חלום: סוף העולם

החלום שחלמתי בלילה הקודם היה כל כך עוצמתי ומטלטל עבורי, אז החלטתי לתעד ולשתף. כמובן בינתיים כבר הרבה חלקים היטשטשו ונשכחו, אבל העיקר זכור.

הייתי בבניין שאני גרה בו, אבל נראה לי שהוא היה שילוב של הבניין הנוכחי יחד עם הבניין שגרתי בו עם הוריי שנים רבות בילדותי ובנעוריי.
אני בטוחה שקרו עוד דברים לפני כן, אבל אני זוכרת רק מנקודה זו. רק זוכרת שגם כך הייתה אווירה כללית מדאיגה, של מצוקה כללית במדינה, אולי בעולם. שיש איזו סכנה עמומה אך גדולה מרחפת מעל הכול, מעל כולנו. מן הסתם זה בגלל הקורונה. אבל אולי לא רק.

ואז הגיעו העב"מים.

שמעתי רעשים גדולים מבחוץ, של משהו כמו התרחשות צבאית, בּוּמים, וגם צעקות וקולות אנשים מופתעים. הסתכלתי מהחלון וראיתי עב"ם טס בשמיים, מסתובב. ועוד אחד, ועוד אחד. ונראה לי שהם נלחמו בצבא. וחיפשו מקום לנחות.
כולם הסתכלו מהחלונות, ויצאו החוצה, בהלם. הסתובבו שמועות שזה קורה בכל הארץ, אולי בכל העולם, ושהחייזרים באים עם כוונות רעות. שכבר קרו כמה דברים קשים ושזה בדרך אלינו.
הייתי מבוהלת. אמרתי לעצמי משהו כמו – אלוהים, זה באמת, זאת המציאות, הרי אני לא חולמת. אני ערה, זה באמת קורה. עב"מים באמת קיימים! חייזרים קיימים! והם עכשיו באים להרע לנו, איזה פחד! הייתי בטוחה במאה אחוז שאני ערה. הייתי מודעת לכך שזה בפירוש לא חלום.
הייתי המומה ומבועתת. כולם היו המומים. הייתה אווירה אפוקליפטית וקטסטרופלית והיסטריה המונית, כמו ב"מלחמת העולמות" (war of the worlds) (ובאמת נראה שהחלום שאב השראה משם… אפילו שצפיתי בסרט הזה מזמן).
לא ידעתי מה לעשות. רצתי החוצה עם כולם, ונראה לי שהמשפחה שלי רצה איתי. המונים רצו ביחד. פתאום היו שמועות על גל צונאמי ענק שמגיע מהים, ואמרו שזה האיראנים, שזו המתקפה שהם תכננו הרבה זמן, והנה זה סוף סוף מגיע, אחרי שנים שרק מדברים על זה. עכשיו זה רגע האמת. אז היינו צריכים לשנות כיוון ולרוץ לכיוון ההפוך לים.

נורא דאגתי לאחותי הקטנה. במציאות היא בת 30, אבל בחלום היא הייתה שוב ילדה. מדי פעם ראיתי אותה, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא אותה. נראה לי שבסוף הייתי איתה איכשהו. הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא אותה ולשמור עליה.

באיזשהו שלב פתאום היינו באזור שהפך למתחם של משכנים ארעיים, כמו אוהלים אך לא בדיוק – בנויים מקורות עץ שביניהן פרושים בדים שהתנפנפו כל הזמן ברוח העזה. ניסיתי לשמור על האנשים שאיתי, אבל הייתה תחושה נורא לא בטוחה, שכל אחד יכול כל רגע לפלוש לתוך המבנה הרעוע. הייתה למבנה דלת עם מנעול. דאגתי לנעול אותה, אבל זה היה מצחיק, כי הרי הקירות היו בדים שאפילו לא הגיעו עד לאדמה, ואפשר היה בקלות להיכנס. והנה הם באים כל רגע.

קרו עוד מיליון דברים, אבל אני כבר לא זוכרת.

כשהתעוררתי הייתי ממש מופתעת שזה היה רק חלום ולא המציאות וחשתי הקלה גדולה. זאת הייתה האימה העיקרית בחלום – שהייתי מודעת לכך שזה לא חלום אלא ממש המציאות, ושאני לגמרי ערה. הייתי בטוחה בזה, עד שהתעוררתי…

מניחה שזה חלום בהשפעת ימים טרופים אלו…

נד-נד, עלה ורד

הנפילות מלחיצות ומבהילות אותי, אז הנה אני כותבת כדי לשתף ולשפר. לא להישאר עם זה לבד ולהעלות עשן במוח מרוב מחשבות ותקיעוּת. אני רוצה ההפך מתקיעות. אני רוצה הלאה, ועכשיו, להתקדם, להאמין, לחיות. ולהיות פחות תלויה באישורים מבחוץ, להיות פחות מושפעת מהדינמיקה של הסביבה, לא להיות כעלה נידף שמתערער מכל משב רוח. אפשר לנוע ברוח, אפשר לרפרף לפה ולשם, אבל עדיף לא להיסחף לגמרי, להישמט, להיזרק למדרכה ולהימעך שם. לא להתרוקן כל כך בקלות מלגיטימציה להיות קיימת, מזהות מוצקה בעלת נוכחות וערך ומשמעות. לא לגמגם את עצמי ולהתבייש, לדעוך, לנבול, להימחק.

הייתה נפילה לא מזמן, ואז התאוששות יחסית מהירה וימים הרבה יותר טובים, והנה עכשיו שוב נפילה, קצת מבהילה אפילו. חייבת לעצור ולהתעשת. אין סיבה שלא. לא קרה שום דבר. רק המציאות מהדהדת בי, מהדהדת בי. אולי זו הריקנות, הכלום, הוואקום בפנים, שמאפשרים לקולות להדהד כך ולהיזרק במהירות מדופן לדופן, מדופן לדופן, טאחח טאחח טאחחח, די. תתעשתי. הכול בסדר. יש לך דברים משמעותיים לעשות ולהיות. יש לך ערך בעולם. ואת לא צריכה להתאמץ כדי שאנשים לא יברחו ממך, הם לא יברחו. ואם חלק ייעלמו, זה עניין שלהם, וזה לאו דווקא קשור אלייך. וגם אם כן קשור אלייך, ווטאבר. ככה זה, יש הרבה אנשים ששמחים להיות בקרבתך ואוהבים אותך, אבל לא כולם מתחברים אלינו או אוהבים אותנו, וזה בסדר גמור, זה טבעי. זה לא אומר שום דבר פסקני עלייך. פשוט יש אנשים שונים בעולם, במצבים שונים ועם העדפות שונות. וכבר אמרנו, חמודה שלי, אל תשימי את כל הערך והמשמעות שלך בחיקם של אנשים אחרים. זו תפיסה לא מציאותית של עצמך. נכון, אינטראקציה עם אנשים אחרים יכולה להיות מאוד משמעותית, תורמת, מחזקת, בונה, ממלאת. זה חשוב. אבל לא כגורם בלעדי, שמעלה ומוריד מגן עדן לשאוֹל ובחזרה.

וזה כזה אירוני שכדי לתקן את עצמי עכשיו מתחושת התלות הרגשית באחרים, אני כותבת כאן בבלוג, שזה גם בעצם לפנות לאחרים… טוב, יקרה ומתוקה שכמותך (אהבה עצמית זה חשוב, וגם חיבוק עצמי), זה כל כך אנושי וטבעי, הרי אנחנו יצורים חברתיים, רובנו במידה זו או אחרת תלויים רגשית באחרים, לא טוב היות האדם לבדו וכל זה. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של מידה ומינון.

אפרופו מידה ומינון – תזכרי גם לא לכתוב יותר מדי. בד"כ לאנשים קשה עם הרבה מלל. את עלולה להיות אינטנסיבית מדי, מפרטת מדי. ולחזור על אותו רעיון שוב ושוב במילים קצת שונות ואפילו באותן מילים. אני יודעת שאת רוצה לדייק, אבל אנשים מבינים, ואין צורך להמשיך להסביר עוד ועוד ועוד.

ואפילו אם תקעת עכשיו הרבה חלווה והסוכר רוקד ברייקדנס בדמך התוסס – תעשי נשימות, תירגעי, הכול בסדר. יש לך גוף מקסים ומוח שופע. וחמוקיים משהו משהו, גוטה גוטה, שופרא דה שופרא. הנשיות בהתגלמותה. ובכלל, את יכולה להתפרע כאן בכתיבה כאילו אף אחד לא קורא. זה כמו שאומרים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה. לנענע את העכוז באקסטזה, יופי יופי. לפה ולשם, ושטגדי-שטגדם. הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּ, הוֹפּה!

שיהיה יום נעים וקל, מלא במשמעות ובאפשרויות. ובשורות טובות. והכי חשוב הבריאות.

החור השחור

החור השחור הרים ראש במפתיע. נו, כבר יחסית הרבה זמן הוא לא ביקר אותי. הוֹ שלום לך. שלום רב שובך עורב מפחיד. היו התרוצצויות מסביב לו. החשיבה הטורדנית התמידית השתעשעה סביב פתח המערה, תזזיתית ומיוסרת כהרגלה. לפה ולשם, טרה-לה-לי, טרה-לה-לה, הנה אני פה, הנה אני שם, אני רוצה להיות שם, אבל כשאני מגיעה לשם זה הופך לכאן, אה-לה-רחוב סומסום. כן כן, המוח שלי הוא שדה קרב מתיש. חבל.
אבל – מבחינות מסוימות הייתי יחסית מאוזנת. בטח לעומת פעם.

והנה פתאום פתח המערה נפער. הסלע שחסם אותו פתאום התנפץ לרסיסים. לפחות זו ההרגשה. אולי הוא רק זז קצת הצידה ונפתח סדק. מספיק סדק קטן כדי לחשוף את הוואקום שאורב בפנים ולהפעיל אותו. את הריקנות האדירה. את המערבולת העוצמתית. החור השחור שואב הכול. ואף פעם לא שבע. הוא הופך הכול לכלום. הוא מועך ומאיין.

ההזדקקות הבהילה אותי, הבנתי עד כמה הרעב הרגשי אצלי אינסופי, עד כמה אני תלויה בפידבק חיצוני, באישורים מבחוץ. עד כמה אינטראקציות חברתיות יושבות לי על חסכים אדירים. עד כמה זה מעלה ומוריד אותי. עד כמה אני עסוקה בפרשנויות ובניתוחים וכמה אני משליכה על אחרים מעולמי הפנימי ומעניקה חשיבות-יתר לדברים יומיומיים וקטנים ולדקויות שאף אחד אחר לא מתעמק בהן או אפילו שם לב אליהן. כמה אני אוהבת אנשים, אך אולי הרגש משתולל יותר מדי, ואולי אני גם עושה להם אידאליזציה ורומנטיזציה (כאמור, השלכות). פשוט לוקחת אנשים קשה מדי. כמה הריקנות מכאיבה ומפחידה ושורשיה עמוקים. קיבלתי הרבה פידבק חיובי ואוהב ומעריך מהסביבה וזה היה מפתיע ונעים ותיקון רגשי, אבל נראה לי שזה גם פתח את המערה. וצריך לסגור אותה בחזרה.

צריך לטפל בחור השחור. וזה יעבור.

אולי צריך לתת לו לשאוב ואז באיזשהו שלב הוא יגיע לרוויה, לאיזון.
אז אולי בעצם לא צריך לסגור את המערה.

אבל בעבר הוא המשיך לשאוב עוד ועוד ולא עצר. אולי עכשיו זה יהיה אחרת? גם כי אני השתניתי, וגם במיוחד כי יש לי כרגע מסגרת טיפולית שיכולה לנתב את זה בזמן אמת בצורה יעילה ונכונה יותר. כבר הספקתי לקבל פידבק טיפולי שעזר לי. אבל אני עדיין באינרציה. מקווה לרגיעה בקרוב. להקלה. ליכולת להתערסל בחמלה עצמית.

שחרור טיוטות גנוזות

בתקופה של השנה-שנה וחצי האחרונה היה לי קשה במיוחד להתנסח ולכתוב כאן. הייתי (ועדיין) במצב נפשי גרוע ומבולבל וממש במצוקה. ניסיתי כמה פעמים להתחיל לנסות לתעד/לספר כאן מה קורה איתי ואיך אני מרגישה, אך נתקעתי ועזבתי. גם הרגשתי לא בנוח לפרסם. ובכל מקרה זה נראה לי סתם גיבוב מבולגן, דפרסיבי ואף מורבידי. בסופו של דבר פרסמתי כאן בעיקר שירים, שהיה לי קל יותר לבטא את עצמי בהם. עברתי עכשיו על כל הטיוטות בבלוג כדי לנקות אותן ונתקלתי בניסיונות האלו – כמה פסקאות קצרות שכתבתי בזמנים שונים. במקום למחוק, החלטתי בכל זאת לפרסם כאן:

חייזרית שוקיסטית, וזה בסדר
זהו, נורא מרגיע להבין שאני פשוט חייזרית שנקלעה לסביבה לא-לה, גולה בארץ זרה. דברים ‏רבים אינם ברורים לי וזה בסדר, כי זה לא העולם שלי, ואני לא בנויה לאטמוספרה הזו, ואני לא ‏שייכת לכל זה, אבל כל עוד אני כאן אני עושה כמיטב יכולתי וכמיטב הבנתי כדי לשרוד, והרי אין ‏ברירה. אז אני בכלל לא צריכה להשוות את עצמי לאחרים, זו השוואה לא רלוונטית. ואני ממש לא ‏צריכה להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר ושאני לא מספיקה ולהילחץ שאני צריכה להשלים פערים ‏ולעמוד בסטנדרטים של תיפקוד וידע ופרצופים מביני-כל. השוקיסטיות שלי טבעית והגיונית ‏ומתבקשת וברורה. אני בסדר כפי שאני.‏
(דצמבר 2019)

זה לא רק שאני אוזלת, זה בכלל הנשמה שהולכת ואוזלת מן העולם
אבל אמירה כזו – ודאי יגידו שזו החשיבה השלילית שלי, והכול בעיני המתבונן, והכול עניין של גישה, ואני מגזימה, וצריך לקחת בפרופורציות, ושאולי דווקא אפילו להפך, וכו'… אז עדיף כבר לשתוק… כבר אין מקום בעולם… האוויר פינה את מקומו לפוסט-מודרניזם דחוס, צפוף, מחניק… הכול יחסי… אז כבר לא משנה מה אומרים, והמילים איבדו את ערכן עקב שימוש-יתר… אנשים כל כך אוהבים לשמוע את עצמם, ובבטחון רב… דיבורים דיבורים דיבורים… ובכלל, פיצוץ אוכלוסין, והאספסוף כבר ניצח, והפוליטיקלי קורקט ומה כבר רוצה הבנאדם, קצת שקט, מוזיקה קסומה וחלומות.
(ינואר 2020)

בלבוליישן
קשה לי לכתוב, ממש מאמץ. כי כל מיני דברים. כי מה הטעם והכול חוזר על עצמו, החיים כקלישאה יומיומית סתמית נטולת קסם. אז מה הטעם להמשיך לקשקש על החיים. כי באיזשהו שלב העסק ממצה את עצמו. המילים סובלות משימוש-יתר. המילים שהיו פעם מיוחדות, ששפעו אמת נוגעת ללב, שהיו דרך, הפכו בעידן הנוכחי למטבע עובר לסוחר. כי כל כך הרבה אנשים כותבים על עצמם ושופכים את הגיגיהם המיוחדים ברחבי הרשת, ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הדבּרת הזאת. בסוף זה נהיה לי הכול קקפוניה וכאוס ובלגן ויותר מדי.
(פברואר 2020)

מילכוד
מפחיד. כבר מעבר למילים, אז אין טעם. להפך, צריכה לשתוק יותר. יותר טוב שאשתוק. חוסר מוצא. כישלון. אכזבה. בלבול. הרבה מאוד בלבול. בדברים הקטנים של היומיום. חוסר החלטיות כרוני, התלבטויות אינסוף. תקיעות. מוטרדות. דחיינות והימנעות. שיתוק מרוב דיכאון ובלבול. מעגלים סיזיפיים. להסתכל בחלון כמוצא אחרון. מפחיד נורא. זהו, נגמר. עדיף שלא אהיה בכלל. אני מיותרת, אני בעיה. שצריכה להיפתר. עדיף לכולם, כי אני סתם מעמסה של חשיבה שלילית.
(קיץ 2020)

יהיה בסדר? עכשיו בסדר?

נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?

מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.

אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).

פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.

כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.

אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).

בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".

(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)

זה כבר לא חינני להיות אני

יש לי בלגן נורא בראש
יש לי ילדה בת שלוש
דופקת על דפנות תוכי
שואלת "מתי תהיי?"‏

אבל הלכתי לאיבוד ונראה שהפעם
אף אחד לא ימצא אותי

היותי מעורפלת

סימנים מוזרים על עורי מרמזים כי פקעתי
ואני עוד אודמת
ואולי הקרעים הפזורים מסמנים את דרכי
שעודנה נרקמת
ועכשיו בשעת לילה כלואה בין בקרים
תודעה מתפלאה-מתפתלת
מתאמצת לפתור לפני בוא האור
את חידת היותי מעורפלת

בלבוליישן כרוני

בלבוליישן כרוני ואמביוולנטיות אינסופית,
התלבטויות נתקעות ומעגליות חזרתית,

המילים נשחקו והתעייפו וקצת אבדו ונמחקו,
המילים האהובות התרוקנו,
כי המציאות התרוקנה

קצת מפחיד להתרוקן ולהימחק ולהיעלם

אבל לפחות אני סוג של עפה עכשיו על צלילים

למשל האלו:


יש בזה קצת הרבה מאוד יופי שמשכשך לי בבטן עיגולים עיגולים התרגשויות כמעט חיים, אם כי בטח יש פער בין הבפנוכו שלי למציאות, כתמיד. אני לא מבינה על מה הוא שר שם, הבחורצ'יק היפיוף הזה (אחחח, הצעירים מלאי המרץ וההורמונים האלו, משהו משהו!), המילים מעורפלות וחמקניות. האם אני היחידה שלא מבינה? לפעמים נדמה שהאחרים מבינים ורק אני לא, והם מתקשרים ביניהם ברמיזות של יודעי-דבר, ואני בקטע של WTF ומבט שוקיסטי, תמיד מרגישה שמפספסת משהו. או שהאחרים סתם משחקים משחק מוסכם של מיצוב עצמי, ואני סתם מפחיתה בערכי ומסבכת דברים פשוטים. הופכת בראשי את הדברים ליותר מסובכים ממה שהם באמת. בכל אופן, הייתי רוצה שהשיר הזה יהיה טהור ועדין לא רק במוזיקה אלא גם במילים, אבל זה בטח בסופו של דבר על משהו לא רומנטי בעליל, למשל סמים וסקס בתחת או סקס וסמים בתחת או משהו עכוזי כזה. 

אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.