ברוכה הבאה לבלוג חדש-ישן

תתחדשי על משכנך החדש, אור. וכן, מותר לך לדבר אל עצמך! כי המקום הזה כולו שלך, וזה פאקינג בלוג, ואת יכולה להתחרע כאן על מה וכמה שבא לך. למשל – הנה אני כותבת את המילה "זנגוויל", סתם כי בא לי, וזהו! אז יופי לך! טרה לה לה! וגם המילה "חרגול"!

חשבתי לכתוב בכותרת "ברוכים הבאים / ברוכות הבאות", אבל אני לא מתיימרת לברך קוראים, בינתיים אני יודעת רק שאני כאן ותו לא… וכן, יש לי קטעים פולניים קשים – יוצאת מנקודת ההנחה שאני לבד כאן ושיכול להיות שאף אחד לא יקרא כאן או יגיב לי או יתעניין… בהחלט יתכן שזה מטופש מצדי לחשוף את הצד הפולני המעיק הזה שעשוי להרתיע אנשים. ואמנם, קודם כתבתי פסקה פולנית אחרת, שבצעד בריא החלטתי למחוק – אבל רק כדי לכתוב במקומה את הפסקה הפולנית הנוכחית. הפולניוּת מרימה ראש היכן שרק ניתן. אז ממקום מאוד בוגר ומכיל אני מאפשרת לצד הזה להתבטא. ברור שזה עניין לא פתור אצלי, וחרדת הדחייה שלי מעסיקה אותי גם ביומיום. אז הנה היא גם כאן. הו, שלום לך. אוהבים אותך חרדת דחייה! בחיים לא נדחה אותך! נמעך אותך בחיבוק אוהב עד שתביני שלא ננטוש ושתמיד תמיד… אבל איך שתרגישי בטוחה – הא הא! – ברגע שתירגעי ותזרמי כמו מפל שוויצרי, אז נאבד עניין, ונלך לדבר עם אנשים אחרים! וואהה וואה הא הא!!!

מוזר לי לכתוב כאן. זה כמו הלילה הראשון במקום מגורים חדש. לוגיסטיקת המעבר מעיקה, אם לא טראומתית-משהו. האינטראקציה עם המובילים כשלעצמה עלולה להוביל להתפוררות ספונטנית של העצבים (תמיד כדאי לקחת עצבים ספּייר בתיק). ואז, בסופו של יום המעבר, מחפשים את נחמת המיטה, אך עדיין אין תחושת שייכות של "בית"; הבית הוא מקום זר מלא סימני שאלה, קירות חשופים, חללים ריקים וקרטונים. צלילי הלילה עדיין לא מוכרים, לא צפויים. השכנים בגדר תעלומה. ופתאום כבר שום דבר לא ברור. מי אני, לאן אני שייכת, למה אני כאן בכלל, מה צריך לעשות. אין את שגרת הבית, צריך לבנות מחדש. זהות בהתהוות. ואם אני מנסה ללחוש לעצמי כמה מילים מרגיעות, הן מהדהדות ברחבי הבית הריק, תופסות תאוצה מעגלית הולכת וגוברת וחוזרות אלי כמו בומרנג רועם: "זנגוויל וויל וויל וויל וויל…. חרגול גול גול גול גול…", היישר לפרצופי העוטה הבעת deer caught in the headlights (ההבעה הסקסית הידועה שלי).

Home Sweet Home.

אם הבית מתעצב בדמותי, ואם אני מתקשה ומהססת ואף לפעמים חשה חסרת אונים בעיצוב ובסידור הבית – מה זה אומר על עצמי, על הווייתי? אולי זה אומר משהו קצת מפחיד, על משהו שחסר בי, או מבולבל. ולכן, אולי בכלל לא כדאי לאנשים להתארח אצלי? כי הם ירגישו אי נוחות? אולי את אי הנוחות שלי? אבל אני אוהבת אותם ורוצה להתאחד עם הנשמה שלהם לנצח נצחים!!! אכן קונפליקט.

בלוג חדש הוא לכאורה גם הזדמנות לפתוח דף חדש, אם ברצוני להשאיר מאחור משהו מעצמי שהכביד עלי או שאני מרגישה שעדיף לי בלעדיו. בינתיים אני מביאה את עצמי לכאן בדיוק כפי שהייתי שם, בישראבלוג, ואני תוהה אם זה נכון וטוב לי. כל כך בקלות אני יכולה להמשיך לרדת על עצמי, להתנצל בלי סוף. את זה, למשל, כדאי להשאיר מאחור. ואולי אני יכולה להביא לכאן צדדים שלי שפחות חשפתי בבלוג הקודם, או שנתתי להם פחות ביטוי. ואולי אני יכולה לרדת כאן 20 ק"ג, ואז בכלל לא תזהו אותי. אין ספק, האפשרויות אינסופיות.

אני עייפה. לא רק אני הייתי עייפה היום. נדמה שהעייפות וחוסר הכוחות אפפו את רוב האנשים בהם נתקלתי היום. סחבתי את עצמי בכוח ללימודים. לא היה לי חשק. בקושי נגעתי בשיעורי הבית. בעיקר מפאת חוסר זמן (הסופ"ש מיועד להכנת שיעורי בית, והפעם הוא הוקדש להתעסקות עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי), אבל גם לא היה לי חשק בכלל להכין אותם הפעם. בבוקר ממש ממש ממש רציתי להישאר בבית, אבל הכרחתי את עצמי לצאת. היום עבר בסדר, מפוהק. רוב הזמן בהיתי בבחור הזה שמשום מה קיומו מסב לי ריגוש כלשהו, מחמם לי את הלב. בהתחלה התלהבתי שהוא התייחס אלי, אחרי זה הרגעתי את עצמי, וכרגע אני בקושי מתייחסת אליו. מעדיפה להקדים תרופה למכה. זה היה גם ככה חריג ומוזר שהוא התייחס אלי, אז במקום לפנטז שנהפוך לידידי נפש, עשיתי בשבילו את עבודת ההתרחקות. נראה לי שהוא באמת פחות מתייחס אלי ומסתובב יותר עם אחרים. אין פלא, אני באמת נראית זוועה והשמנתי. אבל היה לי נחמד לבהות בו היום. הוא התלבש בצורה ממש חמודה. ושמתי לב שהזרועות והידיים שלו יפות, והאצבעות נראות עדינות. טבעת הנישואין מוסיפה לו חן. שיערו נראה רך, תספורת חמודה. והוא אומר דברים שנונים ומצחיקים, ניכר שצורת החשיבה שלו מיוחדת. אני רואה בו יופי שמרגש אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שיש לי נטייה להשליך על אחרים איזו פיוטיות יצירת מוחי. אהממממ.

יש לי את זה לא רק עם דמויות גבריות. אני מפחדת באופן כללי להתלהב יותר מדי מקשרים חברתיים חדשים, לכנות אותם מהר מדי קשרי חברוּת. לאהוב יותר מדי. חוששת שאני מבריחה אנשים ממני. שרגע אחד הם איתי, וברגע האחר פתאום כבר לא. יש לי חברה בלימודים. נוצר ביננו קשר די קרוב, אנחנו כל הזמן מסתובבות ביחד, וניכר שהיא אוהבת אותי ומביעה כלפי חום וחיבה. אבל אני עדיין פוחדת. שמשהו בי יגרום לה לסגת.

אז כן, אור, להתעשת! סנטר למעלה! להישיר מבט! להרגיש טוב עם עצמך, להתקדם קדימה! לחייך בקלילות, לא לפתח תלות בקשרים עם אנשים אחרים! הם קולטים את זה וזה משדר חולשה! להיות – א ד י ש ה !!!!!!!

הקיצר, צ'מעו, מצדי תיכנסו לבלוג או לא, תגיבו כאן או לא, תתעניינו או לא, ממש לא אכפת לי, אני יש לי עולם שלם ומלא משלי עם עיסוקים ותחביבים ותחושת זהות עצמית מגובשת ויציבה וחיים חברתיים עמוסים ונורמטיביים ועבודה אינטנסיבית, והאמת היא שעם כל החיים התוססים האלו בקושי נשאר לי זמן לתחזק בלוג, לא כל שכן לרפרש כל דקה לבדוק אם הגיבו לי, נראה לי בכלל שהפעם הבאה שיתפנה לי זמן להיכנס לבלוג הזה תהיה רק כשאצא לפנסיה, רק אז אולי אגיע לזה…. או מחר. נראה. מה שיבוא קודם.

לילה טוב!

אור