החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

שחרור טיוטות גנוזות

בתקופה של השנה-שנה וחצי האחרונה היה לי קשה במיוחד להתנסח ולכתוב כאן. הייתי (ועדיין) במצב נפשי גרוע ומבולבל וממש במצוקה. ניסיתי כמה פעמים להתחיל לנסות לתעד/לספר כאן מה קורה איתי ואיך אני מרגישה, אך נתקעתי ועזבתי. גם הרגשתי לא בנוח לפרסם. ובכל מקרה זה נראה לי סתם גיבוב מבולגן, דפרסיבי ואף מורבידי. בסופו של דבר פרסמתי כאן בעיקר שירים, שהיה לי קל יותר לבטא את עצמי בהם. עברתי עכשיו על כל הטיוטות בבלוג כדי לנקות אותן ונתקלתי בניסיונות האלו – כמה פסקאות קצרות שכתבתי בזמנים שונים. במקום למחוק, החלטתי בכל זאת לפרסם כאן:

חייזרית שוקיסטית, וזה בסדר
זהו, נורא מרגיע להבין שאני פשוט חייזרית שנקלעה לסביבה לא-לה, גולה בארץ זרה. דברים ‏רבים אינם ברורים לי וזה בסדר, כי זה לא העולם שלי, ואני לא בנויה לאטמוספרה הזו, ואני לא ‏שייכת לכל זה, אבל כל עוד אני כאן אני עושה כמיטב יכולתי וכמיטב הבנתי כדי לשרוד, והרי אין ‏ברירה. אז אני בכלל לא צריכה להשוות את עצמי לאחרים, זו השוואה לא רלוונטית. ואני ממש לא ‏צריכה להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר ושאני לא מספיקה ולהילחץ שאני צריכה להשלים פערים ‏ולעמוד בסטנדרטים של תיפקוד וידע ופרצופים מביני-כל. השוקיסטיות שלי טבעית והגיונית ‏ומתבקשת וברורה. אני בסדר כפי שאני.‏
(דצמבר 2019)

זה לא רק שאני אוזלת, זה בכלל הנשמה שהולכת ואוזלת מן העולם
אבל אמירה כזו – ודאי יגידו שזו החשיבה השלילית שלי, והכול בעיני המתבונן, והכול עניין של גישה, ואני מגזימה, וצריך לקחת בפרופורציות, ושאולי דווקא אפילו להפך, וכו'… אז עדיף כבר לשתוק… כבר אין מקום בעולם… האוויר פינה את מקומו לפוסט-מודרניזם דחוס, צפוף, מחניק… הכול יחסי… אז כבר לא משנה מה אומרים, והמילים איבדו את ערכן עקב שימוש-יתר… אנשים כל כך אוהבים לשמוע את עצמם, ובבטחון רב… דיבורים דיבורים דיבורים… ובכלל, פיצוץ אוכלוסין, והאספסוף כבר ניצח, והפוליטיקלי קורקט ומה כבר רוצה הבנאדם, קצת שקט, מוזיקה קסומה וחלומות.
(ינואר 2020)

בלבוליישן
קשה לי לכתוב, ממש מאמץ. כי כל מיני דברים. כי מה הטעם והכול חוזר על עצמו, החיים כקלישאה יומיומית סתמית נטולת קסם. אז מה הטעם להמשיך לקשקש על החיים. כי באיזשהו שלב העסק ממצה את עצמו. המילים סובלות משימוש-יתר. המילים שהיו פעם מיוחדות, ששפעו אמת נוגעת ללב, שהיו דרך, הפכו בעידן הנוכחי למטבע עובר לסוחר. כי כל כך הרבה אנשים כותבים על עצמם ושופכים את הגיגיהם המיוחדים ברחבי הרשת, ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הדבּרת הזאת. בסוף זה נהיה לי הכול קקפוניה וכאוס ובלגן ויותר מדי.
(פברואר 2020)

מילכוד
מפחיד. כבר מעבר למילים, אז אין טעם. להפך, צריכה לשתוק יותר. יותר טוב שאשתוק. חוסר מוצא. כישלון. אכזבה. בלבול. הרבה מאוד בלבול. בדברים הקטנים של היומיום. חוסר החלטיות כרוני, התלבטויות אינסוף. תקיעות. מוטרדות. דחיינות והימנעות. שיתוק מרוב דיכאון ובלבול. מעגלים סיזיפיים. להסתכל בחלון כמוצא אחרון. מפחיד נורא. זהו, נגמר. עדיף שלא אהיה בכלל. אני מיותרת, אני בעיה. שצריכה להיפתר. עדיף לכולם, כי אני סתם מעמסה של חשיבה שלילית.
(קיץ 2020)

יהיה בסדר? עכשיו בסדר?

נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?

מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.

אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).

פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.

כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.

אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).

בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".

(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

תקופה קשה נפשית

היי,

תודה למי שדואג, תודה רפרפית יקרה על הפנייה והדאגה, חמודה שכמותך.

נכנסתי לתקופה לא טובה נפשית, תקופה קשה, די הגעתי לקצה, ואין כוח לכתוב, וגם ככה אני נוטה ליותר מדי מלל, גם בפוסט הקודם – ובכלל – נכנסתי לפירוט-יתר, וזה סתם מתיש ומיותר, פתאום קלטתי שנכנסתי לתיאור של כל פיפס וזה פשוט לא יעיל ומעכב ומוגזם, ולוקח לי מלא זמן ואנרגיה לנסח כל פוסט כזה על הטיול בחו"ל ואני צריכה לכתוב יותר בכלליות ולסכם את העניין בכמה שורות.

לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל, על מה לכתוב, מה לספר, בלגן בראש, והכול נראה בלגן וכאוס, החיים בכלל, ותחושה שאיבדתי שליטה. הידרדרתי, התערערתי לחלוטין, ורואים את זה עליי.

קשיים בעבודה, ולחצים של חיפוש דירה. גדול עליי. מרגישה שחסר לי ידע בעולם הפרקטי של היומיום, מרגישה חסרת אונים ומבולבלת ואבודה ולא יודעת מה נכון לעשות ומה צריך ומה להחליט ואיך להתנהל, ופשוט איבדתי את עצמי, לא מוצאת את עצמי, לא מבינה מה קורה איתי, לא מוצאת את עצמי אפילו ברמה הבסיסית של שגרת היומיום, מה לעשות ובמה להתמקד ומה קורה איתי בכלל ומה הסיפור של החיים האלו ובמה אנשים מתעסקים.

אבל בימים האחרונים חל שיפור.

זהו בגדול…

והתחלתי כבר לפני חודשיים תהליך של פנייה לטיפול חינם דרך קופ"ח אבל זה פשוט נתקע ולוקח מלא זמן ויש סחבת ובירוקרטיה ואטימות של גורמים במערכת – לא חוזרים אליי ואין עם מי לדבר… למשל – רכזת בריאות הנפש הנחמדה אמרה שצריך מכתב הפניה מהפסיכיאטרית, אני רודפת אחרי הפסיכיאטרית שתיתן לי מכתב – באמצעות פניות חוזרות ונישנות למזכירות הרפואית של הסניף – ללא הצלחה, וכל פעם אומרים לי "היא לא בדקה את הדואר שלה היום", או "הנה עכשיו אני עולה אליה עם הפנייה שלך" – אבל לא שומעת מהם שום דבר לאחר מכן, וכל זה במשך שבועות רבים, עד שאני כבר מותשת ומוותרת, וכשסוף סוף מגיע התור אצלה שקבעתי כמה חודשים מראש – היא מסתכלת עליי במבט אטום ולא מבין ואומרת שהיא לא יודעת איזה מכתב הפניה היא צריכה לכתוב, ושמספיק מה שהיא כתבה בסיכום הפגישה, ואחרי זה עוד מתייחסת אליי כאילו אני הבעייתית כאן, הנודניקית שמתמקדת במכתב ההפניה במקום להתקדם הלאה – כאשר קופת החולים עצמה היא זו שדורשת מכתב הפניה מהפסיכיאטרית! מצב קפקאי מתסכל.

אז אמנם קבעו לי במרפאת בריאות הנפש פגישה ראשונית בלי מכתב ההפניה (בסוף הבאתי הפניה מרופאת משפחה ואת סיכום הפגישה מהפסיכיאטרית, וגם הייתי בעבר בטיפול במרפאה זו אז אולי אין צורך), אבל רק בדצמבר, אז היום פניתי לאיזה מטפל שעובד בתשלום מופחת דרך הקופה. קיבלתי את שמו ממטפלת קודמת שלי, שאין אצלה זמן פנוי מתאים לטיפול עבורי, ואולי טוב שכך, היא הייתה קצת קשוחה מדי ונטולת רגש ולפעמים מעצבנת, אבל גם יעילה בנקודות מעשיות מסוימות ובעידוד האסרטיביות ובניעור ובללמוד לשים זין ולשמור על האינטרסים שלי ולדעת להתנהל בדיפלומטיות אסרטיבית וכו'. המטפל נשמע נחמד והוא יחזור אליי אחרי שיטפל בבירוקרטיה מול קופ"ח.

נחיה ונראה.

פלונטר מבולבל ועייף

התיאור בכותרת – זה מצבי.

ולא ממש מצליחה לצאת מזה.

אין כוח.

בלגן בראש.

בכל התחומים.

אין כוח אפילו לכתוב. להסביר. מה זה משנה. גם כך הכול חוזר על עצמו.

אין שום דבר מיוחד. יש שגרה יומיומית שמכריחה עצמי לבצע, בקושי רב. יש מצב הישרדותי.

אינטראקציה עם אחרים שואבת ממני כוחות-על, גם אינטראקציה ברמה יומיומית בסיסית.

שיחות נדושות.

הכול חוזר על עצמו ומאוס. סתמי.

רציתי לספר על הטיול לנורבגיה שעשינו באוגוסט. מקווה לספר בפוסט נפרד. לא שיש משהו מיוחד לספר. נופים מדהימים, אנשים נחמדים, ארץ מרהיבה. נהנינו. אבל בימים הראשונים היה זוועה – הייתי מאוד חולה, בחילות והקאות קשות, ועוד כמה סימפטומים, היה מפחיד. עד שעבר.

גם טיול לחו"ל זה נדוש. הכול חוזר על עצמו.

ולפעמים עדיף פשוט לשתוק.

יפה שתיקה…

הוראות שימוש

את הרעל שהצטבר
יש לסחוט החוצה
דרך הנקבוביות
עד שייוותר
רק החוֹל היבש אשר
על שפת הדם.


גרסה 2 (הוספה בעריכה למחרת פרסום הפוסט):

את הרעל יש לסחוט
דרך הנקבוביות
החוצה
עד שייוותר
רק החוֹל היבש אשר
על שפת הדם.

 

אה, אז בסדר

אז כאילו מה כל הדרמה הייתה בכלל, זה הכול שטויות, הנה הסתנכרנתי בחזרה עם המציאות הפשוטה, הבסיסית, הסתמית, הרגילה… הכול כרגיל… לא קרה שומדבר יוצא דופן, שום דבר מיוחד… שום אינטראקציה קסומה…

הבוס קרא לי בשם חיבה? אורצ'וק? הוא קורא ככה גם לאחרים (מיכלוש, מיכלצ'וק), זה פשוט הסגנון שלו…

מרעיפים עלי מחמאות וחיבה? שוואיה שוואיה, לאט לאט, ואז גם מתגלים עוד דברים מתחת לפני השטח, ששמים הכול בפרופורציות… אני לא מיוחדת, אני נחמדה וחביבה, אבל אין בי משהו יוצא מגדר הרגיל, פשוט הקודם בתפקיד היה מזעזע, ולעומתו אני מלאכית קסומה. הכול יחסי. וחוצמזה, אני בטח נוחה לכולם, לא מאיימת עליהם, אולי נוחה לתימרון. מוותרת, נחמדה. לכן אוהבים אותי. ולא יאהבו אותי לנצח, לא כשהמציאות תהיה קצת יותר מורכבת ואינטרסים יתנגשו. זו נחמדות של התחלה, של ירח הדבש. תמיד זה ככה. ולא רק אותי אוהבים, אוהבים הרבה אנשים, אני לא מקבלת יחס מיוחד, וזה מצוין. אני לא מקרה מיוחד ולכן אין סיבה שאקבל יחס מיוחד. אני צריכה להתרגל להיות כאחת האדם, להבין שאני אחת האדם. אז אין כאן שום דבר חדש בעצם. הנה שוב הכלום חוזר, הנה, התגעגעתי לריקנות החונקת, המצמיתה, של החיים הפרוצדורליים. עכשיו זו ההרגשה המוּכּרת. הנה, אין something to look forward to, עכשיו הכול הגיוני.

הנה הבוס כבר עצבן אותי בתגובה תמוהה שלו למשהו, הנה זה מתחיל… הנה הוא כבר מאכזב אותי, כצפוי, וזה בסדר, זה שגרתי ואפילו טבעי, רוב האנשים מאכזבים… ולכן לא צריך להיסחף לציפיות, כי תמיד נופלים מהן נפילה מכאיבה. הנפילה מגן העדן לקרקע המציאות צריכה לקרות פעם אחת בחיים ולא לחזור על עצמה. לכן חשוב להיות עם האצבע על הדופק ולזהות כשמתחילים לחלום חלומות ולהרגיש רגשות מוגזמים ולא מציאותיים.

ברור שהוא לא בדיוק מי שחשבתי שהוא, כי אני כאמור עושה לאנשים אידאליזציה ורומנטיזציה, ואף אחד לא כזה. והוא לא אבא שלי ולא ידיד נפש. וכמו שאבא שלי היה המאכזב הראשון, כך אין דמות אב שאינה מאכזבת. כי זו מהותו של האב. דמות שמשליכים עליה ציפיות לא מציאותיות. כולם בסופו של דבר בני אדם, פגומים, כלואים במסכת אינטרסים ורצונות. ורק כשמתחילים ממש להכיר את האדם, נתקלים בזה.

יופי, עכשיו אקח את העבודה פחות ברצינות ואהיה פחות בלחץ. כי על הזין הענק שלי, גרסת אימוג'י החציל, ביג טיים 🍆
אני שמה כאאא-זההה חציל ענק, סגול ומנצנץ על כל זה. אבוא לעבודה ואעשה את שלי בקצב שלי ובשקט, בלי לצאת מגדרי. ואני אמצא סיבה אחרת טיפה להתלהב מהחיים, כי בטח יש.

הא, שוב פעם יצא לי פוסט ארוך! 😕 😳 😄
טוב, אתגר עתידי – פוסט קצר.
ומי ששרד עד הסוף – יקבל דוקטורט בארכאולוגיה 😏

לב מפויח

איזו מין עננה שחורה אופפת אותי?
היא נובעת ממני,
מיתמרת מתוכי, דרך ארובות עיניי,
כעשן סמיך, מחניק,
מלבִּי החרוך היא עולה.
עננה כבדה, ריקה.

כך ייעשה ללב אשר נשרף מגיצֵי עצמו.