האם הפוסט הקודם שלי היה לגמרי אמל"ק?

נכון שאני כותבת בשביל עצמי וחשוב לי לתעד את הדקויות והרגעים של העבר אה-לה-מרסל-פרוסט, אבל בכתיבה שלי אני גם מתקשרת עם העולם, ואם לעולם זה יותר מדי ארוך/מפורט/חופר/מתיש/מייגע/טרחני/פומפוזי, אשמח לדעת, כדי להיות יותר מודעת ולתקשר בצורה יותר ידידותית למשתמש. אולי קצת נסחפתי, אולי הייתי צריכה לחלק את הפוסט לשני פוסטים שונים.

תודה מראש על הנכונות לתת פידבק כן.

יהיה בסדר? עכשיו בסדר?

נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?

מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.

אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).

פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.

כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.

אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).

בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".

(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)

פידבק

אולי זו טעות, ואולי זה לא משנה גם אם כן.
אולי התגובה הנכונה היא בכלל לא לשתף פעולה עם השאלה שלי, איתי, כי אני מבקשת ודאויות והתרת ספקות כחלק מהאו.סי.די שלי – והטיפול הנכון הוא לא לתת לי תשובות, אלא לכוון אותי להשלים עם העובדה שבמציאות אנחנו לא יודעים הכול ושזה בסדר, ושאני מתמקדת בדברים הלא נכונים ומשקיעה בהם אנרגיה ותשומת לב הרבה הרבה יותר מהרצוי, וזאת על חשבון דברים אחרים, פרודוקטיביים יותר ושעושים לי יותר טוב.

מה שהתכוונתי לשאול אתכם, לבקש, הוא – אם זה בסדר מבחינתכם, האם תוכלו לכתוב לי מה לטעמכם הדברים בי שמפריעים לכם, מעצבנים אתכם, "לא באים לכם טוב", דברים שגורמים לכם להירתע ממני? דברים שנתפסים על-ידכם כ-off-putting. אני רוצה לקבל נקודת מבט חיצונית על עצמי, ודווקא על הדברים הפחות טובים, כדי שאדע למתן אותם.

אני מודעת למאפיינים מסוימים שלי שעשויים להעיק: אני כותבת בהמון המון מילים דברים שאנשים אחרים כותבים במילים מעטות יותר, יותר מדי מפרטת, "חופרת", וזה עשוי להעיק; אני אולי נתפסת כטרחנית, נתקעת על נקודות קטנות; אני מושפעת מדי מכל דבר שאנשים אומרים, נתפסת לאמירות ומתעמקת בהן יתר על המידה, מעניקה להן פרשנות-יתר, מייחסת משמעות-יתר. אני נוטה להתגוננות-יתר, אפולוגטיות. אולי ההומור הציני שלי עלול "לבוא לא טוב" או להיתפס כעוקצני מדי. אולי יש בי מרירות ש, איך נאמר, לא הייתה מגיעה למקום הראשון בתחרות "מסמר הערב".
ואולי יש דברים נוספים שאיני מודעת אליהם.

יש כמובן דברים שאי אפשר להכיר דרך כתיבה אלא רק פנים אל פנים. נראה לי שפנים-אל-פנים אני עשויה לעשות רושם מוטרד, מתוח, לא רגוע (תלוי כמובן במצב הנפשי-קוגניטיבי שלי, הייתה לי תקופה רגועה יותר, לאחרונה קצת התערערתי). בחודשים האחרונים עבדתי על הנטייה שלי למהר להשיב לאנשים, לפעמים לפני שסיימו לדבר, כך שיוצא שאני נכנסת לדבריהם, אבל זה לא בכוונה ורק כי המוח שלי עובד מהר ומתמלא בדברים להגיד, ויש בי מין דחיפות כזו להוציא החוצה את המחשבות – אבל כאמור מאז כל השינוי בעבודה נהייתי מודעת יותר לצורך שלי ממש לעבוד על זה ולשנות את הדפוס הזה כי הפנמתי עד כמה זה משפיע על היחס של הצד השני אליי ותפיסתו אותי ודעתו עליי. וללמוד יותר להקשיב לצד השני. ולשתוק יותר. חוכמת השתיקה. נראה לי שלאחרונה קצת חזרתי לסורי ודיברתי קצת יותר מדיי בעבודה, וצריכה לשתוק יותר.

אם יש משהו באינטראקציה איתי כאן שעורר בכם אנטגוניזם – אשמח לדעת. ואני יודעת שזה לא תמיד קשור רק אליי אלא גם לרגישויות של הצד השני. ואני יודעת שאני יוצאת מה זה חומוס מפגר משאלת הקיטבג הזו. אך כבר כמה זמן בוער בי לשאול אותה כאן. ואני מניחה שבטח אנשים לא ייענו לבקשה ולא יתחילו למנות מאפיינים שלי שהם תופסים כפחות נעימים. הרי אף אחד לא מושלם, זו אקסיומה, בכל אדם יש משהו מעצבן, לכל אדם יש נקודות חוזק וחולשה, אז למה להתעסק בזה. ובטח יש חשש שאעלב או אפגע. 

אז תעשו עם זה מה שאתם רוצים… מוזמנים להתעלם, או לענות משהו אחר שקשור לזה, או לענות ישירות על השאלה.

אני מבינה שמוקד העניין הוא פחות התשובות שלכם ויותר עצם העובדה ששאלתי את השאלה הזו, שממה שקראתי עד עכשיו בבלוגים לאורך השנים – אנשים בד"כ לא שואלים בבלוג. לא ראיתי פוסט ששואל: מה אתם חושבים עליי?…

אני בימים קצת מעורערים מבחינת התחושה שלי בעבודה, מה באמת חושבים עליי, איזה רושם אני עושה, האם היה רושם טוב יותר קודם ולאחרונה הוא השתנה מכיוון שהייתי בתקופה לחוצה אז אולי התנהגתי אחרת, פחות טוב.

התפכחות טובה

בשבוע שעבר הקולגה שלי (זו שאני ממונה שלה) סיפרה לי קצת דברים שעוזרים לי להתפכח מה-high וההתלהבות מהבוס שלי ובכלל, וזה ממש מעולה. זה החזיר אותי לקרקע המציאות של הג'ונגל החברתי האנושי. לפרופורציות של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "אין חדש תחת השמש". בכל מקום עבודה יש סיפורים ועניינים. הכול חוזר על עצמו. בני אדם.

היא כבר סיפרה לי בעבר על יחס לא הוגן שהיא קיבלה מהנהלת המקום. אז בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהבוס שלנו לא ממש עשה משהו בשביל לגבות אותה מול ההנהלה. שאמנם הוא משדר שהוא כן מגבה אותנו ושהוא כאן בשבילנו לכל דבר שאנו צריכות והוא לבבי ונחמד, אבל ברגע האמת הוא לא ייצא מגדרו לגבות, ושבכלל יש צעדים שהוא נקט שעוררו באנשים רבים במחלקה אי-הסכמה ואנטגוניזם וגרמו להם להתרחק, להימנע מביקורים במשרד שלנו… ושהיא לא מסכימה עם הגישה שלו… שהמקום השתנה – לטעמה לא לטובה – מאז שהוא בתפקיד המנהל… היא אפילו ציינה שמי שהייתה בתפקיד שלי עד הקיץ הקודם (והוחלפה ע"י קודמי בתפקיד שנטש לאחר כמה חודשים ואומרים עליו שהוא היה זוועתי מבחינה אישיותית) – עזבה בגלל הגישה הזאת של הבוס, בגלל התחושה שהוא לא מגבה, בגלל אי-הסכמות עם צעדים שלו, משהו כזה.

אז כן, ברור שזה רק צד אחד של המטבע, זו נקודת המבט של הקולגה שלי, שאני אמנם די סומכת על שיקול הדעת שלה מהיכרותנו עד כה, אבל ברור שאני עדיין לוקחת בעירבון מוגבל, כי זו הגרסה שלה ולא שמעתי את כל הצדדים. אולי קשה לבוס שלנו להתנגד להנהלה, אולי הוא יודע שאין סיכוי. לא יודעת. אבל בכל מקרה, עדיין – זה גרם לי לראות אותו באור יותר אנושי, לא מושלם… לפני כן התחלתי כבר להתפעם ממנו כאדם מקסים, רגיש, אדיב, לבבי, עדין, אכפתי וטהור לבב… עדיין נותרו בי שיירי הנטייה שלי משכבר הימים לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה לאנשים מסוימים שמעוררים בי רגש או חיבור כלשהו או חיבה יתרה… וכשהם מרעיפים עליי אהבה בחזרה – זה בכלל מטיס אותי לגבהי הפנטזיות מרוב התרגשות… נפש נוגעת בנפש וכהנה תמצית פאתוס רוטטת כג'לי במטבח אנגלי במחוזות הכפר המוריקים. טאלי הו.

לא ג'לי ולא בטיח, וגם לא אבטיח. אפילו לא גרעין של אבטיחה. העולם עובד אחרת. אז הבוס שלי הוא כנראה לא האדם טהור הלבב והמקסים שחשבתי, אלא אדם כמו כולם, עם פגמים באישיות, עם קטעים מעצבנים. וגם יש לו ריח מוזר בחדר. שמתגבר כשהוא שם. קטע מוזר שצריך עוד לחקור.

אז אני חוזרת לגישת "כבדהו וחשדהו" ול"לקחת הכול בעירבון מוגבל", ואני כבר לא מפנטזת שאנו מגלים שאנו נשמות תאומות ומתאהבים בסתר זה בזה ונקלעים לייסורי אהבה אסורה. כן, אני ילדה קטנה, לא עברתי שלבי התפתחות חברתית/זוגית-ארוטית-רומנטית נורמטיביים ואני מלאת חסכים אז אני תקועה בשלבים אינפנטיליים פנטזיונריים בדיוניים, וזהו.

והערת סוגריים – אם אתן מתפלאות איך זה מסתדר עם העובדה שיש לי בן-זוג – ואמפי פעם תהתה על זה כשסיפרתי כאן פעם על מין התאהבות קטנה במישהו מהלימודים בשנה שעברה – אז כן, יש לי בן-זוג מזה 12 שנה, ואני בקושי כותבת עליו כאן פשוט כי אני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא בטח מעדיף שלא אכתוב עליו קבל עם ועדה, ואם אכתוב אז ארגיש קצת אשמה ושאני עושה משהו בניגוד לרצונו. הוא יודע שיש לי בלוג, בהתחלה הוא גם היה מנוי על הבלוג שלי בישראבלוג, וגם אחותי הקטנה הייתה מנויה. ושניהם מפרגנים ואוהבים עד אין קץ. אבל בשלב כלשהו התחלתי להרגיש לא בנוח, שאולי ארצה בכל זאת להפריד בין העולמות, שאולי העובדה שהבלוג שלי פתוח בפניהם קצת מגבילה את תחושת הנוחות שלי לכתוב ככל העולה על רוחי, וחוצמזה אולי ארצה לכתוב גם עליהם. אז הקפאתי את המנוי שלהם ואמרתי להם. והם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים. אז בן-זוגי הוא כאמור אדם ששומר על פרטיותו ולא ירגיש בנוח אם אכתוב עליו, אז בינתיים אני משתדלת להימנע מזה, למרות שהייתי רוצה לשתף בנוגע לקשר איתו. אני אוהבת אותו מאוד, הוא המשפחה שלי. כן, הוא גם קצת מעצבן אותי לפעמים, ככה זה בקשר זוגי מציאותי. טוב, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת… אבל אני לפעמים קצת חוששת שאכתוב TMI, שיש לי נטייה לחשוף יותר מדי, שאני לא מכירה את הגבולות של הנורמה החברתית… שאני לא שומרת על עצמי מספיק…

?WTF

פתאום הופיע "השטחים הפלסטיניים" בסעיף המדינות בדף הסטטיסטיקות של הבלוג שלי. אף פעם לא היה כזה קודם. מוזר…

השטחים הפלסטיניים

 

(הערת עריכה מאוחרת: גם הוספתי משפט מקדים שמסביר את התהייה שלי – לאור תגובות שלא כ"כ הבינו כוונתי, וגם כרגע אני מתלבטת אם למחוק את הפוסט בכלל, כי זה אולי סתם מפגר לשים צילום מסך מתוך דף הסטטיסטיקות, וגם אולי זה לא נעים עבור מי שכנראה נכנס מהאזור המדובר וזה אולי "חושפני" עבורו פתאום לראות את תיעוד הכניסה הספציפית שלו)

קושיות טכניות

  1. לפעמים אני תוהה איך יש לאנשים מספיק זמן פנוי לקרוא כל כך הרבה בלוגים אחרים ולעקוב אחריהם, להגיב להם ביסודיות, וגם לכתוב בבלוגים של עצמם, וגם לנהל חיים מלאים בעיסוקים ובמטלות. אני רואה בבלוגוספירה אנשים שנראה שהם בעלי עיסוקים רבים – עבודה, משפחה, תחביבים – ומגיבים כמעט לכל בלוג שאני נתקלת בו.
    כלומר, אני יודעת שיש לי מן הסתם בעיה בניהול הזמן שלי. בהשוואה לאחרים אני יותר מדי נתקעת על דברים. לוקח לי יותר זמן לעשות דברים מתוך איזו יסודיות פרפקציוניסטית מצד אחד והתלבטויות אין קץ מצד שני, שגורמות לי להתעכב גם על דברים מאוד קטנים ופחות מהותיים. אני מניחה שאני מתחרבשת בשלב ה"מחשבות על לעשות" על חשבון שלב ה"לעשות" (זה חלק מהנטייה לאו.סי.די). ואני תמיד מרגישה שלצערי אני לא מספיקה לעשות דברים שאני צריכה ורוצה ושהקצב שלי נורא איטי… אבל בכל זאת, לקרוא עשרות בלוגים ולהגיב להם – זה דורש זמן… הנה, הלילה ניצלתי את העובדה שלא הצלחתי להירדם כדי קצת למלא פערים…
    בקיצור – אתם הבלוגרים הפעילים, איך ההתעסקות עם הבלוגים משתלבת לכם בשגרת יומכם העמוסה? זה לא גוזל מכם זמן על חשבון עיסוקים אחרים? איך מטלות היומיום מאפשרות לכם להתעמק בבלוגים בהיקף רחב?


  2. אפרופו לעקוב אחרי בלוגים אחרים – כמובן קל להירשם למעקב אחר בלוגים בוורדפרס, אך מה אני עושה עם בלוגים באתרים אחרים? האם יש דרך לעקוב אחר בלוג שלא מאותו אתר? או שהאפשרות היחידה היא רק להירשם כמנוי באמצעות כתובת המייל שלי? אגב, גם זה לא תמיד עובד לי… בינתיים אני פשוט מסמנת כל בלוג שמעניין אותי ב-bookmark בדפדפן… ואז אני צריכה לגשת לבלוגים ביוזמתי כל כמה זמן לבדוק אם יש חדש… אבל יהיה נחמד פשוט לקבל עדכון בכל פעם שיש חדש…

  3. גיבוי הבלוג – לא הצלחתי למצוא בתפריט העזרה כאן מידע על אפשרויות גיבוי הבלוג. ידוע לכם אם אפשר לגבות בלוג בוורדפרס?

נשורת חלומות (יום עסל יום בסל)

שלום עולם עלום ששם בחוץ, שלום עולם!
אך, בעצם, אין לזה כל חשיבות, כולם
שופכים בחוץ תלי תלים של גבב מילים אודות עצמם,
אז מה לי להוסיף עצמי לשם,
מרחב רועש, הומה קולות אדם,
קקפוניה, כאוס, פסבדו-התרחשות, סתם,
ומה זה משנה, לכתוב עצמי אל העולם,
פעם ראיתי בזה קסם מסוים,
אך, מטבע הדברים, הקסם הצטמק תחת שמש הקיים,
וזה בסדר, אלו החיים באמת, זו המציאות, ככה זה בני אדם,
עכשיו הפרופורציות מציאותיות יותר, הגישה מעשית יותר, 
יש בזה משהו הרבה יותר בריא ונכון,
 
השגרה עכשיו יותר מעשית, יציבה ומאוזנת יחסית,
שגרה יומיומית של עבודה ורשימת מטלות,
אמנם אני לא מגיעה להכל, אמנם הרבה דברים עדיין לא ברורים לי,
אך מתמקדת במה שאני כן יכולה לעשות, גם אם לעומת אנשים אחרים ההספק שלי מועט יותר,
מעריכה יותר את הדברים הטובים שיש,
לוקחת יותר בפרופורציות את הדברים הפחות טובים,
ואף לומדת לפרש את הדברים אחרת, בצורה פחות שלילית, פחות פרנואידית, פחות מתגוננת, פחות מדקדקת-על-קוצו-של-יוד, פחות מתעכבת על כל פיפס, זורמת יותר, אדישה יותר, חיובית יותר,
כמה שיכולה כמובן, והשינוי היחסי הוא במינון ובמידה, שלושה צעדים קדימה, צעד אחד אחורה, ככה מתקדמים,
(וזה בסדר לפעמים גם לעמוד במקום, או לחוות קצת רגרסיה, יום עסל יום בסל),
בלי נפילה לתהומות הנפש, בלי רעב רגשי משתולל ותחושות קיצון,
בלי טורנדו של אי נחת מטרידה ומתערבלת,
עם פחות היתקעות אובססיבית על דברים קטנים,
פחות התעסקות בחלומות מעורפלים, ערטילאיים,
חלומות פחות ניגרים
ממני,
כן, מעיין החלומות כמעט התייבש,
זה מצוין, זה מעשי, זה בריא יותר, אני הולכת ומבריאה,
 
אבל
בלילות 
עדיין נושרים ממני
שרידי נשמה של ילדה אבודה

עדכון חשוב בענייני המדינה

מאז שכתבתי כאן על נתון הכניסות ממדינות שונות בדף הסטטיסטיקות של הבלוג, באורח פלא נעלמו מיד מהרשימה המדינות האקזוטיות שקודם לכן הבליחו שם חדשות לבקרים, ומזה שבועות ואף חודשים שישראל מתנוססת שם בדד. זהו, אין יותר כניסות מסנט לוסיה, מבוצוואנה, מיפן, ואפילו לא ממדינות אירופה או ארה"ב (בעצם נראה לי שהייתה אחת מארה"ב, בגלל אמפי 🙂). כלום. רק ישראל. הבלוג הפסיק לטייל בעולם. חשבתי שאם לא אני, לפחות הוא יעשה חיים.

אז, שימו לב – איך שכתבתי על הנושא, מיד נעלמו המדינות. המממ. חשוד מאוד 🤔 🧐. בטח עליתי כאן על משהו מסתורי וחשוב עד לאין שעור, או לחילופין שרירותי וטריוויאלי חלוטין. מה שיבוא קודם.

העולם מלא במסתורין

טוב, אני חייבת לשאול.

יש בבלוג הזה כאן את הדף הזה של הסטטיסטיקות של כמות הכניסות לבלוג. ובניגוד לישראבלוג, יש בדף הסטטיסטיקות התפלגות לפי מדינות. אז אני זוכרת שקראתי פעם אצל "קנקן התה" (שדרכו התחלתי להיחשף לאופציות האתרים החלופיים לישראבלוג) כשהוא כתב משהו על העניין הזה, שהוא רואה כניסות לבלוג שלו מכל מיני מדינות ונתקל במדינה אחת שהתמיהה אותו, והוא שאל מי נכנס משם (והתברר שזו קוראת קבועה שביקרה באותה מדינה).

אז אמנם לא נכנסים אלי הרבה לבלוג, מונה הכניסות שלי צנוע ומבויש (ואני בכלל לא יודעת אם הוא סופר את הכניסות שלי וכניסות חוזרות של אותו מקור, אבל זו שאלה אחרת), אבל אני חווה משהו דומה (בזעיר אנפין) מבחינת המדינות, ואני תוהה אם הכלי הזה בכלל באמת אמין, הכלי שמתעד את מקור הכניסות לפי מדינות. או שהכלי הזה טועה, או שסתם מראה דברים רנדומליים… ואולי זה כן אמין אבל מדובר פשוט בכניסה בטעות של תושבים מקומיים שהקליקו במקרה על משהו והגיעו לבלוג שלי לרגע מבלי להבין שום דבר. כי ראיתי אצלי כמה פעמים מדינות שגרמו לי לתהות. אולי זה קורה גם לכם?…

אז חוץ מישראל הופיעו בבלוגי כמה פעמים לשמחתי גם מדינות אחרות כמו ארה"ב, גרמניה, ולשמחתי הכי רבה גם בריטניה אהובתי, היפ היפ הוריי. מעניין מי נכנס מהמדינות הללו (אם בכלל). אבל בדצמבר פתאום ראיתי את זה:

סנט לוסיה

המממ, מעניין. בחיים שלי לא שמעתי על המדינה הזאת. אצתי רצתי לגגל ומצאתי: "סנט לוסיה (באנגלית: Saint Lucia) היא מדינת אי קטנה במזרח הים הקאריבי על גבול האוקיינוס האטלנטי". מעניין! אז מי ביקר שם והיה לו מספיק חשוב להיכנס לבלוג שלי בזמן חופשתו המעלפת אי שם? או מי התושב המקומי בעל האצבעות הצולעות שהגיע בדרך לא דרך של הקלקות שגויות לבלוגי הבלתי רלוונטי לו בעליל? 

ולפני יומיים פתאום צצה לה יפן, שזה נחמד ומיוחד (מי? מי?).

יפן

אבל היום הגיע הקש ששבר את גבי הענוג מרוב סקרנות:

בוטסוואנה

ווט דה פאק, באמת?

אז אולי זה בעצם בכלל מה שנקרא בוט, כלומר תוכנה ולא אדם?

ואולי גם אם זה אנשים, הם בכלל לא רוצים שיהיה חשוף בפני מידע כזה על הכניסות שלהם כי זה עניין פרטי שלהם, והם אף פעם לא יספרו לי שזה הם? ואם הם קוראים כאן עכשיו ובכך מגלים למורת רוחם שיש "אח גדול" שמתעד את תנועותיהם בעולם, ועכשיו הם בכלל יפסיקו להיכנס לבלוג שלי? לא, אל תפסיקו, אני רוצה להמשיך לראות היכן אתם מטיילים ברחבי העולם, להיות מופתעת בכל פעם מיעד אקזוטי חדש (אפשר מדגסקר? 🤓), ללוות אתכם במסעותיכם אי שם…

כן כן, אין ספק שהכל סובב סביב הבלוג שלי ושיש לו השפעה מכרעת על חיי אנשים ומהלכיהם, בהחלט חשיבה הגיונית אור, את בדרך הנכונה, בכלל לא נסחפת! 😆😂

העולם מלא במסתורין 😳🤔