החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

הקדמה לטיול לנורווגיה

‏(‏disclaimer‏ – רציתן פוסט על נורווגיה? אז הנה קיבלתן ובגדול, אל תגידו שלא הזהרתי, ‏כהרגלי אני חופרת כמו פטיש-אוויר עם פירוט יתר מעיק של כל הקשיים שלי עם כל פיפס של ‏המציאות – אני רציתי לחסוך מכן את הגיגי המוח המוטרד שלי והתעניתי איתם ביני לבין ‏עצמי, אבל ביקשתן, אז תתמודדו! וזו רק ההקדמה, יעני חלק א'…. להגנתי אספר שחלק ב' אמור להיות ‏הרבה יותר כיפי ונינוח וחיובי, כלומר אחרי החלק שמספר על הבחילות וההקאות…)‏.

אז מלכתחילה לא כל כך התחשק לי לנסוע לעוד טיול בחו"ל. לא היה לי מצב רוח וכוחות לשום ‏דבר כי בזמן האחרון אני במצב ירוד ומעוך ומוטרד (בעיקר בגלל העבודה, אבל לא רק), ולכן ‏זוללת כל הזמן, והשמנתי, ובקושי יש לי מה ללבוש (קניתי בגדים חדשים שכבר בקושי עולים ‏עליי, אני כמו אקורדיון, מעלה מטה מעלה מטה, מתיש), ולא בא לי להתרוצץ במרחב ‏הציבורי.‏

ובכלל – כל הרעיון הזה ש"צריכים" לנסוע לחו"ל לפחות פעם בשנה – זו נורמה חברתית של ‏השנים האחרונות, פעם זה לא היה כך. פעם טיול לחו"ל היה חתיכת דבר מיוחד, היו נוסעים ‏פעם בכמה שנים, והכול היה בסדר… אז מה ההיסטריה לנסוע כל שנה, אפשר נגיד פעם ‏בשנתיים או שלוש, והרי גם כך נוסעים לשבוע-שבועיים והוֹפּ – הנה חוזרים לאותה שגרה ‏כאן, והטיול כאילו לא היה בכלל, אז זה לא כזה משנה… לא שאין בי רצון לברוח כל רגע ורגע ‏מהמדינה ההרוסה והמחורבנת שלנו למדינה אחרת, יפה ונעימה יותר – יש גם יש. אבל טיול ‏של שבוע-שבועיים-אפילו-שלושה זה לא מספיק, וכמו כמעט לא מצדיק את כל הטרחה ‏הלוגיסטית סביב טיול כזה ואת כל הכסף שזורקים עליו.‏

זאת אומרת, אם כבר בוג'רס לוגיסטי של מעבר לחו"ל, אז לעבור לגור בחו"ל, לפחות לכמה ‏שנים… לא שאני יודעת באיזו קונסטלציה… וגם בן-זוגי לא מעוניין בזה… אז זה בכלל לא על ‏הפרק. שלא נדבר על כך שאני לא בטוחה שיש לי כוחות בכלל להתמודד עם כזה דבר… גם ‏מעבר דירה בתוך ישראל יהיה עבורי אתגר מורכב… אז לחו"ל בכלל… פעם היה ברור לי שאני ‏חייבת לעבור לחו"ל, כי אני קמלה בארץ מבחינה מנטלית, תרבותית וסביבתית. היום שום דבר כבר לא ‏ברור לי, ובאופן כללי אני יותר מדי מפוכחת מהכול, כך שכבר לא נאחזת באף רצון וחלום, ‏פשוט שורדת את השגרה היומיומית… ‏

וטיולים לחו"ל נהיו משהו קלישאתי כי כולם נוסעים וכולם משתפים תמונות והעולם היום שורץ ‏תיירים שמגיעים לכל פינה ורומסים אותה ברגליהם התאוותניות וזה משטיח את החוויה ‏שהייתה פעם מיוחדת. היא הפכה לחוויה נובורישית של לעשות עוד "וי" על הישג חברתי-‏חומרי ברשימת ה"צריך לעשות כדי להרגיש טוב ולהיות מוצלח ולמצות את החיים כמו כולם", ‏וזה בסופו של דבר הפך לעוד משהו המוני שאנשים מדברים עליו ומתהדרים בו בשיחות נדושות.‏

יתר על כן, בשבילי טיול מעורר חרדה ולחץ ומועקה בגלל כמה דברים:‏

‏1.‏ צריך לתכנן את הטיול מראש בצורה טובה, ואם אין מספיק זמן לזה – אני מרגישה ‏שהתכנון יהיה לקוי ושזה יחרבש את הטיול. אז אם לנסוע – רק לאחר תכנון מדוקדק ‏ויסודי. כי עד שכבר נוסעים, וזורקים על זה מלאן ת'אלפים כסף, חבל שהזמן יתבזבז ‏על התחרבשויות או שנפספס דברים. וגם כשיש לי מספיק זמן לתכנן – אני חוששת ‏שהמידע שאני מסתמכת עליו לא מספיק טוב או שלא נצליח ליישם בשטח את ‏המסלולים בצורה מיטבית – מה שכבר קרה פה ושם בעבר, כשלא הספקנו דברים ‏מסוימים או שבשטח לא היה ברור לנו היכן בדיוק המיקום של דבר זה או אחר.‏

‏2.‏ לא חבל על מלאן ת'אלפים הכסף שזורקים על הטיול?‏

‏3.‏ מה לארוז, כמה לארוז, מה לקחת ומה לא לקחת, כמה לקחת ממה שצריך לקחת – ‏אני משתגעת מהשאלות האלו ותמיד לא בטוחה, ותהליך האריזה לוקח שעות וכרוך ‏במתח ובהתלבטויות אין קץ.‏

‏4.‏ ואז להיסחב עם מזוודות כבדות, ואני תמיד דואגת בגלל בעיות הגב שלי ושל בן זוגי.‏

‏5.‏ ואז להתרגל לחדר במלון ולחשוב עד כמה הוא נקי או מגעיל ועד כמה אני יכולה ‏להניח חפצים שלי פה ושם מבלי להרגיש שזה ג'יפה של מיליון האורחים שהיו שם ‏לפניי ולחשוב על המנקה שמסתובבת בחדר כשאני לא שם ונוגעת בחפצים שלי, ‏ואולי אני צריכה לנעול את כל החפצים שלי, כולל כלי הרחצה. ואם עוברים ממלון אחד ‏לאחר כל לילה או כל כמה לילות, אז כל התהליך מחדש של לארוז ולפרוק.‏

‏6.‏ ולעשות פיפי וקקי בעמידה בכל מיני שירותים זרים וציבוריים (אולי אולי, אם ‏השירותים במלון ממש נקיים, אני יכולה להבא לקנות מראש כיסויים כאלו לאסלה, ‏ולשים עליהם בנוסף גם כמה שכבות נייר טואלט, ואולי אולי זה בטוח בריאותית ‏לשבת על הקונסטלציה המבודדת הזאת).‏

‏7.‏ החשש שאהיה חולה או שיקרה משהו בריאותי. במיוחד לאחר שמאז 2016 קורה לי ‏כל כמה זמן שיש לי בחילות והקאות – לא ברור בדיוק למה, התייעצתי עם רופאות, ‏אולי אספר על זה בפוסט נפרד. ואני גם רגישה לנסיעות, במיוחד כשיש הרבה ‏סיבובים, זה לא עושה לי טוב.‏

‏8.‏ אני צריכה לשתות הרבה מים, וצריך כל הזמן לדאוג לקנות מספיק מים מינרליים שלא ‏ייגמרו, שישיות של בקבוקים גדולים, אז צריך לשלב במסלול גם סופרמרקט ולסחוב… ‏אז גם לזה צריך לדאוג. אגב, בנורווגיה יש מי שתייה מהברז (במקומות מסודרים, לא ‏בכל מקום), אז פשוט מילאתי בקבוקים בכל מלון ולא הייתי צריכה לקנות, וזה היה ‏ממש טוב ונוח… אבל זה ייחודי לנורווגיה.‏

‏9.‏ תמיד יש לי פחד מהטיסה – שיקרה משהו. אני יודעת שסטטיסטית זה יותר בטוח ‏מנסיעה במכונית, אבל עדיין, הרעיון הזה של מטוס כבד שעף באוויר במשך שעות, ‏ושמתחתינו יש אלפי קילומטרים של אוויר, וכל הדברים שעלולים להשתבש. זה עדיין ‏לא מונע ממני לטוס בסופו של דבר, ובמשך הטיסה אני לא מתעסקת בזה כל הזמן ‏וזורמת עם הסיטואציה – אבל עדיין, בעיקר בהמראות, נחיתות וכשנקלעים לכיס ‏אוויר מטלטל – אני מתוחה.‏

‏10.‏ הרבה פעמים בסופו של דבר הטיול הוא עבודה קשה ומתישה, מתרוצצים הרבה, ‏וכשחוזרים מהטיול צריך עוד חופש להתאושש ממנו – שלא נדבר על כך שצריך לכבס ולנקות כמעט את כל הדברים המג'וייפים שלקחנו איתנו – אך בד"כ יש גג יום של מנוחה ‏לפני שחוזרים לשגרת העבודה, וזה כאילו שלא נחנו בכלל.‏ נכון שאפשר גם לנסוע לטיול רגוע יותר, להתמקד בעיר אחת ולטייל בה באיזי. אבל רוב הטיולים אינם כאלה. אם כבר נוסעים למדינה שאף פעם לא היינו בה, שיש בה הרבה מקומות יפים – ברור שכדאי לנצל את השהות לראות כמה שיותר ממנה.

עכשיו כשאני כותבת את כל זה, אני מבינה שהטרדות הנ"ל משקפות את חשיבת היתר ‏הטורדנית שלי ואת הדאגנות והחרדות שלי ואת נטייתי לחשיבה שלילית. אני מעניקה חשיבות-יתר להרבה פרטים קטנים, מתעכבת עליהם שלא לצורך. אבל עדיין, בלי קשר ‏לחרדות וכו' – זה לגיטימי לא לרצות לנסוע כל שנה ושנה. העובדה שיש חופשה מהעבודה לא ‏אומרת שצריך אוטומטית לנסוע לחו"ל, אפשר לעשות דברים אחרים בחופשה… לנוח, לקרוא ‏ספר, לסדר קצת דברים בבית, לעשות סידורים שנדחו מפאת חוסר זמן, אולי לטייל בישראל, ‏למרות שבד"כ מזג האוויר חם ולח… ובעיקר – אין לי מושג היכן לטייל בארץ, לא מכירה ‏מספיק… צריכה לשאול ולהתייעץ…. אחחח, אני כזאת אבודה…‏

כבר אמרה לי חברה בעבר שאם היא הייתה במצב שלי ושל בן זוגי – כלומר שאין לנו ילדים ‏כך שאנו חופשיים יותר – היא הייתה נוסעת לחו"ל כל הזמן. אני יודעת שיש אנשים שלא ‏מבינים בכלל את הדאגות וההסתייגות והלבטים, ושנוסעים לחו"ל בכל הזדמנות שיש להם. ‏בן-זוגי הוא כזה, רוצה לנסוע לחו"ל בכל הזדמנות שיש. אבל בסדר, אז אנשים הם שונים, כל ‏אחד עם אישיותו והעדפותיו.‏

ולסיום רק אציין שבסופו של דבר, עם כל הדאגות – נהניתי בכל הטיולים שלנו, גם אם חלקם ‏היו יותר מאתגרים עבורי (בעיקר הטיול למערב ארה"ב כשהיה שם גל חום קיצוני – זה היה ‏קשוח והרגשתי פיזית רע, אבל אח"כ כשעברנו לניו יורק נהניתי. וגם הטיול בפריז – הייתי אז ‏עם או.סי.די בשיאו, והתחרפנתי מכמה דברים).‏

אז על רקע כל זה, בן-זוגי החל לטפטף לי שהוא מאוד רוצה לנסוע לחו"ל, ושאפשר לנצל את ‏החופשה שיש לשנינו באוגוסט בשביל זה, והחל לבדוק כל מיני אפשרויות, ועלה לו הרעיון של ‏נורווגיה, והיו דיונים ואמרתי לו שאני לא במצב לנסוע, ועבר עוד קצת זמן, והוא המשיך ‏לטפטף, והמועד הלך והתקרב, והוא מצא טיולים מאורגנים – אף פעם לא נסענו בטיול ‏מאורגן.‏

מצד אחד, טיול מאורגן מקל על ארגון הטיול וחוסך לנו את כל ההכנות הלוגיסטיות, כולל תכנון ‏מסלול והזמנת מלונות ושכירת רכב, בעיקר לאור העובדה שכבר לא היה לנו הרבה זמן לפני ‏מועד הטיול והיינו שנינו יותר מדי מוצפים בעבודה ומותשים ממנה מכדי שיהיו לנו זמן וכוחות ‏לתכנן טיול. יתרון נוסף – טיול מאורגן גם חוסך לבן-זוגי את הנהיגה המתישה ברכב השכור. ‏אמנם עשיתי רשיון לפני כ-11 שנה, אבל נהגתי ממש מעט (אם כי הייתי נהגת טובה) ונטשתי ‏את העניין מהר מסיבות שונות, כך ששכחתי איך לנהוג ואם ארצה לחזור לזה צריכה לקחת שיעורים. אז כל ‏הנהיגה המתישה במסלולים הארוכים בחו"ל תמיד נופלת עליו. והוא צריך לפעמים חופש ‏ומנוחה מזה. בארה"ב הוא נהג מאות אם לא אלפי קילומטרים, וזה ממש מתיש. גם בנורווגיה ‏יש מרחקים גדולים של נהיגה ממקום למקום.‏

מצד שני, כמובן שבטיול מאורגן אי אפשר לדעת אלו אנשים יהיו בקבוצה ואם כל העסק יהיה ‏עוגמת נפש חברתית וסבל (במיוחד כשמדובר בישראלים)…

שנינו היססנו, אני הייתי עסוקה ‏עד מעל הראש בענייני עבודה ולא היה לי כוח אפילו לחשוב על נסיעה לחו"ל, אבל בסוף ‏‏"נכנעתי" והסכמתי, בעיקר כי היו לי רגשות אשמה שבגללי הוא לא ייסע לטיול שהוא כל כך משתוקק אליו, ואמרתי לו שזה בתנאי שאם הטיול יהיה עבורי עוגמת נפש ואסבול, כפי ‏שאני מרגישה שאסבול – הוא משלם על כל הטיול. כמובן שזה היה חצי בצחוק, כי לא נעים לי ‏שהוא ישלם עליי, בכל הטיולים התחלקנו חצי-חצי. מצד שני, אני בפירוש לא רציתי הפעם ‏לנסוע, והוא די לחץ עליי (אמנם בעדינות), אז שיישא באחריות להחלטות שלו…‏

-המשך יבוא-

פלונטר מבולבל ועייף

התיאור בכותרת – זה מצבי.

ולא ממש מצליחה לצאת מזה.

אין כוח.

בלגן בראש.

בכל התחומים.

אין כוח אפילו לכתוב. להסביר. מה זה משנה. גם כך הכול חוזר על עצמו.

אין שום דבר מיוחד. יש שגרה יומיומית שמכריחה עצמי לבצע, בקושי רב. יש מצב הישרדותי.

אינטראקציה עם אחרים שואבת ממני כוחות-על, גם אינטראקציה ברמה יומיומית בסיסית.

שיחות נדושות.

הכול חוזר על עצמו ומאוס. סתמי.

רציתי לספר על הטיול לנורבגיה שעשינו באוגוסט. מקווה לספר בפוסט נפרד. לא שיש משהו מיוחד לספר. נופים מדהימים, אנשים נחמדים, ארץ מרהיבה. נהנינו. אבל בימים הראשונים היה זוועה – הייתי מאוד חולה, בחילות והקאות קשות, ועוד כמה סימפטומים, היה מפחיד. עד שעבר.

גם טיול לחו"ל זה נדוש. הכול חוזר על עצמו.

ולפעמים עדיף פשוט לשתוק.

יפה שתיקה…

נד-נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד

ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה… סיפור חיי. אם כי עד כה רוב התקופות בחיי היו בסימן ירידה במצב הנפשי (ועלייה במשקל גופי)… מעגל הקסם האכזר… מעניין אם אוכל לנסות איכשהו להנדס יותר תקופות של עלייה (וירידה משקלית בהתאם)… לפצח את קוד הכישוף ולהתעלות מעליו לכדי ברייה יצרנית ומרוצה למדי. ומאוזנת יחסית.

נכון שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים את השיר הזה על איך שכל הבפנוכו שלי קורס וכולם רואים? וחלקכם הגבתם לי בביטחון שאף אחד לא רואה, שזו רק אני שרואה? אז אני מאוד מעריכה את מתן הפרופורציות ואת העידוד וההרגעה, וזה נכון בחלקו, כי באמת יש פער ענק בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שאחרים תופסים אותי, אבל זה לא נכון לגמרי. כי יש ביטוי פיזי לקריסה שלי, ואחרים יכולים לראות, בהחלט. כי נכנסתי, שוב, לתקופה של זלילות חולניות של גלידות בן אנד ג'ריז (יאמי יאמי יאמי, האאא, טעיםםם טעיםםם טעיםםםם, בּוּגה בּוּגה בּוּגה, אושרררר! להזריק להזריק להזריק! עוד עוד עוד! לעורק הראשי! ישירות ללב!) ושוקולדים (הוֹ מארס נעים ורך! אתעטף בך עד יעבור זעם, עד יעברו החיים!) ועוד… וזה כדור שלג שרק הולך וגדל תוך כדי הידרדרותו במדרון התלול והחלקלק (הוֹ כדור שלג קריר וצפוני! קח אותי לנופי אירופה הקסומים של פעם!) עד שהוא נהיה מפלצת-שלג ענקית, אמורפית, מסורבלת וחסרת גבולות.

אני זוללת כמויות כאלו שגורמות לגופי להשמין מהר. תוך זמן לא רב כבר לא עלו עליי כמה זוגות מכנסיים שכה שמחתי לאחרונה שסוף סוף חזרתי למידה שלהם ושלבשתי בהנאה שמימית… והנה הם שוב מונחים בארון חסרי מעש… אנו מחליפים ביננו מבטים נוגים של הבנה-הדדית וגעגוע… ורק לאחרונה קניתי בחדווה כמה חולצות חדשות, שאפילו לא הספקתי ללבוש…. והנה שוב חזרתי לסורי והן מתרחקות ממני למחוזות אחרים, דמיוניים…

האכילה הכפייתית היא התמכרות לשמה (שלא לומר מחלה. הפרעה. כרונית). אני מסיימת חטיף מארס אחד, ומייד בא לי עוד אחד, לשחזר את ההנאה, את הסוטול. ואחרי המארס השני, כששוב הוא נגמר, כששוב אני נשארת בלי שום דבר, אז שוב בא לי עוד אחד, לשחזר את הטעם הזה והתחושה הזאת והחוויה הזאת, חייבת אותה. וחוזר חלילה. בתקופות כאלו התחושה היא שאוכל הוא הדבר היחיד שמסב לי הנאה מוחשית וסיפוק אולטימטיבי, שכל השאר הוא ריק או מעיק או מבלבל ולא מובן או ערטילאי, שמה שנשאר זה רק אוכל, אז אני רק מחכה לאכול כל הזמן. הרבה פעמים אחרי שזללתי, הרגשתי רע פיזית, וכדי להתמודד עם ההרגשה הפיזית הרעה – שוב אכלתי כדי להתנחם, כדי להקהות את התחושה הפיזית הרעה ואת המחשבות המטרידות על כך שלא הייתי צריכה לאכול כ"כ הרבה. כדי להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה ה"טובה" (המתעתעת) של אכילת שוקולד/גלידה/כל אוכל מנחם שהוא. זה באמת מעגל שקשה לצאת ממנו. הוא מתקבע אצלי מהר ולעומק. וזה כמובן קשור למוח האובססיבי שלי, לצורך הכפייתי בהרגעת התנועה הסיבובית של הכימיקלים במוח שלי.

אני יודעת שזה נורא לא בריא לאכול הרבה חטיפי שוקולד בזה אחר זה. אני יודעת שזה לא בריא לאכול שתי חבילות בן אנד ג'ריז, בזו אחר זו. אבל באותם רגעים הצורך הוא כל כך עמוק ומשתוקק וחייב. לעומת זאת, כשאני חוזרת לתקופה "נורמלית", של אכילה מאוזנת, תוך זמן קצר יורדת ההשתוקקות למתוק, וזה כבר לא מפתה אותי ופחות מעניין אותי או מושך אותי, ואני נהנית מאכילת ירקות ואוכל בריא, ואוכלת רק כשרעבה, ונהנית מהאכילה אך לא מרגישה צורך לשחזר אותה שוב ושוב, אלא עוברת הלאה לדברים אחרים, ולא אוכלת הרבה, ויורדת במשקל מהר.

די ברור שהטריגר לזלילות בשבועות האחרונים היה המוטרדות שלי מהעבודה, האכזבה שחשתי מכמה דברים שם, והקונפליקטים שהתחילו לצוץ, ונושאים בעבודה שקצת הלחיצו אותי. ולא רק שהשמנתי, גם לא ישנתי הרבה כי הייתי כולי מוטרדת. התחלתי להרגיש שפשוט לא בא לי לבוא לעבודה, אז גם לא התחשק לי ללכת לישון, כי זה אמר שהפעולה הבאה שלי תהיה לקום בבוקר לעבודה, אז דחיתי את השינה, והלכתי לישון מאוחר מדי. אז גם חוסר השינה השפיע וגרם לתחושת תשישות נפשית ועוד יותר דחף להתנחמות באכילה. והפרצוף והשיער שלי נראו בהתאם, פרצוף מעוך ועייף ושיער סמרטוטי-כאוטי. השיער זה גם בגלל מזג האוויר הלח נוראאא והבלעעעע. וכן, גם מזג האוויר עושה לי רע באופן כללי, לא בנויה לקיץ הישראלי.

אז בסופו של דבר הגעתי לשפל המדרגה, לתחתית התהום, הגוף שלי הגיע למצב איום והתריע על כך שהוא הגיע לקצה. הרגשתי נורא רע, תשושה ומלאה עד כדי להתפקע, ושעה לפני מפגש חברתי שנתי בבית הבוס שלי הודעתי להם שאיני מגיעה (גם מלכתחילה אני לא בנויה למפגשים חברתיים בתקופות של זלילות, מרגישה רע עם עצמי, מגעילה ושמנה ומאותגרת ועייפה, עם בגדים מכוערים שנבחרים מהארון רק כי הם עולים עליי, צריכה לשדרג את גרדרובת התקופות השמנות שלי), ולמען האמת גם בן-זוגי הרגיש רע (גם הוא היה אמור להצטרף).

אז ביום-יומיים שלאחר מכן די קרסתי פיזית, סבלתי מכאבי ראש איומים, חולשה נוראית, הרגשתי כאילו הגוף שלי מורכב מ-90% מרגרינה רעילה שחונקת כל אטום ואטום בגופי, ונעדרתי יומיים מהעבודה. האמת היא שגם בן-זוגי הרגיש רע – כאבי ראש ובחילות – והוא לחלוטין לא אוכל הרבה, אז יתכן שזה גם שילוב של איזה וירוס או משהו, או מזג האוויר, או לא יודעת מה.

בימים האחרונים חל שיפור בגזרת העבודה.

חלה תפנית בגישה שלי לנושא בעבודה שהעיק עליי והלחיץ אותי, הנושא הפיננסי שאני אחראית עליו, שמתחילת עבודתי שם חששתי ממנו. אני והעובדת השנייה נפגשנו עם מנהל הכספים, ויצאנו משם בתחושת הקלה, הרבה דברים שלא הבנו קודם נהיו מובנים, ואבן נגולה מעל לבנו. פתאום זה נראה הרבה פחות מסובך. אם קודם חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, כי אין לי בכלל רקע בטיפול בנושאים כאלו, הרי שעכשיו ברור לי שאוכל, ואפילו נהיה לנו כיף להכין את המסמך הפיננסי הזה. זה לא מסמך פיננסי מקצועי, אלא בקטנה. אני מתחילה ממש להתיידד עם אקסל…

וגם הבנתי שנורא הגזמתי בהתמוטטות שלי מהעניינים שצצו בעבודה בגזרת קונפליקטים קטנים, ואכזבות קטנות. אני לוקחת קשה מדי דברים שאנשים אומרים, מפרשת בכיוון אבסולוטי מדי. השבוע היה לי נחמד ונעים בעבודה, והיחסים עם כולם נעימים ומיטיבים. חשבתי שהאכזבה שלי מהבוס לאחרונה בנושא מסוים, וקונפליקט שצץ באותו הקשר עם העובדת השנייה, הם קו פרשת המים, ושנגמרה תקופת ה"ירח דבש", ומכאן הכול יהיה מעצבן ומעיק, ושנחשפים הפרצופים האמיתיים והמציאות האמיתית והמורכבת יותר שמתחת לפוצי-מוצי, ושאצטרך להתמודד עם פוליטיקה משרדית וכיו"ב. אבל זה לא ככה. הגזמתי. המציאות היא לא שחור ולבן. ושניהם נחמדים ונעים לי איתם. ונראה לי שיהיה בסדר. וגם אם לא הכול יהיה בסדר, עדיין יהיה בסדר.

אחרי שירדתי למחתרת באותם ימי מחלה בבית, התאוששתי וההרגשה הכללית השתפרה, אפילו עשיתי בבית כמה פרויקטים קטנים – מטלות שרציתי לעשות כבר זמן רב ודחיתי עד כה. אז אני במוֹד יותר אופרטיבי, מעשי וחיוני (יחסית).

עכשיו נשאר לי לגדוע את מעגל הקסמים של הזלילה, כי זה ממשיך… זה החבל שעוד קושר ומגביל אותי ושמשאיר אותי קרובה לשפת התהום… (אם כי אני מרגישה שזה החבל שעוד שומר עליי ומשאיר אותי מוגנת מפני הכלום והריק והשממון והכאוס והעול).

למישהו יש גרזן?