הא, שוב הלילה, ופיפסים מסתובבים לי בין הרגליים

ושוב כל זה וזה…
הפסיכולוגית אמרה, וצודקת, שזה בסדר שלפעמים לא מבינים דברים ואנשים לגמרי, זה שאני מרגישה שלא מבינה דברים, וזה שמרגישה שאולי לא מבינים אותי, זה בסדר, וככה זה גם אנשים אחרים, אולי נראה לי שהם מבינים אחד את השני לגמרי, אבל זה לא, פשוט לא אכפת להם מזה כמוני, הם מחליקים את זה וממשיכים הלאה, לא מתעכבים על כל פיפס.
פיפס, פיפס, פיפס. אני אוהבת פיפסים. החיים שלי מורכבים מפיפסים, נראה לי. האם פיפסים הם משקולות כבדות קשורות לקרסוליים? אם כן, אז כן, החיים שלי פיפסים. למשל ימי החג שחלפו להם כמעט בלי עשייה בכלל, פשוט לא הייתי מסוגלת, כבדות שכזו, נסיגה אל בסיס האם, התכנסות כי בחוץ הכלום חוגג, כך ההרגשה לפחות. ככל שיותר אעשה דברים, כך ארגיש יותר את הכלום. אך אם אתכנס פסיבית לקיום מינימלי, לא ארגיש אותו כל כך חזק, אנוח.
בטח אין לכם מושג על מה אני כותבת ומה אני רוצה בכלל.
אולי אפשר לסכם את זה בפשטות במילה "דיכאון", והנה לכם, מילת קוד מובנת, אבל אני עדיין לא בטוחה שהיא מביעה הכול. זה מוזר. נההה, זו סתם חשיבת-יתר שמסבכת דברים פשוטים. אבל לעשות דברים רק לשם עשייתם? יש בזה משהו… חסר. לי, כלומר. יש בחיי היומיום משהו חזרתי מאוד שמטריד אותי, אז נמנעת כדי לא לחוש את מועקת החזרה. בכל מקרה, אני חיה במעגלים.
ובכלל לא התכוונתי לכתוב על זה. התכוונתי לכתוב על דברים אחרים. עם כל הכבוד לכלום, שכבר נלעס עד לזרא. איזו מילה יפה, זרא. וזרות. לפעמים הזרה מייפה את המציאות.

זוכרים את מבחן הבית שהייתי תקועה איתו במצוקה נוראית וכבר חשבתי שהקושי שלי איתו מעיד על כך שאני צריכה לפרוש מהלימודים? אז קיבלתי בו 94!!! חחחחחח, פאקינג 94. לא יודעת, אולי המרצה התבלבלה 😅. זה גם הציון הסופי שלי בקורס. ובשאלה שהכי התקשיתי בה והחלטתי בסוף מתוך ייאוש לחרבש משהו רק כדי שיהיה מה להגיש – קיבלתי את מלוא הנקודות! חחחח, איזה משונה.
אני מחכה לעוד ציון אחד מסמסטר א', זה בתחום שכתבתי עליו באותו פוסט ש"הגעתי למסקנה שפחות מתאים לי". הקיצר, עוד לא הכניסו את הציון רשמית למערכת, אבל המזכירה אמרה לי שקיבלתי 88, שזה ציון מכובד וטוב יותר ממה שחשבתי שאקבל, אז החלטתי בכל זאת לקחת את חלק ב' של אותו קורס בסמסטר ב' (לא הייתי חייבת). אבל יש קורס שנתי באותו תחום, עם מרצה אחר שאני לא אוהבת, ואני לא מתחברת לקורס הזה בכלל.
בכל מקרה, הציונים שקיבלתי מאוד עודדו אותי ושימחו אותי. כמובן שבינתיים המוח שלי כבר מצא סיבות להיכנס לדיכאון ודאגות כי זה פחות או יותר הפעילות המרכזית שלו מאז שהוא קיים.

אני בשוק שבמשך כל חופשת הפסח לא נסעתי לבקר את אבא שלי במוסד הסיעודי. פשוט לא הייתי מסוגלת. אסע ברגע שאוכל. אני לא יודעת מה יש לי. שקעתי לתוך הבית. אני כרגע בהכחשה למציאות ולקיום שלי ונחה. החזרה למסגרת אחרי החג תכריח אותי לחזור לתפקד.

רחש הגשם בחוץ, נפלא. אם כי עדיין בכל זאת נהפוך כולנו מתישהו לחפצים דוממים מתפרקים לפרודות, אז אף פעם לא אוכל להתרגש מהעולם כמו בימי הילדות והנעורים. זהו. ותהיו חברים שלי בכל זאת, למרות המורבידיות שלי, כי אני אמרתי וכי אני חמודה. אני חמודה אמרתי לכם!!! 👹

לפני כמה ימים אחותי הקטנה התקשרה אליי בערב במצוקה ובכי. היא בילתה ביום כיף עם חברה בעיר מרוחקת מביתה אך סמוכה לעיר מגוריי. רגע לפני שנכנסה לתחנת הרכבת בסוף היום, הרגישה לדבריה חבטה ברגל ובעקבותיה כאבי תופת בחלק האחורי של השוק, ולא יכלה ללכת. שומר שהוא גם חובש ניסה לעזור, אבל לא יכול היה לעשות יותר מדי, הביאו לה כיסא לשבת עליו, והיא הייתה צריכה להחליט אם להזמין אמבולנס. מייד הצעתי שנגיע לעזור לה, והיא אמרה שאולי ניקח אותה לחדר מיון, כי זה לא עבר, והיא לא רצתה לשלם על אמבולנס כי אין לה כל כך כסף. אך בן-זוגי אמר שהוא עם סחרחורת ולא יכול לנהוג. הוא באמת לא הרגיש טוב באותו יום. אני לא נוהגת. ניסיתי להבין אם הוא באמת עד כדי כך לא מרגיש טוב או פשוט לא אוהב את ההקפצה הזאת. אמרתי לו שצריך לעזור לבני משפחה במצב חירום… הוא התחיל להגיד שאם זה שבר אז גם ככה עדיף שהוא לא יסיע אותה… זה נראה לי סתם ניסיונות להיפטר מהטרחה הלא נוחה של הנסיעה… בכל מקרה, היא לא נפלה, אז לא היה סביר שזה שבר… משהו מוזר שכזה…

בסוף נסעתי אליה באוטובוס, כי יש אוטובוס מהיר והיא גם כך הייתה עם חברה אז היה לי חבל להזמין מונית. בינתיים הזמינו לה אמבולנס, החובשים לא מצאו משהו מיוחד, חוץ מאיזה סימן קטנטן של עקיצה שעלול להיות קשור. בסוף לקחו אותה לחדר מיון, ואני הגעתי אחרי כחצי שעה. עשו לה בדיקות, לא מצאו שום דבר. אפילו עשו צילום רנטגן, שאני לא יודעת אם היה הכרחי, אבל מילא. אמרו שגם אם זה קשור לעקיצה, לא היו שום תסמינים חוץ מהכאב הזה, ועברו כבר כמה שעות, אז סביר שזה לא משהו רציני. האורתופד המתמחה סיפר לנו שקרה לו פעם משהו דומה ביד, כאבים כאלו, כנראה בעקבות עקיצה על ידי משהו שלא הספיק לראות, אולי עכביש, ועבר אחרי יומיים. האורתופד הבכיר לא חשב שזה קשור לעקיצה, אלא פשוט איזשהו שטף דם בשריר, ושחרר אותה. שורה תחתונה, לא הבינו מה זה, ואמרו לה לנוח ושזה אמור לעבור תוך כמה ימים, וכמובן אם לא אז לבדוק את זה. הקטע הוא שבינתיים היא כבר פספסה רכבת אחרונה, והיא גרה בעיר רחוקה משם, והיא בקושי יכלה ללכת (כאב לה נורא בשוק כשהיא דרכה על העקב), והיא אמרה שאין לה אצל מי לישון בעיר הזאת, וזה כאילו היה מתבקש שאזמין אותה לישון אצלנו, בעיר הסמוכה. הרי אני אחותה, משפחה שלה.

אבל לא יכולתי. בן-זוגי לא הסכים. אני אסביר – אני שנים רבות עם או.סי.די, ומאז האו.סי.די הייתי עם חרדות מזה שייכנסו אליי הביתה. בעבר זה קרה רק כשלא הייתה ברירה, כמו בעלת הבית ובעלי מקצוע כשמשהו דרש תיקון. וגם אז זה נורא הלחיץ אותי. כי לא רציתי שייגעו לי בדברים או שישתמשו בשירותים. זה הגעיל אותי. ברמה שלא אדע איך להתמודד עם זה וכל חפץ יהיה בעיניי מזוהם אם מישהו ייגע בו. ולא היו לי כוחות לצחצח את השירותים עם אקונומיקה אחרי כל שימוש של אנשים זרים, מה גם שלא בטוחה שזה היה מספיק לי. אז העדפתי להימנע מזה מלכתחילה. מישהו שנכנס אליי הביתה נתפס כפלישה של משהו מזהם לתוך המרחב הפרטי הנקי. אלו שני עולמות שונים נפרדים – העולם בחוץ והעולם בבית.

בן-זוגי זרם עם זה כי בקטע הזה אנחנו בעצם דומים, וגם הוא לא התלהב מהכנסת אנשים אלינו הביתה. אמנם הוא לא היה בחרדות כמוני כשנאלצנו להזמין בעל מקצוע. עם השנים עברתי טיפולים ומסגרות, מצבי השתפר. אבל הנושא הזה של הכנסת אנשים הביתה נשאר המעוז האחרון המבוצר. אנחנו עדיין לא מארחים. והקטע הוא שאני כבר התחלתי להבין כמה זה חשוב לבריאות הנפשית שלי ולהתקדמות בשיקום שלי שאתן לאנשים להיכנס. גם חסר לי לארח, לפחות את אחותי הקטנה. להכין לה אוכל, שתראה את הדירה שלי, לבלות איתה בבית שלי. אז לפחות בראש שלי אני באיזושהי מוכנות להתגמש, בתור התחלה עם אחותי הקטנה. למרות שגם איתה יש לי בעיה… יש לה דברים שאני מפחדת להידבק מהם… בחיים לא אגיד לה את זה כי זה מעליב וכי זה יעורר בה חרדה. אני אוהבת אותה, אבל נראה לי ששנים רבות היא לא שמרה על עצמה בגלל מצבה הנפשי, ולא יודעת כמה אפשר לסמוך על ההגיינה שלה. אני יודעת בוודאות על משהו אחד שיש לה. ואני לא יודעת כמה זה האו.סי.די מדבר מגרוני וכמה זה באמת חשש מציאותי. למשל, היא סובלת מפוסט-טראומה וסיפרה לי לאחרונה שהיא לא מצחצחת שיניים, אולי אחת לשבועיים (פשוט שמתי לב שהשיניים שלה צהבהבות ושאלתי אותה), וכשהגבתי בהפתעה ובדאגה, שלא תתפתח לה עששת ונזק לשיניים וכאבים, וטיפולי שיניים הם כל כך יקרים, היא דרשה שלא אדבר על זה יותר וזהו, ושהזנחה של הגוף זה אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה מינית ואין מה לעשות ואסור לדבר על זה יותר כי זה סתם גורם לה להרגיש חרדה ורצון להתאבד. ענתה לי שהפסיכולוגית שלה יודעת על זה. ובזה זה נגמר. אז זה לא הדבר שאני חוששת להידבק ממנו, אלא רק דוגמה למה שקורה איתה פיזית. היא עברה כל מיני דברים ועשתה שטויות. עכשיו היא במקום טוב יותר, אבל עדיין סוחבת את השלכות העבר ועדיין סובלת מבעיות קשות. אני כבר רואה איך אצטרך לממן לה טיפולי שיניים בעתיד… 😬

אבל בן-זוגי לא מוכן להכניס אנשים הביתה. פעם אני הייתי המתנגדת העיקרית כי זה עורר בי חרדה. עכשיו הוא המתנגד העיקרי וממש שם על זה וטו. הוא אומר שאין לו כוח לנקות אחר כך, כי הוא זה שבעיקר מנקה בבית. אפשר לחשוב כמה לכלוך זה יעשה. והרי גם אני מנקה, ננקה יחד. ובאותו לילה הוא פשוט לא הסכים שאחותי תבוא לישון אצלנו על הספה. אמר שזה לא נוח. האמת היא שאנחנו לא מאורגנים לארח, אם כי מן הסתם מה כבר צריך לליל חירום אחד – איזה סדין על ספה + שמיכה + כרית. ומקסימום תתקלח באמבטיה שאנחנו לא משתמשים בה (ולא במקלחת שאנחנו משתמשים בה), אם כי אין שום וילון באמבטיה. הקיצר, זה נורא מלחיץ אותי, אבל מניחה שככל שאארח יותר, רמת החרדה תרד, זה בדיוק כמו טיפול בחשיפה.
ברור לי שגם לבן-זוגי יש או.סי.די. אותו זה מעצבן כשאני מזכירה את זה.
מצד שני, אני אומרת, זכותו לפרטיות, זכותו להרגיש בנוח בבית שלו. זכותו שתהיה לו שליטה מי נכנס לבית שלו ומסתובב בו.
אבל זה נראה לי קצת קיצוני שאפילו במצב חירום חריג אנחנו לא יכולים לארח משפחה.
אז נכון, אני בעבר התנגדתי שאחותו תבוא. גם אחותו עם פחות מודעות היגיינית, הייתה לה נטייה לדחוף את המזלג שלה לצלחות משותפות, זה תמיד הגעיל אותי. ויש לה הרפס בפה שלפעמים מתפרץ. למה שארצה לחשוף את המרחב הפרטי שלי ואת גופי לזה?
אבל אמרתי לו לאחרונה שאני מוכנה שאחותו תבוא עם בעלה והתינוקת. הוא ענה לי שאני ממש לא רוצה, עם כל הלכלוך שהתינוקת עושה, והחלפת החיתולים…

במזל, אחותי הצליחה למצוא מכרים שלה שבילו באותו לילה בעיר לא מאוד רחוקה משם (הרבה יותר רחוקה מהעיר שלנו), והם מייד הסכימו לבוא אליה, לקחת אותה מחדר המיון, והסיעו אותה עד הבית שלה בעיר המרוחקת, שהם כלל לא גרים בה. חמודים. וחשתי אשמה גדולה מאוד. שאני אחותה ובסוף הם אלו שעזרו לה. לפני כן שקלתי אפילו לנסוע איתה אליה הביתה באוטובוס לילי, רק כדי לעזור לה בדרך ולהיות איתה. אך כאמור בסוף לא היה צורך.

כשחזרתי הביתה לא ידעתי איך להתנהל מול בן-זוגי. הוא באמת חמוד. והוא עושה המון בשבילי. הוא גם עשה דברים בשביל המשפחה שלי, עזר בכל מיני דברים, גם לאחותי הקטנה. אבל בקטע הזה, זו לא פעם ראשונה שאני מרגישה שבמצב חירום אני לא בטוחה כמה אפשר לסמוך על העזרה שלו. כואב לי להגיד את זה. אני מקווה שאני טועה. אני אפילו לא יודעת אם זה באמת או.סי.די אצלו כמו אצלי. אני מניחה שכן, די ברור שכן, ואני מבינה שזו הפרעת חרדה וזה לא מתוך אנוכיות או רוע. הרי אני ככה גם. וזה נכון שעם אחותי הקטנה יש הרבה "דרמות" לאורך השנים בגלל מצבה הנפשי. נכנסה למצבים הרסניים. ואולי באמת המצב לא הצדיק מייד "להפיל" עליו אירוח שגורם לו להרגיש לא בנוח, כי עובדה שנמצא פיתרון אחר. אבל עדיין הרגשתי חרא, שאני אחות לא מספיק טובה.

כתבתי הרבה כהרגלי, לא בטוחה אם הסברתי וסיפרתי כמו שצריך. זה הכניס אותי למצוקה ודיכאון. איזו מין אחות אני. אבל הצעתי לשלם לה על האמבולנס, לפחות זה. נו בסדר, אז אולי אני לא מארחת אצלי בבית, אבל אני עוזרת לה כמה שאני יכולה, ולמשל אתמול היא הייתה במצוקה נפשית ושוחחתי איתה ארוכות והיא הודתה לי אחרי זה שהשיחה עזרה לה המון והיא ממש נרגעה.