(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)
*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.
*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.
חלק 1 – הלימודים
ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.
אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.
חלק 2 – הידיד
בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.
קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.
ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.
אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).
אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.
חלק 3 – אישיוזזזזז
למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.
הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.
חלק 4 – הנפילה
נחזור ליום חמישי –
יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.
הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג to fall in love, ולמה בחרו דווקא את הפועל to fall. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט מניסיון העבר…
אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או לפחות עד המוות.
בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.
חלק 5 – הדרך הביתה
הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.
בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.
חלק 6 – הסופ"ש
למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.
חלק 7 – האורתופד
בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.
הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים במהלך משחק. יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ממשפחת SSRI), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – NSAID (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי. יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.
הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.
מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.
אחרון ודי – סיכום
דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.
מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.
בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.
2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?
אור בשולי הענן 