היום

היה יום טוב בלימודים, שזה המשך מגמת הטוב מאתמול. אך בשני השיעורים האחרונים קצת התערערתי מתחושה שאמרתי דברים שעדיף היה שלא אומר או שאמרתי בצורה מוזרה ושהסתכלו עליי מוזר ושהבכתי את עצמי ושהיה שקט מדי אחרי שאמרתי דברים מסוימים, כאילו לא יודעים מה להגיד. הקראתי בשיעור משהו שכתבתי בצורה מצחיקה, אבל הייתה דממה ואף אחד לא צחק, פדיחה 😅. מצד שני אני גם מקבלת פידבקים חיוביים ומחזקים. אז כבר לא יודעת מה בראש שלי ומה לא. התבטל לנו שיעור אז ספונטנית הלכתי עם עוד שלושה חברים מהכיתה להסתובב ולשבת איפשהו. והיה כיף. והשיחה זרמה. והרגשתי לגמרי חלק מהחבורה, שזו תחושה לגמרי נדירה אצלי ולא מובנת מאליה. פתאום הרגשתי נורמלית. פתאום הרגשתי כמה כיף וקל יותר יכול להיות. והיה מעניין ומרגש להכיר את האחרים יותר לעומק. כאמור אח"כ התחושה הזו התערערה ופתאום הרגשתי קצת אחרת ומוזרה ולא מסונכרנת עם הסביבה. וככה זה נע אצלי כל הזמן, תחושה של חוסר יציבות רגשית. ואני לא בטוחה מה נכון. אבל אני מנסה לא לתת לתחושת ההתערערות לנצח, אלא להמשיך הלאה כרגיל בלי להיכנס לסרטים ביזאריים של דייוויד לינץ'. כי כל כך חבל לי לוותר על התחושה הטובה, היציבה. אתמול בבית הצלחתי לכתוב דברים ולהגיש, דברים שחשבתי שלא אצליח לכתוב, והנה בכל זאת. אז הייתה תחושה טובה ופרודוקטיבית.

אז היום הצעתי בצחוק לאחת מהחברות בכיתה שאאמץ אותה בתור דודה שלי ונראה לי שזו שוב היסחפות רגשית שלי, שאני יותר מדי מביעה אהבה או לא יודעת מה, או לוקחת אנשים יותר מדי ללב, ושאולי לא מקובל להגיד דברים כאלו. אני רוצה לאמץ אנשים חמודים וטובים. גם לאמץ אותם פיזית אליי בחיבוק וגם לאמץ לתוך חיי. אני רוצה שהאיש הזה שכתבתי עליו כאן בפוסט קודם, שהוא סוג של דמות טיפולית רשמית ש"מטפלת" בי, אני רוצה שהוא יהיה אח שלי ויהיה איתי כל החיים. הוא מקסים ממש. טוב, אולי זאת הפרסונה ה"טיפולית" שלו. אני מקווה שבחיים האמיתיים הוא פּוֹץ ושמוק, ואז אני לא מפסידה שום דבר. אני גם מקווה שהוא הומו. יש מצב. נורא בא לי לשאול אותו אבל נראה לי שזה לא יהיה במקום, אפילו שאנחנו באותו ראש וצוחקים ומדברים נורא לא רשמי. כשהתחתנתי הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן בשנה הבאה, וזה הפתיע אותי כי ההתרשמות הראשונית שלי הייתה שהוא הומו. אבל בעצם הוא יכול גם להתחתן עם גבר…
אני רוצה שהחברה העדינה הזאת מהלימודים תהיה דודה שלי או אחותי הגדולה ותלמד אותי יוגה. היא גם המליצה לי לצבוע את השיער בצבע יחסית טבעי שהיא משתמשת בו, אבל נראה לי שאשאר עם המראה הטבעי. בכל מקרה, אם לצבוע את השיער, אז אני רוצה שהיא תצבע לי. ונבלה ביחד. כמו משפחה.

בעבודה הראשונה שלי אחרי התואר הראשון, היה לי בוס חמוד והיה שם גם מישהו קשיש. החלטתי שהבוס הוא דמות אבא והקשיש הוא דמות סבא וככה הייתה לי משפחה בעבודה.

נראה לי שמתרחשת אצלי דינמיקה של אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים שלאחריה מגיעה אכזבה בלתי נמנעת.
ושזה שחזור דינמיקת היחסים עם אבא שלי.

לאהוב

נכון לאהוב זה טוב?
לאהוב זה טוב.
כשהלב נמס והופך לשלולית.
כשנורא בא לשלוח יד ולצבוט בעדינות בלחיים החמודות,
או לגעת בידיים היפות, העדינות.
לצלול לתוך עיניים טובות מאירות בוחשות בבטן שכשוכים.
ואם יש בזה רומנטיזציה ואידאליזציה וקצת ניתוק מהמציאות, אז יש.
אז אפשר להכניס את כל המציאות לתמונה, אז מה.
זה בריא להסתכל למציאות בעיניים.
לאהוב זה טוב.
גם כשזה מתנפץ בתהליך ההתפכחות.
מתי אהבה הופכת למחשבה אובססיבית?
יש סקאלה כזאת?
יש לאהוב יותר מדי?
ולמה זה קורה?
בגלל חסכים?
ואולי גם אם ממש מנסים ומודעים ויודעים ומסתכלים מבחוץ ופרופורציות ומציאות וזה – אולי גם אז אי אפשר להימנע מלהיפגע, בכל זאת? גם אם הצד השני הכי מקסים ומתחשב ואוהב שבעולם. כי הכול כזה עדין ושברירי ורקפת רמוסה.
ופתאום מי שחשבנו שהכי עדין ומקסים ואכפתי ומתחשב שבעולם – פתאום הוא עלול לשנות פניו ולברוח מאיתנו ולהתרחק, פתאום זר, ומה זה אומר עלינו, האם אנחנו עד כדי כך?

ימים מוזרים

יוצא שאני כותבת כאן לרוב בשעת מצוקה, אבל לא רק. בזמן האחרון היו ימים טובים יותר ורציתי לכתוב כאן לתעד גם ימים טובים, אבל לא הספקתי 🙂

חטפתי כנראה איזה וירוס ממיליון הווירוסים המשייטים להם בקרבנו, והחל מהלילה בין רביעי לחמישי בשבוע שעבר לא הרגשתי טוב – קצת כאב גרון, הצטננות והרגשה כללית חלשה, אבל לא משהו דרמטי. אז נחתי בבית. בשישי בבוקר עשיתי ליתר ביטחון בדיקת קורונה ביתית ויצא שלילי.

ביום שני הרגשתי יותר טוב והלכתי ללימודים. ממש לא רציתי להפסיד אותם, ונהניתי. אם כי עדיין לא חזרתי לגמרי למיטבי. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה באותו אחה"צ-ערב לאיזשהו פסטיבל אורות לחנוכה, שנשמע לי כמו אירוע למשפחות עם ילדים קטנים, וגם אמרתי לה שנראה לי שזה יהיה כך. אבל מכיוון שאני בקושי נפגשת עם חברות, ויש מין החלטה טיפולית כזאת שלי להיפגש יותר עם חברות ולעשות דברים בחוץ, והיה יום יפה ונעים, החלטתי להצטרף, הרי העיקר הוא הזמן שלנו ביחד. נורא התלבטתי כי האינסטינקט הראשוני שלי היה שכדאי שאחרי האוניברסיטה אחזור הביתה לנוח כי הגוף שלי עוד מתאושש מהמחלה. אבל הרבה פעמים אני "מתחמקת" מסיטואציות חברתיות ובורחת הביתה, אז החלטתי לא לעשות זאת הפעם. בדיעבד כמובן צדקתי וההליכה למקום הזה התבררה כטעות.

כשהגענו היה ברור שזה אירוע בעיקר לילדים, אבל חברתי התלהבה ונהנתה ולא רציתי לבאס אותה וזרמתי. היה שם רועש מאוד, וזה ממש הפריע לי, מלא מוזיקה רועשת ממוקדים שונים, אבל זה היה בחוץ ואמרתי לעצמי שזה לא מקום סגור אז לא נורא ונסתובב קצת. והיא דווקא אהבה את ההמולה. אמרה לי שזה עושה לה טוב לצאת לאירועים כאלו. ישבנו לשתות באיזו מסעדה בחוץ, והרעש נורא הפריע לי. לא היה לאן לברוח. אמרתי לה שזה מפריע לי ונראה היה לי שהיא חושבת שאני מגזימה ושביאסתי אותה. בתוך המסעדה לא היה מקום. חשבתי לעבור למקום רחוק יותר אבל זה לא היה כזה משנה, הכול היה רועש. בסוף ויתרתי ואמרתי לעצמי שאם זה לא מפריע לה, אולי זה גם לא צריך כזה להפריע לי, ולשם שינוי שאזרום ואהנה בלי לדאוג כל כך הרבה. דיברנו ובקושי יכולתי לשמוע מה היא אומרת.

וכמובן כל זה היה טעות מצדי. ואני לא מבינה איך שוב פעם נפלתי בטעות הזאת, אחרי שחטפתי טנטון באוזניים מהופעה לפני כ-18 שנה, וכל כך סבלתי מזה בזמנו למשך זמן רב, גם פיזית מהרחש באוזניים וגם נפשית מהחרטה האובססיבית על שלא שמתי אטמי אוזניים ועל שנשארתי במקום שהרעש בו היה בדציבלים כל כך מטורפים שפשוט הייתי במצוקה. עם השנים הרחש נרגע, או שאולי פשוט התרגלתי אליו. בכל מקרה – הוא הפך לעניין זניח לחלוטין שכבר לא שמתי לב אליו ולא הטריד אותי. ומאז נזהרתי כמה שיכולתי ולא הייתי במקומות רועשים, ובמידת הצורך שמתי אטמי אוזניים. הבנתי ששילמתי מחיר גדול מדי על ה"לא נעים" הזה, על החשש שיחשבו שאני מוזרה אם אפגין מצוקה מהרעש או רגישות-יתר לרעש או אם אשים אטמי אוזניים. כמובן שזה פשוט לא נכון, והרעש באמת מוגזם וגורם להרבה אנשים טנטון, אבל לפעמים לומדים מהניסיון ואנחנו חכמים רק בדיעבד. אז כל זה כבר היה מאחוריי – האירוע, הסבל, הלקח, תהליך ההשלמה והלמידה והרגיעה ולא תיארתי לעצמי שאכניס עצמי שוב למצב כזה.

כשחזרתי הביתה התבררו שני דברים:
האחד – הרגשתי חולה יותר – הגרון וההצטננות. היה שם ממש קפוא, צינה כזאת, אז אולי בגלל זה, ואולי זה היה קורה גם אילמלא נסעתי לשם, אולי הוירוס היה תופס כזה כיוון של החמרה בכל מקרה, אי אפשר לדעת.
הדבר השני – הרחש באוזניים התגבר ממש. ידעתי איזו סכנת מצוקה ומשבר נפשי יש כאן, וסירבתי להיכנס למצוקה, והעסקתי עצמי בדברים, אבל כמובן כל הזמן אורבות המחשבות המציקות – למה לא הלכת משם? למה לא אמרת לה שאת פשוט לא יכולה להיות שם? זה היה סתם אירוע דפוק, ממש לא שווה להקריב את הבריאות הפיזית והנפשית על זה. למה פקפקת בעצמך ובשיפוט המציאות שלך? למה את כ"כ חסרת ביטחון וחוששת שיחשבו שאת מגזימה, מוזרה ולא כיפית? אבל אני יודעת ששום דבר טוב לא יצמח מהכיוון הזה, רק סבל.

אני פוחדת מרגרסיה, זה כמו סוג של back to square one, וכל כך הרבה יותר טוב לי עכשיו בתקופה הזו בחיי, זה כל כך מיותר עכשיו, כל כך חבל, למה הבאתי על עצמי את זה…

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מקווה שהרחש הזה יירגע ויחלוף כמו שהרחש עבר גם בזמנו. אבל אולי ככל שנחשפים יותר יש יותר סכנה שזה לא יחלוף כי הנזק מחמיר ומתקבע? נקווה שלא. נקווה שפשוט יעבור. ושתוך כמה ימים או גג שבוע-שבועיים כל זה יהיה כבר מאחוריי ולא יעסיק אותי.

בלילה האחרון פתאום המצב הבריאותי שלי הידרדר. התקשיתי נורא לנשום, בקושי הצלחתי, התנשפתי, הרגשתי שהריאות שלי מתקשות לתפקד, מתכווצות ומתנפחות במאמץ כמו מפוח מקולקל משתנק, כמו שקית ניילון רפויה, והלב דפק במהירות מסחררת. בבוקר זה הידרדר והרגשתי שאני על סף עילפון. אף פעם לא היה לי דבר כזה וזה נורא הלחיץ אותי. עשיתי עוד בדיקת קורונה ביתית ויצאה שלילית. הצלחתי קצת להתאושש והבאתי עצמי לקופ"ח. רופאת המשפחה שלי בדקה אותי והמדדים יצאו בסדר, חוץ מלחץ הדם שקצת חרג, ובד"כ יש לי מושלם, אבל אמרה שזה כנראה בגלל המצב הזה של ההתנשפויות. גם בדקה עם סטטוסקופ ריאות ולב ואמרה שנשמע בסדר. נורא מוזר. בסוף זה לאט לאט נרגע, אבל לאורך היום עדיין הלב דפק יחסית מהר. היא רק נתנה לי תרופה להוצאת ליחה (ראולין) כי אני מרגישה שתקוע לי בחזה גוש ליחה. לקחתי כבר 3 פעמים וזה לא כל כך משפיע.

גם בן זוגי לא מרגיש טוב, וגם הרגיש מועקה בחזה וקושי לנשום, אבל לא בצורה קיצונית כמו שאני הרגשתי. אז אולי זה וירוס נשימתי כלשהו. בכל מקרה, הרופאה לא ממש ידעה להגיד לי מה זה. היא אמרה שאולי בלילה הליחה הקשתה עליי לנשום וזה הכניס אותי להיפר-ונטילציה.

אז אני מקווה שהכול ישתפר.

יש לי גם איזו מצוקה רגשית שקשורה למישהו שיש לי איתו סוג של קשר טיפולי (לא פסיכולוג, משהו אחר) והוא עושה לי קצת סמטוכה ברגשות המשתוללים שלי ונראה לי שאאלץ להחליף למישהי אחרת, אישה. מלכתחילה הופתעתי שהיה מדובר בגבר ולא באישה. אני מקבלת את השירות במסגרת מערכתית מסוימת, ואפילו לא שאלו אותי אם יש לי העדפה לגבר או אישה. יש לי קושי בעניין הזה, ואישיוז למכביר. הייתי אמורה להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי על זה אבל לא הספקנו. והשבוע לא הייתה לנו פגישה כי הייתי חולה ובשבוע הבא לא תהיה פגישה כי היא לא יכולה.

מגמה

לא מבינה מה באמת
הדברים משתנים תדיר
אולי אני ריקה
או גדושה מדיי
אני שמה לב למגמה
אני מתבוננת בה
כנראה הגיע הזמן לכייל אותי
כי נתקעתי על מגמה
על מגמה

התעוררות

לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.

אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…

חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.

התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.

בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.

כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר

כבר הרבה זמן לא נפלתי כך, קצת איבדתי שליטה.
זה קצת מפחיד אבל יעבור. קצת יותר מהרגיל.
זה גם המחזור, תמיד משפיע ככה, והפעם ביג טיים.
מקווה שאפשר לתקן מקווה שאפשר לתקן.
יש דברים שאי אפשר לתקן. למשל משפחות מסוימות.
ואיך אפשר להביא ילד לעולם כזה, איך אפשר.
אתה דווקא תהיה אבא כל כך חמוד, ואני רואה את עומק התשוקה והאהבה האינסופית בעיניים הטובות שלך.
נורא רוצה להביא איתך ילד לעולם, אנחנו אבא ואמא חמודים נהיה, כמובן שגם יש צרות והמציאות היא לא כמו הפנטזיה, אבל כמו שאמרת אנחנו כבר מפוכחים באים לזה. נתמודד. אבל אוי, שלא נפשל, ואוי, שלא אגלה שצדקתי כל הזמן הזה.
זה פרי האהבה שלנו ויש הרבה אהבה.
אבל הנה עכשיו למשל אני בצד אחר של המציאות אני בעולם אחר אני בסוג של גיהנום נפשי, אולי נסחפתי, אבל גם המחזור משפיע, אם לא בעיקר. אני לא מבינה מה קורה איתי ואיפה כולם.
אני לא מבינה מה זו המשפחה הזאת ומה קורה בתוכה ולאן כל זה בכלל מוביל.
ממש לשומקום, אני רואה איך זה מוביל לשומקום.
אני לא מתכוונת אליי ואליך אני מתכוונת למשפחה שלי שבאתי ממנה שנולדתי אליה, מתכוונת לאבא אמא וזאתי מה קוראים אותה אחותי הגדולה. ואחותי הקטנה אני אוהבת אבל יותר מדי דואגת ואני לא עושה מספיק אני אכזבה.
אני מתכוונת עכשיו ממש מרגישה את הדיכאון, הרבה זמן לא הרגשתי ממש דיכאון כהלכתו סלעים כבדים יושבים על הסרעפת עוצרים את החיים כולם פתאום רחוקים ושונים ממני, אני לא שייכת לשומדבר, אין לי ערך לקיום שלי אין כלום לא משנה. בטן גדולה.
יותר היו למשל דאגות חרדות, דיכאון הרבה זמן לא ביקר ככה וכל האכילה הכפייתית הזאת לא נגמרת רק עוד ועוד מה זה, עד ממש לאחרונה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה והאוכל היה משהו אחר, עכשיו פתאום נסוגותי עשרים שלושים שנה לאחור מה זה פה מה פה קורה פה, איפה את, נעלמת נמעכת מה זה אולי כל זה היה אשליה.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
מה את עושה? עם הזמן שלך מה את עושה איך ממלאת את היום את הלילה, חלומות מוזרים מאוד.
זה לא בגלל הורדת המינון זה לא בגלל זה אני יודעת, זה בעיקר המחזור.
גם הקרסול איכזב בניסיון הליכה מבינה שייקח עוד הרבה זמן להשתקם. וגם כאבי גב תוקפים כבר כמעט שבוע יושבים סלעים בקרקעית שלי סדקים משקל סלעים ובסך הכול בקלות מתפקעים החיים כמו זרדים מתפצחים יושבים למטה עייפים, נכנעים. עכשיו אתה שקט פתאום, עכשיו פתאום אומר כל מיני דברים, שנמצאים בקצה של החיים. אתה בכלל לא יודע, אתה בעצם יודע המון, אתה לא מה שחשבתי אף פעם לא תהיה מה שצריך. אתה בכלל לא מתעניין בי אני ספח. אבל עכשיו מחלה רצינית עליך פתאום הכול משתנה ולא משתנה בכלל. אולי אני לא קיימת אם אתה מתייחס אליי כאינרציה של משהו מפעם, ממשיכה להתקיים איפשהו אבל קיום לא חשוב לא משתלב בשום דבר.
התחלתי לדבר שטויות כנראה התפרקת תודעה מתקטנת קטנה קטנה נעלמת אין הצדקה אין מה להגיד על מה אתם מדברים.
בכי בכי בכי קלישאה דמעות עיניים מתהפכות בלילה רואות לתוך.
אני לא זוכרת את עצמי הייתי משהו אחר היו בי כמויות של שבילים עכשיו כלום.
אני כלום וסליחה.
ומה איתך? גם אתה נעלמת. מה זה בכלל לא מבינה, מי אתה ואיך אני נשזרת לעומתך, בתוך מה.
אני רואה בבהירות חדה איך שאני מפורקה, אני ממש רואה את הערמה נזרקת לחור נפער בבטן עד שישתלט על כולי.
אתם רואים אותי? אני לא רואה את עצמי.

יש נפילות ויש נפילות

(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)

*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.

‏*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם ‏האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר ‏הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן ‏סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה ‏בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין ‏אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.

חלק 1 – הלימודים

ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.

אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.

חלק 2 – הידיד

בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.

קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.

ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.

אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).

אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.

חלק 3 – אישיוזזזזז

למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.

הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.

חלק 4 – הנפילה

נחזור ליום חמישי –

יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.

הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול ‏הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג ‏to fall in love‏, ולמה בחרו ‏דווקא את הפועל ‏to fall‏. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט ‏מניסיון העבר… ‏

אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או ‏לפחות עד המוות.‏

בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.

חלק 5 – הדרך הביתה

הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.

בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.

חלק 6 – הסופ"ש

למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.

חלק 7 – האורתופד

בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.

הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים ‏במהלך משחק.‏ יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ‏ממשפחת ‏SSRI‏), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם ‏אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – ‏NSAID‏ (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. ‏גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי.‏ יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.

הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.

מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.

אחרון ודי – סיכום

דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.

מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.

בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים ‏בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ‏ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.

2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?

תחושות משונות

אני מרגישה רע עם עצמי. ממש. קשה לי להסביר. נראה לי שאני ממש, אבל ממש, ביקורתית מדי כלפי עצמי, בצורה קיצונית וקשה. התחלתי לכתוב איזשהו פוסט לספר על כמה דברים, ובעיקר על דרמה פנימית שלי, ופתאום זה היה נראה לי פתטי, מביך, ילדותי, מפגר (אני יכולה להמשיך עם עוד שמות תואר לנצח) ולא קשור לשום דבר, בטח לא למציאות. פתאום זה נראה כזה non-issue שאין מה לכתוב עליו או להתעכב עליו, אבל שאני נתקעת עליו ומכבירה עליו יותר מדי מילים (בלשון העם – חופרת). הופכת non-issue ל-issue. ואלוהים במה אני מתעסקת, על מה אני מבזבזת את אנרגיית החשיבה ואת הזמן שלי, יכולתי לעשות דברים פרודוקטיביים במקום זה. פתאום זה היה נראה לי פשוט כמו סתם עוד התגלמות אחת מני רבות של המוח האובססיבי שלי, עוד נושא שיותר מדי מעסיק אותו, ולא משהו לגיטימי או מעניין או בעל משמעות בעולם האמיתי. אבל בהחלט משהו שאני צריכה לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי.

לפני כמה שנים גם כתבתי כאן על משהו דומה ובתגובות מישהי כתבה לי שזה נשמע כמו כתיבה בסגנון young adult, יעני טינאייג'רי, ספר לבני הנעורים, גיל ההתבגרות. זה היה לי קצת כמו סטירה לפרצוף – לא ידעתי שאני נשמעת כמו מתבגרת חופרת וחבל לי שזה כך. השיקוף שקיבלתי הראה לי איך אחרים רואים אותי – והבנתי שכשאני חושפת את עולמי הפנימי בפני אחרים, אני עלולה להביך את עצמי. שהעולם בחוץ עובד אחרת, וכנראה לא הייתי בבית הספר באותו יום שבו לימדו את החוקים (בטח הברזתי ונשארתי בבית כי היה לי קשה עם העולם ועם האינטראקציה החברתית, כפי שקרה הרבה פעמים).

אז בסוף רק כתבתי את ארבע המילים בפוסט הקודם.

שוב לילה לבן + מחשבות על הורות


זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).