הביצוע המושלם

את הביצוע המושלם אני לא מצליחה למצוא ביוטיוב; את הביצוע המושלם יש לי בקובץ מחשב שהמרתי בעזרת אבא שלי מהקסטה המקורית עליה אבא שלי הקליט את היצירה מהיכן שהוא – רדיו או תקליט – אי שם בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים – שמה באנגליה הרחוקה, החורפית, המנמנמת בערש הזמן הספוג תקוות גדולות; את הביצוע המושלם, שיופיו האינסופי, החמקמק, קפא לנצח בקואורדינטות זמן ומיקום בלתי מושגות, מלווה איזה רחש רקע שקט – ספק חריצֵי תקליט, ספק גלֵי האֶתֶר, ספק המיית הבית ההוא, כאילו מתחננת לעצור את הזמן, כמנבאת את עומק געגועי העתיד. הביצוע המושלם מזכיר לי את השטיח מקיר לקיר, את הבית החם, את החלון הגדול הצופה אל החצר האחורית הירוקה, הדשא הרענן הרטוב, חומת האבנים ספוגת הגשם, המדיפה ניחוח קור והבטחה, שדרכה חמקו סנאים קטנים אל העולם שמעבר, אל העצים, אל השבילים, אל האגם, אל שערים וחצרות ובתים, אל רחובות רומזֵי חיים. וממעל, השמיים האפורים מתכרבלים בעננים, כמו הכול עטוף, שמור, מוגן, בחלומות, בשרעפים.

את כל היופי הזה ספגתי מאבא שלי, אבא המאכזב שלי, אבא האוהב והאהוב שלי, אבא המטפל והדואג, אבא המקניט והפוגע שלי, אבא השובר דברים, אבא המשתולל וצורח במבט מטורף, אבא המטפח חלומות, אבא המדבר בעיקר על עצמו, אבא החולה בנפשו, אבא החכם והמלא ידע ואוצרות תרבות, אבא המלטף והמפנק, אבא המחבק, אבא המצחיק, הצוחק, המלגלג, אבא המלעיט אותי בשוקולד עד כדי התמכרות, כי אהבה זה שוקולד ושוקולד זה אהבה, אבא העוקב אחר מה שאני אוכלת ומעיר ומבקר ונרתע ממני, אני כבר לא ילדונת חמודה, אני מתבגרת מיוסרת אבודה. חשבתי שירשתי עולם ומלואו של תקוות גדולות, אך לא ירשתי דבר מלבד הבטחות כוזבות, אכזבות. אני שומרת באדיקות על אוצרות היופי האלו, אך החוט המחובר אליהם קרוע, אינו מוביל לשום דבר. 

אני זוכרת שהשמעתי את הקטע המוסיקלי הזה, לצד קטעים קלאסיים שקטים ועדינים נוספים, לאחותי הקטנה, כשהייתה ילדה קטנה, כדי להרגיע אותה (נטתה להיפראקטיביות), חשבתי שתאהב את היופי, שאני מכירה לה כך אוצרות תרבות (כפי שאבי הכיר לי), אך להפתעתי היא לא אהבה את זה, היא נרתעה, היא אמרה בפרצוף מודאג שזה עצוב מדי, ורצתה מוסיקה אחרת, שמחה.

אותי המוסיקה העצובה הזו משמחת עד מאוד, גודשת את לבי בהתרגשות, אני רוצה להתכרבל בה לנצח בתוך חורף אינסופי.

עזבו אותי מכל ענייני המשרד, העבודה, הניירת, האנשים, הפוליטיקות הקטנות, הקשקושים והשטויות, עזבו אותי מכל הטפל הזה, עזבו אותי מהמרחב הציבורי הישראלי האגרסיבי, המכוער והרועש, אני רוצה בחזרה למקור, אני לא שייכת לכאן, אני שייכת למקום אחר, רחוק כל כך כל כך, אבל אולי המקום לא קיים באמת, אולי אף פעם לא היה קיים, אולי רק בחלומות, ואולי אף פעם לא אהיה שייכת. אבל זה בסדר, גם בגלות נצחית אני יכולה ליהנות כתיירת.

והנה אחד הביצועים הלא מושלמים ביוטיוב:

James Galway – Songs for Annie וקצת על אנגליה ועל אבא

אני מנסה למצוא דרך לזהות את אותה מוסיקה קסומה מהילדות שנזכרתי בה מתוך חלום ושהצלחתי למצוא על אחת הקלטות המשפחתיות הנוסטלגיות שאבי הקליט בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. את כל הקלטות הללו המרתי לקבצים דיגיטליים במחשב, כך שיש לי קובץ mp3 של המוסיקה ההיא (באיכות לא מדהימה כמובן), אבל אין לי דרך להעלות כאן קובץ אודיו – את זה אפשר לעשות רק בתשלום, ואני כאן בגרסת החינם – כך שאוכל לשתף אתכם במוסיקה זו רק אם אזהה את היצירה ואצליח למצוא אותה ביוטיוב ואשים כאן קישור. אמשיך לחפש ולבדוק… ובינתיים, עד אז –

ישנם כמובן עוד שלל קטעי מוסיקה, קסומים לא פחות (לפחות באזניי, המשוחדות בנוסטלגיית הילדות), שאשמח לשתף בה אתכם.

יש את האלבום הזה – Songs for Annie – של החלילן James Galway שהיה לאבא שלי בתקליט שהוא השמיע שוב ושוב ושוב ושוב, פסקול ילדותי האהוב.

שלוש שנים גרנו באנגליה, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. נסענו לשם כשהייתי בת כמה חודשים וחזרנו כשהייתי בת 4. אבא שלי השמיע שם את האלבום הזה, שנקשר עמוק בתודעתי עם הוויית אנגליה הרומנטית. בתים אנגליים עם שטיחים מקיר לקיר, החום שבפנים מול הקור שבחוץ, עננים אפורים מעל ארכיטקטורה נפלאה, האסתטיקה הייחודית, העדינה, החצרות הציוריות, הסנאים שחומקים אל מעבר לחומת הגן, בין העצים, השבילים הנסתרים, הנהר, שפע הצמחיה הירוקה, כל רחוב גדוש ביופי, הדלתות, החלונות, המדרגות, השערים, הגנים… כל יציאה החוצה הייתה חוויה נעימה, מרגשת, יפה. מגע חומות האבן העתיקות, הקרות, הספוגות בגשם… וההורים, צעירים, נמרצים, עם חוג חברים בינלאומי והווי חברתי תוסס, נסיעות וטיולים וחוויות וחנויות אנגליות מלאות אופי ומסורת, אוצרות תרבות… וכרי דשא ועצים ומרחבים, מרחבים של יופי… כן, ספגתי מאבא שלי הרבה נוסטלגיה לאנגליה (ושמא גם ניתן לומר, את המיתוס הרומנטי)… והוא דאג לטפח אותה בי… הוא עדיין חי באופן יומיומי את הנוסטלגיה הזו (מהססת אם לומר מתבוסס בה, האם להוסיף קונוטציה שלילית), למרות שאנגליה מאוד השתנתה. אני כבר לא יודעת מה עמדתי כלפי התפיסות הרומנטיות הללו. למדתי להתפכח מהמון דברים ולראות את המציאות בצורה יותר פרופורציונאלית ומאוזנת, יותר מציאותית… הרי באנגליה של אז היו גם דברים רעים וסתמיים. תמיד יש גם דברים רעים וסתמיים. מה גם שגרנו בעיר ציורית במיוחד, ולא חסרים גם חורים באנגליה, ערים תעשייתיות, שכונות עוני… אבל אולי זה בכלל לא העניין. העניין הוא שבאמת היה שם יופי נשגב. שבאמת הייתה שם תרבות נפלאה. ששמרו על האסתטיקה המעודנת של המרחב הציבורי למען היופי שעושה כל כך טוב לנפש. כדי לחיות בסביבה מעוררת השראה. כדי לכבד את הטבע ואת המרחב הציבורי ואת הזולת.

(אני דומה לאבא שלי גם בנטייה לפאתוס ולכתיבה בפאתוס, כפי שאני מניחה שהכתיבה שלי בבלוג ממחישה מן הסתם, וודאי בפוסט ספציפי זה. אני גם דומה לו בציניות הנלווית, אך באופן שונה ממנו. אני גרסה משלי, דומה לו בהיבטים מסוימים ושונה ממנו מאוד מאוד בהיבטים אחרים).

יכולנו להישאר שם, באנגליה. אבא שלי קיבל הצעה מהאוניברסיטה… אבל היה לו ברור שהוא חוזר לישראל, ממניעי אהבת הארץ, ציונות… וכך היה, חזרנו. עד היום הוא מתחרט שחזר ארצה, אחרי שראה למה המדינה הזאת הפכה, איך היא השתנתה והִדרדרה לבלי הכר מבחינה תרבותית, סביבתית, אנושית… אני מבינה אותו לגמרי. אני גם מרגישה זאת. כמובן לא באותה מידה כמוהו, בהיותו בן 70. הוא חש בחריפות את ההבדלים המדכאים בין אז להיום. אם כי יש גם תהליכים שהם גלובליים… רק שכאן מרגישים זאת ביתר שאת, בצורה מואצת…

בכל אופן, המשכנו לשמוע את האלבום הזה גם כשחזרנו לישראל, והוא תמיד עורר בי געגוע עז עד דמעות לתקופה מלאת קסם, שעם הזמן נדמתה יותר כחלום חמקמק, כאגדה נושנה.

הנה כמה קטעים אהובים עלי מתוכו (אלו שהצלחתי למצוא ביוטיוב):

 

 

(לא ברור לי למה היה צריך בקליפ הזה את שלוש רקדניות הבלט הרוטטות הללו ואת רעש גלגלי הכרכרה שפתאום מגיח מבין הצלילים היפים, אבל ניחא…).

השיר הידוע של ג'ון דנבר, Annie's Song. רק בשלב מאוחר יותר למדתי שהקטע מבוסס על שיר משנות השבעים, חשבתי שזה לחן קלאסי או עממי… זה היה הקטע האהוב עלי ביותר מכל האלבום. אני זוכרת איך שאבא שלי היה שם את השיר הזה ואני הייתי מתחילה לרקוד ברחבי הסלון בתנועות דרמטיות מלאות הבעה, כולי שקועה בדינמיקת השיר. ואני זוכרת שזה היה מצחיק אותו. לא זוכרת אם ניסיתי להצחיק – זה נכון שהייתי עושה הרבה דברים בשביל להצחיק, בדרנית כזאת – אך למיטב זכרוני לצלילי שיר זה רקדתי בשיא הרצינות. אבל אולי הוא לא צחק עלי, אולי צחק כי הייתי חמודה, והרי ילדים יכולים מאוד להצחיק בהתנהגותם הלא מודעת לעצמה, גם אם אינם מתכוונים לכך… (מנסה לאזן עם פרופורציות, לא למהר לייחס לו תגובות מזלזלות, מקטינות, מקניטות, ציניות, משפילות, מגחיכות, מצלקות, אם כי יש לו הרבה כאלו, והוא נוטה לצחוק על אנשים, גם על כולנו במשפחה).
 

 

ולחן עממי קלטי יפהפה מאירלנד:

 

אני חושבת שאבא שלי איכשהו איבד או זרק בכוונה (יש לו קטעים הזויים פסיכים) או השאיר מאחור בדירות קודמות במעברי דירה (לטענת אמא שלי) את התקליטים האהובים (כולל אלבום פסטיגל אהוב עלי, ועוד), כולל התקליט הזה. אני צריכה לבדוק איתו (לפני כמה זמן הוא שאל אותי אם התקליטים אצלי. ממש לא. חבל שהוא לא שומר על הדברים הללו, חבל שהוא זורק כל כך בקלות את אוצרות האחווה המשפחתית שלנו, מה כבר נשאר ממנה, מן העבר המשותף). אבל בכל אופן יש לי מהאינטרנט את עטיפת האלבום, חזית וגב:

songs for annie - front

songs for annie - back

אני זוכרת איך תמונת התקריב של האישה בגב העטיפה הרשימה אותי וגם קצת הפחידה כי הפנים גדולות ומצולמות מאוד מאוד מקרוב… אבל חשבתי שהיא יפה. הבנתי שהאישה הזו מאוד חשובה ובטח מיוחדת כי האלבום מוקדש לה ונוצר למענה. העובדה שהוא יצר את האלבום הזה בשבילה ובהשראתה הייתה בעיני מופלאה…. כילדה ממש קטנה חשבתי שגאלווי הוא זה שהלחין את המנגינה של Annie's Song במיוחד למענה, והמנגינה מלאת ההשראה הביעה את אהבתם הנעלה והטהורה, הנצחית…
האלבום יצא ב- 1978, והנה, אני קוראת כעת בוויקיפדיה שהם התגרשו בתחילת שנות השמונים (ב- 1984 כבר התחתן עם מישהי אחרת, אשתו השלישית….). החלום ושברו 🙂

המממ…. כל המוסיקה הזאת מאוד מחוברת לי רגשית עם אבא שלי, וגם אבא שלי היה אהבה נכזבת… אבל המוסיקה, המוסיקה תמיד יפה, תמיד נוגעת, תמיד מרגשת, תמיד מבטיחה, תמיד כאן, טבועה בדי.אן.איי שלי, תמיד מחזירה לאותה נקודה בזמן שבה הכל היה אפשרי ושבה הרגשתי – גם אם הייתה זו רק אשליה – מוקפת בחיים גדולים, במשמעות וביופי.