המצב של אבא

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל. כבר הייתי הבוקר אצל הפסיכולוגית והוצאתי הכול ובכיתי המון. הייתי בעיר של הוריי משישי בבוקר עד שבת בערב. כל יום היינו גם בבית החולים, מתחלקות במשמרות. המצב של אבא לא טוב, בלשון המעטה. לרופאים יש הערכה שהם די בטוחים בה, אבל נדע סופית רק כשיעשו לו CT, אנחנו מחכים. אמרו שישתדלו היום, אבל יכול להיות שיהיה מחר. ההערכה של הרופאים – למרות שחשבנו (וגם רופאיו במחלקה האונקולוגית חשבו) שסרטן הערמונית התכווץ בעקבות הכימותרפיה והטיפולים (הרי מדד ה-PSA בדם ירד כמעט לאפס, והוא הרגיש יותר טוב), יתכן שיש גרורות בעמוד השדרה (לפחות). הוא סובל מכאבי תופת בגב ברמה בלתי נסבלת. מקבל משככי כאבים (עוזרים רק חלקית, היום הגיעו ממרפאת כאב ונתחיל לבדוק מה יכול יותר לעזור) וכדור שינה בערב. הוא גם ביקש כדור הרגעה אך הרופאים העדיפו בשלב זה להימנע מזה ולראות אולי יספיקו לו משככי הכאבים (אבא שלי תמיד התנגד לתרופות ואף פעם לא לקח, עכשיו התחנן שיתנו לו).

מבחינה נפשית הוא שבר כלי. בהתפרקות טוטלית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא בוכה. הוא כמו ילד. תינוק. בגלל הכאבים הוא לא יכול לזוז והוא סיעודי כרגע, עם חיתול וקטטר. האחיות צריכות להחליף לו כשיש יציאה. אנחנו עוזרות לו לאכול ולקחת תרופות, לעיתים פשוט נאלצות להאכיל אותו. הוא במצב רגשני, אומר כל מיני דברים. אחותי הגדולה סיפרה שביום חמישי כשהייתה אצלו בבי"ח הוא אמר לה שהוא רוצה להתאבד. גם איתי הוא הביע את הייסורים. אמר תוך כדי בכי שהוא לא מאמין שכך הוא מסיים את החיים, במצב הזה, ובכאבים האלו. אמר לנו בבכי שיש לו רגשות אשמה כלפינו, שהוא היה אבא גרוע, שהוציא את הקשיים שלו על אחרים, ואנחנו כאלו מקסימות, והוא כל כך אוהב אותנו. אנחנו מרגיעות אותו שזה בסדר, שלא יקשה על עצמו.

ליטפתי אותו ביד ובכף הרגל, זה מרגיע אותו. הוא לא רצה שאלך וזה קרע לי את הלב לעזוב אותו ככה, כמעט נשארתי איתו כל הלילה אבל הייתי חייבת לעזוב כדי לחזור הביתה אמש כי יש לי היום תורים ופגישות. לפני שהלכתי הוא ביקש את היד שלי ושם על הלב שלו ואמר לי שהוא רוצה ללטף אותי לפני שאלך וליטף אותי קצת בזרוע. מרגיע אותו שאנחנו לידו. אנחנו כל הזמן אומרות לו שאנחנו אוהבות אותו. אני מרעיפה עליו אהבה וחום. אפילו הצלחתי להצחיק אותו בלי להתכוון, הוא צחק וזה גרם לו לכאבים, גם לצחוק הוא לא יכול.

בתוך כל זה היחסים הדפוקים בין אמא שלי לאבא שלי ממשיכים ויש משברים ביניהם וחיכוכים אינספור, כאילו לא מספיק קשה. אמא שלי מתנהגת כמו ילדה קטנה. התחננתי בפניה שתשתדל להיות סבלנית וקשובה ועניינית. אמרה שתשתדל. היא גם מתנהלת בצורה מחפירה מול הצוות בביה"ח, עושה פדיחות, מתעסקת בשטויות.
שני ההורים שלי כל השנים התנהגו כמו ילדים קטנים.

חוץ מהגב יש גם את העניין בכתף, שהתחיל עוד לפני התפרצות עניין הגב ביום רביעי. כבר לפני שבועיים התחילו לבדוק את עניין הכאב בכתף ובשכמה בקופ"ח, ועלה חשד למיאלומה, סוג של סרטן הדם, שהורס את העצמות. לא הספיקו לעשות ביופסיה לפני המשבר הנוכחי אז יעשו במסגרת האשפוז בימים הקרובים.

אז כרגע מחכים ל-CT ולביופסיה ואז נהיה חכמים יותר.

מחר בצהריים אחזור לשם ואשאר עד רביעי בערב כי בחמישי יש לי תורים ופגישות.

תודה על ההקשבה ונקווה בכל זאת לטוב.

אגב, ראיתי את אחותי הגדולה לראשונה מאז סוף אוגוסט, אז היה מפגש משפחתי אחרון איתה לפני החתונה והטרללת הפוגענית שלה סביב החתונה שלי (אם אתם זוכרים). גם טלפונית לא שוחחתי איתה מאז. ראיתי אותה לשנייה כי רצתי לאוטובוס כשהיא ואמא שלי הגיעו להחליף אותי, וספונטנית התחבקנו לרגע.


נ.ב – פתאום אני חושבת שזה אולי פוסט קשה מדי לקריאה, מתנצלת אם זה כך.