פוסט לילי. עדכונים על אבא.

לא נרדמת, סתם אוכלת, מרגישה מוזר, אי-נחת – שילוב נסיבות אידאלי לכתיבת פוסט! 🙂

שלושת השבועות הראשונים של חודש מרץ היו אינטנסיביים, נסיעות לעיר של הוריי להיות במשמרות ארוכות עם אבא שלי בבית חולים, פעמיים בשבוע, כל פעם ליומיים או שלושה, עד שהסמסטר התחיל. גם כשהסמסטר התחיל עוד נסעתי כי היה ביטול של שיעור והתפנה לי יום… זה היה מתיש פיזית ונפשית, אבל רציתי לעשות את זה, זה היה חשוב לי לעזור כמה שאני יכולה, וזה גם אפשר לאמא שלי מנוחה וזמן לסידורים.
אבל זהו, מאז סוף מרץ לא נסעתי לשם. בינתיים העבירו את אבא למוסד סיעודי, כי הוא סיים את סדרת הטיפולים הראשונית בבית החולים (הקרנות להקלה ראשונית על הכאבים) והגיע הזמן לשחרר אותו. טרם יצא לי להיות במוסד הסיעודי הזה כי העבירו אותו יום אחרי הפעם האחרונה שביקרתי.
הגשנו בקשה לביטוח לאומי כדי לקבל מטפל זר ומה שמגיע לפי חוק סיעוד, אבל זה לוקח זמן וצריך להשלים כל מיני מסמכים, וכמובן גם חג הפסח מעכב את העניינים.
וגם אין עדיין אבחנה! באותו יום שהעבירו אותו למוסד הסיעודי הגיעו תוצאות הביופסיה, והן לא ברורות. האונקולוג אמר שצריך לעשות על הביופסיה בדיקות נוספות. ושכרגע נראה שזה לא הערמונית, וזה יכול להיות שלוש אפשרויות: ריאות, מערכת העיכול או עור. ומאז אין חדש. וזה מתסכל שבינתיים הטיפול ממשיך להתעכב. חשבתי שתוצאות ביופסיה זה דבר חד-משמעי וברור. אז מתברר שלא… אוף.
ב-CT שעשו לו התברר שיש לו גרורה בעמוד השדרה ובעוד מקומות, ובעצם הגרורות מכרסמות בעצמות ובחוליות. חוליה אחת נשברה (מה שנקרא "שבר פתולוגי" – כלומר שבר שלא נובע ממכה, אלא מהפעילות הפתולוגית של הגרורה), ומכאן כאבי התופת שהוא סבל מהם. מנהל במחלקה האונקולוגית אמר לי שה-CT של אבא שלי "מזעזע". כן, זו המילה שהוא השתמש בה 😦
בינתיים המשפחה מדווחת שמצבו של אבא ממש משתפר, ושולחים גם תמונות. הוא כבר יכול קצת ללכת לבד! כשאני הייתי שם הוא היה סיעודי לגמרי, רק שכב כל הזמן במיטה עם חיתול וסבל מכאבים וממצב נפשי מזעזע. והיינו צריכות לעשות בשבילו הכול. אז עכשיו הוא כבר עצמאי יותר וגם הכאבים פחתו. אם כי הוא צריך להיזהר – לפני כמה לילות הלך לבד לשירותים, נפל ונחבל ביד וחבשו אותו, אבל זה לא משהו רציני. הוא מתנייד עם כיסא גלגלים וגם נהנה במרפסת שם מהאוויר והנוף.
השיפור במצבו כמובן מאוד משמח, אבל אני חוששת שזה שיפור זמני, וכל עוד לא יקבל טיפול, הגרורות יתפשטו והמצב יתדרדר…
יש לי רגשות אשמה שכל כך הרבה זמן לא באתי לבקר אותו, ומתחילת חופשת הפסח עדיין לא נסעתי לשם. הצטברו לי מלא מטלות להגשה בלימודים מהתקופה שהייתי איתו, אבל לצערי כל הימים הראשונים של החופש עד כה עברו עליי בחוסר מעש בשל איזו תשישות מוזרה שתקפה אותי, כל הגוף היה כבד ולא היה לי כוח לשום דבר חוץ מהכנת אוכל, ניקוי כלים וכביסה. זהו. בשאר הזמן ישנתי או ראיתי טלוויזיה או בהיתי וחשבתי. והייתה בי איזו התנגדות ללימודים, ההימנעות והדחיינות האופייניים לי. יש לי נטייה לעשות דברים ברגע האחרון. אז לא נגעתי בלימודים וזה קצת מלחיץ אותי. לא רק המטלות, יש לי גם כמה ספרים לקרוא. אנסה בשבוע הקרוב.
היום אני ובעלי טיילנו קצת, היה נחמד. לא יוצא לנו לטייל הרבה. הצלחנו למצוא איזה מקום יפה בסביבה.