לילה שלישי ברציפות עם קושי להירדם

זה התחיל בלילה בין שבת לראשון כמובן, עם החזרה לשגרת העבודה.

למרות שאמרתי לעצמי שלא נורא, שיכול להיות נחמד, שדווקא סבבה, שכיף עם החברות בעבודה, שבכלל לא הצטברו אצלי בחג הרבה מיילים, להפך – היה די שקט בתיבות המייל, אז מה טוב. אז אחזור באיזי למשרד, אתקתק את המיילים בשקט בפינה שלי תוך כדי צחוקים ושיגועים עם החברות ואשקיע את מיטב מרצי לשאר הדברים בחיים חוץ מהעבודה – הלימודים, הליכות מהירות בחוץ שחזרתי לעשות אותן סוף סוף בחג, כל מיני מטלות וסידורים, הנאות קטנות. 

אבל ההרגעה הזאת כנראה לא הספיקה, ויחד עם החזרה לעבודה חזרה אלי גם אי הנחת הזאת. שמשאירה אותי ערה עד אמצע הלילה, גוד דמט.

היה לי כיף בחג. סוף סוף עשיתי והגשתי את העבודות שנשארו לי על סמסטר א'. ביליתי יום אחד בביקור אצל ההורים וביליתי שם עם אחותי הקטנה, התגעגעתי. היה כיף. וביליתי בבית ברוגע, מכינה לעצמי אוכל בריא וטעים, צופה פה ושם בסדרות, האזנה למוסיקה, השלמתי מלא שעות שינה ונהייתי אדם מאושר ורגוע ונינוח יותר, כאמור גם עשיתי הליכות וזה עשה לי ממש טוב. ובכלל לאחרונה הייתי יותר באיזון גם מבחינת תזונה, התחלתי לרדת קצת במשקל (זו רק ההתחלה).

ואתמול עוד היה לי נחמד בעבודה, באתי מאופרת וקלילה. בלילה הקודם, בין ראשון לשני, שוב היה לי קשה להירדם, ובראשון בערב גם ניסיתי לעשות את שיעורי הבית ליום הלימודים מחר ופשוט לא הייתי מסוגלת, הייתי גמורה מעייפות. גם השיעורים הפעם משעממים-תחת ולא קשורים לשומדבר. וגיליתי שאני לא היחידה שמרגישה כך. חוצמזה, רק בשבת בלילה הגשתי את העבודה האחרונה, ופשוט לא הספקתי ממש להיכנס לעובי הקורה של שיעורי הבית של הקורסים החדשים של סמסטר ב'. 

ואז היום פתאום חלה סוג של רגרסיה וקריסה-רבתי, הטריגר היה כמובן משהו ש"המזכירה-השנייה-שהפכה-באורח-מגוחך-ליעני-"בוסית"-שלי" (שודרגה לתפקיד הניהולי של משרדנו, וברור שזה בגלל שהבוס לא רצה להביא "מנהל/ת" של ממש, רוצה מישהו שלא ישאל יותר מדי שאלות ושיהיה לו נוח איתו, yes-woman) כתבה בווטסאפ, משפט אחד שהוא פשוט לא נכון וזה הטריף אותי כי זה דפוס אצלה. אז חטפתי ג'ננה והגבתי מהבטן, כאשר כמובן הייתי צריכה לספור עד 10 (או עד 390,000) ולהגיב באופן קצת יותר מעובד ומתוחכם ולא גולמי. ואז זה העלה לי את כל התסכול מהמצב המגה-דפוק במקום הזה – למרות שיש גם דברים טובים, ובכלל גם בה, במזכירה השנייה, יש בסה"כ גם דברים טובים ואנחנו בסה"כ כן עשינו ועושות מאמץ שיהיה לנו נעים לעבוד ביחד ושנבוא אחת לקראת השנייה, וזה עבד לאחרונה, ויכול להיות שדווקא המינוי שלה לתפקיד הזה הוא בעצם טוב ונוח גם בשבילי, ועם בוס אחר לא בטוח שהיה לי טוב יותר (ועובדה שהיה לי פחות טוב עם הבוס האחרון, שכל הזמן שיתף אותה בדברים ואותי לא), ותכלס היא לא מבקשת ממני הרבה דברים (כשהיא מונתה חששתי שהמצב יהיה שאני מאחורי הקלעים עוזרת לה ועושה בשבילה את כל החשיבה והיא תיקח קרדיט כלפי חוץ מול אנשים אחרים. אבל זה לא קורה, היא מתמודדת לבד עם רוב הדברים), רק שמדי פעם יש גליץ', משהו שאני לא מוכנה לשתוק עליו, התנהלות או אמירה שלה שמעצבנת ומתסכלת אותי (לרוב מדובר במשהו נקודתי מאוד), ומתפלקת לי תגובה מהקרביים הלוהטים. מן הסתם לא פרופורציונאלית, אבל זה יושב על תסכול עמוק ורחב ועקרוני יותר, שלמען האמת עם הזמן נהיה פחות ופחות אקוטי, כי ווטאבר.

הקיצר, אז הוצאתי קיטוֹר עם חברתי לעבודה שיושבת לצדי  – שכבר אמרה לי לא מזמן שגם היא נתקלה בהתנהלות של המזכירה השנייה שעצבנה אותה – שהיא מנכסת לעצמה דברים שאנשים אחרים עשו, שהיא לא נותנת קרדיט. ברור, הרי היא אישה פשוטה ולא מקורית ובסה"כ מעבירה לבוס הגדול דברים שאנשים אחרים כתבו והגו, אין לה שום חשיבה יצירתית ושום רעיונות מקוריים והיא מסתמכת על מה שאחרים אומרים (בגלל זה אני נזהרת שלא לומר לידה רעיונות שלי, שלא תשתמש בזה מול הבוס. פעם הייתי ראש גדול ושיתפתי אותה יותר וגם עזרתי לה הרבה, עד שקלטתי שהיא בכלל לא נותנת קרדיט ושבעצם אני מסייעת לה "לבנות" את עצמה מול הבוס. היום – זין בעין – שתתמודד. פה ושם אני מסייעת בקטנה. בכלל, אני משתמשת שם באחוז וחצי מהיכולת המוחית שלי), אז כלפי הבוס היא "מייפה" את הדברים בכך שהיא מצניעה את העובדה שזה משהו שמישהו אחר אמר לה, מישהו אחר טיפל או הגה, זו אסטרטגיה (לפעמים אני תוהה אם זו אפילו אסטרטגיה לא מודעת, דפוס התנהגות מוטמע, כדי לשרוד – כי הכישורים האינטלקטואליים שלה לא גבוהים, אז היא נוקטת דרכים אחרות). טוב, מספיק התעצבנתי על זה בעבר, נעזוב את זה עכשיו כי זה כבר לא משנה, ווטאבר. בסופו של דבר הבוס יודע טוב מאוד מה כל אחת שווה, וזה פשוט לא אכפת לו. אבל הוא יודע טוב מאוד. 

הקיצר, כל מצב הרוח שלי התחרבש, זללתי מלא מאפים ושוקולד, אחרי שלא נגעתי בדברים כאלו כמה שבועות, ועד כה בכלל לא הייתי מסוגלת לאכול כמויות כאלו – פשוט התקף זלילה כמיטב המסורת.

השעה עכשיו בסביבות שלוש בלילה ועוד שעתיים וחצי אני צריכה לקום ללימודים. לא עשיתי שיעורים. ואין לי חשק ללכת ללימודים. אגב, גם אחרים התלוננו – בקבוצת הווטסאפ שחזרתי אליה – על הקורסים בסמסטר החדש. באמת בשני קורסים המורות מעבירות את החומר בצורה מבולגנת ולא ברורה. יאללללה, ווטאבר, לא נורא אם לפעמים אני לא עושה שיעורים, גם בסמסטר הקודם לא עשיתי תמיד בחלק מהקורסים.

אני מחכה לציונים סופיים של 3 קורסים מסמסטר א'. מעניין מה אקבל. יכול להיות שזה יהיה בינוני, אי אפשר לדעת. בינתיים יש לי ציון סופי של קורס אחד – 100 מפתיע (קיבלתי 100 על העבודה וזה גם ציון הקורס) – והקורס השני הוא שנתי ובבחינה של סמסטר א' קיבלתי 95. הייתי בטוחה שאקבל פחות כי הרגשתי שהמבחן היה קשה יותר ממה שציפיתי והרגשתי שפישלתי קצת. כנראה שצדקתי, עובדה – ירדו 5 נקודות, זה הפישול! 😛 🤓. הקיצר, סתם מסקרן לקבל ציונים על עבודות שעמלתי והתייסרתי עליהן, לראות מה יצא מכל זה. זה ממקד אותי במשהו, באתגר שאני מתמידה בו – לפחות עד כה 😁 – סתם, סתם – אני מתכוונת להמשיך עד הסוף, ברור. אני פייטרית!! – ונחמד שאני מתמידה ואף מקבלת ציונים יפים – בינתיים – אחרי שבתחילת הסמסטר הרגשתי מנותקת מנושא הלימודים ועם ספקות שזה לא מתאים לי והתלבטתי אם לעזוב והתבאסתי שכבר לא אקבל החזר על השכ"ל… אבל הנה, סיימתי סמסטר שלם, וזה לא מובן מאליו בשבילי, אחרי התקופה הקשה נפשית שעברתי עם כל החרא של העבודה. ועכשיו יותר טוב לי – גם בעבודה היחסים השתפרו והגישה שלי השתפרה ויותר נעים לי שם (טפו טפו טפו חיק טפו), וגם נכנסו לחיי הלימודים שמרעננים לי את השבוע עם מקום אחר ואנשים אחרים ואווירה אחרת ויש לי שם חברה טובה ועוד אנשים נחמדים, ואני חלק מחבורה חדשה. מעניין אם הקשר יישמר אחורי זה, או שאולי הקשר יישמר בין אחרים ואני רק אשמור על קשר עם החברה הטובה, והיא כן תשמור על קשר איתם ורק איתי לא יישמרו על קשר כי אני מעיקה. או שאף אחד לא ישמור על קשר עם אף אחד. או שאני כן אשמור על קשר עם אחרים. או שאני מחורפנת מרוב חוסר בשינה. 

וואו, אני כ"כ משועממת מהדיווח+הוצאת קיטור האלו של עצמי, איזה דיווח משעמם טיכוֹ. טה טה טה, עבודה, טה טה טה, היה כיף בחופש, טה טה טה, אני לא נרדמת, טה טה טה, ההיא מהעבודה ואוי אוי אוי. ופטפטת אובססיבית שחוזרת על עצמה כפול 7,000 😴 🤪 🤯

ואני בכלל רציתי לכתוב כאן שירים שלי, שאם כבר נכנסתי לימים של התמוטטות קלה עד בינונית בואך קשה, אז לפחות אתחפר לי בשירים.

("בואך קשה" כי כבר נכנסתי לשלב הפרנואידיות – שאלתי את העובדת החדשה שלנו – שהיא מקסימה, אגב – אם היא והמזכירה השנייה (סלאש בוסית) דיברו עלי (כי שמעתי בחצי אוזן שיחה מהמשרד של ה"בוסית" והיה נדמה לי שהיא אומרת משהו עלי, ומה שנדמה היה לי שהיא אומרת עצבן והלחיץ אותי), אז העובדת החדשה אמרה לי במבט מופתע שממש לא, וקמה וחיבקה אותי. היה לי ברור שהן דיברו על משהו אחר ואני התבייתתי על מה ששמעתי כי אני חוששת שמאחורי הגב מדברים על כמה שאני "מאבדת את זה" ומגזימה).

הנה משהו שכתבתי לפני המון שנים ולדעתי הוא פשוט השיר הקצר ביותר שלי:

פתאום בלילה
רומחי הבדידות

והנה הבא בתור מבחינת האורך:

שישי בערב הוא זמן הברבורים העולים מן העיניים
בתפרחות קריסטל

והנה גם:

ניכשתי כל עשבי ראשי
ומחרשות מזהיבות מן האופק
באות לשרוט
רקמת רוחי
בדוגמאות קלטיות


את שלושת השירים הנ"ל כתבתי בלילה אחד לפני אלוהים-יודע-כמה שנים. אולי 20.

מניחה שלא אלך ללימודים כי לא אחזיק מעמד, כבר עכשיו יש לי רק שעתיים וחצי לישון, וזה אם ארדם ברגע זה ממש, מול המקלדת. not gonna happen.
ובינתיים עברתי על כל הטקסט לעשות הגהה, כך שעכשיו כבר שלוש וחצי. שעתיים שינה, אם בכלל. אבל, בסדר, אני כבר יודעת שפעם בכמה זמן יש לי מין לילה לבן שכזה, מין גל שכזה של שינה מועטה ששיאו בלילה הלבן, ואז הוא עובר ומגיעה תקופה רגועה ומאוזנת יותר עם שינה מאוזנת וטובה.

המממממ, טוב, נראה לי שזהו להפעם. טוב להוציא קיטור. בריא להוציא קיטור. הויסה קיטור! צא דיבוק, צא! מהבוהן השמאלית צא! 👻

 

המממממממממממממממממממממממממ…

האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?

ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?

מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.

מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?

צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.

בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…

בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.

ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.

אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.

אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה. 

ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.

המממממממממממממממממממממממממממ….