שוב לילה לבן + מחשבות על הורות


זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

התייעצות זריזה לגבי משהו היום אחה"צ/ערב


לא חשבתי להתייעץ כאן איתכם על זה. כבר התייעצתי עם בן-זוגי (לא בטוח מה דעתו, נראה לו שזה בסדר) ואחותי הקטנה (היא לגמרי בעד), ועוד אתייעץ עם הפסיכולוגית שלי היום, אבל אני רואה שאני די מתחרבשת עם זה, אז אולי יעזור להתייעץ גם כאן. לא שאחרים יחליטו בשבילי, ברור שזו החלטה שלי בלבד, וברור שלכל אחד הדעה השונה שלו, ומן הסתם אין תשובה אחת נכונה (או שאולי כן?), אבל אני מרגישה צורך לבדוק מה אחרים היו עושים באותה סיטואציה.

הערה לאחר שסיימתי לכתוב – נורא רציתי לקצר ולתמצת כדי להקל עליכם, אבל כהרגלי יצא לי מפורט וארוך… אני גם במצב חרדתי…

תכננתי גם כך לשתף כאן על חבורה חברתית חדשה שאני חלק ממנה, שהתגבשה בחודשים האחרונים, ועל איך הקשיים החברתיים שלי מתבטאים ביחס אליה. עוד אכתוב על זה בפוסט אחר, אבל כרגע זו התייעצות נקודתית על פעילות שאמורה להיות היום במסגרתה.

עלתה יוזמה לטייל ביחד, ועלה רעיון לטייל בירושלים. בהתחלה רצו טיול מהבוקר, אבל בגלל מזג האוויר והקושי של חלקנו עם השמש והלחות, זה השתנה לטיול ערב/לילה שכזה. אז נפתרה בעיית ההסתובבות בשמש שהטרידה גם אותי. עכשיו החששות שלי הם:

1. קורונה, כמובן. זה החשש הכי גדול. להסתובב בחוץ – ניחא. אם כי ירושלים היא העיר עם הכי הרבה מאומתים, כך שמבחינה סטטיסטית יש יותר סיכוי להידבק, הוירוס נמצא שם באוויר בכמויות גדולות יותר…
וחוץ מזה – ניסע חמישה אנשים ברכב אחד. מדובר באנשים מקסימים ואכפתיים שאני מניחה שנזהרים ושומרים על עצמם, חלקם עם מחלות רקע. אבל עדיין. לכו דעו… למשל אחת מהן הייתה בחתונה שלשום… נראה לי שאני יכולה לשאול אותה איך היה שם, אם שמו מסכות ושמרו על מרחק, אם היא שמרה על עצמה. היא הכי תבין בעולם. גם האחרים יבינו אם אביע חשש, הם יודעים שאני יותר חוששת מאחרים בעניינים האלו. ויש בחבורה הזו רגישות והבנה לרגישויות ולחששות של החברים. אבל בינתיים לא אמרתי כלום…
ובנוסף – בטח גם ירצו לשבת באיזה בית קפה או אולי מסעדה. ממש קשה לי עם לשבת בתוך מקום כזה סגור. כבר נפגשנו פעם אחת במסעדה שפעלה לפי התו הירוק ובפנים ישבנו בלי מסכות (בדקו בכניסה תו ירוק). אמנם עקרונית ברור שיכולתי לשים מסכה (ולהוריד רק כדי לשתות. לא הזמנתי אוכל), אבל כולם היו בלי מסכה וזה היה לא נעים להיות היחידה עם. קשה להבין מה אומרים עם מסכה, קשה לתקשר, וגם כך מרגישה לא שייכת ושונה ונפרדת. בלי מסכה הרגשתי חשופה ולא בטוחה ולא בנוח ושזו בטח טעות, ואמרתי לעצמי – טוב, עכשיו נחכה שבועיים ונראה אם נדבקתי בקורונה, נקווה שלא. אבל נראה לי שלהבא אשים בכל זאת מסכה בלי להרגיש לא נעים, כי חבל על תחושת החרדה ואי-הנוחות. אני בד"כ מעדיפה להימנע מסיטואציות כאלו. זה היה חריג מצדי. אני רוב הזמן בבית, או נכנסת לחנויות עם מסכה, או באוטובוס עם מסכה, ומשתדלת כמה שאפשר לא ללכת לבתי קפה/מסעדות וכו'.
מצד שני, החבורה הזו כל כך חמודה ונעימה ואוהבת, ומכירים אחד את השני ממקום נפשי עמוק ורגיש, וחבל לי לאבד אותם ולהתרחק בגלל הימנעות ופחדים. לא שאני אאבד אותם, הם יבינו לגמרי, ואני יכולה להיפגש איתם גם בהזדמנויות אחרות באוויר הפתוח. למשל, יש שתיים שלא יצטרפו הפעם כי הן לא יכולות מסיבות שונות.
בכלל מבחינתי לא היה נראה דחוף לטייל דווקא באוגוסט ודווקא כשיש גל קורונה… מבחינתי עדיף בתקופה רגועה ונעימה יותר… אבל הם אמרו שבטח שגם בהמשך ניזום עוד מפגשים וטיולים, אבל אי אפשר לדעת אם תהיה הזדמנות כזאת כמו עכשיו כשכולנו פנויים, וכדאי לנצל את זה… גם אחת מהן גרה בחו"ל וצריכה לחזור לשם בקרוב… אמנם תמשיך לבקר בארץ בהמשך, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה…

2. חשש ביטחוני מלהסתובב בירושלים. מישהי נורא רוצה ללכת לכותל ולהסתובב בחלק היהודי של העיר העתיקה. בערב. היא אומרת שהכותל הכי יפה בערב. לא הייתי שם שנים. גם אני אוהבת את החלקים האלו של ירושלים, אבל זה לא מסוכן בעת הזו?

3. ואם כבר להתייעץ – יש לכם המלצה על מקומות יפים שמתאים להסתובב בהם בערב בירושלים? ובתי קפה/מסעדות (רצוי שאפשר לשבת בהם גם בחוץ)?

ואולי פשוט – אם יש ספק, אין ספק. כלומר, אולי אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלי ולא להצטרף. כי באמת יש קורונה ובאמת רצוי להישמר. ובילוי חברתי לא שווה הידבקות בקורונה. וזה לא כזה אסון גדול לא להיות איתם הפעם. בכל זאת, פרופורציות. זה לא שאאבד אותם או שאפסיד משהו קרדינלי רק בגלל שהפעם לא הצטרפתי.

תודה רבה מראש!


נ.ב – תוספת בעריכה כמה דקות אחרי שפרסמתי – לא ציינתי שבנוסף אני לא בשיאי מבחינת הרגשה פיזית, אתמול ממש לא הרגשתי טוב (חולשה גדולה, כאב ראש, קצת כאב גרון, משהו לא טוב בבטן – נראה לי שזה גם קשור למחזור), היום יותר טוב אך עדיין לא בשיאי מבחינת חולשה. אולי פשוט עדיף להגיד שאני לא מרגישה טוב וזהו? כלומר, אולי באמת עדיף לי לנוח ולא להתרוצץ. ברור שרק אני יודעת אם אני מרגישה מספיק טוב כדי להסתובב בחוץ. עקרונית ממש בא לי לטייל בחוץ בערב. החששות העיקריים הם סעיפים 1 ו2 לעיל (קורונה ומצב ביטחוני). וגם אני צריכה פיפי לעיתים קרובות וחוששת שלא יהיה איפה לעשות… ואני צריכה לשתות הרבה ואסתובב עם בקבוק 2 ליטר… אבל הסתדרתי בטיולים בעבר, אז אין סיבה שלא אסתדר גם הפעם…

נד-נד, עלה ורד

הנפילות מלחיצות ומבהילות אותי, אז הנה אני כותבת כדי לשתף ולשפר. לא להישאר עם זה לבד ולהעלות עשן במוח מרוב מחשבות ותקיעוּת. אני רוצה ההפך מתקיעות. אני רוצה הלאה, ועכשיו, להתקדם, להאמין, לחיות. ולהיות פחות תלויה באישורים מבחוץ, להיות פחות מושפעת מהדינמיקה של הסביבה, לא להיות כעלה נידף שמתערער מכל משב רוח. אפשר לנוע ברוח, אפשר לרפרף לפה ולשם, אבל עדיף לא להיסחף לגמרי, להישמט, להיזרק למדרכה ולהימעך שם. לא להתרוקן כל כך בקלות מלגיטימציה להיות קיימת, מזהות מוצקה בעלת נוכחות וערך ומשמעות. לא לגמגם את עצמי ולהתבייש, לדעוך, לנבול, להימחק.

הייתה נפילה לא מזמן, ואז התאוששות יחסית מהירה וימים הרבה יותר טובים, והנה עכשיו שוב נפילה, קצת מבהילה אפילו. חייבת לעצור ולהתעשת. אין סיבה שלא. לא קרה שום דבר. רק המציאות מהדהדת בי, מהדהדת בי. אולי זו הריקנות, הכלום, הוואקום בפנים, שמאפשרים לקולות להדהד כך ולהיזרק במהירות מדופן לדופן, מדופן לדופן, טאחח טאחח טאחחח, די. תתעשתי. הכול בסדר. יש לך דברים משמעותיים לעשות ולהיות. יש לך ערך בעולם. ואת לא צריכה להתאמץ כדי שאנשים לא יברחו ממך, הם לא יברחו. ואם חלק ייעלמו, זה עניין שלהם, וזה לאו דווקא קשור אלייך. וגם אם כן קשור אלייך, ווטאבר. ככה זה, יש הרבה אנשים ששמחים להיות בקרבתך ואוהבים אותך, אבל לא כולם מתחברים אלינו או אוהבים אותנו, וזה בסדר גמור, זה טבעי. זה לא אומר שום דבר פסקני עלייך. פשוט יש אנשים שונים בעולם, במצבים שונים ועם העדפות שונות. וכבר אמרנו, חמודה שלי, אל תשימי את כל הערך והמשמעות שלך בחיקם של אנשים אחרים. זו תפיסה לא מציאותית של עצמך. נכון, אינטראקציה עם אנשים אחרים יכולה להיות מאוד משמעותית, תורמת, מחזקת, בונה, ממלאת. זה חשוב. אבל לא כגורם בלעדי, שמעלה ומוריד מגן עדן לשאוֹל ובחזרה.

וזה כזה אירוני שכדי לתקן את עצמי עכשיו מתחושת התלות הרגשית באחרים, אני כותבת כאן בבלוג, שזה גם בעצם לפנות לאחרים… טוב, יקרה ומתוקה שכמותך (אהבה עצמית זה חשוב, וגם חיבוק עצמי), זה כל כך אנושי וטבעי, הרי אנחנו יצורים חברתיים, רובנו במידה זו או אחרת תלויים רגשית באחרים, לא טוב היות האדם לבדו וכל זה. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידה ומינון.

אפרופו מידה ומינון – תזכרי גם לא לכתוב יותר מדי. בד"כ לאנשים קשה עם הרבה מלל. את עלולה להיות אינטנסיבית מדי, מפרטת מדי. ולחזור על אותו רעיון שוב ושוב במילים קצת שונות ואפילו באותן מילים. אני יודעת שאת רוצה לדייק, אבל אנשים מבינים, ואין צורך להמשיך להסביר עוד ועוד ועוד.

ואפילו אם תקעת עכשיו הרבה חלווה והסוכר רוקד ברייקדנס בדמך התוסס – תעשי נשימות, תירגעי, הכול בסדר. יש לך גוף מקסים ומוח שופע. וחמוקיים משהו משהו, גוטה גוטה, שופרא דה שופרא. הנשיות בהתגלמותה. ובכלל, את יכולה להתפרע כאן בכתיבה כאילו אף אחד לא קורא. זה כמו שאומרים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה. לנענע את העכוז באקסטזה, יופי יופי. לפה ולשם, ושטגדי-שטגדם. הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּה!

שיהיה יום נעים וקל, מלא במשמעות ובאפשרויות. ובשורות טובות. והכי חשוב הבריאות.

הטיול בנורווגיה, חלק א': The Horror, או: הבחילה

זאת הייתה ההקדמה: הקדמה לטיול לנורווגיה.‏

ואני ממשיכה לספר כאן על הטיול המאורגן לנורווגיה מחודש אוגוסט האחרון.‏

בדיעבד, אחרי שסיימתי לכתוב את הקטע הנוכחי, הבנתי שלא יכולתי שלא לכתוב בפרוטרוט. ‏תכננתי וחשבתי שאתאר ואספר את הדברים יותר בקצרה ובכלליות ושאתקדם בצורה מהירה ‏וזורמת יותר בסיפור הכרונולוגי, אבל כהרגלי הארכתי בדברים והתעכבתי על נקודות, ובסוף ‏יצא שהפוסט הנוכחי מכסה רק את יום הטיסה וחצי היום שלמחרת… והאמת היא שאיני ‏יודעת עד כמה זה מעיק ומפורט מדי, כך שאולי בתגובותיכם, אם תהיינה, אם תרצו, תוכלו בין ‏השאר לתת לי פידבק בנדון שיעזור לי לכייל את עצמי בהתאם במידת הצורך. מצד שני, אני ‏כותבת כאן ראשית כל מתוך עצמי ובשביל עצמי, הרי זה היומן האישי שלי, ואיני חייבת לאף ‏אחד, כולל לעצמי, דין וחשבון והצטדקויות והתנצלויות (להפך – הנטייה להתנצלות והצטדקות ‏היא מהמרכיבים באישיותי שעליי למסמס, לגדוע ואף לעקור מהשורש. כך גם הספקות ‏העצמיים האינסופיים והנפש המסוכסכת שאני מחצינה כאן בריש גלי בתהיות העולות ‏בפסקה זו ממש, בעצם ההתלבטות שלי בקול מולכם ‏😁 – אך אם לא כאן אז היכן? 🤷 ☺️‏), כך שמי שבא ברוך הבא, ומי ‏שמתייגע אינו חייב לקרוא. אני חושבת שמכיוון שתחילת הנסיעה הייתה עבורי קצת ‏טראומתית, עוזר לי לספר עליה בפרוטרוט, לעבד את החוויה.‏

אז יומיים לפני הנסיעה הרגשתי לא משהו מבחינה פיזית. לא היה לי בכלל תיאבון ולכן כמעט לא ‏אכלתי בכלל (רק שני אגוזי ברזיל ליום). הייתה לי מועקה כללית לא מוגדרת בבטן והרגשתי ‏חולשה ועייפות, אבל תפקדתי. ארזתי את המזוודה לאט לאט ובחוסר כוחות, והייתי צריכה ‏לנוח מדי פעם, כשקצת זיעה קרה מכסה אותי. חשבתי שזה בגלל מזג האוויר החם והמאמץ. ‏גם היה לי כאב ראש. למרות זאת, בסך הכול הייתי עם גישה אופרטיבית ופתוחה לבאות. אז ‏קצת לא מרגישה טוב, שטויות, לא נורא, קורה, עובר.‏

כבר בנסיעה לשדה התעופה – באוטובוס וברכבת – הרגשתי לא מדהים. הרגשה כללית ‏חלשה מאוד. הגענו לנתב"ג, ואחרי התפּקדוּת אצל המדריך של הטיול המאורגן בנקודת ‏המפגש התקדמנו לנו צ'יק צ'ק במסלול הקבוע. כשעברנו הכול והגענו לאזור הדיוטי פרי, כבר ‏התחלתי להרגיש ממש על הפנים. התחילה לי פתאום בחילה חזקה, נוראית ומתמשכת.‏

בשנים האחרונות, למיטב ידיעתי מאז שנת 2016, התחלתי לסבול מבחילות והקאות ‏בתכיפות שהיא כנראה באופן יחסי די גבוהה, בערך כל כמה חודשים (יש שנים שיותר ויש ‏שנים שפחות). יכול להיות שהמקרים הללו כלל אינם קשורים זה לזה ופשוט במקרה או עם ‏הגיל אני חוטפת וירוס בטן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר (אם כי בעבר זה בקושי קרה ‏לי אם בכלל, לא זכור לי שהיו לי כאלו בחילות והקאות, בטח לא בשנות חיי הבוגרות). בכל אופן, אני בודקת את הנושא, ואולי אכתוב על כך בפוסט נפרד.‏

אז כמו בפעמים האחרות, גם הפעם עלה בי החשש שהבחילה הזו כמו ‏נשלפה ממעמקים, כאילו היא בעצם תמיד קיימת עמוק בתוכי, אך מוסתרת ובלתי-מורגשת, ‏מוטמנת בקרקעית, מכוסה בשמיכות המנחמות, הרכות והמעמעמות של שגרת החיים מחד ‏והחלומות מאידך, ורק מדי פעם מצליחה להשתחרר מאחיזת השמיכות האיתנה ומתרוממת ‏אל פני השטח, כמו צוללת גרעינית שפתאום מגיחה מבטן האוקיאנוס – בהתחלה רק ‏מבצבצת, ואז מפלחת באבחה אלימה את פני המים השקטים ומיתמרת מתוכם במלוא ‏משמעותה המבעיתה והמאכזבת, חושפת טבע אחר לחלוטין של המציאות. בחילה קיומית ‏בסיסית אה-לה-סארטר.‏

אז התחלתי לשקוע אט אט לאותו יקום חלופי של עולם הלא-בריאים, להתכווץ לתוך עצמי, כל ‏הסובב אותי נראה לי רחוק וזר כל כך, ומואר מדי, גדול מדי, רועש ותזזיתי מדי. עולמי היה ‏כולו נקודה אחת סובלת ומרוכזת של בחילה מעיקה.‏

בן-זוגי החל לפסוע לו בנינוחות לכיוון חנות מוצרי האלקטרוניקה, ואני משתרכת אחריו. ‏באושר רב קלטתי בזווית העין פח אשפה והאטתי ועצרתי לידו, יען כי עולמי הצטמצם לכדי ‏מטרה אחת: חיפוש קרבה לאגנֵי הקאה פוטנציאליים. לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך ‏למראה פח. בן-זוגי, שהיה בעולם אחר ורחוק ממני, שאל כמו ממרחקים (אם כי היה סמוך ‏אליי) אם אני בסדר, ועניתי שאני לא מרגישה טוב ושבא לי להקיא ושהנה אני אשאר פה ליד ‏הפח והוא יכול ללכת להסתובב. תפסתי לי עמדת ישיבה בטוחה בקרבת הפח, העוגן החדש ‏שלי בחיים, והוא נבלע בחנות האלקטרוניקה.‏

אחרי כמה רגעים הבנתי שזהו זה. וגם שממש לא בא לי ושזה ממש לא לעניין לעשות את זה ‏בפח, ועוד בפרהסיה. הלכתי מהר ומצאתי את בן-זוגי, זרקתי לו: "אני הולכת לחפש שירותים, ‏חייבת להקיא, קח את התיקים שלי" וברחתי משם כל עוד נפשי בי. נכנסתי לתא שירותים ‏וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. יצאתי מהשירותים. גל בחילה תקף אותי, אז חזרתי לשירותים. ‏עמדתי חסרת אונים, בוהה באסלה הדוחה. נאדה, דבר לא קרה. יצאתי שוב. זה חזר על ‏עצמו כמה פעמים. בשלב זה המנקה בשירותים, עובדת זרה, כבר קלטה שמשהו קורה איתי ‏ושלחה מבטים שלא הצלחתי להבין אם הם מודאגים מחמת המטלה הנוראית שאני הולכת ‏לספק לה או דואגים לי מחמת האמפתיה האנושית. סביר להניח שאף אחת מהאופציות אינה ‏נכונה, שאני סתם משליכה עליה פרשנויות שלי, ושהיא בסך הכול בהתה בי עניינית ‏ואופרטיבית לחלוטין כמו בכל אובייקט אחר בעולמה התעסוקתי. אני חושבת שזרקתי לה בטון ‏מתנצל, באנגלית, שאני לא מרגישה טוב, והיא שלחה מבט שפירשתי כמבין. אני כבר לא ‏ממש זוכרת, הרי בשלב ההוא הכול כבר התחיל להתערפל סביבי. ההכרה שלי, איך אמרה ‏יונה וולך, התחילה להימוג.‏

הסתובבתי באי-נחת. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי, כולי חלשה וכפופה, מצוקה ובהילוּת ‏מרוחות על פניי החיוורות כמו איפור שהשתבש קשות מאיזו כּאפה מונומנטלית. לא הרגשתי ‏בנוח בקרבת כל האנשים, וגם לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בתוך האוויר הדחוס והמבחיל ‏של השירותים (אבל כנראה לא מספיק מבחיל בשביל לגאול אותי מייסוריי). מדי פעם שקלתי ‏לשבת על הרצפה במסדרון שמחוץ לשירותים באיזו פינה ולהתקבע שם, אולי אפילו לנצח. ‏לקרוס על הרצפה באיזו פינה נשכחת, להתקפל לכדי ערימה כפופה, וסוף סוף לנוח, מהכול – ‏באותם רגעים זה נראה לי כמו הגורל הכי שלו ונעים ומרגיע שיכולתי לאחל לעצמי.‏

בסוף מצאתי כיור צדדי נפרד, במין פינה כזאת לפני היציאה מהשירותים. התבייתתי עליו ‏והסתובבתי סביבו כארי בסוגר, מדי פעם נשענת על הקיר וכורעת במעין ישיבה, מקופלת. ‏המנקה באה מדי פעם, מביטה בציפייה, בשקט, במרחק מה ממני. הלו, היא לא שמעה על ‏חרדת ביצוע?… לא ממש בניתי על להופיע מול קהל 😅 😳 😒. בסוף היא הלכה משם לעיסוקיה. ואז ‏זה פתאום קרה, ובגדול, ובנחשולים. הקלה. ניסיתי לשטוף את הכיור במים והתנצלתי בפני ‏המנקה (שבאורח פלא פתאום שוב צצה שם), ולמיטב זכרוני היא הגיבה בהרגעה ובחיוך, ‏it's ok, ‎it's ok‏. הבעתי בפניה הכרת תודה, שבתי לבן-זוגי והודעתי לו בחגיגיות שהקאתי את נשמתי ‏ושעכשיו טוב יותר. חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כל כך לא. ‏

עוד לפני הנסיעה בן-זוגי התבאס שיש לו זכות להיכנס לאחד הטרקלינים בשדה התעופה ולי ‏אין (בעוונותיי הוצאות כרטיס האשראי שלי היו נמוכות מדי), הוא לא רצה להיכנס בלעדיי. אבל ‏אמרתי לו שיילך לשם בכיף, אין בעיה, למה שהוא יפסיד בגללי, לפחות שאחד מאיתנו יהנה ‏מזה, ואני כבר אעסיק את עצמי, וגם ככה עדיף שלא אתקע שם אוכל. כשהיינו כבר בנתב"ג ‏והרגשתי רע אחרי סשן ההקאות, עדיין התעקשתי שיילך לטרקלין, ואמרתי שאני בינתיים ‏אנוח לי על איזה כיסא ואנסה לא להרגיש בחילה. שילחתי אותו לשם לא לפני שהוא ליווה ‏אותי לאיזשהו כיסא פנוי באחד מהשערים הסמוכים והלך לדרכו. אבל אחרי כמה זמן הגיע ‏התקף קשה נוסף, ומיהרתי בחזרה לפינה שלי ליד הכיור בשירותים, ולאותה מנקה, שכבר ‏היו לי רגשות אשמה שאני הופכת את המשמרת שלה לאחת הגרועות שהיו לה אי פעם, ‏ובהתאם שלחתי לכיוונה מבטים אומללים מתנצלים וחסרי אונים. והנה, הופה, שוב נחשולים, ‏וכבר הייתי נורא חלשה והרגשתי איום ונורא: כאב ראש ‏חזק, הרגשה כללית מזעזעת, חולשה ‏גורפת, צמרמורות ותחושת ערפול על סף סחרחורת. ‏בכוחותיי האחרונים הלכתי לטרקלין ‏והסברתי לדיילים ולדיילות המטופחים והמטופחות בכניסה את מצבי נטול זכות הכניסה מחד ‏ועל סף עלפון מאידך, ואת רצוני רק לקרוא לבן-זוגי. הם היו ממש ממש נחמדים ומבינים, נתנו לי ‏להיכנס לשם ולשבת איתו רגע, וגם הביאו לי בקבוק מים שאקח איתי. ‏

יצאנו משם והלכנו לשער של הטיסה שלנו, תפסנו מקומות ישיבה והמתנו. סביבנו החלו ‏להיאסף הנוסעים האחרים, שחלקם היו שייכים לקבוצה של הטיול המאורגן שלנו, ועדיין לא ‏ידענו מי מהם איתנו ומי בקבוצות אחרות. חלקם, איך נאמר, לא היו מסוג האנשים שהייתי ‏רוצה להיתקע איתם בטיול כזה. אבל באותם רגעים זו ממש לא הייתה הדאגה הכי גדולה ‏שלי. בשלב זה כבר הייתי הצל של עצמי – הצל של הצל של עצמי… הפכתי ליצור סמרטוטי ‏ואומלל שבקושי מצליח להרים את הראש, ישבתי רכונה ומקופלת, מכווצת לתוך עצמי, הראש ‏מורכן מטה, באיזושהי תנוחה שמנסה איכשהו להכיל את הבחילה העזה ולהחזיק אותה ‏במינימום תזוזה ותנועה, כי כל תנועה הגבירה אותה. וכשהרמתי את הראש מדי פעם, עשיתי ‏זאת לאט לאט – והבטתי בזהירות, באימה, בחשד ובמבט מזוגג בסביבותיי המשונות. המולת ‏האנשים ופטפוטם התיירותי הנלהב והטרחני היו זרים לי, ולא הבנתי מה אני עושה שם ‏במקום הזה.

ואז גופי שילח אותי שוב לסבב נוסף בפינה הקבועה והבטוחה שלי בשירותים ‏‏(עוגנים של ביטחון זה דבר חשוב בחיים), והתפללתי שלא אראה שוב את המנקה, וכשחזרתי ‏מההתקף השלישי לשער שלנו, כבר לא מבינה מה קורה איתי וממש מודאגת ובקושי ‏מתפקדת, ניגשתי לדלפק של חברת התעופה והתייעצתי עם אחת מדיילות הקרקע. היא ‏אמרה שהיא יכולה לקרוא עבורי לפרמדיק שיבדוק אותי, אבל הזהירה אותי שאם הוא יגיד ‏שאני לא במצב לעלות לטיסה – ייאסר עליי לעלות. היה לי נורא חבל שבן-זוגי יפסיד את ‏הטיול, הרגשתי לא נעים שיפסיד בגללי, הוא כל כך רצה לנסוע, ותהיתי אם הביטוח מכסה ‏ביטול נסיעה במצב כזה, ואולי בן-זוגי יוכל לנסוע בלעדיי, וכל מה שרציתי זה לא להיות שם ‏ולחזור הביתה, אבל איך אחזור, בקושי היה לי כוח לזוז, כל מה שיכולתי לעשות זה להיות בקרבת ‏שירותים ולחכות שזה יעבור, אבל זה לא עשה רושם של משהו שכבר עובר, ואיבדתי נוזלים ‏והמציאות התחילה להתנתק ממני, ואמרתי לבן-זוגי בקול חלוש שהנה, ידעתי שאני לא צריכה ‏לנסוע, וחבל שבכלל הסכמתי…‏

בסוף החלטתי לא לקרוא לפרמדיק, לזרום עם התסריט ולנסוע, הרי אם זה וירוס אז כמה זמן ‏זה כבר יכול להיות, יום-יומיים? ואולי הרע כבר מאחוריי. וכבר יצא לי בעבר לטוס אחרי יום של הרגשה רעה ‏בסגנון דומה, כשטסנו לארה"ב (אם כי אז זה היה פחות אינטנסיבי ואקוטי ממה שעבר עליי ‏כעת), וגם אז התלבטתי אם לבטל את הנסיעה, אבל בסוף נסעתי, ובטיסה ההיא שתיתי ‏הרבה בהדרגה וההרגשה לאט לאט השתפרה והיה אחרי זה כיף בטיול ובסך הכול שמחתי שנסעתי.‏

אבל במטוס לנורווגיה זה לא השתפר, ואחרי כמה זמן של טיסה הקאתי את נשמתי לתוך שקית הקאה (פעם ראשונה בחיי שהקאתי בטיסה, חוויה מרהיבה), ואני אומרת לכם – השקיות האלו יותר עמידות ממה שהן נראות. ‏ממש התרשמתי מאיכותן. חששתי שהן סתם שקיות נייר דַרְדָלֶה שלא יחזיקו, ושכל העסק הזה ‏יעשה שַמוֹת עליי וסביבי, אבל ממש לא. הרגשתי כל כך לא נעים מהנוסעים שישבו לידנו, זה ‏נורא מבאס לשבת ליד מישהי שמקיאה, אם כי הייתי מקיאה מתחשבת ומנומסת ‏ומודעת ונקייה, דחפתי את הפרצוף לפתח השקית וזה לא השפיע על סביבותיי, והלכתי לשפוך ולזרוק את ‏זה בשירותים. כמובן שבדיוק כשקמתי היינו בכיס אוויר נוראי ומטלטל ופקדו על כולם לחגור ‏חגורות, ודייל העיר לי במבט מודאג לא להסתובב וללכת בחזרה למושב שלי, אבל הייתי ‏חייבת להיפטר מהשקית ותכולתה, אז רבאק, שנייה… בדרך כלל, בימים כתיקונם בטח הייתי ‏הרבה יותר מבוהלת וחרדה מהטלטלות המפחידות של המטוס ומהמבט המודאג של הדייל, ‏אבל הפעם הייתי שקועה בצרות אחרות ובערפול חושים כללי.‏

ביקשתי מהדיילת עוד שקיות, ביקשתי עוד מים. ואחרי כמה זמן היה לי התקף נוסף. הייתי על ‏הפנים, ואיבדתי המון נוזלים. שתיתי כמה שיכולתי. הדיילת שאלה אותי אם להזמין לי ‏אמבולנס שיחכה לי בשדה התעופה. לא ידעתי מה לענות, בקושי הצלחתי לחשוב, שלא נדבר ‏על לדבר ולתקשר, מה גם שאף פעם לא הייתי במצב שדרש אמבולנס והיו לי חששות מכל ‏הסיטואציה וההשלכות. הסתכלתי על בן-זוגי במבט מתחנן שיעזור לי בתקשורת עם הדיילת, ובכלל בניהול המשבר ‏ובקבלת ההחלטות, והוא בהה בי ושתק ולא התייחס. כנראה בדיוק התעורר משינה והיה ‏מרחף וגמור מעייפות, או אולי לא שמע אותי ואת הדיילת היטב. קראתי לו בשמו, חזרתי על הצעתה של הדיילת, אבל שום ישועה תקשורתית לא הגיעה מכיוונו, שום חלק פעיל בניהול המצב, וזה היה ‏מעצבן ומתסכל, אולי הוא אמר בסוף משהו כמו שהוא לא יודע, או שזה תלוי בהרגשה שלי, אני כבר לא זוכרת, ובסוף ‏אמרתי לדיילת שזה בסדר, שלא צריך, תודה, יהיה בסדר. קצת כעסתי שבן-זוגי לא עוזר לי, ‏לא תופס פיקוד, או לפחות תומך באופן פעיל יותר, הרי הוא הרגיש בסדר גמור, ואני הייתי על ‏סף אשפוז ואינפוזיה, אז ווט דה פאק??? התחושה הזו חזרה על עצמה גם במהלך הטיול ‏בהמשך.‏

נחתנו באוסלו ויצאתי מהמטוס מעורפלת ומתנדנדת. ניסיתי ללכת ישר ולא כ"כ הצלחתי, ‏הרגשתי שאני כל הזמן נמשכת הצידה, ונעזרתי בבן-זוגי. דרכונים, מזוודות, ומצאתי את עצמי ‏בשעת לילה מאוחרת בנורווגיה באוטובוס של הטיול המאורגן עם חבורה של אנשים זרים, ‏שבקושי הייתי מסוגלת להסתכל עליהם או לבחון אותם, ולמרבה חרדתי זה היה אוטובוס ללא ‏חלונות, ואני כל כך הייתי זקוקה לאוויר. פשוט התקפלתי במושב שלי והתכדרתי לתוך עצמי. ‏בכוחות אחרונים הגענו לחדר שלנו במלון, וסיכמתי עם בן-זוגי שהוא ייצא למחרת עם ‏הקבוצה לטיול באוסלו ואני אשאר לנוח ולהתאושש בחדר במלון. כמובן באותו לילה הצטרפו ‏לחגיגה קצת שלשול וגם צרבות חזקות חוזרות ונישנות, כדי שרשימת הסימפטומים לא תהיה ‏חדגונית מדי 😒‏

בשארית הלילה ובחלק מהיום למחרת ישנתי, וחלומותיי היו טרופים ומוזרים עד מאוד, ובין ‏בחילה לצרבת ולכאב ראש גם היו לי צמרמורות והזעתי, ולאור כל זאת אני די בטוחה שהיה לי ‏חום. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בחדר זר ושקט במלון אי שם במדינה רחוקה ולא ‏מוכרת. ועדיין עם בחילה.‏


‏-המשך יבוא-‏

נד-נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד

ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה… סיפור חיי. אם כי עד כה רוב התקופות בחיי היו בסימן ירידה במצב הנפשי (ועלייה במשקל גופי)… מעגל הקסם האכזר… מעניין אם אוכל לנסות איכשהו להנדס יותר תקופות של עלייה (וירידה משקלית בהתאם)… לפצח את קוד הכישוף ולהתעלות מעליו לכדי ברייה יצרנית ומרוצה למדי. ומאוזנת יחסית.

נכון שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים את השיר הזה על איך שכל הבפנוכו שלי קורס וכולם רואים? וחלקכם הגבתם לי בביטחון שאף אחד לא רואה, שזו רק אני שרואה? אז אני מאוד מעריכה את מתן הפרופורציות ואת העידוד וההרגעה, וזה נכון בחלקו, כי באמת יש פער ענק בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שאחרים תופסים אותי, אבל זה לא נכון לגמרי. כי יש ביטוי פיזי לקריסה שלי, ואחרים יכולים לראות, בהחלט. כי נכנסתי, שוב, לתקופה של זלילות חולניות של גלידות בן אנד ג'ריז (יאמי יאמי יאמי, האאא, טעיםםם טעיםםם טעיםםםם, בּוּגה בּוּגה בּוּגה, אושרררר! להזריק להזריק להזריק! עוד עוד עוד! לעורק הראשי! ישירות ללב!) ושוקולדים (הוֹ מארס נעים ורך! אתעטף בך עד יעבור זעם, עד יעברו החיים!) ועוד… וזה כדור שלג שרק הולך וגדל תוך כדי הידרדרותו במדרון התלול והחלקלק (הוֹ כדור שלג קריר וצפוני! קח אותי לנופי אירופה הקסומים של פעם!) עד שהוא נהיה מפלצת-שלג ענקית, אמורפית, מסורבלת וחסרת גבולות.

אני זוללת כמויות כאלו שגורמות לגופי להשמין מהר. תוך זמן לא רב כבר לא עלו עליי כמה זוגות מכנסיים שכה שמחתי לאחרונה שסוף סוף חזרתי למידה שלהם ושלבשתי בהנאה שמימית… והנה הם שוב מונחים בארון חסרי מעש… אנו מחליפים ביננו מבטים נוגים של הבנה-הדדית וגעגוע… ורק לאחרונה קניתי בחדווה כמה חולצות חדשות, שאפילו לא הספקתי ללבוש…. והנה שוב חזרתי לסורי והן מתרחקות ממני למחוזות אחרים, דמיוניים…

האכילה הכפייתית היא התמכרות לשמה (שלא לומר מחלה. הפרעה. כרונית). אני מסיימת חטיף מארס אחד, ומייד בא לי עוד אחד, לשחזר את ההנאה, את הסוטול. ואחרי המארס השני, כששוב הוא נגמר, כששוב אני נשארת בלי שום דבר, אז שוב בא לי עוד אחד, לשחזר את הטעם הזה והתחושה הזאת והחוויה הזאת, חייבת אותה. וחוזר חלילה. בתקופות כאלו התחושה היא שאוכל הוא הדבר היחיד שמסב לי הנאה מוחשית וסיפוק אולטימטיבי, שכל השאר הוא ריק או מעיק או מבלבל ולא מובן או ערטילאי, שמה שנשאר זה רק אוכל, אז אני רק מחכה לאכול כל הזמן. הרבה פעמים אחרי שזללתי, הרגשתי רע פיזית, וכדי להתמודד עם ההרגשה הפיזית הרעה – שוב אכלתי כדי להתנחם, כדי להקהות את התחושה הפיזית הרעה ואת המחשבות המטרידות על כך שלא הייתי צריכה לאכול כ"כ הרבה. כדי להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה ה"טובה" (המתעתעת) של אכילת שוקולד/גלידה/כל אוכל מנחם שהוא. זה באמת מעגל שקשה לצאת ממנו. הוא מתקבע אצלי מהר ולעומק. וזה כמובן קשור למוח האובססיבי שלי, לצורך הכפייתי בהרגעת התנועה הסיבובית של הכימיקלים במוח שלי.

אני יודעת שזה נורא לא בריא לאכול הרבה חטיפי שוקולד בזה אחר זה. אני יודעת שזה לא בריא לאכול שתי חבילות בן אנד ג'ריז, בזו אחר זו. אבל באותם רגעים הצורך הוא כל כך עמוק ומשתוקק וחייב. לעומת זאת, כשאני חוזרת לתקופה "נורמלית", של אכילה מאוזנת, תוך זמן קצר יורדת ההשתוקקות למתוק, וזה כבר לא מפתה אותי ופחות מעניין אותי או מושך אותי, ואני נהנית מאכילת ירקות ואוכל בריא, ואוכלת רק כשרעבה, ונהנית מהאכילה אך לא מרגישה צורך לשחזר אותה שוב ושוב, אלא עוברת הלאה לדברים אחרים, ולא אוכלת הרבה, ויורדת במשקל מהר.

די ברור שהטריגר לזלילות בשבועות האחרונים היה המוטרדות שלי מהעבודה, האכזבה שחשתי מכמה דברים שם, והקונפליקטים שהתחילו לצוץ, ונושאים בעבודה שקצת הלחיצו אותי. ולא רק שהשמנתי, גם לא ישנתי הרבה כי הייתי כולי מוטרדת. התחלתי להרגיש שפשוט לא בא לי לבוא לעבודה, אז גם לא התחשק לי ללכת לישון, כי זה אמר שהפעולה הבאה שלי תהיה לקום בבוקר לעבודה, אז דחיתי את השינה, והלכתי לישון מאוחר מדי. אז גם חוסר השינה השפיע וגרם לתחושת תשישות נפשית ועוד יותר דחף להתנחמות באכילה. והפרצוף והשיער שלי נראו בהתאם, פרצוף מעוך ועייף ושיער סמרטוטי-כאוטי. השיער זה גם בגלל מזג האוויר הלח נוראאא והבלעעעע. וכן, גם מזג האוויר עושה לי רע באופן כללי, לא בנויה לקיץ הישראלי.

אז בסופו של דבר הגעתי לשפל המדרגה, לתחתית התהום, הגוף שלי הגיע למצב איום והתריע על כך שהוא הגיע לקצה. הרגשתי נורא רע, תשושה ומלאה עד כדי להתפקע, ושעה לפני מפגש חברתי שנתי בבית הבוס שלי הודעתי להם שאיני מגיעה (גם מלכתחילה אני לא בנויה למפגשים חברתיים בתקופות של זלילות, מרגישה רע עם עצמי, מגעילה ושמנה ומאותגרת ועייפה, עם בגדים מכוערים שנבחרים מהארון רק כי הם עולים עליי, צריכה לשדרג את גרדרובת התקופות השמנות שלי), ולמען האמת גם בן-זוגי הרגיש רע (גם הוא היה אמור להצטרף).

אז ביום-יומיים שלאחר מכן די קרסתי פיזית, סבלתי מכאבי ראש איומים, חולשה נוראית, הרגשתי כאילו הגוף שלי מורכב מ-90% מרגרינה רעילה שחונקת כל אטום ואטום בגופי, ונעדרתי יומיים מהעבודה. האמת היא שגם בן-זוגי הרגיש רע – כאבי ראש ובחילות – והוא לחלוטין לא אוכל הרבה, אז יתכן שזה גם שילוב של איזה וירוס או משהו, או מזג האוויר, או לא יודעת מה.

בימים האחרונים חל שיפור בגזרת העבודה.

חלה תפנית בגישה שלי לנושא בעבודה שהעיק עליי והלחיץ אותי, הנושא הפיננסי שאני אחראית עליו, שמתחילת עבודתי שם חששתי ממנו. אני והעובדת השנייה נפגשנו עם מנהל הכספים, ויצאנו משם בתחושת הקלה, הרבה דברים שלא הבנו קודם נהיו מובנים, ואבן נגולה מעל לבנו. פתאום זה נראה הרבה פחות מסובך. אם קודם חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, כי אין לי בכלל רקע בטיפול בנושאים כאלו, הרי שעכשיו ברור לי שאוכל, ואפילו נהיה לנו כיף להכין את המסמך הפיננסי הזה. זה לא מסמך פיננסי מקצועי, אלא בקטנה. אני מתחילה ממש להתיידד עם אקסל…

וגם הבנתי שנורא הגזמתי בהתמוטטות שלי מהעניינים שצצו בעבודה בגזרת קונפליקטים קטנים, ואכזבות קטנות. אני לוקחת קשה מדי דברים שאנשים אומרים, מפרשת בכיוון אבסולוטי מדי. השבוע היה לי נחמד ונעים בעבודה, והיחסים עם כולם נעימים ומיטיבים. חשבתי שהאכזבה שלי מהבוס לאחרונה בנושא מסוים, וקונפליקט שצץ באותו הקשר עם העובדת השנייה, הם קו פרשת המים, ושנגמרה תקופת ה"ירח דבש", ומכאן הכול יהיה מעצבן ומעיק, ושנחשפים הפרצופים האמיתיים והמציאות האמיתית והמורכבת יותר שמתחת לפוצי-מוצי, ושאצטרך להתמודד עם פוליטיקה משרדית וכיו"ב. אבל זה לא ככה. הגזמתי. המציאות היא לא שחור ולבן. ושניהם נחמדים ונעים לי איתם. ונראה לי שיהיה בסדר. וגם אם לא הכול יהיה בסדר, עדיין יהיה בסדר.

אחרי שירדתי למחתרת באותם ימי מחלה בבית, התאוששתי וההרגשה הכללית השתפרה, אפילו עשיתי בבית כמה פרויקטים קטנים – מטלות שרציתי לעשות כבר זמן רב ודחיתי עד כה. אז אני במוֹד יותר אופרטיבי, מעשי וחיוני (יחסית).

עכשיו נשאר לי לגדוע את מעגל הקסמים של הזלילה, כי זה ממשיך… זה החבל שעוד קושר ומגביל אותי ושמשאיר אותי קרובה לשפת התהום… (אם כי אני מרגישה שזה החבל שעוד שומר עליי ומשאיר אותי מוגנת מפני הכלום והריק והשממון והכאוס והעול).

למישהו יש גרזן?

על עצים ומפלים, על שגרה וחלומות, ואולי בסוף עוד יהיו צמרות‎

כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני חודשיים. די הרבה זמן. התחלתי לעבוד במקום החדש, ‏ונשאבתי לשגרה החדשה. רוב כוחותיי והאנרגיה שלי הופנו להתמודדות עם השגרה ‏המחייבת החדשה הזו, להתרגלות אליה ולתיפקוד הבסיסי שלי בתוכה. מקום חדש, אנשים ‏חדשים, סביבת עבודה חדשה, כללי ארגון חדשים, שעות עבודה חדשות, נושאים חדשים ‏שבאחריותי, עולם חדש.‏

עצם הצורך להתעורר כל בוקר בשעה שש כבר היה אתגר בשבילי – ולהפתעתי ולשמחתי ‏הרבה גיליתי שזה בכלל לא קשה לי, ושהתרגלתי לזה מהר, ושבסדר גמור לי עם זה. ‏ובהתאם, אני גם מתעייפת מוקדם והולכת לישון יחסית מוקדם. בעבודה הקודמת הייתי ‏צריכה הרבה פעמים להישאר עד מאוחר במשרד, עד הערב (ובהתאם גם לרוב הגעתי ‏למשרד בימים כאלו מאוחר בבוקר), והייתי מגיעה הביתה כשהיום כבר נגמר וגם אני כבר ‏גמורה. בעבודה החדשה אין כזה דבר – אני מגיעה מוקדם ויוצאת מוקדם (בסביבות 16:30), ‏וזה נחמד שאני יוצאת מהעבודה כשיש עוד כמה שעות טובות לפני סוף היום. אבל עד כה ‏עדיין הייתי עייפה ומותשת כבר כשהגעתי הביתה כי אני צריכה עוד להתרגל לשגרת היום הזו ‏ולכל המאמץ הנפשי הזה – לתקשר עם אנשים חדשים ולשחק את המשחק החברתי של ‏הבחוץ… וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה הקלה גדולה, וטופחת לעצמי על השכם על ‏התיפקוד ה"זורם" שלי, אחרי כל החששות וחוסר הביטחון שהיו לי…‏

בהתחלה היו לי כמה רגעים לא פשוטים – על היום השני חטפתי וירוס נוראי של בחילות ‏והקאות, הלכתי הביתה בצהריים, הרגשתי זוועה. באותו יום לא ידעתי שזה וירוס (רק אח"כ ‏גיליתי שגם לאחרים היה), ותהיתי אם המקום הזה לא עושה לי טוב, חנוק לי, פתאום ‏הרגשתי שלא בא לי לחזור לשם, שאני לא מבינה מה רוצים ממני, מה אני אמורה לעשות שם ‏בכלל, שלא בא לי לעבוד בכלל, שכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, שאולי התפקיד ‏הזה לא מתאים לי… אבל כשחזרתי למשרד אחרי יום וחצי הכול היה הרבה פחות דרמטי ‏ממה שנבנה אצלי בראש… והבוס שלי והעובדת השנייה היו כל כך חמודים ונעימים וחמים ‏ורגועים ואכפתיים, שפשוט גרמו לי להרגיש בנוח ושהכול בסדר ושלא צריך להתרגש.‏

נכון לעכשיו ממש נחמד ונעים לי שם. האנשים בסביבת העבודה שלי, גם אלו שאיתם אני ‏עובדת ישירות וגם במעגל המורחב יותר, ממש נחמדים וכיף לי איתם. הבוס שלי חמוד ‏ומקסים (קצת מקסים יותר מדי בשביל הלב המתרגש שלי). הבחורה שאני עובדת איתה גם ‏ממש חמודה ומקסימה. בעצם, ההגדרה הנכונה יותר ליחסי העבודה בינינו היא שאני ממונה ‏עליה… כן כן, אני עכשיו "בוסית", רחמנא ליצלן… ואני ממש לא רגילה למעמד החדש הזה, ‏וגם לא ממש מתנהלת לפיו. כלומר, אני לא מזלזלת בזה, אבל לוקחת את זה באיזי, תוך ‏שמירה על גבולות מסוימים. אני צריכה בכל זאת להתנהל כממונה עליה, וגם הבוס שלי אמר ‏לי בפירוש שזה חלק מתפקידי ונתן לי טיפים פה ושם. אמר לי שזה מעולה שאנחנו מסתדרות ‏ממש טוב, הוא שמח שיש ביננו יחסי חברות טובים, והוא גם אוהב אותה והיא נהדרת, אבל ‏לא לשכוח שאני עדיין גם ממונה עליה, ואם צריך להעיר לה משהו – שארגיש בנוח להעיר לה, ‏אפשר לומר את הדברים בחיוביות ובאכפתיות, והוא סומך עליי שאדע לעשות זאת בצורה ‏הנכונה. ואכן פה ושם יצא לי לומר לה דברים שהייתי צריכה להפנות תשומת לבה אליהם, ‏בגישה חברית וסימפטית וברוח טובה, והיא מייד הבינה וקיבלה את הדברים. כיף לנו לעבוד ‏ביחד, ויש ביננו חיבור ממש טוב. אפשר לומר שאנו כבר חברות טובות. אני פשוט לוקחת את ‏הדברים לאט, לוקחת את הזמן להכיר אותה ואת המערכת, כך שבהתחלה אני פחות ‏‏"בוסית", ובהמשך, כשיותר אשלוט בחומר, בטח אדע יותר טוב היכן עליי לקחת את ‏המושכות.‏

יש כמה נושאים תחת אחריותי שמאתגרים אותי – נושאים שאף פעם לא טיפלתי בהם בעבר – ‏ואני חסרת ביטחון בנוגע אליהם, קצת לחוצה מזה ולא יודעת מה בדיוק יהיה, אך אתמודד, ‏ונראה… אין לי חפיפה מסודרת, כי הקודם בתפקיד נטש חודשיים לפני שהגעתי. אני מקבלת ‏את המידע וההדרכה מאנשים שונים במערכת, ולא בצורה מאוד מסודרת. נושא אחד במיוחד ‏קצת מלחיץ אותי, כי זה נושא כספי שדורש אחריות והבנה בנדון, ועניינים מקצועיים כאלו כל ‏כך רחוקים ממני… אבל אעשה מה שאוכל, ומקווה שיהיה בסדר. וגם אם לא אצליח, לא נורא. ‏כרגע זה בעיניי הפן הבעייתי ביותר עבורי בעבודה, ובקרוב אצטרך להתעסק בזה ‏באינטנסיביות.‏

הבחורה שעובדת "תחתיי" כבר סיפרה לי על טיפוס קצת בעייתי בחלונות הגבוהים, שצריך ‏להיזהר ממנו – והסיפורים כל כך הזכירו לי דברים שנחשפתי אליהם במקום העבודה הקודם. ‏כי ככה זה, היכן שיש בני אדם, יש גם פוליטיקה ומאבקי כוחות וטיפוסים ו"סיפורים". הדברים ‏חוזרים על עצמם. אני כבר למודת ניסיון ולא מתרגשת. לוקחת הכול ואת כולם בעירבון מוגבל ‏ובגישה של "כבדהו וחשדהו". נזהרת יותר. אני די רגועה יחסית בעבודה, ולא לוקחת קשה. ‏לא משקיעה את הנשמה בעבודה כמו במקום הקודם. עושה מה שצריך, בקצב שלי, נכנסת ‏לעניינים לאט לאט. יותר שומרת על עצמי מאשר במקום הקודם. הרבה יותר מרפּה מדברים, ‏פחות פרפקציוניסטית, פחות "נתקעת" על דברים, לוקחת יותר בקלות, זורמת יותר עם ‏הסיטואציה. והמקום החדש נעים יותר, רגוע יותר, האווירה טובה לי יותר. כמובן שלא הכול ‏מושלם, אבל אין מושלם. וגם – חודשיים זה לא הרבה זמן, זו רק ההתחלה, ואני עדיין ‏מגששת את דרכי, מכירה את המערכת ואת האנשים, מקשיבה ומסתכלת, בוחנת. מביאה ‏בחשבון שדברים יכולים להשתנות, שההרגשה שלי שם עלולה להשתנות, שאני יכולה לגלות ‏בהמשך דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, שעם הזמן אולי אגלה שאני פחות מתאימה ‏לדרישות התפקיד – הכול אפשרי, וכל האפשרויות הן בסדר, ולא יקרה שום אסון גם אם ‏באיזשהו שלב אצטרך מסיבה זו או אחרת לסיים את עבודתי שם. כלומר, גם ה-‏worst case ‎scenario‏ הוא בסדר מבחינתי.‏

אבל אם הדברים ימשיכו כפי שהם כרגע, ואם בהמשך אתמודד בהצלחה עם הנושא ‏המקצועי שמאתגר אותי (ושמובן לי כרגע בערך כמו ג'יבריש במבטא סיני כבד) – אהיה ‏מאושרת. ‏

פעם בכמה זמן נכנסתי לבלוג, חשבתי לכתוב, לדווח קצת מה קורה איתי, אבל המילים נתקעו ‏ובקושי יצאו ממני, וכשהן באו – הן היו סתמיות ואפורות ומעטות. הרגשתי שאין לי הרבה על ‏מה לדווח מלבד כמה משפטים יבשושיים ומשעממים, אם כי חיוביים, בנוסח:‏ ‏"בינתיים בסדר לי ונחמד לי בעבודה החדשה, והאנשים נחמדים" וגם "ליל הסדר עם ‏המשפחה דווקא היה נחמד".‏

כן, אני יודעת, שגרה משעממת זו ברכה. כמו הקללה הסינית: שיהיו לך חיים מעניינים. או ‏אולי זה הפוך? אולי זו ברכה סינית: שיהיו לך חיים משעממים….‏

ההרגשה היא שאין לי הרבה השראה לכתיבה, לשיתוף, לבטא את עצמי. שאני במצב צבירה ‏של "תיפקוד יומיומי". שזה בסדר, זה טוב, זה חיובי מאוד. אני יחסית מאוזנת. אבל אני ‏מרגישה שהכתיבה שלי נהייתה "עֵצִית" משהו, כלומר קצת "התקשחה", לעומת המפל הנוזלי ‏השוצף שהייתה קודם לכן. כאילו התודעה שלי התקשחה, התמצקה. אולי זו תודעה של אדם ‏מתפקד יותר, "רגיל" יותר, מאוזן יותר. הרגש שקודם לכן שצף וגעש בי, טלטל אותי, כעת קצת ‏רדום, תחת השגחה מבוקרת של מסגרת השגרה היומיומית הפשוטה, המובנית, הפרוצדורלית.‏

בלילה החלומות מטלטלים אותי בעוצמת הרגש שפורץ בהם, אני חווה בהם חוויות-קצה בין-‏אישיות ומטאפיזיות ששואבות מתוכי כל טיפת רגש שיש בי, ואני מתעוררת הלומת קרבות, אך ‏לא זוכרת את החלומות בבוקר. כמו בלילה אני חיה חיים מקבילים, שבהם הלב משתולל ‏all ‎over the place‏, ובבוקר חוזר ממושמע לקופסת היומיום.‏

חזרתי לקחת כדורים עם תחילת העבודה, ליתר ביטחון, כדי שלא אהיה במצב נפשי רעוע ‏ורגיש מדי שעלול לפעול לרעתי במקום החדש. אפשר להניח שאולי הכדורים הם חלק ‏מהסיבה למצבי המאוזן יותר, אם כי הייתי במצב מאוזן עוד כשרק התחלתי לקחת אותם ‏במינון הנמוך יותר. אז נראה לי שהשגרה החדשה עצמה עשתה לי טוב.

אפרופו ענייני בריאות, התנחל אצלי וירוס שאוהב לקחת את הזמן. כנראה נדבקתי מאבא שלי ‏בליל הסדר, אבל חטפתי את הוירוס באופן קשה יותר ממנו. ‏

רגע, פאוזה לדיווח קצר על ליל הסדר – בהתחלה חשבתי להבריז (כפי שהברזנו בשנים ‏קודמות כבר פעמיים, בילינו בבית והיה נפלא לשם שינוי לא לקחת חלק בקלחת ‏המשפחתית) כי גם אחותי הקטנה רצתה להבריז, אך היא שינתה דעתה והחליטה להגיע ‏לסדר, אז גם אנחנו הגענו. ובאופן מפתיע, היה דווקא יחסית נחמד, כן כן. כמובן שהיו גם קטעים ‏דפוקים כרגיל עם ההורים שלי, אבל פחות מבד"כ, ובקטנה, וגם אני הייתי במצב פחות רגיש, ‏יותר אדיש, יותר חיובי ומשועשע. ונראה לי שמכיוון שאבא שלי לא כ"כ הרגיש טוב, התגובות ‏שלו היו מתונות יותר… וגם האחיינים התנהגו יחסית טוב יותר מבד"כ.‏

למחרת ליל הסדר כבר הייתי עם כאב גרון וחולשה כללית, וזה התיישב אצלי כמה וכמה ימים, ‏התפתח לאט לאט להצטננות ושיעולים, וככל שחלף השבוע זה הלך והחמיר, עד שבסופ"ש ‏השני של החג כבר הייתי על הפנים, עם כאב גרון, שיעולים כרוניים, צרידות קשה, הצטננות, ‏חולשה, כאב ראש וחום. הקול שלי נעלם כמעט לחלוטין, לא יכולתי לדבר, וכשנאלצתי לומר ‏משהו – זה היה בלחישה מאומצת. לא יכולתי לחזור לעבודה אחרי החג ונשארתי בבית עוד ‏ארבעה ימים. הרופאה אמרה שזו דלקת ויראלית בדרכי הנשימה. חזרתי לעבודה רק ביום חמישי לפני שבוע, ועדיין הייתי עם שיעולים והצטננות. ‏וזה נמשך, וזה עובר לאט לאט, משתפר כל יום. זה עדיין קצת נשאר, שבועיים וחצי אחרי.‏

קרה לי עוד משהו תוך כדי המחלה הזאת, תופעה פיזית שאף פעם לא קרתה לי – כנראה ‏איבדתי את ההכרה, התעלפתי. זה קרה באמצע הלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר. ‏התעוררתי בתחושה מיובשת מאוד, וכשעמדתי בחדר האמבטיה הייתה לי פתאום סחרחורת ‏נוראית. אני לא בטוחה מה קרה אחר כך. הדבר הבא שאני זוכרת זה שכאילו התעוררתי ‏משינה ומצאתי עצמי שכובה על רצפת חדר האמבטיה. בקושי רב קמתי, ואיכשהו הבאתי ‏עצמי למיטה, וקראתי לבן-זוגי שיביא לי מים, והרגשתי חולשה נוראית. כנראה איבדתי את ‏ההכרה ונפלתי, ואני מניחה ששכבתי שם על הרצפה לא יותר מכמה שניות. הייתי קצת ‏מבוהלת ומזועזעת מזה במהלך אותו יום, חששתי שמשהו אולי לא בסדר איתי, כי אף פעם לא קרה לי כזה דבר, אבל אח"כ נרגעתי. ‏אני לא זוכרת דבר מהנפילה. אני מבינה שהייתה לי שם חתיכת נפילה רק מהעדויות שעל ‏גופי: יש לי סימנים כחולים גדולים בכמה מקומות בגוף, וכאב בעצם הזנב בגב התחתון, ‏שהיה בהתחלה חזק ועם הזמן הולך ונרגע. בהתחלה היה לי ממש קשה לקום ולהתיישב.‏

טוב, די עם דיווחי קופת חולים האלו. לא יודעת למה אני מספרת כאן הכול בכל כך פרטי ‏פרטים. בזמן האחרון הרגשתי פחות צורך "לדווח". אבל ככה אני, יסודית, ואם אני מתחילה ‏כאן לספר על מה שעבר עליי בחודשיים האחרונים – אז אני מספרת ביסודיות…‏

מלבד זאת, לאורך כל התקופה גם תמכתי באחותי הקטנה שעברה כאמור לדירה שכורה לבד. נסעתי לבקר אותה כל אימת שיכולתי, עזרתי לה בענייני הדירה, וגם בילינו יחד. לאחרונה היה לה משבר גדול, שבינתיים נרגע. זה גם די שאב ממני אנרגיות. יש לה פוביה נוראית מג'וקים, היא הזמינה ריסוס, ולמחרת היה לה מפגש עם שני ג'וקים גוססים, וזה דירדר אותה מאוד, היא הייתה בהיסטריה מוחלטת, הייתי צריכה לנסוע אליה לדירה כדי לפנות את שני החברלך המפרפרים האלו, הרשל'ה ויוסל'ה (אותה השמות דווקא לא הצחיקו), והיא נכנסה למצב נפשי חרדתי קשה מאוד. נסעה להורים ונשארה אצלם כמה ימים והכריזה שהיא לא חוזרת לדירה שלה, אף פעם, ושאין מה לדבר על זה. בסוף היא כמובן חזרה לדירה והמצב נרגע, אבל אני ספגתי ממנה בדאגה את כל ההכרזות הקשות – שאם היא תהיה בדירה לבד היא לא יודעת מה היא תעשה לעצמה, שהיא תתאבד, שהדרך היחידה שבה היא תוכל לגור בדירה אחרת היא שמישהו יהיה איתה צמוד 24/7, וכהנה הצהרות. אחר כך, כשהיא כבר נרגעה, צחקנו על כך שכמה ימים אצל ההורים רק גורמים לה להתגעגע לדירה שלה ולהעריך אותה, שלעומת בית ההורים המסויט והרעיל הדירה שלה פתאום נראית לה כמו גן עדן של שלווה…
ברור שזה לא רק עניין הג'וקים – זה גם הלחץ הכללי והחרדות מהשינוי הגדול הזה, לראשונה בחייה לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור לבד, וכאשר גם כך יש לה קשיים אישיים ונפשיים. הפחדים, ההתמודדויות הפרקטיות-בירוקרטיות החדשות, הצורך לטפל בעצמה בדברים שקודם לכן אחרים טיפלו בהם בשבילה, תחושת הבדידות… אני מבינה לגמרי את הקושי, וגם אני בעבר הייתי מלאת חרדות מהשינוי הזה בחיי. שנה אחת שכרתי דירת חדר לבד, בתקופה שבה הייתי במצב נפשי גרוע, והיה לי מאוד קשה. למזלי הכרתי בהמשך את בן זוגי, כך שהמעבר הסופי החוצה מבית ההורים היה למגורים עם בן זוג, כך שלא הייתי לבד.
אני מאוד גאה באחותי הקטנה על ההתמודדות היפה שלה עם אתגרים שונים, ואני אומרת לה זאת כל הזמן. אנחנו משוחחות כל יום (כתמיד). היא מקבלת עזרה נוספת של תמיכה וליווי מעשי משתי עובדות שנפגשות עמה כמה פעמים בשבוע ומסייעות לה במטלות בירוקרטיות ובכל נושא שהן יכולות לעזור בו (וזאת בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הקבוע שהיא מקבלת).

אז זהו.

ואולי זה בסדר שאני מרגישה קצת "עֵצִית". אני אוהבת עצים. מאוד. עצים הם מהדברים שאני ‏הכי אוהבת בעולם. גזע העץ יפה וספוג ניחוח חיים רענן, ריח יערות, והמרקם שלו מלא ‏שבילים מפותלים, סודות, געגועים וזיכרונות. ועץ הוא לא רק הגזע, הוא גם העלים ‏המתנועעים ברוח, הענפים השלוחים, הצמרת המרהיבה, ולפעמים גם הפרחים הצבעוניים. ‏אני כל כך אוהבת עצים.‏