מגמה

לא מבינה מה באמת
הדברים משתנים תדיר
אולי אני ריקה
או גדושה מדיי
אני שמה לב למגמה
אני מתבוננת בה
כנראה הגיע הזמן לכייל אותי
כי נתקעתי על מגמה
על מגמה

יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

סטגנציה

הנפילה מפחידה. מאוד.
וגם אם היא לכאורה צפויה –
שהרי למדתי לדעת שנפילות נפשיות תמיד תגענה בשלב זה או אחר, וצריך לתת להן לחלוף, לא להילחץ –
היא עדיין הפתיעה אותי בעוצמתה ובסתמיות תחילתה.
אז כמה ימים בקושי זזתי, שדודה, בעיקר ישנתי וצפיתי בסרטים בנטפליקס.
טוב, כנראה הייתי זקוקה להשלמת שעות שינה.
הייתי מנותקת מהעולם.
אולי הייתי זקוקה לקצת ניתוק מהעולם.
העולם היה כלום.
אני הייתי כלום.
כמעט לא יכולתי לעשות שום דבר.
אפילו לדבר. בקושי לזוז.
והאכילה הכפייתית פתאום חזרה ובענק, אחרי תקופה ארוכה מאוד בלעדיה, ואיבדתי שליטה בהיקף גרנדיוזי. לא בטוחה מה קורה איתי ומי אני בכלל.
לפני כן הייתי ב-high אינטלקטואלי ושאלתי מספריית האוניברסיטה מלא ספרים חכמים מסילבוס הקורסים שלי.
אמרתי לעצמי, אנצל את הימים הקרובים הפנויים ואתחיל לקרוא. ויש רק מטלה אחת קטנה השבוע (בניגוד לבד"כ), אז זו הזדמנות פז.
איזה לקרוא ואיזה אבטיח. לא קראתי שום כלום.
ערמות הספרים על השולחן נראות מפתות מאוד, טומנות בחובן אוצרות, אוהו אלו אוצרות. כאלו אוצרות שמרוב התרגשות אני לא קוראת אותם. דחיינות והימנעות. גם קשה לי להחליט מאיזה ספר להתחיל. אז תקועה. יש יותר מדי ספרים ואני לוקה בחוסר החלטיות.
אני מניחה שהיעדרות בן-זוגי גם קשורה לכל זה. הייתה כאן איזו דינמיקה של כדור שלג שהשתלטה עליי. אם הוא היה כאן אולי זה לא היה מידרדר כל כך.
היום התחלתי להתאושש. ניקיתי קצת אבק, עשיתי כלים. קראתי קצת חומר לקורסים, ואמשיך מחר.
האכילה הכפייתית עדיין שולטת בי.
הדיכאון עדיין שולט בי.
אולי זו מהותי – להתבונן על החיים מהצד.
אני לא מתכוונת להישמע טראגית או דרמטית.
אני באמת מבולבלת.
מה לא בסדר איתי.
מחר (זה בעצם כבר היום) הפסיכולוגית. ירד לי ממנה.
תודה על ההקשבה.

לא ברור

אני נורא רוצה לכתוב כאן אבל זה לא יוצא ממני.
מנסה מדי פעם ונסוגה.
אין משהו חדשני לדווח.
יש בפנים בלבול ומצוקה מוּכּרת.
כשאני באה לשטוח כאן את התחושות, אני מרגישה שזה הכול בעצם שטויות וכלום.
אבל המצוקה מאוד מוחשית ומתפשטת.
האכילה הכפייתית משתוללת ותוקעת יתדות, כאילו הרשיתי לה מושב קבע.
אני לא אני לא, אבל אני כן. כי מה האלטרנטיבה. לא, אני אתעשת. אבל בשביל מה. אם היה בשביל מה, בטח הייתה לי סיבה להפסיק, לא? כנראה שיש חסרים שלא מוצאים מענה במציאות. אבל צריך מנגנון התמודדות אחר, לא הרסני.

אני בהמתנה כבר מעל חצי שנה לטיפול, מקווה שיגיע תורי בקרוב. אמרו לי שיש עוד כמה לפניי בתור, צריך לחכות.
מקווה שכשאוכל לעבד את הסיטואציות והתחושות והכול עם מטפל/ת, יהיה קצת יותר קל, קצת יותר ברור, קצת פחות מתח בפנים. אני מקווה כל כך כל כך. אבל אני למודת ניסיון ויודעת שאם לא תהיה כימיה עם המטפל/ת, זה יכול להיות סתמי, פַּרוֶוה.
יש איזו פסיכיאטרית מעצבנת פעם בכמה חודשים. המפגשים איתה לא יעילים לשומדבר. והיא גם התנהלה איתי בצורה לא נעימה ולא הוגנת. ויש לה קסם אישי של חוקרת גסטפו.

לא מוצאת את עצמי בלימודים. בעיקר חברתית, אבל לא רק.
ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי שם עכשיו במשבר נפשי, לא הגיעה ללימודים כבר כמה זמן ולדעתי כבר לא תחזור. ממש עברה התמוטטות עצבים. אני מקווה שמצבה ישתפר בקרוב. היא צריכה טיפול רציני ויעיל וארוך-טווח.

היום היה נראה לי שצוחקים עליי בכיתה.
התחרטתי שדיברתי בכיתה, התייחסתי למשהו שמישהו אחר כתב, אבל היה עדיף לא לדבר. לא אהבתי את מה שאמרתי, לא יצא לי כמו שהתכוונתי. הרבה פעמים עדיף לשתוק. וגם שניים שם (זה שכתב את הטקסט שדנו עליו ומישהי שישבה לצידו, שיש ביניהם איזושהי קירבה רגשית) הסתכלו אחד על השני וחייכו, כאילו בתגובה לדברים שאמרתי. חיוך צופן סוד כזה. בלי מילים. כבר קלטתי כזה מבט פעם. אני תוהה מה זה אומר. אולי הפגנתי איזה דפוס שיש לי שהם נוהגים לצחוק עליו? אולי סתם הסתבכתי באמירה שלא הצלחתי להסביר? אלו דווקא שניים מקסימים ורגישים שיש לי איתם יחסים טובים.
וגם היה דיון על משהו שאני כתבתי, ואני די בטוחה שעדיף היה שלא ידונו בזה, שלא אראה לאחרים, אין להם מה להגיד, אין מה להגיד על מה שאני כותבת. אני סתם. על דברים של אחרים הם מתלהבים לנתח ולהתייחס, אצלי לא היה להם יותר מדי מה להגיד, כך נראה לי, אז זהו, הבנתי את המסר. מה אני עושה שם בכלל.
הם מתלהבים אחד מהשני אבל לא ממני, אז אני מבינה.
הצלחתי להיות אאוטסיידרית אפילו בחבורה של אאוטסיידרים. יש לי יכולות מאוד מרשימות.

אני לא מבינה אם אני מפרשת נכון את המציאות. אני קולטת דקויות, אני רואה מחוות בין אנשים, אני קולטת מבטים, מילים. לא תמיד מרגישה כך. יש ימים שיותר. מן הסתם בלי החברה הטובה ההיא ההרגשה קצת יותר בודדה. אבל יש שם אנשים מקסימים, אנשים שאני כן די קרובה אליהם, אבל איכשהו התחושה היא שהם יותר מתגבשים ביניהם ואני יותר מחוץ לחבורה, פחות שייכת. מנסה לבחון את התנהגותי, אולי אני מעבירה מסרים של התרחקות מבלי להתכוון. אולי קשה יותר להתקרב אליי. אולי אלו רגשי הנחיתות שלי והביטחון העצמי הנמוך. כרגע אני באמת לא יודעת.

שקלתי לשאול מישהי אם הם באמת צחקו עליי – היא תבין לגמרי את חוסר הביטחון, כולנו שם אנשים רגישים עם קשיים אלו ואחרים, ואנחנו פתוחים ויכולים לדבר בחופשיות. אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב לפתוח את זה. להתחיל "לבקש אישורים" מאנשים אחרים לספקות שלי – זה ההפך מטיפול התנהגותי יעיל לספקות. כאן באמת אני צריכה מטפלת שתכוון אותי איך להתמודד. לא שכל מה שמטפלת אומרת זה תורה מסיני.

אז אני מרגישה קצת תסכול ופגיעות, במיוחד כי אני אוהבת את האנשים שם כל כך – וגם קיבלתי אהבה בחזרה, אז למה עכשיו כזו תחושה של נפרדות מהם, אני לא מבינה. אני ממש שמה לב איך הם מדברים יותר אחד עם השני ואני יותר בצד. זה קצת טלטל אותי וגרם לי להרגיש גל מיזנתרופיה עז. בגלל תחושת הפגיעה והאכזבה. ובא לי להישאר בבית ולהתנתק קצת מהכאב הזה של הממשק המבלבל הזה עם הבחוץ. ומרגישה שרק אחותי הקטנה ובן-זוגי באמת מבינים אותי ורוצים בחברתי.

לגבי הבריאות של אבא שלי – הוא בשגרת טיפולי כימותרפיה, לא פשוט, אבל פחות גרוע מהפעם הראשונה. לוקח כל מיני תרופות וסובל מכל מיני תופעות גופניות לא נעימות. לוקח טיפות שמן קנביס לדיכאון. בהתחלה דיווח שזה לא השפיע, ואז הגדיל מינון ואמר שזה גרם לו להרגשה מוזרה שהוא לא אהב, וגם לכאב ראש. אבל עכשיו דיווח שלקח ושזה דווקא כן אפקטיבי. לא יודעת, לא הכול ברור. בבדיקות הדם שהוא עושה התוצאות מעודדות ועשויות להעיד על נסיגת הגידול. מניחה שאחרי עוד כמה טיפולים ספורים אולי יעשו גם איזשהו צילום לבדוק את המצב.

כרגע החיים לא ברורים לי ואנשים לא ברורים לי ואני לא ברורה לעצמי.
אני באמת באמת לא יודעת.
חשבתי ש… אבל גם אם לא, בסדר.
כל עוד יש לי עוגנים אחרים, אני יכולה לעמוד בכל זה.
כי אם הייתי באמת לבד, זה היה נורא קשה. ומפחיד.

לכתוב בלי לכתוב

אני נורא נורא רוצה לכתוב אבל גם לא רוצה לכתוב.
אני מפחדת ולא מפחדת.
אני רוצה ולא רוצה.
אני בעיקר לא יודעת.
איך אתם חיים יחסית בלי ספק? אני לא מבינה איך אפשר בלי הספק.
הוא תמיד שם, מסתכל מבחוץ, מצקצק.
איך אתם יודעים?
איך אתם פשוט הולכים על זה?
איך יש לכם יעד ברור, אופרטיבי, קונקרטי?
טוב, כן, בטח אין לכם חשיבת-יתר טורדנית והתעכבות על פרטים קטנים, ובניגוד אליי ההגנות שלכם עובדות כך שההדחקה עושה את שלה, מסלקת חשיבה עקרה ולא מועילה.
אתם בתוך החיים.
אני כאילו בתוך החיים אבל בעצם לא.
או שאני ממתגת וממצבת את עצמי כך, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
בסופו של דבר אצטרך לחזור להבנה שמעשיי קובעים את תוכן ימיי.
פשוט לפעמים מאבדת שליטה והכול בלגן ובהלה מתרוצצת, מחפשת הרגעה.
כדור שלג במורד ההר התלול.
זה עלול
להידרדר.

אני נעה בין פאזות.

לא הכל אפשר להגיד לכל אחד.
יש דברים שאי אפשר לשתף בהם.
ודווקא שם סימני השאלה

(ואני יודעת – אין כמו שינה טובה. מסדר את הצ'אקרות גוטה גוטה).

כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר

כבר הרבה זמן לא נפלתי כך, קצת איבדתי שליטה.
זה קצת מפחיד אבל יעבור. קצת יותר מהרגיל.
זה גם המחזור, תמיד משפיע ככה, והפעם ביג טיים.
מקווה שאפשר לתקן מקווה שאפשר לתקן.
יש דברים שאי אפשר לתקן. למשל משפחות מסוימות.
ואיך אפשר להביא ילד לעולם כזה, איך אפשר.
אתה דווקא תהיה אבא כל כך חמוד, ואני רואה את עומק התשוקה והאהבה האינסופית בעיניים הטובות שלך.
נורא רוצה להביא איתך ילד לעולם, אנחנו אבא ואמא חמודים נהיה, כמובן שגם יש צרות והמציאות היא לא כמו הפנטזיה, אבל כמו שאמרת אנחנו כבר מפוכחים באים לזה. נתמודד. אבל אוי, שלא נפשל, ואוי, שלא אגלה שצדקתי כל הזמן הזה.
זה פרי האהבה שלנו ויש הרבה אהבה.
אבל הנה עכשיו למשל אני בצד אחר של המציאות אני בעולם אחר אני בסוג של גיהנום נפשי, אולי נסחפתי, אבל גם המחזור משפיע, אם לא בעיקר. אני לא מבינה מה קורה איתי ואיפה כולם.
אני לא מבינה מה זו המשפחה הזאת ומה קורה בתוכה ולאן כל זה בכלל מוביל.
ממש לשומקום, אני רואה איך זה מוביל לשומקום.
אני לא מתכוונת אליי ואליך אני מתכוונת למשפחה שלי שבאתי ממנה שנולדתי אליה, מתכוונת לאבא אמא וזאתי מה קוראים אותה אחותי הגדולה. ואחותי הקטנה אני אוהבת אבל יותר מדי דואגת ואני לא עושה מספיק אני אכזבה.
אני מתכוונת עכשיו ממש מרגישה את הדיכאון, הרבה זמן לא הרגשתי ממש דיכאון כהלכתו סלעים כבדים יושבים על הסרעפת עוצרים את החיים כולם פתאום רחוקים ושונים ממני, אני לא שייכת לשומדבר, אין לי ערך לקיום שלי אין כלום לא משנה. בטן גדולה.
יותר היו למשל דאגות חרדות, דיכאון הרבה זמן לא ביקר ככה וכל האכילה הכפייתית הזאת לא נגמרת רק עוד ועוד מה זה, עד ממש לאחרונה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה והאוכל היה משהו אחר, עכשיו פתאום נסוגותי עשרים שלושים שנה לאחור מה זה פה מה פה קורה פה, איפה את, נעלמת נמעכת מה זה אולי כל זה היה אשליה.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
מה את עושה? עם הזמן שלך מה את עושה איך ממלאת את היום את הלילה, חלומות מוזרים מאוד.
זה לא בגלל הורדת המינון זה לא בגלל זה אני יודעת, זה בעיקר המחזור.
גם הקרסול איכזב בניסיון הליכה מבינה שייקח עוד הרבה זמן להשתקם. וגם כאבי גב תוקפים כבר כמעט שבוע יושבים סלעים בקרקעית שלי סדקים משקל סלעים ובסך הכול בקלות מתפקעים החיים כמו זרדים מתפצחים יושבים למטה עייפים, נכנעים. עכשיו אתה שקט פתאום, עכשיו פתאום אומר כל מיני דברים, שנמצאים בקצה של החיים. אתה בכלל לא יודע, אתה בעצם יודע המון, אתה לא מה שחשבתי אף פעם לא תהיה מה שצריך. אתה בכלל לא מתעניין בי אני ספח. אבל עכשיו מחלה רצינית עליך פתאום הכול משתנה ולא משתנה בכלל. אולי אני לא קיימת אם אתה מתייחס אליי כאינרציה של משהו מפעם, ממשיכה להתקיים איפשהו אבל קיום לא חשוב לא משתלב בשום דבר.
התחלתי לדבר שטויות כנראה התפרקת תודעה מתקטנת קטנה קטנה נעלמת אין הצדקה אין מה להגיד על מה אתם מדברים.
בכי בכי בכי קלישאה דמעות עיניים מתהפכות בלילה רואות לתוך.
אני לא זוכרת את עצמי הייתי משהו אחר היו בי כמויות של שבילים עכשיו כלום.
אני כלום וסליחה.
ומה איתך? גם אתה נעלמת. מה זה בכלל לא מבינה, מי אתה ואיך אני נשזרת לעומתך, בתוך מה.
אני רואה בבהירות חדה איך שאני מפורקה, אני ממש רואה את הערמה נזרקת לחור נפער בבטן עד שישתלט על כולי.
אתם רואים אותי? אני לא רואה את עצמי.

החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

שחרור טיוטות גנוזות

בתקופה של השנה-שנה וחצי האחרונה היה לי קשה במיוחד להתנסח ולכתוב כאן. הייתי (ועדיין) במצב נפשי גרוע ומבולבל וממש במצוקה. ניסיתי כמה פעמים להתחיל לנסות לתעד/לספר כאן מה קורה איתי ואיך אני מרגישה, אך נתקעתי ועזבתי. גם הרגשתי לא בנוח לפרסם. ובכל מקרה זה נראה לי סתם גיבוב מבולגן, דפרסיבי ואף מורבידי. בסופו של דבר פרסמתי כאן בעיקר שירים, שהיה לי קל יותר לבטא את עצמי בהם. עברתי עכשיו על כל הטיוטות בבלוג כדי לנקות אותן ונתקלתי בניסיונות האלו – כמה פסקאות קצרות שכתבתי בזמנים שונים. במקום למחוק, החלטתי בכל זאת לפרסם כאן:

חייזרית שוקיסטית, וזה בסדר
זהו, נורא מרגיע להבין שאני פשוט חייזרית שנקלעה לסביבה לא-לה, גולה בארץ זרה. דברים ‏רבים אינם ברורים לי וזה בסדר, כי זה לא העולם שלי, ואני לא בנויה לאטמוספרה הזו, ואני לא ‏שייכת לכל זה, אבל כל עוד אני כאן אני עושה כמיטב יכולתי וכמיטב הבנתי כדי לשרוד, והרי אין ‏ברירה. אז אני בכלל לא צריכה להשוות את עצמי לאחרים, זו השוואה לא רלוונטית. ואני ממש לא ‏צריכה להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר ושאני לא מספיקה ולהילחץ שאני צריכה להשלים פערים ‏ולעמוד בסטנדרטים של תיפקוד וידע ופרצופים מביני-כל. השוקיסטיות שלי טבעית והגיונית ‏ומתבקשת וברורה. אני בסדר כפי שאני.‏
(דצמבר 2019)

זה לא רק שאני אוזלת, זה בכלל הנשמה שהולכת ואוזלת מן העולם
אבל אמירה כזו – ודאי יגידו שזו החשיבה השלילית שלי, והכול בעיני המתבונן, והכול עניין של גישה, ואני מגזימה, וצריך לקחת בפרופורציות, ושאולי דווקא אפילו להפך, וכו'… אז עדיף כבר לשתוק… כבר אין מקום בעולם… האוויר פינה את מקומו לפוסט-מודרניזם דחוס, צפוף, מחניק… הכול יחסי… אז כבר לא משנה מה אומרים, והמילים איבדו את ערכן עקב שימוש-יתר… אנשים כל כך אוהבים לשמוע את עצמם, ובבטחון רב… דיבורים דיבורים דיבורים… ובכלל, פיצוץ אוכלוסין, והאספסוף כבר ניצח, והפוליטיקלי קורקט ומה כבר רוצה הבנאדם, קצת שקט, מוזיקה קסומה וחלומות.
(ינואר 2020)

בלבוליישן
קשה לי לכתוב, ממש מאמץ. כי כל מיני דברים. כי מה הטעם והכול חוזר על עצמו, החיים כקלישאה יומיומית סתמית נטולת קסם. אז מה הטעם להמשיך לקשקש על החיים. כי באיזשהו שלב העסק ממצה את עצמו. המילים סובלות משימוש-יתר. המילים שהיו פעם מיוחדות, ששפעו אמת נוגעת ללב, שהיו דרך, הפכו בעידן הנוכחי למטבע עובר לסוחר. כי כל כך הרבה אנשים כותבים על עצמם ושופכים את הגיגיהם המיוחדים ברחבי הרשת, ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הדבּרת הזאת. בסוף זה נהיה לי הכול קקפוניה וכאוס ובלגן ויותר מדי.
(פברואר 2020)

מילכוד
מפחיד. כבר מעבר למילים, אז אין טעם. להפך, צריכה לשתוק יותר. יותר טוב שאשתוק. חוסר מוצא. כישלון. אכזבה. בלבול. הרבה מאוד בלבול. בדברים הקטנים של היומיום. חוסר החלטיות כרוני, התלבטויות אינסוף. תקיעות. מוטרדות. דחיינות והימנעות. שיתוק מרוב דיכאון ובלבול. מעגלים סיזיפיים. להסתכל בחלון כמוצא אחרון. מפחיד נורא. זהו, נגמר. עדיף שלא אהיה בכלל. אני מיותרת, אני בעיה. שצריכה להיפתר. עדיף לכולם, כי אני סתם מעמסה של חשיבה שלילית.
(קיץ 2020)

יהיה בסדר? עכשיו בסדר?

נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?

מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.

אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).

פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.

כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.

אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).

בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".

(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.