יהיה בסדר? עכשיו בסדר?

נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?

מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.

אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).

פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.

כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.

אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).

בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".

(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)

תקופה קשה נפשית

היי,

תודה למי שדואג, תודה רפרפית יקרה על הפנייה והדאגה, חמודה שכמותך.

נכנסתי לתקופה לא טובה נפשית, תקופה קשה, די הגעתי לקצה, ואין כוח לכתוב, וגם ככה אני נוטה ליותר מדי מלל, גם בפוסט הקודם – ובכלל – נכנסתי לפירוט-יתר, וזה סתם מתיש ומיותר, פתאום קלטתי שנכנסתי לתיאור של כל פיפס וזה פשוט לא יעיל ומעכב ומוגזם, ולוקח לי מלא זמן ואנרגיה לנסח כל פוסט כזה על הטיול בחו"ל ואני צריכה לכתוב יותר בכלליות ולסכם את העניין בכמה שורות.

לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל, על מה לכתוב, מה לספר, בלגן בראש, והכול נראה בלגן וכאוס, החיים בכלל, ותחושה שאיבדתי שליטה. הידרדרתי, התערערתי לחלוטין, ורואים את זה עליי.

קשיים בעבודה, ולחצים של חיפוש דירה. גדול עליי. מרגישה שחסר לי ידע בעולם הפרקטי של היומיום, מרגישה חסרת אונים ומבולבלת ואבודה ולא יודעת מה נכון לעשות ומה צריך ומה להחליט ואיך להתנהל, ופשוט איבדתי את עצמי, לא מוצאת את עצמי, לא מבינה מה קורה איתי, לא מוצאת את עצמי אפילו ברמה הבסיסית של שגרת היומיום, מה לעשות ובמה להתמקד ומה קורה איתי בכלל ומה הסיפור של החיים האלו ובמה אנשים מתעסקים.

אבל בימים האחרונים חל שיפור.

זהו בגדול…

והתחלתי כבר לפני חודשיים תהליך של פנייה לטיפול חינם דרך קופ"ח אבל זה פשוט נתקע ולוקח מלא זמן ויש סחבת ובירוקרטיה ואטימות של גורמים במערכת – לא חוזרים אליי ואין עם מי לדבר… למשל – רכזת בריאות הנפש הנחמדה אמרה שצריך מכתב הפניה מהפסיכיאטרית, אני רודפת אחרי הפסיכיאטרית שתיתן לי מכתב – באמצעות פניות חוזרות ונישנות למזכירות הרפואית של הסניף – ללא הצלחה, וכל פעם אומרים לי "היא לא בדקה את הדואר שלה היום", או "הנה עכשיו אני עולה אליה עם הפנייה שלך" – אבל לא שומעת מהם שום דבר לאחר מכן, וכל זה במשך שבועות רבים, עד שאני כבר מותשת ומוותרת, וכשסוף סוף מגיע התור אצלה שקבעתי כמה חודשים מראש – היא מסתכלת עליי במבט אטום ולא מבין ואומרת שהיא לא יודעת איזה מכתב הפניה היא צריכה לכתוב, ושמספיק מה שהיא כתבה בסיכום הפגישה, ואחרי זה עוד מתייחסת אליי כאילו אני הבעייתית כאן, הנודניקית שמתמקדת במכתב ההפניה במקום להתקדם הלאה – כאשר קופת החולים עצמה היא זו שדורשת מכתב הפניה מהפסיכיאטרית! מצב קפקאי מתסכל.

אז אמנם קבעו לי במרפאת בריאות הנפש פגישה ראשונית בלי מכתב ההפניה (בסוף הבאתי הפניה מרופאת משפחה ואת סיכום הפגישה מהפסיכיאטרית, וגם הייתי בעבר בטיפול במרפאה זו אז אולי אין צורך), אבל רק בדצמבר, אז היום פניתי לאיזה מטפל שעובד בתשלום מופחת דרך הקופה. קיבלתי את שמו ממטפלת קודמת שלי, שאין אצלה זמן פנוי מתאים לטיפול עבורי, ואולי טוב שכך, היא הייתה קצת קשוחה מדי ונטולת רגש ולפעמים מעצבנת, אבל גם יעילה בנקודות מעשיות מסוימות ובעידוד האסרטיביות ובניעור ובללמוד לשים זין ולשמור על האינטרסים שלי ולדעת להתנהל בדיפלומטיות אסרטיבית וכו'. המטפל נשמע נחמד והוא יחזור אליי אחרי שיטפל בבירוקרטיה מול קופ"ח.

נחיה ונראה.

אישיוזזזז

השבוע אני ממשיכה לבלות עם הרבה טישיוז יען כי אני כל הזמן מצוננת, ופתאום שוב שיעולים טורדניים, ומה נסגר עם השיט הזה, אבל בכלל לא התכנסתי כאן כדי לכתוב על הטישיוז אלא על האישיוז שלי, ב"ז" הידיעה. אישיוזזזזזז.

טוב, אני יודעת שאני חופרת על זה, אבל זה מה שמעסיק אותי בימים אלו, וחוצמזה כרגע אני לא הולכת לפסיכולוגית, אז אתם צריכים לספוג יותר… (בעצם גם כשהלכתי לפסיכולוגית כתבתי כאן באותה מידה, אז לא משנה… כוננות ספיגה איט איזזזז).

אני מבינה עד מאוד שיש סוויץ' מאוד מסוים שאני צריכה לעשות בראש, יש איזו התאפסות שצריכה לקרות אצלי, התעשתות-רבתי שצריכה להרים (או להוריד, תלוי איך מסתכלים על זה) אותי לאותו מישור עם המציאות היומיומית החברתית הנורמטיבית המאוד נון-שלנטית ולא-חרדתית, אבל האמת היא – שאני לא בטוחה מה זה אומר. אני מסתכלת מהצד. אני באתי מסיפור אחר. מפלנטה אחרת. אני חייזרית בתחפושת. לא, לא חייזרית. אני ילדה שברירית ושוקיסטית שלא מבינה הרבה דברים אבל איכשהו ממשיכה. אני יודעת שיש במשפט האחרון, ובאופן הביטוי שלי בכלל, המון פאתוס, אבל כך אני מרגישה, באמת ובתמים. 

אני רואה ושומעת מהצד אינטראקציות בין אנשים אחרים, שיחות זורמות על דא ועל הא, שיחות "נכונות", למשל על ענייני עבודה (שאני לא מבינה בהם ואין לי הרבה מה לומר בנוגע אליהם), על החיים הרגילים, על לא יודעת מה. ואצלי, לעומת זאת, זה אחרת. אני פשוט לא יכולה לדבר "נורמלי" כמו האחרים. קשה לי להסביר… קשה לי להשתלב, תמיד הייתי אאוטסיידרית, עוד מימי גן טרום-חובה, עוד מההתחלה… תחושת הנפרדוּת, השונוּת, חוסר ההשתלבות – זו חוויה מאוד בסיסית ומכוננת אצלי, שאני זוכרת מהרגעים המוקדמים ביותר של חיי. מגוחכת, פתטית, מוזרה.

אז השבוע שוב הבוס אמר לי דברים שהמשיכו את תנועת הצ'יקמוק בעומק הלב שלי, כמו פטיש אוויר עשוי מרשמלו (אני לוקחת אחריות מלאה על המטאפורה הצ'יזית).

השבוע היו ימים עמוסים ומטורפים בעבודה. תקופה כזאת. רצה מדבר לדבר. פרויקטים גדולים שדוחים זמנית את ההתעסקות במשימות הקטנות יותר המצטברות בינתיים.

הייתי בדרך לפגישה, אפילו קצת איחרתי בכמה דקות והייתי לחוצה לצאת, ורגע לפני שיצאתי מהמשרד הוא פתאום קרא לי למשרדו ושאל אותי: "אור, איך הולך לך כאן? איך את מרגישה כאן?". עניתי שנעים לי כאן, ושיש דברים במסגרת התפקיד שלי שטרם יצא לי לעשות ושאכיר בהמשך, ולמה הוא שואל. הוא אמר שהוא פתאום קלט שאיך שהגעתי "צללנו" מייד לענייני העבודה בחודשים האחרונים, ולא יצא לו לשאול אותי. הוא התנצל שהוא שואל את זה ככה ספונטנית ב"שיחת מסדרון" כזו ולא בצורה מסודרת. הוא אמר לי במבט רציני משהו כמו: תדעי שכולנו מאוד אוהבים אותך. והוסיף בחיוך משהו כמו – אני אולי לא אמור להגיד לך את זה, אבל כל הצוות מאוד אוהב אותך – X, ו-Y ו-Z, כולם אומרים לי דברים טובים עלייך. ובשבילי זו הקלה גדולה שסוף סוף יש איתי מישהו שמפעיל חשיבה, זה מאוד עוזר לי, את באמת ממש נכס.

כל פעם מחדש אני מופתעת לשמוע את הסופרלטיבים האלו, כי אני מרגישה שאני בכלל לא עושה משהו מיוחד, אלא אפילו להפך – שאני לא יודעת מספיק ולא עושה מספיק ושיש דברים רבים נוספים שאני אמורה לעשות ולא עושה. שאני עושה את הדברים הבסיסיים, נתקעת כהרגלי על הדברים הקטנים, ושאני בכלל לא מנהלת, זה לא ה-comfort zone שלי (טוב, ביננו, זו לא חוכמה – כל מה שמחוץ לבית הוא לא ה-comfort zone שלי).

עניתי תודה, ושאני שמחה לשמוע ושאני מעריכה את זה, ושגם לי מאוד נעים עם כולם. שמרתי על פאסון ענייני, תוך כדי שהשיחה עשתה לי פאנלים בלבלב מרוב התלהבות מהחיים, והייתי נורא לחוצה שאני מאחרת לפגישה, ולא היה לי נעים להגיד לו שאני צריכה ללכת – ולמה שבכלל אקטע שיחה כזו מסעירה – ובתוכי הדהדה האמירה "אוהבים אותך", שהעדפתי לתייק באיזו ארונית צדדית כדי לא לאבסס עליה יותר מדי. רק 200 פעם ביום, וממש לא טריליון.

הוא שאל אם אני שלמה עם ההחלטה לעזוב את העבודה הקודמת ולהתחיל אצלם. כמובן שהוא לא יודע דבר וחצי דבר על הרקע לעזיבה… עניתי לו שכן, ב-117%… אחחחחח, הוא לא יכול אפילו לתאר לעצמו את ההקלה שאני חשה במעבר… הם חושבים שעזבתי מקום יוקרתי ונחשב לטובת מקום פחות מעניין. חחחחח, אין להם מושג. אני מרגישה שאני עכשיו בבית הבראה לעומת החרא שהיה קודם. שאני מתאוששת מהלחצים הנפשיים שהמקום הקודם עורר בי בשנתיים האחרונות שלי שם.

התגובה שלי הייתה מאופקת ומנומסת, כשמה שבאמת רציתי לעשות זה לחבק אותו ולהגיד לו שאני גםםם אוהבת את כולםםםם שםםם ושאני רוצה שהם יהיו המשפחה שלי לנצחחחח, ושהוא יהיה האבא המאמץ שלי, או לפחות שהוא יעשה לי שיחות כאלו פעם בשבוע.

אני מבינה שכרגע המשימה שלי היא להרגיע ואף איכשהו להעלים את ההתאהבות הילדותית הזו שלי בו. ככל שעובר הזמן הוא יותר ויותר מוצא חן בעיניי, מוקסמת ממנו. בטח משליכה עליו תועפות של אישיוזזזז. מלאאא אישיוז כמו זזזזבל. יש מלא אותיות "ז" בפוסט הזה.

עם נשים מרגישה הרבה יותר בנוח מאשר עם גברים. תמיד זה היה ככה. דימוי עצמי נמוך, רגשי נחיתות, חוששת "לכפות" את הנוכחות המגוחכת והמסורבלת שלי עליהם, יודעת שאני לא אובייקט אטרקטיבי עבורם, לא נעים לי עבורם. ואם זה מישהו שמעורר בי רגש – הקירבה אליו בכלל מבלבלת אותי. אני נאלמת. קטע דפוק פתטי טינאייג'רי. למה לא יכולה לתקשר כמו אנשים נורמליים. סוחבת את טראומות הילדות ובית הספר.

אז עד שתגיע אותה "התעשתות-רבתי" מיוחלת, אמשיך לי בינתיים בשגרת ה"התעטשות-רבתי" הנוכחית שלי. גם זה סוג של משהו.

יש כל מיני סוגים של משהו-ים:

אישיוז, טישיוז, debilitating void. ידיים יפות של גבר חמוד שאומר לי בעיני puppy מלאות טוב וחום וחיבה "כולנו אוהבים אותך" עד שבא לי לדפוק את הראש בקיר. התלתלים היחסית בסדר שפתאום יש לי בשיער בערב אחרי המקלחת, ואיך שפתאום נראה שהוא אפילו קצת מסתדר, ואז רגעי האימה האלו למחרת בעבודה כשאני הולכת לשירותים ומהמראה ניבט אליי שיערי ההמום חסר הצורה התקוע בשלל זוויות קומיות מביכות (כרגיל). אנחת השלמה. השירים המיוחדים שהספוטיפיי פתאום זורק לעברי. הידיעה ששוב פעם אני צריכה להיגמל משוקולד כדי שהדינמיקה תבוא בגופי ובנפשי. כדי שהפאקינג ג'ינסים הצמודים ההם פאקינג יעלו עליי והפאקינג תחת החמוד שלי יעביר מסרים תת-הכרתיים לבוס הפאקינג חמוד שלי. אבל הפחד לשלוף את אצבע השוקולד מהחור בסכר, וכל הריקנות האדירה שתציף את כולי, כשארגיש את הסובייקטיביות חונקת אותי בכלום שלה.

תתעשתי

הבוס כבר קורא לי בכינוי החיבה (שהוא המציא) אורצ'וק (כמובן בשימוש בשמי האמיתי ולא ב"אור"), שזה כבר המיס לי את לב החמאה הרעב שלי, ואני כל הזמן במאבק לא להרגיש לידו כמו ילדה מפגרת שמתרגשת מכל מחווה של חיבה. ויש יותר ויותר כאלו מצדו, וזה קשה לי. בכלל קשה לי עם מחמאות, ואם אומרים לי משהו כזה, אני ממלמלת או מתבדחת ומתחמקת באלגנטיות (או במבוכה) מהסיטואציה, אבל בפנים הלב שלי מפרפר בהתרגשות, פעימות קטנות של אושר נדיר.
והיום הוא אמר לי "כל הכבוד!" על משהו שמבחינתי היה משהו ממש קטן, ולא הבנתי מה הוא כל כך מתלהב, ואז הוסיף, כאילו חצי בינו לבין עצמו, מין מלמול של התפעמות כזאת בנוסח "לא רק זה, בכלל, את משהו…". וברחתי מהחדר במבוכה. מה פה קורה פה? מה הקטע? מה ה-catch? וזה מכעיס אותי, למה הוא עושה לי את זה, למה המחמאות, למה לעורר בי את מפלצת הרגש הרעבה, שהצלחתי לאחרונה להשתיק לכדי מצב צבירה אופרטיבי-פרקטי. נו, תראה מה עשית, עכשיו אני רוצה שתהיה אבא שלי ושתחבק אותי ותאהב אותי המון ולנצח וזה. יופי לך. ואז פתאום אני תופסת את עצמי – טוב, תתעשתי, תרגיעי, קצת נסחפת, אפשר לחשוב, אז נותנים לך פידבק חיובי ומביעים כלפייך חיבה. זה לא דרמטי, זו אינטראקציה נפוצה נורמלית ביחסים חברתיים חמים ונעימים בין בני אדם, לא צריך לקחת קשה כל הבעת חיבה והערכה ולהפוך לשלולית דבילית מוצפת רגשית.

לפני כמה ימים התייחסתי לאיזו תשובה ששלחתי לו בווטסאפ לשאלה שהוא שאל אותי בענייני עבודה, ואמרתי בצחוק "ההודעה החופרת ששלחתי לך" (כי היא הייתה ארוכה), והוא מייד הזדעק ואמר שמה פתאום, אין כזה דבר, מה פתאום חופרת, שאני אף פעם לא "חופרת", ושלא אגיד את זה, אנחנו ביחד מנהלים את המקום, אנחנו עובדים יחד, אנחנו צוות, וכאלה דברים. וכל הזמן הוא ככה – אם אני רק מתקרבת לסגנון של אפולוגטיקה, הוא מייד עוצר אותי לא ללכת לכיוון הזה. גאאאד, אני רוצה שהוא ייתן לי פקודות סמכותיות ואחרי זה יגיד לי כמה שאני ילדה טובה (מכחישה כל קשר למשפט האחרון, פרצו לי לבלוג טרולים סמכותיים).

היום היה יום של תחושה פחות טובה בעבודה. בכלל, הימים האחרונים. יש עליות וירידות במצב הרוח. תלוי בין השאר בהספק היומי בעבודה. התחילה תקופה נורא עמוסה בעבודה, ויש הרבה הפרעות מאנשים שפונים בעניינים שונים, ומושכים את תשומת הלב שלי מפה לשם ומבקשים דברים, כנראה לא כולם בתחום אחריותי ואני צריכה יותר להגיד "לא", לשים גבולות, ולא להיות נחמדה מדי. אני לומדת עם הזמן. אבל כעת הימים האלו והאנשים האלו כבר שיגעו אותי וגרמו לזה שאני מתמהמהת עם כמה מטלות חשובות דחופות שלא הצלחתי להתרכז בהן בשקט ולהתקדם איתן בגלל כל הבלת"מים והבקשות, ויש כמה פרוצדורות שעדיין לא ברורות לי, ובאיזשהו שלב ביום המוח שלי נהיה עיסה וכל מה שבא לי זה ללכת הביתה לאורגיה עם בן וג'רי (בוצע, אגב. בצק עוגיות. העוגיות היו ממש שרלילות).

אז אני מרגישה די רע עם עצמי ביחס לעבודה, ובכל זאת הוא מלא מחמאות כלפיי, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
?Please Sir, may I have some more

בטח כלפי חוץ אני נראית שוקיסטית רגישה מדי שנתקעת על דברים קטנים. לא אכפת לי, אז אני שוקיסטית גאה. בשם כל השוקיסטים באשר הם, מותר לי להיות בשוק מהחיים, כמה הנאות כבר נשארו לנו. לפחות הזכות להישאר באותו שוק מהרגע שבו הגחתי מרחם אמי אל העולם האבסורדי הזה.

אגב, אני בטוחה שאנשים רואים אותי באופן שונה לגמרי ממה שאני מעידה על עצמי כאן.

גם העובדת שאני ממונה עליה מלאה מחמאות כלפיי, היא מאוד אוהבת אותי – ואני אותה. אבל גם כאן קשה לי. די בהתחלה היא כתבה לי בווטסאפ שהיא כל כך שמחה שזו אני שהגעתי אליהם לתפקיד הזה (היא מאוד סבלה מקודמי בתפקיד והייתה בדיכאון במשך כל תקופת עבודתו הקצרה שם), והוסיפה אימוג'י מלא אהבה. מרוב שלא ידעתי איך להגיב והתלבטתי, לא הגבתי בסוף בכלל.

זהו, מחר צפוי יום שקט יותר בעבודה. אעביר את היום לאט לאט במילוי המטלות, ומקווה שאתקדם וארגיש הקלה. וחוצמזה, כולה עבודה. אני ממש לא צריכה להילחץ, וכדאי שאחזור לגישה הרגועה והאדישה יותר שהתחלתי איתה. יותר בריא.