יאללה מתחרעת על הבלוג

החלטתי לאפשר לעצמי לכתוב כאן כמה שאני מרגישה שאני צריכה בימים לא פשוטים אלו בהם אני חווה סוג של התמוטטות עצבים מתגלגלת עם אופציה להארכה, גם אם זה אומר לחפור כאן כל יום-יומיים. אז פשוט אוציא כאן ואז אתם תגיבו לי כמה הכול בסדר וכמה אני לא רק נפלאה ומיוחדת אלא ממש נזר הבריאה (אפשר להתפשר גם על גזר הבריאה) ואז אני אהיה מתוקנת. סיכמנו? טוב, אני סתם משעשעת את עצמי עם הומור סטגדיש חנוני דבילי ואני גם בחוסר שינה אקוטי אז תסלחו לי מראש.

בלילה האחרון ישנתי שעתיים וחצי בלבד. מארבע עד שש וחצי, ואז השעון המעורר צלצל והייתי במצב שוקיסטי. היה לי ברור שלא אוכל לקום וללכת לאוניברסיטה, הרגשתי עייפות קולוסאלית ורציתי רק לצלול חזרה למיטה. אבל איכשהו, בכוחות-על שלא ידעתי שיש לי (חשבתי שכוחות-העל היחידים שלי הם להדביק אנשים בספקות, בהתנצלויות ובדיכאון), הקמתי את ערמת הכאוס שאני בימים אלו ואיכשהו ארגנתי את הערמה הזו לכדי משהו שאפשר להוציא מהבית ולהסיע לאוניברסיטה.

ומה עשיתי בלילה אתם שואלים? מה זאת אומרת, ברור מאליו. עשיתי בינג' כמעט על כל Inventing Anna בנטפליקס. מבוסס על סיפור אמיתי. לדעתי שווה לראות. סיפור די מטורף והזוי. מעניין. וגם המשכתי עם הזלילות החולניות שגורמות לי להרגיש זוועה והפכו את הגוף שלי למשהו שבקושי מצליח לחיות. אני יודעת שזה לא תיאור אטרקטיבי אבל זה מה יש, זה מה שקורה כרגע ואני מקווה שכדור השלג כבר יאבד תאוצה או יימס או שחייזרים ישאבו אותו לתוך החללית שלהם עם קרן אור שגם תמיס אותו תוך כדי. אני מהמרת על החייזרים, נראה לי שזה התרחיש הכי סביר.

כמו שכבר כתבתי בפוסט אחר, דווקא בזמן האחרון הרגלי האכילה שלי היו מצוינים, ממש מאוזנים וכמעט לא היה לי חשק בכלל למתוק ולא נגעתי בו, ואם כן אז לא שוקולד או דברים כבדים כאלו. בדיקת הדם האחרונה שלי הייתה ממש מעולה, ואפילו הכולסטרול פתאום צנח מתחת לרף העליון, שזה נראה לי לא קרה אף פעם. רופאת המשפחה שלי ממש התלהבה והרגשתי שזה רגע bonding ממש חשוב לשתינו.

הלילות שלי לאחרונה אומללים למדי בקטע של דחיית השינה וחיפוש משהו למלא את הריקנות או ציפייה למשהו שאף פעם לא מתממש. מה זה הדבר הזה? אלוהים יודע. ומסרב לספר לי. הוא כתב את זה על נייר ואז קרע אותו מהר למלא גזרים קטנים (גזרי בריאה כמובן) ופיזר מחוץ לחלון והוציא לי לשון.

בלימודים דווקא היה נחמד ומעניין וממש כיף לי להגיע לשם. שאלתי עוד כמה ספרים מהספרייה כי כנראה יש לי פטיש להבאת עוד ועוד ספרים הביתה בלי קשר לקצב הקריאה שלי שכרגע עומד בערך על אות אחת בשבוע.
טוב, לא אעשה לעצמי עוול – אני גם מרביצה ספרים, פשוט לא בשבועות האחרונים. זה פשוט לעיתים יותר רחוקות משנים עברו כי המוח שלי יותר עסוק בחשיבה רפטטיבית ועקרה.

בדרך חזור הביתה כמובן שוב עברתי דרך הסופר וקניתי לי שטויות שזללתי מרגע החזרה הביתה. אני יודעת שזה דפוק אבל זה כמו התמכרות לסמים.

יצאה לאחרונה באופן מפתיע עונה חדשה לסדרה האירית הקומית המעולה Derry Girls אז ראיתי היום את הפרק האחרון של העונה הקודמת כדי להיזכר ובקרוב אתחיל את החדשה. אחותי הקטנה אמרה לי שיש שם קטעים קורעים מצחוק והיא כבר מחכה לדבר איתי עליהם.

אח"כ פתאום בן-הזוג התקשר מחו"ל ונורא שמחתי. אתמול לא יצא לנו לדבר. שמעתי את הקול שלו ועשיתי heyyyyyyyyyy מתלהב והוא ענה לי אותו דבר ואז עשיתי לו yeyyyyyyy וככה הוא גם ענה לי וזה נמשך קצת זמן כי המוח שלי בהילוך איטי מחוסר השינה אז נתקעתי על השלב הזה. וסיפרתי לו בגדול שאני בימים קשים נפשית והוא אמר לי שהכול שטויות ושלא צריך לקחת קשה ופתאום זה פרופורציה אחרת. איזה כיף למי שלא סובל מקשיים נפשיים או חשיבת-יתר טורדנית. הגעתי לתובנה מבריקה – שהחיים ממש קלים יותר ככה, בלי כל ההסתבכות הנפשית-קוגניטיבית הזאת. וגם סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה שהוא כל כך מתלהב מהאחיינית שלו ומאוהב בה ובגללי אין לו ילדים והוא ענה לי שגם זה שטויות ושגם ככה כשהם גדלים הם הופכים למתבגרים בלתי נסבלים או משהו כזה וזה הצחיק אותי ונורא שמחתי שהוא בעדי ולא לוקח דברים קשה מדי, ופתאום הדברים נראו פחות דרמטיים.
הוא שולח לי תמונות של הנופים שהוא מטייל בהם ותשמעו, יש יופי בעולם הזה. ואני מתגעגעת אליו. גם ליופי וגם לבן-הזוג. אפילו שהרבה פעמים הוא נוחר בלילה וזה מעיר אותי ואני משתגעת מזה. הוא חמודי-מודי-מודי ואני רוצה כבר לצ'קמק אותו בחיבוקים וללכת אחריו לכל מקום בבית עד שהוא יברח למשחק מחשב ויגיד לי שהכול שטויות ואני ארגיש מוזר.

מחר אני בבית, לומדת וקוראת וכאלו – לפחות זו התוכנית. סביר שמה שיקרה באמת הוא שאני אלמד את המינימום הנדרש ובשאר הזמן אתפרע עם אוכל ונטפליקס ואז אוציא הכול בבלוג, because it's a vicious cycle! כן כן, מדובר באופניים מרושעים במיוחד. סטגדיששששש

סטגנציה

הנפילה מפחידה. מאוד.
וגם אם היא לכאורה צפויה –
שהרי למדתי לדעת שנפילות נפשיות תמיד תגענה בשלב זה או אחר, וצריך לתת להן לחלוף, לא להילחץ –
היא עדיין הפתיעה אותי בעוצמתה ובסתמיות תחילתה.
אז כמה ימים בקושי זזתי, שדודה, בעיקר ישנתי וצפיתי בסרטים בנטפליקס.
טוב, כנראה הייתי זקוקה להשלמת שעות שינה.
הייתי מנותקת מהעולם.
אולי הייתי זקוקה לקצת ניתוק מהעולם.
העולם היה כלום.
אני הייתי כלום.
כמעט לא יכולתי לעשות שום דבר.
אפילו לדבר. בקושי לזוז.
והאכילה הכפייתית פתאום חזרה ובענק, אחרי תקופה ארוכה מאוד בלעדיה, ואיבדתי שליטה בהיקף גרנדיוזי. לא בטוחה מה קורה איתי ומי אני בכלל.
לפני כן הייתי ב-high אינטלקטואלי ושאלתי מספריית האוניברסיטה מלא ספרים חכמים מסילבוס הקורסים שלי.
אמרתי לעצמי, אנצל את הימים הקרובים הפנויים ואתחיל לקרוא. ויש רק מטלה אחת קטנה השבוע (בניגוד לבד"כ), אז זו הזדמנות פז.
איזה לקרוא ואיזה אבטיח. לא קראתי שום כלום.
ערמות הספרים על השולחן נראות מפתות מאוד, טומנות בחובן אוצרות, אוהו אלו אוצרות. כאלו אוצרות שמרוב התרגשות אני לא קוראת אותם. דחיינות והימנעות. גם קשה לי להחליט מאיזה ספר להתחיל. אז תקועה. יש יותר מדי ספרים ואני לוקה בחוסר החלטיות.
אני מניחה שהיעדרות בן-זוגי גם קשורה לכל זה. הייתה כאן איזו דינמיקה של כדור שלג שהשתלטה עליי. אם הוא היה כאן אולי זה לא היה מידרדר כל כך.
היום התחלתי להתאושש. ניקיתי קצת אבק, עשיתי כלים. קראתי קצת חומר לקורסים, ואמשיך מחר.
האכילה הכפייתית עדיין שולטת בי.
הדיכאון עדיין שולט בי.
אולי זו מהותי – להתבונן על החיים מהצד.
אני לא מתכוונת להישמע טראגית או דרמטית.
אני באמת מבולבלת.
מה לא בסדר איתי.
מחר (זה בעצם כבר היום) הפסיכולוגית. ירד לי ממנה.
תודה על ההקשבה.

לא ברור

אני נורא רוצה לכתוב כאן אבל זה לא יוצא ממני.
מנסה מדי פעם ונסוגה.
אין משהו חדשני לדווח.
יש בפנים בלבול ומצוקה מוּכּרת.
כשאני באה לשטוח כאן את התחושות, אני מרגישה שזה הכול בעצם שטויות וכלום.
אבל המצוקה מאוד מוחשית ומתפשטת.
האכילה הכפייתית משתוללת ותוקעת יתדות, כאילו הרשיתי לה מושב קבע.
אני לא אני לא, אבל אני כן. כי מה האלטרנטיבה. לא, אני אתעשת. אבל בשביל מה. אם היה בשביל מה, בטח הייתה לי סיבה להפסיק, לא? כנראה שיש חסרים שלא מוצאים מענה במציאות. אבל צריך מנגנון התמודדות אחר, לא הרסני.

אני בהמתנה כבר מעל חצי שנה לטיפול, מקווה שיגיע תורי בקרוב. אמרו לי שיש עוד כמה לפניי בתור, צריך לחכות.
מקווה שכשאוכל לעבד את הסיטואציות והתחושות והכול עם מטפל/ת, יהיה קצת יותר קל, קצת יותר ברור, קצת פחות מתח בפנים. אני מקווה כל כך כל כך. אבל אני למודת ניסיון ויודעת שאם לא תהיה כימיה עם המטפל/ת, זה יכול להיות סתמי, פַּרוֶוה.
יש איזו פסיכיאטרית מעצבנת פעם בכמה חודשים. המפגשים איתה לא יעילים לשומדבר. והיא גם התנהלה איתי בצורה לא נעימה ולא הוגנת. ויש לה קסם אישי של חוקרת גסטפו.

לא מוצאת את עצמי בלימודים. בעיקר חברתית, אבל לא רק.
ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי שם עכשיו במשבר נפשי, לא הגיעה ללימודים כבר כמה זמן ולדעתי כבר לא תחזור. ממש עברה התמוטטות עצבים. אני מקווה שמצבה ישתפר בקרוב. היא צריכה טיפול רציני ויעיל וארוך-טווח.

היום היה נראה לי שצוחקים עליי בכיתה.
התחרטתי שדיברתי בכיתה, התייחסתי למשהו שמישהו אחר כתב, אבל היה עדיף לא לדבר. לא אהבתי את מה שאמרתי, לא יצא לי כמו שהתכוונתי. הרבה פעמים עדיף לשתוק. וגם שניים שם (זה שכתב את הטקסט שדנו עליו ומישהי שישבה לצידו, שיש ביניהם איזושהי קירבה רגשית) הסתכלו אחד על השני וחייכו, כאילו בתגובה לדברים שאמרתי. חיוך צופן סוד כזה. בלי מילים. כבר קלטתי כזה מבט פעם. אני תוהה מה זה אומר. אולי הפגנתי איזה דפוס שיש לי שהם נוהגים לצחוק עליו? אולי סתם הסתבכתי באמירה שלא הצלחתי להסביר? אלו דווקא שניים מקסימים ורגישים שיש לי איתם יחסים טובים.
וגם היה דיון על משהו שאני כתבתי, ואני די בטוחה שעדיף היה שלא ידונו בזה, שלא אראה לאחרים, אין להם מה להגיד, אין מה להגיד על מה שאני כותבת. אני סתם. על דברים של אחרים הם מתלהבים לנתח ולהתייחס, אצלי לא היה להם יותר מדי מה להגיד, כך נראה לי, אז זהו, הבנתי את המסר. מה אני עושה שם בכלל.
הם מתלהבים אחד מהשני אבל לא ממני, אז אני מבינה.
הצלחתי להיות אאוטסיידרית אפילו בחבורה של אאוטסיידרים. יש לי יכולות מאוד מרשימות.

אני לא מבינה אם אני מפרשת נכון את המציאות. אני קולטת דקויות, אני רואה מחוות בין אנשים, אני קולטת מבטים, מילים. לא תמיד מרגישה כך. יש ימים שיותר. מן הסתם בלי החברה הטובה ההיא ההרגשה קצת יותר בודדה. אבל יש שם אנשים מקסימים, אנשים שאני כן די קרובה אליהם, אבל איכשהו התחושה היא שהם יותר מתגבשים ביניהם ואני יותר מחוץ לחבורה, פחות שייכת. מנסה לבחון את התנהגותי, אולי אני מעבירה מסרים של התרחקות מבלי להתכוון. אולי קשה יותר להתקרב אליי. אולי אלו רגשי הנחיתות שלי והביטחון העצמי הנמוך. כרגע אני באמת לא יודעת.

שקלתי לשאול מישהי אם הם באמת צחקו עליי – היא תבין לגמרי את חוסר הביטחון, כולנו שם אנשים רגישים עם קשיים אלו ואחרים, ואנחנו פתוחים ויכולים לדבר בחופשיות. אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב לפתוח את זה. להתחיל "לבקש אישורים" מאנשים אחרים לספקות שלי – זה ההפך מטיפול התנהגותי יעיל לספקות. כאן באמת אני צריכה מטפלת שתכוון אותי איך להתמודד. לא שכל מה שמטפלת אומרת זה תורה מסיני.

אז אני מרגישה קצת תסכול ופגיעות, במיוחד כי אני אוהבת את האנשים שם כל כך – וגם קיבלתי אהבה בחזרה, אז למה עכשיו כזו תחושה של נפרדות מהם, אני לא מבינה. אני ממש שמה לב איך הם מדברים יותר אחד עם השני ואני יותר בצד. זה קצת טלטל אותי וגרם לי להרגיש גל מיזנתרופיה עז. בגלל תחושת הפגיעה והאכזבה. ובא לי להישאר בבית ולהתנתק קצת מהכאב הזה של הממשק המבלבל הזה עם הבחוץ. ומרגישה שרק אחותי הקטנה ובן-זוגי באמת מבינים אותי ורוצים בחברתי.

לגבי הבריאות של אבא שלי – הוא בשגרת טיפולי כימותרפיה, לא פשוט, אבל פחות גרוע מהפעם הראשונה. לוקח כל מיני תרופות וסובל מכל מיני תופעות גופניות לא נעימות. לוקח טיפות שמן קנביס לדיכאון. בהתחלה דיווח שזה לא השפיע, ואז הגדיל מינון ואמר שזה גרם לו להרגשה מוזרה שהוא לא אהב, וגם לכאב ראש. אבל עכשיו דיווח שלקח ושזה דווקא כן אפקטיבי. לא יודעת, לא הכול ברור. בבדיקות הדם שהוא עושה התוצאות מעודדות ועשויות להעיד על נסיגת הגידול. מניחה שאחרי עוד כמה טיפולים ספורים אולי יעשו גם איזשהו צילום לבדוק את המצב.

כרגע החיים לא ברורים לי ואנשים לא ברורים לי ואני לא ברורה לעצמי.
אני באמת באמת לא יודעת.
חשבתי ש… אבל גם אם לא, בסדר.
כל עוד יש לי עוגנים אחרים, אני יכולה לעמוד בכל זה.
כי אם הייתי באמת לבד, זה היה נורא קשה. ומפחיד.

דיווחים מלילה לבן וענייני השעה

איך דה פאק אתפקד היום? ודווקא בא לי לבוא ללימודים, כיף לי שם. הייתה תקופה קצת חראית של ירידה ונפילה וצניחה והתמוטטות קלה וכל מה שקשור בכיוון למטה, זה היה בערך כל חודש דצמבר, אבל התאוששתי ודי התאזנתי וינואר היה סביר. וכל הזמן עסוקה בהכנת תרגילים ללימודים וניסיון למלא מטלות בחוץ ובבית מה-to do list. איכשהו תמיד נראה שהכול לוקח לי יותר זמן מאחרים. נראה שאחרים דוחסים הרבה יותר עשייה ביום אחד ממה שאני עושה בשבוע. אבל ניחא. ההשוואה לאחרים מתעתעת.

אז אחרי הרבה זמן שישנתי לילות שלמים בשעות לגמרי מקובלות וסבביישן, הלילה לא ישנתי לא מסיבה רעה. מניחה שהייתי קצת בהיי מהתרגיל שסוף סוף עשיתי בקורס מסוים שעד כה גרם לי לאנטגוניזם וחרדה. אז לא עשיתי כמה תרגילים, ועכשיו עשיתי, כי זה משהו שאני יותר מתחברת אליו, ונהניתי ויצא לדעתי חביב. ולא מורכב מבחינת הטכנולוגיה הנדרשת. ואני גאה בעצמי על עצם מילוי המשימה. גם אם לא עשיתי מושלם ויש דברים שאפשר היה לשפר טכנית, אבל העיקר שבוצע, וגם לא רע בכלל. ואז בלילה כתבתי סיפור על המשפחה, שעדיין לא סיימתי, והצלחתי ללכוד בו דינמיקות ודפוסים אופייניים ורגעים טיפוסיים, וגם נורא הצחקתי את עצמי תוך כדי, כי זה כתוב הומוריסטי.

וגם תקעתי היום מלא מתוקים אחרי שלא נגעתי במתוקים בערך חודש. די ברור לי מה הטריגר. משהו שקשור ליחסים עם אנשים שעורר בי המון ספקות ואי שקט ודברים שצריך להעלות אל פני השטח ולעבד. כמו רגשות וזה. לא משנה. אדסקס עם הפסיכולוגית שלי כשפאקינג יקצו לי אחת. אני בהמתנה כבר חצי שנה, ואני תוהה אם אהיה בהמתנה עד יום מותי. וביום מותי תבוא הפסיכולוגית ותגיד לי שאני פשוט חושבת יותר מדי ושיש לי באג בהגנות. ואני כזה אענה לה "אני יודעת את זה כבר 60 שנה", והיא כזה "את בעצם יודעת את כל מה שצריך, את יודעת יותר טוב מכולנו!", ואז אני אמות מאכילת-יתר של שוקולד ביסקוויט מרוב אכזבה.

אבא בטיפולי כימו פעם בשבועיים כי הרופאים החליטו שלא מספיק הכדור שהוא לוקח להורדת רמת הטסטוסטרון (מתברר שטסטוסטרון מגביר גידול סרטני בערמונית), כי הסרטן יכול להיות מאוד אגרסיבי ולהתחרפן כל רגע, אז צריך גם כימו. הכימו הראשון היה לאבא שלי זוועת עולם עם תופעות לוואי קשות והוא היה צריך עירוי. הוא היה על הפנים וכל העסק לא היה מעודד במיוחד. גם זה שהרופאים חושבים שזה עלול להיות אגרסיבי וגם כל הסבל שלו. אחרי זה הוא התאושש ואפילו בבדיקת דם שעשה פתאום היו ערכים ממש ממש נמוכים לחלבון שמהווה אינדיקציה לסרטן הערמונית, לגמרי בטווח הנורמה, וזה היה באמת מעודד. לא יודעת בדיוק מה זה אומר על ההמשך וכמה טיפולים הוא עוד צריך ומה המצב שיגרום להחליט שזהו, המצב סבבה, אפשר להמשיך בחיים הרגילים עם מעקב.

אבא שלי גם נכנס לדיכאון מכל העסק (כאילו שהוא לא היה בדיכאון מודחק קודם…), וזה מובן לגמרי, אז הרופאה המליצה על תרופות נוגדות דיכאון ו/או קנביס רפואי. תכלס היה טוב כבר מזמן לנסות תרופה פסיכיאטרית לאבא שלי בגלל הכפייתיות העזה שלו וכל העניינים הנפשיים הדפקטיביים שלו, אבל הוא בכלל לא היה בכיוון, מבחינתו הוא בסדר גמור ומטפל בעצמו ונגד טיפול תרופתי ודבק בשגרת חייו הרעילה נפשית. קנביס – אולי ינסה בפורמט שמן. לא עישון. וואו, זה כל כך לא אבא שלי כל העניין הזה, אבל הסבל שלו גדול. כואב לי שכואב לו.

אני מקווה שבאמת הטיפול יהיה יעיל וימגר את הסרטן. היו ימים שהרגשתי פסימית ושהנורא מכל אולי יגיע מתישהו בקרוב. אבל אז באו ימים מעודדים יותר.

כרגע אני לא יכולה לבקר אותו בגלל הקורונה. הרופאים המליצו שכמה שפחות יתראה עם אנשים, רק המינימום ההכרחי, אז הוא ביקש שלא נבקר. גם ככה אין לו כוח.

אה כן, וחוץ מלחפור לבן הזוג שלי כתמיד, רק כאן אני יכולה קצת לשחרר קיטור על הבלבול שלי באשר להבאת ילדים לעולם בכלל ובגיל 44-45 בפרט – כן או לא. יש כל כך הרבה פרמטרים. בינתיים אני ממשיכה ללכת בכיוון שכן. אבל זה עדיין לא הזמן למימוש אופרטיבי. אם כן, אז אוטוטו. העיכוב נובע משני שיקולים. שלא אפרט כרגע. ובכלל, אולי עדיף שאשתוק בנדון. בחיים צריך לדעת גם מתי לשתוק. גם זה חשוב. חוכמת השתיקה.

הקיצר, יום עסל יום בסל, והסמטוכה הפרוצדורלית בראש.

טוב, חייבת להתארגן לצאת ללימודים. אז לא מתעכבת על עריכה והגהה. כך שאולי המילה פלוץ הסתננה לה איכשהו בטעות לאחת השורות. ואם לא, הרי שעכשיו היא נעוצה היטב בפסקה הלפני אחרונה.

יום טוב ידידיי, ותודה על ההקשבה. אין עליכם. אני מתחילה לראות קצת מטושטש מחוסר שינה. אז אולי אם אסיר את המשקפיים אראה את העולם בחדות.

כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר

כבר הרבה זמן לא נפלתי כך, קצת איבדתי שליטה.
זה קצת מפחיד אבל יעבור. קצת יותר מהרגיל.
זה גם המחזור, תמיד משפיע ככה, והפעם ביג טיים.
מקווה שאפשר לתקן מקווה שאפשר לתקן.
יש דברים שאי אפשר לתקן. למשל משפחות מסוימות.
ואיך אפשר להביא ילד לעולם כזה, איך אפשר.
אתה דווקא תהיה אבא כל כך חמוד, ואני רואה את עומק התשוקה והאהבה האינסופית בעיניים הטובות שלך.
נורא רוצה להביא איתך ילד לעולם, אנחנו אבא ואמא חמודים נהיה, כמובן שגם יש צרות והמציאות היא לא כמו הפנטזיה, אבל כמו שאמרת אנחנו כבר מפוכחים באים לזה. נתמודד. אבל אוי, שלא נפשל, ואוי, שלא אגלה שצדקתי כל הזמן הזה.
זה פרי האהבה שלנו ויש הרבה אהבה.
אבל הנה עכשיו למשל אני בצד אחר של המציאות אני בעולם אחר אני בסוג של גיהנום נפשי, אולי נסחפתי, אבל גם המחזור משפיע, אם לא בעיקר. אני לא מבינה מה קורה איתי ואיפה כולם.
אני לא מבינה מה זו המשפחה הזאת ומה קורה בתוכה ולאן כל זה בכלל מוביל.
ממש לשומקום, אני רואה איך זה מוביל לשומקום.
אני לא מתכוונת אליי ואליך אני מתכוונת למשפחה שלי שבאתי ממנה שנולדתי אליה, מתכוונת לאבא אמא וזאתי מה קוראים אותה אחותי הגדולה. ואחותי הקטנה אני אוהבת אבל יותר מדי דואגת ואני לא עושה מספיק אני אכזבה.
אני מתכוונת עכשיו ממש מרגישה את הדיכאון, הרבה זמן לא הרגשתי ממש דיכאון כהלכתו סלעים כבדים יושבים על הסרעפת עוצרים את החיים כולם פתאום רחוקים ושונים ממני, אני לא שייכת לשומדבר, אין לי ערך לקיום שלי אין כלום לא משנה. בטן גדולה.
יותר היו למשל דאגות חרדות, דיכאון הרבה זמן לא ביקר ככה וכל האכילה הכפייתית הזאת לא נגמרת רק עוד ועוד מה זה, עד ממש לאחרונה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה והאוכל היה משהו אחר, עכשיו פתאום נסוגותי עשרים שלושים שנה לאחור מה זה פה מה פה קורה פה, איפה את, נעלמת נמעכת מה זה אולי כל זה היה אשליה.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
מה את עושה? עם הזמן שלך מה את עושה איך ממלאת את היום את הלילה, חלומות מוזרים מאוד.
זה לא בגלל הורדת המינון זה לא בגלל זה אני יודעת, זה בעיקר המחזור.
גם הקרסול איכזב בניסיון הליכה מבינה שייקח עוד הרבה זמן להשתקם. וגם כאבי גב תוקפים כבר כמעט שבוע יושבים סלעים בקרקעית שלי סדקים משקל סלעים ובסך הכול בקלות מתפקעים החיים כמו זרדים מתפצחים יושבים למטה עייפים, נכנעים. עכשיו אתה שקט פתאום, עכשיו פתאום אומר כל מיני דברים, שנמצאים בקצה של החיים. אתה בכלל לא יודע, אתה בעצם יודע המון, אתה לא מה שחשבתי אף פעם לא תהיה מה שצריך. אתה בכלל לא מתעניין בי אני ספח. אבל עכשיו מחלה רצינית עליך פתאום הכול משתנה ולא משתנה בכלל. אולי אני לא קיימת אם אתה מתייחס אליי כאינרציה של משהו מפעם, ממשיכה להתקיים איפשהו אבל קיום לא חשוב לא משתלב בשום דבר.
התחלתי לדבר שטויות כנראה התפרקת תודעה מתקטנת קטנה קטנה נעלמת אין הצדקה אין מה להגיד על מה אתם מדברים.
בכי בכי בכי קלישאה דמעות עיניים מתהפכות בלילה רואות לתוך.
אני לא זוכרת את עצמי הייתי משהו אחר היו בי כמויות של שבילים עכשיו כלום.
אני כלום וסליחה.
ומה איתך? גם אתה נעלמת. מה זה בכלל לא מבינה, מי אתה ואיך אני נשזרת לעומתך, בתוך מה.
אני רואה בבהירות חדה איך שאני מפורקה, אני ממש רואה את הערמה נזרקת לחור נפער בבטן עד שישתלט על כולי.
אתם רואים אותי? אני לא רואה את עצמי.

שוב לילה לבן + מחשבות על הורות

זה עניין תקופתי, פעם בכמה זמן, לילה לבן שכזה. אולי זה המחזור הממשמש ובא, ואולי המחזור זה סתם "תירוץ" וזו בעצם הגנטיקה או החיווט העצבי או ערוצי הנוירונים שכבר נחרצו עמוק ויצרו תקליט נצחי שחוזר על עצמו. אולי, ואולי לא, אי אפשר לדעת. וזה מה יש. המוח, המוח, המוח לא רגוע, המוח מפטפט לי באוזן. המוח מקשקש, מייצר חשיבת-יתר עקרה ומסתחררת.

כאילו לא מספיק שיש באוזניים אותו רחש טנטון שחטפתי מהופעה רועשת מדי ב-2005, שידעתי ידעתי ידעתי שהיא רועשת מדי אך לא עשיתי דבר כי לא רציתי להראות מוזרה או דאגנית מדי, אז גם לא יצאתי וגם לא שמתי אטמים, נתקעתי בתגובת freeze, ושילמתי על זה מחיר, על שלא סמכתי על שיקול הדעת שלי וחשבתי שתמיד האחרים צודקים ושאני בטח מגזימה. הטנטון שכבר אפילו שכחתי ממנו – או שנחלש, או שהתרגלתי והמשכתי הלאה בחיים – אבל הנה לאחרונה שמה לב אליו יותר, כי לאחרונה אחותי הקטנה סובלת מטנטון נוראי, להבנתי יותר קשה ממה שהיה/יש לי, גם רחש גם צפצופים גם כנראה צלצול, והכל בווליום גבוה שמקשה עליה לישון ומעיר אותה בלילה ובבוקר. מסכנה, מסכנה, מסכנה שלי, ואין לי איך לשנות את זה ואין לי איך לעזור מלבד להרגיע שזה זמני ושזה בטח יירגע, שצריך לצלוח את התקופה הקשה, כמו שאני צלחתי, ואחרי זה בטח תגיע רגיעה, ולהאזין למוזיקה מרגיעה וממסכת, ושכל הכבוד לה שהיא ממשיכה ועושה דברים ולא מוותרת ולא נכנעת. והיא לפעמים בסדר, והיא לפעמים בוכה כי היא לא יכולה יותר לסבול את זה. והיא דואגת שזה אחד הסימפטומים של איבוד שמיעה. היא עשתה בדיקת שמיעה והתוצאה היא ירידה ניכרת בשמיעה לעומת בדיקה קודמת בעבר. ויש לנו במשפחה בעיית חירשות כנראה גנטית. זהו, היא בטוחה שחטפה את זה. אבל אני אומרת, אולי זה כל המועדונים הרועשים שבילתה בהם. לא יודעת.

סטיתי קצת, ואולי לא סטיתי, הרי זה רק אחד הנושאים שמטרידים אותי בזמן האחרון, ואני מנסה להישאר חיובית ועניינית ומעשית, אבל כל הסבל הזה, והקשיים.

אני די בטוחה שהקושי להירדם והיקיצה המוקדמת (לא משנה כמה מאוחר נרדמתי) והשינה הטרופה והחלומות המוזרים האינטנסיביים – שכל זה מושפע מהתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת, תרופה ממשפחת SSRI, לטיפול ב-OCD ובדיכאון. OCD – יעני חשיבת יתר טורדנית (מתנה גנטית שקיבלתי באהבה רבה מהדורות המיוסרים הקודמים). הרגשתי שיפור לאחרונה, השאלה היא עד כמה לתרופה יש חלק בשיפור הזה. ברור לי שמסגרת הטיפול האינטנסיבית שהייתי בה מאוד מאוד עזרה לי וחוללה אצלי שינויים מסוימים, כמו גם קשרים חברתיים חדשים שנכנסו לחיי (אך יכולים להיעלם מהם באותה פתאומיות, כי ככה זה, ולכן בעייתי להיות תלויה באישורים חיצוניים, באנשים אחרים, לגיבוש עצמי יציב ובטוח יותר).

אז איפה הייתי? טרה לה לה, החיים. צריכה להדחיק כמו האחרים, אבל באמת לא יכולה. לא נורא, לא נורא.

לפני יום או יומיים, מתישהו במהלך יום הכיפורים, ביאסתי את עצמי שחלקתי עם בן הזוג איזו מחשבה/תחושה/תובנה, כזאת שהתחילה בגיל העשרה וחוזרת מדי פעם מאז, ברגעים של חדות ראייה, כששקט מסביב והאמת בלתי ניתנת להסתרה. כלומר, אני בו-זמנית מתייחסת לזה בבהלה וצער ואכזבה וחרדה ותחושת ריקנות עזה מצד אחד, וחוכמת חיים של בעלת ניסיון מצד שני, חוכמה של מי שיודעת שהחשיבה על זה לא משנה דבר, לא משנה את המציאות, ורק מוסיפה סבל מיותר.
פתאום חשבתי – סבתא שלי, שאני כ"כ דומה לה (פרצוף, OCD, רגישות נפשית, גם היא כתבה שירים) – גם היא הייתה פעם בדיוק כמוני ברגע הזה, בת 43, כמעט 44, חושבת על החיים ועל אנשים בעבר שמתו, כמו שעכשיו אני חושבת עליה שמתה. וגם אני אהיה יום אחד בדיוק כמוה ברגע זה – עצמות טמונות באדמה, חפץ דומם, חומר מת שפעם היה יצור אורגני חי וחושב ומדמיין ומפחד. היא הייתה בדיוק בדיוק כמוני בעבר, ואני אהיה בדיוק בדיוק כמוה בעתיד. גם אני אגיע לנקודה הזו. עצמות, בשר מרקיב, כלום, חומר. זה מחריד. זו גם הקלישאה הכי גדולה בחיי אנוש – המוות. תמיד היה שם, תמיד יהיה, אין חדש תחת השמש, הבל הבלים הכול הבל. כל המילים שאני מקיאה כאן עכשיו – זה לא משנה. כמו ששר דייויד ביירן – we're on a road to nowhere…
אמרתי לבן הזוג שיש לי מחשבות, שאל מה, אמרתי לא משנה, ויצאו קצת דמעות, התעקש שאשתף, אבל אמרתי שלא רוצה לדכא, בסוף סיפרתי לו, והוא חיבק ואהב, וזה לא עשה לו רע או החריד אותו, כי הוא יודע שיש מוות, אלו החיים. הוא כזה יציב וריאלי ורציונלי ומתייחס לחיים ולמוות בשוויון נפש יחסי של מי שיודע שיש דברים שאינם בשליטתנו ושהחיים האלו לרוב לא הגיוניים, והוא משלים עם זה. הרי אין ממש ברירה, נכון?
אבל לא רציתי להטריד אותו ולהעיק עליו עם המחשבות המורבידיות שלי.

סבתא, סבתא, גם את חשבת מחשבות, גם את פחדת, והנה הגעת לסוף הזה, לרגע הזה שבו הכול נכבה. וימים מועטים לפני הסוף הזה עוד ביקרתי אותך בבית האבות או המוסד הסיעודי, אי-אז בשנות התשעים, ואת שאלת את סבא ואת המטפלות מי אני, כי כבר לא זיהית, ובטלוויזיה בחדר האוכל שודרו סרטים מצוירים ואת ושאר הזקנים בהיתם בהם (כמו בסצנה מטורללת מתוך סרט של טרי גיליאם), ואני האכלתי אותך במחית אפרסק, זוכרת עד היום שזה היה מחית אפרסק, והאכלתי אותך ושאלת אותי מי אני.
סבתא, זו אני. השלוחה הגנטית שלך שהכי דומה לך.

והיום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי, שוב העניין הזה – שכבר עזבתי והיה לי ברור שכבר לא יקרה. וזה לטובה שלא יקרה, בבחינת to dodge a bullet. אני בטוחה שחמקנו מכדור. מה שהסביבה החברתית מנסה לשכנע שזה הדבר הכי מדהים בעולם ושחייבים חייבים להביא ילדים לעולם, ושאחרת אין משמעות לקיום, וכו' וכו' הפזמון ההיסטרי הזה. כשהייתי צעירה יותר היה לי ברור שאהיה אמא, הרגשתי כולי אמא, גם הייתי בערך חצי אמא לאחותי שקטנה ממני בכ-13 שנה. רציתי ילדה שאעניק לה הרבה אהבה ואווירה בריאה ומסרים קונסטרוקטיביים על החיים ואוצרות תרבות. אבל זו אשליה. אין שליטה על הרבה דברים. זה תמיד יוצא אחרת ממה שמדמיינים או חולמים עליו. נכון?

אתם שם ההורים שקוראים אותי כאן, ברגע של כנות. נכון שיש מנגנון שגורם לכך שברגע שיש ילדים לא מביטים לאחור, לא שוקלים מחדש אם זו הייתה החלטה נכונה בדיעבד, הרי אי אפשר להתחרט. זו פעולה שאי אפשר לבטל, ואז אחראים על חייהם ועושים כל מה שיכולים כדי שזה איכשהו יצליח. יש מנגנון שגורם להדחקה של רגש חרטה. זה רגש מושתק גם מבחינה חברתית. ואפילו כבר יש מי שמתחילות לדבר על זה, להשמיע קול. אבל ברגע של כנות – זה מה שחשבתם שזה יהיה? נכון שזה פי מיליונים יותר קשה ומתסכל ומאתגר ממה שחשבתם שזה יהיה? כי משווקים את זה בתור האהבה האולטימטיבית (וזה כן, אני יודעת) וההגשמה העצמית האולטימיטיבית ופסגת חוויות אנוש. ואפילו זה לא השיווק האגרסיבי וההיסטריה החברתית. זה פשוט משהו שלפחות בעבר עשו בלי לחשוב יותר מדי, משהו שפשוט צריך לעשות. וכשאני מציינת קשיים אני לאו דווקא מתכוונת לבכי הבלתי נגמר ולצרחות ולחוסר השינה, לחיתולים וללכלוך ולבלגן ולמחלות וחדר מיון חס וחלילה ואח"כ לכינים ומיליארד בעיות אחרות – לא רק המכשולים הפיזיים והסכנות הבריאותיות שהם כלשעצמם מתישים עד כדי תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. אני מדברת גם על הדאגות האינסופיות, על המציאות שהיא פעמים רבות רנדומלית, כאוטית, בלתי צפויה, בלתי נשלטת. דברים רעים פשוט עלולים לקרות פתאום. ועל האפשרות שייצאו ילדים עם בעיות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות, והלב נגמר מרוב עצב וצער. ויש ילדים שפשוט שונאים את הוריהם – לא רק בגיל ההתבגרות, אלא בכלל. וגם אם באמת באמת ניסיתם לתת מעצמכם מכל הלב, ולהעניק חינוך טוב ואהבה וגם גבולות כשצריך, כלומר חינוך מאוזן ובריא (עד כמה שאפשר. אי אפשר להימנע מטעויות) – עדיין יכול לצאת ילד פורק עול, מלא שנאה וזעם, אלים (אני חושבת על מישהו ספציפי), או שבכל זאת, למרות כל הרצון הטוב שלנו, הילדים יספגו משהו שלילי, מאיתנו או מהסביבה, ויושפעו מזה לרעה. ויכולה לצאת לי ילדה פגיעה ושברירית נפשית כמוני, ואני כ"כ לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי.

אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר על כך שיש לי ילדים.

וטיולים שנתיים! איך אתן להם ללכת לטיולים שנתיים??? כ"כ הרבה דברים עלולים להשתבש.

מאז שהתפרץ אצלי האו.סי.די כל עניין הילדים די ירד מהפרק. עסקתי בלשרוד. אבל לא רק בגלל האו.סי.די. גם התפכחתי מהחיים. מהסיפורים שסיפרו לי, מסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. מהאשליות.

הסיבה היחידה שבעטיה הייתי מביאה ילדים לעולם זה כי אני חושבת שכדאי להם לחיות. ואני לגמרי לא בטוחה בזה. אני מרגישה שמחוות האהבה הגדולה ביותר שלי לילדיי תהיה לא להביא אותם לעולם בכלל. ארגיש אשמה אם אביא אותם לעולם. איזו יומרה להחליט עבור מישהו שהוא יחיה וימות, ועוד כל מה שיש בדרך. ושהוא יחווה את המוות שלי.

אני תמיד מסתייגת מלכתוב על נושא זה, הבאת ילדים לעולם. כי יש מגיבים בעלי אג'נדה נחרצת של להטיף מוסר לאנשים אחרים בעניין זה, "לתפוס בעלות" על רחמה ונפשה של אישה זרה, כאילו קנו בה מניות… יש בזה משהו פולשני ומעיק. מבחינתי כל החלטה היא לגיטימית, וכל אישה זכותה להחליט מה שתחליט. פשוט הנושא הזה היום במיוחד מטריד את מנוחתי ומרגישה צורך לשתף. מקווה שלא אתחרט על זה… אבל פוסט אפשר תמיד לגנוז או למחוק. ילדים אי אפשר…

ומצב העולם הולך ומידרדר, ויש פיצוץ אוכלוסין, וכו' וכו'. זה מה שחסר בעולם? עוד ילד? אני רוצה שילדיי וצאצאיי יחיו בעולם כזה? זה מה שאני מאחלת להם? למען האמת, לא.

אבל היום פתאום הרגשתי, היום פתאום חשבתי, היום פתאום רציתי. לאורך שנות הזוגיות שלי עם בן זוגי הנושא מדי פעם עלה וירד. זה לא היה ממש ריאלי, לא במצבי אז, שלא נדבר כמובן על כל ההסתייגויות שלא קשורות למצבי. אבל כאמור לאחרונה מצבי השתפר, והרגשתי פתאום שאולי אני יכולה יותר לעמוד בזה, לא לקחת קשה מדי, להתייחס בפרופורציות. זה גם ממש ממש הישורת האחרונה של הסוף, אם לא כבר אחרי. אוטוטו בת 44. אלוהים. אז אמרתי לבן זוגי, אולי בכל זאת? והוא מייד התלהב. וקבעתי תור לרופאת הנשים שלי, שלא הייתי אצלה טריליון שנה בגלל הקורונה החרטבונה הזאתי, שתלך קיבינימט. להתייעץ. לעשות איזה משטח גרון על הדרך, והמבינה תבין. פאפ, שמאפ, או ווטאבר. לבדוק שמה מה המצב. האם הכול עומד במקום למרות הזמן שממשיך ללכת.
אולי בדיקות גנטיות, בדיקות כאלו ואחרות, חומצה פולית, וזה וזה וזה, והופ אולי. אבל אז – הפחד מרעלת הריון, הפחד מבעיות אצלי או אצל העובר, הסכנות הרבות בהריון ובלידה, ושומעים בחדשות על מקרי מוות בלידה… (לא קורונה, אלא בכלל). פחד מוות. ואז תבוא ילדה (או ילד), ואז אגלה שזה בכלל לא מה שתיארתי לעצמי. אפילו שידעתי שזה קשה, זה יהיה קשה פי טריליון. כי בני אדם מייפים את המציאות כדי להפוך אותה לנסבלת ולבעלת היגיון וסדר פנימי. המוח מחפש משמעות.

וזה גם לא הוגן כלפי הילדה שתהיה לה אמא בת 70 כשהיא תהיה בת 25… (גאאאד, אני עוד מעט בת 70, חיחיחי).

ואני לוקחת כדורים, ונראה לי שלא כדאי לקחת כדורים בזמן הריון. ואם אפסיק, אולי מצבי יתדרדר והמוח שלי יעלה עשן מרוב חשיבת-יתר עקרה, מהירה, תזזיתית ורב-ערוצית.

סיפרתי לאחותי הקטנה על המחשבות בכיוון הורות והיא גיחכה בעבר השני של הטלפון, על איך שהיא מכירה את זה שכשמתחילים להרגיש נפשית יותר טוב אז פתאום רוצים לעשות דברים שלא היינו מסוגלות בעבר. אבל צריך לזכור שאני מרגישה שיפור רק חודש-חודשיים, ושזה לא מספיק זמן. צריך להיות יציבות לפחות שנה או משהו כזה כדי שזה יהיה משהו ממש בר-קיימא. כמובן יש בדבריה משהו. איזה דיכאון-תחת.

הקיצר נלחצתי מהכול ואכלתי 3 בן אנד ג'ריז. hence ההוספה אחר כבוד של קטגוריית "אכילה כפייתית" לפוסט זה… אבל אני מנסה לא להיכנס ללחץ מזה. זה ברור לי שזה קורה לי פעם בכמה זמן. נגיד פעם בחודש-חודשיים. ובשאר הזמן אני מקפידה על אכילה מאוזנת, ואני עושה הליכות מהירות בחוץ (לאחרונה אני גם משלבת ריצה, כי הליכה כבר לא מספיקה לי, רוצה יותר), ורזיתי. כבר עולים עלי בגדים שישבו עזובים ומפוהקים בארון שנים. אמנם נשקלתי היום אחרי שבוע של הקפדה והליכות מהירות (מאוד מהירות, בן-זוגי לא עומד בקצב שלי) משולבות עם ריצה וממש הרגשתי שרזיתי, לפי הבגדים, זה ממש ניכר ונראה לעין. אבל המשקל הראה את אותו המשקל בדיוק כמו לפני שבוע, אז אולי זה קצת ביאס אותי ותקע לי טריז בגלגלי המוטיבציה. אולי זה מכיוון שבערך בשבועיים האחרונים יש לי משום מה קצת עצירות – משהו שמאוד נדיר אצלי, לא זכור לי שאי פעם היה לי (אולי היה נקודתית ושכחתי). אצלי היציאות תמיד מתוקתקות יום-יום, יש לי כנראה חילוף חומרים מהיר ויעיל. בד"כ על הבוקר מרביצה אחת כזאת בריאה וטובה וממשיכה לי בקלילות אל שאר היום. אבל פתאום בשבועיים האחרונים זה הפך לוויה דולורוזה. צא דיבוק, צא! עושה טובה שיוצא קצת. נו מה. אור, תפסיקי לדבר על הקקה שלך בבקשה, את לא לבד פה, יש אורחים. הם עוד יברחו. קקה! קקה! קקה! קקשה! לא אור! די, תפסיקי! את ערה מלאאאא זמן ויש לך מלאאאא חוסר בשינה אז את בכלל לא יודעת מה את אומרת. כן יודעת! אצטרובל וקקפוניה! קרמבולה וגויאבה! אכן ימים קשים עוברים על כוחותינו.

בן-זוגי אומר שאם אנשים היו חושבים הרבה, כמוני, הרבה מהם לא היו מביאים ילדים לעולם. אומר שזו החלטה שמצריכה לא לחשוב יותר מדי ולטווח רחוק מדי…
בן-זוגי חמוד. מבחינתו אפשר גם לא להביא ילדים, אם זה המצב מבחינתי. הוא היה שמח להביא ילדים לעולם, אבל באמת מבין לגמרי את הסיבות נגד ואף מסכים עמן.

חלמתי לא מעט בחלומות שאני שומרת על ילדה ועוטפת אותה באהבה והגנה. נו, אז חלמתי. כבר אמרנו שחלומות זה definitely לא המציאות. by far. איזו אשליה.

חשבתי בעבר על לאמץ ילד/ה, יש בטח הרבה ילדים שהוריהם זנחו אותם, הייתי רוצה לגאול אותם מהגורל העצוב הזה. אבל בן-זוגי לא מוכן. הוא לא מרגיש בנוח עם זה. מבחינתו – אם ילדים, אז רק שלנו ביולוגית.

אבל על מה אני מדברת? אנחנו מרגישים לא בנוח שבכלל נכנסים אלינו אנשים הביתה, "פולשים" למרחב האינטימי, הפרטי וה"סטרילי" שלנו. אז איך אני מדברת על ילדים? שבטח ירצו שחבריהם יבואו לבקר. העולם יפלוש אלינו הביתה. ובכלל אני לא רוצה שהם ילכו לגן ולביה"ס. כל כך הרבה רע יכול לקרות שם. לי קרה רע. מבחינת פגיעות רגשיות. ועלולות להיות גם פגיעות פיזיות, טראומות. הייתי עושה בשמחה home-schooling, אבל אז יש בידוד חברתי. ובכלל, אם הקורונה תימשך עוד שנים, אז אין מה לדבר. עדיף לא להביא ילדים לעולם מוכה קורונה. בדיקות קורונה, נדבקים בכיתות, בלגן אחד שלם במערכת החינוך.

אולי אני באמת חרדתית מדי וזהו.

כותרת אלטרנטיבית לפוסט זה: פוסט אובססיבי.

ולא מתנצלת על אורך הפוסט. מי שבא, ברוך הבא. מי שרוצה, יקרא עד הסוף, ומי שלא לא.

ואם אפשר, אז רק שתהיו עדינים בתגובות, כי אני יעני במצב שברירי ומבולבלת מהחיים. אבל אני יודעת מה יהיו השמות של הילדה והילד שלי. חחחחחח, העיקר כבר סודר. סכנת ביציות זקנות, מוות ומומים זה פרט שולי.

(המממ, אולי בכל זאת אסכים להוסיף קצת מהכדור האנטי-פסיכוטי הזה שהפסיכיאטרית הציעה? הכדור שעוזר ל-SSRI להרגיע מחשבות אובססיביות. משהו שככה דופק טוב-טוב את הסיסטם לכדי המיה דקה).

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך חדר מרופד (עדיין).

נד-נד, עלה ורד

הנפילות מלחיצות ומבהילות אותי, אז הנה אני כותבת כדי לשתף ולשפר. לא להישאר עם זה לבד ולהעלות עשן במוח מרוב מחשבות ותקיעוּת. אני רוצה ההפך מתקיעות. אני רוצה הלאה, ועכשיו, להתקדם, להאמין, לחיות. ולהיות פחות תלויה באישורים מבחוץ, להיות פחות מושפעת מהדינמיקה של הסביבה, לא להיות כעלה נידף שמתערער מכל משב רוח. אפשר לנוע ברוח, אפשר לרפרף לפה ולשם, אבל עדיף לא להיסחף לגמרי, להישמט, להיזרק למדרכה ולהימעך שם. לא להתרוקן כל כך בקלות מלגיטימציה להיות קיימת, מזהות מוצקה בעלת נוכחות וערך ומשמעות. לא לגמגם את עצמי ולהתבייש, לדעוך, לנבול, להימחק.

הייתה נפילה לא מזמן, ואז התאוששות יחסית מהירה וימים הרבה יותר טובים, והנה עכשיו שוב נפילה, קצת מבהילה אפילו. חייבת לעצור ולהתעשת. אין סיבה שלא. לא קרה שום דבר. רק המציאות מהדהדת בי, מהדהדת בי. אולי זו הריקנות, הכלום, הוואקום בפנים, שמאפשרים לקולות להדהד כך ולהיזרק במהירות מדופן לדופן, מדופן לדופן, טאחח טאחח טאחחח, די. תתעשתי. הכול בסדר. יש לך דברים משמעותיים לעשות ולהיות. יש לך ערך בעולם. ואת לא צריכה להתאמץ כדי שאנשים לא יברחו ממך, הם לא יברחו. ואם חלק ייעלמו, זה עניין שלהם, וזה לאו דווקא קשור אלייך. וגם אם כן קשור אלייך, ווטאבר. ככה זה, יש הרבה אנשים ששמחים להיות בקרבתך ואוהבים אותך, אבל לא כולם מתחברים אלינו או אוהבים אותנו, וזה בסדר גמור, זה טבעי. זה לא אומר שום דבר פסקני עלייך. פשוט יש אנשים שונים בעולם, במצבים שונים ועם העדפות שונות. וכבר אמרנו, חמודה שלי, אל תשימי את כל הערך והמשמעות שלך בחיקם של אנשים אחרים. זו תפיסה לא מציאותית של עצמך. נכון, אינטראקציה עם אנשים אחרים יכולה להיות מאוד משמעותית, תורמת, מחזקת, בונה, ממלאת. זה חשוב. אבל לא כגורם בלעדי, שמעלה ומוריד מגן עדן לשאוֹל ובחזרה.

וזה כזה אירוני שכדי לתקן את עצמי עכשיו מתחושת התלות הרגשית באחרים, אני כותבת כאן בבלוג, שזה גם בעצם לפנות לאחרים… טוב, יקרה ומתוקה שכמותך (אהבה עצמית זה חשוב, וגם חיבוק עצמי), זה כל כך אנושי וטבעי, הרי אנחנו יצורים חברתיים, רובנו במידה זו או אחרת תלויים רגשית באחרים, לא טוב היות האדם לבדו וכל זה. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידה ומינון.

אפרופו מידה ומינון – תזכרי גם לא לכתוב יותר מדי. בד"כ לאנשים קשה עם הרבה מלל. את עלולה להיות אינטנסיבית מדי, מפרטת מדי. ולחזור על אותו רעיון שוב ושוב במילים קצת שונות ואפילו באותן מילים. אני יודעת שאת רוצה לדייק, אבל אנשים מבינים, ואין צורך להמשיך להסביר עוד ועוד ועוד.

ואפילו אם תקעת עכשיו הרבה חלווה והסוכר רוקד ברייקדנס בדמך התוסס – תעשי נשימות, תירגעי, הכול בסדר. יש לך גוף מקסים ומוח שופע. וחמוקיים משהו משהו, גוטה גוטה, שופרא דה שופרא. הנשיות בהתגלמותה. ובכלל, את יכולה להתפרע כאן בכתיבה כאילו אף אחד לא קורא. זה כמו שאומרים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה. לנענע את העכוז באקסטזה, יופי יופי. לפה ולשם, ושטגדי-שטגדם. הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּה!

שיהיה יום נעים וקל, מלא במשמעות ובאפשרויות. ובשורות טובות. והכי חשוב הבריאות.

החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

הקדמה לטיול לנורווגיה

‏(‏disclaimer‏ – רציתן פוסט על נורווגיה? אז הנה קיבלתן ובגדול, אל תגידו שלא הזהרתי, ‏כהרגלי אני חופרת כמו פטיש-אוויר עם פירוט יתר מעיק של כל הקשיים שלי עם כל פיפס של ‏המציאות – אני רציתי לחסוך מכן את הגיגי המוח המוטרד שלי והתעניתי איתם ביני לבין ‏עצמי, אבל ביקשתן, אז תתמודדו! וזו רק ההקדמה, יעני חלק א'…. להגנתי אספר שחלק ב' אמור להיות ‏הרבה יותר כיפי ונינוח וחיובי, כלומר אחרי החלק שמספר על הבחילות וההקאות…)‏.

אז מלכתחילה לא כל כך התחשק לי לנסוע לעוד טיול בחו"ל. לא היה לי מצב רוח וכוחות לשום ‏דבר כי בזמן האחרון אני במצב ירוד ומעוך ומוטרד (בעיקר בגלל העבודה, אבל לא רק), ולכן ‏זוללת כל הזמן, והשמנתי, ובקושי יש לי מה ללבוש (קניתי בגדים חדשים שכבר בקושי עולים ‏עליי, אני כמו אקורדיון, מעלה מטה מעלה מטה, מתיש), ולא בא לי להתרוצץ במרחב ‏הציבורי.‏

ובכלל – כל הרעיון הזה ש"צריכים" לנסוע לחו"ל לפחות פעם בשנה – זו נורמה חברתית של ‏השנים האחרונות, פעם זה לא היה כך. פעם טיול לחו"ל היה חתיכת דבר מיוחד, היו נוסעים ‏פעם בכמה שנים, והכול היה בסדר… אז מה ההיסטריה לנסוע כל שנה, אפשר נגיד פעם ‏בשנתיים או שלוש, והרי גם כך נוסעים לשבוע-שבועיים והוֹפּ – הנה חוזרים לאותה שגרה ‏כאן, והטיול כאילו לא היה בכלל, אז זה לא כזה משנה… לא שאין בי רצון לברוח כל רגע ורגע ‏מהמדינה ההרוסה והמחורבנת שלנו למדינה אחרת, יפה ונעימה יותר – יש גם יש. אבל טיול ‏של שבוע-שבועיים-אפילו-שלושה זה לא מספיק, וכמו כמעט לא מצדיק את כל הטרחה ‏הלוגיסטית סביב טיול כזה ואת כל הכסף שזורקים עליו.‏

זאת אומרת, אם כבר בוג'רס לוגיסטי של מעבר לחו"ל, אז לעבור לגור בחו"ל, לפחות לכמה ‏שנים… לא שאני יודעת באיזו קונסטלציה… וגם בן-זוגי לא מעוניין בזה… אז זה בכלל לא על ‏הפרק. שלא נדבר על כך שאני לא בטוחה שיש לי כוחות בכלל להתמודד עם כזה דבר… גם ‏מעבר דירה בתוך ישראל יהיה עבורי אתגר מורכב… אז לחו"ל בכלל… פעם היה ברור לי שאני ‏חייבת לעבור לחו"ל, כי אני קמלה בארץ מבחינה מנטלית, תרבותית וסביבתית. היום שום דבר כבר לא ‏ברור לי, ובאופן כללי אני יותר מדי מפוכחת מהכול, כך שכבר לא נאחזת באף רצון וחלום, ‏פשוט שורדת את השגרה היומיומית… ‏

וטיולים לחו"ל נהיו משהו קלישאתי כי כולם נוסעים וכולם משתפים תמונות והעולם היום שורץ ‏תיירים שמגיעים לכל פינה ורומסים אותה ברגליהם התאוותניות וזה משטיח את החוויה ‏שהייתה פעם מיוחדת. היא הפכה לחוויה נובורישית של לעשות עוד "וי" על הישג חברתי-‏חומרי ברשימת ה"צריך לעשות כדי להרגיש טוב ולהיות מוצלח ולמצות את החיים כמו כולם", ‏וזה בסופו של דבר הפך לעוד משהו המוני שאנשים מדברים עליו ומתהדרים בו בשיחות נדושות.‏

יתר על כן, בשבילי טיול מעורר חרדה ולחץ ומועקה בגלל כמה דברים:‏

‏1.‏ צריך לתכנן את הטיול מראש בצורה טובה, ואם אין מספיק זמן לזה – אני מרגישה ‏שהתכנון יהיה לקוי ושזה יחרבש את הטיול. אז אם לנסוע – רק לאחר תכנון מדוקדק ‏ויסודי. כי עד שכבר נוסעים, וזורקים על זה מלאן ת'אלפים כסף, חבל שהזמן יתבזבז ‏על התחרבשויות או שנפספס דברים. וגם כשיש לי מספיק זמן לתכנן – אני חוששת ‏שהמידע שאני מסתמכת עליו לא מספיק טוב או שלא נצליח ליישם בשטח את ‏המסלולים בצורה מיטבית – מה שכבר קרה פה ושם בעבר, כשלא הספקנו דברים ‏מסוימים או שבשטח לא היה ברור לנו היכן בדיוק המיקום של דבר זה או אחר.‏

‏2.‏ לא חבל על מלאן ת'אלפים הכסף שזורקים על הטיול?‏

‏3.‏ מה לארוז, כמה לארוז, מה לקחת ומה לא לקחת, כמה לקחת ממה שצריך לקחת – ‏אני משתגעת מהשאלות האלו ותמיד לא בטוחה, ותהליך האריזה לוקח שעות וכרוך ‏במתח ובהתלבטויות אין קץ.‏

‏4.‏ ואז להיסחב עם מזוודות כבדות, ואני תמיד דואגת בגלל בעיות הגב שלי ושל בן זוגי.‏

‏5.‏ ואז להתרגל לחדר במלון ולחשוב עד כמה הוא נקי או מגעיל ועד כמה אני יכולה ‏להניח חפצים שלי פה ושם מבלי להרגיש שזה ג'יפה של מיליון האורחים שהיו שם ‏לפניי ולחשוב על המנקה שמסתובבת בחדר כשאני לא שם ונוגעת בחפצים שלי, ‏ואולי אני צריכה לנעול את כל החפצים שלי, כולל כלי הרחצה. ואם עוברים ממלון אחד ‏לאחר כל לילה או כל כמה לילות, אז כל התהליך מחדש של לארוז ולפרוק.‏

‏6.‏ ולעשות פיפי וקקי בעמידה בכל מיני שירותים זרים וציבוריים (אולי אולי, אם ‏השירותים במלון ממש נקיים, אני יכולה להבא לקנות מראש כיסויים כאלו לאסלה, ‏ולשים עליהם בנוסף גם כמה שכבות נייר טואלט, ואולי אולי זה בטוח בריאותית ‏לשבת על הקונסטלציה המבודדת הזאת).‏

‏7.‏ החשש שאהיה חולה או שיקרה משהו בריאותי. במיוחד לאחר שמאז 2016 קורה לי ‏כל כמה זמן שיש לי בחילות והקאות – לא ברור בדיוק למה, התייעצתי עם רופאות, ‏אולי אספר על זה בפוסט נפרד. ואני גם רגישה לנסיעות, במיוחד כשיש הרבה ‏סיבובים, זה לא עושה לי טוב.‏

‏8.‏ אני צריכה לשתות הרבה מים, וצריך כל הזמן לדאוג לקנות מספיק מים מינרליים שלא ‏ייגמרו, שישיות של בקבוקים גדולים, אז צריך לשלב במסלול גם סופרמרקט ולסחוב… ‏אז גם לזה צריך לדאוג. אגב, בנורווגיה יש מי שתייה מהברז (במקומות מסודרים, לא ‏בכל מקום), אז פשוט מילאתי בקבוקים בכל מלון ולא הייתי צריכה לקנות, וזה היה ‏ממש טוב ונוח… אבל זה ייחודי לנורווגיה.‏

‏9.‏ תמיד יש לי פחד מהטיסה – שיקרה משהו. אני יודעת שסטטיסטית זה יותר בטוח ‏מנסיעה במכונית, אבל עדיין, הרעיון הזה של מטוס כבד שעף באוויר במשך שעות, ‏ושמתחתינו יש אלפי קילומטרים של אוויר, וכל הדברים שעלולים להשתבש. זה עדיין ‏לא מונע ממני לטוס בסופו של דבר, ובמשך הטיסה אני לא מתעסקת בזה כל הזמן ‏וזורמת עם הסיטואציה – אבל עדיין, בעיקר בהמראות, נחיתות וכשנקלעים לכיס ‏אוויר מטלטל – אני מתוחה.‏

‏10.‏ הרבה פעמים בסופו של דבר הטיול הוא עבודה קשה ומתישה, מתרוצצים הרבה, ‏וכשחוזרים מהטיול צריך עוד חופש להתאושש ממנו – שלא נדבר על כך שצריך לכבס ולנקות כמעט את כל הדברים המג'וייפים שלקחנו איתנו – אך בד"כ יש גג יום של מנוחה ‏לפני שחוזרים לשגרת העבודה, וזה כאילו שלא נחנו בכלל.‏ נכון שאפשר גם לנסוע לטיול רגוע יותר, להתמקד בעיר אחת ולטייל בה באיזי. אבל רוב הטיולים אינם כאלה. אם כבר נוסעים למדינה שאף פעם לא היינו בה, שיש בה הרבה מקומות יפים – ברור שכדאי לנצל את השהות לראות כמה שיותר ממנה.

עכשיו כשאני כותבת את כל זה, אני מבינה שהטרדות הנ"ל משקפות את חשיבת היתר ‏הטורדנית שלי ואת הדאגנות והחרדות שלי ואת נטייתי לחשיבה שלילית. אני מעניקה חשיבות-יתר להרבה פרטים קטנים, מתעכבת עליהם שלא לצורך. אבל עדיין, בלי קשר ‏לחרדות וכו' – זה לגיטימי לא לרצות לנסוע כל שנה ושנה. העובדה שיש חופשה מהעבודה לא ‏אומרת שצריך אוטומטית לנסוע לחו"ל, אפשר לעשות דברים אחרים בחופשה… לנוח, לקרוא ‏ספר, לסדר קצת דברים בבית, לעשות סידורים שנדחו מפאת חוסר זמן, אולי לטייל בישראל, ‏למרות שבד"כ מזג האוויר חם ולח… ובעיקר – אין לי מושג היכן לטייל בארץ, לא מכירה ‏מספיק… צריכה לשאול ולהתייעץ…. אחחח, אני כזאת אבודה…‏

כבר אמרה לי חברה בעבר שאם היא הייתה במצב שלי ושל בן זוגי – כלומר שאין לנו ילדים ‏כך שאנו חופשיים יותר – היא הייתה נוסעת לחו"ל כל הזמן. אני יודעת שיש אנשים שלא ‏מבינים בכלל את הדאגות וההסתייגות והלבטים, ושנוסעים לחו"ל בכל הזדמנות שיש להם. ‏בן-זוגי הוא כזה, רוצה לנסוע לחו"ל בכל הזדמנות שיש. אבל בסדר, אז אנשים הם שונים, כל ‏אחד עם אישיותו והעדפותיו.‏

ולסיום רק אציין שבסופו של דבר, עם כל הדאגות – נהניתי בכל הטיולים שלנו, גם אם חלקם ‏היו יותר מאתגרים עבורי (בעיקר הטיול למערב ארה"ב כשהיה שם גל חום קיצוני – זה היה ‏קשוח והרגשתי פיזית רע, אבל אח"כ כשעברנו לניו יורק נהניתי. וגם הטיול בפריז – הייתי אז ‏עם או.סי.די בשיאו, והתחרפנתי מכמה דברים).‏

אז על רקע כל זה, בן-זוגי החל לטפטף לי שהוא מאוד רוצה לנסוע לחו"ל, ושאפשר לנצל את ‏החופשה שיש לשנינו באוגוסט בשביל זה, והחל לבדוק כל מיני אפשרויות, ועלה לו הרעיון של ‏נורווגיה, והיו דיונים ואמרתי לו שאני לא במצב לנסוע, ועבר עוד קצת זמן, והוא המשיך ‏לטפטף, והמועד הלך והתקרב, והוא מצא טיולים מאורגנים – אף פעם לא נסענו בטיול ‏מאורגן.‏

מצד אחד, טיול מאורגן מקל על ארגון הטיול וחוסך לנו את כל ההכנות הלוגיסטיות, כולל תכנון ‏מסלול והזמנת מלונות ושכירת רכב, בעיקר לאור העובדה שכבר לא היה לנו הרבה זמן לפני ‏מועד הטיול והיינו שנינו יותר מדי מוצפים בעבודה ומותשים ממנה מכדי שיהיו לנו זמן וכוחות ‏לתכנן טיול. יתרון נוסף – טיול מאורגן גם חוסך לבן-זוגי את הנהיגה המתישה ברכב השכור. ‏אמנם עשיתי רשיון לפני כ-11 שנה, אבל נהגתי ממש מעט (אם כי הייתי נהגת טובה) ונטשתי ‏את העניין מהר מסיבות שונות, כך ששכחתי איך לנהוג ואם ארצה לחזור לזה צריכה לקחת שיעורים. אז כל ‏הנהיגה המתישה במסלולים הארוכים בחו"ל תמיד נופלת עליו. והוא צריך לפעמים חופש ‏ומנוחה מזה. בארה"ב הוא נהג מאות אם לא אלפי קילומטרים, וזה ממש מתיש. גם בנורווגיה ‏יש מרחקים גדולים של נהיגה ממקום למקום.‏

מצד שני, כמובן שבטיול מאורגן אי אפשר לדעת אלו אנשים יהיו בקבוצה ואם כל העסק יהיה ‏עוגמת נפש חברתית וסבל (במיוחד כשמדובר בישראלים)…

שנינו היססנו, אני הייתי עסוקה ‏עד מעל הראש בענייני עבודה ולא היה לי כוח אפילו לחשוב על נסיעה לחו"ל, אבל בסוף ‏‏"נכנעתי" והסכמתי, בעיקר כי היו לי רגשות אשמה שבגללי הוא לא ייסע לטיול שהוא כל כך משתוקק אליו, ואמרתי לו שזה בתנאי שאם הטיול יהיה עבורי עוגמת נפש ואסבול, כפי ‏שאני מרגישה שאסבול – הוא משלם על כל הטיול. כמובן שזה היה חצי בצחוק, כי לא נעים לי ‏שהוא ישלם עליי, בכל הטיולים התחלקנו חצי-חצי. מצד שני, אני בפירוש לא רציתי הפעם ‏לנסוע, והוא די לחץ עליי (אמנם בעדינות), אז שיישא באחריות להחלטות שלו…‏

-המשך יבוא-