אז עבר "קצת" זמן מאז הפוסט הקודם בנושא מוזיקה אהובה שפרסמתי בהשראת "השרביט החם". ליתר דיוק – חמישה חודשים תמימים. אבל אני מקיימת הבטחות, גם אם קצת בדיליי 😊
הפעם אני רוצה לשתף במוזיקה נוסטלגית לועזית. שוב מוזיקה מהקלטות של אבא שלי (כמעט הכול), פסקול ילדותי, אבל הפעם לא ישראלי.
La Petite Fille et Le Pere Noel – Barbara
שיר קסום שגם אחותי הגדולה אהבה במיוחד. רק בשנים האחרונות הצלחתי לגלות את שם השיר והמבצעת, בזכות ידיעת הצרפתית הבסיסית שלי וחיפושים בגוגל. קראתי עכשיו קצת על שניהם. השיר הוא מסביבות 1960, ומתברר שז'ורז' ברסנס כתב אותו וגם שר אותו. קראתי על ברברה בוויקיפדיה ונדהמתי מסיפור חייה. כל השנים התייחסתי לשיר ולזמרת כמגיעים עמוק מהתרבות הצרפתית ומעולם של אגדות רומנטיות. לא תיארתי לעצמי שהיא בעצם יהודייה שמשפחתה נאלצה להתחבא מהנאצים בצרפת בתקופת מלחה"ע השנייה. וכאילו זה לא מספיק, גם אביה התעלל בה מינית כשהייתה בת עשר. אוף, הפער בין החלום הרומנטי למציאות, תמיד. אבל טוב שיש אמנות יפה – מוזיקה, שירים, סיפורים, ציורים – לתעל אליהם את הקשיים והכאב ולזקק מהם יופי וקתרזיס. אומרים שבעקבות תלאותיה היא הייתה מאופיינת במלנכוליות, וכך גם רוב שיריה.
L'Olivier – Danielle Darrieux
ובכלל, כל אלבום האוסף "צפיחית בדבש" של קול ישראל, שממנו הכרתי את השיר הזה, הוא פשוט נפלא.
זה השיר האהוב עליי ביותר משם. אותי הוא מרגש באופן מיוחד. ואגב – במקרה זה לא מדובר בקלטת אלא בתקליט האוסף עצמו שהיה לאבי, ושכמובן לא שרד אצלו, כמו כל שאר התקליטים שנעלמו. לכאורה אבא שלי אומר שהוא לא יודע מדוע ולאן נעלמו, ואף שאל אותי פעם אם התקליטים אצלי, אבל זה ברור שהוא זרק או נתן אותם, כי יש לו צורך כפייתי להיפטר מחפצים והוא זורק ונותן הרבה דברים. גם את הפטפון המצוין שהיה לנו הוא נתן כמתנה.
קראתי עכשיו על דניאל דרייה – מתברר שהיא נפטרה ב-2017, בגיל 100! וואו.
The Lambeth Walk – Dalida
בילדותי הכרתי רק את הגרסה הזו מהקלטת, אבל בבגרותי גיליתי שזו גרסה של דלידה לשיר אנגלי משנות ה-30 של המאה העשרים. אני גדלתי על הגרסה של דלידה, שאני מאוד אוהבת. יש בה משהו חמים שקשור אצלי לימי אנגליה העליזים במיתולוגיה המשפחתית. איזו אופטימיות גולשת לכל עבר, שמחת חיים ראשונית, תחילת החיים. ההקלטה הייתה מהרדיו, מן הסתם מה-BBC, ובנוסף לשיר עצמו גם שדרן הרדיו הבריטי המצחיק תיקשר עם השיר בקצת דיבור ושירה בתחילת השיר ובסופו באופן משעשע שנכנס לפנתאון המשפחתי (או מה שחשבתי שהוא הפנתאון המשפחתי. גיליתי שאני כנראה די לבד בפנתאון הזה. האחרים עזבו כבר מזמן ונמצאים במחוזות אחרים).
ואם כבר דלידה, אז גם השיר הזה (שלא היה בקלטות של אבי, אך אני מאוד אוהבת):
Paroles, Paroles – Dalida and Alain Delon
קראתי עכשיו על סיפור חייה של דלידה – ממש ממש עצוב וקשה. כל כך מוכשרת, יפה, אשת העולם הגדול, וכל כך הרבה כאב, אובדן ואבדון (וכמובן מי שמתעניין יכול לגגל).
Nessuno Di Voi – Milva
שיר מרגש מאוד בעיניי. הלחן הנפלא, הביצוע העוצמתי של הזמרת, שכמו מתפקע מרוב רגש. וכדי להבין משהו ממילות השיר באיטלקית, שמתי אותן עכשיו בגוגל טרנסלייט (עובדים עם מה שיש 🙄), ואני מבינה יותר את עוצמת הרגש. היא שרה על אהובה שעזב אותה, ואומרת לאחרים – אל תדברו איתי עליו, הוא אומר לי את האמת, הרחמים שלכם לא עוזרים לי, אף אחד מכם לא יבין אותי כי אף אחד לא אהב כמו שאני אוהבת אותו, וגם אם הוא עם מישהי אחרת עכשיו, זה לא משנה, אסלח לו על כך, ופונה לאהובה – אהובי חזור אליי, לא אוכל לחיות בלעדיך. בקיצור, הפכה לשטיחון לניגוב רגליים (סתם, הייתי חייבת 😏).
Eye Level – Simon Park Orchestra
אני יודעת שכבר השתמשתי כאן כמה פעמים במילה "מרגש", ואני מקווה שאני לא שוחקת אותה, אבל גם הקטע האינסטרומנטלי הזה מרגש אותי במיוחד, בבחינת תחושת התעלות ראשונית של תחילת החיים (וגם במונחים האלו כבר השתמשתי 😁. מה, אתם רומזים שאני נוטה לחזור על עצמי? 🤔 😅). הוא נטוע אצלי עמוק בזכרונות הראשוניים שלי ומעורר געגוע לזמנים אחרים. איזו מנגינה אופטימית ועליזה ויפה. מנגינה של בוקר חדש מלא באפשרויות. הקטע שימש כנעימה של סדרת הטלוויזיה הבלשית Van der Valk.
England my England – Alan Price
השיר הזה תמיד עורר בי התרגשות, והרי זה שיר אנגלי על אנגליה, ספוג בתחושה של זיכרונות ילדות. מה צריך יותר מזה. הייתי שרה את הפזמון מכל הלב כהמנון געגועים. וכמה אירוני הפער בין הנוסטלגיה של הוריי (ושלי בעקבותיהם) לאנגליה כגן עדן רומנטי לבין מילות השיר שמציירות תמונה הפוכה לגמרי… אבל אני מניחה שזה גם ההבדל בין המעמדות – השיר מציג את המציאות של המעמד הנמוך, ששונה מהמציאות של המעמדות הגבוהים יותר…
Shaddap You Face – Joe Dolce
שיר קומי שמאוד שעשע את אבא שלי ואותנו. אבא שלי הקליט אותנו שומעות את השיר ברדיו או רואות אותו מבוצע בטלוויזיה (אני באמת לא יודעת, אבל בכל אופן ההקלטה היא בקלטת אודיו בלבד). הרעיון היה לענות בפזמון בצהלה "hey!!", ובסוף להצטרף לזמר בהתלהבות ב-"!!!Shaddap You Face", ואכן כך הצלחנו לעשות ברוב הפעמים. בהקלטה שומעים בעיקר את אחותי הגדולה שמשלה בכיפה (וגדולה ממני בשנה), ואני מאחוריה מצטרפת מדי פעם בחשש מה.
הנה בהופעה בטלוויזיה עם קהל (כי השואו הוא חלק מהעניין):
וריגשה אותי התגובה הראשונה לסרטון הזה (במיון "top comments"), של מישהו בכינוי Mally B:
"Whenever I became an angst filled teenager my late father played this to me to basically tell me stop being so miserable and cheer up at times and it annoyed me how much it worked. Now, when I feel down I play this and think about him and tell my depressed inner being to "shut up'a you face!" and it helped. Thanks, Dad"
והנה גם גרסת האולפן:
Miriam Makeba
באחת הקלטות היו כמה שירים נפלאים של הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה:
Pata Pata – Miriam Makeba
The Click Song – Miriam Makeba
Malaika – Miriam Makeba
מרים מקבה גם שרה את השיר היפהפה Suliram:
Miriam Makeba – Suliram
אבל אני הכרתי אותו בגרסה אחרת שהייתה בקלטת של אבא שלי, גרסה שאני יותר אוהבת (אולי כי גדלתי עליה ☺️). מחיפושיי האינטרנטיים הנחושים מתברר שזה ביצוע של הרכב מוזיקלי בשם Duo Ouro Negro:
Suliram – Duo Ouro Negro
ואיך אפשר בלי הקשר יהודי? הנה מתוך וויקיפדיה:
"אמה של מרים עבדה במשק ביתה של משפחה יהודית ומרים התלוותה אליה. אם המשפחה היהודית גילתה את כישרונה של מרים וכיוונה את צעדיה הראשונים בתחום המוזיקה, כפי שסיפרה מרים מקבה עצמה, מאוחר יותר, במהלך טקס בו הוענק לה פרס ובו שרה לבאי הטקס המופתעים את השיר "יידישע מאמע"".
ניסיתי למצוא את ה"יידישע מאמע" הזה שלה אבל לא הצלחתי. במקום זה נתקלתי בביצוע שלה לשיר "ערב של שושנים" (שלא קשור לנוסטלגיה האישית שלי):
Bebida Magica – Los jaivas
ועכשיו לגראנד פינאלה.
באחת הקלטות היה הקטע המוזיקלי האינסטרומנטלי הנהדר הזה. אבי הקליט אותו מהרדיו. הקטע תמיד מאוד ריגש אותי (כן, אני יודעת, שוב אני משתמשת בשורש ר.ג.ש 🤪), במיוחד בעלייה לצלילים הממריאים בפזמון. זו עוד מנגינה נפלאה שיושבת אצלי עמוק בחוויה הראשונית הטהורה של החיים. היא מעוררת ומייצגת בעיניי תחושה של תקוות גדולות, ציפייה, כיסופים, הבטחות. יכול להיות שכילדה גם הייתי רוקדת לצליליה בהתרגשות רבת מבע – אך הזיכרון עמום ואיני בטוחה אם זה נכון.
לפני די הרבה שנים (משהו כמו 20 שנה כמדומני) ביקשתי מאבא שלי שנמיר כמה שירים/קטעים מוזיקליים נבחרים מהקלטות הנוסטלגיות לפורמט מחשב, כדי לשמור אותם ושלא ייעלמו לתהום הנשייה. הייתה לו אפשרות טכנית כזאת להמיר מהטייפ למחשב, ואני לא הבנתי בזה כלום. הוא הסכים ועשינו פרויקט קטן. לקבצים קראנו בשמות השירים במקרה שידענו אותם, וכשלא ידענו קראנו להם בשם מזהה כלשהו. אבא שלי לא ידע איך קוראים לקטע הזה ומי המבצעים, אז קראנו לו South American 70's כי המנגינה וכלי הנגינה – החלילים – נשמעים כמובן דרום אמריקאים, ודי ברור שזה משנות השבעים בגלל סגנון הדיסקו, וזה גם הוקלט ע"י אבי בסוף שנות השבעים.
לאורך השנים עשיתי מאמצים לנסות לגלות לגבי כל שיר ושיר מהקלטות הללו את שמו ושם המבצעים. זה היה ריסרצ' רציני, חיפושים תוך נבירה במעמקי האינטרנט, והצלחתי למצוא כמעט את כולם. אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה, שהאינסטרומנטליות שלו הקשתה על זיהויו, שכן לא היו אפילו מילים להישען עליהן בחיפוש. וכבר ויתרתי על התקווה שאי פעם אגלה מה היצירה הזו.
ואז לפני כמה חודשים עלה בי הרעיון הגאוני לנסות לזהות את הקטע עם האפליקציה לזיהוי מוזיקה בסמרטפון (SoundHound). תוך שניות עלו פרטי השיר: bebida magica של להקה מצ'ילה בשם Los jaivas.
עשרות שנים של ניסיונות זיהוי כושלים בפלאי הטכנולוגיה – מהימים המוקדמים של האינטרנט ועד להפצעתם של יוטיוב וגוגל לחיינו – הובילו אותי לרגע הקצר הזה של זיהוי באפליקציית סמרטפון בשלוש שניות.
בהתרגשות רבה מיהרתי לשתף את הקטע בקבוצה המשפחתית. אבי הגיב כלאחר יד ויחסית באדישות, והוסיף בנימה ידענית שלושה משפטים על הלהקה מתוך המידע שבאותו רגע קרא באינטרנט, כך, אני מצטטת:
"יפה, אור, אכן, לוס חייבס (Los Jaivas), משנת 1963 ועד היום. אחד ממייסדי הלהקה עדיין חבר פעיל בה. היא נחשבת לאחת הלהקות החשובות ביותר בדרום אמריקה…"
ואחותי הגדולה כלל לא הגיבה. אמי כבדת שמיעה אז לא הייתה יכולה כלל לשמוע את השיר.
אבא, אתה רואה? סמרטפונים אינם רק חולה רעה שהרסה את האנושות ותשמיד אותה, כדבריך, אלא יש בהם גם יתרונות. הבעיה היא בני האדם, לא המכשירים. הבעיה היא כיצד משתמשים בהם. הנה אבא, בוא נאזין יחד למנגינה היפהפיה הזאת ונרקוד יחד כמו ילדים מתלהבים ותמימים. אבל לא, אל תעשה את זה מוגזם בכוונה וגם אל תצחק עליי. וזה באמת מצחיק כשאתה פתאום מגיח לסלון וחולף לרוחבו בצעדי ריקוד מעודנים אה-לה-מינואט (או כל ריקוד בארוק אחר שאתה אוהב) ושואל במבע קומי שמנסה להיות רציני משהו כמו "איך רגלי האיילה החינניות שלי?", מאדים מצחוק בחיוך מדושן עונג מתנוך לתנוך, כמעט מתפקע מצחוק. כן, היית מצחיק נורא, והיית גם מפחיד נורא בהתפרצויות הזעם, והיית גם אוהב נורא ומרעיף חום ומגע ופינוקים, וגם פוגע נורא באמירות מכאיבות, וגם מרגש נורא כשהתרגשת עד דמעות מתוכניות בטלוויזיה ומשירים וממוזיקה. היית כל עולמי.
ואחרי ההקדמה הארוכה והפומפוזית מדי הזאת (הרי אמרתי גראנד פינאלה 😇), הנה הקטע:
-המשך יבוא בפרק הבא-
אור בשולי הענן 