שהוא לא יודע דבר וחצי דבר על הרקע לעזיבה… עניתי לו שכן, ב-117%… אחחחחח, הוא לא יכול אפילו לתאר לעצמו את ההקלה שאני חשה במעבר… הם חושבים שעזבתי מקום יוקרתי ונחשב לטובת מקום פחות מעניין. חחחחח, אין להם מושג. אני מרגישה שאני עכשיו בבית הבראה לעומת החרא שהיה קודם. שאני מתאוששת מהלחצים הנפשיים שהמקום הקודם עורר בי בשנתיים האחרונות שלי שם.
התגובה שלי הייתה מאופקת ומנומסת, כשמה שבאמת רציתי לעשות זה לחבק אותו ולהגיד לו שאני גםםם אוהבת את כולםםםם שםםם ושאני רוצה שהם יהיו המשפחה שלי לנצחחחח, ושהוא יהיה האבא המאמץ שלי, או לפחות שהוא יעשה לי שיחות כאלו פעם בשבוע.
אני מבינה שכרגע המשימה שלי היא להרגיע ואף איכשהו להעלים את ההתאהבות הילדותית הזו שלי בו. ככל שעובר הזמן הוא יותר ויותר מוצא חן בעיניי, מוקסמת ממנו. בטח משליכה עליו תועפות של אישיוזזזז. מלאאא אישיוז כמו זזזזבל. יש מלא אותיות "ז" בפוסט הזה.
עם נשים מרגישה הרבה יותר בנוח מאשר עם גברים. תמיד זה היה ככה. דימוי עצמי נמוך, רגשי נחיתות, חוששת "לכפות" את הנוכחות המגוחכת והמסורבלת שלי עליהם, יודעת שאני לא אובייקט אטרקטיבי עבורם, לא נעים לי עבורם. ואם זה מישהו שמעורר בי רגש – הקירבה אליו בכלל מבלבלת אותי. אני נאלמת. קטע דפוק פתטי טינאייג'רי. למה לא יכולה לתקשר כמו אנשים נורמליים. סוחבת את טראומות הילדות ובית הספר.
אז עד שתגיע אותה "התעשתות-רבתי" מיוחלת, אמשיך לי בינתיים בשגרת ה"התעטשות-רבתי" הנוכחית שלי. גם זה סוג של משהו.
יש כל מיני סוגים של משהו-ים:
אישיוז, טישיוז, debilitating void. ידיים יפות של גבר חמוד שאומר לי בעיני puppy מלאות טוב וחום וחיבה "כולנו אוהבים אותך" עד שבא לי לדפוק את הראש בקיר. התלתלים היחסית בסדר שפתאום יש לי בשיער בערב אחרי המקלחת, ואיך שפתאום נראה שהוא אפילו קצת מסתדר, ואז רגעי האימה האלו למחרת בעבודה כשאני הולכת לשירותים ומהמראה ניבט אליי שיערי ההמום חסר הצורה התקוע בשלל זוויות קומיות מביכות (כרגיל). אנחת השלמה. השירים המיוחדים שהספוטיפיי פתאום זורק לעברי. הידיעה ששוב פעם אני צריכה להיגמל משוקולד כדי שהדינמיקה תבוא בגופי ובנפשי. כדי שהפאקינג ג'ינסים הצמודים ההם פאקינג יעלו עליי והפאקינג תחת החמוד שלי יעביר מסרים תת-הכרתיים לבוס הפאקינג חמוד שלי. אבל הפחד לשלוף את אצבע השוקולד מהחור בסכר, וכל הריקנות האדירה שתציף את כולי, כשארגיש את הסובייקטיביות חונקת אותי בכלום שלה.
תתעשתי
הבוס כבר קורא לי בכינוי החיבה (שהוא המציא) אורצ'וק (כמובן בשימוש בשמי האמיתי ולא ב"אור"), שזה כבר המיס לי את לב החמאה הרעב שלי, ואני כל הזמן במאבק לא להרגיש לידו כמו ילדה מפגרת שמתרגשת מכל מחווה של חיבה. ויש יותר ויותר כאלו מצדו, וזה קשה לי. בכלל קשה לי עם מחמאות, ואם אומרים לי משהו כזה, אני ממלמלת או מתבדחת ומתחמקת באלגנטיות (או במבוכה) מהסיטואציה, אבל בפנים הלב שלי מפרפר בהתרגשות, פעימות קטנות של אושר נדיר.
והיום הוא אמר לי "כל הכבוד!" על משהו שמבחינתי היה משהו ממש קטן, ולא הבנתי מה הוא כל כך מתלהב, ואז הוסיף, כאילו חצי בינו לבין עצמו, מין מלמול של התפעמות כזאת בנוסח "לא רק זה, בכלל, את משהו…". וברחתי מהחדר במבוכה. מה פה קורה פה? מה הקטע? מה ה-catch? וזה מכעיס אותי, למה הוא עושה לי את זה, למה המחמאות, למה לעורר בי את מפלצת הרגש הרעבה, שהצלחתי לאחרונה להשתיק לכדי מצב צבירה אופרטיבי-פרקטי. נו, תראה מה עשית, עכשיו אני רוצה שתהיה אבא שלי ושתחבק אותי ותאהב אותי המון ולנצח וזה. יופי לך. ואז פתאום אני תופסת את עצמי – טוב, תתעשתי, תרגיעי, קצת נסחפת, אפשר לחשוב, אז נותנים לך פידבק חיובי ומביעים כלפייך חיבה. זה לא דרמטי, זו אינטראקציה נפוצה נורמלית ביחסים חברתיים חמים ונעימים בין בני אדם, לא צריך לקחת קשה כל הבעת חיבה והערכה ולהפוך לשלולית דבילית מוצפת רגשית.
לפני כמה ימים התייחסתי לאיזו תשובה ששלחתי לו בווטסאפ לשאלה שהוא שאל אותי בענייני עבודה, ואמרתי בצחוק "ההודעה החופרת ששלחתי לך" (כי היא הייתה ארוכה), והוא מייד הזדעק ואמר שמה פתאום, אין כזה דבר, מה פתאום חופרת, שאני אף פעם לא "חופרת", ושלא אגיד את זה, אנחנו ביחד מנהלים את המקום, אנחנו עובדים יחד, אנחנו צוות, וכאלה דברים. וכל הזמן הוא ככה – אם אני רק מתקרבת לסגנון של אפולוגטיקה, הוא מייד עוצר אותי לא ללכת לכיוון הזה. גאאאד, אני רוצה שהוא ייתן לי פקודות סמכותיות ואחרי זה יגיד לי כמה שאני ילדה טובה (מכחישה כל קשר למשפט האחרון, פרצו לי לבלוג טרולים סמכותיים).
היום היה יום של תחושה פחות טובה בעבודה. בכלל, הימים האחרונים. יש עליות וירידות במצב הרוח. תלוי בין השאר בהספק היומי בעבודה. התחילה תקופה נורא עמוסה בעבודה, ויש הרבה הפרעות מאנשים שפונים בעניינים שונים, ומושכים את תשומת הלב שלי מפה לשם ומבקשים דברים, כנראה לא כולם בתחום אחריותי ואני צריכה יותר להגיד "לא", לשים גבולות, ולא להיות נחמדה מדי. אני לומדת עם הזמן. אבל כעת הימים האלו והאנשים האלו כבר שיגעו אותי וגרמו לזה שאני מתמהמהת עם כמה מטלות חשובות דחופות שלא הצלחתי להתרכז בהן בשקט ולהתקדם איתן בגלל כל הבלת"מים והבקשות, ויש כמה פרוצדורות שעדיין לא ברורות לי, ובאיזשהו שלב ביום המוח שלי נהיה עיסה וכל מה שבא לי זה ללכת הביתה לאורגיה עם בן וג'רי (בוצע, אגב. בצק עוגיות. העוגיות היו ממש שרלילות).
אז אני מרגישה די רע עם עצמי ביחס לעבודה, ובכל זאת הוא מלא מחמאות כלפיי, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
?Please Sir, may I have some more
בטח כלפי חוץ אני נראית שוקיסטית רגישה מדי שנתקעת על דברים קטנים. לא אכפת לי, אז אני שוקיסטית גאה. בשם כל השוקיסטים באשר הם, מותר לי להיות בשוק מהחיים, כמה הנאות כבר נשארו לנו. לפחות הזכות להישאר באותו שוק מהרגע שבו הגחתי מרחם אמי אל העולם האבסורדי הזה.
אגב, אני בטוחה שאנשים רואים אותי באופן שונה לגמרי ממה שאני מעידה על עצמי כאן.
גם העובדת שאני ממונה עליה מלאה מחמאות כלפיי, היא מאוד אוהבת אותי – ואני אותה. אבל גם כאן קשה לי. די בהתחלה היא כתבה לי בווטסאפ שהיא כל כך שמחה שזו אני שהגעתי אליהם לתפקיד הזה (היא מאוד סבלה מקודמי בתפקיד והייתה בדיכאון במשך כל תקופת עבודתו הקצרה שם), והוסיפה אימוג'י מלא אהבה. מרוב שלא ידעתי איך להגיב והתלבטתי, לא הגבתי בסוף בכלל.
זהו, מחר צפוי יום שקט יותר בעבודה. אעביר את היום לאט לאט במילוי המטלות, ומקווה שאתקדם וארגיש הקלה. וחוצמזה, כולה עבודה. אני ממש לא צריכה להילחץ, וכדאי שאחזור לגישה הרגועה והאדישה יותר שהתחלתי איתה. יותר בריא.
אור בשולי הענן 